עוגה שחורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עוגה שחורה
מכר
מאות
עותקים
עוגה שחורה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עוגה שחורה

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אנחנו לא יכולים לבחור את מה שירשנו, אבל האם נוכל לבחור את מי שניהפך להיות?
אלינור בנט מתה ומותירה ירושה מבלבלת לילדיה ביירון ובני: עוגה שחורה קריבית מסורתית, שנאפתה לפי מתכון משפחתי עם היסטוריה ארוכה, והודעת אודיו. בהודעה אלינור משתפת בסיפור רב-תהפוכות על אודות שחיינית צעירה ועיקשת אשר בורחת מאי מולדתה בשל חשד ברצח. המעשייה שוברת הלב שהיא חושפת, הסודות שהיא בכל זאת שומרת לעצמה ותעלומה העוסקת בילדה אבודה מציבים סימן שאלה גדול בנוגע לכל מה שהאחים חשבו שהם יודעים על השושלת המשפחתית שלהם ועל עצמם.
האם יצליחו ביירון ובני להתקרב זה לזה מחדש, לאחד את שברי ההיסטוריה האמיתית של אמם ולהגשים את המשאלה האחרונה שלה: "לחלוק את העוגה השחורה כשיגיע הזמן?" או שמא יותירו אותם הגילויים החדשים דווקא אבודים בעולם יותר מאי-פעם? 

רומן הביכורים המרגש והיפהפה של שרמיין וילקרסון מראה כיצד ירושה של בגידות, שקרים, זיכרונות ואפילו שמות יכולה לעצב מערכות יחסים ונרטיב היסטורי. עוגה שחורה הוא מסע יוצא דופן דרך מסלול חייה של משפחה, שהשתנתה מן הקצה אל הקצה בעקבות הבחירות של האישה שעמדה בראשה.

שרמיין וילקרסון היא סופרת אמריקאית אשר התגוררה בג'מייקה וכעת חיה באיטליה. וילקרסון, אשר השלימה לימודים בברנרד קולג' ובאוניברסיטת סטנפורד, היא עיתונאית לשעבר, וסיפוריה הקצרים זוכי הפרסים התפרסמו בשלל כתבי עת ואנתולוגיות. ספר הביכורים שלה, עוגה שחורה, שהיה לרב-מכר ונמכר לתרגום בעשרות מדינות בעולם, מעובד בימים אלה לסדרת טלוויזיה בהפקתה של אופרה וינפרי.

"סיפור רב-דורי מענג... מעורר מחשבה ונוגע ללב." – טיים
"ספר מסעיר על קשרים בין אחים ועל היסטוריה משפחתית מוסתרת." – גלאמור

"עוגה שחורה מבשר את הגעתה של סופרת שראוי לעקוב אחריה, אחת שבוחנת ביד אמן את העומקים הלא צפויים של הלב האנושי." – BookPage (Starred review)

פרק ראשון

אז

1965

הוא היה צריך לדעת שזה יגיע לידי כך. הוא היה צריך לדעת ביום שאשתו "הרוח השחורה" הזאת ברחה מהבית. לדעת ביום שראה את בתו שוחה במפרץ ונלכדת בסערה. לדעת כשהוריו גררו אותו לאי הזה ושינו את שמותיהם. עכשיו הוא עמד על שפת המים, התבונן בגלים המתרסקים בלבן על הסלעים, והמתין שגופת בתו תיפּלט אל החוף.

שוטרת סימנה לו לבוא. בחורה. הוא מעולם לא ראה אחת כזאת קודם. היא החזיקה בידה בד לבן תפוח, שמלת הכלולות של בתו, מוכתמת בעוגה שחורה ובזיגוג סגלגל. ככל הנראה הפילה על עצמה את העוגה כשהתרוממה במהירות מהשולחן. הוא זכר קרקוש צלחות, התנפצות זכוכית על המרצפות, מישהו צועק. הוא הביט לעבר בתו, אבל היא לא היתה שם, ונעלי הסַטֶן שלה היו זרוקות על המדשאה בחוץ כמו סירות קטנטנות הפוכות.

