ההבטחה האסורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההבטחה האסורה
מכר
מאות
עותקים
ההבטחה האסורה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ההבטחה האסורה

4.6 כוכבים (25 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: רחלי לביא
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 364 עמ' מודפסים

תקציר

קוראי "הכפר האבוד" אינם זקוקים להיכרות עם הסופרת לורנה קוק. מי שצלל לספרה הראשון, יתענג גם על הספר הזה, ולא יוכל להניח אותו מהיד עד לסופו המפתיע. לורנה קוק, מהסופרות הבריטיות המצליחות של השנים האחרונות, יצרה גם הפעם רב מכר כובש, שהסופרת ניקולה סקוט ("הצל של אמי") הגדירה כ"דרמה משפחתית מלאה סודות, פיתולים וסיפור אהבה נפלא".

סקוטלנד, 1940.
באירופה משתוללת מלחמת העולם השנייה, אבל בבית אינברמוריי הכל מתנהל על מי מנוחות. אלא שאז, בדיוק ביום הולדתה ה-21, דקות אחרי שהיא נמלטת מהמסיבה שלה עצמה, עומדת קונסטנס מול האגם הסמוך לביתה ולא מאמינה למראה עיניה. האם היא היחידה שראתה עכשיו מטוס צבאי מתרסק לתוך המים? האם תצליח להציל את הטייס? ומדוע מעשה שכזה ישנה את חייה לעד?

סקוטלנד, 2020.
קייט מחפשת עבודה חדשה. זו לא היתה בחירה שלה, אבל אין לה ברירה: עליה לעזוב את לונדון שהיא כה אוהבת, ולמצוא לעצמה עבודה זמנית. היא מצליחה להתקבל לעבודה בבית אצולה ישן, העובר הסבה למלון בוטיק. אלא ששם, כמעט במקרה, תגלה קייט סיפור ישן ומרגש שלא תוכל להניח לו, עד שיתברר עד תומו.

פרק ראשון

1
בית אינברמוריי סקוטלנד
סוף אוגוסט 1940

לעתים אלה אינם השקרים הגדולים, אלא דווקא השקרים הקטנים, הלבנים, שמחוללים את השינוי הגדול ביותר. קונסטנס לא יכלה לדעת את זה כשהעמידה פנים שהיא סובלת ממיגרנה כדי להימלט מהבית, אך לדבר עוד היו צפויות השלכות לטווח הארוך.

קונסטנס ישבה בקצה הסלע הגדול שהתנשא מעל האגם ומשכה מעלה את שמלת הערב שלה באופן שאמא שלה היתה אומרת שאינו ראוי לגברת. היא חלצה את נעלי הסאטן שלה, הסירה את הגרבונים, וטבלה את רגליה במים הקרים כדי לשכך את הכאב מהריקודים. היא לא היתה צריכה להסתתר מפני איש; קצה האגם היה רחוק כל כך מהבית, שאין שום סיכוי שמישהו ישמע אותה, ובהתחשב במשטר ההאפלה החמור שמנהלת משק הבית דבקה בו, גם אין שום סיכוי שמישהו יראה אותה.

קונסטנס עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב כמעט מיד. המיגרנה שלה היתה בדיה, אך הרעש שהקימה הלהקה היה מוגזם, והוא הלך והתגבר ככל שגברה התלהבותם של שני הנגנים ושל האורחים. כשאימצה את אוזניה כעת יכלה לשמוע את קול נגינתם שהגיע עד האגם. הדחף לברוח ממסיבת יום ההולדת שלה, לברוח מהנרי, הציף אותה עד כדי כך שהיא לא הצליחה לחשוב על שום דרך אחרת מלבד לשקר.

במהלך החודשים האחרונים התחוור לה שהנרי מוצא חן בעיניה. הוא היה חברו של אחיה, דאגלס, והיא הכירה אותו רק זמן קצר קודם לכן, כאשר שני הגברים הגיעו לאינברמוריי בימי חופשה נדירים. הנרי היה מבוגר ממנה בשנים ספורות בלבד, והיא נשאה אליו עיניים, העריצה אותו, וגילתה שהיא נענית להכוונת הוריה כאשר אמרו שייתכן כי הוא יתאים לה. היה ברור וגלוי שהנרי מחבב אותה, או לפחות כך האמינה. קונסטנס חשבה שהוא יהיה אחר, שונה מכל הגברים מלאי הכוונות — והבוטים לעתים — שפגשה, אם כי לא היו רבים מהם. אבל הוא זעזע אותה כשרקדו, כשהיא התרפקה עליו ונהנתה מקרבתו. ידיו הזדחלו מטה במורד גבה עד שהתמקמו במקום נמוך מדי, וקצות אצבעותיו התחככו בישבנה. היא התקשחה בבהלה, ואז הוא לפת אותה. כאשר הבינה שההתנהגות שלו רחוקה מלהיות רומנטית, נדרש ממנה כל אומץ לבה כדי להזיז בעדינות את ידיו.

