הנשמות השקטות

פרולוג

אוגוסט 1944
הם נושמים באותו אופן, האב והבת. האוויר נכנס קטוע, דחוק, מהוסס, ואז מגיח בזהירות. צווארה רוטט, לבן וזקור, ואילו צווארו של הגבר אדום, שערו דליל, זיעתו מכתימה את גופייתו הלבנה. הם עומדים זה מול זה אך אינם מחליפים מבטים. היא אינה מסוגלת להביט בו.
יש מיליון תנועות שבהן היא יכולה למקד את מבטה, אלף שניות פזורות לאורך התנשמויותיה: המים שזורמים אל תוך גיגית פח, התקמטות העלים בעץ התרזה, בחוץ, השעון הישן, קרירות הפרקט תחת רגליה, צווחת ציפורניה על כיסא העץ. באוויר החדר, האפוף ריחות שומן, חיות ובישול בגלל השימורים שנאלצו להכין, מילותיו האחרונות עדיין רוטטות, זמן רב לאחר שהתפוגגו. הן מקיפות אותה, מוחצות אותה, חונקות אותה. הן עומדות ביניהם במלוא כובדן ומשסעות אותם. היא נושמת בעדינות כדי לא להיפצע.
אבא, היא חושבת, אבל לא אומרת מילה. היא מדמיינת משפטים שמצילים אותה, תכסיסים יעילים שהיא יודעת שאינם קיימים, מונה את התקוות שנותרו לה ואת סיקוסי העץ על השולחן המפריד בינה ובין אביה. שרירי זרועותיו כבדים כמו משקלם של חיים שלמים. צל אמה מתייפח ברקע. היא נושאת בלי להניד עפעף את חומרת העיניים הננעצות בה. היא מריחה את ריח הפחד שלה ואת זיעת ידיה על אריג החולצה. הקיץ מעולם לא שרף אותה ככה. לשונה ועיניה יבשות עד כאב. היא מחכה עד שיהיה מאוחר מדי. ובחוץ, הרוח מביאה עימה את הצווחות הראשונות.
אֶלוֹאיז מרימה את ראשה, אבל אין כלום, אף לא איש. רק גופייה לבנה ומוכתמת, אגרופים קפוצים, צללים ודמעות.
"אבא..."
"תשתקי."
המילים פוגעות בה. היא סופגת אותן, מכווצת את כתפיה ושבה אל הדממה. ליבה הולם כתוף מלחמה. העולם סביבה מאוכלס בהמולה ובאבדון. התוהו ובוהו מתקדם בחוץ, אלואיז רועדת מבפנים. אמהּ גונחת, הרחק ממנה ומתחושותיה. רק הזעקות מגיעות אליה עכשיו.
"זונה!"
"תן לנו את הכלבה!"
"תן לנו את המופקרת, פּוֹרטֶבָן!"
 
אין עוד די מקום במטבח להכיל את השאון. בחצר, מחוץ לבית החווה הישן, הלמות צעדים זועמים מחליפה את קרקור התרנגולות, והרעש מתגבר, מציף את השמים בזעם שלוח רסן. יש קיר, דלת, רוח סערה בין אלואיז והחבורה הצרחנית, ורק שניות בודדות שזורות בחרדה וטעונות חשמל.
"אבא..."
"תסתמי!"
בתו אינה מבינה כיצד הוא שמע אותה מבעד לשנאה ששוררת בחוץ, האב הזה שלא יגן עליה. המילים הן אויב. הן סוטרות לה, מצביעות עליה ומחריבות אותה. הנה הן מגיעות, מסתננות בין הבקיעים, מתגנבות אליה, דוחות ותוקפניות כמו חרקים על גופה. אֶלוֹאיז מתנודדת בין הכחשה וכאב. התהום פוערת את פיה. הטרף כבר נפל. צריך לשרוד עוד רגע אחד ודי.
כשדופקים על דלת העץ, אלואיז מזנקת על רגליה וממהרת אל המדרגות. אביה חוסם את המעבר ואוחז בה בזרועה, לופת אותה עד שנפלטת זעקה מפיה. על עורה הצורב, אחיזת האיש משאירה חותם של זעם ותיעוב. הוא כבר גורר אותה אל הכניסה ומתעלם מהניסיונות הנואשים שלה להיחלץ ממנו. הציפורניים שורטות את האוויר לא פחות מאשר את הבשר, אבל היד המחוספסת רגילה למטלות קשות כאלה, ולסת של כלב לא תנשוך חזק יותר. אלואיז נאבקת לשווא. הגבר גורר אותה אחריו, לוקח אותה אל עונשה בלי להביט בה, מקריב אותה על מזבח כעסו. בחוץ צורח ההמון, ובכל זאת דממה נופלת עליהם כשהוא פותח את הדלת. עשרות מבטים עוינים מכל הגילים והמינים. אין שם אף אחד שהיא אינה יודעת את שמו, אבל גם אף אחד שיחוש להציל אותה. אלואיז ממצמצת, כורעת לעבר הצללים, אבל אביה אוחז בה בכוח וירפה ממנה רק כדי למסור אותה לידיהם.
