הבהוב באפלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבהוב באפלה
מכר
מאות
עותקים
הבהוב באפלה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הבהוב באפלה

4.3 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: יסמין קלין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 43 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

רב מכר של הניו יורק טיימס
"מבריק באופן יוצא דופן", הוושינגטון פוסט

קלואי לא שוכחת ולא תשכח לעולם את השנה ההיא. היא היתה רק בת 12. הנערות שנעלמו בעיירת ילדותה היו מבוגרות ממנה בשלוש שנים, בערך. בזו אחר זו הן נמוגו, כאילו בלעה אותן האדמה. אף אחת מהן לא חזרה. הרוצח הסדרתי הורשע מקץ זמן קצר על סמך הודאתו וראיות שנמצאו בביתו. כלומר, בביתה של קלואי. זה היה אבא שלה. קלואי היתה זו שהסגירה אותו, בבלי דעת, לידי המשטרה.

עשרים שנה חלפו מאז. קלואי עברה לעיירה אחרת בלואיזיאנה. עכשיו היא הפסיכולוגית ד"ר קלואי דייוויס. החיים שלה מספקים, העולם שלה מצוי בשליטה, עוד רגע היא גם תתחתן. זה נכון שמעת לעת היא נוטלת כדורים פסיכיאטריים, אבל זה רק הגיוני בעיניה, לאור הטראומה שעברה. 

אבל אז, לפתע, נעלמת נערה שביעית. 

ושמינית.

וקלואי מוצאת את עצמה בלב פרשה חדשה, נאבקת על שפיותה תוך שהיא מנסה לעצור את הרצח הבא.
 
הבהוב באפלה הוא רומן מתח פסיכולוגי המסופר בכישרון רב ובקצב מסחרר, ומצליח להפתיע עד לעמוד האחרון ממש.

ספרה של סטייסי ווילינגהם זכה להצלחה מסחררת, לביקורות משבחות ותורגם לשפות רבות.

פרק ראשון

פרולוג

חשבתי שאני יודעת מה הן מפלצות.

כשהייתי קטנה דמיינתי צללים מסתוריים אורבים לי בארון הבגדים, מסתתרים מתחת למיטה שלי, או בתוך היער. הרגשתי את נוכחותם מאחורי, הרגשתי אותם מתקרבים אלי כשהייתי חוזרת מבית הספר לאור השמש השוקעת. לא הצלחתי לתאר את התחושה הזאת — כמו צמרמורת שעוברת בך רגע לפני שמישהו מניח יד על הכתף שלך — אבל ידעתי שהם נמצאים שם. הגוף שלי הרגיש את הסכנה, כמו ברגע שבו את מבינה שלתחושה המטרידה שתקפה אותך יש ביסוס, ושלמעשה מדובר באדם שמסתתר מאחורי שיח גדול ונועץ בך עיניים.

אבל אז את מסתובבת והוא נעלם.

אני זוכרת שהרגשתי שאני דורכת על קרקע לא יציבה ושכמעט עיקמתי את קרסולי הדקיקים כשירדתי מאוטובוס ההסעות וצעדתי במהירות על שביל החצץ שהוביל לבית שלי. הצללים ביער ריצדו בשעה שקרני השמש הגיחו מבין ענפי העצים והצללית שלי נראתה גדולה כמו חיה שעומדת לזנק על טרפה.

הייתי נושמת נשימות עמוקות, סופרת עד עשר ועוצמת את עיני בחוזקה.

ואז הייתי מתחילה לרוץ.

מדי יום כשרצתי על הכביש השומם הייתי רואה את הבית שלי באופק, ותמיד נדמה היה לי שהוא הולך ומתרחק ממני. נעלי ההתעמלות שלי היו מעיפות גושי דשא ואבנים קטנות בשעה שנמלטתי מ... משהו. מהדבר שהיה שם בפנים והסתכל עלי. וארב. ארב לי. הייתי מועדת על שרוכי הנעליים שלי, עולה בריצה במדרגות ומזנקת הישר אל זרועותיו המושטות של אבי. נשימתו החמה היתה מדגדגת לי את האוזן בשעה שהיה לוחש לי: אני פה. אני פה. ידיו היו חופנות את שערי והריאות שלי היו שורפות עם כל נשימה. הלב שלי היה הולם בפראות בחזי ומילה אחת היתה מהדהדת במוחי: ביטחון.