"הנרי?" היא שאלה, והוא משך אותה אליו בחוזקה שוב. הוא חייך כאילו לא עשה שום דבר רע, והיא התמלאה ספקות עצמיים. האם היא מתחסדת יתר על המידה? שמלת הנשף שהיתה עשויה משי אפור־כסוף נצמדה לעורה כשרקדה, והיא תפסה את הנרי בוהה בחזהּ יותר מפעם אחת. לא היה ספק שהוא מתקשה להרים את עיניו אל עיניה ולהאזין לדבריה כשניסתה לשוחח איתו. היא התחילה לפטפט כדי לחפות על מבוכתה ועל האכזבה שהלכה ותפחה בקרבה. כשאמרה שהיא צריכה לצאת ולפדר את אפה, לא בטוחה מה בדיוק מתחולל ואם עליה לאפשר זאת, הוא דחק אותה לפינה ומשך אותה אל חממת התפוזים האפלה, שהיתה חשוכה למקרה שמטוסי אויב יבחינו באור הבוקע מבעד לזגוגיות.

קונסטנס ידעה שלגברים יש צרכים, היא ידעה איך העולם עובד. היא ידעה מהם הצרכים הללו, ואיזה תפקיד היא אמורה למלא. בעוד לה אמרו שנערה צריכה לשמור את עצמה לבעלה, היו נערות רבות בבית הספר השוויצרי שבו למדה שהתרברבו בְּעונג על כך שהן הרחיקו הרבה יותר מכפי שהיה ראוי עם בני המין השני. והיא אמנם חשבה שייתכן שתרצה בכך עם הנרי, אך לא היתה בטוחה. עדיין לא. היא לא רצתה שיעזוב אותה, אבל מה שהתחולל ביניהם היה צריך להעמיק. רק עוד קצת. רק עד שתהיה בטוחה.

"את יפהפייה הערב," הוא אמר, ועיניו סרקו את גופה.

ואז הוא נישק אותה, שפתיו התנפצו כנגד שפתיה, ידיו אחזו בכתפיה. היא ניסתה להניח את ידיה על מותניו, עיניה היו פקוחות לרווחה, והיא לא היתה בטוחה אם היא מגיבה נכון. לא היה ברור לה כמה היא יכולה לאפשר למה שמתחולל ביניהם להתקדם. עיניו היו עצומות, והוא הוביל אותה הלאה, לתוך חממת התפוזים הזנוחה, עד שנשענה בגבה על דקל חממה גדול מדי שאמה טיפחה לאורך קרוב לעשור.

הוא נישק אותה מהר יותר, חזק יותר, ונשימתו רווית הוויסקי ציפתה את לשונה, והיא לא ידעה לבטח מה גרם לה להתאבן פתאום, הוויסקי או ההבנה שהחצאית שלה הורמה.

"הנרי!" היא דחפה אותו והשתחררה מאחיזתו. היא ניסתה לצחוק, להתנער מההתנהגות שלו.

"בואי הנה." הנרי הושיט לה את ידו. היא אחזה בה בלי להתחייב. אולי אווירת המסיבה והשתייה המוגזמת הן שגרמו לו להתקף השיגעון הקטן הזה. אולי הוא מבין שהוא דחק בה קצת יותר מדי וכעת הוא נרגע.

"לא רצית את זה כבר מזמן, כמוני?" הוא שאל, וחיכך את אפו בצווארה.

אכזבה הציפה אותה. הייתכן שהוא ראה את התגובה שלה כלפיו ופשוט התעלם ממנה? היא לא ידעה מה לומר. עד הערב היא מעולם לא ראתה את הצד הזה בו, והוא בלבל אותה.

"אני לא יודעת," היא אמרה בכנות. הכול קרה מהר מדי, ולחלוטין לא כפי שהיא דמיינה. "אני לא בטוחה... ככה... כאן...?"