 

עכשיו

2018

היא כאן.

ביירון שומע את דלתות המעלית נפתחות. הדחף הראשוני שלו הוא לרוץ אל אחותו ולחבק אותה. אבל כשבֶּני רוכנת לחבק אותו, ביירון הודף אותה ופונה לדפוק על דלת משרדו של עורך הדין. הוא מרגיש שבני מניחה יד על זרועו. הוא מנער אותה מעליו. בני עומדת שם בפה פעור, אבל היא לא אומרת דבר. ואיזו זכות יש לה להגיד משהו? ביירון לא ראה את בני מזה שמונה שנים. ועכשיו אמא שלהם הלכה לבלי שוב.

לְמה בני מצפה? היא לקחה ויכוח משפחתי והפכה אותו למלחמה קרה. כל הדיבור הזה על דחייה חברתית והפליה ומה שלא יהיה, אינו חשוב. נדמה לביירון שלכל בעיה שיש לך בעולם הזה, אפשר למצוא מישהו שיגלה הבנה. והזמנים משתנים. לא מזמן היה אפילו מחקר בחדשות על אנשים כמו בני.

אנשים כמו בני.

לפי המחקר, אנשים כמוה עשויים להרגיש בודדים בדרך שבחרו להם. אבל היא לא תזכה לשום אהדה מצד ביירון, לא. בֶּנֶדֶטָה בֶּנֶט ויתרה על המותרות האלה לפני שנים רבות כשהפנתה את גבה למשפחתה, אף על פי שהיא טוענת שזה היה הפוך. הפעם היא לפחות הגיעה. לפני שש שנים ישבו ביירון ואמו בכנסייה מול ארון הקבורה של אביו במחוז לוס אנג'לס, והמתינו לבני, אבל בני לא הגיעה. אחר כך חשב ביירון שהוא רואה את אחותו במושב האחורי של מכונית שהקיפה את בית הקברות. היא תגיע בכל רגע, הוא חשב. ובכל זאת, לא היה שום סימן לבני. רק הודעת טקסט התקבלה ממנה מאוחר יותר: אני מצטערת. ואז שתיקה. חודשים ארוכים בכל פעם. ואחר כך שנים.

עם כל שנה שחלפה הוא היה פחות משוכנע שבני היתה שם באותו יום או שבכלל היתה לו אחות.

שבכלל היתה לו פעם אחות קטנה, שמנמנה, בעלת ראש מתולתל, שהלכה אחריו בכל הבית.

שבכלל עודדה אותו אי־פעם במשחקים הארציים.

שבכלל שמע אי־פעם את קולה מהדהד מעברו האחד של האולם לעברו האחר כשלפת בידו את תעודת הדוקטור שלו.

שבכלל לא הרגיש פעם כפי שהוא מרגיש עכשיו. יתום ומלא רוגז.

 

 

בני

עורך הדין של אמהּ פותח את הדלת ובני מתעלמת ממנו, מצפה איכשהו לראות את אמא שלה יושבת בחדר. אבל עכשיו נותרו רק בני וביירון, וביירון אפילו לא מסתכל עליה.

עורך הדין אומר משהו בקשר למסר מאמם אבל בני לא מסוגלת להתרכז, היא עדיין מסתכלת על ביירון, על קווצות השיער האפור בראשו, שפעם לא היו שם. ומה הקטע עם הדחיפות? האיש בן ארבעים וחמש, לא בן עשר. בכל השנים שחלפו, אחיה הגדול אף פעם לא דחף אותה, אף פעם לא הכה אותה, אפילו כשהיתה קטנה ונהגה לקפץ ולנשוך כמו גור כלבים.

הזיכרון הראשון של בני מביירון: הם יושבים על הספה, היא ממוקמת בנוחות מתחת לזרועו של אחיה, וביירון מקריא לה סיפורי הרפתקאות מספר. כפות רגליו כבר נוגעות ברצפה. ביירון מפסיק כדי לפרוע את שערה של בני באצבעותיו, למשוך בתנוכי אוזניה, לסתום לה את האף, לדגדג אותה עד שהיא לא יכולה לנשום מרוב צחוק, עד שהיא מתה מאושר.

