ככה נראה אושר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ככה נראה אושר
הוספה למועדפים

ככה נראה אושר

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ברמנית בקיבוץ ליד הגבול הפוגשת עיתונאי זר ושניהם מסתירים זה מזה את עברם.
עולה מרוסיה הנמצא מת בדירתו. מה ידעו עליו השכנים?
חוקר פרטי המגיע למצפה מודטים בגליל כדי להתחקות אחרי אישה.
בעשרה סיפורים קצרים מתואר פסיפס של דמויות שלכל אחת מהן עולם עשיר, מורכב ומסתורי. בכתיבה מאופקת מציגה המחברת דילמות אנושיות ונקודות מפנה מפתיעות שיש להן משמעות החורגת מההוויה הישראלית העכשווית.
הילה קנובלר (טריינין), ילידת ירושלים, היא רופאה אנדוקרינולוגית. פרסמה בעבר שני ספרי שירה: קונטרס לשירה בסדרה “הנה” בעריכת נתן זך וטבע אחר בהוצאת אבן חושן.

פרק ראשון

פרצה בגדר

בדרך עוד הספיקה לבקר בדירה של האם שישבה במקום הרגיל עם אוזניות, מאזינה לקלטת מוסיקה. כשהדלת נפתחה, סובבה אימה את ראשה חצי סיבוב וחייכה כשחמוטל נכנסה לשדה הראייה. "חשבתי שאולי תבואי היום. לכן התלבשתי ולא נשארתי בפיג'מה."

חמוטל הכינה לה ולאימהּ תה בקנקן זכוכית והוסיפה עשבי תיבול שגדלו בגינה הקטנה שליד. לשיכון הוותיקים עברו הוריה לפני שנפטר האב. הוא הספיק עדיין ליהנות מדירת שלושת החדרים. מדי שבת עדר, גזם, שתל והשקה את הצמחים בגינה שהחזירו לו אהבה. אבל מאז שנפטר, הזדקנו הדירה והגינה. אחרי הגשם החזק האחרון שחדר מבעד לסדק בגג, נותר ריח של עובש מעורבב בריח סירופ לשיעול, וריח הפרחים שנבלו באגרטל מהשבוע שעבר.

אבל נעמי לא התלוננה. לחמוטל אמרה: "מי חשב פעם שבן אדם אחד יגור בשלושה חדרים עם שירותים ואמבטיה משלו?"

עד לחורף האחרון נסעה עדיין בקלנועית לעבודתה במזכירות הקיבוץ, אבל אחרי שחלתה פעמיים בדלקת ריאות פסקה והעבירה את מרבית שעות היום בישיבה בכורסה. חברת קיבוץ שתפקידה סיוע וטיפול בחולים, הביאה פעם ביום מגש עם ארוחה חמה, והיא אכלה לרוב בתיאבון וגם השתדלה לשטוף את הצלחת וכלי האוכל בסיום ולהניחם לייבוש על מדף הכלים. כבת קיבוץ שגודלה על ברכי דת העבודה, היה זה מתחת לכבודה ליפול למעמסה על אחרים.

"את עובדת היום עד מאוחר?" שאלה.

חמוטל עבדה תמיד עד לשעות הקטנות של הלילה. "את יודעת שרק ביום שלישי הפאב סגור ויש לי חופש."

הן שתו את התה ונעמי הטבילה בתוכו עוגייה שהוצאה מתוך צנצנת זכוכית גבוהה. אחר־כך נפרדו. חיבוקים לא היו חלק מהטקס המשפחתי.

***

הפאב היה עדיין ריק. בעוד שעה ייפתח ועד אז זה היה הזמן שלה. חמוטל אהבה לנקות את השולחנות, לסדר את בקבוקי האלכוהול והכוסות ולפזר את הבוטנים והחטיפים בצלוחיות קטנות. בעבר הייתה זו רפת. כדי להפוך את המקום לפאב, בנו קירות, דלפק ומדפים מעץ, הותקנה תאורה שהעניקה למקום אפלולית מתאימה, ולבסוף עיטרו את הקירות בתמונות מחיי המערב הפרוע.

פרט לכיסאות הגבוהים שליד הדלפק, פוזרו גם כורסאות מסביב לשולחנות קטנים שעליהם נרות בתוך כוסות של מים. בערבים שבהם היה קהל גדול, הייתה חמוטל במיטבה, בירכה בלבביות את הקבועים וגם האירה פנים לחדשים כדי שירגישו בנוח. אבל הערב, למרות המוסיקה המשובחת שהתנגנה ברקע — ג'אז מניו אורלינס — היא הייתה טרודה.

***

מייקל היה המאהב שלה בשבועות האחרונים, אחרי תקופה ארוכה של יובש. כמעט וכבר הכריזה באוזני חברות קרובות שתיקח הפסקה מהניסיונות החוזרים למצוא גבר, שהותירו טעם של אכזבה, אבל כשפגשה אותו בפאב, שינתה את דעתה. הוא היה עיתונאי אנגלי שבא לסקר את המצב בעזה. לשם כך ביקש לשכור חדר זול בקיבוץ בדרום.

כבר בתחילת הערב הבחינה בו, יושב לבדו ליד אחד השולחנות שבקצה. הוא הזמין בירה ואחר־כך כוסית וודקה וסקר אותה בעין בוחנת כשהגישה לו את המשקה. אחר־כך שאל אותה אם היא עובדת כאן הרבה זמן ומהו שמה. היה לו גוף רזה וגמיש והיא אהבה את ריח האפטר שייב שעלה ממנו. המיניות שקרנה ממנו, כמו ריח גופו, היו חריפים ונקיים, נטולי זימה. ברור היה לה שמצאה חן בעיניו וזה ריגש אותה.

כל הערב הרגישה במבטו העוקב אחריה. הוא ישב בשקט בפינה, אבל היא הייתה מודעת לנוכחותו והידיעה הזו גרמה לה להרגיש יפה מתמיד. כשהלכו אחרוני המבלים, עוד חיכה לה עד שגמרה לסדר ואז, בלי שנאמר דבר ביניהם, יצאו יחד לחשיכה.

ריח יערה ויסמין בישמו את האוויר והעניקו קסם נוסף ללילה. פעם תיארה באוזני מישהי שפגשה באקראי, אחר־כך התפלאה שבחרה דווקא לה לספר, על הרגע הזה שבו את יודעת שמשהו יקרה בינך לבין גבר. היא לא פירטה באיזה גבר מדובר, אבל אמרה שיש ברגע הזה עונג חריף מעל ומעבר לכל מה שיבוא בהמשך.

כבר למחרת הביא מזוודה ומחשב והשתקע בדירתה, סידור שהעניק לו, פרט לחיסכון בדמי שכירות, גם מזון וגם את גופה.

הוא אמר שיזדקק למכונית על מנת לסייר ולאסוף חומר לכתבותיו. לכן התקשרה לזאב, שבעבר הרחוק ניהלה עימו רומן חפוז, רומן שמעולם אחר־כך לא הוזכר אפילו ברמז, וכעת עבד בחברת השכרת מכוניות סמוכה לקיבוץ. זאב לא שאל שאלות מיותרות וכבר באותו הערב עמדה לשירותו של מייקל מכונית סיאט מצוחצחת.

מדי יום בשעת בוקר מוקדמת שמעה את רעש הנעת המנוע, התהפכה לצד השני ונרדמה. רק לקראת הצהריים נהגה לקום ולקראת בואו בישלה מאכל כלשהו. לרוב חזר בשעות אחר הצהריים המוקדמות והם ישבו ליד השולחן הקטן בפינה ואכלו יחד.

היה להם את סדר הלילות שלהם.

אחרי שחזרה מהפאב עם ריח אלכוהול וספק ריחם של גברים זרים, גיששו בחדר החשוך בלהט אחרי איברי גוף שקימוריהם הפכו מוכרים יותר ויותר, כמעט ללא קול פרט לעיתים לאנחה ברגעי השיא. הוא היה מאהב מיומן והשתדל לענגה והיא העריכה זאת. אחר־כך עישנו סיגריה משותפת או דיברו על אירועי היום שחלף.

לפעמים שם את המחשב על ברכיו והקריא לה כתבות לפני שנשלחו לעיתון. כמו רבים מהעיתונאים הזרים, ביקר בלהט את מדיניותה של ישראל בשטחים בכלל ואת יחסה למצוקה הגוברת בעזה בפרט.

"זו המדינה היחידה שעוד מרשה לעצמה לנהוג בקולוניאליזם ולהעמיד פנים של דמוקרטיה שומרת חוק", אמר.

חמוטל הייתה אדישה לדעותיו, שנראו לה ילדותיות, אבל אהבה לשמוע את קולו ולהביט בפניו, שהזכירו לה פני זאב צעיר ובודד.

במפגש הראשון, אחרי שהתפשטו בחופזה וצנחו על המיטה, טוב שסידרה אותה לפני שיצאה, חשבה לעצמה, עוד הספיק לשאול אותה אם היא מוגנת מפני היריון לא רצוי.

"אין סכנה כזאת אצלי".

הוא לא שאל יותר והיא העריכה זאת.

