נחמד מאוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נחמד מאוד
מכר
מאות
עותקים
נחמד מאוד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נחמד מאוד

3.6 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

רייצ'ל קליין מעולם לא התכוונה לנשק את המרצה שלה לכתיבה יצירתית, אבל עם ריסיו הארוכים, שֹער המשי שלו והחיים העצובים והיפים שהוא חשף בטוויטר, היא עושה את זה. והנשיקה נחמדה מאוד.
הוא מעולם לא תיכנן להתארח בביתה המפואר של תלמידה שלו בקונטיקט, אבל עם בריכת השחייה הנוצצת, ההיצע האינסופי של אוכל משובח ואִמהּ היפה והמושכת של רייצ'ל, הוא עושה את זה. והבית נחמד מאוד.
אִמהּ של רייצ'ל מעולם לא חלמה שיהיה לה רומן זמן קצר כל כך לאחר גירושיה, אבל כשהמרצה של בתה נכנס לביתה עם פודל בשם פרינסס, היא עושה את זה. והרומן הוא... רעיון רע מאוד.
הזגזוג הסקסי והעוקצני במשולש היחסים הזה בוחן בשנינות ובהומור את השאלה: מה קורה לנו כשהחיים אינם מתנהלים כפי שתיכננו?

מארסי דרמנסקי היא סופרת ועורכת אמריקנית. פירסמה עד כה ארבעה ספרים שזכו לביקורות נלהבות. מתגוררת עם בתה במונטקלר, ניו ג'רזי.

"סיפור עסיסי על התנהגות רעה, ׳נחמד מאוד׳ הוא מרושע ונהדר להפליא!"                                           אנטרטיינמנט ויקלי

"סיפור מענג של סקס ותככים, רציני הרבה יותר משנראה במבט ראשון, ומעלה שאלות גדולות."                                 וושינגטון פוסט

"פארסה מרושעת, כיפית אך גם מלאת רגש, על אופיין הנזיל והמתַסכל של מערכות היחסים שלנו, בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין אחרים."
מגזין O

פרק ראשון

רייצ'ל

בפעם הראשונה שנישקתי את המרצה שלי, לא חשבתי שהוא יחזיר לי נשיקה. השפתיים שלו היו רכות. היה לו טעם של קפה. הקפה שהכנתי לו.

"זה היה נחמד מאוד," הוא אמר.

המרצה שלי חייך אליי. הוא היסס, אבל נישק אותי בחזרה.

המרצה שלי, מורה לכתיבה יצירתית, ביקש שאשמור על הכלבה שלו פרינסס, ליום אחד. זה היה היום האחרון של הסמסטר. הכלבה הייתה מגזע פודל, כלבה גדולה בצבע משמש. גדלתי עם פודלים. הפודלית המשפחתית שלנו, פּוֹזי, מתה לא מזמן. היא הייתה כלבה גדולה, לבנה, יפהפייה. לא חזרתי הביתה כדי להיפרד ממנה כי הסמסטר כמעט נגמר. זה ציער אותי. המרצה שלי הגיע עם הכלבה לשיעורים לעיתים קרובות. הוא אהב את הכלבה הזאת. הבנתי למה.

המרצה שלי גר בברוקלין. הוא נסע כל יום לעבודה במטרו־נורת, לאורך ההדסון. הוא היה חולה במשך רוב הסמסטר. וירוס, הוא אמר, שפעת שלא נגמרה. הוא היה יפה להפליא, המרצה שלי, כמו הכלבה. הם היו זוג עוצר נשימה. למרצה שלי היו ריסים ארוכים, עיניים גדולות, עור שחום. שיער משי. הוא היה גבוה ורזה, רזה מדי. הוא נולד בפקיסטן.

