הקדמה
היא צפתה מן הצד. זה היה הכישרון שלה. להיבלע בחשכה, להתמזג עם הצללים שמאחורי הדברים וביניהם. שם רואים את הדברים כמות שהם, כשאנשים חושפים את טבעם האמיתי. כולם משדרים היום, מפזרים גרסאות קצוצות ומסוננות של עצמם לצריכה המונית. כולם מארחים בתוכנית של עצמם. רק כשהם לבדם, באין רואה, המסכה יורדת.
היא עקבה אחריו כבר זמן מה. המסכה שלו החלה להישמט.
גם הוא עמד בצללי הרחוב, אפלולי ומרתיע. היא עקבה אחריו כשנהג, חג כמו חיית טרף, עד שמצא מקום חניה מתחת לעצים. הוא חנה וישב בזמן שהלילה התלפף סביבו ואורות הבתים כבו בזה אחר זה. לבסוף יצא מהמכונית, סגר את הדלת בשקט וחצה את הרחוב בגנֵבה. עכשיו הוא חיכה. מה הוא מתכוון לעשות?
מאז שהתחילה לעקוב אחריו, לפני כמה שבועות, היא ראתה אותו מנדנד את ילדיו בפארק, פוקד מועדון חשפנות באמצע היום, שותה עד קהות חושים עם חבריו תוך כדי צפייה במשחק בבר ספורט. היא צפתה בו כשעזר לאם צעירה שדחפה עגלה ובה פעוט ותינוק, לשאת סל מצרכים מהמכונית הביתה.
פעם הוא התחיל עם מישהי בבר מקומי. ואז, בחניון, הם התפרעו כמו חיות במכוניתו. אחר כך הוא הלך לסופרמרקט וקנה אוכל למשפחתו, מילא את המכונית בגלידות ובקרקרים, דברים שהילדים שלו אוהבים.
מה הוא זומם עכשיו?
הצופה מתבונן תמיד ולעולם אינו מתערב. אבל הלילה היתה לה תחושה מבשרת רעות. היא חיכתה בסבלנות ובדממה בלילה הצונן.
תקתוק עקבים הִדהד בסטקטו מהיר ברחוב הנטוש. הדופק שלה האיץ. האם אין אף אחד אחר בשטח? אף אחד לא מציץ מהחלון? לא. היא היתה היחידה. אנשים כבר לא רואים דברים. הם לא מסתכלים. הם מביטים על המכשיר שבידם. או שהם מביטים פנימה, שקועים בסרט על עברם או עתידם, על התשוקות והפחדים שלהם, סרט שמוצג ללא הרף על מסך דמיונם.
גזרתה של הבחורה היתה דקה, זקופה, גאה. היא הלכה בצעד בוטח, ידיים בכיסים ותיק על הכתף. כשהוא הגיח מבין הצללים וחסם את דרכה, היא קפאה לרגע ונסוגה צעד או שניים. הוא הושיט את ידו כעומד לאחוז בה, אבל היא כרכה את זרועותיה סביב גופה.
היא לא הצליחה לשמוע את חילופי הדברים ביניהם. תחילה חדים, אחר כך רכים יותר. כשנישאו באוויר ממרחק הם נשמעו כמו קריאות ציפורים. מה הוא עושה? הפחד הזדחל במעלה גווה כמו אצבע קרה.
הוא ניסה לחבק את הבחורה, והיא נרתעה. ואף על פי כן הוא חיבק אותה. בלילה, הוא היה רק צל רפאים. גופו החסון בלע את גופה הזעיר והם נעו יחד במין ריקוד לעבר הדלת, תחילה במקוטע, במסורבל. לבסוף היה נדמה שהיא נכנעת, מתרככת. היא הכניסה אותו לביתה, והרחוב שוב דמם.
