רחשי סביבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רחשי סביבה
הוספה למועדפים

רחשי סביבה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"רחשי סביבה" הוא הכרך השני בטרילוגיה האוטוביוגרפית של רוברט אלבז, שמגוללת תקופה בחייו של המספר, שאינו פוסח על אף חוויה שעיצבה את דמותו הרוחנית על כל התפתחותה. הקורא מוזמן להתחבר לחוויותיו של המספר החל מחטיבת הביניים בקזבלנקה, דרך הפנימיות והישיבה באקס לה בן שבצרפת שבהן הוא ביקר כמתבגר, וכלה בלימודיו באוניברסיטה העברית שבסיומם הוא שירת כקצין בצה"ל במסגרת העתודה האקדמית. הסיפורים הרבים שנרקמים מתחת למבטינו מלווים בהגות ומדיטציה על מצבו של האדם בעידן הזה ועל הסכנות הרבות האורבות לנו בשל המצב ההולך ומחמיר על הפלנטה הזאת שבה אנו מנסים להתקיים, משפט אחד במיוחד בולט בכרך הזה, האומר: "וחידת הקיום אינה, בעיניי, אלא חידת היקום".

הכרך השלישי בטרילוגיה אמור לצאת לאור בקרוב וכותרתו היא "אל האופק".

רוברט אלבז הוא פרופסור אמריטוס לספרות השוואתית בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.

פרק ראשון

כרך שני זה של סיפורי האוטוביוגרפי אמור להיות ההמשך לכרך הראשון, דהיינו ההמשך ההגיוני לכאורה של הַמַלְאָכָה השומרת. זהו אומנם המשך למה שקדם מבחינת הקונסטרוקציה הסיפורית, אך גם התחלה חדשה, מאחר שאותו כרך ראשון היה עבורי פריעת חוב, שהייתי חייב לאישה המדהימה הזאת, שעיצבה את מהלך חיי כשהייתי ילד רך ביותר, ולכן היא הדמות המרכזית בחלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלי הבנויה כטרילוגיה ושאמורה, אם כך, לכלול חוץ מהכרך הזה שבידך, קורא נאמן שלי, עוד כרך שלישי.

רציתי מאידך לנקום את נקמתן של כל הסבתות והנשים המבוגרות שלרוב נזנחות בשולי הדרך על ידי חברתנו "המתקדמת", דהיינו שאנו ממקמים ומקבעים אותן בזקנתן, כאילו היו זקנות כל חייהן, בהיעלמנו מהעובדה שהיו להן חיים אחרים ופוריים בצעירותן, ושתרמו רבות, בצורה זו או אחרת, להתפתחותנו כבני אדם, והוא הדין לגבי הגברים הקשישים, או בלשון רכה, האזרחים הוותיקים, שחברתנו לא עושה עימם הרבה חסד, ולא בכדי נוצרו מפלגות פוליטיות האמורות לטפל בבעיותיהם של האזרחים האלה באופן בלעדי. מפלגות אלה לא האריכו ימים מהסיבה הברורה, שהחברה בכללותה אין לה כל כך הרבה עניין בקשישים, למרות תרומתם הכבירה להתפתחותה.

לא במקרה "הדיור המוגן" התפתח לו בחברה המערבית, שבה נמדד האדם בקריטריונים כלכליים וכמותיים בלבד, ואזרח שלא מייצר עבור השוק הקפיטליסטי אין בו תועלת, ועל כן צריך להוציא אותו אפילו מחיק משפחתו, והמשפחות עצמן תומכות בעניין הזה, כי גם עבורן הזקן או הזקנה מהווים מטרד. משהו השתבש בתפיסת הזקנה: אני זוכר היטב שבילדותי הזקנים נותרו בתוך משפחותיהם עד ליומם האחרון, ונתנו להם הרבה כבוד והערכה על תרומתם למשפחותיהם ולחברה בכללותה, כי הם היו תמיד בעלי הניסיון, וניסיונם הביא הרבה תועלת.

הכרך הראשון של סיפורי האוטוביוגרפי הסתיים בשתי חוויות המתרחשות בזמן הפנימי, דהיינו בתוך הכרתו של המספר: האחת, חלום שחוזר על עצמו שבו המספר מבקר תכופות אצל הגיבורה (אני משתמש בשם העצם הזה מחוסר ברירה, מאחר שהוא מצוי בהכרתו של הקורא) ומחליף איתה דברים על עברם המשותף. הוא תמיד מגיע אליה לפנות ערב, וביתה שטוף אור מסנוור, בניגוד לחדרה במציאות, שהיה ממוקם כבעין חצי מרתף, חשוך במיוחד. ובחלום זה, החוזר תכופות על עצמו, גם המספר וגם הַמַלְאָכָה השומרת שלו נותרים תמיד באותו גיל כאילו הזמן קפא. זהו מעין סרט תקוע החוזר על אותה תמונה - המסרטה לא מסוגלת לגלגל אותו יותר - בשינויים קלים כמובן, חזור וחזור ללא לאות.

החוויה השנייה, שגם היא חוזרת תכופות על עצמה, היא ההזיה שהמספר הוזה, ושבה הוא מדמיין חיים אחרים עבור הגיבורה - אם אפשר להעניק לה תואר שכזה, והרי כבר נטען שלא עסקינן לא בגיבורה ולא באנטי־גיבורה, כי קריטריונים אלה המקובלים במחוזותינו הספרותיים, אינם תואמים את הווייתה כלל - חיים שבהם הוא משתתף באופן פעיל, מאחר שהוא מדמיין אותה בהיריון והוא בתוך רחמה, התינוק הראשון שעומד להיוולד לה, ושמוציא אותה מתוך אותו סטטוס של קורבן באותה חברה פטריארכלית שבה היא נולדה וחייתה כל חייה, וכל סבלה לאורך השנים נבע מהעובדה שהיא הייתה חשוכת ילדים, ועקרות באותה חברה נזקפה תמיד לאישה, כעונש משמיים שהיא קיבלה עבור איזשהו חטא שהיא חטאה בעברה.

אך אני נאלץ למקם את המשך סיפורי, לנוחיותו של הקורא, בזמן החיצוני, כלומר הזמן הכרונולוגי המקובל יותר ברציפותו בהכרה של הקורא, כאילו המאורעות הנרטיביים מתפתחים להם באותו זמן חיצוני באופן אובייקטיבי. הרי הזמן הסיפורי אינו תואם כלל את הזמן החיצוני מאחר שהוא תולדה של הדמיון הספרותי, אך אנו מתייחסים אליו כאילו הוא מקביל למציאות החיצונית, בגלל אותה אידיאולוגיה של הריאליזם של המאה התשע עשרה שבה אנו עדיין שרויים, ולכן אנו מתייחסים לכל סיפור כאילו הוא מתהווה במציאות היומיומית שלנו, ולא היא כלל וכלל!