שניהם לא סיפרו על חייהם הקודמים. הוא רק הזכיר פעם שהוא גרוש בלי ילדים ולכן, כך אמר, איננו צריך לתת דין וחשבון לאף אחד על נסיעות לאזורי מלחמה. הוא לא שאל אותה מדוע אין לה בן־זוג ואם היה כזה בעבר. היא ייחסה זאת לעדינותו ולרצון שלא להביכה בשאלות מיותרות.

לפעמים עוד הספיקו לפני שיצאה לעבודה לצאת להליכות סביב הקיבוץ. הוא הלך במהירות, היו לו רגליים ארוכות והיא נאלצה כמעט לרוץ כדי לעמוד בקצב שלו. היא רצתה שיתפעל מהשדות הירוקים. אביה היה אחראי לגידולי השדה ובעבר הרחוק היה לוקח אותה בערבים לסיורים בשדות. כל שדה מוריק היה בשבילו ניצחון כנגד השממה. אבל הגבר שלצידה לא נראה מתפעל מהחקלאות הקיבוצית והמשיך בהליכתו המהירה.

פעם הגיעו בסיורם לגדר שמקיפה את הקיבוץ. היא סיפרה שהגדר הוקמה אחרי מכה של גנבות חקלאיות של מסתננים מהרצועה. בכמה מקומות יש אפילו מצלמות. מייקל הביט על אצבעה המושטת, וחייך כשנפנפה בכיוון משוער של מצלמה. אחר־כך המשיך בהצגה מול מתבונן עלום וחיבק אותה. טוב היה להימצא בין זרועותיו והיא נשמה עמוק את ריחו ואמרה לעצמה שאת הרגע הזה יש לנצור כי הוא לא יחזור.

***

גם הבוקר יצא לאחד מסיוריו, אבל חזר מוקדם מהרגיל. היא רק התעוררה מהשינה וראתה אותו ישוב בכיסא ליד החלון. כששאלה איך היה, המהם משהו לא ברור ונראה מוטרד. אחרי שגמר לעשן סיגריה, אמר שהוא צריך עוד מעט לצאת שוב. הוא מכין כתבה על אירועים שקרו באזור קצת יותר רחוק ויש צורך להשלימה בהקדם.

הוא עוד הספיק להתקלח וגם הכין לה ולו כוס שוקו עם קינמון. למרות כל זאת ניכרה בו איזו קדחתנות והיא גם שמה לב שהציץ כל כמה דקות בשעון.

לפני שיצא, ראתה שהכין בתיק צד כריכים ותרמוס עם קפה. אחר־כך הפריח נשיקה באוויר לכיוונה.

"כנראה שאחזור מאוחר. אל תחכי."

***

פאב 'הבוסתן' קיים כבר שלוש שנים, הצלחה ראויה לציון לאור מיקומו הנידח למדי של הקיבוץ. אסף המנהל היה אחד מרשימה לא קטנה של מאהביה מהעבר הרחוק. אסף נשוי שנים רבות ואב לשתי בנות, אבל העובדה שהיו נאהבים בעבר דווקא השרתה נינוחות על יחסיהם העכשוויים.

הוא היה גבר חסון, נוטה להשמנה, חביב על כל מכיריו. בקיבוץ אמרו שניתן לסמוך עליו אם נתקעת ביום גשם עם תקר בגלגל, או אם התפוצץ בביתך צינור מים בשעת ערב.

היא הכירה את צעדיו וחייכה כשפתח את הדלת וטפח על שכמה, "הי מותק. יופי שכבר סידרת את הכול. לא בטוח שיהיו לנו הרבה לקוחות הערב בגלל המתיחות הביטחונית, אבל טוב להיות מוכן אם בכל זאת יגיע מישהו. נחליט בהמשך אם לסגור יותר מוקדם אם לא יהיו אנשים".

"איזו מתיחות?" שאלה.

"לא שמעת? הודיעו בחדשות שמישהו הסתנן מוקדם בבוקר דרך הגדר. מצאו פרצה. לא ברור אם זה מחבל או רק מחפש עבודה. בכל אופן עלו על העקבות ועל־פי מה שאמר לי רכז הביטחון, הם חושבים שהוא נמצא בסביבה. בינתיים לא הודיעו על צעדים מיוחדים. רק להיות ערניים."

כשראה את הדאגה על פניה הוסיף, "לדעתי זה מחפש עבודה. גם העובדה שמדובר באיש אחד. מחבלים מעזה לרוב באים בחוליות. תוך יום מקסימום יתפסו אותו. לא צריך להיכנס לפאניקה מיותרת."

אולי בגלל המצב, או כי היה זה יום באמצע השבוע, באו רק שני זוגות מחוץ לקיבוץ שישבו בשקט בפינה ושתו בירה. אחר־כך גם נכנס אחד מהחברים המבוגרים של הקיבוץ. אשתו נסעה והוא לא רצה להישאר לבדו בערב כזה.

חמוטל דיברה איתו על המצב, ועל כך שלמרות הכול יש התעניינות של משפחות צעירות ששוקלות להצטרף לקיבוץ בגלל החיים קרוב לטבע והתנאים הטובים לחנך בהם ילדים.

כמה דקות לפני השעה אחת עשרה אמר אסף, "נראה לי שעוד מעט נסגור. בכל זאת אנשים קצת חוששים. מה שלומך? מזמן לא דיברנו. שמעתי שמצאת לך גבר אנגלי נחמד. את יודעת שאני לא קנאי, אבל מה רע במישהו משלנו?"

"לא היו לי לאחרונה הצעות מגברים שווים משלנו. יש חשש שאצלם אני כבר נחשבת לסחורה משומשת."

"בשבילי את הכי הכי. את יודעת. אם לא הייתי נשוי..."

אפילו שלא התכוון לכך, היא ידעה להעריך את חיבתו. גם זה משהו כשאת רווקה בת שלושים ותשע.

"בכל זאת כדאי להיות זהירים. כשזה מישהו מכאן את יודעת עם מי יש לך עסק. מה את יודעת על מישהו כזה שבא והולך?"

"קצת סכנה מוסיפה פלפל לחיים. מה האלטרנטיבה? לקום לעבודה, לחזור לדירה, לשמוע רכילות מכל מיני חברים שברור לי שברגע שאני מסובבת את הגב, אני בעצמי הופכת לנושא השיחה?"

"אנחנו צריכים לשבת יום אחד ולדבר. לפעמים נראה לי שאת מתבזבזת במקום הזה ואולי הגיע הזמן לעשות שינוי. איזה חיים את מתכננת לעצמך בעוד עשר שנים? ברמנית בקיבוץ?"

"עכשיו עם המצב של אימא, לא קל לקום ולעזוב."

הוא חיבק אותה והיא השעינה לרגע את ראשה על כתפו. אחר־כך יצאו שניהם, הוא נעל את הדלת ונפרד ממנה כשפנה לשביל השני.

***

הדירה הייתה ריקה. נראה היה שלא חזר מאז שיצאה. היא לא זכרה אם אכן השאירה את החלון בחדר הכניסה פתוח. הריק של החדר והווילון שרעד עם משב הרוח שחדר מבעד לחלון, הפיחו בה תחושת אימה שעלתה מאזור הסרעפת לכיוון הצוואר.

שום דבר לא קרה, אמרה לעצמה. זה רק הרוח ולהיות שוב לבד אחרי שהתרגלה למגע של גוף אחר.

אחרי שסגרה את התריס והחלון, פשטה במהירות את בגדיה ופתחה את ברז המים החמים במקלחת. מתחת לזרם הסדירה לאט לאט את נשימותיה, הסתבנה באיטיות וגם חפפה את השיער.

אפשרות סבירה, אמרה לעצמה, שכבר מצא מיטה ומשקה במקום אחר. כך הגיע אליה ולמה לחשוב שישנה את מנהגו? לכן היא צריכה לא לחשוב, אלא להתרכז בזרם המים על עורה. אולי גם כוסית של ליקר מתוק לפני השינה תעזור להירדם.

בכל זאת פתחה את מקלט הטלוויזיה, מהדורת החדשות האחרונה. על המסתנן דיברו בקצרה, בינתיים לא יודעים פרטים, אבל הצבא מחפש באזור. היא תהתה, האם הוא שם בחשיכה? ואם כן, עם מי?

לחברות מודאגות ששאלו, נהגה לומר שטוב לה לבדה. כך היא לא צריכה להאזין לנחירות של בעל ומדי פעם יש איזה ריגוש. בעיניהן הבחינה בכל זאת בסיפוק על כך שלעומתה יש להן בן־זוג, גם אם הוא נוחר או שעיר, או בעל מנהגים דוחים אחרים. אבל הערב, גם היא לא הייתה בטוחה בחזות שהיא מציגה.

היה מאוחר מדי להתקשר לאימה או לענבל. היא הלכה לישון.

לפנות בוקר התעוררה. מישהו ניסה לפתוח את הדלת. אחרי כדקה שנראתה ארוכה מתמיד, ראתה את דמותו בפתח חדר השינה.

"לא התכוונתי להעיר אותך. מצטער". ריח אלכוהול וזיעה עלה ממנו, אבל קולו היה פיכח.