"זה מה שאתם רוצים?" הוא צועק אל ההמון שהתאסף לפני ביתו.
כאילו רחש של הסכמה עובר באוויר המחניק ומוכרע על ידי הסערה המתקרבת. השמים בצבע עופרת מותכת. האור מסנוור.
"אז קחו אותה!"
אלואיז פולטת זעקה כשהוא מפיל אותה על המדרגות ומשליך אותה קדימה. הידיים והשאון סוגרים עליה באותה פראות. כבר אין לה עוד אוויר כדי למחות, אין לה אפשרות לברוח מהמפלצת שהשתלטה עליה. היא שוקעת. ההמון המנצח תופס אותה, מתעלל בה, סופח אותה ונושא אותה כמו שלל ניצחון. הם יקרעו אותה לתיאבון בעת הסתערותם.
האב סוגר את הדלת בלי להביט במה שזרק לזאבים. במטבח, האישה ממשיכה לבכות, אבל הוא לא רואה אותה בכלל. הוא רועד מרוב כעס, ובאוזניו רוטטות זעקות שנעלמות. המהלומות העמומות בליבו תוקפות את חזהו. הוא לא רוצה דבר. הוא לא חושב על דבר. משהו בוער משסע את מעיו, והוא משסע אותו בחזרה, רק כדי שיהיה לו עניין אחר להילחם בו.
"תסתמי גם את!" הוא אומר אל הצל הגונח.
היא מצייתת, אבל הוא בקושי שם לב. הוא מדבר לעצמו, מכאיב לעצמו בזעמו. החדר אינו גדול דיו להכיל את הזעם כולו. הוא מסתובב בבת אחת, ואז נועל את מגפיו כדי לצאת אל השדות, אל היערות, אל מקום אחר.
"והבן שלך?" עוצרת אותו האם כשהוא מניח יד על ידית הדלת.
פרצי דממה יוקדים ביניהם.
"אין לי בן," הוא רוטן ויוצא.
הדלת נטרקת, ובחוץ הרוח מתגברת, מגרשת ענני אבק.

1

ספטמבר 2012
"וסבתא שלך?"
אני נאנח בתסכול ומשלב את אצבעותיי על חזי כדי לרסן את ההתפוצצות בתוכי. אני כבר שומע את הספירה לאחור.
"אין לה שום קשר למחסומים החברתיים־מקצועיים־רגשיים־פתטיים שלי, נדמה לי. היא מתה עוד לפני שנולדתי."
אני מתריס בכוונה ושומע את ה"פּוֹק" האופייני לעט השלוף. מאחוריי, אני מדמיין את הרופא שלי שוודאי גם הוא משלב אצבעות ומרסן אנחה. סיפוק לא ראוי נפרש על שפתיי.
"התכוונתי לסבתא השנייה שלך."
הנה זה בא. סבתא העלובה והמסכנה... שלושה חודשי טיפול פסיכולוגי חובה ומפגשים רבים כדי לנער את עצמות גופתה, אף שהן מונחות בצורה מרשימה בחלקה המשפחתית. הפסיכולוג שלי אובססיבי עם נטייה למשיכה מינית לגופות של זקנים. לא משנה כמה ניסיתי לחמוק מהנושא במהלך השעות שבהן התנוונתי ונרקבתי בחדר הזה שמקושט בשפע של טעם רע, השיחה תמיד תחזור לאמה של אמי.
אני מסב את ראשי כדי לראות את מומחה המוח מאחורי מכתבת המהגוני שלו, ומאמץ את הארשת הכנה ביותר שלי.
"זאת אומרת, זו שפגשתי בחיי שלוש פעמים לכל היותר?"
"בדיוק."
חבל שאבות אבותיי, שללא ספק לא קיבלו אישור לנוח על משכבם בשלום, לא רואים את הניצוץ בעיניו של הרופא שלי! הוודאות של היותו קרן אור באפלת קיומי, בריקנות האישית של חיי! אבל איך יכולתי, בחור מסכן בשנות השלושים שלו במשבר גירושים קשה, לנחש שכל צרותיי בבית מקורן בסבתא לִיס, שאותה ראיתי לאחרונה כשהייתי בן שבע? לעולם לא הייתי מנחש, לעולם! כדי להרים את המסך מעל החלק האפל בעברי האישי, אני צריך את מלוא עזרתו של היפוקרטס. לבסוף אני מבין למה אשתי, גרושתי בעוד זמן קצר, עם קצת מזל — זיינה קולגה במשרד שלי ואילצה אותי להיכנס בו בכל הכוח — בקולגה, לא במשרד. עכשיו הכול ברור! זו אשמתה של סבתא שלי.
"לא בטוח שאוכל להאשים אותה, או את הסבתא השנייה שלי."
הפסיכולוג עוטה ארשת שמביעה צער וסבלנות בו־זמנית, הבעות רבות יחסית לפניו השחופות והמקומטות. הוא נראה לי כבר בשל, מוכן להקיא את כל הניתוח שלו למצבי, ולהסתכן בכך שזה יעורר בי רצון להרחיב ולהעשיר את התיק הפלילי שלי.