זה מה שחשבתי אז.

פחד אמור להתפתח בהדרגה. זה מתחיל במפגש עם סנטה קלאוס במתחם הקניות המקומי וממשיך במפלצת שמסתתרת מתחת למיטה, בסרט למבוגרים בלבד שהבייביסיטר מרשה לך לצפות בו ובגבר שיושב במכונית עם חלונות כהים ובוהה בך כשאת צועדת על המדרכה לאור השמש השוקעת. את רואה אותו מתקרב אלייך לאט בזווית העין, והלב שלך מתחיל לפעום בפראות. זה תהליך למידה שהולך ומתפתח מאיום מדומה אחד למשנהו, וכל אחד מהם נראה מציאותי יותר מקודמו.

אבל עלי השתלט הפחד בבת אחת כשהתחלתי להתבגר, טלטל אותי בעוצמה שמעולם לא חוויתי וכמעט הקשה עלי לנשום. ובאותו הרגע הבנתי שמפלצות לא מסתתרות במעבה היער. הן לא צללים מאיימים בין העצים, או יצורים בלתי נראים שאורבים בפינות חשוכות.

לא. מפלצות אמיתיות פועלות לעיני כול.

הייתי בת שתים־עשרה כשהצללים האלה לבשו צורה ופנים, והפכו מחזיונות למשהו מוחשי, אמיתי יותר. אז הבנתי שייתכן שהמפלצות מתגוררות בינינו.

והיתה מפלצת מסוימת שממנה למדתי לפחד יותר מכל השאר.

מאי 2018

1

יש לי דגדוג בגרון.

בהתחלה הוא כמעט בלתי מורגש, כמו קצה של נוצה שמלטפת את הוושט שלי מלמעלה למטה. אני דוחפת את הלשון עמוק לתוך הפה ומנסה לגרד בפנים.

זה לא עוזר.

אני מקווה שאני לא מפתחת איזו מחלה. האם הייתי ליד אדם חולה לאחרונה? מישהו מצונן? אי אפשר לדעת. אני נמצאת ליד אנשים כל היום. אף אחד מהם לא נראה חולה, אבל אפשר להידבק ממישהו בצינון עוד לפני שהתסמינים מתחילים להופיע.

אני מנסה לגרד שוב.

אולי זאת אלרגיה. כמות האבקנים באוויר גבוהה מהרגיל, שמונה מתוך עשר על פי מדד האלרגנים. השבשבת הקטנה באפליקציית מזג האוויר שלי צבועה באדום עז.

אני מרימה את כוס המים שלי, לוגמת ממנה ומגרגרת לפני שאני בולעת אותם.

גם זה לא עוזר. אני מכחכחת בגרוני.

"כן?"

אני מרימה את מבטי אל המטופלת שיושבת דרוכה על כורסת העור הגדולה שמולי. אצבעותיה הדקיקות שלובות בחיקה. אני בקושי רואה את הצלקות העדינות על רקע עור הידיים המושלם שלה. אני שמה לב שהיא עונדת צמיד על מפרק ידה כדי להסתיר צלקת מכוערת — עמוקה, משוננת וסגולה. זה צמיד מחרוזי עץ עם קמע כסוף קטן בצורת צלב שמשתלשל מהם כמו במחרוזת תפילה.

אני בוחנת את הבעת פניה של הנערה, את עיניה. היא לא בוכה, אבל רק עכשיו התחלנו.

"סליחה, לֶייסי." אני משפילה את מבטי אל ההערות שכתבתי לי. "יש לי דגדוג בגרון. תמשיכי בבקשה."