"נורא דאגתי. לא אמרת כלום. יש איזה מצב ביטחוני לא ברור וחשבתי איפה אתה מסתובב?"

היא ישבה על קצה המיטה עם רגליה החשופות. אחר־כך הדליקה את המנורה שליד המיטה והביטה בו. הוא היה לבוש בבגדים שאיתם יצא. שלא כתמיד היה שערו סתור. ריח הזיעה גבר כשהתקרב אליה והחליק בידו על שערותיה.

"היו כל מיני אירועים וגם קצת הלכתי לאיבוד. כנראה לא שמתי לב לפנייה ומצאתי את עצמי בקיבוץ אחר. אני לא מכיר מספיק טוב את הדרכים באזור."

ברור היה לה שהוא משקר, אבל היא שמחה שחזר ואהבה את מגע ידו על ראשה.

"מחר אתה רוצה לצאת מוקדם?"

"נכון. אולי עדיף שלא אירדם. רוצה שאעשה לשנינו כוס תה?"

אחרי ששתו כוס תה, הפשיט אותה בעדינות רבה יותר מבכל הפעמים הקודמות. המגע של גופו היה רך ודמעות עלו בעיניה לאחר שסיימו, והוא שכב שקט ליד גופה.

בפעם הראשונה מאז שנפגשו שאל אותה מדוע היא חיה לבדה. היא סיפרה לו על הגידול.

"חגגתי את יום ההולדת העשרים ותשע שלי בבית החולים. אימא אמרה לי שמי שיאהב אותי יקבל אותי כמו שאני ותמיד אפשר לאמץ ילד. אבל זה לא קרה בדיוק כך. אחרי שאמרו לי שאני בריאה, רק בלי רחם, זה נתן לי אפשרות לזלול את החיים. היו גברים שעשו לי טוב והיו כאלה שפחות, אבל בסך הכול היה יותר טוב מרע. רק לא לקחתי בחשבון שזה מקום קטן ואנשים מנהלים חשבונות. מישהי כמוני שחיה הרבה שנים ככה, מפירה את השלווה של המקום, ועל הפרת שלווה משלמים."

הוא אמר שאם לא היה מוכרח להמשיך ולנסוע, היה נשאר איתה. בעיניו היא יפהפייה וממילא אין לו רצון להביא ילדים לעולם רע. אבל הוא לא יכול להישאר במקום אחד.

"מחר אצטרך כנראה לנסוע לכמה ימים. משהו קרה ואני לא יודע כמה זמן זה ייקח. כשאחזור נצא שוב לטיולים בשדות שאת אוהבת."

***

בבוקר המיטה לצידה הייתה ריקה. גם החפצים המעטים שלו לא היו, אבל באגרטל על השולחן שלידו נהגו לאכול, היה זר של פרחים שקטף בגינה, ובפינת החדר קופסה ריקה ומקומטת של סיגריות, שהיא רחרחה כעדות אילמת למה שהיה.

אחרי שסידרה את הדירה וערכה קנייה בצרכנייה של הקיבוץ, הלכה לדירתה של נעמי שישבה במקומה הקבוע ליד החלון.

"לא שמעתי ממך אתמול וקצת דאגתי בגלל המסתנן. היה לי קשה להירדם ולכן שמתי לי את הרקוויאם של מוצרט. אומנם זו לא בדיוק מוסיקה שמחה, אבל אותי זה מרגיע לדעת שמישהו חיבר משהו כל כך מושלם."

בגלל אמירות שכאלה נחשבה נעמי על־ידי רבים בקיבוץ אישה תמוהה, אבל סלחו לה בגלל ששייקה בעלה היה דמות מרכזית ותמיד מילא תפקידים ציבוריים.

אילו הייתה יכולה הייתה מתרפקת על האישה הזאת עם רעמת השיער הלבן שילדה אותה, אבל חיבוקים לא היו בתפריט שלהן ואם תעשה זאת עכשיו, זה יעורר שאלות ודאגה.

בכל זאת, נעמי הבחינה כנראה במשהו ושאלה אם הכול בסדר אצלה.

חמוטל אמרה שלא קרה כלום. סתם קצת עייפות. היא צריכה לישון יותר שעות ובכלל להתחיל לשמור על הבריאות.

ליד דירתה ראתה רכב חונה בעפר, סמוך לאחת הגינות. בהתחלה רצתה לבקש שיזיזו את המכונית שרומסת את הפרחים, אבל אז שמה לב שמדובר ברכב משטרתי, מחזה יוצא דופן בקיבוץ. אולי פריצה או משהו כזה. כשהתקרבה כבר לדלת הדירה, יצאו מהמכונית שני גברים וניגשו אליה. הראשון, הנמוך יותר, הציג את עצמו כאלישע ובהצביעו על הגבר הגבוה, אמר: "זה יואל, אנחנו חוקרים מהמשטרה. אפשר להיכנס?"

נבוכה פתחה את הדלת ולא ידעה אם היא צריכה להזמין אותם לשבת.

אבל הם לא חיכו להזמנה, התיישבו על הספה מולה ואלישע אמר: "אנחנו מתשאלים בקשר לאירוע הביטחוני שקרה פה באזור. בשלב הזה אנחנו מחפשים אם מישהו יודע משהו שיכול לעזור לנו בחקירה. את גרה פה הרבה שנים?"

"כן. נולדתי כאן."

"במה את עובדת?"

"בפאב של הקיבוץ."

"עבודה לא שגרתית, בטח בשביל אישה", אמר יואל, ״בוודאי את פוגשת הרבה אנשים?"

"תלוי ביום ובשעה. בסופו של דבר זה כמו כל עבודה, באים והולכים".

אלישע הוציא תמונה מתיק מסמכים שהיה מונח על ברכיו והגיש לה. "מזהה?"

היא הביטה. מייקל. תמונה רשמית, כנראה נלקחה מתעודת העיתונאי שלו, נראה שונה מהגבר של הלילה האחרון עם שערו הסתור.

"כן. נפגשנו כמה פעמים בזמן האחרון."

אלישע חייך חיוך קטן וידידותי, "אפשר להגיד שהייתם מה שקוראים במקומותינו 'חברים'?"

"תלוי איך מגדירים. בילינו קצת ביחד. לא משהו רציני מדי."

"מה את יודעת עליו?"

"הדברים הרגילים. שהוא עיתונאי שבא מאנגליה לסקר את המצב באזור. זה מה שהוא עושה, נוסע ממקום למקום ושולח כתבות לעיתון."

"את יודעת על הדעות הפוליטיות שלו?"

"עיתונאים מאירופה בדרך כלל ביקורתיים כלפי ישראל. אבל לא ניהלנו הרבה שיחות שעוסקות בפוליטיקה."

יואל הביט לכיוון חדר השינה. מבעד לדלת הפתוחה ניתן היה לראות את המיטה הזוגית הרחבה. טוב שדאגה לסדר לפני שיצאה.

"את יודעת שחלק מהעיתונאים הללו הם בפירוש שונאי ישראל?"

חמוטל הביטה בחלון ובעץ הלימון שהניב פירות מעטים השנה. תחושת החרדה מאתמול שוב עלתה מכיוון הסרעפת. "זאת חקירה?" שאלה.

"בינתיים רק תשאול, אבל קרוב לוודאי שנצטרך להרחיב בהמשך."

"מה קרה?"

"בטח שמעת בחדשות. שוהה בלתי חוקי מהרצועה חדר את הגדר והגיע לאזור. אולי הוא עדיין כאן או כבר עבר למקום אחר. בכל מקרה אנחנו מקווים למצוא אותו בקרוב, אבל אנחנו צריכים מידע מאנשים כמוך שאולי יודעים משהו שיכול לעזור לנו."

"איך מייקל קשור לעניין?"

"איתרנו את המכונית שצולמה קרוב למקום החדירה ואחרי שביררנו, אנחנו כבר יודעים שזה הוא שנהג ברכב בשבועות האחרונים. אנחנו גם יודעים שהוא פעיל בארגונים אנטי־ישראליים ושאשתו לשעבר היא פלשתינאית ילידת רמאללה שחיה באנגליה."

החיבוק שלו בלילה האחרון. רגעים של קסם שרצתה לשמר יחד עם קופסת הסיגריות המעוכה שעדיין מונחת על השולחן וריח גופו הטמון בסדינים. אבל הגברים האלה מביטים בה ובדירה, ובשבילם היא רק אישה לא צעירה, לא נשואה, שמרשה לעצמה לשכב עם גברים זרים.

"זה לא פשע לחשוב אחרת."

אלישע אמר בטון החצי משועשע שלו, "נכון, זה לא פשע. אבל לפעמים זה גולש למעשים. פה, חמודה, אנחנו נכנסים לתמונה."

"בכל אופן. אני לא יודעת כלום על הצדדים האלה של החיים שלו. הוא לא סיפר ואני לא שאלתי."

בסיום השיחה יצאו לזמן קצר מהדירה, כנראה להתייעצות, וכשחזרו אמר יואל שהיא מוזמנת מחר לחקירה באזהרה בתחנת המשטרה. היא רשאית להתייעץ עם עורך דין.