המסר

אמם השאירה להם מסר, אומר עורך הדין. שמו של עורך הדין הוא מר מיץ'. הוא מדבר אל ביירון ובני כאילו הוא מכיר אותם כל חייהם, אף על פי שביירון זוכר שפגש אותו רק פעם אחת, כשאמא שלו היתה זקוקה לעזרה להתנייד בעיר אחרי התאונה שלה בחורף שעבר, זאת שחברו קֵייבּל התעקש על כך שהיא לא תאונה. ביירון עזר לאמו לעלות למשרדו של מר מיץ', ולאחר מכן יצא החוצה להמתין לה במכונית. הוא ישב שם והתבונן בכמה ילדים גולשים בסקייטבורד במורד הרחוב על המדרכות הרחבות הצהבהבות, בין חנות רשת יוקרתית אחת לאחרת, כששוטר נקש על חלון המכונית.

דברים כאלה קרו לביירון לעתים קרובות כל כך בחייו הבוגרים שלפעמים הוא שכח להילחץ מהם. אבל בדרך כלל, בכל פעם ששוטר ניגש אליו או הורה לו לעצור בצד, הוא החליק מטה אל החלל שבין פעימת לב אחת לבאה אחריה, אל המקום שבו שמע את דמו מתנפץ בגופו, מפל שנושא עמו מאות שנות היסטוריה, מאיים למחות את האדמה שעמד עליה. המחקר שלו, ספריו והעוקבים ברשתות החברתיות, שלו, המלגה שרצה לייסד, הכול עלול להיעלם בשבריר שנייה של אי־הבנה.

רק אחר כך, לאחר שהשוטר פתח את תא המטען של הניידת ושב עם עותק של הספר האחרון של ביירון (הוא יכול לקבל חתימה?), עלה בדעתו של ביירון שגבר בוגר — לא משנה מה צבע עורו, שיושב לבד במכוניתו ומתבונן בנערים צעירים גולשים בסקייטבורד על המדרכה, עלול לעורר חשד מתקבל על הדעת. בסדר, הוא הבין, לא תמיד זה קשור לכך שהוא גבר שחור. אף על פי שלרוב זה כן קשור.

"תנו לי רק להזהיר אתכם," אומר עכשיו מר מיץ'. "בקשר לאמא שלכם. אתם צריכים להיות מוכנים."

מוכנים?

מוכנים למה? אמא שלהם כבר מתה.

אמא שלו.

הוא לא רואה איך משהו יכול לשנות עכשיו.

ב' ו־ב'

ישנה תיבת מסמכים עם התווית העיזבון של אלינור בנט. מר מיץ' שולף מעטפת נייר חומה ועליה כתוב בכתב ידה של אמו ומניח אותה על השולחן מול ביירון. בני מקרבת את הכיסא שלה לביירון ורוכנת לראות. ביירון מזיז את ידו אבל משאיר את המעטפה במקום שבני תוכל לראותה. אמא שלהם מיענה את המעטפה ל־ב' ו־ב', הכינוי שאהבה להשתמש בו בכל פעם שכתבה או דיברה אל שניהם יחד.

פתקי ב' ו־ב' היו בדרך כלל מוצמדים לדלת המקרר במגנט. ב' ו־ב', יש אורז ואפונה על הכיריים. ב' ו־ב', אני מקווה שהשארתם את הנעליים עם החול ליד הדלת. ב' ו־ב', אני אוהבת את העגילים החדשים שלי, תודה!

אמא קראה להם ביירון ובני רק כאשר פנתה לאחד או אחת מהם, והיא קראה לבני בֶּנֵדֶטָה רק כשהיא כעסה.

בנדטה, מה זאת התעודה הזאת? בנדטה, אל תדברי ככה אל אבא שלך. בנדטה, אני צריכה לדבר איתך.

בנדטה, תחזרי בבקשה הביתה.