המרצה שלי פירסם רומן שזכה בכל הפרסים הגדולים בשנה שבה יצא לאור. ניסיתי לקרוא את הספר ולא הצלחתי. כל משפט היה באורך פסקה. כל פסקה הייתה באורך דף. בערב הקראה שהוא ערך בקמפוס, ביקשתי שיחתום לי על הספר. לא הצלחתי לסיים אותו, אבל אמרתי לו שהוא יפה.

"כמוך, רייצ'ל," הוא אמר והרים את עיניו מהספר. המחמאה, שצצה משום מקום, הפתיעה אותי מאוד.

חשבתי שהוא לא התכוון אליה ברצינות, כמו שאני לא התכוונתי ברצינות כשהחמאתי לספר שלו.

המרצה שלי היה בדירה שלי, ליד הקמפוס, כשנישקתי אותו.

ישבנו במטבח. השותפות שלי למדו לבחינות בספרייה. המרצה שלי שתה קפה טוב שהכנתי לו. הכלבה שלו, פרינסס, ישבה לרגלינו ושנינו ליטפנו אותה, כך שהידיים שלנו כמעט התחככו. הוא נראה נסער, המרצה שלי. מעולם לא ראיתי אותו ככה.

"לא מצאתי מקום ברכבת," הוא אמר כשנכנס לדירה עוד לפני שהזמנתי אותו, ופרינסס דילגה בעקבותיו וכישכשה בזנב. הוא הסכים לשתות קפה והניד בראשו כשמזגתי לו קפה בחלב. "דווקא היו מושבים פנויים, לא מעט, אבל אף אחד לא פינה לי מקום."

"למה?" שאלתי.

"בגלל צבע העור שלי, כמובן," הוא אמר במרירות.

לטשתי בו מבט.

"אנשים חושבים שאני טרוריסט," הוא אמר.

"אתה סופר," אמרתי. "סופר מפורסם."

המרצה שלי ניענע בראשו. "נאלצתי לבקש מהסדרן שיבקש ממישהי שתוריד את התיקים מהכיסא. זאת נסיעה של יותר משעה. לא הייתה לי שום כוונה לעמוד. ביקשתי ממנה בעצמי, פעמיים. ידעתי שעדיף להמשיך הלאה, אבל הייתי עייף. אני עייף היום. וכועס. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. כבר התרגלתי, אבל היום זה היה פשוט מוגזם. אני בסך הכול בן אדם שמנסה להגיע לעבודה. אני לבוש בסדר, לא?"

המרצה שלי לבש מכנסי ג'ינס דהויים, חולצה כחולה מכופתרת, מהוהה, שנראתה רכה להפליא. נעליים חצאיות. השיער שלו התארך, קווצות ממנו כיסו את האוזניים, והפוני כיסה את העיניים.

המרצה שלי אמר פעם שאני עשויה להיות סופרת טובה, אם רק אתן לעצמי לכתוב. הוא נתן לנו משימות, ואת רובן לא הגשתי. רציתי ללטש את הטקסט עד שהוא יבריק, לכן לא הצלחתי לכתוב שום דבר. ידעתי שאקבל בלתי מספיק בקורס שכולם קיבלו בו מצוין.

"נשמע נורא," אמרתי. "איזו אישה איומה."

"אני בטוח שהיא לא חושבת ככה. אני בטוח שהיא מפגינה למען הפלות ומצביעה לדמוקרטים. אין לה מושג שהיא גזענית. היא מסוג הנשים שאומרות שהן אוהבות אוכל הודי אבל לא נוגעות בכוסברה."

רציתי להגיד למרצה שלי שכשאני מכינה סלסה, אני משתמשת בהמון כוסברה. אמנם אני מניחה את התרמיל על המושב הסמוך בתקווה שלא ישבו לידי ברכבת, אבל כשצפוף אני תמיד מפנה אותו לפני שמבקשים ממני. אמרתי לו את זה.

"כמובן, רייצ'ל," הוא אמר. "כמובן שאת עושה את זה. את אדם מקסים."

הוא נראה כל כך עצוב, המרצה שלי, וזאת הייתה הפעם השנייה שהוא החמיא לי, אז נישקתי אותו.

