חוכמת ההליכה

הצעד הראשון

המדריך שלי ואני עוזבים את אפריקה באותו אופן שבו אבותינו הקדמונים יצאו ממנה בעידן הפליסטוקן — ברגל...
אותה נדידה המונית קדומה היא שהפכה את העולם לשלנו, שעשתה אותנו לאנושיים באמת.
— פּוֹל סַלוֹפֶּק, 21 בינואר 2013, מתוך הראשונה בסדרת הכתבות רבת־השנים ל"נשיונל ג'יאוגרפיק", "ההליכה מגן עדן".

סיפור חדשותי צעד מערבה.
בשעות הבוקר המוקדמות והקרירות, ב-5 בספטמבר 2015, התחילו להופיע בחורים צעירים בעיירה האוסטרית הזעירה ניקֶלסדוֹרף. מותשים וכאובי־רגליים, הם עברו את קטע הדרך האחרון במסע היסטורי שובר־לב, וחצו מגרש חניה אפרורי לצד הכביש. אחריהם הגיעו נשים צעירות, ואחריהן משפחות, ולבסוף, האנשים בכיסאות הגלגלים.
כל האנשים שזרמו אל העיירה ניקלסדורף היו פליטי מלחמה. הם באו מערים ששימשו מרכזי תרבות ומסחר במשך אלפי שנים, עוד בטרם חשב מישהו על האימפריה הרומית, ערים שעוצבו על ידי מאות שנות כיבוש, מסורת וקדמה; והם באו מאזורים כפריים שבהם התפתחה ראשית החקלאות של האנושות.
בּת'אני בֶּל, כתבת בי־בי־סי, חיכתה לסיפור הזה חודשים, עד סוף אוגוסט ותחילת ספטמבר 2015. היא דיווחה על משבר ההגירה בשעה שגל אחר גל של פליטי מלחמה סורים שטף את תחנת הרכבת בבודפשט, הונגריה, בתקווה לחצות את הגבול לאוסטריה. יחד עם עיתונאים מ"הגַרדיאן", ה"ניו יורק טיימס", "לה־מוֹנד", "דוֹיטשֶה צַייטוּנג" ומכתבי עת מכל רחבי העולם, היא המתינה בזמן שממשלות גרמניה, הונגריה ואוסטריה נכנעו לשנאת הזרים והתנצחו ביניהן בשאלה מה יש לעשות עם אין־ספור הפליטים שנמלטו מהמלחמה שהחריבה את מולדתם.
כשהגיעה השמועה לבודפשט שגרמניה מוכנה לקבל את האנשים ולטפל בצורכיהם, חלק מהאלפים המותשים המתינו לאוטובוסים, אולם אחרים עשו מה שכל אחד מאיתנו, מיליארדי בני האנוש, היה עושה במצבם — הם קמו על רגליהם בחושך ובגשם המטפטף והתחילו ללכת. במרחק מאה ושישים קילומטרים מבודפשט הם חצו את הגבול לאוסטריה.
נוסף לכתבים שחיכו בניקלסדורף, התמקמו שם גם אנשי הצלב האדום כדי לקבל את הפליטים. הם חילקו להם מזון, בגדים ומים. אך הדבר שהאנשים היו זקוקים לו יותר מכול היה נעליים. בשלב הזה, נעליהם כבר נשחקו ולא עמדו במשימה הכבירה שהוטלה עליהם. בין הראיונות עם הפליטים צילמה בֶּל את הנעליים המרופטות ורגל תותבת שנזנחה על המדרכה. עוד ערימה של נעליים שנתרמו חיכתה לרגע שבו ייעשה בה שימוש: נעלי טניס לנערים, נעלי ערב לנשים, נעלי ספורט גבוהות לילדים, מגפי גומי שחורים, מגפי גומי מנוקדים, מגפי גומי עם לבבות אדומים. עזרים שבהם אנו משתמשים כדי לנווט את דרכנו בעולם על רגלינו.
