מעקב אישי מדי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מעקב אישי מדי
הוספה למועדפים

מעקב אישי מדי

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"מותחן של רעיונות, כשהמשחק הפנימי בין אקשן עצבני לבין ביקורת תרבותית מעניק לו גוונים של 'פארק היורה' ושל 'פרנהייט 451'"

USA TODAY

ענן הוא לא רק מקום לעבוד בו. הוא מקום לחיות בו. וכשאתה כאן, לעולם לא תרצה לעזוב.

פקסטון מעולם לא חשב שיעבוד בחברת ענן, ענקית הטכנולוגיה שבלעה את רוב כלכלת ארצות הברית, ובטח לא שיחיה באחד מבתי המגורים שהחברה מספקת. אבל בהשוואה לחיים מחוץ לשטחי החברה, שירותי הבידור, הבריאות, החינוך ואיכות החיים הכללית שענן מעניקה לעובדיה נראים כמו אופציה טובה למדי.

זיניה מעולם לא חשבה שתנסה להסתנן לחברת ענן, אבל כעת היא פועלת כסמויה מבפנים ומסכנת את חייה כדי לחשוף את הסודות האפלים ביותר של החברה. פקסטון, עם פחדיו ורצונותיו השגרתיים, יוכל לשמש לה ככלי משחק מושלם אם רק תהיה מסוגלת להקריב אותו למען המשימה. 

כשהאמת על ענן מתחילה להיחשף, זיניה נאלצת להמר על תוכנית נואשת – כזאת שתסכן את חיי שניהם ותגרום לפקסטון להטיל ספק בכל מה שהצליח לבנות בחייו. 

השניים צפויים לגלות עד כמה רחוק מוכן התאגיד ללכת כדי "לשפר" לשיטתו את העולם. 

מעקב אישי מדי, המתרחש בתוך מרחב תאגידי סגור ומסוגר, הוא מותחן מבריק מחד ומבעית במציאותיותו מאידך, שמצייר בצורה משכנעת עתיד קרוב ומטריד – בבחינת כש"האח הגדול" פוגש את העסקים הגדולים. הספר נמכר לתרגום ביותר מ-20 מדינות ברחבי העולם ויעובד גם לסרט הוליוודי. 

פרק ראשון

מבדק קבלה

גיבסון

טוב, אני גוסס!

הרבה אנשים מגיעים לסוף חייהם בלי לדעת שהגיעו לשם. יום אחד האורות פשוט כבים. ולי יש דדליין.

אין לי זמן לכתוב ספר על חיי, כפי שכולם יעצו לי לעשות, אז נצטרך להסתפק בזה. בלוג נראה לי הולם למדי, לא? לאחרונה לא ישנתי הרבה, כך שזה מספק לי תעסוקה בלילות. בכל מקרה, שינה היא לאנשים חסרי שאיפות.

לפחות יישאר תיעוד כתוב כלשהו. אני מעדיף שתשמעו על כך ממני, מאשר ממישהו שמנסה לדפוק קופה באמצעות ניחוש מושכל. בתחום שלי, אני יכול לומר לכם, רק לעתים נדירות ניחושים הם מושכלים.

אני מקווה שזה סיפור טוב, כי אני מרגיש שחייתי חיים די טובים.

אולי אתם חושבים: מר וֵלס, אתה שווה 304.9 מיליארד דולר, ברור שחיית חיים טובים.

אבל, ידידַי, זאת לא הנקודה.

הנה האמת: פגשתי את האישה היפה ביותר בעולם ושכנעתי אותה להתחתן איתי עוד לפני שהיה לי גרוש. יחד גידלנו ילדה קטנה - בכל טוּב, נכון, אבל היא חונכה להעריך כל דולר. כשהיא אומרת "בבקשה" ו"תודה" היא מתכוונת לכך.

ראיתי את השמש זורחת ושוקעת. ראיתי חלקים של העולם שאבי אפילו לא שמע עליהם. פגשתי נשיאים ואמרתי להם במלוא הכבוד כיצד הם יכולים לבצע את עבודתם טוב יותר - והם הקשיבו. שיחקתי היטב במגרש הביתי שלי ושמי מתנוסס על כותלו עד עצם היום הזה.

היו גם חלקים קשים, אבל כשאני יושב כאן עכשיו, הכלב שלי נח לרגלי, אשתי, מוֹלי, ישנה בחדר הסמוך, ועתידה של בתי הקטנה קלייר מובטח ומוגן, קל להרגיש סיפוק על הישגי.

בענווה רבה אני אומר שענן הוא הישג להתגאות בו. מסוג ההישגים שרוב האנשים אינם זוכים בו. החירויות של ילדותי נעלמו לפני זמן כה רב, עד שאני יכול לזכור אותן רק בקושי. פעם לא היה קשה כל כך להשׂתכר למחייתך ולהסתדר איפשהו. אחר כך זה הפך למותרות, ולבסוף לפנטזיה. ככל שענן גדלה, כן הבנתי שזאת יכולה להיות יותר מאשר חנות. זה יכול להיות פתרון. היא יכולה לספק רווחה לאומה הגדולה הזאת.

היא יכולה להזכיר לאנשים את משמעות המילה שגשוג.

וכך היה.

הענקנו משרות. אפשרנו גישה למוצרים ולביטוח רפואי במחירים סבירים. ייצרנו הכנסות ממסים בשווי מיליארדי דולרים. הובלנו בצמצום פליטת הפחמן, על ידי פיתוח סטנדרטים וטכנולוגיה שיצילו את כדור הארץ.

עשינו זאת על ידי התרכזות בדבר היחיד החשוב בחיים: המשפחה.

יש לי משפחה בבית ויש גם המשפחה מהעבודה. שתי משפחות שונות, שאני אוהב בכל לבי ועצוב לי להשאיר מאחורי.

הרופא אומר לי שנשארה לי שנה והוא רופא די טוב, אז אני סומך על דבריו. ואני יודע שהחדשות יתפרסמו בקרוב, אז עדיף שאני אהיה זה שאגלה לכם.

שלב ארבע של סרטן הלבלב. בשלב ארבע הסרטן כבר התפשט לחלקים אחרים בגופי. במיוחד אל עמוד השדרה, הריאות והכבד. אין שלב חמש.

זה העניין עם הלבלב: הוא חבוי ממש מאחור בתוך הבטן. בשלב שאתה מגלה שמשהו לא בסדר, האש כבר התפשטה בשדה הקוצים. מאוחר מדי לעשות משהו. כך זה אצל רבים.

כשהרופא בישר לי את זה, הוא דיבר בקול חמוּר והניח את ידו על זרועי. ואני חושב, הנה זה בא. חדשות רעות. ואז הוא אומר לי מה לא בסדר והשאלה הראשונה שלי, נשבע לכם, היתה: "מה לעזאזל הלבלב עושה בכלל?"

הוא צחק וצחק, וזה הקל מעט את האווירה. וטוב שכך, מפני שאז הגיעה תפנית חדה. במקרה שתהיתם, הלבלב מסייע בעיכול המזון ובוויסות הסוכר בדם. עכשיו אני יודע.

נותרה לי שנה. אז החל ממחר בבוקר אשתי ואני יוצאים לדרך. אני עומד לבקר ענני־אם רבים ככל שאצליח על פני יבשת אמריקה.

אני רוצה לומר תודה. אין לי אפשרות להודות לכל אחד מהעובדים בכל אחד מענני־האם, אבל אני בהחלט מתכוון לנסות. זה נשמע הרבה יותר נחמד מאשר לשבת בבית ולחכות למוות.

כמו תמיד, אסע באוטובוס. טיסה היא עניין לציפורים. ובכל מקרה, אתם יודעים כמה עולה לטוס כיום?

זה יארך זמן, ובמהלך המסע אני משער שאלך ואתעייף. אולי זה גם ידכא אותי, כי למרות האופי העליז שלי, קשה לשמוע שאתה הולך למות ופשוט להמשיך הלאה. אבל זכיתי בחיי להרבה אהבה ונדיבות, ועלי לעשות את מה שאני יכול. אחרת רק אשב ואתבכיין כל יום במשך שנה בערך, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו דבר כזה. מוֹלי תחנוק אותי רק כדי לגמור עם זה!

עבר בערך שבוע מאז שנודע לי, אבל משהו בכתיבה על כך הופך את המחלה להרבה יותר אמיתית. אין דרך חזרה.

בכל מקרה. מספיק עם זה. קצת אוויר יועיל. אם תראו את האוטובוס שלי עובר לידכם, תנופפו לשלום. כשאני רואה אנשים עושים את זה, זה תמיד עושה לי טוב.

תודה שקראתם את זה, נדבר בקרוב.

 

 

פקסטון

פקסטון הידק את ידו אל החלון הקדמי של הגלידרייה. בפנים, לוח התפריט על הקיר הבטיח טעמים תוצרת בית. ביסקוויטים ומרשמלו, שוקולד ופאדג' חמאת בוטנים.

בצד אחד של הגלידרייה היתה חנות לחומרי בניין בשם פופ'ס, ובצד השני היה דיינר ועליו שלט כרום וניאון שהוא לא הצליח לפענח. דיליה'ס? דָליה'ס?

פקסטון סרק במבטו את הרחוב הראשי לאורכו. היה קל כל כך לדמיין את הרחוב הומה אדם. את כל החיים ששוקקים במקום הזה. עיירה מהסוג שיכול לעורר נוסטלגיה כבר בביקור הראשון.

עכשיו היתה רק הד חיוור באור השמש הלבן.

הוא חזר להביט בגלידרייה, בית העסק היחיד ברחוב שלא נחסם בלוחות עץ. החלון היה חם מכדי שאפשר יהיה לגעת בו במקום שהשמש פגעה בו, ומכוסה בשכבת חול.

כשהביט בערימות של ספלי הפח המאובקים, בשרפרפים המיותמים ובמקררים הריקים שבתוך החנות, רצה פקסטון להרגיש צער כלשהו על המשמעות שוודאי היתה למקום הזה עבור העיירה המקיפה אותו.

אבל הוא הגיע לקצה גבול העצב שלו כשירד מהאוטובוס. עצם השהייה שם כמעט גרמה לעורו להתפקע, כמו בלון שנופח יתר על המידה.

פקסטון תלה את התיק על כתפו ופנה שוב אל עבר ההמון שדשדש לאורך המדרכה ורמס את העשב שבין חרכי הבטון. מאחור אנשים המשיכו להגיע - מבוגרים יותר, אנשים בעלי פציעות שהאטו את צעדיהם.

ארבעים ושבעה אנשים ירדו מהאוטובוס. ארבעים ושבעה אנשים, נוסף עליו. בערך באמצע הנסיעה, שארכה שעתיים, כשלא נותר בטלפון שלו דבר שיוכל להעסיק את תשומת לבו, הוא ספר. גברים רחבי כתפיים שידיהם מיובלות מרוב עבודה פיזית. עובדי משרדים שפופים שעצמותיהם התרככו משנים של רכינה על המקלדת. נערה אחת, בת שבע־עשרה לכל היותר. היא היתה נמוכה ועגלגלה, עם צמות חומות וארוכות שהגיעו כמעט עד ישבנה ועור בצבע חלב. הנערה לבשה חליפת מכנסיים ישנה בצבע לילך, שהיתה גדולה פי שניים ממידתה, והבד היה דהוי ומתוח מרוב שנים של כביסה ולבישה. פיסת תגית כתומה, כזו שמשתמשים בה בחנויות לבגדים מיד שנייה, בלטה מהצווארון.

כולם נשאו מטען. מזוודות חבוטות התגלגלו על מרצפות עקומות. רצועות תיקים היו תלויות על גב או כתפיים. כולם הזיעו ממאמץ. השמש בישלה את קודקוד ראשו של פקסטון.