בהתחלה הוא לא נישק אותי בחזרה, אבל כשהתחלתי להתרחק הוא החזיר לי נשיקה.

"אז חשבתָ שזה היה נחמד?" שאלתי אותו. "נחמד מאוד? חשבת שזאת הייתה נשיקה נחמדה מאוד?"

פעם, בתחילת הסמסטר, הגשתי סיפור קצר והוא מחק את המילה מאוד בכל פעם שהופיעה.

"מזמן לא קרה לי דבר נחמד כל כך," אמר המרצה שלי.

הוא מחק את כל ה בֶּאֶמתים. ואת כל ה רַקים. לא נשאר הרבה מהסיפור.

"באמת?" שאלתי.

"באמת." המרצה שלי לגם מהקפה. הוא נאנח. "אני אשמח אם תנשקי אותי שוב, אם לא אכפת לך."

"זה בסדר?" שאלתי אותו.

"אני לא יודע," הוא אמר. "למען האמת, אני טיפוס שומר חוק. אני אפילו לא חוצה את הכביש באדום. אבל כרגע אני פשוט רוצה מה שאני רוצה, ואני אשמח אם תנשקי אותי שוב."

אז נישקתי אותו.

הפעם הנחתי את היד על העורף שלו, שזרתי את האצבעות בשערו ורכנתי קדימה כדי שלא יברח. שקלתי להכניס את הלשון שלי לפה שלו, אבל חזרתי בי. הרגשתי שהמרצה שלי עלול לשנות את דעתו בכל רגע.

בסופו של דבר, המרצה שלי נסוג.

"אני אאחר לשיעור," הוא אמר והציץ בשעון.

היה לו שעון יפהפה. הוא נראה עתיק. היו לו ספרות רומיות, ורצועת העור החומה הייתה מרופטת ורכה. התחשק לי לגעת בשעון, אבל התאפקתי. פחדתי שהמרצה שלי יחשוב שזה מוזר. לא רציתי שהוא ידע שאני אוהבת כל דבר שקשור בו. שאני אוהבת את החולצה הכחולה שלו. התאפקתי ולא נגעתי בחולצה. "יש לי שיעור בעוד עשר דקות," הוא אמר.

המרצה שלי קם. הפודלית שלו, פרינסס, קמה גם היא, אבל הוא השאיר את הכלבה שלו אצלי. ציפיתי בקוצר רוח להעביר את היום עם הכלבה שלו. הוא הביא לה עצם מלאכותית ללעיסה.

"תהיי ילדה טובה," הוא אמר.

ליוויתי את המרצה שלי לדלת, ופרינסס השתרכה מאחורינו. לא רציתי שהמרצה שלי יעזוב אותנו. רציתי לחבק אותו. רציתי לגונן עליו. חששתי לו. נראה שהוא זקוק להגנה.

"אני מצטערת," אמרתי. "אני באמת מצטערת."

"על מה את מצטערת?"

לא ידעתי. "על זה שעיכבתי אותך," אמרתי.

המרצה שלי משך בכתפיו. הוא לא התווכח. אבל גם לא נראה שהוא ממהר ללכת. קצות האצבעות שלו הברישו את מותניי. היו לו אצבעות ארוכות ויפות.

"אני אביא את פרינסס למשרד שלך בשש," אמרתי.

זאת הייתה התוכנית שסיכמנו עליה. הכלבה תהיה אצלי כל היום, אני אוציא אותה לטיול, אאכיל אותה, אשחק איתה. עד עכשיו המרצה שלי הביא אותה לשיעורים, אבל הגיעו תלונות. סטודנטים טענו שהם אלרגיים לכלבים, מה שמגוחך כי פרינסס היא פודלית, ולכן היפואלרגנית. וסטודנטית אחת שטענה שפרינסס נהמה עליה. חשבתי שזה לא ייתכן. פרינסס הייתה הכלבה הכי טובה בעולם. כשהמרצה שלי שאל כמה לשלם לי, אמרתי שאני לא רוצה כסף. הוא אמר שישלם לי עשרים דולר. המרצה שלי לא רצה לנצל את האדיבות שלי. לדבריו, הוא לא רצה שתיווצר מראית עין של התנהגות בלתי הולמת. זה היה אתמול.