למרבה המזל, הפגנת היכולת המקצועית הגבוהה הזאת נקטעת על ידי כניסתו של הלברדור השמן והנפוח שלא מסתפק בהפרת סודיות רפואית, ולא מחמיץ הזדמנות לבוא ולהפיץ את האדים הרעילים של הבל פיו בחדר העבודה של בעליו. החיה המטונפת נראית שמחה במיוחד, וכל אחד ממפגשיי אפוף בניחוח נוכחותה. נראה שאחד מאבות אבותיי העליב גם אותו באופן אישי.
אני צופה בו מנענע את אחוריו הכלביים הגדולים כדי להמשיך ולהתעלם מהפסיכולוג הממושקף שלי ששוב מדבר על משפחתי. אני כבר לא שומע אותו. התעלמות היא תכונה שאני מוכשר בה מאוד. הכלב הצהוב הגדול מספיק ללקק חצי מהקערה שלו ולשפוך את החצי האחר על הרצפה ברעש גדול בעזרת הלשון, לפני שהרופא שלי מצליח למשוך שוב את תשומת ליבי.
"לא תוכל להתחמק מהנושא לנצח."
הוא באמת משוכנע שאני מסתיר ממנו מידע, איזה יצור! אבל איך יכולתי, למרות כל חוסר תום הלב שאני מסוגל לו? אני יכול לנבור במוחי, לצלול לתהומות נפשי ולעלות שוב אל ריגושי הסיפור הזה, אני לא רואה את הקשר בין מותה של סבתי לסטוץ של אשתי, אולי חוץ מריח הריקבון שמעלים שני האירועים האלה, שונים ככל שיהיו זה מזה.
"אתה צודק, דוקטור," הודיתי פתאום בפרץ גדול של צביעות. "הכול קרה בגללה!" הזיכרונות שלי ממנה, כלומר חצר בוצית, ריח סמיך של נפטלין ועוגיות ישנות, ממלאים את שנתי בסיוטים שרודפים את לילותיי כמבוגר אחראי. בטח יש כמה שרידים של תסמונת אדיפוס מודחקת שמסבירים למה אשתי החליטה להזדיין עם עמיתי השרירן. כשאני חושב על זה, ההוכחה היא שאני מרגיש דחף עז לתקוף את הזקנות ברחוב, בעיקר את אלה שיצאו ממכון הכושר.
"אתה סרקסטי."
"אתה בטוח? ממש מפתיע."
אני מחייך אליו בהתנשאות ומתנועע כמו הלברדור על השטיח. אני מעז לקוות שברגע זה הפסיכולוג יתייאש לא פחות ממני. ולחשוב שיש לי לפחות עוד עשרים מפגשים! הם לא רוצים הכאה על חטא, אלא התאבדות.
"אתה מוכרח להודות שהסביבה שלך לא מזהירה מבחינת לכידוּת התא המשפחתי," מנסה הפסיכולוג שלי לומר בנימה מקצועית. "סבתא שלך הייתה אם לא נשואה בתקופה, בוא נגיד, שלא ראו זאת בעין יפה, אמא שלך ילדה שני ילדים משני אבות שונים, ואתה בעצמך, שזה עתה פירקת את הזוגיות שלך..."
"כן, ובכל זאת, אשתי הרסה הכול. סליחה, עָזרה! רציתי להגיד שהיא עזרה להרוס, כמובן."
אני צריך להסתיר קצת יותר את העובדה שאני משתעשע, אחרת הוא יכתוב עליי דוח שיביא אותי בסוף לאשפוז בבית משוגעים.
"אתה לא צריך להיות ציני כל כך. אנשים אחרים עברו מצבים דומים והצליחו להשתקם לאחר מכן. אבל כדי שזה יקרה, אתה צריך להפגין נכונות."
אני מסתכל על הכלב שמלקק בקולי קולות את מבושיו, משל לניתוח האישי שלי את המצב. הנה פועַל מעניין, לנתח. אנחנו מחפשים במוחם של האנשים איזה חלק רקוב אילץ אותם להתעמת עם החברה ועם אלה שחיים בה. ואז, כשאנחנו מוצאים את הפרצה וסותמים אותה בעזרת כמויות גדושות של נוגדי דיכאון, אנחנו מעיפים אותם החוצה — קדימה, מוכנים לפעולה. כי כמובן קשה לנו לעכל שאנשים אינם "משולבים" ולכן אנחנו צריכים לסמם אותם קצת לשם כך. תהיה מאושר ותשב בשקט. ואם אתה אומלל, תשב בשקט בכל זאת.
"על מה אתה חושב?"
"על כך שאני לא אומלל במיוחד."
"אתה שמח שהזוגיות שלך התפרקה?"
אני פונה להביט ברופא ושואל את עצמי איזה קול ישמיע האף שלו אם האגרוף שלי ינחת עליו.
"מה דעתך?"
"אני שואל אותך."
"זה טיפשי בשביל מישהו שאמור לתת לי תשובות."
הוא נאנח. אני חוזר להביט בלברדור ומחכה שפגישת העינוי תסתיים בלקח המוסר המקודש. Ite missa est. המיסה הסתיימה.