הטמפרטורה היתה ודאי גבוהה משלושים ושבע מעלות. זיעה ניגרה במורד רגליו של פקסטון, נקוותה בתחתוניו והפכה את בגדיו לדביקים. ובדיוק משום כך הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, כדי שהזיעה לא תבלוט כל כך לעין. צבע החליפה של האיש בעל שׂער השיבה שעמד לצדו, זה שנראה כמו מרצה בקולג' בגמלאות, הפך מבז' לצבע של קרטון רטוב.

הוא קיווה שמרכז הקליטה קרוב. הוא קיווה שהמקום קריר. הוא רק רצה להיכנס לשם. כמעט חש את טעמו: אבק נישא משדות חרבים, חלש מכדי להיאחז במשהו. היה אכזרי מצדו של נהג האוטובוס להוריד אותם בקצה העיר. הוא ודאי נשאר בקרבת הכביש המהיר כדי לחסוך בדלק, ובכל זאת.

התור לפניו שינה כיוון והתגלגל ימינה בצומת. פקסטון חתר קדימה חזק יותר. הוא רצה לעצור כדי להוציא בקבוק מים מהתיק שלו, אבל ההתעכבות בגלידרייה היתה פינוק. כעת היו יותר אנשים לפניו מאשר מאחוריו.

כשהתקרב לפינה חלפה על פניו בסערה אישה, נתקלה בצדו וכמעט גרמה לו למעוד. היא היתה אסיאתית, מבוגרת ממנו, ועל ראשה התנוססה רעמת שיער לבנה שדמתה למטאטא. ילקוט עור היה תלוי מכתפה והיא נדחפה בכוח אל קדמת התור. אבל בסופו של דבר התברר שהתאמצה יותר מדי, כי כעבור מטרים ספורים מעדה ונפלה בכוח על הברך.

האנשים סביבה זזו הצדה, פינו לה מרחב, אבל לא עצרו. פקסטון ידע מדוע. קול קטן בתוך ראשו צרח, תמשיך ללכת, אבל מובן שלא היה יכול, ועזר לה לקום על רגליה. ברכה החשופה היתה שרוטה ואדומה, ושובל דם ארוך זלג במורד רגלה עד לנעל הטניס שלה, סמיך כל כך עד שהפס היה שחור.

היא הביטה בו, בקושי הנידה בראשה והסתלקה. פקסטון נאנח.

"אין בעד מה," אמר, לא בקול רם מספיק כדי שתשמע.

הוא הציץ מעבר לכתפו. האנשים מאחור התחילו להדביק את הקצב וחזרו ללכת במאמץ מחודש, שהתעורר ככל הנראה למראה הנפילה. היה דם באוויר. פקסטון כיתף שוב את התיק והסתלק בקצב מהיר, מנסה בכל כוחו להגיע לפינה. הוא פנה וגילה תיאטרון גדול עם גגון לבן. הטיח המתפורר בחזית חשף טלאֵי לבנים שנשחקו ממזג האוויר.

אותיות ניאון שבורות יצרו תבנית לא אחידה לאורך חלקו העליון של הגגון.

ר־י־ו־ו־ר־ו.

פקסטון ניחש שבשלט היה כתוב ריוורוויו, נוף נהר, אף על פי שלא נראו נהרות בקרבת מקום, אבל מצד שני, אולי היו בעבר. מחוץ לתיאטרון חנה רכב מצוחצח למיזוג אוויר והחדיר בהמהום, באמצעות צינור אטום, אוויר קר לתוך הבניין. פקסטון הלך אחרי הקהל לעבר שורה ארוכה של דלתות פתוחות. משהתקרב, נסגרו הדלתות שבקצוות ורק דלתות ספורות במרכז נותרו פתוחות.

הוא נדחף קדימה, כמעט רץ את צעדיו האחרונים, מכוון לעבר המרכז. כשנכנס דרכן, נטרקו מאחוריו דלתות נוספות. השמש נעלמה והאוויר הקריר עטף אותו כמו נשיקה.

הוא נרעד והביט לאחור. ראה איך הדלת האחרונה נסגרת וגבר בגיל העמידה עם צליעה בולטת נותר לעמוד בחוץ בשמש הקופחת. בתחילה נראה האיש כמו בלון שיצא ממנו האוויר. כתפיו נשמטו, התיק נפל לקרקע. ואז המתח חזר לגוו והוא צעד קדימה והכה בכף ידו על הדלת. ודאי ענד טבעת, כי זו השמיעה קול היסדקות חזק, כאילו הזכוכית עומדת להישבר.

"הֵיי," הוא צעק וקולו נשמע עמום. "היי. אתם לא יכולים לעשות את זה. עשיתי את כל הדרך לכאן."

חְריק, חראק, חריק, חראק.

"היי."

גבר בחולצה אפורה שעל גבה היה כתוב באותיות לבנות עבודה בצ'יק התקרב אל המועמד שנדחה. הוא הניח יד על כתפו של האיש. פקסטון לא ידע לקרוא שפתיים אבל שיער שהיו אלה אותם דברים שנאמרו לאישה שהורחקה מהאוטובוס. היא היתה האחרונה בתור והדלתות נסגרו על פניה, ואיש בחולצת עבודה בצ'יק צץ ואמר: "אין דבר כזה, אחרונה בתור. את צריכה לרצות לעבוד בענן. את מוזמנת להגיש מועמדות שוב בעוד חודש."

פקסטון הסב את פניו מהמתרחש. לא נותר לו כבר מקום להכיל את העצב של עצמו - ודאי לא עצב של מישהו אחר.

המבואה היתה מלאה בגברים ונשים בחולצות עבודה בצ'יק. חלקם עמדו עם פינצטה ושקיות ניילון קטנות וחייכו בשמחה חיוכים ידידותיים. כל אחד מהמועמדים קיבל הנחיה להרשות לאחד מלובשי האפור למרוט כמה משערות ראשו ולהניח אותן בתוך שקית הניילון. אחר כך התבקשו המועמדים לכתוב את שמם ואת מספר תעודת הזהות שלהם על השקית בטוש שחור עבה.

האישה שאספה את הדגימה של פקסטון היתה עגלגלה באופן כמעט מושלם ונמוכה ממנו בראש. היה עליו לרכון כדי שתוכל להגיע. הוא נרתע כשתלשה כמה שערות משורשיהן, ואז כתב את שמו על השקית והעביר אותה לגבר אחר שהמתין להעביר אותה הלאה. כשפקסטון עבר את המפתן שהפריד בין המבואה לאולם התיאטרון, גבר רזה כמקל עם שפם עבות הושיט לו טאבלט קטן.

"שב ותדליק אותו," אמר בקול מתורגל, משועמם ומונוטוני. "הריאיון יתחיל מיד."

פקסטון כיתף את התיק שלו והתקדם בין השורות לאורך המעבר, שהיה שחוק כמעט עד היסוד. במקום עמד ריח של צינורות ישנים ודולפים. הוא בחר באחת השורות הקדמיות והלך אל מרכזה. כשהתיישב בכיסא העץ הקשה והתרמיל שלו לצדו, נשמעה סדרה של קליקים חזקים מירכתי אולם התיאטרון עם נעילת הדלתות.

השורה שלו היתה ריקה כולה, פרט לאישה עם עור בגון טרקוטה ופקעות מקורזלות של שיער חום שנערמו באופן לא אחיד על קודקוד ראשה. היא לבשה שמלה בצבע ריבת חלב ונעלה סנדלים שטוחים תואמים, וישבה קרוב לקצה השורה ליד קיר האולם, שהטפט הערמוני שהיה מודבק עליו נפגם מכתמי מים. פקסטון ניסה ללכוד את עיניה, חייך לעברה מתוך נימוס אבל גם כי רצה לראות עוד מפניה. היא לא הבחינה בו, לכן השפיל את מבטו אל הטאבלט. הוא הוציא בקבוק מים מהתיק, גמע מחצית ממנו, ולחץ על הכפתור שבצד המכשיר.

המסך רשף אור והתעורר לחיים, מספרים גדולים הופיעו במרכז התצוגה.

עשר.

ואז תשע.

ואז שמונה.

כשהגיעה הספרה אפס, זמזם הטאבלט והבהב ואז התחלפו המספרים בסדרה של שדות ריקים. פקסטון איזן אותו על ברכיו והתמקד.

שֵם, פרטים ליצירת קשר, היסטוריית תעסוקה קצרה. מידת חולצה?

ידו של פקסטון ריחפה מעל היסטוריית תעסוקה. הוא לא רצה להסביר מה עשה לפני כן, ואת רצף האירועים שהביא אותו לאולם תיאטרון הרוס בעיר הרוסה. כי אז יהיה עליו להסביר שענן הרסה את חייו.

ובכל מקרה, מה הוא היה כותב?

האם הם יֵדעו בכלל מי הוא?

ואם לא, האם זה טוב יותר או רע יותר?

פקסטון גילה שבעצם כן נותר לו מקום לעֶצב, בהתחשב בכך שהוא מגיש בקשה למשרה הזאת כשבשדה "היסטוריית תעסוקה" הוא יכול לרשום מנכ"ל.

קיבתו התכווצה והוא בחר לכתוב כלא. חמש־עשרה שנים. זמן ארוך מספיק כדי להדגים נאמנות. כך הוא יכנה את זה, אם יישאל אי־פעם: נאמנות. אם מישהו ירצה לדעת מה קרה ברווח שבין שני האירועים, השנתיים שחלפו מאז הכלא ועד היום, הוא יתמודד עם זה בבוא הזמן.

אחרי שמילא את כל השדות הופיע המסך הבא.

האם אי־פעם גנבת משהו?

מתחת היו שני כפתורים. כן ירוק ולא אדום.

הוא שפשף את עיניו, שכאבו מבהירות המסך. הוא נזכר בעצמו בגיל תשע, עומד ליד המתקן המסתובב שהכיל חוברות קומיקס במעדנייה של מר צ'ודרי.

חוברת הקומיקס שפקסטון רצה עלתה ארבעה דולר והיו לו רק שניים. הוא היה יכול ללכת הביתה ולבקש את הכסף מאמו, אבל במקום זאת חיכה, ברגל רועדת, עד שנכנס גבר וביקש חפיסת סיגריות. כשמר צ'ודרי השתופף אל מתחת לדלפק, למקום שבו החזיק את הסיגריות, פקסטון גלגל את חוברת הקומיקס, הצמיד אותה אל רגלו כך שהוסתרה מעין והתקדם אל עבר היציאה.

הוא הלך אל הפארק וישב על סלע וניסה לקרוא את החוברת אבל לא הצליח להתרכז מספיק כדי להבין אותה. האיורים התערפלו והתעמעמו כשחשב שוב ושוב על מה שעשה זה עתה.

עבר על החוק. גנב ממישהו שתמיד היה נחמד אליו.

לקח לו חצי יום לאזור עוז, אבל הוא חזר אל המעדנייה, עמד בחוץ וחיכה עד שהיה בטוח שכבר אין בה איש, ואז החזיר את חוברת הקומיקס לדלפק, החזיק אותה כמו חתול מת. מבעד לפרץ של דמעות וליחה אמר שהוא מצטער.

מר צ'ודרי הסכים לא להתקשר למשטרה, או גרוע מכך, לאמו. אבל מאז, בכל פעם שהלך למעדנייה - וזאת היתה המעדנייה היחידה במרחק הליכה, כך שלא היתה ברירה - הרגיש פקסטון שעיניו של האיש חורכות את גבו.