מר מיץ' אומר שאמא שלהם השאירה מכתב, אבל המסר האחרון מאמם נכלל ברובו בהקלטה שאמם עמלה עליה יותר משמונה שעות, במשך ארבעה ימים.

"בבקשה," אומר מר מיץ', ומהנהן לעבר המעטפה.

ביירון פותח את המעטפה ומנער החוצה את תכולתה, דיסק־און־קי ופתק בכתב יד. הוא קורא את הפתק בקול. זה כל כך אופייני לאמא.

ב'ו־ב', יש עוגה שחורה קטנה במקפיא, היא בשבילכם. אל תזרקו אותה.

עוגה שחורה. ביירון שם לב שהוא מחייך. אמא ואבא נהגו לחלוק פרוסת עוגה מדי שנה לכבוד יום נישואיהם. זאת לא היתה עוגת החתונה המקורית, לדבריהם, כבר לא. אמא הכינה עוגה חדשה מדי חמש שנים, בת שכבה אחת בלבד, והכניסה אותה למקפיא. אם כי התעקשה שכל עוגה שחורה ספוגת רום ופורט היתה יכולה להחזיק מעמד לכל אורך נישואיהם.

אני רוצה שתשבו יחד ותאכלו את העוגה כשיגיע הזמן. אתם תדעו מתי.

בני מכסה את פיה בידה.

באהבה, אמא.

בני מתחילה לבכות.

סקירות וביקורות

זה מסובך רן בן-נון ביקורת העורך 20/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

זה מסובך רן בן-נון ביקורת העורך 20/07/2022 לקריאת הביקורת המלאה >
עוגה שחורה שרמיין וילקרסון

אז

1965

הוא היה צריך לדעת שזה יגיע לידי כך. הוא היה צריך לדעת ביום שאשתו "הרוח השחורה" הזאת ברחה מהבית. לדעת ביום שראה את בתו שוחה במפרץ ונלכדת בסערה. לדעת כשהוריו גררו אותו לאי הזה ושינו את שמותיהם. עכשיו הוא עמד על שפת המים, התבונן בגלים המתרסקים בלבן על הסלעים, והמתין שגופת בתו תיפּלט אל החוף.

שוטרת סימנה לו לבוא. בחורה. הוא מעולם לא ראה אחת כזאת קודם. היא החזיקה בידה בד לבן תפוח, שמלת הכלולות של בתו, מוכתמת בעוגה שחורה ובזיגוג סגלגל. ככל הנראה הפילה על עצמה את העוגה כשהתרוממה במהירות מהשולחן. הוא זכר קרקוש צלחות, התנפצות זכוכית על המרצפות, מישהו צועק. הוא הביט לעבר בתו, אבל היא לא היתה שם, ונעלי הסַטֶן שלה היו זרוקות על המדשאה בחוץ כמו סירות קטנטנות הפוכות.

 

עכשיו

2018

היא כאן.

ביירון שומע את דלתות המעלית נפתחות. הדחף הראשוני שלו הוא לרוץ אל אחותו ולחבק אותה. אבל כשבֶּני רוכנת לחבק אותו, ביירון הודף אותה ופונה לדפוק על דלת משרדו של עורך הדין. הוא מרגיש שבני מניחה יד על זרועו. הוא מנער אותה מעליו. בני עומדת שם בפה פעור, אבל היא לא אומרת דבר. ואיזו זכות יש לה להגיד משהו? ביירון לא ראה את בני מזה שמונה שנים. ועכשיו אמא שלהם הלכה לבלי שוב.

לְמה בני מצפה? היא לקחה ויכוח משפחתי והפכה אותו למלחמה קרה. כל הדיבור הזה על דחייה חברתית והפליה ומה שלא יהיה, אינו חשוב. נדמה לביירון שלכל בעיה שיש לך בעולם הזה, אפשר למצוא מישהו שיגלה הבנה. והזמנים משתנים. לא מזמן היה אפילו מחקר בחדשות על אנשים כמו בני.

אנשים כמו בני.