בחמש וחצי, שלושים דקות לפני הזמן, המרצה שלי התייצב בפתח הדירה שלי בידיים שמוטות לצידי הגוף. פתאום ירד גשם והוא נרטב.

"אתה רוצה להיכנס?" שאלתי.

אחזתי בידו והובלתי אותו פנימה. פרינסס נחה על רצפת הסלון. היא כישכשה בזנב שנחבט ברצפה, אבל לא קמה. לפני כן הוצאתי אותה לטיול ארוך. שיחקנו בכדור. התשתי אותה.

במהלך היום חיפשתי באינטרנט מידע על המרצה שלי. קראתי את דף הטוויטר שלו. החוזה שלו לשנתיים בפקולטה למדעי הרוח הסתיים היום. ביטוח הבריאות שלו גם פקע היום. הרומן השני שלו שהיה אמור להתפרסם מזמן, לא התקדם. המקדמה שהוא קיבל נגמרה. המרצה העצוב והיפה שלי חשף הכול בטוויטר. למדתי הרבה.

"אתה רוצה כוס יין?" שאלתי.

"את צעירה מדי," הוא אמר וניענע בראשו.

זה היה מגוחך, כמובן. שתיתי אלכוהול מגיל חמש־עשרה. אבל הבנתי שהמרצה שלי לא רוצה לחצות גבול מסוים, על אף שבמובן מסוים כבר חצינו אותו. לא חלקתי עליו.

עלינו לקומה השנייה, ופרינסס בעקבותינו. המרצה שלי חייך כשראה את חדר השינה שלי. את הפוסטרים האמנותיים על הקיר.

המרצה שלי התיישב על המיטה וחלץ נעליים. "היה לה כיף היום, נכון?" הוא אמר והשפיל מבט אל הכלבה. "לפעמים אני מקנא בה," אמר. "השם פרינסס היה אמור להיות אירוני, אבל איכשהו היא התאימה את עצמה אליו. את מבינה למה אני מתכוון?"

הינהנתי. היה משהו מלכותי בכלבה של המרצה שלי. היא הצליבה את הכפות הקדמיות כששכבה על הרצפה. היא תבעה תשומת לב.

התיישבתי על המיטה, ליד המרצה שלי. גם אני חלצתי נעליים. שמחתי, אף שידעתי שהמרצה שלי עצוב. הבנתי שככל הנראה לא אוכל לשמח אותו, אבל רציתי לנסות.

"אני חוזר הביתה מחר," הוא אמר.

"לניו יורק?"

חשבתי שהוא חוזר עוד הלילה. ברכבת.

הוא ניענע בראשו.

"פקיסטן."

"באמת?"

"סבתא שלי גוססת."

"וזה רעיון טוב?" שאלתי אותו.

מאז הבחירות הכול השתבש. לפעמים מהגרים שעזבו לא הורשו לחזור. בעיקר מקסיקנים. ומזרח תיכוניים. כנראה גם פקיסטנים. לא הייתי בטוחה. הצטערתי שאני לא יודעת.

"היא טיפלה בי כשהייתי ילד," אמר המרצה שלי. "אני חייב לנסוע."

הסטתי את השיער שלו ותחבתי אותו מאחורי אוזנו. חשתי דחף להגיד את שמו של המרצה שלי, אבל פחדתי לבטא אותו לא נכון. אחר הצהריים שיננתי את השם הפרטי ואת שם המשפחה שוב ושוב, הם לא היו מסובכים במיוחד, אבל לא רציתי להסתכן. לא רציתי לטעות. המרצה שלי סירב להביט בי, וידעתי מה אני צריכה לעשות.