היא עמדה נטועה במקומה ולא הבינה בדיוק מה ראתה. בהמשך, כשתבין מה הוא עשה, מי הוא היה באמת מתחת למסכה, היא תשנא את עצמה על שקפאה במקומה ורק צפתה מבין הצללים. היא תגיד לעצמה שהיא לא ידעה. היא לא ידעה שמתחת למסכה מסתתרת מפלצת.
1
סלינה
סֵלינה אהבה את אזורי הסף, את הרגעים המועטים שהפרידו בין התפקידים שגילמה בחייה.
היא החמיצה את הרכבת של 17:40, כי הפגישה עם הלקוח התארכה, ועוד לפני שקמה משולחן הישיבות כבר ידעה שלא תגיע הביתה בזמן לארוחת ערב עם בעלה גרהם ושני בניהם, הפראים הקטנים, סטיבן ואוליבר. השעות המטורפות שלאחר מכן — מקלחות, פיג'מות, שק־קמח, קרבות אחים אכזריים אך קצרים, טלוויזיה אם הם רק ישבו רגע בשקט — שתמיד הסתיימו בסיפור לפני השינה, יצטרכו להתנהל בלעדיה. ימי העבודה של סלינה לא היו ארוכים בדרך כלל, והיא הקפידה לחזור הביתה בזמן. למרות התוהו ובוהו ששרר בבית בערבים, אלה היו השעות היפות ביותר של היום.
אבל באותו ערב, כשהחמיצה את הרכבת — היא אפילו לא ניסתה להגיע בזמן — נוצר מרווח שלא היה שם קודם. קצת יותר משעתיים בין הרכבת של 17:40, שבה נסעה בדרך כלל, לבין הרכבת של 19:45, שעליה התכוונה לעלות כשתסיים כמה מטלות במשרד.
במרווח הזה, היא הרגישה שהיא מתרחבת. היא לא עבדה. היא לא היתה אמא. היא פשוט היתה. היא היתה יכולה לחשוב. ולמען האמת, לסלינה היו אי אילו דברים לחשוב עליהם. הדברים האלה היו רעש לבן בשולי תודעתה.
היא חזרה במונית למשרד ויצאה אל הערב הסתווי הקריר. שאון העיר שטף אותה, הבהילות המטורפת של אנשים שחוזרים הביתה אחרי יום עבודה ארוך. אחר כך נכנסה אל דומיית הלובי, עם רצפות השָיש והקירות הבוהקים. סלינה הנידה בראשה לשוער שהכיר אותה, והעבירה את כרטיס העובד מעל הקורא האלקטרוני. היא עלתה במעלית לבדה.
כאן לבה התחיל להלום ופיה התייבש. התיק שלה היה כבד מדי ומשך את שרירי הכתף התפוסים שלה מטה. היא לא החמיצה את הרכבת בכוונה תחילה. היא באמת לא רצתה לקטוע את הלקוח שדיבר ודיבר.
אבל.
המשרד היה ריק. צוות העובדים בסוכנות הספרותית היה קטן, ורובם היו בעלי משפחות. האימהות שביניהם אספו את הילדים מבית הספר ועבדו מהבית אחר הצהריים. בת', הבוסית שלה וחברתה הטובה מילדות, דאגה לכך שהן יוכלו גם לעבוד כמו שצריך וגם לנהל חיי משפחה — מי היה מאמין! הגישה האנושית הזאת היתה נדירה מאוד.
היא לא טרחה להדליק את האור במשרדה ונהנתה מנוף הדאונטאון המנצנץ שנשקף מבעד לחלון הגדול. חום עלה בלחייה כששמטה את התיק. היא הסירה את הז'קט, התיישבה מול המחשב הנייד ונשמה עמוק לפני שפתחה אותו.
השעה היתה 18:15. הבנים כבר בטח אכלו. סלינה, שהכירה היטב את המטפלת גֶ'ניבָה ואת היעילות שבה ניהלה את העניינים, ידעה שאוליבר וסטיבן כבר אחרי מקלחת ולבושים בפיג'מה. היא בוודאי הושיבה אותם מול הטלוויזיה.