הם עזבו את הדירה. למי תתקשר? לאימה? כבר בילדות ידעה חמוטל שאין לסמוך עליה בעניינים חשובים. כעת, כשהיא חלשה וזקנה יותר, אם תספר, תצטרך אחר־כך רק לדאוג שמא זה ישפיע לרעה על בריאותה. היחיד שעלה בדעתה שיכול לעזור הוא אסף. הוא בא מייד אחרי שהתקשרה והתיישב בגופו הגדול על הספה.

"זה לא הזמן להטיף, אבל את זוכרת שהזהרתי אותך שזה רעיון רע להסתבך עם מישהו שאת לא יודעת מי הוא ומה כוונותיו? אבל עכשיו צריכים להיות פרקטיים. את זוכרת את יניב, ההוא שלמד בערך שנתיים מעלייך ועזב את הקיבוץ להיות עורך דין פלילי? אני כבר אתקשר אליו ואבקש שידריך אותך עוד הערב איך להתנהג בחקירה. הקיבוץ ישלם, אל תדאגי. את זה אני אסדר. מחר אני אסיע אותך לתחנה."

לחזור להיות הילדה שמישהו דואג לה. זה אולי הדבר הטוב היחיד שקרה. בצייתנות אמרה שכן. היא תעשה את מה שייעץ.

"בסופו של דבר הם יכולים להאשים אותך רק בטיפשות, ועל זה לא שמים בבית סוהר."

***

הם יצאו מהקיבוץ מוקדם בבוקר. בדרך סיפרה לו שיניב ייעץ לה לענות בדיוק על כל שאלה, אבל גם לא להתנדב להגיד יותר ממה שצריך.

"כן, היה לי קשר רומנטי עם מייקל", שיננה בקול, "שוחחנו מעט מאוד על עניינים אישיים ובוודאי לא על פוליטיקה. אין לי מושג את מי פגש ולאן נסע."

רק אחר־כך לא התאפקה וסיפרה לאסף על האישה הפלשתינאית.

"הוא אמר שהוא גרוש, אבל למה שאחשוב שהיה נשוי דווקא למישהי כזו? אולי אני צריכה לכעוס שלא סיפר יותר פרטים, אבל מצד שני אני מבינה אותו. בשלב מסוים נמאס גם לי מהטקס הזה שבו כל פעם שגבר ואישה נפגשים הם צריכים לספר את כל ההיסטוריה שלהם עם הכישלונות. שנינו, כך חשבתי, רצינו להתחיל נקי, בלי המועקות של העבר."

אסף לא ענה ורק הביט בכביש שלפניו. היא הביטה בצדודית פניו וחשבה שאולי טעתה שלא קשרה את חייה לגבר כמוהו, גם אם איננו גיבור חלומותיה.

***

תחנת המשטרה הייתה בניין אפור בן שלוש קומות. במודיעין כיוונו אותה לחדר קטן שבו מלבד יואל, מצאה גבר נוסף שהציג את עצמו כגלעד וישב ליד השולחן שעליו מונח מחשב. בלי גינוני טקס מיותרים החלו השאלות וגלעד תקתק במהירות על המקשים.

מתי בדיוק פגשה את מייקל? מה היו שעות ההיעדרות שלו מדי יום? האם סיפר לה בדיוק מה הוא עושה והיכן הוא מסייר? מה עשו בערב הראשון? האם קיימו כבר אז יחסי מין? האם סיפר לה שהוא גרוש?

היא ענתה על כל שאלה, מנסה לחמוק ממבט עיניהם. ברור היה לה מה דעתם על אישה שנחפזת לקיים יחסי מין עם גבר זר בלילה הראשון. גם ברור היה שקשה להם להאמין שבמשך כחודש לא שאלה אותו אף פעם את השאלות הללו. איך להסביר שלא רצתה לשאול גם כדי שלא תצטרך לענות מדוע היא עדיין חיה בקיבוץ לבדה, ברמנית מזדקנת בפאב נידח?

"האם סיירתם סמוך לגדר?"

היא אמרה שלא.

גלעד חיפש במחשב ולאחר כדקה סובב את המסך אליה, ושם ראתה את התמונה שלה עם חיוך שכעת נראה אווילי, מנופפת באוויר אל מול מצלמה נסתרת. אחר־כך תמונה שלה ושל מייקל מחובקים כשברקע, לא ניתן היה לטעות, גדר הקיבוץ.

"שכחתי. כן פעם באחד הטיולים הגענו לגדר. לא חשבתי שזה משהו חשוב, משהו ראוי לציון".

"אנחנו נחליט מה חשוב ומה לא", לא ניתן היה לטעות בכעס בקולו של יואל. "את רק תעני בצורה מלאה. את מבינה שאת יכולה להיות מואשמת בשיתוף פעולה עם מישהו שסייע לשב"ח?"

שוב חזר סבב השאלות הקודם: על מה דיברו? מה סיפר לה על עבודתו? מה סיפר על הנישואים שלו?

"את ידעת שהשב"ח הוא בן דוד של אשתו לשעבר של מייקל?" שאל גלעד, "אנחנו חושבים שאולי כל הנסיעה שלו לכאן הייתה מתוכננת כדי לסייע לבן דוד לצאת מעזה. לא יפליא אותנו אם גם הרעיון לגור בקיבוץ ולנהל רומן עם ישראלית כמוך לא היה מקרי."

כמו בסרטים, אמרה לעצמה. כמו בסרטים. אדם יוצא מביתו ומתברר כי בשעות שבהן ישן, נרקמה סביבו רשת של קורי עכביש מוכנה ללוכדו.

ואולי באמת היו כל הסימנים אבל היא בחרה להתעלם? לא לדבר על החיים שלפני, לא לשאול לשם מה הכריכים והקפה? אפילו המגע העדין שלו בלילה האחרון ומה שאמר. אם רק היה יכול, היה נשאר איתה, כך אמר. כמה נוח היה להאמין.

עליה לנשום עמוק ולא לחשוב מעבר למקום הזה, החדר הקטן ובו התאורה החשופה, כוס המים שהוצבה לפניה ושני הגברים שזו עבודתם. עליה להיצמד להוראות של יניב.

"לא ידעתי כלום על תוכנית שכזאת, גם אם הייתה קיימת. בשבילי זה היה קשר רומנטי בין שני אנשים חופשיים וזהו," הוסיפה.

כשיצאה, ראתה על השעון הגדול שמעל ליומנאי, שהחקירה נמשכה כשלוש שעות. ראשה כאב והיא הייתה אסירת תודה כשראתה את אסף קם ממקומו על הספסל לקראתה. הם נכנסו למזנון קטן מול התחנה והוא הזמין לשניהם קפה. לראשונה הרשתה לעצמה לבכות.

המזנון היה ריק. בעל הבית הכין אוכל במטבח והתעלם מהם למרות בכייה הקולני. אחר־כך הוציאה מתיקה חבילת טישיו ומחתה את עיניה ואפה. רק אז נרגעה, שתתה מכוס הקפה ואמרה: "זה היה די נורא אבל עניתי בסדר. הם אמרו שיזמנו אותי לחקירה נוספת רק אם יצטרכו. בינתיים אני חייבת לדווח להם אם אשמע משהו ממייקל, אחרת זה יחמיר עוד יותר את מצבי."

***

כפי שסיכמה עם אסף, היא תיקח חופשה של כמה ימים מהעבודה. עדיף ככה בלי השאלות והמבטים.

למחרת בערב באה ענבל והביאה עוגת לימון. חמוטל אכלה מעט מהעוגה והמשיכה לשבת מכורבלת בשמיכה, אף על פי שלא היה קר.

ענבל הייתה צינור המידע שלה על החיים האמיתיים, הזרמים התת־קרקעיים הרוחשים במעמקי החדרים ועל המדשאות השלוות: מי נפרד ומי מזדווגים ומה חושבים האחרים על המאורעות.

אבל הפעם הייתה זהירה וחיכתה לתגובת בת־שיחתה.

לבסוף לא התאפקה חמוטל ואמרה, "סיפקתי לחברים סיפור טוב. הפעם הצלחתי בגדול, נכון?"

"אנשים בקיבוץ יודעים על החקירה. את יודעת שחדשות כאלה מתפשטות מהר. יש כמובן מי שאומרים שזה ילמד אותך לקח, בעיקר הנשים שאף פעם לא אהבו את הסיפורים עלייך. אבל יש גם אנשים שמצטערים בשבילך שנפלת קורבן למנוול שניצל אותך. חלק אפילו מוכנים לעזור אם צריך, אבל לא נעים להם להיראות כמי שדוחפים את האף שלהם."

"תודה רבה. אני מאחלת לעצמי לא להזדקק לאף לא אחד מהם."

הן המשיכו לשבת בשתיקה. אחר־כך קמה ענבל, רחצה כמה כלים שהיו בכיור והכינה לשתיהן סיידר חם.

בשעה שמונה הדליקו את הטלוויזיה. הידיעה השלישית בישרה שהשב"ח שהסתנן מעזה נתפס בשטח הרשות לאחר חקירה מאומצת של כוחות הביטחון. נעצר גם עיתונאי זר שסייע לו. בתמונה נראתה דמות מטושטשת מלווה בשוטר, אבל לה לא היה ספק. אפילו בחשיכה הייתה יכולה להכיר אותו.

