הספרות הגרמנית בשליש הראשון של המאה ,20-ה עוד לפני עליית הנאצים, מלאה בתיאורים של ניוון ופחד מהידרדרות לדק-דנס, שאין להם אח ורע בספרויות אחרות בדחיסות כזו, כלומר על פני תקופה כל כך קצרה. 'בית בוד - נברוק' של תומאס מאן, וגם 'מוות בוונציה' ובמובן מסוים 'הר הקסמים' שלו, 'פרופסור אונראט' של היינריך מאן, 'מפיסטו' של קלאוס מאן, יצירותיו של קפקא וביניהן ','הגלגול 'ברלין אלכסנדרפלאץ' של אלפרד דבלין ו'סנוורים' של אליאס קאנטי, 'התנוונות' העיוני של מקס נורדאו ו'שקיעת המערב' הפילוסופי של אוסוולד שפנגלר - אלה רק כמה דוגמאות. בני האדם מתוארים בספרים האלה כיצורים מעוותים ומעוררי בחילה, או שמסוגלים להידרדר להיות כאלה, ובמקרים המעודנים יותר, כמו אצל תומאס מאן, כיצורים השואפים לכיליונם. 'השתיין' שייך למסורת הזו, כלומר למסורת הכתיבה הגרמנית טרום התקופה הנאצית, למרות שנכתב במהלכה. הנס פאלאדה כתב את הספר 1944-ב בזמן שהייתו הכפויה במוסד לפושעים חולי נפש, שאליו הגיע בגלל מריבה עם גרושתו שבמהלכה נפלט כדור מאקדחו (הגרסאות למה שאירע בדיוק במריבה שונות,( אך גם אחרי שסר חינו בעיני המשטר הנאצי.
זה רומן חזק המתאר את הידרדרותו של ארווין זומר, סוחר בורגני, לשתיינות, בעקבות אי-הצלחה זמנית בעסקים, ומשם להסתופפות בקרב אנשים החיים בשולי החברה. בשלב הבא הוא מידרדר לפשיעה (גונב מאשתו ומכה אותה כדי לממן את התמכרותו,( מתרועע עם אנשי העולם התחתון, נשלח למאסר בבית כלא ולבסוף למוסד למכורים ולמשוגעים שהוא בית כלא לכל דבר ועניין.
מעלתו הראשונה של הספר היא התיאור הפסיכולוגי הריאליסטי של ההידרדרות לשתייה, שזומר המספר מייחס לאופיו החלש ")מאז ומתמיד הייתי אדם חלש אופי, נזקקתי לסימפטיה ולהכרה מהסובבים אותי, גם אם לא הפגנתי זאת ותמיד ידעתי להעמיד פני אדם נחוש.(" תפקיד מרכזי בפסיכולוגיה של זומר ממלאות מערכות היחסים שלו עם נשים. אשתו, מגדה, נתפסת בעיניו כאישה מעשית שלא תסלח לו על כישלונו בעסקים. פנייתו לניחומיה של מוזגת צעירה, זנותית וסדיסטית, משווה גוון ארוטי להרס העצמי שלו. יש בספר גם קטעים יפים בהם מחקה פאלאדה באופן כמעט לא מורגש את מצב השכרות, כשהוא מוסר, בלי להכריז על כך במפורש, את תודעתו הלא יציבה, הקופצנית, של הגיבור.
פאלאדה מצטיין גם בתיאורים משכנעים ומרתקים של טיפוסים החיים בשולי החברה שפוגש זומר בדרכו מטה. השפעה של 'רשימות מבית ,'המוות היצירה שבה תיאר דוסטויבסקי את שנותיו בסיביר כעציר פוליטי בין פושעים מסוכנים או עלובים, ניכרת כאן כשפאלאדה מתאר בסקרנות ובמבט של אמן את שותפיו של זומר בבית הכלא ובמוסד לפושעים שנחשבים למשוגעים. אבל אם דוסטויבסקי תיאר את עמיתיו מתוך מגמה אוהדת, על מנת להראות שרפורמות במשטר הצאריסטי המדכא יכולות היו לנצל למטרות קונסטרוקטיביות את האנרגיות שאוצרים הכלואים, פאלאדה חף ממטרות פוליטיות ותיאורו נייטרלי יותר. הוא אמנם מבקר את האכזריות והאטימות של מנהלי המוסד שבו נכלא גיבורו, אבל אינו סבור שחבריו כלואים שם לחינם, ולפרקים גם מתאר אותם, ללא כחל וסרק, כאויבי החברה.