בפעם השלישית באותו יום נישקתי את המרצה שלי. הפעם זה לא היה כל כך נחמד. השיניים שלנו התנגשו. זה אפילו כאב, ונרתעתי. גם המרצה שלי נרתע. הבנתי שהמרצה שלי, שהוביל אותי במעלה המדרגות, נכנס ללחץ. רציתי להרגיע אותו. רציתי שהוא ידע שהוא לא עושה שום דבר רע. הוא בסך הכול רוצה מה שהוא רוצה. וזה בסדר. איכשהו, זה בסדר.

דחפתי אותו בעדינות והשכבתי אותו על המיטה.

"גם זה יהיה נחמד," אמרתי למרצה שלי. "נחמד מאוד."

המרצה שלי לא תיקן אותי. התחלתי להתיר את כפתורי החולצה הכחולה שלו. היא הייתה רכה, בדיוק כפי שדמיינתי.

עוד על הספר

נחמד מאוד מארסי דרמנסקי

רייצ'ל

בפעם הראשונה שנישקתי את המרצה שלי, לא חשבתי שהוא יחזיר לי נשיקה. השפתיים שלו היו רכות. היה לו טעם של קפה. הקפה שהכנתי לו.

"זה היה נחמד מאוד," הוא אמר.

המרצה שלי חייך אליי. הוא היסס, אבל נישק אותי בחזרה.

המרצה שלי, מורה לכתיבה יצירתית, ביקש שאשמור על הכלבה שלו פרינסס, ליום אחד. זה היה היום האחרון של הסמסטר. הכלבה הייתה מגזע פודל, כלבה גדולה בצבע משמש. גדלתי עם פודלים. הפודלית המשפחתית שלנו, פּוֹזי, מתה לא מזמן. היא הייתה כלבה גדולה, לבנה, יפהפייה. לא חזרתי הביתה כדי להיפרד ממנה כי הסמסטר כמעט נגמר. זה ציער אותי. המרצה שלי הגיע עם הכלבה לשיעורים לעיתים קרובות. הוא אהב את הכלבה הזאת. הבנתי למה.

המרצה שלי גר בברוקלין. הוא נסע כל יום לעבודה במטרו־נורת, לאורך ההדסון. הוא היה חולה במשך רוב הסמסטר. וירוס, הוא אמר, שפעת שלא נגמרה. הוא היה יפה להפליא, המרצה שלי, כמו הכלבה. הם היו זוג עוצר נשימה. למרצה שלי היו ריסים ארוכים, עיניים גדולות, עור שחום. שיער משי. הוא היה גבוה ורזה, רזה מדי. הוא נולד בפקיסטן.

המרצה שלי פירסם רומן שזכה בכל הפרסים הגדולים בשנה שבה יצא לאור. ניסיתי לקרוא את הספר ולא הצלחתי. כל משפט היה באורך פסקה. כל פסקה הייתה באורך דף. בערב הקראה שהוא ערך בקמפוס, ביקשתי שיחתום לי על הספר. לא הצלחתי לסיים אותו, אבל אמרתי לו שהוא יפה.

"כמוך, רייצ'ל," הוא אמר והרים את עיניו מהספר. המחמאה, שצצה משום מקום, הפתיעה אותי מאוד.

חשבתי שהוא לא התכוון אליה ברצינות, כמו שאני לא התכוונתי ברצינות כשהחמאתי לספר שלו.

המרצה שלי היה בדירה שלי, ליד הקמפוס, כשנישקתי אותו.

ישבנו במטבח. השותפות שלי למדו לבחינות בספרייה. המרצה שלי שתה קפה טוב שהכנתי לו. הכלבה שלו, פרינסס, ישבה לרגלינו ושנינו ליטפנו אותה, כך שהידיים שלנו כמעט התחככו. הוא נראה נסער, המרצה שלי. מעולם לא ראיתי אותו ככה.