"זה הוא", אמרה. "בן זונה."

שבוע אחר־כך חזרה חמוטל לעבודה. היא לא דיברה על מה שהיה ולמי ששאל לשלומה סיפרה רק שהחליטה לעבור לתל אביב. בצבא עשתה קורס סייעות לרופא שיניים ויחד עם קצת החסכונות שיש לה, היא מאמינה שתסתדר.

עוד על הספר

ככה נראה אושר הילה קנובלר טריינין

פרצה בגדר

בדרך עוד הספיקה לבקר בדירה של האם שישבה במקום הרגיל עם אוזניות, מאזינה לקלטת מוסיקה. כשהדלת נפתחה, סובבה אימה את ראשה חצי סיבוב וחייכה כשחמוטל נכנסה לשדה הראייה. "חשבתי שאולי תבואי היום. לכן התלבשתי ולא נשארתי בפיג'מה."

חמוטל הכינה לה ולאימהּ תה בקנקן זכוכית והוסיפה עשבי תיבול שגדלו בגינה הקטנה שליד. לשיכון הוותיקים עברו הוריה לפני שנפטר האב. הוא הספיק עדיין ליהנות מדירת שלושת החדרים. מדי שבת עדר, גזם, שתל והשקה את הצמחים בגינה שהחזירו לו אהבה. אבל מאז שנפטר, הזדקנו הדירה והגינה. אחרי הגשם החזק האחרון שחדר מבעד לסדק בגג, נותר ריח של עובש מעורבב בריח סירופ לשיעול, וריח הפרחים שנבלו באגרטל מהשבוע שעבר.

אבל נעמי לא התלוננה. לחמוטל אמרה: "מי חשב פעם שבן אדם אחד יגור בשלושה חדרים עם שירותים ואמבטיה משלו?"

עד לחורף האחרון נסעה עדיין בקלנועית לעבודתה במזכירות הקיבוץ, אבל אחרי שחלתה פעמיים בדלקת ריאות פסקה והעבירה את מרבית שעות היום בישיבה בכורסה. חברת קיבוץ שתפקידה סיוע וטיפול בחולים, הביאה פעם ביום מגש עם ארוחה חמה, והיא אכלה לרוב בתיאבון וגם השתדלה לשטוף את הצלחת וכלי האוכל בסיום ולהניחם לייבוש על מדף הכלים. כבת קיבוץ שגודלה על ברכי דת העבודה, היה זה מתחת לכבודה ליפול למעמסה על אחרים.

"את עובדת היום עד מאוחר?" שאלה.

חמוטל עבדה תמיד עד לשעות הקטנות של הלילה. "את יודעת שרק ביום שלישי הפאב סגור ויש לי חופש."

הן שתו את התה ונעמי הטבילה בתוכו עוגייה שהוצאה מתוך צנצנת זכוכית גבוהה. אחר־כך נפרדו. חיבוקים לא היו חלק מהטקס המשפחתי.

***

הפאב היה עדיין ריק. בעוד שעה ייפתח ועד אז זה היה הזמן שלה. חמוטל אהבה לנקות את השולחנות, לסדר את בקבוקי האלכוהול והכוסות ולפזר את הבוטנים והחטיפים בצלוחיות קטנות. בעבר הייתה זו רפת. כדי להפוך את המקום לפאב, בנו קירות, דלפק ומדפים מעץ, הותקנה תאורה שהעניקה למקום אפלולית מתאימה, ולבסוף עיטרו את הקירות בתמונות מחיי המערב הפרוע.

פרט לכיסאות הגבוהים שליד הדלפק, פוזרו גם כורסאות מסביב לשולחנות קטנים שעליהם נרות בתוך כוסות של מים. בערבים שבהם היה קהל גדול, הייתה חמוטל במיטבה, בירכה בלבביות את הקבועים וגם האירה פנים לחדשים כדי שירגישו בנוח. אבל הערב, למרות המוסיקה המשובחת שהתנגנה ברקע — ג'אז מניו אורלינס — היא הייתה טרודה.

***

מייקל היה המאהב שלה בשבועות האחרונים, אחרי תקופה ארוכה של יובש. כמעט וכבר הכריזה באוזני חברות קרובות שתיקח הפסקה מהניסיונות החוזרים למצוא גבר, שהותירו טעם של אכזבה, אבל כשפגשה אותו בפאב, שינתה את דעתה. הוא היה עיתונאי אנגלי שבא לסקר את המצב בעזה. לשם כך ביקש לשכור חדר זול בקיבוץ בדרום.

כבר בתחילת הערב הבחינה בו, יושב לבדו ליד אחד השולחנות שבקצה. הוא הזמין בירה ואחר־כך כוסית וודקה וסקר אותה בעין בוחנת כשהגישה לו את המשקה. אחר־כך שאל אותה אם היא עובדת כאן הרבה זמן ומהו שמה. היה לו גוף רזה וגמיש והיא אהבה את ריח האפטר שייב שעלה ממנו. המיניות שקרנה ממנו, כמו ריח גופו, היו חריפים ונקיים, נטולי זימה. ברור היה לה שמצאה חן בעיניו וזה ריגש אותה.

כל הערב הרגישה במבטו העוקב אחריה. הוא ישב בשקט בפינה, אבל היא הייתה מודעת לנוכחותו והידיעה הזו גרמה לה להרגיש יפה מתמיד. כשהלכו אחרוני המבלים, עוד חיכה לה עד שגמרה לסדר ואז, בלי שנאמר דבר ביניהם, יצאו יחד לחשיכה.

ריח יערה ויסמין בישמו את האוויר והעניקו קסם נוסף ללילה. פעם תיארה באוזני מישהי שפגשה באקראי, אחר־כך התפלאה שבחרה דווקא לה לספר, על הרגע הזה שבו את יודעת שמשהו יקרה בינך לבין גבר. היא לא פירטה באיזה גבר מדובר, אבל אמרה שיש ברגע הזה עונג חריף מעל ומעבר לכל מה שיבוא בהמשך.

כבר למחרת הביא מזוודה ומחשב והשתקע בדירתה, סידור שהעניק לו, פרט לחיסכון בדמי שכירות, גם מזון וגם את גופה.

הוא אמר שיזדקק למכונית על מנת לסייר ולאסוף חומר לכתבותיו. לכן התקשרה לזאב, שבעבר הרחוק ניהלה עימו רומן חפוז, רומן שמעולם אחר־כך לא הוזכר אפילו ברמז, וכעת עבד בחברת השכרת מכוניות סמוכה לקיבוץ. זאב לא שאל שאלות מיותרות וכבר באותו הערב עמדה לשירותו של מייקל מכונית סיאט מצוחצחת.

מדי יום בשעת בוקר מוקדמת שמעה את רעש הנעת המנוע, התהפכה לצד השני ונרדמה. רק לקראת הצהריים נהגה לקום ולקראת בואו בישלה מאכל כלשהו. לרוב חזר בשעות אחר הצהריים המוקדמות והם ישבו ליד השולחן הקטן בפינה ואכלו יחד.

היה להם את סדר הלילות שלהם.

אחרי שחזרה מהפאב עם ריח אלכוהול וספק ריחם של גברים זרים, גיששו בחדר החשוך בלהט אחרי איברי גוף שקימוריהם הפכו מוכרים יותר ויותר, כמעט ללא קול פרט לעיתים לאנחה ברגעי השיא. הוא היה מאהב מיומן והשתדל לענגה והיא העריכה זאת. אחר־כך עישנו סיגריה משותפת או דיברו על אירועי היום שחלף.

לפעמים שם את המחשב על ברכיו והקריא לה כתבות לפני שנשלחו לעיתון. כמו רבים מהעיתונאים הזרים, ביקר בלהט את מדיניותה של ישראל בשטחים בכלל ואת יחסה למצוקה הגוברת בעזה בפרט.

"זו המדינה היחידה שעוד מרשה לעצמה לנהוג בקולוניאליזם ולהעמיד פנים של דמוקרטיה שומרת חוק", אמר.

חמוטל הייתה אדישה לדעותיו, שנראו לה ילדותיות, אבל אהבה לשמוע את קולו ולהביט בפניו, שהזכירו לה פני זאב צעיר ובודד.

במפגש הראשון, אחרי שהתפשטו בחופזה וצנחו על המיטה, טוב שסידרה אותה לפני שיצאה, חשבה לעצמה, עוד הספיק לשאול אותה אם היא מוגנת מפני היריון לא רצוי.

"אין סכנה כזאת אצלי".

הוא לא שאל יותר והיא העריכה זאת.

שניהם לא סיפרו על חייהם הקודמים. הוא רק הזכיר פעם שהוא גרוש בלי ילדים ולכן, כך אמר, איננו צריך לתת דין וחשבון לאף אחד על נסיעות לאזורי מלחמה. הוא לא שאל אותה מדוע אין לה בן־זוג ואם היה כזה בעבר. היא ייחסה זאת לעדינותו ולרצון שלא להביכה בשאלות מיותרות.