בל תיארה את המחזה באותו בוקר שבת בשנת 2015 כְּמַראֶה שתחושת תקווה מפתיעה שורה עליו, על אף הנסיבות הנוראיות להגעתם של הפליטים. "באיזו מדינה אנחנו נמצאים עכשיו?" שאלו הבחורים. כשאמרו להם שהם באוסטריה, הם הריעו. המשפחות הגיעו הרבה יותר לאט, הרחק מאחור. "אני רוצה שהבן שלי יגדל במקום בלי מלחמות," הסביר מהנדס אחד לבֶּל את החלטתו לעזוב עם בנו המתבגר את עירו האהובה דמשק.
תחושת תקווה, אמרה לי בל והוסיפה, "מבחינתי היה בזה משהו מאוד אנושי. למרות כל הדברים שאנו יוצרים לעצמנו, הבתים שאנחנו מקימים, החיים, לפעמים צריך פשוט לקום וללכת."
הליכה היא הצעד הראשון והמוצא האחרון גם יחד בשעה שאנו נמלטים מאימת המלחמה או מרדיפה. כפות רגלינו אינן זקוקות לגישה לתחנת דלק שמוזנת מצינורות דלק או למסילות רכבת חשמלית או אפילו לכבישים, לכל הגבולות המלאכותיים שמכתיבים כיצד ננוע במרחב הפיזי שלנו. הכבישים הראשיים מופצצים, הרכבות מושבתות, ושאלות בנוגע לגבולות בין־מדינתיים ולרשת התחבורה מאבדות לפתע מחשיבותן. לפליט אין הלוקסוס להגביל את צעדיו בהתחשב בגבולות מדיניים. כפות רגלינו מזכירות לנו שכדור הארץ שלנו הוא דבר שלם, ושאנו בעלי חיים שנוצרו כדי לנוע על פניו בצעד בטוח ובקומה זקופה.

אנחנו בני האדם מתקיימים בתוך רגעים וימים, בפרק הזמן הקצר שהוא חיינו, ומתייחסים לבתינו ולקהילה שלנו, ולגבולות המדינה שלנו כעובדות קבועות. אנו שוכחים כמה נע ונד היה המין שלנו על פני כדור הארץ החי הזה, כמה פעמים אלימות ורעב או חורבן סביבתי עקרו אותנו וגירשו אותנו ממקומנו, כמה קילומטרים הלכנו בחיפוש אחר תקווה או הרפתקה או ביטחון, כמה גדול הסיפור שלנו כאשר הוא מסופר מן הזווית של צעידתנו על פני הארץ, משוחררים, מתוקף החופש של כפות רגלינו.
ההליכה חיונית לבריאותנו הגופנית וליצירתיות שלנו, להתפתחותם השכלית של ילדים, לתחושת רווחה נפשית לאורך חיינו ולהבנה שלנו את מקומנו בעולם. מהות ההליכה אינה, ולעולם לא תוכל להיות, רק שריפת קלוריות או ספירת צעדים. היא פעולה עתיקה שהתפתחה לפני מיליוני שנים והיא חלק מהותי מתחושת השייכות שלנו, הפיזית והנפשית.
אולם, מאחר שאנו מוּנעים על ידי תרבות ממוקדת־מכוניות ורעב שאינו יודע שובעה ליצרנות וליעילות, זה כמעט מאה שנה שאנו מוציאים ביודעין את ההליכה מחיינו. אובדן ההליכה אולי נראה כמו החומר שממנו עשויים סרטי המדע הבדיוני, אך עובדה היא שלמרבית האמריקאים אין אפשרות, זמן ולעתים גם רצון ללכת ברגל אפילו למשך פרק הזמן המינימלי המומלץ של שלושים דקות ביום. אנחנו אנשים עסוקים. יש לנו דברים לעשות ומקומות להגיע אליהם, ואנחנו צריכים לעשות זאת מהר. אנחנו ממעטים כל כך לחשוב על ההליכה, עד שהיא עלולה להיראות לנו כדבר לא הגיוני, קטן, מיושן ואטי, בעולם של בעיות אנושיות גדולות וצרכים אנושיים דוחקים. אך האמת המרה היא שאם נאבד את יכולתנו ואת זכותנו ללכת, התוצאות יהיו הרסניות. לאובדן ההליכה כיחידים או כחברה יש פוטנציאל לחסל את החיבורים הרוחניים העמוקים ביותר שלנו, את החברה הדמוקרטית שלנו, את הקהילות שלנו ואת חירותנו.