סלינה הטתה את משענת הכיסא הארגונומי לאחור והתרווחה להנאתה.
היא לא הסתירה את מצלמת המעקב, לא בדיוק. ג'ניבה ידעה שיש מצלמות בבית — אחת בקומה העליונה, אחת בתחתונה. אלא שסלינה העבירה את המצלמה מחדר הילדים ופשוט לא עדכנה את גרהם וג'ניבה.
היא השתהתה רגע נוסף. על שולחנה היה גיבוב של תצלומים ממוסגרים של הבנים ושל גרהם, ציורים מבית הספר, ינשוף שאוליבר הכין מקרמיקה בקייטנת האמנות. היא הרימה את הפסלון המזוגג — הוא חרט את שמו בחֵמר שבתחתית. היא נגעה בתלמים המהוססים של האות ל', באות ר' העקומה. היא שמעה שואב אבק פועל במרחק.
היא בחנה את תמונת החתונה שלה — היא מחייכת חיוך קורן וגרהם נראה נפלא בטוקסידו הקלאסי. בזמן הצילום הוא לחש לה גסויות והלצות. ולבסוף: זה היום הכי טוב בחיים שלי. הבל פיו באוזנה, זרועותיו החובקות אותה — כל גופה עִקצץ מאושר ומתשוקה. זה היה לפני עשר שנים כמעט. אלוהים, הן חלפו כמו פעימת לב, כמו מצמוץ, נשימה בודדת.
היא הניחה את התמונה. אחר כך הקישה על האפליקציה שהציגה את המתרחש בחדר המשחקים על מסך המחשב.
הטעינה נמשכה כדקה.
כשהסרטון עלה, היא לא הופתעה ממה שהופיע בו.
בעלה גרהם מזיין את המטפלת ג'ניבה על שטיח הפעילות שסלינה וגרהם בחרו בקפידה באיקאה.
הקול היה מושתק, וכך נחסכו ממנה הנהמות והגניחות.
מתי היא התחילה לחשוד? לפני כשבועיים. היא צדה מבט כלשהו ביניהם. שבריר שנייה, חלקיק הבעה.
לא, היא חשבה. לא ייתכן.
אבל היא העבירה את המצלמה מחדר השינה לחדר המשחקים.
זאת היתה הפעם השנייה שהיא צפתה בהם. ושוב, שלווה משונה שרתה עליה, מעין ריחוק אדיש.
היא לא עד כדי כך לוהטת, חשבה סלינה כשצפתה בצעירה עם השיער המבריק בגון החיטה והלחיים הסמוקות. סלינה רכנה אל המסך ובחנה אותה מקרוב. מושכת, בלי ספק. אבל לא הרבה יותר מושכת מסלינה.
המטפלת היתה כמובן צעירה יותר, אבל בשנים בודדות. אולי היה בה רוך שחסר לסלינה, רעננות מסוימת. אבל שום דבר מיוחד. יופייה של ג'ניבה היה מעט מעל הממוצע, וסלינה הביאה אותו בחשבון כשקיבלה אותה לעבודה. ג'ניבה היתה מושכת ונבונה למדי, בעלת עבר תעסוקתי מכובד, מקצועית בטיפול בילדים ומצוידת ברשימה ארוכה של המלצות. היא לא היתה פצצה. לא בת עשרים סמוקת לחיים עם שפתיים מבריקות מגלוס וקעקועים במקומות לא נאותים שהיא עוד תתחרט עליהם בעתיד. רוב הנשים, שיערה סלינה, יודעות שאסור להכניס צעירה יפהפייה הביתה באופן קבוע. זה לא היה רעיון טוב.
חוץ מזה, סלינה הכירה את ג'ניבה — ליתר דיוק, היא חמדה אותה. הן נפגשו במגרש המשחקים במשך השנה הראשונה שסלינה נשארה בבית עם הבנים. העבודה, הנסיעות, בהלת האיסוף מהגן, מופע האיזון שאף פעם לא התאזן באמת — הכול שחק אותה עד דק. היא וגרהם החליטו שהיא תישאר בבית עד להודעה חדשה. הם היו יכולים להרשות את זה לעצמם — גרהם הרוויח היטב. אז לא יהיו ג'יפים או נופשים באגם טאהו באביב. אבל הם יסתדרו.