מאורע נרטיבי אינו מקביל בשום צורה למאורע המתרחש במציאות, זוהי רדוקציה שהדמיון מאפשר לעצמו על מנת לקיים את אותו עולם אומנותי שבו לכאורה מתרחשים הדברים, וזה דומה לציור - ואפילו תמונה מדויקת לכאורה של מציאות אינה יכולה לשקף את המציאות באופן מלא, כי תמיד נותרת לנו זווית הראייה המשתנה כל הזמן - שלא ניתן לומר עליה שהיא מהווה רפרזנטציה של מציאות כלשהי. כל רפרזנטציה תהיה תמיד מטפורית ביסודה. אך אני ער לעובדה שכולנו אסירים של תהליך המימזיס, שהתקבע לו במערב במשך דורות שלמים, עקב הזרם הריאליסטי, ומכאן האילוזיה שעסקינן באותה מציאות.

ומכאן כל אותן יצירות אומנות שעוסקות באילוזיה הזאת, כגון יצירתו של מגריט הנקראת: "זוהי איננה מקטרת" או כל אותן יצירות שממסגרות חלק כלשהו מהמציאות, ושלמעשה מטפלות באילוזיה המימטית הזאת, כגון אותה סיגריה מפורסמת, הממוקמת בתוך מסגרת, שלצופה יש גישה, מאחר שהוא יכול לשבור את המסגרת ולעשן אותה, אך הוא חייב להתחשב בעובדה שזוהי יצירת אומנות, וזו למעשה אינה סיגריה רגילה, וזאת למרות שהיא זהה לחלוטין לכל סיגריה הניתנת לרכישה במציאות.

והוא הדין לגבי מחזהו הקצר ביותר של בקט, הנקרא "נשימה" באנגלית, שאורכו בסביבות דקה אחת בלבד, כשעל הבמה מופיעה ערמת זבל ענקית מלווה בקול נשימה אחת. אותה ערמת זבל, שלאחרונה כוללת יותר ויותר פסולת של מחשבים - ומכאן המסקנה הברורה מאליה, שגם הזבל משנה את טבעו, מאחר שכשעלה המחזה לראשונה, כלל הזבל רכיבים אורגניים או סמרטוטים, אך עדיין לא זבל אלקטרוני - כי היא ממוסגרת וניצבת על הבמה, היא אינה אלא יצירה אמנותית בלבד, ולכן איננה זהה לשום ערמת זבל במציאות.

מאידך אני רוצה לציין בפני הקורא, שהזמן הזה הוא קונסטרוקציה של הכתיבה הסיפורית עצמה, המעניק לנו אילוזיה של המשכיות נרטיבית. ומאחר שהמאורע האחרון של הכרך הראשון היה בר המצווה של המספר, שבה לא נכחה המלאכה השומרת שלו עקב מחלתה, אני, אותו מספר, אם כן, חוזר לאותו מאורע נרטיבי שבו אני מעגן את התחלת הכרך הזה. וכפי שכבר רמזתי, לסיפור כלשהו אין התחלה ברורה, כל התחלה תהיה, אם כן, סוג של הסדר ספרותי, קונבנציה ספרותית ותו לא.

זכורות לי היטב ההכנות לבר מצווה, במיוחד ההכנות לתפריט המגוון, שהיה אמור להיות מוגש לשש מאות אורחים שהוזמנו לשמחה, ביניהם גם מוסלמים מרוקאים רבים שהיו לקוחותיו של אבי מזה זמן רב או מכרים מהממסד המרוקאי שלא תמיד ברור מתי צריכים אותם, ולכן תמיד עדיף לתחזק את הקשרים איתם, וכנראה שהיה נהוג להזמין גם את המכרים המוסלמים לשמחות, לבר מצוות ולחתונות. להכנת המזונות הייתה טבחית ראשית, אישה ענקית בשם ימנה, שפיקדה במשך שבוע שלם על כל הבישולים, כולל הקינוחים. מספר דודותיי מצד אמי - אני נזכר בדודתי עזו שעבדה ללא לאות מעלות השחר ועד הלילה של אותו שבוע - הצטרפו למאמץ הכביר תחת שרביטה של אותה טבחית.

מטעמי חסכון הוריי חשבו לנכון לארגן בר מצווה לשני בנים בבת אחת, כך שהוכנסתי לעול המצוות בגיל שתים עשרה, הרבה לפני הגיל המקובל. זכור לי גם שנתפרו לנו חליפות שהיו אמורות לשמש אותנו במשך שנים רבות, כי המכפלת של המכנסיים הייתה לפחות באורך כעשרים סנטימטרים. גם הנעליים וגם החולצה היו גדולות מדי, ולמרות העניבה נותר לי חור מסביב לצוואר, והתמונות המשפחתיות מאותה תקופה מעידות על כך.

כשהתלוננתי בפני אבי על המידות הגדולות של הבגדים, הוא אמר לי שלא יחלוף הרבה זמן ואני "אגדל" לתוך הבגדים. אומנם הוא צדק, רק שלקח זמן מה עד שגדלתי לתוכם, וכפי שכבר רמזתי בכרך הראשון של סיפור זה, לא הרגשתי כלל שזו הייתה המסיבה שלי בגלל היעדרותה של הַמַלְאָכָה השומרת שלי. הרגשתי כזר מיותר, ולכן ציפיתי שהזמן יחלוף מהר ושאמצא את עצמי רחוק מכל ההמולה הזאת, שלא עשתה עימי הרבה חסד. ויכוחים רבים התנהלו ביני לבין אבי על ייעודה של אותה שמחה, וציינתי בפניו שזו הייתה המסיבה של כל חבריו ולקוחותיו שהוזמנו, ושלי לא היה כל עניין בדבר. אותו שפע לא אמר לי ולא כלום. כך למעשה נוצר פער נוסף ביני לבין משפחתי, ועל מנת להתמודד עם אותו פער, הייתי חייב להתרחק כמה שיותר מהר כדי לעמוד על זהותי המובדלת.

למוחרת הבר מצווה, אם כן, גמלה בעניי ההחלטה לנסוע רחוק מבית הוריי על מנת להמשיך בלימודיי. לשם כך הייתי צריך לשכנע אותם שאיכות החינוך הרבה יותר טובה ב"אכול די מרשאן", בית הספר מרשאן שבעיר טנג'ר, מזו של הליסי־ישיבה, כעין חטיבת ביניים, שבקזבלנקה, שאליו נשלחתי לאחר אותה חוויה קשה של בית הספר היסודי אוצר התורה. הליסי־ישיבה הזה שבקזבלנקה נוהל על ידי הרב דוד מסס, בנו של רבי שלום מסס, זיכרונם לברכה. הרב דוד מסס גם שימש כמורה לתלמוד, והיה לרבה של פריז עשרות שנים לאחר מכן, ושם הוא נפטר בשנות השבעים לחייו, דהיינו בטרם עת, לפחות ביחס לגיל אביו, רבי שלום, שהיה הרב הראשי של מרוקו, ולימים כשעלה לישראל, רבה של ירושלים, והאריך ימים.