"אתה יודע, אתה היחיד שיכול לצאת מזה. אישית, אני רק יכול לעזור לך לראות את המצב בבירור."
"אתה יודע, לא נראה לי שההתקפה שלך על הסבתות שלי מועילה לי במיוחד. אבל אני לא רוצה לפקפק ביכולות המקצועיות שלך."
הוא סוגר את המחברת שלו, ואני קם ומתמתח בסיפוק קצת מופרז מדי. זה לא נעלם מעיניו, אבל הוא מספיק חכם לא לפתוח שוב את הנושא. הוא באמת מתחיל להכיר אותי.
"באותה שעה, בשבוע הבא?"
"אני מחכה לזה בקוצר רוח."
הוא מורה על הדלת ואני מצדיע בטקסיות. לשם שינוי, הוא המתין מעט לפני שהעלה מאחוזת הקבר המשפחתית את כל הסיפורים האפלים. המשפחה המסכנה שלי. עצם העובדה שזה עתה החרבתי חמש שנות נישואים במהלומת אגרוף — מוצלחת מאוד, אגב — לא אומרת שלסבתות שלי אין זכות לנוח על משכבן בשלום ולהשתחרר ממני.
"לקראת המפגש הבא, נסה לדבר עם אמא שלך על המשפחה ולהבין ממנה מה מאפיין אתכם בתור קבוצה ואותך בתור יחיד בתוך הקבוצה."
"אז אני מבין שהמפגש יימשך ארבע שעות."
המבט ששולח אליי הפסיכולוג שלי מעורר בי כמעט רצון לרחם עליו.
"אתה לא עוזר לעצמך כשאתה מסתתר מאחורי הומור וניכור. אתה לא מוגבל לא על ידי העוקצנות שלך ולא על ידי המעשים שלך. חייהם של אחרים משפיעים על מי שאתה."
אני מהנהן בפייסנות.
"אני חושב שאני מודע בהחלט לכך שמעשיה של אשתי קשורים למה שקורה לי עכשיו, דוקטור. אבל תודה בכל מקרה."
אני יוצא לפני שהוא יאבד את ארשת הדג המאוכזבת שלו. המזכירה מרימה את עיניה כשאני מתקרב. זו בחורה צעירה ויפה שהבחנתי בה כבר בביקור הראשון שלי, אבל לא נראה שהיא מתעניינת בי.
"כבר סיימת, מר פּוֹרטֶבָן?" היא שואלת בקולה הנעים.
"לצערי, לא. נדמה שאני בעונש גם בשבוע הבא."
היא מחייכת לצאת ידי חובה. איזה פספוס. היא מתעניינת בי כמו בעציץ הירוק הנטוש מאחורי המזרקה. אני ממתין בזמן ששמי נרשם ביומן הפגישות הגדול. אני לא יודע מה לעשות עם הידיים והגוף ברגעים כאלה. חוסר תזוזה מעולם לא נעם לי, בפרט כשמישהו מבחין בכך. אפילו הנשימה מפסיקה להיות טבעית כשעומדים, חסרי מעש, בציפייה לאחֵר שיחרוץ את גורלנו. ובכל זאת, אין לי הרבה מה להפסיד.
אקבל פתק קטן עם תאריך ושעת המפגש הבא, והפרטים יימסרו לי בקול רם כאילו שאיני מסוגל לקרוא. אני מגיע לכאן כל שבוע באותו יום ובאותה שעה, במשך חודשים, אבל הם אולי חוששים שאשכח את צו בית המשפט. הייתי שמח לשכוח, אבל אופתע אם יאפשרו לי לעשות את זה.
"אז קבענו לרביעי הבא בשעה חמש, כן? אל תהסס להתקשר בכל בעיה."
"אין עבודה, אין אישה, מעניין מה כבר יכול לקרות לי."
המזכירה עוטה חיוך נבוך על פניה ואני יורד מהעניין. אני כותב את הצ'ק כדי לשלם על מפגש החובה שלי, מוסר לה, היא מודה לי וכל מיני דברים כאלה. לא נראה לי שאני מומחה בנימוסים חברתיים ובשאר קודים של התנהגות, אבל אני מטפל בעצמי. במלוא מובן המילה, אם להאמין לביטוח הלאומי.
מסדרון ארוך מוביל אותי בחזרה אל הציוויליזציה. הבניין של הפסיכולוג הוא ההפך הגמור מהדירה שלו. הבניין צפוף ומיושן, הדירה נקייה ולבנה. אין דבר מדכא יותר מאשר לצאת ממקום מלא למקום ריק, בעיקר כשהמקום המלא, מלא מדי. אני מגיע למעליות ונמלט משם כמה שיותר מהר בתחושת מחנק.