'השתיין' מתרחש בגרמניה, אבל בגרמניה שאינה ממוקמת היסטורית במדויק. אין כאן אזכור של המשטר הנאצי ושל ההקשר הפוליטי הספציפי של הרומן. לכאורה, אין קשר בין הספר הזה ליצירתו האחרת של פאלאדה - ובראש ובראשונה 'לבד בברלין' - שעוסקת ישירות במשטר הנאצי. מבקרים שונים ניסו ליצור קשר כזה באופן מאולץ כשהצביעו על התנהגותו של גיבור הספר, "האאוטסיידר" האנטי-סוציאלי, כהתנגדות מוסווית למשטר הנאצי. בעיניי הפרשנות הזו מוטעית. אם כבר, נכונה הפרשנות ההפוכה לחלוטין, שלפיה תפס פאלאדה את המשטר הנאצי כשלטון של אלמנטים משולי החברה, עבריינים, עלובים למדי גם אם מסוכנים.
ועכשיו וידוי: לא קראתי את 'לבד בברלין' כשיצא כאן לפני ארבע שנים. נמנעתי מלקרוא אותו במשך זמן רב בגלל חשד כבד בסיבות שגרמו לו להפוך לרב-מכר גדול בארצות הדוברות אנגלית ואחר כך אצלנו. חשדתי שברית לא קדושה של אינטרסים הביאה להעלאתו לכס הנישא של רבנות המכר הראשית של ספר שמתאר את אימי הנאציזם ואת ניסיון ההתנגדות הקטן של בני זוג ממעמד הפועלים. האמריקאים והבריטים הרי ששים על כל ספר שמתאר את הדיקטטורות של המאה 20-ה כי כך הוא מצדיק, בעקיפין, את הליברליזם הקפיטליסטי שלהם (בבחינת - ראו מה האלטרנטיבה לשוק חופשי ולדמוקרטיה המערבית.( בישראל עטים על כל ספר שעוסק במלחמת העולם השנייה ובשואה מטעמינו הידועים. והגרמנים שמחים כמובן על ספרים שמתארים מתנגדים למשטר הנאצי ועוזרים לטהר את מחנם.
אבל בעקבות 'השתיין' קראתי עכשיו גם את 'לבד ,'בברלין והקריאה הצמודה הזו התגלתה כמאלפת. זאת מעבר להתרשמות שלי מהספר עצמו, שאמנם אינו יצירת מופת, אבל הוא ספר מפוכח, ארסי ונטול סנטימנטליות, שמשרטט פנורמה גדולה ומספקת של דמויות המייצגות את התקופה, והוא בעיקר מותח מאוד. הקריאה ב'לבד בברלין' אחרי 'השתיין' הייתה מאלפת משום שפאלאדה מתאר בו את הרייך השלישי באופן דומה מאוד לתיאור העולם התחתון המופיע .'השתיין'ב הרייך השלישי של פאלאדה הוא כלא אחד גדול, שהוא המדינה, ובו חיים בניוון אנשים קטנים, כשאדם לאדם הופך לזאב טורף, ורגשות של כבוד עצמי או הגינות אנושית כמעט אינם קיימים.
במילים אחרות, גם 'לבד בברלין' מזכיר את התיאורים הדוחים-במכוון שמצויים בספרות הגרמנית בשליש הראשון של המאה; תיאורי הדקדנס של ויימאר או של הרייך השני. אפילו "הטובים" ב'לבד בברלין' מתוארים בצדדיהם הפחות מחמיאים, באותו אופן סאטירי חומצתי-מעכל של הספרות הגרמנית המוזכרת. כך, למשל, השופט הזקן שסולד מהמשטר הנאצי נוהג בקשיחות לא אישית כשהוא מנסה להציל את היהודייה רוזנטל, נאמן באופן גרוטסקי לאיזה צו מוסרי קנטיאני. כך גם הקושרים הצעירים, חברי כלתם של בני הזוג העומדים במרכז הספר, המוצגים כפנאטים חסרי רגישות. בני הזוג קוונגל, הגיבורים הראשיים, שאמנם לא מטושטשים צדדי אופיים הפחות מחמיאים, הם היחידים כמעט בספר שמעוררים את התפעלותנו.