"אין כאן אף אחד. אנחנו יכולים למצוא איזו פינה חשוכה; שם נראה בסדר. אני אפרוש את הז'קט שלי בשבילך, שלא יהיה לך קר על המרצפות." ההצעה האצילית היתה לא במקומה.

"לא הנרי, אני לא..."

"אם את לא יודעת מה לעשות, אני אראה לך. בואי, תשכבי כאן."

"לא, הנרי." היא היתה תקיפה יותר כעת. היא ידעה סוף־סוף מה היא רוצה, וזה בהחלט לא היה זה. "לא."

"אם היית אוהבת אותי..." הוא אמר, והותיר את ההצעה על השולחן.

ובאותו הרגע ממש היא ידעה שהיא לא אוהבת אותו. היא היתה כל כך מאוכזבת. איך ייתכן שהכול נגמר ככה, באופן נורא כל כך?

בלי לומר ולו מילה נוספת, היא הסתובבה ונטשה את הנרי בחממת התפוזים, ופרצה בריצה עד שחשה בטוחה בין ההמון באולם הנשפים.

היא היתה צריכה להיות רחוקה מהנרי ככל האפשר כדי שתוכל לחשוב. ולכן שיקרה. יש לה מיגרנה חריפה כל כך שראשה עומד להתפוצץ. אמה חזרה על הסיפור שקונסטנס סיפרה באוזני אורחיהם, ושחררה את בתה — השעה כבר היתה קרובה לחצות, והאורחים יעזבו בקרוב. אך במקום לרוץ לחדרה, קונסטנס רצה אל אוויר הלילה הקריר, אל מעבר למזרקה, סביב הגן הצרפתי המוקפד ומטה אל האגם המרוחק, שהיה תמיד נווה השקט והשלווה שלה. אף אורח לא יאזור אומץ לצאת למסע החשוך אל שפת המים, שמא ימעד אל מותו בהאפלה ויפסיד את השמפניה שהוריה חילקו מהאספקה שצברו בקפידה במרתפים מתחת לבית. היא היתה לגמרי לבד.

היא שכשכה את כפות רגליה במים הקרים, והביטה לאחור, אל האפלה, אל המקום שבו הצליחה להבחין רק בקווי המתאר של האחוזה המפוארת. בתוכה היו כחמישים מחבריהם הקרובים ביותר של הוריה, ומעט מאוד חברים שלה, שעדיין חגגו את יום הולדתה של קונסטנס. העובדה שקונסטנס לא היתה שם לא הטרידה אותם יותר מדי, ועוד פחות מכך הטרידה אותם המלחמה שהשתוללה מחוץ לבית אינברמוריי.

וכעת לא היה זה קול נגינת הלהקה הקלוש, אלא צליל אחר שעורר את תשומת לבה, וגרם לה לשאת את עיניה אל השמים. ענן אפור נמוך וקטן הסתיר משהו שהיא יכלה לחוש בו, משהו קרוב ומאיים בשמי הלילה השחורים.

נדרשו לקונסטנס כמה שניות נוספות להבין שהיא מאזינה לקול מנוע של מטוס סְפִּיטְפַיֵיר. אך לא היה זה קול הזמזום העדין הרגיל, רחוק מכך, המטוס ירק וייבב כאילו הוא בקושי מצליח לנשום. היא ראתה את קווי המתאר שלו באפלה ממעל וכנגד המסה השחורה של היער באופק כשצנח מהשמים. המנוע שלו השתתק כמעט לחלוטין, התעורר ברעדה ומת שוב, ולהבי המדחף האטו עד שעצרו סופית. קונסטנס הבינה שהטייס חייב להיות בפנים, והוא כנראה מנסה להתניע את המטוס מחדש במקום לעשות את הדבר הנכון ולצנוח למקום בטוח. אולי בשל האפלה אין לו מושג כמה הוא קרוב לאדמה.

המטוס צנח עוד, וקונסטנס ידעה שהוא עומד להתרסק. היא התרוממה במהירות על רגליה והקיפה את הסלע הבולט למקרה שהמטוס יצנח לעברה. אבל זה לא קרה.