בחוץ השמים נראים כמו שהשארתי אותם. פריז עטתה צבע של פלדת אל־חלד. הזיהום והחום מכסים את העולם, והמכוניות הספורות מתקדמות במונוטוניות של שניות במחוג שעון. אני מחליט לחזור ברגל כדי לנשום. אם אכלא את עצמי באמצעי תחבורה כלשהו, צפוף בהכרח, אתמלא חרדה מראש. ואין דבר מועיל יותר לריאות מאשר אוויר מעופש, גדוש פחמן חד־חמצני ועשן. כמעט מתחשק לי לעשן סיגריה, אבל הפסקתי בשביל קוֹראלי. זה יהיה הקש האחרון אם אהרוס את הדבר היחיד שנשאר לי מהשנים האלה.
לא ארחם על מר גורלי. אני לא הראשון או האחרון שחווה גירושים בגיל שלושים וחמש. זה יכול היה להיות גרוע יותר, אני מניח. לפחות, אני יכול להתנחם כשאני רואה את החלקים המפוזרים על הרצפה: אף ילד שבור לא מעורב בסיפור. עקשנותי לסרב להתרבות לפחות הוכיחה את עצמה. אף אחד לא יישבר חוץ מאיתנו ומפרצופו של השרירן.
הפסיכולוג שלי אולי יסיק מסקנות חשובות מהסיפור שלי, אבל הוא בנאלי להחריד. פגשתי את קוראלי במועדון הלילה שלי לפני שבע שנים, שכבנו, מצאנו חן זה בעיני זה. בסדר הזה. בגיל שלושים אמרתי לעצמי שזה הרגע להתחתן. היא סבלה אותי במשך שנתיים, וכבר היו לי תקופות ניסיון קצרות יותר בעבודה. אני לא יודע מה נכנס בי, כנראה האמנתי שהנישואים יחזקו את העניינים השבריריים. חשבתי שזה יצדיק את השאר, לטוב ולרע. אלא שכמו כל דבר שמספרים לנו על החיים, זה לא בדיוק מתנהל ככה. קוראלי נשארה אותו דבר אחרֵי, וגם אני. טיפש גדול ואנוכי, לפי מה שהטיחה בי בבית המשפט. טוב, היא פנתה אל השופט, אבל זה בא מהלב ובכל זאת היא דיברה עליי. מוזר שזה לא הפריע לי באותו רגע. מאז המשפט, האמירה חגה כמו לוויין סביב תאי העצב שלי. טיפש גדול ואנוכי? אולי זה נכון.
הרי אנחנו תמיד אנוכיים כלפי מישהו, לא? אם אני מרוכז בעצמי, זה מפני שאני המציאות המוחשית היחידה. האם אני יודע מה הם האחרים ומה הם קולטים? האם אני יכול להבין אותם או לשלוט בהם? מי אני שאתיימר? אני לא יכול להגיד שלא התעניינתי ברווחתה של קוראלי, אבל איך הייתי אמור לנחש אם היא מאושרת או אומללה? לא ניחנתי בקריאת מחשבות. כשלא אמרה כלום, זה לא הטריד אותי. נדמה שזה מה שזה אומר, להיות טיפש גדול ואנוכי. נדמה שהייתי אמור לראות, להבין ועוד פעלים מאותו סוג. משהו לא מתפקד אצלי, כנראה, והפסיכולוג שלי מנסה לתקן את זה. אני לא יודע אם זה אפשרי. אני גם לא יודע מה עושים כל השאר. מתחשק לי לעשן סיגריה.
בשנה הראשונה כמעט חשבתי שהנישואים שלי יצליחו. קל לאדם להאמין לשקרים של עצמו. אנחנו מכירים את האשליה.יודעים בדיוק להדגיש את התכונות שיוצרות רושם אמיתי. זה מה שעשיתי. קוראלי גם ידעה להעמיד פנים. או שאולי היא הייתה מאושרת, אין לי מושג. ובאופן רשמי, אני בכלל לא יודע אם זה מעניין אותי. זאת אומרת, היא שיקרה לי בכל השאר, אז למה שלא תשקר גם בזה?
הפגנו חזות של זוג מתפקד, מעוגן היטב בחברה, בעבודה, בבילויים ובשיחות. חברים, הרגלים קטנים, ברים מועדפים, סרט כל יום רביעי בערב וקוקטייל קבוע. ואז אני לא יודע מה קרה, נמאס לנו להעלות את אותה הצגה בכל פעם. התבלבלנו בטקסט, שיחקנו סצנות כאלה ואחרות פחות טוב, התאורה נחלשה, הקהל איבד תשומת לב. הגענו לסוף המערכה השנייה, ופתאום משהו נשבר.
על הבמה, האישה ומאהבה שלובים להפליא זה בזה. אנחותיו של זה מגיבות לאנחותיה של זו. בזמן שהקהל צופה בסצנה הבוטה שנחשפת על הבמה, נכנס הבעל. לשם שינוי, הבעל משחק היטב. הוא מפגין את כל התחושות. רואים אותן בבירור על פניו. ההלם, הסלידה ואז הכעס. אלוהים, בעלי! הייתה האישה יכולה לומר. אישית, הייתי מעדיף לזעוק שירה בחרוז אלכסנדריני. זה היה מרשים הרבה יותר. במקום זה, פשוט פוצצתי את האף של מוֹרטֶל. מי בכלל קורא לאדם בשם "בן תמותה". ואחרי זה מתפלאים שאנשים רוצים לפעמים לבדוק מי אתה באמת, בעיקר כשאתה מזיין על שולחן את אשתו של חבר שלך לעבודה.