'לבד ,'בברלין כאמור, מציג את הנאציזם כמין עולם תחתון עברייני. הוא עושה זאת הן באמצעות קישור ישיר בין חברי מפלגה פעילים לפושעים, זונות ומהמרים וכיוצא באלה, והן באמצעות אנלוגיה בין אי הביטחון של החיים בשולי החוק לאי הביטחון של החיים בתחומי "החוק" הנאצי. אבל אולי יותר מכל תורמת לאווירה העבריינית-גנגסטרית של הספר הבנייה שלו כרומן בלשי לכל דבר. פאלאדה משקיע חלק ניכר ממאמציו הספרותיים בתיאור המרדף אחר בני הזוג ובשרטוט דמותו ושיטותיו הבלשיות של החוקר המשטרתי, קומיסר אשריך, הדולק אחריהם; מה שיוצר אווירה "עבריינית" כללית לרומן. אשריך הוא בלש מוכשר, אבל אינו אידיאולוג פנאט. את התאבדותו - אחרי שהבין את השלכות מעשיו שהביאו, בין היתר, לתפיסת בני הזוג - אפשר לפרש כך: אשריך הפנים שהוא לא בלש הפועל נגד עבריינים בשירות "הטובים," אלא ההפך הגמור - הוא חלק מכנופיית העבריינים הגדולה המכונה גרמניה הנאצית.
תיאור החברה הנאצית כחברה בריונית, עולם- תחתונית, עלובה ומפחידה כמו עולם הפשע, הוא לא טריוויאלי. אנשי הגסטפו של פאלאדה הם די לא-יוצלחים; הם נפוחים ויומרניים, נטולי אתוס מחייב ובעיקר בעלי זרוע ו/או שיכורים. גרמניה הנאצית של פאלאדה לא לוהטת מאידיאולוגיה, לא יוקדת בפנאטיות, כפי שהיא מוצגת בתיאורים אחרים שלה, כמו למשל אצל ג'ונתן ליטל ב'נוטות .'החסד היא גם לא אומה של ביורוקרטים וטכנוקרטים יעילים עד אימה כפי שהיא מתוארת, למשל, אצל חנה ארנדט. גרמניה הנאצית של פאלאדה היא חברה מנוונת, חברת שוליים עלובה, עם קודים של עולם תחתון, בה אדם לאדם זאב וכל דאלים גבר. התמונה הכללית אינה של טירוף רעיוני או דורסנות ביורוקרטית חסרת נשמה - אלא תמונה של ניוון ועליבות. כאילו גרמניה כולה הפכה להיות החברה הרקובה שמתאר פאלאדה .'השתיין'ב
מפקדו האימתני של קומיסר אשריך ב'לבד ,'בברלין אוֹ ברגרופּּ נפיהרר פְּ ר ָ ל, הוא אלכוהוליסט: "הנה, אשריך! תמזוג כוס גם לך! אלה הם פירות הניצחון שלנו על צרפת: ארמניאק אמיתי." כשאשריך מעיר שהוא צריך לשמור על ראש צלול בעבודתו המשטרתית, מבטל פרל את דבריו ומצווה עליו לשתות: "ראש צלול, שטויות! ]...[ פּ רוֹ סט ]לחיים,] אשריך - לחיי הפיהרר שלנו." השתיין של פאלאדה, אם כך, אינו סמל למורד שיכור במשטר המפוכח. הוא סמל למשטר עצמו, לפי תפיסתו של פאלאדה - משטר עברייני, אגואיסטי כל') אחד מת לבד' הוא הרי שמו המקורי של 'לבד ('בברלין ומנוון; משטר שהתמכר ליצרים השפלים ביותר של האדם.