ללכת, לגמוא מרחקים, להתהלך, לצעוד, לטייל בנחת, לסייר, לגרור רגליים, לתעות — במשך עשרות שנים מעשה ההליכה צומצם לתחום נחלתה הבלעדית של האמנות, מקום שמשוררים ופיזיקאים ופילוסופים יכלו לשוטט בו ולחשוב. אך ההליכה מותחת שלוחות לכל היבט של חיי היום־יום שלנו, החל מהאופן שבו התפתחו גופנו ומוחנו, עבור באופן שבו מתפקדות דמוקרטיות, וכלה בדרך שבה אנו דואגים לבריאותנו ומטפחים אותה בעודנו שועטים בכל הכוח לעבר עתיד שבו הטכנולוגיה הדיגיטלית נחושה ככל הנראה לנהל את חיינו עד לפרטי הפרטים ובצורה הולכת ונפתלת.
אין זו גזירת גורל לבחור בשביל הזה. אנחנו יכולים לשנות את מסלולה של דרך ההתניידות שלנו. ואנחנו צריכים לעשות זאת.
הספר הזה יסקור את תפקידה של ההליכה ברבים מתחומי חיינו — בבריאות, ביצירתיות, ברוחניות ובמבנה הקהילות שלנו — ואף יסקור כיצד איבדנו חלק מהדברים הללו (בריאות, יצירתיות, חיי קהילה) במקביל לאובדנה של ההליכה. הספר גם יתאר כיצד אנו מתחילים להשיב לעצמנו את זכותנו המולדת כמין הולך על שתיים ואת היתרונות הנלווים לצורת התנועה הייחודית לנו — אלה הגלויים לעין, אך חשוב מכך, אלה שהם בלתי־נראים.
בבסיסו, ספר זה הוא על חיבור אנושי עמוק. חיבור שלנו איש לרעהו, לכדור הארץ ולעצמנו. התפתחנו כיצורים שנעים ממקום למקום על שתי רגליים, בקצב של כחמישה קילומטרים בשעה. זוהי המהירות שבה למדנו לצוד, להשתמש בכלים, ללקט מזון, לגדל ילדים, לקיים סחר חליפין, ליצור שבטים וחברות. זוהי המהירות שבה אנו מהרהרים, חושבים, תוהים, עושים חשבון נפש. תמיד התהלכנו על פני האדמה. זו המהות שלנו.
רק בשנים האחרונות התחילו רבים מאיתנו להעדיף להתנייד בקצב אחר ולהתחבר זה לזה בדרכים אחרות, ואילו הגוף שלנו, וכמוהו גם התודעה האנושית והחברה, לא הסתגלו לשינויים הללו. ייתכן שלא נצליח להסתגל עוד זמן רב.
אך אין גם סיבה ששינויים אלה יישארו קבועים. עם כל כושר ההמצאה האנושי והמודעות העצמית, אנו בהחלט מסוגלים ליצור חיים ותשתית שכוללים את ההליכה כאמצעי ניידות ואינטראקציה עיקרי בחיי היום־יום, בלי לוותר על היכולת לחצות את העולם בעזרת אמצעים מכניים מהירים יותר. כשנעשה זאת, נגלה אולי שאנו מתחברים מחדש לחלק ניכר מהדברים שרבים מאיתנו חשים שאיבדנו במהלך מאה השנים האחרונות לערך: לתחושת הקהילתיות, לתפיסת הזמן כמתנה בלתי־מוגבלת וידידותית ולא כאדון רודני ומעורר חרדה, ולהנאה המוחלטת, לעונג הטהור, החייתי כמעט, של תנועה בעולם מכוחו של גופנו שלנו הפלאי.

דמיינו ששביל נמתח לפני כפות רגליכם. הוא מוצק ונקי, או מלא מהמורות של שורשי עצים ואבנים, זרוע מחטי אורנים זהובות, או אולי עלי אדר אדומים־כתומים, או שהוא מדרכה עירונית רועשת והומה בני אדם כמותכם, או שהוא שביל אדמת גיר רכה שנשחק ונחשף תחת כפות רגליים שצועדות עליו זה אלף שנים. בחרו את הנוף שמדבר יותר מכול לתחושת המקום שלכם, לתחושת הבית. השביל הזה נמצא, בשום מקום ובכל מקום. הוא עובר במרחב ובזמן.