"אה," היא אומרת. "בסדר. אמרתי שלפעמים אני ממש כועסת ואני לא יודעת למה. הכעס הולך ומצטבר ואז אני פשוט חייבת —"

היא משפילה את מבטה אל זרועותיה ופורשת את אצבעותיה. חתכים זעירים רבים מסתתרים בשקעים שבין האצבעות.

"זאת דרך לשחרר מתח," היא אומרת. "זה עוזר לי להירגע."

אני מהנהנת ומנסה להתעלם מהדגדוג בגרון שלי. הוא הולך ומחמיר. אולי זה רק אבק, אני אומרת לעצמי. יש פה הרבה אבק. אני מסתכלת על אדן החלון, על מדף הספרים, על התעודות הממוסגרות שעל הקיר שלי. הם מכוסים בשכבה דקה של אבק שמתנוצץ באור השמש.

תתרכזי, קלואי.

אני נפנית בחזרה אל הנערה.

"ולמה זה קורה לדעתך, לייסי?"

"הרגע אמרתי לך שאני לא יודעת."

"תנסי לחשוב."

היא נאנחת ומסובבת את הראש שלה הצידה, בוהה בחלל. היא נמנעת מקשר עין. בקרוב היא תתחיל לבכות.

"זה בטח קשור לאבא שלי," היא אומרת, והשפה התחתונה שלה מתחילה לרעוד קלות. היא מסיטה את שערהּ הבלונדיני ממצחה. "כי הוא עזב וכל זה."

"מתי אבא שלך עזב?"

"לפני שנתיים," היא עונה. ואז, בתזמון מושלם, זולגת דמעה בודדה על הלחי המנומשת שלה. היא מנגבת אותה בכעס. "הוא אפילו לא נפרד מאיתנו. הוא לא הסביר למה. הוא פשוט עזב."

אני מהנהנת וכותבת עוד הערות.

"את חושבת שאת עדיין כועסת על אבא שלך כי הוא עזב אותך בצורה כזאת?"

השפה שלה שוב רועדת.

"והוא גם לא נפרד ממך, אז לא יכולת להגיד לו איך הרגשת."

היא בוהה במדף הספרים בפינת החדר ומהנהנת, עדיין מסרבת להישיר אלי מבט.

"כן," היא אומרת. "זה נכון."

"יש עוד מישהו שאת כועסת עליו?"

"אמא שלי. אני לא יודעת למה. תמיד חשבתי שהוא עזב באשמתה."

"אוקיי," אני אומרת. "עוד מישהו?"

היא שותקת וכוססת את העור סביב הציפורן שלה.

"אני כועסת על עצמי," היא לוחשת, ולא טורחת לנגב את הדמעות שנקוות בזוויות עיניה. "שלא הייתי מספיק טובה כדי לגרום לו להישאר."

"זה בסדר לכעוס," אני אומרת. "כולנו כועסים. ועכשיו, אחרי שסיפרת לי את הסיבה לכעס שלך, אנחנו יכולות לשתף פעולה ולמצוא דרכים לעזור לך להתמודד איתו טוב יותר כדי שלא תכאיבי לעצמך. מה דעתך?"

"זה דפוק לגמרי," היא ממלמלת.

"מה?"

"הכול. הוא, הדבר הזה. להיות פה."

"למה את חושבת שלהיות פה זה דפוק, לייסי?"

"למה אני בכלל צריכה להיות פה?"

היא צועקת עכשיו. אני נשענת אחורה ומשלבת את אצבעותי. אני נותנת לה לצעוק.

"כן, אני כועסת," היא אומרת. "אז מה? אבא שלי עזב אותי! הוא עזב אותי. את יודעת איך זה להיות ילדה שאין לה אבא? ללכת לבית הספר ולראות את כולם מסתכלים עלייך ומדברים עלייך מאחורי הגב שלך?"

"האמת שכן, אני יודעת איך זה," אני אומרת. "זה לא כיף."