עוד 3 ספרים של הנס פאלאדה:
איש קטן, לאן? 1932 <
מי שאכל פעם אחת מצלחת פח 1934 <
בארצי הזרה לי 1944 <
בתמונה: 'אנשים הם טובים' של ג'ורג' גרוס, 1921
אלכוהוליסטים אנונימיים
גרמניה הנאצית של הנס פאלאדה, בספרו 'השתיין' כמו גם ב'לבד בברלין ,' היא לא חברה של ביורוקרטים יעילים וגם לא של אידיאולוגים יוקדים, אלא חברה עבריינית, עלובה ומנוונת
הספרות הגרמנית בשליש הראשון של המאה ,20-ה עוד לפני עליית הנאצים, מלאה בתיאורים של ניוון ופחד מהידרדרות לדק-דנס, שאין להם אח ורע בספרויות אחרות בדחיסות כזו, כלומר על פני תקופה כל כך קצרה. 'בית בוד - נברוק' של תומאס מאן, וגם 'מוות בוונציה' ובמובן מסוים 'הר הקסמים' שלו, 'פרופסור אונראט' של היינריך מאן, 'מפיסטו' של קלאוס מאן, יצירותיו של קפקא וביניהן ','הגלגול 'ברלין אלכסנדרפלאץ' של אלפרד דבלין ו'סנוורים' של אליאס קאנטי, 'התנוונות' העיוני של מקס נורדאו ו'שקיעת המערב' הפילוסופי של אוסוולד שפנגלר - אלה רק כמה דוגמאות. בני האדם מתוארים בספרים האלה כיצורים מעוותים ומעוררי בחילה, או שמסוגלים להידרדר להיות כאלה, ובמקרים המעודנים יותר, כמו אצל תומאס מאן, כיצורים השואפים לכיליונם. 'השתיין' שייך למסורת הזו, כלומר למסורת הכתיבה הגרמנית טרום התקופה הנאצית, למרות שנכתב במהלכה. הנס פאלאדה כתב את הספר 1944-ב בזמן שהייתו הכפויה במוסד לפושעים חולי נפש, שאליו הגיע בגלל מריבה עם גרושתו שבמהלכה נפלט כדור מאקדחו (הגרסאות למה שאירע בדיוק במריבה שונות,( אך גם אחרי שסר חינו בעיני המשטר הנאצי.
זה רומן חזק המתאר את הידרדרותו של ארווין זומר, סוחר בורגני, לשתיינות, בעקבות אי-הצלחה זמנית בעסקים, ומשם להסתופפות בקרב אנשים החיים בשולי החברה. בשלב הבא הוא מידרדר לפשיעה (גונב מאשתו ומכה אותה כדי לממן את התמכרותו,( מתרועע עם אנשי העולם התחתון, נשלח למאסר בבית כלא ולבסוף למוסד למכורים ולמשוגעים שהוא בית כלא לכל דבר ועניין.
מעלתו הראשונה של הספר היא התיאור הפסיכולוגי הריאליסטי של ההידרדרות לשתייה, שזומר המספר מייחס לאופיו החלש ")מאז ומתמיד הייתי אדם חלש אופי, נזקקתי לסימפטיה ולהכרה מהסובבים אותי, גם אם לא הפגנתי זאת ותמיד ידעתי להעמיד פני אדם נחוש.(" תפקיד מרכזי בפסיכולוגיה של זומר ממלאות מערכות היחסים שלו עם נשים. אשתו, מגדה, נתפסת בעיניו כאישה מעשית שלא תסלח לו על כישלונו בעסקים. פנייתו לניחומיה של מוזגת צעירה, זנותית וסדיסטית, משווה גוון ארוטי להרס העצמי שלו. יש בספר גם קטעים יפים בהם מחקה פאלאדה באופן כמעט לא מורגש את מצב השכרות, כשהוא מוסר, בלי להכריז על כך במפורש, את תודעתו הלא יציבה, הקופצנית, של הגיבור.
פאלאדה מצטיין גם בתיאורים משכנעים ומרתקים של טיפוסים החיים בשולי החברה שפוגש זומר בדרכו מטה. השפעה של 'רשימות מבית ,'המוות היצירה שבה תיאר דוסטויבסקי את שנותיו בסיביר כעציר פוליטי בין פושעים מסוכנים או עלובים, ניכרת כאן כשפאלאדה מתאר בסקרנות ובמבט של אמן את שותפיו של זומר בבית הכלא ובמוסד לפושעים שנחשבים למשוגעים. אבל אם דוסטויבסקי תיאר את עמיתיו מתוך מגמה אוהדת, על מנת להראות שרפורמות במשטר הצאריסטי המדכא יכולות היו לנצל למטרות קונסטרוקטיביות את האנרגיות שאוצרים הכלואים, פאלאדה חף ממטרות פוליטיות ותיאורו נייטרלי יותר. הוא אמנם מבקר את האכזריות והאטימות של מנהלי המוסד שבו נכלא גיבורו, אבל אינו סבור שחבריו כלואים שם לחינם, ולפרקים גם מתאר אותם, ללא כחל וסרק, כאויבי החברה.