וכמובן, הוא עלה ממרוקו בתנאי שתימצא לו משרה מתאימה בארץ ישראל, כי במרוקו היה לו כוח אדיר - אני נזכר במזוודה קטנה שנשא איתו לכל מקום, שבה הוא החזיק טפסים, חתימות וחותמות כדת וכדין, והיה מסוגל להוציא לכל מאן דבעי כל מיני תעודות, וזאת בהסכמתו המלאה של הממסד המרוקאי, כי הוא היה סוג של זרוע של הממסד המרוקאי, סוג של פקיד בכיר במשרד הפנים המרוקאי באשר לכל ענייני הקהילה היהודית, ועד היום הרב הראשי של יהדות מרוקו נמנה על הפקידות הגבוהה של הממשל, ולא יאה לאיש במעמדו לעלות לישראל כאחד האדם, וכך היה באמת, והוא עלה כשאותה משרה מכובדת הייתה מובטחת: הוא ידע ימים טובים, שיבה טובה וכבוד רב כרבה של ירושלים. מה גם שהיה מאוד פורה, וכתב מספר ספרים לא מבוטל בענייני ההלכה והמסורת הספרדית.

אימי בזמנו קיבלה ממנו תעודת לידה, מפוברקת כמובן, מאחר שלא ידעה בדיוק באיזה תאריך היא נולדה, שלה היא הייתה זקוקה בפני הממסד הקנדי, כשהוריי החליטו ללכת לחיות בקנדה. באשר לענייני גיל, זה תמיד היה עניין של פחות או יותר, ואולי זו הגישה הנכונה לעניין הגיל, הרי ממילא, אם נהיה כנים עם עצמנו, יום ההולדת מזכיר למבוגרים שבינינו את הזמן שחלף, וששנותינו הולכות ומתכלות. יתרה מזאת, זכור לי היטב שמעולם לא חגגנו את ימי ההולדת, כי לא הייתה לזה שום חשיבות כלל באותה תרבות משפחתית.

בתקופה שאני מתייחס אליה, בערך בגיל בר המצווה, הייתי כבר מודע לממד הפוליטי של המינויים הרבניים, ושל הרבנות באשר היא, באופן אינסטינקטיבי, וכבר במרוקו הבנתי שכוחם של הרבנים אינו אלא כוח פוליטי, ושהם ידעו להשתמש בו לצורכיהם הפוליטיים בלבד, ולא מתוך דאגה לנשמתו או אפילו לרווחתו של בן הקהילה שהיה נזקק לשירותיהם. זכור לי בדיוק איך הממסד הרבני התייחס לעניים ולדלים במרוקו!

בסך הכול הם היו כעין מטרד עבור הקהילה, ונקראו תמיד להשלים את המניינים למיניהם בבתי הקברות, למשל, וזאת בהבטחה שיזכו לצדקה או למזון כלשהו מצד הקהילה. הרבה עניים היו בקהילה של קזבלנקה, והיה אפשר למצוא אותם בכל השמחות וגם בבתי האבל. ללא ספק, רוב אותם עניים היו מהגרים מעיירות אחרות בתוככי מרוקו עצמה, שלא הייתה להם דרך אחרת להתפרנס. אפילו בשולי בתי הכנסת היה אפשר למצוא אותם, ומשום מה הם תמיד ידעו מראש איפה יש שמחה או אבל.

באשר לאותו ממד פוליטי של הרבנות, במרוקו לא היו מפלגות פוליטיות כלשהן בקרב הקהילה היהודית (הציות לרבנים היה מובנה, הייתי אומר, הגדרתית) ורק כאן בארץ הממד הזה יפרוץ החוצה, בדמותן של מפלגות דתיות־חרדיות. מאחר שבכל מערכת פוליטית יש מאבקים אידיאולוגיים, ניתן להבין את מאבקיהן של המערכות האלה על מנת להבטיח לעצמן פרוסה כמה שיותר הולמת בעוגה הפוליטית, ולא במקרה הישיבה באופוזיציה של מפלגות אלה, ולא משנה באיזו תקופה מדובר, קשה מנשוא עבורן. אנו עדים למצב הזה בימינו אלה ממש.

המאבק, מה לעשות, כמו בכל חברה אנושית, הוא תמיד פוליטי, מאבק על כוח, למרות שנותנים לו חזות שונה, והרי כולם, כך הם מבקשים לשכנע אותנו, נאבקים על הישרדותו של העם היהודי, אם לא המטריאלית, אז לפחות הרוחנית, ומזמן למדנו שאין גבול לציניות הפוליטית, במיוחד בקונטקסט שבו אנו חיים בימינו אלה. אין פוליטיקאי שאינו מדבר בשם האומה, ההיסטוריה של עם ישראל והגורל של העם היהודי וכדומה, וכולם "משרתים" מטוב ליבם ומסירותם את עם ישראל.

אין פוליטיקאי שאינו מלא הבטחות! אוטופיה של ממש מחכה לכולנו, אם רק ניתן בהם את אמוננו, ובימינו אלה אין גבול לציניות הפוליטית הזאת, ואדם העומד בראש מפלגה של שישה חברים יכול להתמנות לראש ממשלה. אבל אלה, לכאורה, כללי הדמוקרטיה שלנו. בעיניי אין שום הבדל, וכל הפוליטיקאים, במיוחד אלה העומדים בראש המפלגות, קורצו מאותו חומר, ומטרתם היא אחת ויחידה: כוח. גם אם הם מצהירים השכם והערב שהם כאן על מנת לשרת את האומה, ושאין להם שום אינטרס אישי באותה משרה. ותמיד הם מדברים בשם המדינה והעם, ואינם מגלים לעולם שעניין זה או אחר נובע מגישתם הפרטית, דהיינו, האינטרסנטית!

והציניות ממשיכה לחגוג. כנראה שלמשחק הדמוקרטי ישנם גבולות אבסורדיים או שאין גבולות כלל. כאן, בניגוד לכל העולם הדמוקרטי, אנו סובלים מעודף דמוקרטיה. וכשאני חושב על השיח הפוליטי אני פשוט נחרד: איך "מנהיגי האומה" האלה מתייחסים אלה לאלה. שלא לדבר על ניבולי הפה שהם דבר שכיח בימינו אלה בכנסת ישראל, (ומה מצפים מהעם?) ומה לעשות, אין ברירה לעמך, החי בתוך מניפולציה מתמדת, אלא לשחק את המשחק ולתת להם את קולו, ותמיד צריך לבחור במישהו, גם ביודענו מלכתחילה שהוא לא ייצג אותנו נאותה ולא יאבק למעננו.

הרי כל הבוחרים, לפחות בדמוקרטיות המערביות, למודי ניסיון מימים ימימה, ופעם הם בוחרים באלה ופעם במתנגדיהם, והסיפור חוזר על עצמו, וכמעט שום דבר לא משתנה. וכשיש שינוי כלשהו זה הודות ללחץ שבא מלמטה, מהעם עצמו. ואלה מאפיינים של כל מערכת פוליטית באשר היא, וזהו טבעם של הפוליטיקאים איפה שלא יהיו. הגדרתית, זהו טבעו של המרחב הפוליטי לאורך ההיסטוריה האנושית, ואפילו כשמדובר בדמוקרטיה פרלמנטרית, שאמורה להיות יותר ייצוגית, ויותר תואמת לציפיותיהן של החברות המערביות.