"לא מצאתי מקום ברכבת," הוא אמר כשנכנס לדירה עוד לפני שהזמנתי אותו, ופרינסס דילגה בעקבותיו וכישכשה בזנב. הוא הסכים לשתות קפה והניד בראשו כשמזגתי לו קפה בחלב. "דווקא היו מושבים פנויים, לא מעט, אבל אף אחד לא פינה לי מקום."

"למה?" שאלתי.

"בגלל צבע העור שלי, כמובן," הוא אמר במרירות.

לטשתי בו מבט.

"אנשים חושבים שאני טרוריסט," הוא אמר.

"אתה סופר," אמרתי. "סופר מפורסם."

המרצה שלי ניענע בראשו. "נאלצתי לבקש מהסדרן שיבקש ממישהי שתוריד את התיקים מהכיסא. זאת נסיעה של יותר משעה. לא הייתה לי שום כוונה לעמוד. ביקשתי ממנה בעצמי, פעמיים. ידעתי שעדיף להמשיך הלאה, אבל הייתי עייף. אני עייף היום. וכועס. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. כבר התרגלתי, אבל היום זה היה פשוט מוגזם. אני בסך הכול בן אדם שמנסה להגיע לעבודה. אני לבוש בסדר, לא?"

המרצה שלי לבש מכנסי ג'ינס דהויים, חולצה כחולה מכופתרת, מהוהה, שנראתה רכה להפליא. נעליים חצאיות. השיער שלו התארך, קווצות ממנו כיסו את האוזניים, והפוני כיסה את העיניים.

המרצה שלי אמר פעם שאני עשויה להיות סופרת טובה, אם רק אתן לעצמי לכתוב. הוא נתן לנו משימות, ואת רובן לא הגשתי. רציתי ללטש את הטקסט עד שהוא יבריק, לכן לא הצלחתי לכתוב שום דבר. ידעתי שאקבל בלתי מספיק בקורס שכולם קיבלו בו מצוין.

"נשמע נורא," אמרתי. "איזו אישה איומה."

"אני בטוח שהיא לא חושבת ככה. אני בטוח שהיא מפגינה למען הפלות ומצביעה לדמוקרטים. אין לה מושג שהיא גזענית. היא מסוג הנשים שאומרות שהן אוהבות אוכל הודי אבל לא נוגעות בכוסברה."

רציתי להגיד למרצה שלי שכשאני מכינה סלסה, אני משתמשת בהמון כוסברה. אמנם אני מניחה את התרמיל על המושב הסמוך בתקווה שלא ישבו לידי ברכבת, אבל כשצפוף אני תמיד מפנה אותו לפני שמבקשים ממני. אמרתי לו את זה.

"כמובן, רייצ'ל," הוא אמר. "כמובן שאת עושה את זה. את אדם מקסים."

הוא נראה כל כך עצוב, המרצה שלי, וזאת הייתה הפעם השנייה שהוא החמיא לי, אז נישקתי אותו.

בהתחלה הוא לא נישק אותי בחזרה, אבל כשהתחלתי להתרחק הוא החזיר לי נשיקה.

"אז חשבתָ שזה היה נחמד?" שאלתי אותו. "נחמד מאוד? חשבת שזאת הייתה נשיקה נחמדה מאוד?"

פעם, בתחילת הסמסטר, הגשתי סיפור קצר והוא מחק את המילה מאוד בכל פעם שהופיעה.

"מזמן לא קרה לי דבר נחמד כל כך," אמר המרצה שלי.

הוא מחק את כל ה בֶּאֶמתים. ואת כל ה רַקים. לא נשאר הרבה מהסיפור.

"באמת?" שאלתי.

"באמת." המרצה שלי לגם מהקפה. הוא נאנח. "אני אשמח אם תנשקי אותי שוב, אם לא אכפת לך."

"זה בסדר?" שאלתי אותו.