הספיטפייר היה לרגע מולה, ואז הכה במים בזווית מחרידה כל כך, שקונסטנס היתה משוכנעת שאחת מכנפיו נקרעה ממנו לחלוטין, ושילח מתז אדיר מעלה, אל האוויר. היא הסתובבה בלי לחשוב, כדי לא להירטב. לאחר שאיבד אחת מכנפיו, המטוס נפל והסתחרר על המים עד שקונסטנס לא ידעה לאן הוא פונה. איפה הטייס? בתוך שניות ספורות מילא משקל המים את כלי התעופה, והמטוס גרגר ונעלם מתחת לפני האגם; המים בלעו אותו כאילו לא היה שם מעולם. לא היה כל סימן לטייס. לא נשמע כל קול שיעיד על כך שהוא שוחה בחשכה אל חוף מבטחים. הגאות המזויפת שיצרה ההתרסקות התנפצה בחוזקה אל הסלע.

היא עמדה ורעדה, עיניה פקוחות לרווחה, נשימותיה מהירות ותכופות, ידיה עדיין לופתות את הנעליים והגרבונים. קונסטנס ידעה שהיא חייבת לעשות משהו, אבל גופה סירב להיענות לקריאתה ולהתחיל לנוע. היא עמדה נטועה במקומה ובהתה במים, במקום שבו נעלם המטוס. היא הרגישה קרועה. לא היה לה די זמן לרוץ הביתה להזעיק עזרה. אם לא תעשה משהו, הוא ימות בתוך דקות, אם לא מת כבר. היא היתה חייבת להציל את הטייס.

קונסטנס הכריחה את עצמה לזוז. היא קרטעה מטה מהסלע ואל תוך המים, וחתכה את רגליה בזיזים החדים. היא לא חשה בכאב או בדם שזרם על קרסוליה והתמזג במים; הדחף להגיע אל הטייס הפגוע בער בה עד כדי כך שהיא דמיינה אותו נלחם לשווא בחגורת הבטיחות שלו ובצוהר שמעליו. היא הלכה במים, מהר ככל שיכלה, לעבר המקום שבו שקע המטוס ונעלם מעיניה, ושמלת הערב נצמדה לרגליה.

בתוך הבית, שעון האורלוגין שבאולם הכניסה צלצל חצות, והתזמורת המשיכה לנגן לחוגגים שלא היו מודעים כלל למתרחש בחוץ. איחולי מזל טוב נמסרו לקונסטנס עם תום יום הולדתה העשרים ואחד. כמה חבל שהיא לא הרגישה טוב. אולי כל השמפניה ששתתה גבתה את מחירה. הכי טוב שתהיה במיטה באמת. בתוך זמן קצר התזמורת תחדל לנגן, האורחים יתפזרו — תלושי הנסיעה ששמרו מכל משמר יעבירו אותם את כברת הדרך אל בתיהם באחוזות הסמוכות — ואז מנהלת משק הבית תחל בטקס סגירת בית אינברמוריי למשך הלילה.

כשהמים הגיעו למותניה של קונסטנס, היא הדפה את קרקע האגם שהיתה מכוסה חלוקי אבן, הרפתה מנעליה ומהגרבונים והניחה להם להיסחף, ושחתה הלאה אל תוך האפלה.

עוד על הספר

  • תרגום: רחלי לביא
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 364 עמ' מודפסים
ההבטחה האסורה לורנה קוק

1
בית אינברמוריי סקוטלנד
סוף אוגוסט 1940

לעתים אלה אינם השקרים הגדולים, אלא דווקא השקרים הקטנים, הלבנים, שמחוללים את השינוי הגדול ביותר. קונסטנס לא יכלה לדעת את זה כשהעמידה פנים שהיא סובלת ממיגרנה כדי להימלט מהבית, אך לדבר עוד היו צפויות השלכות לטווח הארוך.

קונסטנס ישבה בקצה הסלע הגדול שהתנשא מעל האגם ומשכה מעלה את שמלת הערב שלה באופן שאמא שלה היתה אומרת שאינו ראוי לגברת. היא חלצה את נעלי הסאטן שלה, הסירה את הגרבונים, וטבלה את רגליה במים הקרים כדי לשכך את הכאב מהריקודים. היא לא היתה צריכה להסתתר מפני איש; קצה האגם היה רחוק כל כך מהבית, שאין שום סיכוי שמישהו ישמע אותה, ובהתחשב במשטר ההאפלה החמור שמנהלת משק הבית דבקה בו, גם אין שום סיכוי שמישהו יראה אותה.