פקסטון קרא שוב את השאלה ונגע במסך בריבוע האדום שציין לא, אף על פי שזה היה שקר. זה היה שקר שהוא יכול לחיות איתו.

המסך הבהב ושאלה חדשה הופיעה.

האם לדעתך גניבה היא משהו קביל מוסרית בנסיבות מסוימות?

כן ירוק, לא אדום.

זה היה קל. לא.

האם לדעתך גניבה היא משהו קביל מוסרית בכל מקרה?

לא.

אם המשפחה שלך היתה גוועת ברעב, האם היית גונב כיכר לחם כדי להאכיל אותה?

תשובה אמיתית: קרוב לוודאי.

לא.

האם תגנוב ממקום העבודה שלך?

לא.

ואם היית יודע שלעולם לא תיתפס?

פקסטון הצטער שאין כפתור אני־לא־הולך־לגנוב־כלום־בבקשה- תתקדמו.

לא.

אם היית יודע שמישהו גנב משהו? האם היית מדווח עליו?

הוא כמעט לחץ לא, אחרי שהתרגל ללחיצה החוזרת על עצמה, אבל אז הרחיק את ידו ולחץ כן.

אם האדם הזה היה מאיים לפגוע בך, האם עדיין היית מדווח עליו?

ודאי. כן.

האם השתמשת אי־פעם בסמים?

זאת היתה הקלה. לא רק בגלל שינוי הנושא, אלא מפני שעכשיו היה יכול לענות בכנות.

לא.

האם אי־פעם שתית אלכוהול?

כן.

כמה משקאות אלכוהוליים אתה צורך בשבוע?

1-3

4-6

7-10

+11

בין שבעה לעשרה היתה תשובה מדויקת יותר, אבל פקסטון בחר באפשרות השנייה.

לאחר מכן, השאלות השתנו.

כמה חלונות יש בסיאטל?

10,000

100,000

1,000,000

1,000,000,000

האם אורנוס הוא כוכב לכת?

כן

לא

יש תביעות משפטיות רבות מדי

מסכים במידה רבה

מסכים במידה מועטה

אין לי דעה

לא מסכים במידה מועטה

לא מסכים במידה רבה

פקסטון השתדל לשקול ברצינות כל שאלה, גם אם לא היה ברור לו מה המשמעות של כל זה. הוא ניחש שזה סוג של אלגוריתם - משהו שיחשוף להם את גרעין האישיות שלו באמצעות עמדותיו באסטרונומיה.

הוא ענה על כל כך הרבה שאלות עד שכבר לא ידע על כמה. אחר כך המסך התרוקן מטקסט ונשאר כך במשך זמן רב כל כך, עד שפקסטון תהה אם עשה משהו לא בסדר. הוא הביט סביבו וחיפש עזרה, ומשלא מצא, חזר להביט במסך ומצא שם טקסט נוסף.

תודה שענית על השאלות. כעת אנחנו מבקשים הצהרה קצרה. כשתראה שעון עצר מופיע בפינה השמאלית התחתונה תחל ההקלטה, ותהיה לך דקה להסביר מדוע אתה רוצה לעבוד בענן. כשתרגיש שסיימת, תוכל ללחוץ על הכפתור האדום בתחתית המסך ולהפסיק את ההקלטה. אין אפשרות להקליט מחדש.

פניו של פקסטון השתקפו אליו, מעוותות בשל נטיית המסך, וזוהר המסך שטף את עורו באפור חולני. בפינה השמאלית התחתונה הופיע שעון עצר.

1:00

ואז:

59:

"לא ידעתי שאני אמור לנאום," אמר פקסטון והעלה על פניו את חיוך ה"אני־מתבדח" הכי טוב שלו, שנראה נכלולי מכפי שהתכוון. "אני מניח שאפשר לומר ש... אתם יודעים, קשה להשיג עבודה עכשיו, ומפני שאני גם מחפש מקום מגורים חדש, זה נראה לי סוג של מושלם, נכון?"

43:

"זאת אומרת, אני באמת רוצה לעבוד כאן. אני חושב... שזאת הזדמנות מדהימה ללמוד ולצמוח. כמו שאומרת הפרסומת, ענן היא מענה לכל צורך." הוא נענע את ראשו. "מצטער, אני לא טוב באלתורים."

22:

נשימה עמוקה.

"אבל אני עובד חרוץ. אני גאה בעבודה שלי ואני מבטיח לתת את כולי."

09:

פקסטון לחץ על הכפתור האדום ופניו נעלמו. המסך הבהב והפך לבן. הוא קילל את עצמו על כך שגמגם. אם היה יודע שזה נכלל בבקשת העבודה, הוא היה מתאמן על כך.

תודה. אנא המתן בעוד אנו עורכים את תוצאות הריאיון. בסוף התהליך המסך יהפוך לירוק או אדום. אם יהפוך לאדום, אנו מצטערים, או שנכשלת בבדיקה לגילוי סמים או שלא עמדת בתנאים הנדרשים בענן. במקרה זה אתה מתבקש לצאת מן הבניין ולהמתין חודש בטרם תגיש בקשה חדשה. אם יהפוך לירוק, אנא הישאר והמתן להוראות נוספות. 

הטאבלט נעשה שחור. פקסטון הרים את ראשו והביט סביב כדי לראות אם מישהו נוסף עושה כמוהו. עיניו פגשו את עיני האישה שבשורה שלו, והיא משכה בכתפיה. במקום להחזיר את הטאבלט, היא הניחה אותו על ברכיה והוציאה מהתיק שלה ספר קטן בכריכה רכה.

פקסטון איזן את הטאבלט על ברכיו, לא בטוח אם הוא רוצה לראות אדום או ירוק.

אדום משמעו לצאת מכאן ולעמוד בשמש עד שיגיע אוטובוס נוסף, אם בכלל אמור להגיע אוטובוס. לעבור על מודעות הדרושים בחיפוש אחר עבודות שלא יכניסו מספיק כסף כדי לשרוד, ועל רשימות של דירות להשכרה שיהיו יקרות מדי או עלובות מדי למגורים. שוב למצוא את עצמו באותה בריכה רקובה של תסכול ורגשות שהוא שוחה בה חודשים, כשאפו מצליח בקושי להגיח מעל פני המים.

וזה נראה כמעט עדיף על עבודה בענן.

לפתע נשמעה מאחוריו משיכה באף. פקסטון הציץ לאחור וראה את האישה האסיאתית שנדחפה ועברה אותו קודם לכן, כשפניה מורכנות ותוויהן שטופים באור אדום.

פקסטון עצר את נשימתו כשהמסך שלו הבהב.

 

 

זינְיָה

ירוק.

היא הוציאה את הטלפון הנייד שלה וסרקה במהירות את החדר. דבר לא נקלט. מיד כשיגיעו לענן־האם היא תצטרך לעבור לדממת אלחוט, כי מי יודע מה הם יוכלו לשלוף מהאוויר? שידור רשלני הוא דרך מצוינת להיתפס. היא הקלידה הודעה לעדכון מצבה: היי אמא, חדשות נהדרות! קיבלתי את העבודה.

היא הכניסה את הטלפון לתיק והציצה סביבה בחדר. נראה שנשארו יותר אנשים מאלה שעזבו. במרחק שתי שורות מאחוריה, אישה צעירה בחליפת מכנסיים סגולה וצמות חומות ארוכות פלטה קריאה קטנה וחייכה.

המבחן לא היה קשה. היה צריך להיות מטומטם כדי להיכשל. רבות מהתשובות אפילו לא היו חשובות, במיוחד בחלק המופשט. חלונות בסיאטל? מה שהיה חשוב הוא התזמון. אם ענית מהר מדי, סימן שמיהרת כדי לגמור עם זה כבר. אם התמהמהת יותר מדי, צצו סימני שאלה לגבי הקשר שלך עם קול ההיגיון. וכן, סרטון הווידיאו. איש לא באמת צפה בו. כאילו יש צוות אנשים שיושב מאחור! הכול היה רק סריקת פנים וקול. חיוך. קשר עין. שימוש במילות מפתח כמו תשוקה ועובד חרוץ וללמוד ולצמוח.

כדי להצליח במבחן היה צריך למצוא את שביל האמצע. רק להראות שאתה חושב על השאלות.

וגם לא להיכשל בבדיקה לגילוי סמים.

לא שהיא השתמשה במשהו באופן קבוע, למעט קצת גראס כדי להירגע, והפעם האחרונה שהיא הרשתה לעצמה את זה היתה לפני יותר מחצי שנה, כך שהחומר הפעיל כבר יצא מזמן ממחזור הדם שלה.

היא הציצה לימינה. הדביל שישב במרחק שמונה מושבים ממנה עמד בתנאי הקבלה. הוא הטה לעברה את המסך הירוק וחייך. היא נכנעה והחזירה לו חיוך קטן. גסות רוח מושכת תשומת לב.

על פי האופן שבו הביט בה, כאילו הם חברים עכשיו, היא ניחשה שהוא עומד לשבת לידה באוטובוס. היא היתה בטוחה בכך.

כשהמתינה להוראות הבאות הביטה באלה שלא עמדו בתנאי הסף והלכו לעבר הדלת. הם כיתתו את רגליהם במעלה השורות, פוחדים לשוב אל חום היום שבחוץ. היא ניסתה לגייס מעט אהדה כלפיהם, אבל גילתה שקשה לה להצטער על כך שלא נבחרו לעבודה המונוטונית.

לא שהיתה חסרת לב. היה לה לב. בזה היתה בטוחה. היא ידעה שאם תהדק את ידה על החזה היא תוכל להרגיש אותו פועם.

לאחר שהחדר התרוקן מהמועמדים שנדחו והדלתות שבו ונסגרו, אישה בחולצת פולו לבנה עם לוגו של ענן על חזה הימני, פסעה אל קדמת האודיטוריום. שערה הזהוב התנוסס על ראשה כמצנפת, כאילו ליפפו אותו על נול, והיא הרימה את קולה המתנגן כדי שיישמע בחלל רחב הידיים.

"אני מבקשת מכולכם לאסוף את החפצים שלכם וללכת אחרינו אל היציאה האחורית. האוטובוס ממתין לנו. אם אתם מעדיפים לדחות את תהליך הקליטה שלכם בכמה ימים, בבקשה פנו מיד אל המנהל. תודה."

הנוכחים בחדר קמו על רגליהם כאיש אחד ומושבי הכיסאות הוטחו לאחור על ציריהם בצליל שנשמע כמו מטח יריות. היא תלתה את התיק שלה על כתפה, אחזה בתרמיל חדר הכושר שלה והלכה לאורך השורה אל ירכתי התיאטרון, מתאימה את קצב הליכתה לזה של הקהל, שהתקדם מבעד למלבן אור לבן חזק.

כשהתקרבה אל הדלת הופיעה קבוצת אנשים בחולצות עבודה בצ'יק. הם נעו ברוב כַּוונה, עוטים ארשת רצינית, וסרקו את החולפים על פניהם. בטנה פרפרה אבל היא המשיכה ללכת ונזהרה לא למשוך תשומת לב.

כשהגיעה לעובדים המתגודדים, אחד מהם הושיט את ידו והיא עצרה, נכונה לנוס על נפשה. היה לה מסלול הימלטות. הוא כלל קצת ריצה, ואחריה הליכה רבה. בלי לקבל משכורת.

אבל הגבר סימן לזו שלפניה: הנערה בחליפת המכנסיים הסגלגלה והצמות הארוכות. הוא לפת את זרועה ומשך אותה מהטור בכוח כזה עד שצעקה. אנשים חלפו על פניהם, עיניהם מופנות לעבר הרצפה, והגבירו את קצב הליכתם, נואשים להיחלץ מהמהומה. איש צוות של עבודה בצ'יק הרחיק משם את הנערה במילים כמו מסולפת והיסטוריה תעסוקתית ולא מקובל ומסולקת.