לפעמים עוד הספיקו לפני שיצאה לעבודה לצאת להליכות סביב הקיבוץ. הוא הלך במהירות, היו לו רגליים ארוכות והיא נאלצה כמעט לרוץ כדי לעמוד בקצב שלו. היא רצתה שיתפעל מהשדות הירוקים. אביה היה אחראי לגידולי השדה ובעבר הרחוק היה לוקח אותה בערבים לסיורים בשדות. כל שדה מוריק היה בשבילו ניצחון כנגד השממה. אבל הגבר שלצידה לא נראה מתפעל מהחקלאות הקיבוצית והמשיך בהליכתו המהירה.

פעם הגיעו בסיורם לגדר שמקיפה את הקיבוץ. היא סיפרה שהגדר הוקמה אחרי מכה של גנבות חקלאיות של מסתננים מהרצועה. בכמה מקומות יש אפילו מצלמות. מייקל הביט על אצבעה המושטת, וחייך כשנפנפה בכיוון משוער של מצלמה. אחר־כך המשיך בהצגה מול מתבונן עלום וחיבק אותה. טוב היה להימצא בין זרועותיו והיא נשמה עמוק את ריחו ואמרה לעצמה שאת הרגע הזה יש לנצור כי הוא לא יחזור.

***

גם הבוקר יצא לאחד מסיוריו, אבל חזר מוקדם מהרגיל. היא רק התעוררה מהשינה וראתה אותו ישוב בכיסא ליד החלון. כששאלה איך היה, המהם משהו לא ברור ונראה מוטרד. אחרי שגמר לעשן סיגריה, אמר שהוא צריך עוד מעט לצאת שוב. הוא מכין כתבה על אירועים שקרו באזור קצת יותר רחוק ויש צורך להשלימה בהקדם.

הוא עוד הספיק להתקלח וגם הכין לה ולו כוס שוקו עם קינמון. למרות כל זאת ניכרה בו איזו קדחתנות והיא גם שמה לב שהציץ כל כמה דקות בשעון.

לפני שיצא, ראתה שהכין בתיק צד כריכים ותרמוס עם קפה. אחר־כך הפריח נשיקה באוויר לכיוונה.

"כנראה שאחזור מאוחר. אל תחכי."

***

פאב 'הבוסתן' קיים כבר שלוש שנים, הצלחה ראויה לציון לאור מיקומו הנידח למדי של הקיבוץ. אסף המנהל היה אחד מרשימה לא קטנה של מאהביה מהעבר הרחוק. אסף נשוי שנים רבות ואב לשתי בנות, אבל העובדה שהיו נאהבים בעבר דווקא השרתה נינוחות על יחסיהם העכשוויים.

הוא היה גבר חסון, נוטה להשמנה, חביב על כל מכיריו. בקיבוץ אמרו שניתן לסמוך עליו אם נתקעת ביום גשם עם תקר בגלגל, או אם התפוצץ בביתך צינור מים בשעת ערב.

היא הכירה את צעדיו וחייכה כשפתח את הדלת וטפח על שכמה, "הי מותק. יופי שכבר סידרת את הכול. לא בטוח שיהיו לנו הרבה לקוחות הערב בגלל המתיחות הביטחונית, אבל טוב להיות מוכן אם בכל זאת יגיע מישהו. נחליט בהמשך אם לסגור יותר מוקדם אם לא יהיו אנשים".

"איזו מתיחות?" שאלה.

"לא שמעת? הודיעו בחדשות שמישהו הסתנן מוקדם בבוקר דרך הגדר. מצאו פרצה. לא ברור אם זה מחבל או רק מחפש עבודה. בכל אופן עלו על העקבות ועל־פי מה שאמר לי רכז הביטחון, הם חושבים שהוא נמצא בסביבה. בינתיים לא הודיעו על צעדים מיוחדים. רק להיות ערניים."

כשראה את הדאגה על פניה הוסיף, "לדעתי זה מחפש עבודה. גם העובדה שמדובר באיש אחד. מחבלים מעזה לרוב באים בחוליות. תוך יום מקסימום יתפסו אותו. לא צריך להיכנס לפאניקה מיותרת."

אולי בגלל המצב, או כי היה זה יום באמצע השבוע, באו רק שני זוגות מחוץ לקיבוץ שישבו בשקט בפינה ושתו בירה. אחר־כך גם נכנס אחד מהחברים המבוגרים של הקיבוץ. אשתו נסעה והוא לא רצה להישאר לבדו בערב כזה.

חמוטל דיברה איתו על המצב, ועל כך שלמרות הכול יש התעניינות של משפחות צעירות ששוקלות להצטרף לקיבוץ בגלל החיים קרוב לטבע והתנאים הטובים לחנך בהם ילדים.

כמה דקות לפני השעה אחת עשרה אמר אסף, "נראה לי שעוד מעט נסגור. בכל זאת אנשים קצת חוששים. מה שלומך? מזמן לא דיברנו. שמעתי שמצאת לך גבר אנגלי נחמד. את יודעת שאני לא קנאי, אבל מה רע במישהו משלנו?"

"לא היו לי לאחרונה הצעות מגברים שווים משלנו. יש חשש שאצלם אני כבר נחשבת לסחורה משומשת."

"בשבילי את הכי הכי. את יודעת. אם לא הייתי נשוי..."

אפילו שלא התכוון לכך, היא ידעה להעריך את חיבתו. גם זה משהו כשאת רווקה בת שלושים ותשע.

"בכל זאת כדאי להיות זהירים. כשזה מישהו מכאן את יודעת עם מי יש לך עסק. מה את יודעת על מישהו כזה שבא והולך?"

"קצת סכנה מוסיפה פלפל לחיים. מה האלטרנטיבה? לקום לעבודה, לחזור לדירה, לשמוע רכילות מכל מיני חברים שברור לי שברגע שאני מסובבת את הגב, אני בעצמי הופכת לנושא השיחה?"

"אנחנו צריכים לשבת יום אחד ולדבר. לפעמים נראה לי שאת מתבזבזת במקום הזה ואולי הגיע הזמן לעשות שינוי. איזה חיים את מתכננת לעצמך בעוד עשר שנים? ברמנית בקיבוץ?"

"עכשיו עם המצב של אימא, לא קל לקום ולעזוב."

הוא חיבק אותה והיא השעינה לרגע את ראשה על כתפו. אחר־כך יצאו שניהם, הוא נעל את הדלת ונפרד ממנה כשפנה לשביל השני.

***

הדירה הייתה ריקה. נראה היה שלא חזר מאז שיצאה. היא לא זכרה אם אכן השאירה את החלון בחדר הכניסה פתוח. הריק של החדר והווילון שרעד עם משב הרוח שחדר מבעד לחלון, הפיחו בה תחושת אימה שעלתה מאזור הסרעפת לכיוון הצוואר.

שום דבר לא קרה, אמרה לעצמה. זה רק הרוח ולהיות שוב לבד אחרי שהתרגלה למגע של גוף אחר.

אחרי שסגרה את התריס והחלון, פשטה במהירות את בגדיה ופתחה את ברז המים החמים במקלחת. מתחת לזרם הסדירה לאט לאט את נשימותיה, הסתבנה באיטיות וגם חפפה את השיער.

אפשרות סבירה, אמרה לעצמה, שכבר מצא מיטה ומשקה במקום אחר. כך הגיע אליה ולמה לחשוב שישנה את מנהגו? לכן היא צריכה לא לחשוב, אלא להתרכז בזרם המים על עורה. אולי גם כוסית של ליקר מתוק לפני השינה תעזור להירדם.

בכל זאת פתחה את מקלט הטלוויזיה, מהדורת החדשות האחרונה. על המסתנן דיברו בקצרה, בינתיים לא יודעים פרטים, אבל הצבא מחפש באזור. היא תהתה, האם הוא שם בחשיכה? ואם כן, עם מי?

לחברות מודאגות ששאלו, נהגה לומר שטוב לה לבדה. כך היא לא צריכה להאזין לנחירות של בעל ומדי פעם יש איזה ריגוש. בעיניהן הבחינה בכל זאת בסיפוק על כך שלעומתה יש להן בן־זוג, גם אם הוא נוחר או שעיר, או בעל מנהגים דוחים אחרים. אבל הערב, גם היא לא הייתה בטוחה בחזות שהיא מציגה.

היה מאוחר מדי להתקשר לאימה או לענבל. היא הלכה לישון.

לפנות בוקר התעוררה. מישהו ניסה לפתוח את הדלת. אחרי כדקה שנראתה ארוכה מתמיד, ראתה את דמותו בפתח חדר השינה.

"לא התכוונתי להעיר אותך. מצטער". ריח אלכוהול וזיעה עלה ממנו, אבל קולו היה פיכח.

"נורא דאגתי. לא אמרת כלום. יש איזה מצב ביטחוני לא ברור וחשבתי איפה אתה מסתובב?"

היא ישבה על קצה המיטה עם רגליה החשופות. אחר־כך הדליקה את המנורה שליד המיטה והביטה בו. הוא היה לבוש בבגדים שאיתם יצא. שלא כתמיד היה שערו סתור. ריח הזיעה גבר כשהתקרב אליה והחליק בידו על שערותיה.