עכשיו עמדו, והתחילו לנוע כמתכוונים לפסוע צעד אחד קדימה. לפני שכף רגלכם מספיקה לנחות על האדמה, הצעד רוטט בתגובה למיליוני שנות אבולוציה אנושית. הירכיים מעבירות משקל לכף הרגל שעדיין צמודה לקרקע, ואילו הברך פועלת כמטוטלת ונשלחת קדימה. מערכת חישה, עשויה מעצמות זעירות ומאיברים באוזן הפנימית שלכם, שומרת על החיבור שלכם לכוח המשיכה של כדור הארץ, ודואגת לכך שתעמדו זקופים. מערכת חישה אחרת מאפשרת לכם מודעות ברורה לתנועת גופכם ולכיוונה, ומורה לכף רגלכם, לפני שהיא נוחתת על הארץ, באיזו עוצמה לנחות, ובו זמנית מספקת היזון חוזר של מידע למוחכם כדי שתתאימו את עצמכם למשטח שעליו אתם הולכים.
הרבה דברים מתרחשים כשאנו עושים צעד. ורובנו עושים אותו בהיסח הדעת, לפעמים אלפי פעמים ביום, אם מתמזל מזלנו. כל אחד מצעדים אלה הוא נפילה קדימה, בידיעה שהאדמה תעצור אותנו לפני שניפול. פעולת ההליכה מתוארת תכופות כמעשה של אמונה, אך אמונה, לדעתי, אינה המילה המדויקת. זהו יותר צעד של אמון, כזה שנובע מתוך יחסים בני עשרות שנים, שהתייצבו מהצטברות של סדקים ושכבות של ניסיון. אנו מאמינים בדברים שאותם לא נוכל לעולם, בימי חיינו, לדעת בוודאות. אנו רוחשים אמון לדברים שהוכיחו את עצמם. ומערכת היחסים הזאת, של גופנו והתנועה שלנו עם כדור הארץ שמעניק לנו חיים, התפתחה לא בעשרות שנים ואפילו לא באלף שנים, אלא במהלך מיליוני שנים, עד שקשה לנו לדמיין זאת. אנו עושים צעד קדימה מתוך אמון מלא, מפני שאנחנו יודעים בדיוק מה יפגשו צעדינו כשינחתו.

בספר זה אתייחס יותר מפעם אחת לרעיון שההליכה על שתיים היא שהופכת אותנו לאנושיים. מתוך הטענה הזאת מתבקשת שאלה: היכן זה מעמיד את אלה שמוגבלותם הגופנית אינה מאפשרת להם ללכת, או שאינם יכולים ללכת ללא תמיכה? בהתחשב בתוחלת חיינו ובמספרם ההולך וגדל של האנשים שתלויים בטכנולוגיה רפואית מתקדמת להארכת חיים, היכן זה מעמיד את כולנו?
ההגדרה של מהו "אנושי" לא היתה עקבית לאורך השנים. היו תקופות במהלך ההיסטוריה שהגדרה זו לא כללה נשים, אפרו־אמריקאים, יהודים, נוצרים, לא־נוצרים, עבדים מכל גזע או מוצא, פגועי נפש, נכים ורבים אחרים. הבה נבהיר: הרעיון ש"ההליכה היא שהופכת אותנו לאנושיים" מתייחס לא להגדרת האנושיות לפי תפיסתו של אדם כלשהו, אלא להגדרה מדעית שעוזרת לנו לקטלג את המין שלנו. איננו שימפנזים או גורילות או קופי מקוק; אנחנו הוֹמוֹ סאפּיֶינס, שבהגדרתו מתייחס, בין היתר, למאפיין ההליכה על שתיים. השינוי האבולוציוני שלנו להליכה על שתיים, אומר הפליאואנתרופולוג הנודע ריצ'רד ליקי, הוא מה שהופך אותנו לאנושיים, אך הוא גם רק תחילתו של הסיפור המשותף שלנו.