לפי המחקר, אנשים כמוה עשויים להרגיש בודדים בדרך שבחרו להם. אבל היא לא תזכה לשום אהדה מצד ביירון, לא. בֶּנֶדֶטָה בֶּנֶט ויתרה על המותרות האלה לפני שנים רבות כשהפנתה את גבה למשפחתה, אף על פי שהיא טוענת שזה היה הפוך. הפעם היא לפחות הגיעה. לפני שש שנים ישבו ביירון ואמו בכנסייה מול ארון הקבורה של אביו במחוז לוס אנג'לס, והמתינו לבני, אבל בני לא הגיעה. אחר כך חשב ביירון שהוא רואה את אחותו במושב האחורי של מכונית שהקיפה את בית הקברות. היא תגיע בכל רגע, הוא חשב. ובכל זאת, לא היה שום סימן לבני. רק הודעת טקסט התקבלה ממנה מאוחר יותר: אני מצטערת. ואז שתיקה. חודשים ארוכים בכל פעם. ואחר כך שנים.

עם כל שנה שחלפה הוא היה פחות משוכנע שבני היתה שם באותו יום או שבכלל היתה לו אחות.

שבכלל היתה לו פעם אחות קטנה, שמנמנה, בעלת ראש מתולתל, שהלכה אחריו בכל הבית.

שבכלל עודדה אותו אי־פעם במשחקים הארציים.

שבכלל שמע אי־פעם את קולה מהדהד מעברו האחד של האולם לעברו האחר כשלפת בידו את תעודת הדוקטור שלו.

שבכלל לא הרגיש פעם כפי שהוא מרגיש עכשיו. יתום ומלא רוגז.

 

 

בני

עורך הדין של אמהּ פותח את הדלת ובני מתעלמת ממנו, מצפה איכשהו לראות את אמא שלה יושבת בחדר. אבל עכשיו נותרו רק בני וביירון, וביירון אפילו לא מסתכל עליה.

עורך הדין אומר משהו בקשר למסר מאמם אבל בני לא מסוגלת להתרכז, היא עדיין מסתכלת על ביירון, על קווצות השיער האפור בראשו, שפעם לא היו שם. ומה הקטע עם הדחיפות? האיש בן ארבעים וחמש, לא בן עשר. בכל השנים שחלפו, אחיה הגדול אף פעם לא דחף אותה, אף פעם לא הכה אותה, אפילו כשהיתה קטנה ונהגה לקפץ ולנשוך כמו גור כלבים.

הזיכרון הראשון של בני מביירון: הם יושבים על הספה, היא ממוקמת בנוחות מתחת לזרועו של אחיה, וביירון מקריא לה סיפורי הרפתקאות מספר. כפות רגליו כבר נוגעות ברצפה. ביירון מפסיק כדי לפרוע את שערה של בני באצבעותיו, למשוך בתנוכי אוזניה, לסתום לה את האף, לדגדג אותה עד שהיא לא יכולה לנשום מרוב צחוק, עד שהיא מתה מאושר.

המסר

אמם השאירה להם מסר, אומר עורך הדין. שמו של עורך הדין הוא מר מיץ'. הוא מדבר אל ביירון ובני כאילו הוא מכיר אותם כל חייהם, אף על פי שביירון זוכר שפגש אותו רק פעם אחת, כשאמא שלו היתה זקוקה לעזרה להתנייד בעיר אחרי התאונה שלה בחורף שעבר, זאת שחברו קֵייבּל התעקש על כך שהיא לא תאונה. ביירון עזר לאמו לעלות למשרדו של מר מיץ', ולאחר מכן יצא החוצה להמתין לה במכונית. הוא ישב שם והתבונן בכמה ילדים גולשים בסקייטבורד במורד הרחוב על המדרכות הרחבות הצהבהבות, בין חנות רשת יוקרתית אחת לאחרת, כששוטר נקש על חלון המכונית.