סלינה התלהבה מהאופן שבו ג'ניבה טיפלה בילדי משפחת טאקר, רַאיין וצ'ד. היא היתה נחמדה אבל תקיפה, ערוכה לכל תרחיש אבל לא קשוחה מדי. הבנים הקשיבו לה. עיניים אלי, היא אמרה בעליזות, והם צייתו. ג'ניבה לא היתה כמו שאר המטפלות שסלינה ראתה בפארק — בנות דור המילניום, שלטשו עיניים בטלפון כשבני חסותן התרוצצו כמו משוגעים או בהו במסכים משלהם. ג'ניבה רדפה, נדנדה, שיחקה במחבואים.
וכאמור, היא לא היתה עד כדי כך לוהטת.
תווי פנים נחמדים — אף כפתורי ושפתיים מלאות, עיני איילה עם ריסים ארוכים, בשר על העצמות, במידה. בנויה לתלפיות, כמו שכינה זאת אביה. אישה חזקה שמסוגלת לבצע עבודה פיזית. סלינה היתה גבוהה ורזה, מתנה גנטית שעליה הודתה כל יום, כי אין ספק שלא היה לה זמן לעבוד על המראה הזה.
עכשיו היא הגבירה מעט את עוצמת הקול והקשיבה לגניחות. האם הן נשמעו מאולצות?
היא וג'ניבה פטפטו כמעט כל יום. הבנים של סלינה — אוליבר וסטיבן — מתו עליה. ג'ניבה תהיה? שאל לפעמים אוליבר, הבכור, כשהלכו לפארק. סביר להניח, היתה סלינה עונה ומייחלת למטפלת כמו ג'ניבה, ולו במשרה חלקית. מישהי שהיא תרגיש בנוח להשאיר איתה את הילדים. אף שהיא בהחלט שמחה להיות בבית. היא לא התגעגעה לעבודת היחצ"נות. היא מעולם לא היתה הישגית, כמו רבות מחברותיה. זה פשוט לא היה הטבע שלה. היא אהבה לעבוד, נהנתה מהעצמאות, מהאחווה, מהסיפוק שבביצוע משימות, מהכסף. אבל העבודה מעולם לא הגדירה אותה.
גרהם: "כן... זה כל כך טוב."
היא הגבירה את עוצמת הקול. הרימה תמונה של הבנים והסתירה את המסך בפניהם הסמוקות, השמחות.
האימהוּת, לעומת זאת, כן הגדירה את סלינה, או ליתר דיוק המחשבה שהיא קיימת למען הילדים — מבשלת ומסדרת, דואגת לפעילויות וקובעת תורים לרופאים ולתספורת. היא עומדת בפקקים, משתתפת באספות הורים ובמסיבות ליל כל הקדושים של בית הספר. זה לא היה סקסי. זה לא תמיד היה קל. לא היו הרבה יתרונות תרבותיים לתפקיד. אבל היא שאבה ממנו סיפוק שלא מצאה בשום דבר אחר.
ואז, במפתיע — טוב, מישהו יכול בכלל לצפות לדבר כזה? — גרהם פוטר. לא באשמתו, למען האמת. תחום המו"לות הלך והצטמצם, והוצאה כושלת של ספרי עזרה עצמית לא הצדיקה את המשכורת הגבוהה שלו. באותו שבוע, כשהיא ובת' נפגשו לקוקטייל, חברתה הציעה לה בדרך נס משרה נהדרת — אחראית על זכויות יוצרים בסוכנות הספרותית שלה. המשכורת של סלינה תהיה גבוהה יותר מזו של גרהם ותכלול בונוסים. וכך, לא היה מנוס מלהעסיק מטפלת. כי גרהם לא נולד לגדל ילדים. ולחפש עבודה זאת משרה מלאה, מותק.