קונסטנס עצמה את עיניה ופקחה אותן שוב כמעט מיד. המיגרנה שלה היתה בדיה, אך הרעש שהקימה הלהקה היה מוגזם, והוא הלך והתגבר ככל שגברה התלהבותם של שני הנגנים ושל האורחים. כשאימצה את אוזניה כעת יכלה לשמוע את קול נגינתם שהגיע עד האגם. הדחף לברוח ממסיבת יום ההולדת שלה, לברוח מהנרי, הציף אותה עד כדי כך שהיא לא הצליחה לחשוב על שום דרך אחרת מלבד לשקר.

במהלך החודשים האחרונים התחוור לה שהנרי מוצא חן בעיניה. הוא היה חברו של אחיה, דאגלס, והיא הכירה אותו רק זמן קצר קודם לכן, כאשר שני הגברים הגיעו לאינברמוריי בימי חופשה נדירים. הנרי היה מבוגר ממנה בשנים ספורות בלבד, והיא נשאה אליו עיניים, העריצה אותו, וגילתה שהיא נענית להכוונת הוריה כאשר אמרו שייתכן כי הוא יתאים לה. היה ברור וגלוי שהנרי מחבב אותה, או לפחות כך האמינה. קונסטנס חשבה שהוא יהיה אחר, שונה מכל הגברים מלאי הכוונות — והבוטים לעתים — שפגשה, אם כי לא היו רבים מהם. אבל הוא זעזע אותה כשרקדו, כשהיא התרפקה עליו ונהנתה מקרבתו. ידיו הזדחלו מטה במורד גבה עד שהתמקמו במקום נמוך מדי, וקצות אצבעותיו התחככו בישבנה. היא התקשחה בבהלה, ואז הוא לפת אותה. כאשר הבינה שההתנהגות שלו רחוקה מלהיות רומנטית, נדרש ממנה כל אומץ לבה כדי להזיז בעדינות את ידיו.

"הנרי?" היא שאלה, והוא משך אותה אליו בחוזקה שוב. הוא חייך כאילו לא עשה שום דבר רע, והיא התמלאה ספקות עצמיים. האם היא מתחסדת יתר על המידה? שמלת הנשף שהיתה עשויה משי אפור־כסוף נצמדה לעורה כשרקדה, והיא תפסה את הנרי בוהה בחזהּ יותר מפעם אחת. לא היה ספק שהוא מתקשה להרים את עיניו אל עיניה ולהאזין לדבריה כשניסתה לשוחח איתו. היא התחילה לפטפט כדי לחפות על מבוכתה ועל האכזבה שהלכה ותפחה בקרבה. כשאמרה שהיא צריכה לצאת ולפדר את אפה, לא בטוחה מה בדיוק מתחולל ואם עליה לאפשר זאת, הוא דחק אותה לפינה ומשך אותה אל חממת התפוזים האפלה, שהיתה חשוכה למקרה שמטוסי אויב יבחינו באור הבוקע מבעד לזגוגיות.

קונסטנס ידעה שלגברים יש צרכים, היא ידעה איך העולם עובד. היא ידעה מהם הצרכים הללו, ואיזה תפקיד היא אמורה למלא. בעוד לה אמרו שנערה צריכה לשמור את עצמה לבעלה, היו נערות רבות בבית הספר השוויצרי שבו למדה שהתרברבו בְּעונג על כך שהן הרחיקו הרבה יותר מכפי שהיה ראוי עם בני המין השני. והיא אמנם חשבה שייתכן שתרצה בכך עם הנרי, אך לא היתה בטוחה. עדיין לא. היא לא רצתה שיעזוב אותה, אבל מה שהתחולל ביניהם היה צריך להעמיק. רק עוד קצת. רק עד שתהיה בטוחה.

"את יפהפייה הערב," הוא אמר, ועיניו סרקו את גופה.

ואז הוא נישק אותה, שפתיו התנפצו כנגד שפתיה, ידיו אחזו בכתפיה. היא ניסתה להניח את ידיה על מותניו, עיניה היו פקוחות לרווחה, והיא לא היתה בטוחה אם היא מגיבה נכון. לא היה ברור לה כמה היא יכולה לאפשר למה שמתחולל ביניהם להתקדם. עיניו היו עצומות, והוא הוביל אותה הלאה, לתוך חממת התפוזים הזנוחה, עד שנשענה בגבה על דקל חממה גדול מדי שאמה טיפחה לאורך קרוב לעשור.