היא הרשתה לעצמה להתפנק בחיוך.

היציאה מתוך הבניין דמתה לפתיחת תנור באמצע האפייה. אוטובוס חנה ליד המדרכה, כחול וגדול, מעוצב בצורת קליע, עמוס בלוחות סולאריים. הדופן שלו היתה מעוטרת באותו לוגו שהתנוסס על חולצת האישה: ענן לבן וענן נוסף כחול, מציץ מעט מאחוריו. האוטובוס הזה היה נקי יותר מרכב הדיזל החבוט שהביא אותם לעיר, ושגעה בבכי כשהנהג התניע אותו.

גם מבפנים הוא היה יפה יותר. הוא הזכיר לה מטוס. שתי שורות של שלושה מושבים, הכול מצוחצח ופלסטי וקשיח. מסכים היו מקובעים במסעדי־הראש. על כל מושב היו מושלכים באקראי עלונים וזוג אוזניות חד־פעמיות זולות, עדיין עטופות בניילון. היא התקדמה לעבר החלק האחורי והתיישבה ליד החלון. האוויר בפנים היה צונן, אבל הזכוכית להטה כמו מחבת רותחת.

היא בדקה את הטלפון שלה ומצאה הודעה.

ברכות! שיהיה בהצלחה! אבא ואני נראה אותך בחג המולד.

תרגום: המשיכי כמתוכנן.

סמוך אליה נשמע קול דשדוש. תחושה של נוכחות הזיזה את האוויר. היא נשאה את עיניה והישירה מבט אל תוך פניו של הדביל מהתיאטרון. הוא חייך באופן כזה שהיה אמור לגרום לה לחשוב שהוא מתוחכם. זה לא ממש עבד. הוא נראה כמו אחד שנהנה ממכנסי חאקי ובירה דיאטטית. כמו מישהו שחושב שחשוב לדבר על הרגשות שלו. היה לו שביל בשיער.

"יושבים כאן?" הוא שאל.

היא ערכה חישוב בראשה. השיטה שהעדיפה היתה להיכנס, לצאת, למעט ככל הניתן בהשמעת קול וביצירת קשרים. אבל היא גם ידעה שדבר בסיסי כמו יצירת קשרים חברתיים עשוי להשפיע על הדירוג שלה. ככל שתתנגד יותר להתערות בחברה, כן תסתכן יותר בהתבלטות, או גרוע מכך, בפיטורים. כדי לנווט בהצלחה יהיה עליה להכיר חברים חדשים.

וזה כנראה זמן טוב להתחיל.

"עדיין לא," היא אמרה לדביל.

הוא הניף את התיק שלו אל המדף שמעל ראשיהם, התיישב במושב הקרוב למעבר והשאיר ביניהם מושב פנוי. הוא הצחין מזיעה שיָבשה, אבל כך כולם. גם היא.

"טוב..." הוא אמר וסרק במבטו את האוטובוס, שהיה מלא בקולות דשדוש וצליל פלסטיק נמעך ובשיחות מהוסות, וניסה נואשות לגרום לכך שהמרווח הריק ביניהם יהיה מביך פחות. "מה בחורה כמוך עושה במקום כזה?"

משאמר זאת חייך מיד בשמץ כאב, כשהבין עד כמה טיפשי המשפט הזה נשמע.

אבל היה משהו עמוק יותר. משהו שזרם מתחת למילים. איך גם את דפקת ככה את העניינים?

"הייתי מורה," היא אמרה. "בשנה שעברה, כשמערכת החינוך בדטרויט קיבלה רישיון לנהל את עצמה, החליטו שבמקום מורה למתמטיקה בכל בית ספר אפשר להסתדר עם מורה אחת לכל המחוז, ולקיים את השיעורים בשיחות וידיאו. פעם היו חמישה־עשר אלף מורים. כיום יש פחות ממאה." היא משכה בכתפיה. "ולא יצא לי להיות אחת מהם."

"שמעתי שזה קורה גם בערים נוספות," הוא אמר. "מצמצמים תקציבים עירוניים בכל מקום. כאמצעי לחסוך בהוצאות. זה קצת הגיוני, לא?"

למה הוא מבין בתקציבים עירוניים?

"בוא נבדוק את זה שוב בעוד כמה שנים, כשילדים לא יוכלו לפתור בעיות מתמטיות פשוטות," היא אמרה והביטה בו בגבה זקורה מעט.

"מצטער. לא התכוונתי לפגוע. איזו מתמטיקה לימדת?"

"דברים בסיסיים," היא אמרה. "עבדתי בעיקר עם ילדים קטנים. לוח הכפל, גיאומטריה."

הוא הנהן. "אני הייתי חנון של מתמטיקה."

"מה אתה עשית, לפני זה?" היא שאלה.

הוא העווה את פניו כמו מישהו שתחבו לו אצבע בין הצלעות. זה כמעט הספיק כדי לגרום לה להצטער ששאלה. הוא בוודאי עומד להפיל עליה איזה סיפור קורע לב.

"הייתי סוהר," הוא אמר. "במגזר הפרטי. במרכז הכליאה של אַפֶּר ניו יורק."

אוקיי, היא חשבה. תקציבים עירוניים.

"אבל אחרי זה..." הוא אמר. "שמעת פעם על בֵּיצה מושלמת?"

"לא," היא אמרה בכנות.

הוא פרש את ידיו על ברכיו כאילו הוא עומד להרצות, אבל אז שב ושילב אותן, כשגילה שהן ריקות. "זה היה מין דבר כזה ששמת בתוכו ביצה ואז הכנסת למיקרוגל, והוא בישל ביצה קשה מושלמת עד לרמת העשייה הרצויה, בכפוף למשך הבישול. היתה מצורפת אליו גם טבלה קטנה של זמני בישול. ואז, כשהביצה היתה מוכנה, הקליפה היתה מתקלפת ברגע שפתחת אותו." הוא נשא אליה את עיניו. "את אוהבת ביצים קשות?"

"לא ממש."

"לא תאמיני, אבל אביזר שמקל..." הוא הביט אל מעבר לה, מבעד לחלון. "אנשים אוהבים אביזרי מטבח. זה נהיה מאוד פופולרי."

"ומה קרה?" היא שאלה.

הוא הביט בנעליו. "קיבלתי הזמנות מכל כיוון אפשרי, אבל ענן היתה הלקוח הגדול ביותר. מה שקרה זה שהם לא הפסיקו לבקש הנחות, כדי שיוכלו למכור את המוצר במחיר זול יותר. בהתחלה זה לא היה רע. ייעלתי את האריזה, צמצמתי את הבזבוז. ייצרנו בחניה שלי. היינו אני ועוד ארבעה אנשים. אבל הגענו לנקודה שההנחה היתה כל כך גדולה, שלא נשאר לי שום רווח. כשסירבתי להוריד את המחיר עוד, ענן סגרו את החשבון שלהם, ושאר הלקוחות לא הספיקו כדי לפצות על כך."

הוא עצר, כאילו הוא רוצה לומר עוד, אבל לא הוסיף דבר.

"אני מצטערת לשמוע," היא אמרה, לא בדיוק בכנות.

"זה בסדר," הוא אמר ונשא אליה את מבטו בחיוך, וענני הסערה בעיניו נסוגו. "עכשיו התקבלתי לעבודה בחברה שהרסה את מקור הפרנסה שלי, אז הסתדרתי. הפטנט ממתין לאישור. אני חושב שברגע שהוא יאושר אוכל למכור להם אותו. אני חושב שממילא לזה הם קיוו, שהם יביאו אותי לפשיטת רגל ואז יוכלו להציג גרסה משלהם."

היא התקרבה לרגע לגבול הרחמים, אבל הגישה שלו אילצה אותה לעשות תפנית חדה; עכשיו היתה מרוגזת. ההתנהגות שלו הכעיסה אותה. רופס, בכייני, כמו כל העלובים ההם שלא קיבלו את העבודה המונוטונית הזאת. חבל מאוד, חבוב. תלמד מקצוע שלא מחייב שמרטפות לפושעים או בישול ביצים במיקרוגל.

"טוב, לפחות יש את זה," היא אמרה.

"תודה," הוא אמר. "הֵיי, ככה זה, את יודעת. אם משהו לא מצליח, ממשיכים הלאה. רוצה לחזור ללמד? שמעתי שבתי הספר כאן די טובים."

"כן, לא יודעת," היא אמרה. "באמת, רק רציתי להרוויח קצת כסף, לצאת מהארץ קצת. לבנות לי עתודת מזומנים, לנסוע ללמד אנגלית באיזשהו מקום. תאילנד. בנגלדש. כל מקום שהוא לא כאן."

דלתות האוטובוס נסגרו. היא נשאה תפילת הודיה חרישית על כך שהמושב בינה לבין הדביל נותר ריק. האישה בעלת הקול המתנגן נעמדה בקדמת האוטובוס ונופפה בידה. רוב לחשושי ההיכרות באוטובוס נפסקו, ראשים הסתובבו בחדות ובתשומת לב.

"אוקיי, כולם, אנחנו עומדים לצאת לדרך," היא אמרה. "הרכיבו בבקשה את האוזניות, אנחנו רוצים שתצפו בסרטון היכרות. הנסיעה תארך כשעתיים. יש שירותים מאחור ומים זמינים לפנים, אם מישהו צריך. אחרי שתצפו בסרטון הקדישו בבקשה קצת זמן לעלעל בעלונים, וכשנגיע תקבלו את שיבוץ המגורים. הסרטון יתחיל בעוד שלוש דקות. תודה!"

שעון ספירה לאחור הופיע על המסכים שבמסעדי הראש.

3:00

2:59

2:58

שניהם הושיטו ידיים אל המושב האמצעי, לשם דחפו את העלונים והאוזניות. ידיהם התחככו זו בזו ועטיפות הניילון רשרשו. נראה לה שהדביל מסתכל עליה, ולכן נזהרה, ליתר ביטחון, לא ליצור איתו קשר עין, אף על פי שהרגישה חמימות במקום שנגע בעורה.

קִרבה, אבל לא יותר מדי.

להיכנס, לעשות את העבודה, לעוף לכל הרוחות.

"מתה שהסרטון הזה ייגמר כבר," אמרה. "אני אשמח לנמנם קצת."

"רעיון לא רע."

כשחיברה את האוזניות שלה לכניסה שמתחת למסך, תהתה שוב לגבי זהותו של מי ששכר אותה.

השיחה הראשונית וכל ההתקשרויות שבאו בעקבותיה היו אנונימיות ומוצפנות. ההצעה העיפה לה את הראש. אחרי המשימה הזאת היא תוכל לפרוש. תהיה חייבת לפרוש, ככל הנראה, אחרי שתמסור את המטען הגנטי שלה. עם כל הכאב על כך שתרשה למישהו לתלוש את שערה ולקטלג אותה במסד נתונים, כשהכול ייגמר זה כבר לא ישנה באמת. היא תוכל לבלות את שארית ימיה על איזה חוף במקסיקו. חוף גדול ויפהפה, ללא חוקי הסגרה.

זאת לא היתה המשימה האנונימית הראשונה שלה, אבל היא היתה, ללא ספק, הגדולה ביותר. ולא היה זה מתפקידה לדעת, אבל היא לא יכלה להתאפק מלתהות.

הדרך לענות על השאלה "מי" היתה להרחיב אותה מעט: מי מרוויח מכך? זה לא צמצם את הרשימה. כשהמלך גוסס, הממלכה כולה חשודה.