אני בולע אל מעמקי הוושט מיצי מרה שהגיעו עד לשם. אני נזכר שלא אכלתי בצהריים. לא נורא, כדי לאכול צריך להיות רעבים ואני כבר לא רעב במיוחד בזמן האחרון. וזה חוסך כסף, לגירושים. אני עשוי לעורר רחמים בבית המשפט אם אהיה רזה מאוד, עם לחיים שקועות ועיניים חלולות. טיפש אנוכי, בהחלט, אבל לא שמן.
כשאני מגיע לבית של אמא שלי, הלילה עומד לרדת ואני מרגיש כמו צל מיותר באמצע העיר. אולי אנחנו רק בתחילת הסתיו, אבל החושך כבר התחיל את מאבקו נגד האור. תוצאת הקרב ידועה מראש, אבל הוא יימשך עד אמצע דצמבר. יש אנשים שקיצור שעות האור מבלבל אותם. אני אוהב את זה. תמיד העדפתי לילות ארוכים. זה נותן לי תירוץ לישון יותר.
"זה אני!" אני צועק ליד הדלת.
אני מרגיש כמו מתבגר שחוזר הביתה בסוף יום הלימודים בתיכון. הבית לא השתנה מאז אותם ימים רחוקים. שוב שלושתנו, אמא שלי, גֵייטָן ואני. אף פעם לא היה אב במשפחה. לפחות בנושא הזה, הפסיכולוג צדק. אפילו אני בסופו של דבר סירבתי ליטול על עצמי את התפקיד. איום ונורא להזריע את הרחם. ואז מה, שוב, להחליף חיתולים? לגדל ילד כמו עציץ, להפוך לאפוטרופוס! אבל הייתי צריך להיות ישר והגון בעניין הזה. חבל שאין רישיון להורות כמו שיש רישיון נהיגה. אני לא בטוח היכן הסכנה גדולה יותר, בגידול ילד או באחיזה בהגה. ואז יש לאסור על טיפוסים פסיכוטיים להתרבות. תראו אותי! על איזה ילד הייתם רוצים להפיל מישהו כמוני?
אם אמא שלי הייתה צריכה לעבור את מבחן הרישיון להורות, לא בטוח שהיא הייתה עוברת אותו. חוץ מזה היא תמיד אמרה לנו שהיא הייתה צריכה לעבור חצי מהחיים שלה ולשכוח גלולה כדי להודות שהיא רוצה ילדים. לפני שבאתי לעולם בעקבות בלגן הורמונלי, היא לא הייתה בטוחה שתוכל לעמוד בלידה של יצור אנושי חדש. ואז, כשכבר הייתה בהיריון, היא חשבה שעל יוצא חלציה לגלות את ייעוד חייו והשלימה את תקופת ההיריון כיאות. יוצא חלציה המדובר עדיין מתחבט בשאלות קיומיות. אולי גם אני הייתי צריך להוליד ילד ולהעביר את הלפיד, אחרי הכול.
בכל מקרה, אמא שלי לא חתיכת טיפשה אנוכית. היא קיבלה את בנה בן השלושים וחמש כאילו עזב יום קודם לכן והעמידה פנים שאינה שמה לב שקווצות אפורות שזורות בתלתליו החומים. אני עושה כמיטב יכולתי לשמור על מראה הנעורים המלאכותי, אבל הזמן עובר ואני מזדקן. וגם אמא שלי. לא רואים עליה כל כך, גם אם היא ילדה אותנו מאוחר. נראה שבן בגיל שלושים וחמש מביא קמטים אבל ילד נוסף בן עשרים וחמש בבית משמר את הנעורים.
"ערב טוב, חמוד," היא אומרת מהמטבח. "איך היה אצל הפסיכולוג?"
לפי הדמעות בקולה, היא כנראה חותכת בצל, או שאולי היא מתאבלת על חיי האישיים. השאלה שלה קלילה, כאילו זה טבעי שבחור בגילי יחזור הביתה בערב אל אמא שלו. היא תמיד הייתה כזאת, אמא שלי. קצת מנותקת בקשר שלה למציאות. מהסוג שישאל כמו שחוזרים שוב ושוב על אותן סיסמאות בהפגנות: איך היה אצל הפסיכולוג, למשל.
"עבר, אפילו שעדיין לא מצאתי שיטה מוצלחת להרוג אותו בלי להשאיר עקבות. אבל סוף טוב הכול טוב."
אני שומע את הטלוויזיה בסלון. גֵייטָן, אחי הקטן, כנראה מותח את רגליו הגדולות מול בידור זול וריקני. הוא מתחיל את התזה שלו השנה, אבל נראה שספטמבר זה מוקדם מדי להתחיל לכתוב משהו. אמא שלי יוצאת מהמטבח ומצטרפת אליי כשאני תולה את המעיל בכניסה.