הוא נישק אותה מהר יותר, חזק יותר, ונשימתו רווית הוויסקי ציפתה את לשונה, והיא לא ידעה לבטח מה גרם לה להתאבן פתאום, הוויסקי או ההבנה שהחצאית שלה הורמה.

"הנרי!" היא דחפה אותו והשתחררה מאחיזתו. היא ניסתה לצחוק, להתנער מההתנהגות שלו.

"בואי הנה." הנרי הושיט לה את ידו. היא אחזה בה בלי להתחייב. אולי אווירת המסיבה והשתייה המוגזמת הן שגרמו לו להתקף השיגעון הקטן הזה. אולי הוא מבין שהוא דחק בה קצת יותר מדי וכעת הוא נרגע.

"לא רצית את זה כבר מזמן, כמוני?" הוא שאל, וחיכך את אפו בצווארה.

אכזבה הציפה אותה. הייתכן שהוא ראה את התגובה שלה כלפיו ופשוט התעלם ממנה? היא לא ידעה מה לומר. עד הערב היא מעולם לא ראתה את הצד הזה בו, והוא בלבל אותה.

"אני לא יודעת," היא אמרה בכנות. הכול קרה מהר מדי, ולחלוטין לא כפי שהיא דמיינה. "אני לא בטוחה... ככה... כאן...?"

"אין כאן אף אחד. אנחנו יכולים למצוא איזו פינה חשוכה; שם נראה בסדר. אני אפרוש את הז'קט שלי בשבילך, שלא יהיה לך קר על המרצפות." ההצעה האצילית היתה לא במקומה.

"לא הנרי, אני לא..."

"אם את לא יודעת מה לעשות, אני אראה לך. בואי, תשכבי כאן."

"לא, הנרי." היא היתה תקיפה יותר כעת. היא ידעה סוף־סוף מה היא רוצה, וזה בהחלט לא היה זה. "לא."

"אם היית אוהבת אותי..." הוא אמר, והותיר את ההצעה על השולחן.

ובאותו הרגע ממש היא ידעה שהיא לא אוהבת אותו. היא היתה כל כך מאוכזבת. איך ייתכן שהכול נגמר ככה, באופן נורא כל כך?

בלי לומר ולו מילה נוספת, היא הסתובבה ונטשה את הנרי בחממת התפוזים, ופרצה בריצה עד שחשה בטוחה בין ההמון באולם הנשפים.

היא היתה צריכה להיות רחוקה מהנרי ככל האפשר כדי שתוכל לחשוב. ולכן שיקרה. יש לה מיגרנה חריפה כל כך שראשה עומד להתפוצץ. אמה חזרה על הסיפור שקונסטנס סיפרה באוזני אורחיהם, ושחררה את בתה — השעה כבר היתה קרובה לחצות, והאורחים יעזבו בקרוב. אך במקום לרוץ לחדרה, קונסטנס רצה אל אוויר הלילה הקריר, אל מעבר למזרקה, סביב הגן הצרפתי המוקפד ומטה אל האגם המרוחק, שהיה תמיד נווה השקט והשלווה שלה. אף אורח לא יאזור אומץ לצאת למסע החשוך אל שפת המים, שמא ימעד אל מותו בהאפלה ויפסיד את השמפניה שהוריה חילקו מהאספקה שצברו בקפידה במרתפים מתחת לבית. היא היתה לגמרי לבד.

היא שכשכה את כפות רגליה במים הקרים, והביטה לאחור, אל האפלה, אל המקום שבו הצליחה להבחין רק בקווי המתאר של האחוזה המפוארת. בתוכה היו כחמישים מחבריהם הקרובים ביותר של הוריה, ומעט מאוד חברים שלה, שעדיין חגגו את יום הולדתה של קונסטנס. העובדה שקונסטנס לא היתה שם לא הטרידה אותם יותר מדי, ועוד פחות מכך הטרידה אותם המלחמה שהשתוללה מחוץ לבית אינברמוריי.

וכעת לא היה זה קול נגינת הלהקה הקלוש, אלא צליל אחר שעורר את תשומת לבה, וגרם לה לשאת את עיניה אל השמים. ענן אפור נמוך וקטן הסתיר משהו שהיא יכלה לחוש בו, משהו קרוב ומאיים בשמי הלילה השחורים.