"היו כל מיני אירועים וגם קצת הלכתי לאיבוד. כנראה לא שמתי לב לפנייה ומצאתי את עצמי בקיבוץ אחר. אני לא מכיר מספיק טוב את הדרכים באזור."

ברור היה לה שהוא משקר, אבל היא שמחה שחזר ואהבה את מגע ידו על ראשה.

"מחר אתה רוצה לצאת מוקדם?"

"נכון. אולי עדיף שלא אירדם. רוצה שאעשה לשנינו כוס תה?"

אחרי ששתו כוס תה, הפשיט אותה בעדינות רבה יותר מבכל הפעמים הקודמות. המגע של גופו היה רך ודמעות עלו בעיניה לאחר שסיימו, והוא שכב שקט ליד גופה.

בפעם הראשונה מאז שנפגשו שאל אותה מדוע היא חיה לבדה. היא סיפרה לו על הגידול.

"חגגתי את יום ההולדת העשרים ותשע שלי בבית החולים. אימא אמרה לי שמי שיאהב אותי יקבל אותי כמו שאני ותמיד אפשר לאמץ ילד. אבל זה לא קרה בדיוק כך. אחרי שאמרו לי שאני בריאה, רק בלי רחם, זה נתן לי אפשרות לזלול את החיים. היו גברים שעשו לי טוב והיו כאלה שפחות, אבל בסך הכול היה יותר טוב מרע. רק לא לקחתי בחשבון שזה מקום קטן ואנשים מנהלים חשבונות. מישהי כמוני שחיה הרבה שנים ככה, מפירה את השלווה של המקום, ועל הפרת שלווה משלמים."

הוא אמר שאם לא היה מוכרח להמשיך ולנסוע, היה נשאר איתה. בעיניו היא יפהפייה וממילא אין לו רצון להביא ילדים לעולם רע. אבל הוא לא יכול להישאר במקום אחד.

"מחר אצטרך כנראה לנסוע לכמה ימים. משהו קרה ואני לא יודע כמה זמן זה ייקח. כשאחזור נצא שוב לטיולים בשדות שאת אוהבת."

***

בבוקר המיטה לצידה הייתה ריקה. גם החפצים המעטים שלו לא היו, אבל באגרטל על השולחן שלידו נהגו לאכול, היה זר של פרחים שקטף בגינה, ובפינת החדר קופסה ריקה ומקומטת של סיגריות, שהיא רחרחה כעדות אילמת למה שהיה.

אחרי שסידרה את הדירה וערכה קנייה בצרכנייה של הקיבוץ, הלכה לדירתה של נעמי שישבה במקומה הקבוע ליד החלון.

"לא שמעתי ממך אתמול וקצת דאגתי בגלל המסתנן. היה לי קשה להירדם ולכן שמתי לי את הרקוויאם של מוצרט. אומנם זו לא בדיוק מוסיקה שמחה, אבל אותי זה מרגיע לדעת שמישהו חיבר משהו כל כך מושלם."

בגלל אמירות שכאלה נחשבה נעמי על־ידי רבים בקיבוץ אישה תמוהה, אבל סלחו לה בגלל ששייקה בעלה היה דמות מרכזית ותמיד מילא תפקידים ציבוריים.

אילו הייתה יכולה הייתה מתרפקת על האישה הזאת עם רעמת השיער הלבן שילדה אותה, אבל חיבוקים לא היו בתפריט שלהן ואם תעשה זאת עכשיו, זה יעורר שאלות ודאגה.

בכל זאת, נעמי הבחינה כנראה במשהו ושאלה אם הכול בסדר אצלה.

חמוטל אמרה שלא קרה כלום. סתם קצת עייפות. היא צריכה לישון יותר שעות ובכלל להתחיל לשמור על הבריאות.

ליד דירתה ראתה רכב חונה בעפר, סמוך לאחת הגינות. בהתחלה רצתה לבקש שיזיזו את המכונית שרומסת את הפרחים, אבל אז שמה לב שמדובר ברכב משטרתי, מחזה יוצא דופן בקיבוץ. אולי פריצה או משהו כזה. כשהתקרבה כבר לדלת הדירה, יצאו מהמכונית שני גברים וניגשו אליה. הראשון, הנמוך יותר, הציג את עצמו כאלישע ובהצביעו על הגבר הגבוה, אמר: "זה יואל, אנחנו חוקרים מהמשטרה. אפשר להיכנס?"

נבוכה פתחה את הדלת ולא ידעה אם היא צריכה להזמין אותם לשבת.

אבל הם לא חיכו להזמנה, התיישבו על הספה מולה ואלישע אמר: "אנחנו מתשאלים בקשר לאירוע הביטחוני שקרה פה באזור. בשלב הזה אנחנו מחפשים אם מישהו יודע משהו שיכול לעזור לנו בחקירה. את גרה פה הרבה שנים?"

"כן. נולדתי כאן."

"במה את עובדת?"

"בפאב של הקיבוץ."

"עבודה לא שגרתית, בטח בשביל אישה", אמר יואל, ״בוודאי את פוגשת הרבה אנשים?"

"תלוי ביום ובשעה. בסופו של דבר זה כמו כל עבודה, באים והולכים".

אלישע הוציא תמונה מתיק מסמכים שהיה מונח על ברכיו והגיש לה. "מזהה?"

היא הביטה. מייקל. תמונה רשמית, כנראה נלקחה מתעודת העיתונאי שלו, נראה שונה מהגבר של הלילה האחרון עם שערו הסתור.

"כן. נפגשנו כמה פעמים בזמן האחרון."

אלישע חייך חיוך קטן וידידותי, "אפשר להגיד שהייתם מה שקוראים במקומותינו 'חברים'?"

"תלוי איך מגדירים. בילינו קצת ביחד. לא משהו רציני מדי."

"מה את יודעת עליו?"

"הדברים הרגילים. שהוא עיתונאי שבא מאנגליה לסקר את המצב באזור. זה מה שהוא עושה, נוסע ממקום למקום ושולח כתבות לעיתון."

"את יודעת על הדעות הפוליטיות שלו?"

"עיתונאים מאירופה בדרך כלל ביקורתיים כלפי ישראל. אבל לא ניהלנו הרבה שיחות שעוסקות בפוליטיקה."

יואל הביט לכיוון חדר השינה. מבעד לדלת הפתוחה ניתן היה לראות את המיטה הזוגית הרחבה. טוב שדאגה לסדר לפני שיצאה.

"את יודעת שחלק מהעיתונאים הללו הם בפירוש שונאי ישראל?"

חמוטל הביטה בחלון ובעץ הלימון שהניב פירות מעטים השנה. תחושת החרדה מאתמול שוב עלתה מכיוון הסרעפת. "זאת חקירה?" שאלה.

"בינתיים רק תשאול, אבל קרוב לוודאי שנצטרך להרחיב בהמשך."

"מה קרה?"

"בטח שמעת בחדשות. שוהה בלתי חוקי מהרצועה חדר את הגדר והגיע לאזור. אולי הוא עדיין כאן או כבר עבר למקום אחר. בכל מקרה אנחנו מקווים למצוא אותו בקרוב, אבל אנחנו צריכים מידע מאנשים כמוך שאולי יודעים משהו שיכול לעזור לנו."

"איך מייקל קשור לעניין?"

"איתרנו את המכונית שצולמה קרוב למקום החדירה ואחרי שביררנו, אנחנו כבר יודעים שזה הוא שנהג ברכב בשבועות האחרונים. אנחנו גם יודעים שהוא פעיל בארגונים אנטי־ישראליים ושאשתו לשעבר היא פלשתינאית ילידת רמאללה שחיה באנגליה."

החיבוק שלו בלילה האחרון. רגעים של קסם שרצתה לשמר יחד עם קופסת הסיגריות המעוכה שעדיין מונחת על השולחן וריח גופו הטמון בסדינים. אבל הגברים האלה מביטים בה ובדירה, ובשבילם היא רק אישה לא צעירה, לא נשואה, שמרשה לעצמה לשכב עם גברים זרים.

"זה לא פשע לחשוב אחרת."

אלישע אמר בטון החצי משועשע שלו, "נכון, זה לא פשע. אבל לפעמים זה גולש למעשים. פה, חמודה, אנחנו נכנסים לתמונה."

"בכל אופן. אני לא יודעת כלום על הצדדים האלה של החיים שלו. הוא לא סיפר ואני לא שאלתי."

בסיום השיחה יצאו לזמן קצר מהדירה, כנראה להתייעצות, וכשחזרו אמר יואל שהיא מוזמנת מחר לחקירה באזהרה בתחנת המשטרה. היא רשאית להתייעץ עם עורך דין.

הם עזבו את הדירה. למי תתקשר? לאימה? כבר בילדות ידעה חמוטל שאין לסמוך עליה בעניינים חשובים. כעת, כשהיא חלשה וזקנה יותר, אם תספר, תצטרך אחר־כך רק לדאוג שמא זה ישפיע לרעה על בריאותה. היחיד שעלה בדעתה שיכול לעזור הוא אסף. הוא בא מייד אחרי שהתקשרה והתיישב בגופו הגדול על הספה.