היא שותקת עכשיו. ידיה רועדות בחיקה והיא משפשפת את הצמיד שלה באגודל ובאצבע המורה. למעלה ולמטה. למעלה ולמטה.

"גם אבא שלך עזב אותך?"

"משהו כזה."

"בת כמה היית?"

"שתים־עשרה," אני עונה.

היא מהנהנת. "אני בת חמש־עשרה."

"אחי היה בן חמש־עשרה."

"אז את מבינה על מה אני מדברת?"

הפעם אני זו שמהנהנת ומחייכת אליה. החלק הכי קשה הוא לרכוש את האמון שלה.

"אני מבינה." אני רוכנת קדימה ושוב מצמצמת את המרחק בינינו. היא נפנית אלי עכשיו ועיניה הדומעות מישירות אלי מבט מלא תחנונים. "אני מבינה אותך לגמרי."

עוד על הספר

  • תרגום: יסמין קלין
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 360 עמ' מודפסים
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 43 דק'
הבהוב באפלה סטייסי ווילינגהם

פרולוג

חשבתי שאני יודעת מה הן מפלצות.

כשהייתי קטנה דמיינתי צללים מסתוריים אורבים לי בארון הבגדים, מסתתרים מתחת למיטה שלי, או בתוך היער. הרגשתי את נוכחותם מאחורי, הרגשתי אותם מתקרבים אלי כשהייתי חוזרת מבית הספר לאור השמש השוקעת. לא הצלחתי לתאר את התחושה הזאת — כמו צמרמורת שעוברת בך רגע לפני שמישהו מניח יד על הכתף שלך — אבל ידעתי שהם נמצאים שם. הגוף שלי הרגיש את הסכנה, כמו ברגע שבו את מבינה שלתחושה המטרידה שתקפה אותך יש ביסוס, ושלמעשה מדובר באדם שמסתתר מאחורי שיח גדול ונועץ בך עיניים.

אבל אז את מסתובבת והוא נעלם.

אני זוכרת שהרגשתי שאני דורכת על קרקע לא יציבה ושכמעט עיקמתי את קרסולי הדקיקים כשירדתי מאוטובוס ההסעות וצעדתי במהירות על שביל החצץ שהוביל לבית שלי. הצללים ביער ריצדו בשעה שקרני השמש הגיחו מבין ענפי העצים והצללית שלי נראתה גדולה כמו חיה שעומדת לזנק על טרפה.

הייתי נושמת נשימות עמוקות, סופרת עד עשר ועוצמת את עיני בחוזקה.

ואז הייתי מתחילה לרוץ.

מדי יום כשרצתי על הכביש השומם הייתי רואה את הבית שלי באופק, ותמיד נדמה היה לי שהוא הולך ומתרחק ממני. נעלי ההתעמלות שלי היו מעיפות גושי דשא ואבנים קטנות בשעה שנמלטתי מ... משהו. מהדבר שהיה שם בפנים והסתכל עלי. וארב. ארב לי. הייתי מועדת על שרוכי הנעליים שלי, עולה בריצה במדרגות ומזנקת הישר אל זרועותיו המושטות של אבי. נשימתו החמה היתה מדגדגת לי את האוזן בשעה שהיה לוחש לי: אני פה. אני פה. ידיו היו חופנות את שערי והריאות שלי היו שורפות עם כל נשימה. הלב שלי היה הולם בפראות בחזי ומילה אחת היתה מהדהדת במוחי: ביטחון.

זה מה שחשבתי אז.

פחד אמור להתפתח בהדרגה. זה מתחיל במפגש עם סנטה קלאוס במתחם הקניות המקומי וממשיך במפלצת שמסתתרת מתחת למיטה, בסרט למבוגרים בלבד שהבייביסיטר מרשה לך לצפות בו ובגבר שיושב במכונית עם חלונות כהים ובוהה בך כשאת צועדת על המדרכה לאור השמש השוקעת. את רואה אותו מתקרב אלייך לאט בזווית העין, והלב שלך מתחיל לפעום בפראות. זה תהליך למידה שהולך ומתפתח מאיום מדומה אחד למשנהו, וכל אחד מהם נראה מציאותי יותר מקודמו.