נדרשו לקונסטנס כמה שניות נוספות להבין שהיא מאזינה לקול מנוע של מטוס סְפִּיטְפַיֵיר. אך לא היה זה קול הזמזום העדין הרגיל, רחוק מכך, המטוס ירק וייבב כאילו הוא בקושי מצליח לנשום. היא ראתה את קווי המתאר שלו באפלה ממעל וכנגד המסה השחורה של היער באופק כשצנח מהשמים. המנוע שלו השתתק כמעט לחלוטין, התעורר ברעדה ומת שוב, ולהבי המדחף האטו עד שעצרו סופית. קונסטנס הבינה שהטייס חייב להיות בפנים, והוא כנראה מנסה להתניע את המטוס מחדש במקום לעשות את הדבר הנכון ולצנוח למקום בטוח. אולי בשל האפלה אין לו מושג כמה הוא קרוב לאדמה.

המטוס צנח עוד, וקונסטנס ידעה שהוא עומד להתרסק. היא התרוממה במהירות על רגליה והקיפה את הסלע הבולט למקרה שהמטוס יצנח לעברה. אבל זה לא קרה.

הספיטפייר היה לרגע מולה, ואז הכה במים בזווית מחרידה כל כך, שקונסטנס היתה משוכנעת שאחת מכנפיו נקרעה ממנו לחלוטין, ושילח מתז אדיר מעלה, אל האוויר. היא הסתובבה בלי לחשוב, כדי לא להירטב. לאחר שאיבד אחת מכנפיו, המטוס נפל והסתחרר על המים עד שקונסטנס לא ידעה לאן הוא פונה. איפה הטייס? בתוך שניות ספורות מילא משקל המים את כלי התעופה, והמטוס גרגר ונעלם מתחת לפני האגם; המים בלעו אותו כאילו לא היה שם מעולם. לא היה כל סימן לטייס. לא נשמע כל קול שיעיד על כך שהוא שוחה בחשכה אל חוף מבטחים. הגאות המזויפת שיצרה ההתרסקות התנפצה בחוזקה אל הסלע.

היא עמדה ורעדה, עיניה פקוחות לרווחה, נשימותיה מהירות ותכופות, ידיה עדיין לופתות את הנעליים והגרבונים. קונסטנס ידעה שהיא חייבת לעשות משהו, אבל גופה סירב להיענות לקריאתה ולהתחיל לנוע. היא עמדה נטועה במקומה ובהתה במים, במקום שבו נעלם המטוס. היא הרגישה קרועה. לא היה לה די זמן לרוץ הביתה להזעיק עזרה. אם לא תעשה משהו, הוא ימות בתוך דקות, אם לא מת כבר. היא היתה חייבת להציל את הטייס.

קונסטנס הכריחה את עצמה לזוז. היא קרטעה מטה מהסלע ואל תוך המים, וחתכה את רגליה בזיזים החדים. היא לא חשה בכאב או בדם שזרם על קרסוליה והתמזג במים; הדחף להגיע אל הטייס הפגוע בער בה עד כדי כך שהיא דמיינה אותו נלחם לשווא בחגורת הבטיחות שלו ובצוהר שמעליו. היא הלכה במים, מהר ככל שיכלה, לעבר המקום שבו שקע המטוס ונעלם מעיניה, ושמלת הערב נצמדה לרגליה.

בתוך הבית, שעון האורלוגין שבאולם הכניסה צלצל חצות, והתזמורת המשיכה לנגן לחוגגים שלא היו מודעים כלל למתרחש בחוץ. איחולי מזל טוב נמסרו לקונסטנס עם תום יום הולדתה העשרים ואחד. כמה חבל שהיא לא הרגישה טוב. אולי כל השמפניה ששתתה גבתה את מחירה. הכי טוב שתהיה במיטה באמת. בתוך זמן קצר התזמורת תחדל לנגן, האורחים יתפזרו — תלושי הנסיעה ששמרו מכל משמר יעבירו אותם את כברת הדרך אל בתיהם באחוזות הסמוכות — ואז מנהלת משק הבית תחל בטקס סגירת בית אינברמוריי למשך הלילה.

כשהמים הגיעו למותניה של קונסטנס, היא הדפה את קרקע האגם שהיתה מכוסה חלוקי אבן, הרפתה מנעליה ומהגרבונים והניחה להם להיסחף, ושחתה הלאה אל תוך האפלה.