"זה לא הזמן להטיף, אבל את זוכרת שהזהרתי אותך שזה רעיון רע להסתבך עם מישהו שאת לא יודעת מי הוא ומה כוונותיו? אבל עכשיו צריכים להיות פרקטיים. את זוכרת את יניב, ההוא שלמד בערך שנתיים מעלייך ועזב את הקיבוץ להיות עורך דין פלילי? אני כבר אתקשר אליו ואבקש שידריך אותך עוד הערב איך להתנהג בחקירה. הקיבוץ ישלם, אל תדאגי. את זה אני אסדר. מחר אני אסיע אותך לתחנה."

לחזור להיות הילדה שמישהו דואג לה. זה אולי הדבר הטוב היחיד שקרה. בצייתנות אמרה שכן. היא תעשה את מה שייעץ.

"בסופו של דבר הם יכולים להאשים אותך רק בטיפשות, ועל זה לא שמים בבית סוהר."

***

הם יצאו מהקיבוץ מוקדם בבוקר. בדרך סיפרה לו שיניב ייעץ לה לענות בדיוק על כל שאלה, אבל גם לא להתנדב להגיד יותר ממה שצריך.

"כן, היה לי קשר רומנטי עם מייקל", שיננה בקול, "שוחחנו מעט מאוד על עניינים אישיים ובוודאי לא על פוליטיקה. אין לי מושג את מי פגש ולאן נסע."

רק אחר־כך לא התאפקה וסיפרה לאסף על האישה הפלשתינאית.

"הוא אמר שהוא גרוש, אבל למה שאחשוב שהיה נשוי דווקא למישהי כזו? אולי אני צריכה לכעוס שלא סיפר יותר פרטים, אבל מצד שני אני מבינה אותו. בשלב מסוים נמאס גם לי מהטקס הזה שבו כל פעם שגבר ואישה נפגשים הם צריכים לספר את כל ההיסטוריה שלהם עם הכישלונות. שנינו, כך חשבתי, רצינו להתחיל נקי, בלי המועקות של העבר."

אסף לא ענה ורק הביט בכביש שלפניו. היא הביטה בצדודית פניו וחשבה שאולי טעתה שלא קשרה את חייה לגבר כמוהו, גם אם איננו גיבור חלומותיה.

***

תחנת המשטרה הייתה בניין אפור בן שלוש קומות. במודיעין כיוונו אותה לחדר קטן שבו מלבד יואל, מצאה גבר נוסף שהציג את עצמו כגלעד וישב ליד השולחן שעליו מונח מחשב. בלי גינוני טקס מיותרים החלו השאלות וגלעד תקתק במהירות על המקשים.

מתי בדיוק פגשה את מייקל? מה היו שעות ההיעדרות שלו מדי יום? האם סיפר לה בדיוק מה הוא עושה והיכן הוא מסייר? מה עשו בערב הראשון? האם קיימו כבר אז יחסי מין? האם סיפר לה שהוא גרוש?

היא ענתה על כל שאלה, מנסה לחמוק ממבט עיניהם. ברור היה לה מה דעתם על אישה שנחפזת לקיים יחסי מין עם גבר זר בלילה הראשון. גם ברור היה שקשה להם להאמין שבמשך כחודש לא שאלה אותו אף פעם את השאלות הללו. איך להסביר שלא רצתה לשאול גם כדי שלא תצטרך לענות מדוע היא עדיין חיה בקיבוץ לבדה, ברמנית מזדקנת בפאב נידח?

"האם סיירתם סמוך לגדר?"

היא אמרה שלא.

גלעד חיפש במחשב ולאחר כדקה סובב את המסך אליה, ושם ראתה את התמונה שלה עם חיוך שכעת נראה אווילי, מנופפת באוויר אל מול מצלמה נסתרת. אחר־כך תמונה שלה ושל מייקל מחובקים כשברקע, לא ניתן היה לטעות, גדר הקיבוץ.

"שכחתי. כן פעם באחד הטיולים הגענו לגדר. לא חשבתי שזה משהו חשוב, משהו ראוי לציון".

"אנחנו נחליט מה חשוב ומה לא", לא ניתן היה לטעות בכעס בקולו של יואל. "את רק תעני בצורה מלאה. את מבינה שאת יכולה להיות מואשמת בשיתוף פעולה עם מישהו שסייע לשב"ח?"

שוב חזר סבב השאלות הקודם: על מה דיברו? מה סיפר לה על עבודתו? מה סיפר על הנישואים שלו?

"את ידעת שהשב"ח הוא בן דוד של אשתו לשעבר של מייקל?" שאל גלעד, "אנחנו חושבים שאולי כל הנסיעה שלו לכאן הייתה מתוכננת כדי לסייע לבן דוד לצאת מעזה. לא יפליא אותנו אם גם הרעיון לגור בקיבוץ ולנהל רומן עם ישראלית כמוך לא היה מקרי."

כמו בסרטים, אמרה לעצמה. כמו בסרטים. אדם יוצא מביתו ומתברר כי בשעות שבהן ישן, נרקמה סביבו רשת של קורי עכביש מוכנה ללוכדו.

ואולי באמת היו כל הסימנים אבל היא בחרה להתעלם? לא לדבר על החיים שלפני, לא לשאול לשם מה הכריכים והקפה? אפילו המגע העדין שלו בלילה האחרון ומה שאמר. אם רק היה יכול, היה נשאר איתה, כך אמר. כמה נוח היה להאמין.

עליה לנשום עמוק ולא לחשוב מעבר למקום הזה, החדר הקטן ובו התאורה החשופה, כוס המים שהוצבה לפניה ושני הגברים שזו עבודתם. עליה להיצמד להוראות של יניב.

"לא ידעתי כלום על תוכנית שכזאת, גם אם הייתה קיימת. בשבילי זה היה קשר רומנטי בין שני אנשים חופשיים וזהו," הוסיפה.

כשיצאה, ראתה על השעון הגדול שמעל ליומנאי, שהחקירה נמשכה כשלוש שעות. ראשה כאב והיא הייתה אסירת תודה כשראתה את אסף קם ממקומו על הספסל לקראתה. הם נכנסו למזנון קטן מול התחנה והוא הזמין לשניהם קפה. לראשונה הרשתה לעצמה לבכות.

המזנון היה ריק. בעל הבית הכין אוכל במטבח והתעלם מהם למרות בכייה הקולני. אחר־כך הוציאה מתיקה חבילת טישיו ומחתה את עיניה ואפה. רק אז נרגעה, שתתה מכוס הקפה ואמרה: "זה היה די נורא אבל עניתי בסדר. הם אמרו שיזמנו אותי לחקירה נוספת רק אם יצטרכו. בינתיים אני חייבת לדווח להם אם אשמע משהו ממייקל, אחרת זה יחמיר עוד יותר את מצבי."

***

כפי שסיכמה עם אסף, היא תיקח חופשה של כמה ימים מהעבודה. עדיף ככה בלי השאלות והמבטים.

למחרת בערב באה ענבל והביאה עוגת לימון. חמוטל אכלה מעט מהעוגה והמשיכה לשבת מכורבלת בשמיכה, אף על פי שלא היה קר.

ענבל הייתה צינור המידע שלה על החיים האמיתיים, הזרמים התת־קרקעיים הרוחשים במעמקי החדרים ועל המדשאות השלוות: מי נפרד ומי מזדווגים ומה חושבים האחרים על המאורעות.

אבל הפעם הייתה זהירה וחיכתה לתגובת בת־שיחתה.

לבסוף לא התאפקה חמוטל ואמרה, "סיפקתי לחברים סיפור טוב. הפעם הצלחתי בגדול, נכון?"

"אנשים בקיבוץ יודעים על החקירה. את יודעת שחדשות כאלה מתפשטות מהר. יש כמובן מי שאומרים שזה ילמד אותך לקח, בעיקר הנשים שאף פעם לא אהבו את הסיפורים עלייך. אבל יש גם אנשים שמצטערים בשבילך שנפלת קורבן למנוול שניצל אותך. חלק אפילו מוכנים לעזור אם צריך, אבל לא נעים להם להיראות כמי שדוחפים את האף שלהם."

"תודה רבה. אני מאחלת לעצמי לא להזדקק לאף לא אחד מהם."

הן המשיכו לשבת בשתיקה. אחר־כך קמה ענבל, רחצה כמה כלים שהיו בכיור והכינה לשתיהן סיידר חם.

בשעה שמונה הדליקו את הטלוויזיה. הידיעה השלישית בישרה שהשב"ח שהסתנן מעזה נתפס בשטח הרשות לאחר חקירה מאומצת של כוחות הביטחון. נעצר גם עיתונאי זר שסייע לו. בתמונה נראתה דמות מטושטשת מלווה בשוטר, אבל לה לא היה ספק. אפילו בחשיכה הייתה יכולה להכיר אותו.

"זה הוא", אמרה. "בן זונה."

שבוע אחר־כך חזרה חמוטל לעבודה. היא לא דיברה על מה שהיה ולמי ששאל לשלומה סיפרה רק שהחליטה לעבור לתל אביב. בצבא עשתה קורס סייעות לרופא שיניים ויחד עם קצת החסכונות שיש לה, היא מאמינה שתסתדר.