אבל עלי השתלט הפחד בבת אחת כשהתחלתי להתבגר, טלטל אותי בעוצמה שמעולם לא חוויתי וכמעט הקשה עלי לנשום. ובאותו הרגע הבנתי שמפלצות לא מסתתרות במעבה היער. הן לא צללים מאיימים בין העצים, או יצורים בלתי נראים שאורבים בפינות חשוכות.

לא. מפלצות אמיתיות פועלות לעיני כול.

הייתי בת שתים־עשרה כשהצללים האלה לבשו צורה ופנים, והפכו מחזיונות למשהו מוחשי, אמיתי יותר. אז הבנתי שייתכן שהמפלצות מתגוררות בינינו.

והיתה מפלצת מסוימת שממנה למדתי לפחד יותר מכל השאר.

מאי 2018

1

יש לי דגדוג בגרון.

בהתחלה הוא כמעט בלתי מורגש, כמו קצה של נוצה שמלטפת את הוושט שלי מלמעלה למטה. אני דוחפת את הלשון עמוק לתוך הפה ומנסה לגרד בפנים.

זה לא עוזר.

אני מקווה שאני לא מפתחת איזו מחלה. האם הייתי ליד אדם חולה לאחרונה? מישהו מצונן? אי אפשר לדעת. אני נמצאת ליד אנשים כל היום. אף אחד מהם לא נראה חולה, אבל אפשר להידבק ממישהו בצינון עוד לפני שהתסמינים מתחילים להופיע.

אני מנסה לגרד שוב.

אולי זאת אלרגיה. כמות האבקנים באוויר גבוהה מהרגיל, שמונה מתוך עשר על פי מדד האלרגנים. השבשבת הקטנה באפליקציית מזג האוויר שלי צבועה באדום עז.

אני מרימה את כוס המים שלי, לוגמת ממנה ומגרגרת לפני שאני בולעת אותם.

גם זה לא עוזר. אני מכחכחת בגרוני.

"כן?"

אני מרימה את מבטי אל המטופלת שיושבת דרוכה על כורסת העור הגדולה שמולי. אצבעותיה הדקיקות שלובות בחיקה. אני בקושי רואה את הצלקות העדינות על רקע עור הידיים המושלם שלה. אני שמה לב שהיא עונדת צמיד על מפרק ידה כדי להסתיר צלקת מכוערת — עמוקה, משוננת וסגולה. זה צמיד מחרוזי עץ עם קמע כסוף קטן בצורת צלב שמשתלשל מהם כמו במחרוזת תפילה.

אני בוחנת את הבעת פניה של הנערה, את עיניה. היא לא בוכה, אבל רק עכשיו התחלנו.

"סליחה, לֶייסי." אני משפילה את מבטי אל ההערות שכתבתי לי. "יש לי דגדוג בגרון. תמשיכי בבקשה."

"אה," היא אומרת. "בסדר. אמרתי שלפעמים אני ממש כועסת ואני לא יודעת למה. הכעס הולך ומצטבר ואז אני פשוט חייבת —"

היא משפילה את מבטה אל זרועותיה ופורשת את אצבעותיה. חתכים זעירים רבים מסתתרים בשקעים שבין האצבעות.

"זאת דרך לשחרר מתח," היא אומרת. "זה עוזר לי להירגע."

אני מהנהנת ומנסה להתעלם מהדגדוג בגרון שלי. הוא הולך ומחמיר. אולי זה רק אבק, אני אומרת לעצמי. יש פה הרבה אבק. אני מסתכלת על אדן החלון, על מדף הספרים, על התעודות הממוסגרות שעל הקיר שלי. הם מכוסים בשכבה דקה של אבק שמתנוצץ באור השמש.