אליאס קנטי, אולי גדול ההוגים של המאה העשרים, טוען בספרו המון וכוח, ששני הצדדים במערכת הפרלמנטרית, הקואליציה והאופוזיציה לדוגמה, ממשיכים להיאבק אחד בשני, לפעמים אפילו מאבק אלים, למרות שוויתרו מזמן על הריגתו של האחר, כפי שהיה נהוג בחברות העתיקות כשקבוצה פוליטית אחת הייתה קמה על השנייה. ולמרות זאת אין אנו חסינים מפני הרצח הפוליטי, כפי שהסתבר לנו לא מזמן. הריגת האחר נמצאת תמיד ברקע ומבצבצת מעת לעת, ומאיימת להחזיר אותנו לזמנים שבהם נהנינו לרצוח אחד את השני.

קנטי ממשיך וטוען שלאדם בלבד יש את התכונה "המבורכת" הזאת, כי בעולם החיות ההרג נעשה מחוסר ברירה ואין בו שום הנאה: חיה לא תהרוג אם אין לה צורך בכך להישרדותה, כי בטבע, מה לעשות, מאז ומתמיד, היו תמיד אך ורק שני סטטוסים: זה של האוכל וזה של הנאכל, או אם תרצו: הצד והניצוד. וזהו טבעה מאז ומתמיד של הפרדציה, דהיינו, הדינמיקה של טורף ונטרף (ומעניין שבעברית אין שם עצם לפעילות הזאת, כמו פרדציה בלועזית). ולא מתוך צורך קיומי האדם הורג את אחיו: האדם בלבד, מסתבר, פיתח את ההנאה הזאת, הנמצאת תמיד ברקע.

ראו למשל את הקטנת הגולגולות (תהליך כימי מאוד מורכב כשלעצמו, ופותח די מוקדם בתרבות האנושית) של האויב ותלייתן על חגורת הפאר של הלוחם בחברות העתיקות. הרי כולם היו לוחמים וכולם נהגו באותה צורה כלפי האחר שלא השתייך לקבוצתם, או אפילו בתוך הקבוצה עצמה, כשהצטרכו לבחור להם שעיר לעזאזל, אותו קורבן שיכפר על מעשיהם. תמיד בחרו באותו מועמד חלש שלא היה מסוגל להגן על חייו, והקריבו אותו לאלים כי הוא היה המועמד המתאים ביותר, סוג של נבחר, כמובן. והנבחרות הזאת אמורה לדרבן את המועמד לא להתנגד ללקיחת חייו על ידי הרוב, הרי הוא מקריב את עצמו למען כולם, ולכן שמור לו מקום של כבוד בעולם האחר.

אני חוזר לסיפורי. אני מניח שהגעתי לאותה חטיבת ביניים כי משפחת רבנים זו, משפחת מסס, היו קרובים של אבי ז"ל מצד אימו, בני משפחת סודרי. מאותה חטיבת ביניים אני זוכר במיוחד את השיעמום שהיה תוקף אותי יומיום, כל היום, באותם שיעורים שהייתי נוכח. הייתי תמיד מחכה בציפייה דרוכה שהזמן יחלוף ושהיום ייגמר כמה שיותר מהר. לרוב הימים לא תמיד שיתפו איתי פעולה ולא תמיד חלפו מהר. הייתי חייב לשאת את עול השיעמום, וזאת במשך שנים על גבי שנים, והעול הזה, למרבית הצער, מכביד על כל התלמידים הנמצאים במסגרות האלה, והרבה לא השתנה מאז.

זכור לי היטב עץ אגסים צעיר באותו בית ספר, שהייתי משקיף עליו מחלון הכיתה שהייתה ממוקמת בקומה השנייה של הבניין, וכך הייתי צופה על אותם אגסים מלמעלה, והייתי עוקב כל הזמן אחרי מספר האגסים שהיו מתווספים בו בעונת האביב של אותה שנה. הייתי משחק אותה, ובמאמץ מינימלי הייתי משתתף במהלך השיעורים על מנת להפיג ולו במעט את אותו שיעמום. כמובן, המורים הכירו לי תודה על כך, כי לא היו הרבה תלמידים שהתעניינו בחומר הנלמד, לפחות לא בשיעורי התלמוד.

למען האמת השתעממתי ברוב בתי הספר שבהם ביקרתי לאורך השנים, כי לא הייתי זקוק למאמצים רבים על מנת לעבור את כל הבחינות שהיינו נבחנים, והמעבר מכיתה לכיתה נעשה כמעט באופן אוטומטי, וזה נכון לגבי מרבית התלמידים של אותם בתי ספר. כולם היו תלמידים מספיק טובים בשביל לעבור מכיתה לכיתה, וזאת לאורך השנים, וזה אומר משהו לגבי המכנה המשותף של מרבית התלמידים. והרי להשאיר תלמיד באותה כיתה שנתיים רצופות, זוהי מעמסה על כל המערכת החינוכית, כולל הוריו ומשפחתו של אותו תלמיד, ולכן היה צורך להעביר את כולם, ולא שינה הרבה מה הייתה רמתם.

ולצערי הרב, הרמה נקבעת באופן שרירותי באותן מערכות חינוכיות, והיא תמיד עניין כמותי, דהיינו אותו ממוצע נכסף של הציונים של התלמיד שאמור להצביע על רמתו. לא אלאה את הקורא בכל הדוגמות הנגדיות של כל הגאונים, הסופרים, המדענים, והאומנים שלא הייתה להם שום רמה, אפילו מינימלית, בבתי הספר שבהם למדו. הרי לרוב בני האנוש יש פחות או יותר אותה מנת משכל (אני כמובן מהסס להשתמש בביטוי "מנת משכל"), והרבו לגרום נזקים במיוחד אותם פסיכולוגים מפורסמים שעשו מזה עניין כמותי.

דהיינו שאפשר למדוד במספרים את מנת המשכל של האדם, ואין עיוות יותר גדול מזה באשר לגורלו של היחיד. והרבו לעשות אותן מערכות חינוכיות כשקיבעו את התלמיד ברובריקה זו או אחרת של מנת המשכל! כל עניין "האיי קיו" הוא אידיאולוגי במהותו, ואך ורק כמותי, כאילו בני האדם בנויים מכמויות! מיותר לציין את כל העוולות שנגרמו לאותם תלמידים שלא ניתן לכמת אותם, לפעמים זה היה כתם שנשאו כל חייהם.