נדמה שיד הגורל התערבה שוב כשבזמן שיחה קלילה בפארק — למחרת היום, כשסלינה ניסתה למצוא פתרון לבעיה — ג'ניבה סיפרה לה שהיא עומדת לאבד את משרתה. גברת טאקר החליטה להפסיק לעבוד ולחזור הביתה לשנתיים.
כשהכול מסתדר פירוש הדבר שהדברים זורמים, כמו שאומרים בימינו, וזה בהחלט הקל על סלינה לחזור לעבודה. לאו דווקא משום שרצתה. אבל לפעמים אין ברירה, וזה הרי לא לנצח. גרהם ימצא עבודה אחרת. אם כי המשכורת שלה היתה בהחלט נחמדה.
בגלל מיקום המצלמה סלינה ראתה בעיקר את ג'ניבה — שכנראה אהבה להיות למעלה. האם סלינה מדמיינת או שג'ניבה לא ממש בעניין? אם כי הבעת הפנים ותנועות השפתיים הלמו את המצב.
במצלמה השנייה, זו שבקומה התחתונה, נראו הבנים יושבים שמוטי לסתות מול "ציידי הטרולים". שניהם היו שבעים, מקורצפים לעילא ומחכים לסלינה בפיג'מות.
במובן זה לא היה שום דופי בג'ניבה. מוזר שזה עלה בדעתה כרגע, אבל סלינה באמת העריכה את העובדה שג'ניבה לא היתה מסוג המטפלות שמנסות להחליף את אמא. ברגע שסלינה נכנסה הביתה, ג'ניבה חזרה למקומה הראוי ומיהרה לעזוב עוד לפני שסלינה החליפה בגדים. הבית היה תמיד נקי, והבנים בדרך כלל היו רגועים — עד כמה שבני חמש ושבע יכולים להיות רגועים. אבל הם לא התפרעו כמו בימים שבהם גרהם שמר עליהם, אז היא מצאה אותם מטונפים, משולהבים וחסרי גבולות — זקוקים נואשות לסדר ולרוגע. גרהם חשב שהוא אחד מהם והתנהג כמו אח בכור פרחח ולא כמו הורה.
עכשיו, למשל, הוא תקע את המטפלת בחדר המשחקים, בזמן שבניו צפו בטלוויזיה למטה.
אבל למה זה לא הכעיס אותה?
הגילוי זמזם במעמקי תודעתה מאז תפסה אותם לפני שלושה ימים. מעין הלמות כמעט בלתי מורגשת שהיא הדפה וקברה עמוק־עמוק. למה היא לא מתייפחת בזעם, לא מתייסרת מקנאה, מתחושת הבגידה? למה היא לא רצה הביתה ברגע הגילוי, זרקה אותו מהבית ופיטרה את ג'ניבה? כל אישה אחרת היתה עושה את זה.
קהות חושים השתלטה על סלינה, מין אדישות אכזרית, חסרת לב. אבל מתחת לשכבה הרדומה הזאת היה גם משהו אחר.
עכשיו ג'ניבה הטתה את ראשה לאחור בעונג. גרהם עטה את הבעת חוסר האונים שלו, כמו תמיד לפני שגמר: הרמת גבות קלה, עצימת עפעפיים, כמו כנר ששקוע בנגינה. סלינה שמה לב שהיא לופתת את מסעדי הכיסא בחוזקה, עד כאב.
עמוק בפנים היתה תחושה אחרת, שאותה הדחיקה מזמן, הרבה לפני שזה קרה. זמן מה לאחר לידת בנם השני, סלינה התחילה לסלוד מבעלה. לא באופן קבוע, אבל בעוצמה מטלטלת. היא שנאה את האופן שבו הוא קטע את דבריה, עקף את סמכותה בניהול המטבח, טען שהוא שותף לעבודות הבית אף שלא היה. כך זה בוודאי אצל כל הזוגות שנמצאים יחד זמן רב. ואז הוא פוטר, והגיב במשהו שהיה קרוב לשמחה, מוכרחים להודות.