"תחלוץ נעליים, לוֹאיק. המנקה הייתה פה היום. שמעת משהו מקוֹראלי?"
אותה שאלה, כל ערב, ואותה תשובה, כמובן.
"לא, אמא. אבל אולי אני טועה כי עוד לא קראתי את מודעות האבל."
אני חוטף מכה בראש ומעווה את פניי. אני זקן מדי לשטויות האלה, אבל אני לא מתכוון להגיד את זה לאמא שלי שמארחת אותי בנדיבות בזמן שגרושתי לעתיד מזיינת גבר במיטה הזוגית הגדולה. השארתי לה את הבית תוך המתנה לפסק הדין, בלי לחזות שהמוח שלי ידמיין בלוּפּים סצנות דמיוניות של משגלים אמיתיים מאוד במקומות שבהם גרתי. זה לא באמת כואב, אבל מעורר בי לפעמים בחילה. טוב מבחינתי שאמא שלי אספה אותי לחיקה. העיר והמציאות תוקפות אותי. אם הייתי צריך להסתדר בתוך חדר מלון משמים, אני לא יודע אם היה עובר חודש בלי לחזור הביתה ולסיים את הניתוח הפלסטי באף של עמיתי המזורגג.
"ומה לגבי העבודה?"
"אין חדש."
אמא שלי עבדה כנראה בשתים־עשרה משרות שונות בחייה. היא טוענת שהיא אוהבת שינויים. אני חושד שהיא עזבה כל עבודה יחד עם הגבר שהגיע איתה, אבל אין לי הוכחה. היא לא תאשים אותי על כמה חודשים של חוסר מעש, היא יודעת במה מדובר, והיא מאותן נשים שחושבות שילדים נבנים אחרי שהם נופלים. כן, אפילו אחרי גיל שלושים. אין גיל לקריסה. בכל מקרה, החסכונות שלי יכולים להרשות לי להחזיק מעמד כל עוד השופט לא יפסוק שיש להעביר אותם לגרושתי. זה שיא החוצפה, אני זה שסולק ובכל זאת אני זה שצריך לשלם. זה בגלל האגרוף, כנראה.
אני מצטרף אל אחי בסלון. כשאני נכנס, גייטן מצדיע לי בידו בלי לטרוח לקום. הוא יכול להמשיך לטעון שעוד מעט יקראו לו דוקטור, מבחינתי הוא עדיין נער מתבגר. מבחינה פיזית, יש לו עדיין כל החסרונות: רגליים גדולות, ידיים גמלוניות וארוכות ואנרגיה של רכיכה אנמית. יחסית לשני בנים שלא נולדו מאותו אב, למיטב ידיעתי, אנחנו דומים למרות עשר השנים שמפרידות בינינו. יש לו שיער חום מתולתל ופרוע כמו שלי ואותן עיניים חומות וקצת עצובות. לעומת זאת, מכל בחינה אחרת, אני חסון ואילו הוא רזה, אני שעיר ואילו הוא חלק, תווי פניי חדים ואילו פניו עדינות. בקיצור, הוא גרסה יפה שלי.
אני לא אומר את זה לאמא שלי, כי היא שוב תחטיף לי, ואני לא אומר שום דבר נוסף לגייטן, כי השתן כבר עלה לו לראש, וכי אני יודע ממקור מהימן שהיומן שלו עמוס בשמות של סטוצים. הוא לא שואל את עצמו הרבה שאלות כמוני על המטפיזיקה שבזוגיות. הוא עדיין בשלב שבו הכול פשוט. גם אני הייתי רוצה להישאר באזור הזה. אנחנו טיפשים כשאנחנו גדלים, מספרים לעצמנו שאנחנו צריכים להתקדם ושיש שלבים שצריך לעבור. טעות שעולה ביוקר.
כיוון שאחי הוא העתק מוצלח יותר שלי, אפשר היה לחשוב שגם אמא שלנו תהיה דומה לנו, אבל לא. היא רזה כמו גייטן, זה הכול. אני מניח שהיא אוהבת טיפוס מסוים במיוחד, כי אני לא רואה הסבר אחר לכך שהגנטיקה היטיבה עם אותו פרופיל פעמיים. היא בלונדינית, השיער שלה חלק וגולש, יש לה עיניים גדולות וירוקות ואין לה שום דבר במשותף עם צאצאיה. מתחת לקמטים, אפשר עדיין לראות את הבחורה הצחקנית שהייתה פעם. בגיל שישים ושבע היא עדיין נראית שברירית.
מוזר להזדקן. לפעמים אני מתרשם, כשאני מביט בעצמי במראה, שאני מבוגר יותר מאמא שלי. שאסתלק לפניה. והגרוע מכול הוא שזה לא מדאיג אותי. יש לי נטייה מצערת לאהוב את האין. לא מפחיד אותי שזה מתקרב קצת יותר כל יום. בדרך כלל המהמורות בכביש הן הדבר הלא נעים.
"אלך ללשכת העבודה מחר," אני אומר כשאמא שלי נכנסת בתורה לסלון. "לא אמורה להיות לי בעיה למצוא עבודה, אם אני מחפש ברצינות. מתווך נדל"ן אפשר למצוא, אפילו עכשיו. והפסיכולוג שלי אומר שזה יועיל לי."