אני נזכר כעת בסופר האמריקאי וויליאם פולקנר, אחד הגדולים של המאה העשרים, שעיצב מחדש את דמותה של הספרות המודרנית, פרס נובל לספרות משנת 1949, שלא הצליח לסיים את לימודי התיכון שלו. כל כך "לא מוכשר" הוא היה! הוא כנראה השתעמם בלי סוף בבתי הספר בדרום ארצות הברית שבהם למד. זה לא מנע ממנו ליצור עולם ומלואו בתוך יצירתו הענפה - מחוז יוקנהטפווה המקביל לאותו אזור שבו הוא גדל בדרום, והוא אחד מיחידי הסגולה שהיה מסוגל לכתוב רומן שלם בשבוע ימים בלבד. והעולם שהוא יצר לא נופל מאותו עולם, מורכב ביותר, שמרסל פרוסט הקים ביצירתו. אין ספק שהרמה נועדה לשרת את המערך החינוכי הקפיטליסטי, שהוא כמותי ביסודו.

ורק בשנים האחרונות החוקרים בענייני חינוך התחילו לתת את דעתם על מחקרים איכותיים, שלא מתאימים בהכרח לשום מחקר סטטיסטי. ואני כולל במערך הזה את כל המוסדות להשכלה גבוהה באשר הם, כי בהם שולטים לרוב עדיין שיטות המחקר הכמותיות הפוזיטיביסטיות, והן ברובן משרתות את השוק הכלכלי, והן חלק אינטגרלי מהמערך הקפיטליסטי. אנו רואים בשנים האחרונות מה קורה בכל תחומי הלימודים ההומאניים - חרפה של ממש! עוד מעט ניהפך כולנו לרובוטים המזינים את צרכיה של המכונה הקפיטליסטית!

חיכיתי תמיד בקוצר רוח שהזמן יחלוף ושאותה שנת לימודים, ולא שינה איזו אחת, תבוא לקיצה, עד שאגיע לעצמאות אינטלקטואלית, אבל לא באותן מסגרות חינוכיות שמלכתחילה לא דרבנו אותנו לשום חשיבה עצמאית, כי באותן מסגרות מתאבנת החשיבה, ואתה זקוק לכוחות מיוחדים על מנת לעבור תהליך התאבנות, שסובלים ממנו רוב התלמידים, בכל הדרגות, במדינות המערב הדמוקרטיות עד לעצם היום הזה. והייתי אומר שפחות או יותר, תלוי באיזו מדינה מדובר, זהו מצבם העגום של כל התלמידים ברחבי העולם הנאור.

זה אומר משהו לגבי כל המערכות החינוכיות למינן בכל המדינות בהן חייתי, שאינן מאתגרות את התלמיד, בלשון המעטה, ואינן מפתחות אצלו חשיבה עצמאית. וצדק הפילוסוף הצרפתי לואי אלטוסר שטען, במאמר מכונן (הכותרת של אותו מאמר בתרגומי החופשי: "מנגנונים אידיאולוגיים של המשטר") שהמערכת החינוכית במדינות המערב היא חלק מהמנגנון האידיאולוגי של כל משטר, ומטרתה האחת והיחידה היא לעשות מכולנו אזרחים צייתניים, שלא יערערו בשום צורה על מדיניותה של אותה מערכת אידיאולוגית. המערכת החינוכית במערב, אם כן, שואפת להפוך אותנו לאזרחים לדוגמה, וזהו ייעודה הראשון, ואולי הבלעדי.

ואומנם כך הם פני הדברים באותן מדינות דמוקרטיות, ונדיר ביותר שקבוצה כלשהי תערער על הלגיטימיות של המערכת, מאחר שכולם משחקים באותם כללי משחק, שפעם מעניקים את השלטון לאלה ופעם לאלה. וכל אחד מחכה לתור שלו בסבלנות, וכך נוצרת שכבה של מנהיגים מהמפלגות השונות - ולרוב אין הבדלים אידיאולוגיים מהותיים ביניהם, ועובדה היא, שלא פעם הם עוברים את הקווים המפלגתיים, לפעמים משמאל לימין, ולפעמים מימין לשמאל, כך שזה נותר הבדל של ניסוח בלבד ולא הבדל מהותי ביסודו - המחליפים את השלטון ביניהם, על אפו ועל חמתו של הציבור הבוחר בהם מחוסר ברירה. ומזל שעדיין לא מכריחים אותנו, על פי חוק, למלא את חובתנו האזרחית וללכת לבחור במפלגה זו או אחרת או במועמד זה או אחר!

אני חוזר לסוגיית החינוך במדינות שבהן חייתי לאורך השנים. כולם או כמעט כולם באותם בתי ספר קיבלו תעודת מעבר משנה לשנה, וזהו המקרה לגבי רוב בתי הספר במדינות המערביות. אומנם היו תלמידים שחזרו על אותה כיתה, אך מספרם היה מועט ביותר כי היית צריך כישרונות מיוחדים על מנת לבלות שנתיים רצופות באותה כיתה: או שהיית מופרע לגמרי או שמנת המשכל שלך הייתה מאוד ירודה, מתחת לכל מכנה משותף. ואלה מקרים נדירים ביותר.

ובאותם ימים לא הבינו מהו אוטיזם, כי ללא ספק היו ילדים אוטיסטים בקרבנו, עם צרכים מיוחדים, ואני מניח שלא נמנו על אותם ילדים שחזרו על אותה כיתה שנתיים רצופות, למרות שבסופו של דבר נפלטו מאותה מערכת בשל אי התאמתם (כי מאוד קשה היה למיין אותם בהיעדר ידע מספיק על אותה מחלה או כל מחלה נפשית אחרת באותה תקופה) או לשייכם לקבוצה כלשהי. המחלה הנפשית, לרוב, הוצאה מהמשוואה החינוכית באותם ימים.רק בעשרים השנים האחרונות מתייחסים באופן יותר רציני למבנה הנפשי של התלמיד באשר הוא.

איני זוכר הרבה מאותה שנה בחטיבת הביניים הזאת של הליסי־ישיבה של קזבלנקה, זולת מורה לאנגלית אחד, בחור מאוד חביב שכמעט והתלמידים שיגעו אותו, אך הוא לא התייאש, ומצא פתרון די מקורי כדי למלא את חובתו: ללמד אותנו אנגלית דרך שירים, וזה די עבד, למרות שלא היה לו קול ערב במיוחד. זה היה השיעור היחיד בו אימצנו את מיתרי קולותינו. זכור לי אותו שיר ראשון שבו התחלנו את תהליך הלמידה הזה, ושאני מדי פעם עדיין מפזם, כזכר לאותה תקופה, והייתי אומר, אפילו ללא רצוני, שיר ערגה של הצופים בסקוטלנד: "מאי בוני לייז אובר זי אושיון, מאי בוני לייז אובר זה סי... ברינג באק, ברינג באק, ברינג באק מאי בוני תו מי".