"אני לא יודע," הוא אמר. "למען האמת, אני טיפוס שומר חוק. אני אפילו לא חוצה את הכביש באדום. אבל כרגע אני פשוט רוצה מה שאני רוצה, ואני אשמח אם תנשקי אותי שוב."

אז נישקתי אותו.

הפעם הנחתי את היד על העורף שלו, שזרתי את האצבעות בשערו ורכנתי קדימה כדי שלא יברח. שקלתי להכניס את הלשון שלי לפה שלו, אבל חזרתי בי. הרגשתי שהמרצה שלי עלול לשנות את דעתו בכל רגע.

בסופו של דבר, המרצה שלי נסוג.

"אני אאחר לשיעור," הוא אמר והציץ בשעון.

היה לו שעון יפהפה. הוא נראה עתיק. היו לו ספרות רומיות, ורצועת העור החומה הייתה מרופטת ורכה. התחשק לי לגעת בשעון, אבל התאפקתי. פחדתי שהמרצה שלי יחשוב שזה מוזר. לא רציתי שהוא ידע שאני אוהבת כל דבר שקשור בו. שאני אוהבת את החולצה הכחולה שלו. התאפקתי ולא נגעתי בחולצה. "יש לי שיעור בעוד עשר דקות," הוא אמר.

המרצה שלי קם. הפודלית שלו, פרינסס, קמה גם היא, אבל הוא השאיר את הכלבה שלו אצלי. ציפיתי בקוצר רוח להעביר את היום עם הכלבה שלו. הוא הביא לה עצם מלאכותית ללעיסה.

"תהיי ילדה טובה," הוא אמר.

ליוויתי את המרצה שלי לדלת, ופרינסס השתרכה מאחורינו. לא רציתי שהמרצה שלי יעזוב אותנו. רציתי לחבק אותו. רציתי לגונן עליו. חששתי לו. נראה שהוא זקוק להגנה.

"אני מצטערת," אמרתי. "אני באמת מצטערת."

"על מה את מצטערת?"

לא ידעתי. "על זה שעיכבתי אותך," אמרתי.

המרצה שלי משך בכתפיו. הוא לא התווכח. אבל גם לא נראה שהוא ממהר ללכת. קצות האצבעות שלו הברישו את מותניי. היו לו אצבעות ארוכות ויפות.

"אני אביא את פרינסס למשרד שלך בשש," אמרתי.

זאת הייתה התוכנית שסיכמנו עליה. הכלבה תהיה אצלי כל היום, אני אוציא אותה לטיול, אאכיל אותה, אשחק איתה. עד עכשיו המרצה שלי הביא אותה לשיעורים, אבל הגיעו תלונות. סטודנטים טענו שהם אלרגיים לכלבים, מה שמגוחך כי פרינסס היא פודלית, ולכן היפואלרגנית. וסטודנטית אחת שטענה שפרינסס נהמה עליה. חשבתי שזה לא ייתכן. פרינסס הייתה הכלבה הכי טובה בעולם. כשהמרצה שלי שאל כמה לשלם לי, אמרתי שאני לא רוצה כסף. הוא אמר שישלם לי עשרים דולר. המרצה שלי לא רצה לנצל את האדיבות שלי. לדבריו, הוא לא רצה שתיווצר מראית עין של התנהגות בלתי הולמת. זה היה אתמול.

בחמש וחצי, שלושים דקות לפני הזמן, המרצה שלי התייצב בפתח הדירה שלי בידיים שמוטות לצידי הגוף. פתאום ירד גשם והוא נרטב.

"אתה רוצה להיכנס?" שאלתי.

אחזתי בידו והובלתי אותו פנימה. פרינסס נחה על רצפת הסלון. היא כישכשה בזנב שנחבט ברצפה, אבל לא קמה. לפני כן הוצאתי אותה לטיול ארוך. שיחקנו בכדור. התשתי אותה.