גם ככה רציתי שינוי, ואמרת שאת מתגעגעת לעבודה.
האם היא אמרה דבר כזה? לדעתה לא, כי היא לא התגעגעה לעבודה.
בהמשך, כשחזרה הביתה ומצאה אותו באותם מכנסי טרנינג יומיים ברצף, או כשבדקה את היסטוריית הגלישה במחשב ולא מצאה אפילו רמז לחיפוש עבודה, היא התחילה לשנוא אותו קצת. אחר כך יותר. הגבר החטוב והמקסים בטוקסידו, זה שהצחיק אותה והרטיט אותה מרוב עונג, נראה פתאום כמו דמות מחלום מעורפל.
עכשיו, אחרי ששוב הגבירה את עוצמת הקול ושמעה אותו גונח מתחת לג'ניבה, השנאה שלה תפחה לממדים עצומים. לראשונה בחייה היא הבינה איך אנשים שפעם אהבו בתשוקה ובמסירות, הזילו דמעות שמחה בחתונתם, בילו ירח דבש קסום, הולידו ילדים יפהפיים ובנו יחד חיים נפלאים — מסוגלים לרצוח זה את זה.
מה שארב בתוכה איים להתפרץ החוצה. היא שמעה אותו, אף שלא בדיוק הרגישה אותו.
עם גרהם היא פעלה על טייס אוטומטי, המשיכה לעשות את התנועות הנכונות ודחתה את חיזוריו. אם הבחין שהיא מרוחקת, הוא לא אמר מילה. למען האמת, זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא בגד בה. אבל היא חשבה שהם התגברו על המשבר. הם הלכו לטיפול, הבטיחו הבטחות בעיניים דומעות. היא — בטיפשותה — סלחה לו והרשתה לעצמה לסמוך עליו שוב.
"גרהם."
הקול הקפיץ את סלינה והחזיר אותה להווה.
ג'ניבה ירדה מעל בעלה של סלינה, וכבר יישרה את החצאית. בשתי הפעמים היא מיהרה להתלבש, הזעיפה פנים והסיטה את מבטה ממנו. לפחות הם מואילים בטובם לא לשכב זה בזרועות זה אחרי הסקס ולהתפנק להנאתם על רצפת חדר המשחקים.
"זה חייב להיפסק," אמרה ג'ניבה. סלינה שמעה את נימת הבושה, החרטה. כל הכבוד, ג'ניבה!
גרהם הרים את מכנסיו, התיישב על הספה ושמט את ראשו בין ידיו.
"אני יודע," נשמע קולו העמום.
"יש לך משפחה נחמדה, חיים טובים. וזה — זה דפוק," אמרה ג'ניבה בפנים סמוקות.
אוי, ג'ניבה... חשבה סלינה בקדחתנות, רק אל תתפטרי!
"נראה לי שאני אתפטר," אמרה ג'ניבה.
גרהם הרים את עיניו ונראה מוכה. "לא," הוא אמר, "אל תעשי את זה."
סלינה צחקה בקול. זאת לא אהבה. הוא לא מפחד לאבד את ג'ניבה הצעירה והיפה. הוא פשוט מבועת מהמחשבה שיצטרך לטפל בסטיבן ובאוליבר בזמן שהוא "מחפש עבודה אחרת".
"סלינה סומכת עלייך," הוא אמר, "היא מעריכה אותך כל כך."
ג'ניבה פלטה נחרה וסלינה חייכה, עד שהתעשתה. איך ייתכן שהיא עדיין מחבבת את האישה שזה עתה הזדיינה עם בעלה? היא כנראה יורדת מהפסים. ככה זה אצל אימהות עובדות: הן מאבדות את השפיות.