"אני כל כך מצטער," אמר הדביל וקטע את רצף מחשבותיה. "הייתי צריך להציג את עצמי." הוא הושיט את ידו מעל למושב הריק. "פקסטון."

היא היססה רגע ואז הושיטה את ידה. אחיזתו היתה חזקה מכפי ששיערה, וידו נקייה מזיעה, למרבה המזל.

היא הזכירה לעצמה מה שְמה במשימה הזאת.

"זיניה," אמרה.

"זיניה," הוא חזר אחריה והנהן. "כמו הפרח."

"כמו הפרח," אישרה.

"נעים מאוד."

זאת היתה הפעם הראשונה שבה אמרה את שמה בקול רם למישהו מלבד עצמה. היא אהבה את הצליל שלו. זיניה. הוא נשמע כמו אבן חלקה הפוגעת במי האגם השקטים. זה היה החלק האהוב עליה ביותר בכל משימה חדשה. בחירת שם.

זיניה חייכה והסבה את פניה מפקסטון, והחליקה את האוזניות על אוזניה כששעון הספירה לאחור הגיע לאפס וסרטון הווידיאו התחיל.

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

מעקב אישי מדי רוב הארט

מבדק קבלה

גיבסון

טוב, אני גוסס!

הרבה אנשים מגיעים לסוף חייהם בלי לדעת שהגיעו לשם. יום אחד האורות פשוט כבים. ולי יש דדליין.

אין לי זמן לכתוב ספר על חיי, כפי שכולם יעצו לי לעשות, אז נצטרך להסתפק בזה. בלוג נראה לי הולם למדי, לא? לאחרונה לא ישנתי הרבה, כך שזה מספק לי תעסוקה בלילות. בכל מקרה, שינה היא לאנשים חסרי שאיפות.

לפחות יישאר תיעוד כתוב כלשהו. אני מעדיף שתשמעו על כך ממני, מאשר ממישהו שמנסה לדפוק קופה באמצעות ניחוש מושכל. בתחום שלי, אני יכול לומר לכם, רק לעתים נדירות ניחושים הם מושכלים.

אני מקווה שזה סיפור טוב, כי אני מרגיש שחייתי חיים די טובים.

אולי אתם חושבים: מר וֵלס, אתה שווה 304.9 מיליארד דולר, ברור שחיית חיים טובים.

אבל, ידידַי, זאת לא הנקודה.

הנה האמת: פגשתי את האישה היפה ביותר בעולם ושכנעתי אותה להתחתן איתי עוד לפני שהיה לי גרוש. יחד גידלנו ילדה קטנה - בכל טוּב, נכון, אבל היא חונכה להעריך כל דולר. כשהיא אומרת "בבקשה" ו"תודה" היא מתכוונת לכך.

ראיתי את השמש זורחת ושוקעת. ראיתי חלקים של העולם שאבי אפילו לא שמע עליהם. פגשתי נשיאים ואמרתי להם במלוא הכבוד כיצד הם יכולים לבצע את עבודתם טוב יותר - והם הקשיבו. שיחקתי היטב במגרש הביתי שלי ושמי מתנוסס על כותלו עד עצם היום הזה.

היו גם חלקים קשים, אבל כשאני יושב כאן עכשיו, הכלב שלי נח לרגלי, אשתי, מוֹלי, ישנה בחדר הסמוך, ועתידה של בתי הקטנה קלייר מובטח ומוגן, קל להרגיש סיפוק על הישגי.

בענווה רבה אני אומר שענן הוא הישג להתגאות בו. מסוג ההישגים שרוב האנשים אינם זוכים בו. החירויות של ילדותי נעלמו לפני זמן כה רב, עד שאני יכול לזכור אותן רק בקושי. פעם לא היה קשה כל כך להשׂתכר למחייתך ולהסתדר איפשהו. אחר כך זה הפך למותרות, ולבסוף לפנטזיה. ככל שענן גדלה, כן הבנתי שזאת יכולה להיות יותר מאשר חנות. זה יכול להיות פתרון. היא יכולה לספק רווחה לאומה הגדולה הזאת.

היא יכולה להזכיר לאנשים את משמעות המילה שגשוג.

וכך היה.

הענקנו משרות. אפשרנו גישה למוצרים ולביטוח רפואי במחירים סבירים. ייצרנו הכנסות ממסים בשווי מיליארדי דולרים. הובלנו בצמצום פליטת הפחמן, על ידי פיתוח סטנדרטים וטכנולוגיה שיצילו את כדור הארץ.

עשינו זאת על ידי התרכזות בדבר היחיד החשוב בחיים: המשפחה.

יש לי משפחה בבית ויש גם המשפחה מהעבודה. שתי משפחות שונות, שאני אוהב בכל לבי ועצוב לי להשאיר מאחורי.

הרופא אומר לי שנשארה לי שנה והוא רופא די טוב, אז אני סומך על דבריו. ואני יודע שהחדשות יתפרסמו בקרוב, אז עדיף שאני אהיה זה שאגלה לכם.

שלב ארבע של סרטן הלבלב. בשלב ארבע הסרטן כבר התפשט לחלקים אחרים בגופי. במיוחד אל עמוד השדרה, הריאות והכבד. אין שלב חמש.

זה העניין עם הלבלב: הוא חבוי ממש מאחור בתוך הבטן. בשלב שאתה מגלה שמשהו לא בסדר, האש כבר התפשטה בשדה הקוצים. מאוחר מדי לעשות משהו. כך זה אצל רבים.

כשהרופא בישר לי את זה, הוא דיבר בקול חמוּר והניח את ידו על זרועי. ואני חושב, הנה זה בא. חדשות רעות. ואז הוא אומר לי מה לא בסדר והשאלה הראשונה שלי, נשבע לכם, היתה: "מה לעזאזל הלבלב עושה בכלל?"

הוא צחק וצחק, וזה הקל מעט את האווירה. וטוב שכך, מפני שאז הגיעה תפנית חדה. במקרה שתהיתם, הלבלב מסייע בעיכול המזון ובוויסות הסוכר בדם. עכשיו אני יודע.

נותרה לי שנה. אז החל ממחר בבוקר אשתי ואני יוצאים לדרך. אני עומד לבקר ענני־אם רבים ככל שאצליח על פני יבשת אמריקה.

אני רוצה לומר תודה. אין לי אפשרות להודות לכל אחד מהעובדים בכל אחד מענני־האם, אבל אני בהחלט מתכוון לנסות. זה נשמע הרבה יותר נחמד מאשר לשבת בבית ולחכות למוות.

כמו תמיד, אסע באוטובוס. טיסה היא עניין לציפורים. ובכל מקרה, אתם יודעים כמה עולה לטוס כיום?

זה יארך זמן, ובמהלך המסע אני משער שאלך ואתעייף. אולי זה גם ידכא אותי, כי למרות האופי העליז שלי, קשה לשמוע שאתה הולך למות ופשוט להמשיך הלאה. אבל זכיתי בחיי להרבה אהבה ונדיבות, ועלי לעשות את מה שאני יכול. אחרת רק אשב ואתבכיין כל יום במשך שנה בערך, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו דבר כזה. מוֹלי תחנוק אותי רק כדי לגמור עם זה!

עבר בערך שבוע מאז שנודע לי, אבל משהו בכתיבה על כך הופך את המחלה להרבה יותר אמיתית. אין דרך חזרה.

בכל מקרה. מספיק עם זה. קצת אוויר יועיל. אם תראו את האוטובוס שלי עובר לידכם, תנופפו לשלום. כשאני רואה אנשים עושים את זה, זה תמיד עושה לי טוב.

תודה שקראתם את זה, נדבר בקרוב.

 

 

פקסטון

פקסטון הידק את ידו אל החלון הקדמי של הגלידרייה. בפנים, לוח התפריט על הקיר הבטיח טעמים תוצרת בית. ביסקוויטים ומרשמלו, שוקולד ופאדג' חמאת בוטנים.

בצד אחד של הגלידרייה היתה חנות לחומרי בניין בשם פופ'ס, ובצד השני היה דיינר ועליו שלט כרום וניאון שהוא לא הצליח לפענח. דיליה'ס? דָליה'ס?

פקסטון סרק במבטו את הרחוב הראשי לאורכו. היה קל כל כך לדמיין את הרחוב הומה אדם. את כל החיים ששוקקים במקום הזה. עיירה מהסוג שיכול לעורר נוסטלגיה כבר בביקור הראשון.

עכשיו היתה רק הד חיוור באור השמש הלבן.

הוא חזר להביט בגלידרייה, בית העסק היחיד ברחוב שלא נחסם בלוחות עץ. החלון היה חם מכדי שאפשר יהיה לגעת בו במקום שהשמש פגעה בו, ומכוסה בשכבת חול.

כשהביט בערימות של ספלי הפח המאובקים, בשרפרפים המיותמים ובמקררים הריקים שבתוך החנות, רצה פקסטון להרגיש צער כלשהו על המשמעות שוודאי היתה למקום הזה עבור העיירה המקיפה אותו.

אבל הוא הגיע לקצה גבול העצב שלו כשירד מהאוטובוס. עצם השהייה שם כמעט גרמה לעורו להתפקע, כמו בלון שנופח יתר על המידה.

פקסטון תלה את התיק על כתפו ופנה שוב אל עבר ההמון שדשדש לאורך המדרכה ורמס את העשב שבין חרכי הבטון. מאחור אנשים המשיכו להגיע - מבוגרים יותר, אנשים בעלי פציעות שהאטו את צעדיהם.

ארבעים ושבעה אנשים ירדו מהאוטובוס. ארבעים ושבעה אנשים, נוסף עליו. בערך באמצע הנסיעה, שארכה שעתיים, כשלא נותר בטלפון שלו דבר שיוכל להעסיק את תשומת לבו, הוא ספר. גברים רחבי כתפיים שידיהם מיובלות מרוב עבודה פיזית. עובדי משרדים שפופים שעצמותיהם התרככו משנים של רכינה על המקלדת. נערה אחת, בת שבע־עשרה לכל היותר. היא היתה נמוכה ועגלגלה, עם צמות חומות וארוכות שהגיעו כמעט עד ישבנה ועור בצבע חלב. הנערה לבשה חליפת מכנסיים ישנה בצבע לילך, שהיתה גדולה פי שניים ממידתה, והבד היה דהוי ומתוח מרוב שנים של כביסה ולבישה. פיסת תגית כתומה, כזו שמשתמשים בה בחנויות לבגדים מיד שנייה, בלטה מהצווארון.

כולם נשאו מטען. מזוודות חבוטות התגלגלו על מרצפות עקומות. רצועות תיקים היו תלויות על גב או כתפיים. כולם הזיעו ממאמץ. השמש בישלה את קודקוד ראשו של פקסטון.

הטמפרטורה היתה ודאי גבוהה משלושים ושבע מעלות. זיעה ניגרה במורד רגליו של פקסטון, נקוותה בתחתוניו והפכה את בגדיו לדביקים. ובדיוק משום כך הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, כדי שהזיעה לא תבלוט כל כך לעין. צבע החליפה של האיש בעל שׂער השיבה שעמד לצדו, זה שנראה כמו מרצה בקולג' בגמלאות, הפך מבז' לצבע של קרטון רטוב.

הוא קיווה שמרכז הקליטה קרוב. הוא קיווה שהמקום קריר. הוא רק רצה להיכנס לשם. כמעט חש את טעמו: אבק נישא משדות חרבים, חלש מכדי להיאחז במשהו. היה אכזרי מצדו של נהג האוטובוס להוריד אותם בקצה העיר. הוא ודאי נשאר בקרבת הכביש המהיר כדי לחסוך בדלק, ובכל זאת.