במהלך היום חיפשתי באינטרנט מידע על המרצה שלי. קראתי את דף הטוויטר שלו. החוזה שלו לשנתיים בפקולטה למדעי הרוח הסתיים היום. ביטוח הבריאות שלו גם פקע היום. הרומן השני שלו שהיה אמור להתפרסם מזמן, לא התקדם. המקדמה שהוא קיבל נגמרה. המרצה העצוב והיפה שלי חשף הכול בטוויטר. למדתי הרבה.

"אתה רוצה כוס יין?" שאלתי.

"את צעירה מדי," הוא אמר וניענע בראשו.

זה היה מגוחך, כמובן. שתיתי אלכוהול מגיל חמש־עשרה. אבל הבנתי שהמרצה שלי לא רוצה לחצות גבול מסוים, על אף שבמובן מסוים כבר חצינו אותו. לא חלקתי עליו.

עלינו לקומה השנייה, ופרינסס בעקבותינו. המרצה שלי חייך כשראה את חדר השינה שלי. את הפוסטרים האמנותיים על הקיר.

המרצה שלי התיישב על המיטה וחלץ נעליים. "היה לה כיף היום, נכון?" הוא אמר והשפיל מבט אל הכלבה. "לפעמים אני מקנא בה," אמר. "השם פרינסס היה אמור להיות אירוני, אבל איכשהו היא התאימה את עצמה אליו. את מבינה למה אני מתכוון?"

הינהנתי. היה משהו מלכותי בכלבה של המרצה שלי. היא הצליבה את הכפות הקדמיות כששכבה על הרצפה. היא תבעה תשומת לב.

התיישבתי על המיטה, ליד המרצה שלי. גם אני חלצתי נעליים. שמחתי, אף שידעתי שהמרצה שלי עצוב. הבנתי שככל הנראה לא אוכל לשמח אותו, אבל רציתי לנסות.

"אני חוזר הביתה מחר," הוא אמר.

"לניו יורק?"

חשבתי שהוא חוזר עוד הלילה. ברכבת.

הוא ניענע בראשו.

"פקיסטן."

"באמת?"

"סבתא שלי גוססת."

"וזה רעיון טוב?" שאלתי אותו.

מאז הבחירות הכול השתבש. לפעמים מהגרים שעזבו לא הורשו לחזור. בעיקר מקסיקנים. ומזרח תיכוניים. כנראה גם פקיסטנים. לא הייתי בטוחה. הצטערתי שאני לא יודעת.

"היא טיפלה בי כשהייתי ילד," אמר המרצה שלי. "אני חייב לנסוע."

הסטתי את השיער שלו ותחבתי אותו מאחורי אוזנו. חשתי דחף להגיד את שמו של המרצה שלי, אבל פחדתי לבטא אותו לא נכון. אחר הצהריים שיננתי את השם הפרטי ואת שם המשפחה שוב ושוב, הם לא היו מסובכים במיוחד, אבל לא רציתי להסתכן. לא רציתי לטעות. המרצה שלי סירב להביט בי, וידעתי מה אני צריכה לעשות.

בפעם השלישית באותו יום נישקתי את המרצה שלי. הפעם זה לא היה כל כך נחמד. השיניים שלנו התנגשו. זה אפילו כאב, ונרתעתי. גם המרצה שלי נרתע. הבנתי שהמרצה שלי, שהוביל אותי במעלה המדרגות, נכנס ללחץ. רציתי להרגיע אותו. רציתי שהוא ידע שהוא לא עושה שום דבר רע. הוא בסך הכול רוצה מה שהוא רוצה. וזה בסדר. איכשהו, זה בסדר.

דחפתי אותו בעדינות והשכבתי אותו על המיטה.

"גם זה יהיה נחמד," אמרתי למרצה שלי. "נחמד מאוד."

המרצה שלי לא תיקן אותי. התחלתי להתיר את כפתורי החולצה הכחולה שלו. היא הייתה רכה, בדיוק כפי שדמיינתי.