'השתיין' מתרחש בגרמניה, אבל בגרמניה שאינה ממוקמת היסטורית במדויק. אין כאן אזכור של המשטר הנאצי ושל ההקשר הפוליטי הספציפי של הרומן. לכאורה, אין קשר בין הספר הזה ליצירתו האחרת של פאלאדה - ובראש ובראשונה 'לבד בברלין' - שעוסקת ישירות במשטר הנאצי. מבקרים שונים ניסו ליצור קשר כזה באופן מאולץ כשהצביעו על התנהגותו של גיבור הספר, "האאוטסיידר" האנטי-סוציאלי, כהתנגדות מוסווית למשטר הנאצי. בעיניי הפרשנות הזו מוטעית. אם כבר, נכונה הפרשנות ההפוכה לחלוטין, שלפיה תפס פאלאדה את המשטר הנאצי כשלטון של אלמנטים משולי החברה, עבריינים, עלובים למדי גם אם מסוכנים.
ועכשיו וידוי: לא קראתי את 'לבד בברלין' כשיצא כאן לפני ארבע שנים. נמנעתי מלקרוא אותו במשך זמן רב בגלל חשד כבד בסיבות שגרמו לו להפוך לרב-מכר גדול בארצות הדוברות אנגלית ואחר כך אצלנו. חשדתי שברית לא קדושה של אינטרסים הביאה להעלאתו לכס הנישא של רבנות המכר הראשית של ספר שמתאר את אימי הנאציזם ואת ניסיון ההתנגדות הקטן של בני זוג ממעמד הפועלים. האמריקאים והבריטים הרי ששים על כל ספר שמתאר את הדיקטטורות של המאה 20-ה כי כך הוא מצדיק, בעקיפין, את הליברליזם הקפיטליסטי שלהם (בבחינת - ראו מה האלטרנטיבה לשוק חופשי ולדמוקרטיה המערבית.( בישראל עטים על כל ספר שעוסק במלחמת העולם השנייה ובשואה מטעמינו הידועים. והגרמנים שמחים כמובן על ספרים שמתארים מתנגדים למשטר הנאצי ועוזרים לטהר את מחנם.
אבל בעקבות 'השתיין' קראתי עכשיו גם את 'לבד ,'בברלין והקריאה הצמודה הזו התגלתה כמאלפת. זאת מעבר להתרשמות שלי מהספר עצמו, שאמנם אינו יצירת מופת, אבל הוא ספר מפוכח, ארסי ונטול סנטימנטליות, שמשרטט פנורמה גדולה ומספקת של דמויות המייצגות את התקופה, והוא בעיקר מותח מאוד. הקריאה ב'לבד בברלין' אחרי 'השתיין' הייתה מאלפת משום שפאלאדה מתאר בו את הרייך השלישי באופן דומה מאוד לתיאור העולם התחתון המופיע .'השתיין'ב הרייך השלישי של פאלאדה הוא כלא אחד גדול, שהוא המדינה, ובו חיים בניוון אנשים קטנים, כשאדם לאדם הופך לזאב טורף, ורגשות של כבוד עצמי או הגינות אנושית כמעט אינם קיימים.
במילים אחרות, גם 'לבד בברלין' מזכיר את התיאורים הדוחים-במכוון שמצויים בספרות הגרמנית בשליש הראשון של המאה; תיאורי הדקדנס של ויימאר או של הרייך השני. אפילו "הטובים" ב'לבד בברלין' מתוארים בצדדיהם הפחות מחמיאים, באותו אופן סאטירי חומצתי-מעכל של הספרות הגרמנית המוזכרת. כך, למשל, השופט הזקן שסולד מהמשטר הנאצי נוהג בקשיחות לא אישית כשהוא מנסה להציל את היהודייה רוזנטל, נאמן באופן גרוטסקי לאיזה צו מוסרי קנטיאני. כך גם הקושרים הצעירים, חברי כלתם של בני הזוג העומדים במרכז הספר, המוצגים כפנאטים חסרי רגישות. בני הזוג קוונגל, הגיבורים הראשיים, שאמנם לא מטושטשים צדדי אופיים הפחות מחמיאים, הם היחידים כמעט בספר שמעוררים את התפעלותנו.