התור לפניו שינה כיוון והתגלגל ימינה בצומת. פקסטון חתר קדימה חזק יותר. הוא רצה לעצור כדי להוציא בקבוק מים מהתיק שלו, אבל ההתעכבות בגלידרייה היתה פינוק. כעת היו יותר אנשים לפניו מאשר מאחוריו.

כשהתקרב לפינה חלפה על פניו בסערה אישה, נתקלה בצדו וכמעט גרמה לו למעוד. היא היתה אסיאתית, מבוגרת ממנו, ועל ראשה התנוססה רעמת שיער לבנה שדמתה למטאטא. ילקוט עור היה תלוי מכתפה והיא נדחפה בכוח אל קדמת התור. אבל בסופו של דבר התברר שהתאמצה יותר מדי, כי כעבור מטרים ספורים מעדה ונפלה בכוח על הברך.

האנשים סביבה זזו הצדה, פינו לה מרחב, אבל לא עצרו. פקסטון ידע מדוע. קול קטן בתוך ראשו צרח, תמשיך ללכת, אבל מובן שלא היה יכול, ועזר לה לקום על רגליה. ברכה החשופה היתה שרוטה ואדומה, ושובל דם ארוך זלג במורד רגלה עד לנעל הטניס שלה, סמיך כל כך עד שהפס היה שחור.

היא הביטה בו, בקושי הנידה בראשה והסתלקה. פקסטון נאנח.

"אין בעד מה," אמר, לא בקול רם מספיק כדי שתשמע.

הוא הציץ מעבר לכתפו. האנשים מאחור התחילו להדביק את הקצב וחזרו ללכת במאמץ מחודש, שהתעורר ככל הנראה למראה הנפילה. היה דם באוויר. פקסטון כיתף שוב את התיק והסתלק בקצב מהיר, מנסה בכל כוחו להגיע לפינה. הוא פנה וגילה תיאטרון גדול עם גגון לבן. הטיח המתפורר בחזית חשף טלאֵי לבנים שנשחקו ממזג האוויר.

אותיות ניאון שבורות יצרו תבנית לא אחידה לאורך חלקו העליון של הגגון.

ר־י־ו־ו־ר־ו.

פקסטון ניחש שבשלט היה כתוב ריוורוויו, נוף נהר, אף על פי שלא נראו נהרות בקרבת מקום, אבל מצד שני, אולי היו בעבר. מחוץ לתיאטרון חנה רכב מצוחצח למיזוג אוויר והחדיר בהמהום, באמצעות צינור אטום, אוויר קר לתוך הבניין. פקסטון הלך אחרי הקהל לעבר שורה ארוכה של דלתות פתוחות. משהתקרב, נסגרו הדלתות שבקצוות ורק דלתות ספורות במרכז נותרו פתוחות.

הוא נדחף קדימה, כמעט רץ את צעדיו האחרונים, מכוון לעבר המרכז. כשנכנס דרכן, נטרקו מאחוריו דלתות נוספות. השמש נעלמה והאוויר הקריר עטף אותו כמו נשיקה.

הוא נרעד והביט לאחור. ראה איך הדלת האחרונה נסגרת וגבר בגיל העמידה עם צליעה בולטת נותר לעמוד בחוץ בשמש הקופחת. בתחילה נראה האיש כמו בלון שיצא ממנו האוויר. כתפיו נשמטו, התיק נפל לקרקע. ואז המתח חזר לגוו והוא צעד קדימה והכה בכף ידו על הדלת. ודאי ענד טבעת, כי זו השמיעה קול היסדקות חזק, כאילו הזכוכית עומדת להישבר.

"הֵיי," הוא צעק וקולו נשמע עמום. "היי. אתם לא יכולים לעשות את זה. עשיתי את כל הדרך לכאן."

חְריק, חראק, חריק, חראק.

"היי."

גבר בחולצה אפורה שעל גבה היה כתוב באותיות לבנות עבודה בצ'יק התקרב אל המועמד שנדחה. הוא הניח יד על כתפו של האיש. פקסטון לא ידע לקרוא שפתיים אבל שיער שהיו אלה אותם דברים שנאמרו לאישה שהורחקה מהאוטובוס. היא היתה האחרונה בתור והדלתות נסגרו על פניה, ואיש בחולצת עבודה בצ'יק צץ ואמר: "אין דבר כזה, אחרונה בתור. את צריכה לרצות לעבוד בענן. את מוזמנת להגיש מועמדות שוב בעוד חודש."

פקסטון הסב את פניו מהמתרחש. לא נותר לו כבר מקום להכיל את העצב של עצמו - ודאי לא עצב של מישהו אחר.

המבואה היתה מלאה בגברים ונשים בחולצות עבודה בצ'יק. חלקם עמדו עם פינצטה ושקיות ניילון קטנות וחייכו בשמחה חיוכים ידידותיים. כל אחד מהמועמדים קיבל הנחיה להרשות לאחד מלובשי האפור למרוט כמה משערות ראשו ולהניח אותן בתוך שקית הניילון. אחר כך התבקשו המועמדים לכתוב את שמם ואת מספר תעודת הזהות שלהם על השקית בטוש שחור עבה.

האישה שאספה את הדגימה של פקסטון היתה עגלגלה באופן כמעט מושלם ונמוכה ממנו בראש. היה עליו לרכון כדי שתוכל להגיע. הוא נרתע כשתלשה כמה שערות משורשיהן, ואז כתב את שמו על השקית והעביר אותה לגבר אחר שהמתין להעביר אותה הלאה. כשפקסטון עבר את המפתן שהפריד בין המבואה לאולם התיאטרון, גבר רזה כמקל עם שפם עבות הושיט לו טאבלט קטן.

"שב ותדליק אותו," אמר בקול מתורגל, משועמם ומונוטוני. "הריאיון יתחיל מיד."

פקסטון כיתף את התיק שלו והתקדם בין השורות לאורך המעבר, שהיה שחוק כמעט עד היסוד. במקום עמד ריח של צינורות ישנים ודולפים. הוא בחר באחת השורות הקדמיות והלך אל מרכזה. כשהתיישב בכיסא העץ הקשה והתרמיל שלו לצדו, נשמעה סדרה של קליקים חזקים מירכתי אולם התיאטרון עם נעילת הדלתות.

השורה שלו היתה ריקה כולה, פרט לאישה עם עור בגון טרקוטה ופקעות מקורזלות של שיער חום שנערמו באופן לא אחיד על קודקוד ראשה. היא לבשה שמלה בצבע ריבת חלב ונעלה סנדלים שטוחים תואמים, וישבה קרוב לקצה השורה ליד קיר האולם, שהטפט הערמוני שהיה מודבק עליו נפגם מכתמי מים. פקסטון ניסה ללכוד את עיניה, חייך לעברה מתוך נימוס אבל גם כי רצה לראות עוד מפניה. היא לא הבחינה בו, לכן השפיל את מבטו אל הטאבלט. הוא הוציא בקבוק מים מהתיק, גמע מחצית ממנו, ולחץ על הכפתור שבצד המכשיר.

המסך רשף אור והתעורר לחיים, מספרים גדולים הופיעו במרכז התצוגה.

עשר.

ואז תשע.

ואז שמונה.

כשהגיעה הספרה אפס, זמזם הטאבלט והבהב ואז התחלפו המספרים בסדרה של שדות ריקים. פקסטון איזן אותו על ברכיו והתמקד.

שֵם, פרטים ליצירת קשר, היסטוריית תעסוקה קצרה. מידת חולצה?

ידו של פקסטון ריחפה מעל היסטוריית תעסוקה. הוא לא רצה להסביר מה עשה לפני כן, ואת רצף האירועים שהביא אותו לאולם תיאטרון הרוס בעיר הרוסה. כי אז יהיה עליו להסביר שענן הרסה את חייו.

ובכל מקרה, מה הוא היה כותב?

האם הם יֵדעו בכלל מי הוא?

ואם לא, האם זה טוב יותר או רע יותר?

פקסטון גילה שבעצם כן נותר לו מקום לעֶצב, בהתחשב בכך שהוא מגיש בקשה למשרה הזאת כשבשדה "היסטוריית תעסוקה" הוא יכול לרשום מנכ"ל.

קיבתו התכווצה והוא בחר לכתוב כלא. חמש־עשרה שנים. זמן ארוך מספיק כדי להדגים נאמנות. כך הוא יכנה את זה, אם יישאל אי־פעם: נאמנות. אם מישהו ירצה לדעת מה קרה ברווח שבין שני האירועים, השנתיים שחלפו מאז הכלא ועד היום, הוא יתמודד עם זה בבוא הזמן.

אחרי שמילא את כל השדות הופיע המסך הבא.

האם אי־פעם גנבת משהו?

מתחת היו שני כפתורים. כן ירוק ולא אדום.

הוא שפשף את עיניו, שכאבו מבהירות המסך. הוא נזכר בעצמו בגיל תשע, עומד ליד המתקן המסתובב שהכיל חוברות קומיקס במעדנייה של מר צ'ודרי.

חוברת הקומיקס שפקסטון רצה עלתה ארבעה דולר והיו לו רק שניים. הוא היה יכול ללכת הביתה ולבקש את הכסף מאמו, אבל במקום זאת חיכה, ברגל רועדת, עד שנכנס גבר וביקש חפיסת סיגריות. כשמר צ'ודרי השתופף אל מתחת לדלפק, למקום שבו החזיק את הסיגריות, פקסטון גלגל את חוברת הקומיקס, הצמיד אותה אל רגלו כך שהוסתרה מעין והתקדם אל עבר היציאה.

הוא הלך אל הפארק וישב על סלע וניסה לקרוא את החוברת אבל לא הצליח להתרכז מספיק כדי להבין אותה. האיורים התערפלו והתעמעמו כשחשב שוב ושוב על מה שעשה זה עתה.

עבר על החוק. גנב ממישהו שתמיד היה נחמד אליו.

לקח לו חצי יום לאזור עוז, אבל הוא חזר אל המעדנייה, עמד בחוץ וחיכה עד שהיה בטוח שכבר אין בה איש, ואז החזיר את חוברת הקומיקס לדלפק, החזיק אותה כמו חתול מת. מבעד לפרץ של דמעות וליחה אמר שהוא מצטער.

מר צ'ודרי הסכים לא להתקשר למשטרה, או גרוע מכך, לאמו. אבל מאז, בכל פעם שהלך למעדנייה - וזאת היתה המעדנייה היחידה במרחק הליכה, כך שלא היתה ברירה - הרגיש פקסטון שעיניו של האיש חורכות את גבו.

פקסטון קרא שוב את השאלה ונגע במסך בריבוע האדום שציין לא, אף על פי שזה היה שקר. זה היה שקר שהוא יכול לחיות איתו.

המסך הבהב ושאלה חדשה הופיעה.

האם לדעתך גניבה היא משהו קביל מוסרית בנסיבות מסוימות?

כן ירוק, לא אדום.

זה היה קל. לא.

האם לדעתך גניבה היא משהו קביל מוסרית בכל מקרה?

לא.

אם המשפחה שלך היתה גוועת ברעב, האם היית גונב כיכר לחם כדי להאכיל אותה?

תשובה אמיתית: קרוב לוודאי.

לא.

האם תגנוב ממקום העבודה שלך?

לא.

ואם היית יודע שלעולם לא תיתפס?

פקסטון הצטער שאין כפתור אני־לא־הולך־לגנוב־כלום־בבקשה- תתקדמו.

לא.

אם היית יודע שמישהו גנב משהו? האם היית מדווח עליו?

הוא כמעט לחץ לא, אחרי שהתרגל ללחיצה החוזרת על עצמה, אבל אז הרחיק את ידו ולחץ כן.