תתרכזי, קלואי.

אני נפנית בחזרה אל הנערה.

"ולמה זה קורה לדעתך, לייסי?"

"הרגע אמרתי לך שאני לא יודעת."

"תנסי לחשוב."

היא נאנחת ומסובבת את הראש שלה הצידה, בוהה בחלל. היא נמנעת מקשר עין. בקרוב היא תתחיל לבכות.

"זה בטח קשור לאבא שלי," היא אומרת, והשפה התחתונה שלה מתחילה לרעוד קלות. היא מסיטה את שערהּ הבלונדיני ממצחה. "כי הוא עזב וכל זה."

"מתי אבא שלך עזב?"

"לפני שנתיים," היא עונה. ואז, בתזמון מושלם, זולגת דמעה בודדה על הלחי המנומשת שלה. היא מנגבת אותה בכעס. "הוא אפילו לא נפרד מאיתנו. הוא לא הסביר למה. הוא פשוט עזב."

אני מהנהנת וכותבת עוד הערות.

"את חושבת שאת עדיין כועסת על אבא שלך כי הוא עזב אותך בצורה כזאת?"

השפה שלה שוב רועדת.

"והוא גם לא נפרד ממך, אז לא יכולת להגיד לו איך הרגשת."

היא בוהה במדף הספרים בפינת החדר ומהנהנת, עדיין מסרבת להישיר אלי מבט.

"כן," היא אומרת. "זה נכון."

"יש עוד מישהו שאת כועסת עליו?"

"אמא שלי. אני לא יודעת למה. תמיד חשבתי שהוא עזב באשמתה."

"אוקיי," אני אומרת. "עוד מישהו?"

היא שותקת וכוססת את העור סביב הציפורן שלה.

"אני כועסת על עצמי," היא לוחשת, ולא טורחת לנגב את הדמעות שנקוות בזוויות עיניה. "שלא הייתי מספיק טובה כדי לגרום לו להישאר."

"זה בסדר לכעוס," אני אומרת. "כולנו כועסים. ועכשיו, אחרי שסיפרת לי את הסיבה לכעס שלך, אנחנו יכולות לשתף פעולה ולמצוא דרכים לעזור לך להתמודד איתו טוב יותר כדי שלא תכאיבי לעצמך. מה דעתך?"

"זה דפוק לגמרי," היא ממלמלת.

"מה?"

"הכול. הוא, הדבר הזה. להיות פה."

"למה את חושבת שלהיות פה זה דפוק, לייסי?"

"למה אני בכלל צריכה להיות פה?"

היא צועקת עכשיו. אני נשענת אחורה ומשלבת את אצבעותי. אני נותנת לה לצעוק.

"כן, אני כועסת," היא אומרת. "אז מה? אבא שלי עזב אותי! הוא עזב אותי. את יודעת איך זה להיות ילדה שאין לה אבא? ללכת לבית הספר ולראות את כולם מסתכלים עלייך ומדברים עלייך מאחורי הגב שלך?"

"האמת שכן, אני יודעת איך זה," אני אומרת. "זה לא כיף."

היא שותקת עכשיו. ידיה רועדות בחיקה והיא משפשפת את הצמיד שלה באגודל ובאצבע המורה. למעלה ולמטה. למעלה ולמטה.

"גם אבא שלך עזב אותך?"

"משהו כזה."

"בת כמה היית?"

"שתים־עשרה," אני עונה.

היא מהנהנת. "אני בת חמש־עשרה."

"אחי היה בן חמש־עשרה."

"אז את מבינה על מה אני מדברת?"

הפעם אני זו שמהנהנת ומחייכת אליה. החלק הכי קשה הוא לרכוש את האמון שלה.

"אני מבינה." אני רוכנת קדימה ושוב מצמצמת את המרחק בינינו. היא נפנית אלי עכשיו ועיניה הדומעות מישירות אלי מבט מלא תחנונים. "אני מבינה אותך לגמרי."