זכור לי גם שהרב דויד מסס עצמו, המנהל היה, לעיתים קרובות, יוצא לנפוש במרפסת הגדולה של אותה כיתה באמצע שיעור התלמוד, כי כנראה שגם הוא השתעמם באותם שיעורים. והדרך היחידה להפיג את השיעמום הייתה להתאוורר במרפסת, ולראות מה קורה בעולם החיצון. באשר לבית הספר אוצר התורה, שבו ביליתי את שנותיי הראשונות, (וכבר סיפרתי על אותן חוויות קשות מנשוא שידעתי שם, בכרך הראשון של סיפור זה), הוא אחד המעטים הקיימים עד עצם היום הזה במרוקו, ואני מניח שזה עדיין במימונו של ארגון הג'וינט היהודי האמריקאי, שמלכתחילה ייסד את בית הספר הזה, יחד עם מספר בתי ספר אחרים ברחבי מרוקו.

וזאת למרות הצמצום הדמוגרפי המשמעותי שידעה האוכלוסייה היהודית מאז העליות הגדולות לארץ ישראל בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. אני מניח שלא השתמשו יותר בשיטות האכזריות שהיו נהוגות בשנות החמישים, מאחר שהזמנים השתנו, ואף בר דעת אינו דוגל יותר במכות על מנת לחנך. למרות שאנו עדיין עדים, פה בארץ לפחות, להתעללויות בפעוטונים ובגני הילדים, אך תופעות אלה, אני רוצה לקוות, הן שוליות בלבד. לא מזמן גזרו בתי המשפט מעצר ממושך על מטפלת בגן ילדים. אני מקווה שיתנו את דעתם גם על הקשישים, חסרי הישע, שלא פעם המטפלים מתעללים בהם.

אני זוכר היטב, בתקופה הזאת של התחלת שנות השישים של המאה העשרים, את השליחים של הסוכנות היהודית, שהיו באים לעיתים קרובות לשכנע את אנשי הקהילה לעלות לישראל. רובם היו פרנקופונים, דהיינו, שדברו צרפתית נאותה, השפה שבה קיוו לתקשר עם אותם עולים פוטנציאליים, שבאו מהערים הגדולות של מרוקו, שבהן הנוכחות הצרפתית הייתה הרבה יותר מסיבית. אני מניח שעבור העולים מהרי האטלס, הסוכנות הכשירה או דוברי יהודית־מרוקאית או דוברי ברברית. רוב השליחים בערים הגדולות היו ילידי ארצות המגרב או אפילו יוצאי מצרים, שגם שלטו בשפה הצרפתית.

מה שלא הובן כאן כראוי, וזאת מלכתחילה, היא העובדה שבמרוקו היו שתי אוכלוסיות יהודיות שונות במנהגיהן, בתרבותן ובצורת חייהן, שונות בתכלית השינוי, כאילו הן היו משתי מדינות זרות אחת לשנייה. לרוב, שתי הקבוצות האלה לא הבינו האחת את השנייה מאחר שדיברו שפות שונות לחלוטין. מעטים ביותר היו יהודי הערים הגדולות שדיברו ברברית. וזה אומר משהו על המורכבות החברתית של מדינת מרוקו, ועד היום ישנם הרבה ברברים שדורשים עצמאות, כי אינם מרגישים שייכים למדינת מרוקו. הם די מובדלים מהקבוצה השלטת גם שפתית וגם תרבותית באופן כללי. אין שום דמיון למשל בין המוזיקה הברברית לבין מוסיקת 'אל אלה', שהיא תוצר של המוזיקה האנדלוסית.

בשכנועים רבים ומגוונים, אותם שליחים היו מטילים את כל כובד משקלם שבני הקהילה לא יהגרו מי לצרפת ומי לקנדה, ורבים העדיפו את קנדה. ותמיד אותם שליחים של הסוכנות היהודית ניגנו על מיתרי החזרה לציון (למרות שברובם לא היו אנשים דתיים), שמרבית בני הקהילה האמינו בה מעומק ליבם, אך בתמימותם הרבה לא יכלו לצפות מראש מה מחכה להם בארץ הקודש. והיו אומנם כאלה שהחזירו לסוכנות היהודית את כל עלות נסיעתם ועזבו את הארץ בגלל קשיי הקליטה, ומצאו לעצמם מקום מקלט במדינות אחרות.

אני אישית מכיר אנשים כאלה שבילו מספר שנים בארץ, בתנאים לא תנאים, ועזבו את הארץ כי לא הצליחו להיקלט, דהיינו, שהקליטה הייתה קשה מנשוא עבורם. אותה קליטה עדיין קשה מנשוא עבור בני עיירות הפיתוח למרות שחלפו יותר מחמישים שנה, ואפילו שישים, מאז עלו ארצה. ומחלה זו נהפכה לכרונית באותן עיירות, ומוסדות הרווחה למיניהם אינם מצליחים להשתלט על הבעיה. כי אין הכוונה ראויה לשמה מהדרגים הפוליטיים לפתור את העניין אחת ולתמיד, יש כנראה אינטרס בקרב הפוליטיקאים למיניהם להנציח את אותו מצב!

*המשך העלילה בספר המלא*

עוד על הספר

רחשי סביבה רוברט אלבז

כרך שני זה של סיפורי האוטוביוגרפי אמור להיות ההמשך לכרך הראשון, דהיינו ההמשך ההגיוני לכאורה של הַמַלְאָכָה השומרת. זהו אומנם המשך למה שקדם מבחינת הקונסטרוקציה הסיפורית, אך גם התחלה חדשה, מאחר שאותו כרך ראשון היה עבורי פריעת חוב, שהייתי חייב לאישה המדהימה הזאת, שעיצבה את מהלך חיי כשהייתי ילד רך ביותר, ולכן היא הדמות המרכזית בחלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלי הבנויה כטרילוגיה ושאמורה, אם כך, לכלול חוץ מהכרך הזה שבידך, קורא נאמן שלי, עוד כרך שלישי.

רציתי מאידך לנקום את נקמתן של כל הסבתות והנשים המבוגרות שלרוב נזנחות בשולי הדרך על ידי חברתנו "המתקדמת", דהיינו שאנו ממקמים ומקבעים אותן בזקנתן, כאילו היו זקנות כל חייהן, בהיעלמנו מהעובדה שהיו להן חיים אחרים ופוריים בצעירותן, ושתרמו רבות, בצורה זו או אחרת, להתפתחותנו כבני אדם, והוא הדין לגבי הגברים הקשישים, או בלשון רכה, האזרחים הוותיקים, שחברתנו לא עושה עימם הרבה חסד, ולא בכדי נוצרו מפלגות פוליטיות האמורות לטפל בבעיותיהם של האזרחים האלה באופן בלעדי. מפלגות אלה לא האריכו ימים מהסיבה הברורה, שהחברה בכללותה אין לה כל כך הרבה עניין בקשישים, למרות תרומתם הכבירה להתפתחותה.