להליכה עצמה עשויות להיות משמעויות שונות עבור אנשים שונים. חלקנו צועדים, אך אחרים מדשדשים ומשתרכים או טופפים. הליכה מביאה אותנו אל מקומות בכוחנו שלנו, או בעזרת אמצעי כלשהו הנחוץ לנו, ואנו עושים זאת בכל דרך שגופנו מכתיב. ואף שהמילים והתיאורים בספר זה מניחים, ברוב המקרים, אדם שאינו מוגבל גופנית, אני רוצה לחשוב על ההליכה כעל יותר מאשר דרך ניידות; הליכה היא הפגנת נוכחותנו בעולם, באופן המלא ביותר האפשרי עבורנו כפרטים. על כן, המילים המייצגות הליכה נתונות, אני מקווה, לפרשנות נרחבת ופותחות דלת לתמונת המציאות הגדולה יותר.

לפני כמה שנים, כשגרתי באזור הכפרי־למחצה של צפון מדינת ניו יורק, ישבתי באגף ספרות הילדים בחנות "בּארנס אֶנד נובּל", והתבוננתי בילדי המשחקים בשולחן המשחקים, ברכבת הצעצוע "תומס הקטר". היתה לי בערך שעה עד למנוחת הצהריים של בתי בת השנתיים, והיינו צריכים להספיק לקנות מצרכים לפני כן. בין היתר, אזל לנו החלב בבית. בני שהיה אז בן חמש ניסה לשכנע את אחותו לחלוק איתו ברכבות שלה, אך ויתר אחרי שהיא איימה לנשוך אותו. עצמתי את עיני, נישאת על התשישות האינסופית שבאה עם ההורות לפעוטות, וחשבתי כמה אין לי חשק לקחת אותם לקניות במכולת.
לא הקניות כשלעצמן הרתיעו אותי, אלא המיקום. חנות המכולת היתה ממש מעבר לכביש, מול "בארנס אנד נובל". לו יכולתי לקחת את ילדי לשם, יד ביד, או להסיע אותם בעגלה וללכת לשם, ההליכה מחנות אחת לחנות הסמוכה היתה אורכת כנראה חמש דקות. אבל לא יכולתי ללכת לשם. למעשה, אף אחד לא היה יכול לחצות את חמשת נתיבי התנועה שהפרידו בין מגרשי החניה של שתי החנויות; לא לחצות בצורה חוקית ובטוחה, בכל אופן. לא היה מעבר חצייה, לא רמזור, שום דבר שמעיד על כך שמתכנני הכביש הזה חשבו לרגע שהוא ישמש למטרה אחרת מלבד תנועת מכוניות. ההגעה לחנות המכולת היתה מסע ייסורים שהתחיל בשכנוע הילדים שלי לצאת מהחנות ולחזור למכונית, ונמשך בחגירתם במושבי הבטיחות, בחגירתי שלי, הנעת המכונית, הטחת קללות במזג האוויר הרותח ובמזגן המקולקל ובעצמי על שלא מצאתי מקום חניה מוצל, יציאה בהילוך אחורי מהחניה, ניווט בין נתיבי התנועה המפרידים בין "בארנס אנד נובל" למכולת, המתנה ברמזור, ואז שוב חניה, התרת הילדים מהחגורות, הוראה תקיפה לילדים לא לזוז עד שאוציא את שקיות הקניות מתא המטען, הרמת בתי ואחיזה בידו של בני, והתקדמות זהירה דרך מגרש החניה העמוס אל דלתות הכניסה של המכולת, שבה הם רבו מי יזכה להסיע את עגלת הקניות המוקטנת שאין לה גלגל רופף. כל התהליך היה שזור במדקרות כאב בגבי התחתון, כשהתפתלתי כדי לחגור אותם במושביהם וקיפלתי את עצמי מאחורי ההגה.
זה היה מטורף.
החנות היתה ממש קרובה. אלמלא עשן המכוניות הרב מהכביש, יכולנו כנראה להריח את המאפים בעודנו בחנות הספרים. לו יכולנו ללכת לשם ברגל, הביקור בחנות המכולת היה ככל הנראה רק סטייה קלה שהיא חלק בלתי־נפרד ממסלול הבוקר שלנו. במקום זה, הוא הפך לסיוט תלוי־מכונית.