דברים כאלה קרו לביירון לעתים קרובות כל כך בחייו הבוגרים שלפעמים הוא שכח להילחץ מהם. אבל בדרך כלל, בכל פעם ששוטר ניגש אליו או הורה לו לעצור בצד, הוא החליק מטה אל החלל שבין פעימת לב אחת לבאה אחריה, אל המקום שבו שמע את דמו מתנפץ בגופו, מפל שנושא עמו מאות שנות היסטוריה, מאיים למחות את האדמה שעמד עליה. המחקר שלו, ספריו והעוקבים ברשתות החברתיות, שלו, המלגה שרצה לייסד, הכול עלול להיעלם בשבריר שנייה של אי־הבנה.

רק אחר כך, לאחר שהשוטר פתח את תא המטען של הניידת ושב עם עותק של הספר האחרון של ביירון (הוא יכול לקבל חתימה?), עלה בדעתו של ביירון שגבר בוגר — לא משנה מה צבע עורו, שיושב לבד במכוניתו ומתבונן בנערים צעירים גולשים בסקייטבורד על המדרכה, עלול לעורר חשד מתקבל על הדעת. בסדר, הוא הבין, לא תמיד זה קשור לכך שהוא גבר שחור. אף על פי שלרוב זה כן קשור.

"תנו לי רק להזהיר אתכם," אומר עכשיו מר מיץ'. "בקשר לאמא שלכם. אתם צריכים להיות מוכנים."

מוכנים?

מוכנים למה? אמא שלהם כבר מתה.

אמא שלו.

הוא לא רואה איך משהו יכול לשנות עכשיו.

ב' ו־ב'

ישנה תיבת מסמכים עם התווית העיזבון של אלינור בנט. מר מיץ' שולף מעטפת נייר חומה ועליה כתוב בכתב ידה של אמו ומניח אותה על השולחן מול ביירון. בני מקרבת את הכיסא שלה לביירון ורוכנת לראות. ביירון מזיז את ידו אבל משאיר את המעטפה במקום שבני תוכל לראותה. אמא שלהם מיענה את המעטפה ל־ב' ו־ב', הכינוי שאהבה להשתמש בו בכל פעם שכתבה או דיברה אל שניהם יחד.

פתקי ב' ו־ב' היו בדרך כלל מוצמדים לדלת המקרר במגנט. ב' ו־ב', יש אורז ואפונה על הכיריים. ב' ו־ב', אני מקווה שהשארתם את הנעליים עם החול ליד הדלת. ב' ו־ב', אני אוהבת את העגילים החדשים שלי, תודה!

אמא קראה להם ביירון ובני רק כאשר פנתה לאחד או אחת מהם, והיא קראה לבני בֶּנֵדֶטָה רק כשהיא כעסה.

בנדטה, מה זאת התעודה הזאת? בנדטה, אל תדברי ככה אל אבא שלך. בנדטה, אני צריכה לדבר איתך.

בנדטה, תחזרי בבקשה הביתה.

מר מיץ' אומר שאמא שלהם השאירה מכתב, אבל המסר האחרון מאמם נכלל ברובו בהקלטה שאמם עמלה עליה יותר משמונה שעות, במשך ארבעה ימים.

"בבקשה," אומר מר מיץ', ומהנהן לעבר המעטפה.

ביירון פותח את המעטפה ומנער החוצה את תכולתה, דיסק־און־קי ופתק בכתב יד. הוא קורא את הפתק בקול. זה כל כך אופייני לאמא.

ב'ו־ב', יש עוגה שחורה קטנה במקפיא, היא בשבילכם. אל תזרקו אותה.

עוגה שחורה. ביירון שם לב שהוא מחייך. אמא ואבא נהגו לחלוק פרוסת עוגה מדי שנה לכבוד יום נישואיהם. זאת לא היתה עוגת החתונה המקורית, לדבריהם, כבר לא. אמא הכינה עוגה חדשה מדי חמש שנים, בת שכבה אחת בלבד, והכניסה אותה למקפיא. אם כי התעקשה שכל עוגה שחורה ספוגת רום ופורט היתה יכולה להחזיק מעמד לכל אורך נישואיהם.

אני רוצה שתשבו יחד ותאכלו את העוגה כשיגיע הזמן. אתם תדעו מתי.

בני מכסה את פיה בידה.

באהבה, אמא.

בני מתחילה לבכות.