אמא שלי מעקמת את אפה.
"נו... אין מה למהר..."
אני מכיר אותה היטב. גם גייטן. הוא מרים את ראשו יחד איתי. אני נאנח.
"קדימה. מה את צריכה שאעשה הפעם?"
אני לא מבין למה הפסיכולוג שלי לא אוהב את ההומור שלי. נראה שלפחות אמא מבינה אותו. היא זורקת עליי את מגבת המטבח שבידה, ואני חומק ממנה בתנועת בלרינה עדינה של גבר במשקל שמונים קילו.
"רק להגיד לך שאתה יכול להישאר כאן כמה שתרצה!" היא מוחה. "אני לא בהכרח אומרת את זה כי אני צריכה לבקש ממך משהו."
"את תמיד עושה את זה," אומר גייטן.
"בהחלט," אני מחזק את דבריו.
היא שולחת אל שנינו מבט מאוכזב ומשלבת את זרועותיה כמו ילדה זעופה. ואז היא כמובן מסכימה איתנו.
"אז ככה. הייתי רוצה למכור את הבית בבֶּרי. כבר שנתיים שלא גרים בו, וחשבתי שהגיע הזמן לרוקן אותו... כיוון שיש לך מכונית ואין לך מה לעשות כרגע, אתה יכול לנצל את ההזדמנות לנסוע לשם ולפנות את הרהיטים. אני לא יכולה לעשות את זה לבד, אבל אוכל להצטרף אליך בסוף השבוע, אם תרצה."
צירופי מקרים הם דבר מוזר. בדרך כלל אני לא מאמין בדברים כאלה. לא שזה לא מוצא חן בעיניי, יש לי פשוט נטייה לחשוב שכשהאירועים מתרחשים וחוזרים על עצמם בתחום מוגדר, כלומר סביבי, זה מפני שאני המקור שלהם. והנה זה קורה, פעמיים תוך כמה שעות. פעמיים שסבתא שבקושי הכרתי מופיעה בשיחה. ואני לא מבין מה אני קשור לעניין.
הפסיכולוג שלי היה מאושר לוּ שמע זאת. אני מבטיח לעצמי שלא לדבר איתו על כך במפגש הקרוב. או ליתר דיוק, כן אספר לו, אבל אוסיף נימה מלודרמטית בעלילה כדי שהיא תהפוך למסע מטלטל בחיפושיי אחר זהות. לפחות זה יצחיק את אחד מאיתנו. איזה רעיון מפתה.
"לא נשאר שם הרבה, מבחינת ריהוט, וכבר פניתי לסוחר יד שנייה בכפר השכן שמסכים לבוא ולקחת הכול אם רק יוציאו את הדברים מהבית ויאבקו אותם. זה הרבה עבודה, אבל זה יאפשר לך לשנות אווירה ו..."
"בסדר."
אמא שלי מביטה בספקנות כמו שהייתה עושה כשהייתי מספר לה סיפורים על חבריי לכיתה ועל טוב ליבם. אני נשאר שלֵו ומאופק.
"אתה בטוח?"
כן, בהחלט. פריז היא הנחלה שלי, הטריטוריה שלי, המקום שבו אני מרגיש בבית, רק שכרגע אני נחנק. אני כבר לא אני. העיר מגרשת אותי. השינוי כבר בעיצומו. העור הישן שלי עודנו כאן, נאחז בי, כמו חלק אפל שהולך בעקבותיי. אני זקוק לאוויר, להתנתק. אף פעם לא קל לוותר על מה שהיית. וזה נהיה בלתי אפשרי כשממשיכים לפקוד את המקומות של חייך הקודמים.
סירבתי להבין זאת עד כה, אבל כעת הכול סביבי פוצע אותי. והנה דלת נפתחת! החיים בלתי נסבלים עבורי בגלל העיר. הגאולה שלי תגיע דרך הנסיעה הזאת. הרחק מפריז, מהבחילה המתמדת, הרחק מזיכרונות שעומדים באוויר ומהשנאה שנוטפת לאורך המדרכות. אני רוצה להאזין לדממה.
לנסוע לכפר, פעילות שאני שונא מכול וכול, אבל פתאום נראית בעיניי כמשהו מועיל. לברוח? אולי. אז מה? אף אחד לא ירדוף אחריי בכל מקרה. לנשום, בעיקר, לנשום ולהפסיק להיות רוח רפאים באמצע חורבותיו של עולם שפעם היה שלי ושאין לי עוד מקום בו. כן, אני רוצה לעזוב. ועוד פעמיים ביום אחד, בחיי... ואולי זו עוד אפשרות להראות לי באיזו דרך לבחור.
סבתא שלי קבורה שם, בכפר שלא אכפת לי ממנו ושכף רגלי דרכה בו שלוש פעמים בסך הכול. מעולם לא הייתה לה חשיבות מבחינתי, אבל רוחות רפאים תמיד יהיו עדות אידיאליות להתפרקויות שלנו.
"כן. אצא מחר בבוקר."