במאה השנים האחרונות תכננו ובנינו עולם שבו לרובנו כבר אין זמן או רצון ללכת; אף על פי שבכל הקשור לרצון, יש שישאלו — מתי בכלל היה לנו רצון כזה, לבד מהסגפנים, המשוררים והאליטות? מרבית האנושות תמיד הלכה ברגל, אך "יציאה לטיול רגלי" היתה בדרך כלל פינוק ששמור לאלה שעתותיהם בידם ומזונם מצוי בשפע. כיום, ההפך הוא הנכון; האפשרות ללכת כחלק מאורח החיים — לעבודה, לבית הספר, לאירועים חברתיים, למסעדות ולשירותים קהילתיים — הפכה למותרות.
אחרי כמה שנים שבהן הסעתי את ילדי לצד השני של הרחוב, מ"בארנס אנד נובל" לחנות המכולת ולכל מקום אחר שאליו היינו צריכים להגיע, העברתי לבסוף את משפחתי בחזרה למונטנה, שם נולדתי וגדלתי, דור חמישי למשפחת חקלאים מהצד של אמי. חזרנו לעיר מולדתי, שבה ההליכה ויתרונותיה הן דרך חיים. ויתרנו על אחת משתי המכוניות שלנו בלי להצטער על כך, וילדינו למדו אט־אט שהם יכולים להגיע למקומות על שתי רגליים, בלי להיחגר למושב המכונית; וחשוב מכך, הם למדו שזה הרבה יותר כיף מלנסוע, שחיי הליכה מעניקים להם הרבה יותר חופש תנועה. אבל הלקחים מחיינו הקודמים תלויי־המכונית נשארו איתי, ובעבודתי חזרתי פעם אחר פעם להשלכותיהם, לא רק על חיי שלי אלא על כולנו.
כשאנו הולכים, הזמן מאט והמוח הרב־משימתי שלנו נח ומתחבר מחדש עם העצמי היצירתי שלנו. כשאנו הולכים, אנו הופכים למה ששכחנו להיות במאות שנות המהפכה הטכנולוגית ובמהלך המרוץ להפיכת חיינו ליעילים ויצרניים יותר מתמיד — אנחנו נהיים אנושיים יותר. ובהליכה אנו מגלים מרחב שבו אנו יכולים לשאול את עצמנו שאלה שאולי ניסינו להתחמק ממנה, שהיא חלק מהסיבה לכתיבת ספר זה: מה זה להיות אנושי?

ישנם סיפורים רבים בין דפים אלה, ולרבים מהם יש מרכיב של התבודדות, מהות של לבדיוּת. אך בכל אחד מהסיפורים האלה, הלבדיוּת מתאזנת על ידי קשרים אנושיים. סיפורי ההליכה שלנו כמעט תמיד מכילים את החיבורים הללו, גם כאשר הם חומקים מן העין. בספרה "Wild: מסע רגלי לגילוי עצמי"1 מתארת שריל סטרייד את מסע היחיד שלה בשביל הרכס הפסיפי, שיצאה אליו כדי לעכל את מות אמהּ ולהתמודד עם תחושת השבר הפנימי וההערכה העצמית הירודה שלה. עיקר המסע הוא של סטרייד לבדה, אך הזיכרון שנותר מסיפורה, מבחינתי, הוא האנשים הרבים שעזרו לה לאורך הדרך, הקשרים הרבים שיצרה באמצעות מעשי הנדיבות הפשוטים והספונטניים של הזולת. אפילו כשאנו ביחידות, אנחנו לא צועדים לבד.
לקראת סוף ספרו התיעודי On trails ("בשבילים"), מוצא את עצמו רוברט מוּר בסופו של דבר במרוקו, שם הוא מנסה, בעזרת שני מדריכים, למפות שביל שיהיה מעין המשך לשביל האפלצ'ים — שבינו לבין מרוקו משתרע האוקיינוס האטלנטי רחב הידיים, אך יהיה מחובר מבחינה גיאולוגית על ידי בסיסי הסלעים, הרכסים והאדמה שהיתה לפני מיליוני־מיליוני שנים חלק מיבשת עצומה אחת. כשהרהר על החיבורים ואי־ההבנות בין בני תרבויות שונות, על סולמות הערכים השונים שלהם ועל מה שמכונה בפיו הבעיות שנובעות מ"חיבור ללא תחושת אחווה", כתב: "אנחנו יכולים לנסוע במהירות הקול ולהעביר מידע במהירות האור, אך חיבור אנושי עמוק בין אנשים עדיין לא יכול להתפתח מהר יותר מהקצב (האטי להחריד, יחסית) שבו צומח אמון."