לא במקרה "הדיור המוגן" התפתח לו בחברה המערבית, שבה נמדד האדם בקריטריונים כלכליים וכמותיים בלבד, ואזרח שלא מייצר עבור השוק הקפיטליסטי אין בו תועלת, ועל כן צריך להוציא אותו אפילו מחיק משפחתו, והמשפחות עצמן תומכות בעניין הזה, כי גם עבורן הזקן או הזקנה מהווים מטרד. משהו השתבש בתפיסת הזקנה: אני זוכר היטב שבילדותי הזקנים נותרו בתוך משפחותיהם עד ליומם האחרון, ונתנו להם הרבה כבוד והערכה על תרומתם למשפחותיהם ולחברה בכללותה, כי הם היו תמיד בעלי הניסיון, וניסיונם הביא הרבה תועלת.

הכרך הראשון של סיפורי האוטוביוגרפי הסתיים בשתי חוויות המתרחשות בזמן הפנימי, דהיינו בתוך הכרתו של המספר: האחת, חלום שחוזר על עצמו שבו המספר מבקר תכופות אצל הגיבורה (אני משתמש בשם העצם הזה מחוסר ברירה, מאחר שהוא מצוי בהכרתו של הקורא) ומחליף איתה דברים על עברם המשותף. הוא תמיד מגיע אליה לפנות ערב, וביתה שטוף אור מסנוור, בניגוד לחדרה במציאות, שהיה ממוקם כבעין חצי מרתף, חשוך במיוחד. ובחלום זה, החוזר תכופות על עצמו, גם המספר וגם הַמַלְאָכָה השומרת שלו נותרים תמיד באותו גיל כאילו הזמן קפא. זהו מעין סרט תקוע החוזר על אותה תמונה - המסרטה לא מסוגלת לגלגל אותו יותר - בשינויים קלים כמובן, חזור וחזור ללא לאות.

החוויה השנייה, שגם היא חוזרת תכופות על עצמה, היא ההזיה שהמספר הוזה, ושבה הוא מדמיין חיים אחרים עבור הגיבורה - אם אפשר להעניק לה תואר שכזה, והרי כבר נטען שלא עסקינן לא בגיבורה ולא באנטי־גיבורה, כי קריטריונים אלה המקובלים במחוזותינו הספרותיים, אינם תואמים את הווייתה כלל - חיים שבהם הוא משתתף באופן פעיל, מאחר שהוא מדמיין אותה בהיריון והוא בתוך רחמה, התינוק הראשון שעומד להיוולד לה, ושמוציא אותה מתוך אותו סטטוס של קורבן באותה חברה פטריארכלית שבה היא נולדה וחייתה כל חייה, וכל סבלה לאורך השנים נבע מהעובדה שהיא הייתה חשוכת ילדים, ועקרות באותה חברה נזקפה תמיד לאישה, כעונש משמיים שהיא קיבלה עבור איזשהו חטא שהיא חטאה בעברה.

אך אני נאלץ למקם את המשך סיפורי, לנוחיותו של הקורא, בזמן החיצוני, כלומר הזמן הכרונולוגי המקובל יותר ברציפותו בהכרה של הקורא, כאילו המאורעות הנרטיביים מתפתחים להם באותו זמן חיצוני באופן אובייקטיבי. הרי הזמן הסיפורי אינו תואם כלל את הזמן החיצוני מאחר שהוא תולדה של הדמיון הספרותי, אך אנו מתייחסים אליו כאילו הוא מקביל למציאות החיצונית, בגלל אותה אידיאולוגיה של הריאליזם של המאה התשע עשרה שבה אנו עדיין שרויים, ולכן אנו מתייחסים לכל סיפור כאילו הוא מתהווה במציאות היומיומית שלנו, ולא היא כלל וכלל!

מאורע נרטיבי אינו מקביל בשום צורה למאורע המתרחש במציאות, זוהי רדוקציה שהדמיון מאפשר לעצמו על מנת לקיים את אותו עולם אומנותי שבו לכאורה מתרחשים הדברים, וזה דומה לציור - ואפילו תמונה מדויקת לכאורה של מציאות אינה יכולה לשקף את המציאות באופן מלא, כי תמיד נותרת לנו זווית הראייה המשתנה כל הזמן - שלא ניתן לומר עליה שהיא מהווה רפרזנטציה של מציאות כלשהי. כל רפרזנטציה תהיה תמיד מטפורית ביסודה. אך אני ער לעובדה שכולנו אסירים של תהליך המימזיס, שהתקבע לו במערב במשך דורות שלמים, עקב הזרם הריאליסטי, ומכאן האילוזיה שעסקינן באותה מציאות.

ומכאן כל אותן יצירות אומנות שעוסקות באילוזיה הזאת, כגון יצירתו של מגריט הנקראת: "זוהי איננה מקטרת" או כל אותן יצירות שממסגרות חלק כלשהו מהמציאות, ושלמעשה מטפלות באילוזיה המימטית הזאת, כגון אותה סיגריה מפורסמת, הממוקמת בתוך מסגרת, שלצופה יש גישה, מאחר שהוא יכול לשבור את המסגרת ולעשן אותה, אך הוא חייב להתחשב בעובדה שזוהי יצירת אומנות, וזו למעשה אינה סיגריה רגילה, וזאת למרות שהיא זהה לחלוטין לכל סיגריה הניתנת לרכישה במציאות.

והוא הדין לגבי מחזהו הקצר ביותר של בקט, הנקרא "נשימה" באנגלית, שאורכו בסביבות דקה אחת בלבד, כשעל הבמה מופיעה ערמת זבל ענקית מלווה בקול נשימה אחת. אותה ערמת זבל, שלאחרונה כוללת יותר ויותר פסולת של מחשבים - ומכאן המסקנה הברורה מאליה, שגם הזבל משנה את טבעו, מאחר שכשעלה המחזה לראשונה, כלל הזבל רכיבים אורגניים או סמרטוטים, אך עדיין לא זבל אלקטרוני - כי היא ממוסגרת וניצבת על הבמה, היא אינה אלא יצירה אמנותית בלבד, ולכן איננה זהה לשום ערמת זבל במציאות.

מאידך אני רוצה לציין בפני הקורא, שהזמן הזה הוא קונסטרוקציה של הכתיבה הסיפורית עצמה, המעניק לנו אילוזיה של המשכיות נרטיבית. ומאחר שהמאורע האחרון של הכרך הראשון היה בר המצווה של המספר, שבה לא נכחה המלאכה השומרת שלו עקב מחלתה, אני, אותו מספר, אם כן, חוזר לאותו מאורע נרטיבי שבו אני מעגן את התחלת הכרך הזה. וכפי שכבר רמזתי, לסיפור כלשהו אין התחלה ברורה, כל התחלה תהיה, אם כן, סוג של הסדר ספרותי, קונבנציה ספרותית ותו לא.