אם האדם הזה היה מאיים לפגוע בך, האם עדיין היית מדווח עליו?

ודאי. כן.

האם השתמשת אי־פעם בסמים?

זאת היתה הקלה. לא רק בגלל שינוי הנושא, אלא מפני שעכשיו היה יכול לענות בכנות.

לא.

האם אי־פעם שתית אלכוהול?

כן.

כמה משקאות אלכוהוליים אתה צורך בשבוע?

1-3

4-6

7-10

+11

בין שבעה לעשרה היתה תשובה מדויקת יותר, אבל פקסטון בחר באפשרות השנייה.

לאחר מכן, השאלות השתנו.

כמה חלונות יש בסיאטל?

10,000

100,000

1,000,000

1,000,000,000

האם אורנוס הוא כוכב לכת?

כן

לא

יש תביעות משפטיות רבות מדי

מסכים במידה רבה

מסכים במידה מועטה

אין לי דעה

לא מסכים במידה מועטה

לא מסכים במידה רבה

פקסטון השתדל לשקול ברצינות כל שאלה, גם אם לא היה ברור לו מה המשמעות של כל זה. הוא ניחש שזה סוג של אלגוריתם - משהו שיחשוף להם את גרעין האישיות שלו באמצעות עמדותיו באסטרונומיה.

הוא ענה על כל כך הרבה שאלות עד שכבר לא ידע על כמה. אחר כך המסך התרוקן מטקסט ונשאר כך במשך זמן רב כל כך, עד שפקסטון תהה אם עשה משהו לא בסדר. הוא הביט סביבו וחיפש עזרה, ומשלא מצא, חזר להביט במסך ומצא שם טקסט נוסף.

תודה שענית על השאלות. כעת אנחנו מבקשים הצהרה קצרה. כשתראה שעון עצר מופיע בפינה השמאלית התחתונה תחל ההקלטה, ותהיה לך דקה להסביר מדוע אתה רוצה לעבוד בענן. כשתרגיש שסיימת, תוכל ללחוץ על הכפתור האדום בתחתית המסך ולהפסיק את ההקלטה. אין אפשרות להקליט מחדש.

פניו של פקסטון השתקפו אליו, מעוותות בשל נטיית המסך, וזוהר המסך שטף את עורו באפור חולני. בפינה השמאלית התחתונה הופיע שעון עצר.

1:00

ואז:

59:

"לא ידעתי שאני אמור לנאום," אמר פקסטון והעלה על פניו את חיוך ה"אני־מתבדח" הכי טוב שלו, שנראה נכלולי מכפי שהתכוון. "אני מניח שאפשר לומר ש... אתם יודעים, קשה להשיג עבודה עכשיו, ומפני שאני גם מחפש מקום מגורים חדש, זה נראה לי סוג של מושלם, נכון?"

43:

"זאת אומרת, אני באמת רוצה לעבוד כאן. אני חושב... שזאת הזדמנות מדהימה ללמוד ולצמוח. כמו שאומרת הפרסומת, ענן היא מענה לכל צורך." הוא נענע את ראשו. "מצטער, אני לא טוב באלתורים."

22:

נשימה עמוקה.

"אבל אני עובד חרוץ. אני גאה בעבודה שלי ואני מבטיח לתת את כולי."

09:

פקסטון לחץ על הכפתור האדום ופניו נעלמו. המסך הבהב והפך לבן. הוא קילל את עצמו על כך שגמגם. אם היה יודע שזה נכלל בבקשת העבודה, הוא היה מתאמן על כך.

תודה. אנא המתן בעוד אנו עורכים את תוצאות הריאיון. בסוף התהליך המסך יהפוך לירוק או אדום. אם יהפוך לאדום, אנו מצטערים, או שנכשלת בבדיקה לגילוי סמים או שלא עמדת בתנאים הנדרשים בענן. במקרה זה אתה מתבקש לצאת מן הבניין ולהמתין חודש בטרם תגיש בקשה חדשה. אם יהפוך לירוק, אנא הישאר והמתן להוראות נוספות. 

הטאבלט נעשה שחור. פקסטון הרים את ראשו והביט סביב כדי לראות אם מישהו נוסף עושה כמוהו. עיניו פגשו את עיני האישה שבשורה שלו, והיא משכה בכתפיה. במקום להחזיר את הטאבלט, היא הניחה אותו על ברכיה והוציאה מהתיק שלה ספר קטן בכריכה רכה.

פקסטון איזן את הטאבלט על ברכיו, לא בטוח אם הוא רוצה לראות אדום או ירוק.

אדום משמעו לצאת מכאן ולעמוד בשמש עד שיגיע אוטובוס נוסף, אם בכלל אמור להגיע אוטובוס. לעבור על מודעות הדרושים בחיפוש אחר עבודות שלא יכניסו מספיק כסף כדי לשרוד, ועל רשימות של דירות להשכרה שיהיו יקרות מדי או עלובות מדי למגורים. שוב למצוא את עצמו באותה בריכה רקובה של תסכול ורגשות שהוא שוחה בה חודשים, כשאפו מצליח בקושי להגיח מעל פני המים.

וזה נראה כמעט עדיף על עבודה בענן.

לפתע נשמעה מאחוריו משיכה באף. פקסטון הציץ לאחור וראה את האישה האסיאתית שנדחפה ועברה אותו קודם לכן, כשפניה מורכנות ותוויהן שטופים באור אדום.

פקסטון עצר את נשימתו כשהמסך שלו הבהב.

 

 

זינְיָה

ירוק.

היא הוציאה את הטלפון הנייד שלה וסרקה במהירות את החדר. דבר לא נקלט. מיד כשיגיעו לענן־האם היא תצטרך לעבור לדממת אלחוט, כי מי יודע מה הם יוכלו לשלוף מהאוויר? שידור רשלני הוא דרך מצוינת להיתפס. היא הקלידה הודעה לעדכון מצבה: היי אמא, חדשות נהדרות! קיבלתי את העבודה.

היא הכניסה את הטלפון לתיק והציצה סביבה בחדר. נראה שנשארו יותר אנשים מאלה שעזבו. במרחק שתי שורות מאחוריה, אישה צעירה בחליפת מכנסיים סגולה וצמות חומות ארוכות פלטה קריאה קטנה וחייכה.

המבחן לא היה קשה. היה צריך להיות מטומטם כדי להיכשל. רבות מהתשובות אפילו לא היו חשובות, במיוחד בחלק המופשט. חלונות בסיאטל? מה שהיה חשוב הוא התזמון. אם ענית מהר מדי, סימן שמיהרת כדי לגמור עם זה כבר. אם התמהמהת יותר מדי, צצו סימני שאלה לגבי הקשר שלך עם קול ההיגיון. וכן, סרטון הווידיאו. איש לא באמת צפה בו. כאילו יש צוות אנשים שיושב מאחור! הכול היה רק סריקת פנים וקול. חיוך. קשר עין. שימוש במילות מפתח כמו תשוקה ועובד חרוץ וללמוד ולצמוח.

כדי להצליח במבחן היה צריך למצוא את שביל האמצע. רק להראות שאתה חושב על השאלות.

וגם לא להיכשל בבדיקה לגילוי סמים.

לא שהיא השתמשה במשהו באופן קבוע, למעט קצת גראס כדי להירגע, והפעם האחרונה שהיא הרשתה לעצמה את זה היתה לפני יותר מחצי שנה, כך שהחומר הפעיל כבר יצא מזמן ממחזור הדם שלה.

היא הציצה לימינה. הדביל שישב במרחק שמונה מושבים ממנה עמד בתנאי הקבלה. הוא הטה לעברה את המסך הירוק וחייך. היא נכנעה והחזירה לו חיוך קטן. גסות רוח מושכת תשומת לב.

על פי האופן שבו הביט בה, כאילו הם חברים עכשיו, היא ניחשה שהוא עומד לשבת לידה באוטובוס. היא היתה בטוחה בכך.

כשהמתינה להוראות הבאות הביטה באלה שלא עמדו בתנאי הסף והלכו לעבר הדלת. הם כיתתו את רגליהם במעלה השורות, פוחדים לשוב אל חום היום שבחוץ. היא ניסתה לגייס מעט אהדה כלפיהם, אבל גילתה שקשה לה להצטער על כך שלא נבחרו לעבודה המונוטונית.

לא שהיתה חסרת לב. היה לה לב. בזה היתה בטוחה. היא ידעה שאם תהדק את ידה על החזה היא תוכל להרגיש אותו פועם.

לאחר שהחדר התרוקן מהמועמדים שנדחו והדלתות שבו ונסגרו, אישה בחולצת פולו לבנה עם לוגו של ענן על חזה הימני, פסעה אל קדמת האודיטוריום. שערה הזהוב התנוסס על ראשה כמצנפת, כאילו ליפפו אותו על נול, והיא הרימה את קולה המתנגן כדי שיישמע בחלל רחב הידיים.

"אני מבקשת מכולכם לאסוף את החפצים שלכם וללכת אחרינו אל היציאה האחורית. האוטובוס ממתין לנו. אם אתם מעדיפים לדחות את תהליך הקליטה שלכם בכמה ימים, בבקשה פנו מיד אל המנהל. תודה."

הנוכחים בחדר קמו על רגליהם כאיש אחד ומושבי הכיסאות הוטחו לאחור על ציריהם בצליל שנשמע כמו מטח יריות. היא תלתה את התיק שלה על כתפה, אחזה בתרמיל חדר הכושר שלה והלכה לאורך השורה אל ירכתי התיאטרון, מתאימה את קצב הליכתה לזה של הקהל, שהתקדם מבעד למלבן אור לבן חזק.

כשהתקרבה אל הדלת הופיעה קבוצת אנשים בחולצות עבודה בצ'יק. הם נעו ברוב כַּוונה, עוטים ארשת רצינית, וסרקו את החולפים על פניהם. בטנה פרפרה אבל היא המשיכה ללכת ונזהרה לא למשוך תשומת לב.

כשהגיעה לעובדים המתגודדים, אחד מהם הושיט את ידו והיא עצרה, נכונה לנוס על נפשה. היה לה מסלול הימלטות. הוא כלל קצת ריצה, ואחריה הליכה רבה. בלי לקבל משכורת.

אבל הגבר סימן לזו שלפניה: הנערה בחליפת המכנסיים הסגלגלה והצמות הארוכות. הוא לפת את זרועה ומשך אותה מהטור בכוח כזה עד שצעקה. אנשים חלפו על פניהם, עיניהם מופנות לעבר הרצפה, והגבירו את קצב הליכתם, נואשים להיחלץ מהמהומה. איש צוות של עבודה בצ'יק הרחיק משם את הנערה במילים כמו מסולפת והיסטוריה תעסוקתית ולא מקובל ומסולקת.

היא הרשתה לעצמה להתפנק בחיוך.

היציאה מתוך הבניין דמתה לפתיחת תנור באמצע האפייה. אוטובוס חנה ליד המדרכה, כחול וגדול, מעוצב בצורת קליע, עמוס בלוחות סולאריים. הדופן שלו היתה מעוטרת באותו לוגו שהתנוסס על חולצת האישה: ענן לבן וענן נוסף כחול, מציץ מעט מאחוריו. האוטובוס הזה היה נקי יותר מרכב הדיזל החבוט שהביא אותם לעיר, ושגעה בבכי כשהנהג התניע אותו.

גם מבפנים הוא היה יפה יותר. הוא הזכיר לה מטוס. שתי שורות של שלושה מושבים, הכול מצוחצח ופלסטי וקשיח. מסכים היו מקובעים במסעדי־הראש. על כל מושב היו מושלכים באקראי עלונים וזוג אוזניות חד־פעמיות זולות, עדיין עטופות בניילון. היא התקדמה לעבר החלק האחורי והתיישבה ליד החלון. האוויר בפנים היה צונן, אבל הזכוכית להטה כמו מחבת רותחת.