'לבד ,'בברלין כאמור, מציג את הנאציזם כמין עולם תחתון עברייני. הוא עושה זאת הן באמצעות קישור ישיר בין חברי מפלגה פעילים לפושעים, זונות ומהמרים וכיוצא באלה, והן באמצעות אנלוגיה בין אי הביטחון של החיים בשולי החוק לאי הביטחון של החיים בתחומי "החוק" הנאצי. אבל אולי יותר מכל תורמת לאווירה העבריינית-גנגסטרית של הספר הבנייה שלו כרומן בלשי לכל דבר. פאלאדה משקיע חלק ניכר ממאמציו הספרותיים בתיאור המרדף אחר בני הזוג ובשרטוט דמותו ושיטותיו הבלשיות של החוקר המשטרתי, קומיסר אשריך, הדולק אחריהם; מה שיוצר אווירה "עבריינית" כללית לרומן. אשריך הוא בלש מוכשר, אבל אינו אידיאולוג פנאט. את התאבדותו - אחרי שהבין את השלכות מעשיו שהביאו, בין היתר, לתפיסת בני הזוג - אפשר לפרש כך: אשריך הפנים שהוא לא בלש הפועל נגד עבריינים בשירות "הטובים," אלא ההפך הגמור - הוא חלק מכנופיית העבריינים הגדולה המכונה גרמניה הנאצית.
תיאור החברה הנאצית כחברה בריונית, עולם- תחתונית, עלובה ומפחידה כמו עולם הפשע, הוא לא טריוויאלי. אנשי הגסטפו של פאלאדה הם די לא-יוצלחים; הם נפוחים ויומרניים, נטולי אתוס מחייב ובעיקר בעלי זרוע ו/או שיכורים. גרמניה הנאצית של פאלאדה לא לוהטת מאידיאולוגיה, לא יוקדת בפנאטיות, כפי שהיא מוצגת בתיאורים אחרים שלה, כמו למשל אצל ג'ונתן ליטל ב'נוטות .'החסד היא גם לא אומה של ביורוקרטים וטכנוקרטים יעילים עד אימה כפי שהיא מתוארת, למשל, אצל חנה ארנדט. גרמניה הנאצית של פאלאדה היא חברה מנוונת, חברת שוליים עלובה, עם קודים של עולם תחתון, בה אדם לאדם זאב וכל דאלים גבר. התמונה הכללית אינה של טירוף רעיוני או דורסנות ביורוקרטית חסרת נשמה - אלא תמונה של ניוון ועליבות. כאילו גרמניה כולה הפכה להיות החברה הרקובה שמתאר פאלאדה .'השתיין'ב
מפקדו האימתני של קומיסר אשריך ב'לבד ,'בברלין אוֹ ברגרופּּ נפיהרר פְּ ר ָ ל, הוא אלכוהוליסט: "הנה, אשריך! תמזוג כוס גם לך! אלה הם פירות הניצחון שלנו על צרפת: ארמניאק אמיתי." כשאשריך מעיר שהוא צריך לשמור על ראש צלול בעבודתו המשטרתית, מבטל פרל את דבריו ומצווה עליו לשתות: "ראש צלול, שטויות! ]...[ פּ רוֹ סט ]לחיים,] אשריך - לחיי הפיהרר שלנו." השתיין של פאלאדה, אם כך, אינו סמל למורד שיכור במשטר המפוכח. הוא סמל למשטר עצמו, לפי תפיסתו של פאלאדה - משטר עברייני, אגואיסטי כל') אחד מת לבד' הוא הרי שמו המקורי של 'לבד ('בברלין ומנוון; משטר שהתמכר ליצרים השפלים ביותר של האדם.
עוד 3 ספרים של הנס פאלאדה:
איש קטן, לאן? 1932 <
מי שאכל פעם אחת מצלחת פח 1934 <
בארצי הזרה לי 1944 <
בתמונה: 'אנשים הם טובים' של ג'ורג' גרוס, 1921
אריק גלסנר
7 לילות
07/02/2014
לקריאת הסקירה המלאה >