העולם הדיגיטלי שלנו מאיץ את קצב החיבור בינינו מדי שנה בשנה, אך החיבור הזה נעדר עומק, ואנו מוצאים את עצמנו מסוחררים, מכורים, מבולבלים, לא ממש יודעים איך להדביק את הקצב — או אם אנחנו צריכים להדביק את הקצב — ותוהים איך מהירות החיבור משנה אותנו כפרטים וכחברה. אולם החיבורים הללו הם עדיין חדשים ועדיין שטחיים. כדי לאזן אותם, כדי ללמוד איך לפתח אותם ולחיות איתם, עלינו להרשות לעצמנו לקיים קשרים עמוקים יותר, שנבנים צעד אחר צעד, במשך כל החיים, וכיצורים פיזיים בעולם הפיזי. עלינו לפצות על שעה שבילינו ברשתות החברתיות באמצעות ההנאה שאין לה תחליף הכרוכה ביציאה מפתח ביתנו, ובנשימה עמוקה של העולם הפראי הזה בעודנו משוטטים. האמון שאנו בונים בינינו עדיין מתרחש, למרות כל ההתפתחויות הטכנולוגיות, בקצב של בני אדם.

ב-2013 יצא העיתונאי פּוֹל סַלוֹפֶּק למסע רגלי שנמשך יותר מעשור והשתרע על פני כ-34 אלף קילומטרים, בעקבות מסע ההגירה הראשון של האנושות, מערש התרבות באזור השבר הסורי־אפריקאי באתיופיה עד ארץ האש בצ'ילה. הוא יצא למסע כדי לגלות מחדש את אותו קצב אנושי, את התנועה בקצב של חמישה קילומטרים בשעה שמגדירה את האופן שבו אנו מתארים ומפרשים את הנופים זה עשרות, אולי מאות אלפי שנים. זו היתה עלייה לרגל, במובן מסוים, שמטרתה להבין את משמעות היותו בן אנוש החוצה את העולם בקצב הליכה ועל שתי רגליו. סַלוֹפֶּק מתעד את מסעו ברשימותיו בבלוג "ההליכה מגן עדן" באתר של נשיונל ג'יאוגרפיק.
מסעו ריתק אותי עד מאוד, ולא רק בשל יתרונות הזמן והמרחב והקצב האטי. המתנה האמיתית טמונה גם בתיעודו של סַלוֹפֶּק את המסע — אנו יצורים פחות טובים ללא הסיפורים שלנו, בין שאלה מסופרים באמצעות טביעות רגלינו ובין שהם מסופרים במילים. "ההליכה חיזקה את רגלַי ואת לבי," הוא כתב בחלוף שלוש שנות הליכה. "אבל חשוב מכך, היא הגמישה את תודעתי. המעבר ברגל בין מדינות, יבשות ואזורי זמן — יום אחר יום, חודש אחר חודש — שינה את האופן שבו אני חווה את החיים על פני האדמה."
כשאנו הולכים, סכרים בראשינו מתחילים להתפורר; מחשבותינו מוצאות שבילים חדשים לחקור אותם; הדעות הקדומות שלנו והנחות היסוד שלנו על עצמנו, על הזולת ועל העולם סביבנו מתחילות להישחק, להשתנות, להתעמעם. הגוף שלנו מתעורר לחיים ואנו למדים, אולי לראשונה מאז היינו פעוטות, כמה מסחררים, חיוניים ופיזיים הם החיים.
הסיפור החדשותי שעשה את דרכו לניקלסדורף באותו יום גשום ב-2015, במקביל לצעדיהם של הפליטים, לא היה הכותרת הרגעית שאחריה רדפו בת'אני בל או עיתונאי זה או אחר. זה היה הסיפור האנושי, ה־סיפור האנושי, והוא הסיפור של כולנו.