"קשה לי להאמין שהיא תעריך את זה," אמרה ג'ניבה.
"לא," אמר גרהם. הוא היה חיוור מבושה ושפשף את לסתו. הוא הרים את עיניו, ולרגע קט סלינה ראתה אותו — את בעלה, החבר הכי טוב שלה, אבי ילדיה — ונשמה לרווחה. הוא עוד שם. הוא לא יציר דמיונה.
"אז תשמע," אמרה ג'ניבה, חיבקה את עצמה והתקרבה לדלת. "אתה חייב להיות פחות בבית. אתה חייב למצוא עבודה."
"טוב," אמר גרהם. שערו היה סתור ולחייו מכוסות זיפים.
מה ג'ניבה מצאה בו בעצם? לו ולסלינה לפחות היתה היסטוריה; סיפור אהבה מהאגדות, טיולים מלאי הרפתקאות, חיים טובים. הבגידות הקודמות שלו היו זניחות למדי. כך היא אמרה לעצמה לפחות — אלה לא היו פרשיות אהבים. עד לאחרונה הוא היה בעל הגון ומפרנס, החבר הכי טוב שלה, הראשון שרצתה לספר לו כל דבר. מצחיק. מקסים. חכם. גם עכשיו, ברגע המכוער הזה, היא רצתה להרים אליו טלפון ולספר לו על הבעל הנורא שלה, שדופק את המטפלת. הוא בטח יֵדע מה לעשות.
"גברים לא צריכים להיות בבית," המשיכה ג'ניבה, "ראיתי הרבה כאלה בשנים האחרונות. בדרך כלל זה רעיון גרוע."
"כן," אמר גרהם, ונשמע מיואש עוד יותר. ג'ניבה המסכנה. היא לא ידעה שיום יבוא והיא תצטרך לטפל גם בגרהם.
סלינה טרקה את המחשב הנייד בעוצמה שלא התכוונה אליה, כיסתה אותו והכניסה אותו לתיק. היא תלתה את מעיל הצמר הכהה על כתפיה והרגישה שמשהו מתערבל לה בבטן.
היא ידעה שהיא כועסת, מושפלת, נבגדת. אבל הרגשות היו רדומים, והלחץ גבר כמו לבה רותחת במעבה האדמה. היא תמיד היתה כזאת: פני השטח שלווים, המעמקים רוחשים. היא הדחיקה דברים, סילקה אותם — עד שלא היתה יכולה עוד. וההתפרצויות היו כבירות.
עד שיצאה לרחוב, המעטֶה שוב כיסה אותה — קהות החושים האפורה. העיר מחצה אותה. היא פילסה לה דרך ברחובות ההומים עד שהגיעה לתחנת הרכבת התחתית, חצתה אותה והגיעה לרציף ברגע האחרון.
הרכבת המתנשפת, שכבר כמעט יצאה לדרך, דממה פתאום בזמן שסלינה עברה בין הקרונות.
הנה. מושב פנוי ליד בחורה צעירה, שלרגע נראתה לה מוכרת. שיער שחור חלק, עיניים בצבע מוקה, חיוך קלוש על שפתיים אדומות. חטובה, מסוגננת — היא מצאה חן בעיני סלינה כבר מרחוק. כשראתה שסלינה מתקרבת, היא הרימה את התיק שלה מהמושב שלצדה. סלינה שקעה במקום הפנוי ופלטה אנחה שבוודאי הסגירה את מצבה הנפשי. היא החזיקה בידה גיליון של "פיפל" ורצתה רק לשקוע בין דפיו המבריקים, למצוא מפלט מבעיותיה בארבעים הדקות הקרובות.
"יום קשה?" שאלה הזרה. ההבעה שלה — חצי חיוך בשפתיים מלאות, ניצוץ בעיניים הכהות — כמו רמזה שהיא מבינה. שגם היא מכירה את זה. שהיא שותפה לבדיחה עלומה.
סלינה פלטה צחוק מריר. "אין לך מושג."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