היא בדקה את הטלפון שלה ומצאה הודעה.

ברכות! שיהיה בהצלחה! אבא ואני נראה אותך בחג המולד.

תרגום: המשיכי כמתוכנן.

סמוך אליה נשמע קול דשדוש. תחושה של נוכחות הזיזה את האוויר. היא נשאה את עיניה והישירה מבט אל תוך פניו של הדביל מהתיאטרון. הוא חייך באופן כזה שהיה אמור לגרום לה לחשוב שהוא מתוחכם. זה לא ממש עבד. הוא נראה כמו אחד שנהנה ממכנסי חאקי ובירה דיאטטית. כמו מישהו שחושב שחשוב לדבר על הרגשות שלו. היה לו שביל בשיער.

"יושבים כאן?" הוא שאל.

היא ערכה חישוב בראשה. השיטה שהעדיפה היתה להיכנס, לצאת, למעט ככל הניתן בהשמעת קול וביצירת קשרים. אבל היא גם ידעה שדבר בסיסי כמו יצירת קשרים חברתיים עשוי להשפיע על הדירוג שלה. ככל שתתנגד יותר להתערות בחברה, כן תסתכן יותר בהתבלטות, או גרוע מכך, בפיטורים. כדי לנווט בהצלחה יהיה עליה להכיר חברים חדשים.

וזה כנראה זמן טוב להתחיל.

"עדיין לא," היא אמרה לדביל.

הוא הניף את התיק שלו אל המדף שמעל ראשיהם, התיישב במושב הקרוב למעבר והשאיר ביניהם מושב פנוי. הוא הצחין מזיעה שיָבשה, אבל כך כולם. גם היא.

"טוב..." הוא אמר וסרק במבטו את האוטובוס, שהיה מלא בקולות דשדוש וצליל פלסטיק נמעך ובשיחות מהוסות, וניסה נואשות לגרום לכך שהמרווח הריק ביניהם יהיה מביך פחות. "מה בחורה כמוך עושה במקום כזה?"

משאמר זאת חייך מיד בשמץ כאב, כשהבין עד כמה טיפשי המשפט הזה נשמע.

אבל היה משהו עמוק יותר. משהו שזרם מתחת למילים. איך גם את דפקת ככה את העניינים?

"הייתי מורה," היא אמרה. "בשנה שעברה, כשמערכת החינוך בדטרויט קיבלה רישיון לנהל את עצמה, החליטו שבמקום מורה למתמטיקה בכל בית ספר אפשר להסתדר עם מורה אחת לכל המחוז, ולקיים את השיעורים בשיחות וידיאו. פעם היו חמישה־עשר אלף מורים. כיום יש פחות ממאה." היא משכה בכתפיה. "ולא יצא לי להיות אחת מהם."

"שמעתי שזה קורה גם בערים נוספות," הוא אמר. "מצמצמים תקציבים עירוניים בכל מקום. כאמצעי לחסוך בהוצאות. זה קצת הגיוני, לא?"

למה הוא מבין בתקציבים עירוניים?

"בוא נבדוק את זה שוב בעוד כמה שנים, כשילדים לא יוכלו לפתור בעיות מתמטיות פשוטות," היא אמרה והביטה בו בגבה זקורה מעט.

"מצטער. לא התכוונתי לפגוע. איזו מתמטיקה לימדת?"

"דברים בסיסיים," היא אמרה. "עבדתי בעיקר עם ילדים קטנים. לוח הכפל, גיאומטריה."

הוא הנהן. "אני הייתי חנון של מתמטיקה."

"מה אתה עשית, לפני זה?" היא שאלה.

הוא העווה את פניו כמו מישהו שתחבו לו אצבע בין הצלעות. זה כמעט הספיק כדי לגרום לה להצטער ששאלה. הוא בוודאי עומד להפיל עליה איזה סיפור קורע לב.

"הייתי סוהר," הוא אמר. "במגזר הפרטי. במרכז הכליאה של אַפֶּר ניו יורק."

אוקיי, היא חשבה. תקציבים עירוניים.

"אבל אחרי זה..." הוא אמר. "שמעת פעם על בֵּיצה מושלמת?"

"לא," היא אמרה בכנות.

הוא פרש את ידיו על ברכיו כאילו הוא עומד להרצות, אבל אז שב ושילב אותן, כשגילה שהן ריקות. "זה היה מין דבר כזה ששמת בתוכו ביצה ואז הכנסת למיקרוגל, והוא בישל ביצה קשה מושלמת עד לרמת העשייה הרצויה, בכפוף למשך הבישול. היתה מצורפת אליו גם טבלה קטנה של זמני בישול. ואז, כשהביצה היתה מוכנה, הקליפה היתה מתקלפת ברגע שפתחת אותו." הוא נשא אליה את עיניו. "את אוהבת ביצים קשות?"

"לא ממש."

"לא תאמיני, אבל אביזר שמקל..." הוא הביט אל מעבר לה, מבעד לחלון. "אנשים אוהבים אביזרי מטבח. זה נהיה מאוד פופולרי."

"ומה קרה?" היא שאלה.

הוא הביט בנעליו. "קיבלתי הזמנות מכל כיוון אפשרי, אבל ענן היתה הלקוח הגדול ביותר. מה שקרה זה שהם לא הפסיקו לבקש הנחות, כדי שיוכלו למכור את המוצר במחיר זול יותר. בהתחלה זה לא היה רע. ייעלתי את האריזה, צמצמתי את הבזבוז. ייצרנו בחניה שלי. היינו אני ועוד ארבעה אנשים. אבל הגענו לנקודה שההנחה היתה כל כך גדולה, שלא נשאר לי שום רווח. כשסירבתי להוריד את המחיר עוד, ענן סגרו את החשבון שלהם, ושאר הלקוחות לא הספיקו כדי לפצות על כך."

הוא עצר, כאילו הוא רוצה לומר עוד, אבל לא הוסיף דבר.

"אני מצטערת לשמוע," היא אמרה, לא בדיוק בכנות.

"זה בסדר," הוא אמר ונשא אליה את מבטו בחיוך, וענני הסערה בעיניו נסוגו. "עכשיו התקבלתי לעבודה בחברה שהרסה את מקור הפרנסה שלי, אז הסתדרתי. הפטנט ממתין לאישור. אני חושב שברגע שהוא יאושר אוכל למכור להם אותו. אני חושב שממילא לזה הם קיוו, שהם יביאו אותי לפשיטת רגל ואז יוכלו להציג גרסה משלהם."

היא התקרבה לרגע לגבול הרחמים, אבל הגישה שלו אילצה אותה לעשות תפנית חדה; עכשיו היתה מרוגזת. ההתנהגות שלו הכעיסה אותה. רופס, בכייני, כמו כל העלובים ההם שלא קיבלו את העבודה המונוטונית הזאת. חבל מאוד, חבוב. תלמד מקצוע שלא מחייב שמרטפות לפושעים או בישול ביצים במיקרוגל.

"טוב, לפחות יש את זה," היא אמרה.

"תודה," הוא אמר. "הֵיי, ככה זה, את יודעת. אם משהו לא מצליח, ממשיכים הלאה. רוצה לחזור ללמד? שמעתי שבתי הספר כאן די טובים."

"כן, לא יודעת," היא אמרה. "באמת, רק רציתי להרוויח קצת כסף, לצאת מהארץ קצת. לבנות לי עתודת מזומנים, לנסוע ללמד אנגלית באיזשהו מקום. תאילנד. בנגלדש. כל מקום שהוא לא כאן."

דלתות האוטובוס נסגרו. היא נשאה תפילת הודיה חרישית על כך שהמושב בינה לבין הדביל נותר ריק. האישה בעלת הקול המתנגן נעמדה בקדמת האוטובוס ונופפה בידה. רוב לחשושי ההיכרות באוטובוס נפסקו, ראשים הסתובבו בחדות ובתשומת לב.

"אוקיי, כולם, אנחנו עומדים לצאת לדרך," היא אמרה. "הרכיבו בבקשה את האוזניות, אנחנו רוצים שתצפו בסרטון היכרות. הנסיעה תארך כשעתיים. יש שירותים מאחור ומים זמינים לפנים, אם מישהו צריך. אחרי שתצפו בסרטון הקדישו בבקשה קצת זמן לעלעל בעלונים, וכשנגיע תקבלו את שיבוץ המגורים. הסרטון יתחיל בעוד שלוש דקות. תודה!"

שעון ספירה לאחור הופיע על המסכים שבמסעדי הראש.

3:00

2:59

2:58

שניהם הושיטו ידיים אל המושב האמצעי, לשם דחפו את העלונים והאוזניות. ידיהם התחככו זו בזו ועטיפות הניילון רשרשו. נראה לה שהדביל מסתכל עליה, ולכן נזהרה, ליתר ביטחון, לא ליצור איתו קשר עין, אף על פי שהרגישה חמימות במקום שנגע בעורה.

קִרבה, אבל לא יותר מדי.

להיכנס, לעשות את העבודה, לעוף לכל הרוחות.

"מתה שהסרטון הזה ייגמר כבר," אמרה. "אני אשמח לנמנם קצת."

"רעיון לא רע."

כשחיברה את האוזניות שלה לכניסה שמתחת למסך, תהתה שוב לגבי זהותו של מי ששכר אותה.

השיחה הראשונית וכל ההתקשרויות שבאו בעקבותיה היו אנונימיות ומוצפנות. ההצעה העיפה לה את הראש. אחרי המשימה הזאת היא תוכל לפרוש. תהיה חייבת לפרוש, ככל הנראה, אחרי שתמסור את המטען הגנטי שלה. עם כל הכאב על כך שתרשה למישהו לתלוש את שערה ולקטלג אותה במסד נתונים, כשהכול ייגמר זה כבר לא ישנה באמת. היא תוכל לבלות את שארית ימיה על איזה חוף במקסיקו. חוף גדול ויפהפה, ללא חוקי הסגרה.

זאת לא היתה המשימה האנונימית הראשונה שלה, אבל היא היתה, ללא ספק, הגדולה ביותר. ולא היה זה מתפקידה לדעת, אבל היא לא יכלה להתאפק מלתהות.

הדרך לענות על השאלה "מי" היתה להרחיב אותה מעט: מי מרוויח מכך? זה לא צמצם את הרשימה. כשהמלך גוסס, הממלכה כולה חשודה.

"אני כל כך מצטער," אמר הדביל וקטע את רצף מחשבותיה. "הייתי צריך להציג את עצמי." הוא הושיט את ידו מעל למושב הריק. "פקסטון."

היא היססה רגע ואז הושיטה את ידה. אחיזתו היתה חזקה מכפי ששיערה, וידו נקייה מזיעה, למרבה המזל.

היא הזכירה לעצמה מה שְמה במשימה הזאת.

"זיניה," אמרה.

"זיניה," הוא חזר אחריה והנהן. "כמו הפרח."

"כמו הפרח," אישרה.

"נעים מאוד."

זאת היתה הפעם הראשונה שבה אמרה את שמה בקול רם למישהו מלבד עצמה. היא אהבה את הצליל שלו. זיניה. הוא נשמע כמו אבן חלקה הפוגעת במי האגם השקטים. זה היה החלק האהוב עליה ביותר בכל משימה חדשה. בחירת שם.

זיניה חייכה והסבה את פניה מפקסטון, והחליקה את האוזניות על אוזניה כששעון הספירה לאחור הגיע לאפס וסרטון הווידיאו התחיל.

*המשך הפרק בספר המלא*