זכורות לי היטב ההכנות לבר מצווה, במיוחד ההכנות לתפריט המגוון, שהיה אמור להיות מוגש לשש מאות אורחים שהוזמנו לשמחה, ביניהם גם מוסלמים מרוקאים רבים שהיו לקוחותיו של אבי מזה זמן רב או מכרים מהממסד המרוקאי שלא תמיד ברור מתי צריכים אותם, ולכן תמיד עדיף לתחזק את הקשרים איתם, וכנראה שהיה נהוג להזמין גם את המכרים המוסלמים לשמחות, לבר מצוות ולחתונות. להכנת המזונות הייתה טבחית ראשית, אישה ענקית בשם ימנה, שפיקדה במשך שבוע שלם על כל הבישולים, כולל הקינוחים. מספר דודותיי מצד אמי - אני נזכר בדודתי עזו שעבדה ללא לאות מעלות השחר ועד הלילה של אותו שבוע - הצטרפו למאמץ הכביר תחת שרביטה של אותה טבחית.

מטעמי חסכון הוריי חשבו לנכון לארגן בר מצווה לשני בנים בבת אחת, כך שהוכנסתי לעול המצוות בגיל שתים עשרה, הרבה לפני הגיל המקובל. זכור לי גם שנתפרו לנו חליפות שהיו אמורות לשמש אותנו במשך שנים רבות, כי המכפלת של המכנסיים הייתה לפחות באורך כעשרים סנטימטרים. גם הנעליים וגם החולצה היו גדולות מדי, ולמרות העניבה נותר לי חור מסביב לצוואר, והתמונות המשפחתיות מאותה תקופה מעידות על כך.

כשהתלוננתי בפני אבי על המידות הגדולות של הבגדים, הוא אמר לי שלא יחלוף הרבה זמן ואני "אגדל" לתוך הבגדים. אומנם הוא צדק, רק שלקח זמן מה עד שגדלתי לתוכם, וכפי שכבר רמזתי בכרך הראשון של סיפור זה, לא הרגשתי כלל שזו הייתה המסיבה שלי בגלל היעדרותה של הַמַלְאָכָה השומרת שלי. הרגשתי כזר מיותר, ולכן ציפיתי שהזמן יחלוף מהר ושאמצא את עצמי רחוק מכל ההמולה הזאת, שלא עשתה עימי הרבה חסד. ויכוחים רבים התנהלו ביני לבין אבי על ייעודה של אותה שמחה, וציינתי בפניו שזו הייתה המסיבה של כל חבריו ולקוחותיו שהוזמנו, ושלי לא היה כל עניין בדבר. אותו שפע לא אמר לי ולא כלום. כך למעשה נוצר פער נוסף ביני לבין משפחתי, ועל מנת להתמודד עם אותו פער, הייתי חייב להתרחק כמה שיותר מהר כדי לעמוד על זהותי המובדלת.

למוחרת הבר מצווה, אם כן, גמלה בעניי ההחלטה לנסוע רחוק מבית הוריי על מנת להמשיך בלימודיי. לשם כך הייתי צריך לשכנע אותם שאיכות החינוך הרבה יותר טובה ב"אכול די מרשאן", בית הספר מרשאן שבעיר טנג'ר, מזו של הליסי־ישיבה, כעין חטיבת ביניים, שבקזבלנקה, שאליו נשלחתי לאחר אותה חוויה קשה של בית הספר היסודי אוצר התורה. הליסי־ישיבה הזה שבקזבלנקה נוהל על ידי הרב דוד מסס, בנו של רבי שלום מסס, זיכרונם לברכה. הרב דוד מסס גם שימש כמורה לתלמוד, והיה לרבה של פריז עשרות שנים לאחר מכן, ושם הוא נפטר בשנות השבעים לחייו, דהיינו בטרם עת, לפחות ביחס לגיל אביו, רבי שלום, שהיה הרב הראשי של מרוקו, ולימים כשעלה לישראל, רבה של ירושלים, והאריך ימים.

וכמובן, הוא עלה ממרוקו בתנאי שתימצא לו משרה מתאימה בארץ ישראל, כי במרוקו היה לו כוח אדיר - אני נזכר במזוודה קטנה שנשא איתו לכל מקום, שבה הוא החזיק טפסים, חתימות וחותמות כדת וכדין, והיה מסוגל להוציא לכל מאן דבעי כל מיני תעודות, וזאת בהסכמתו המלאה של הממסד המרוקאי, כי הוא היה סוג של זרוע של הממסד המרוקאי, סוג של פקיד בכיר במשרד הפנים המרוקאי באשר לכל ענייני הקהילה היהודית, ועד היום הרב הראשי של יהדות מרוקו נמנה על הפקידות הגבוהה של הממשל, ולא יאה לאיש במעמדו לעלות לישראל כאחד האדם, וכך היה באמת, והוא עלה כשאותה משרה מכובדת הייתה מובטחת: הוא ידע ימים טובים, שיבה טובה וכבוד רב כרבה של ירושלים. מה גם שהיה מאוד פורה, וכתב מספר ספרים לא מבוטל בענייני ההלכה והמסורת הספרדית.

אימי בזמנו קיבלה ממנו תעודת לידה, מפוברקת כמובן, מאחר שלא ידעה בדיוק באיזה תאריך היא נולדה, שלה היא הייתה זקוקה בפני הממסד הקנדי, כשהוריי החליטו ללכת לחיות בקנדה. באשר לענייני גיל, זה תמיד היה עניין של פחות או יותר, ואולי זו הגישה הנכונה לעניין הגיל, הרי ממילא, אם נהיה כנים עם עצמנו, יום ההולדת מזכיר למבוגרים שבינינו את הזמן שחלף, וששנותינו הולכות ומתכלות. יתרה מזאת, זכור לי היטב שמעולם לא חגגנו את ימי ההולדת, כי לא הייתה לזה שום חשיבות כלל באותה תרבות משפחתית.

בתקופה שאני מתייחס אליה, בערך בגיל בר המצווה, הייתי כבר מודע לממד הפוליטי של המינויים הרבניים, ושל הרבנות באשר היא, באופן אינסטינקטיבי, וכבר במרוקו הבנתי שכוחם של הרבנים אינו אלא כוח פוליטי, ושהם ידעו להשתמש בו לצורכיהם הפוליטיים בלבד, ולא מתוך דאגה לנשמתו או אפילו לרווחתו של בן הקהילה שהיה נזקק לשירותיהם. זכור לי בדיוק איך הממסד הרבני התייחס לעניים ולדלים במרוקו!

בסך הכול הם היו כעין מטרד עבור הקהילה, ונקראו תמיד להשלים את המניינים למיניהם בבתי הקברות, למשל, וזאת בהבטחה שיזכו לצדקה או למזון כלשהו מצד הקהילה. הרבה עניים היו בקהילה של קזבלנקה, והיה אפשר למצוא אותם בכל השמחות וגם בבתי האבל. ללא ספק, רוב אותם עניים היו מהגרים מעיירות אחרות בתוככי מרוקו עצמה, שלא הייתה להם דרך אחרת להתפרנס. אפילו בשולי בתי הכנסת היה אפשר למצוא אותם, ומשום מה הם תמיד ידעו מראש איפה יש שמחה או אבל.

באשר לאותו ממד פוליטי של הרבנות, במרוקו לא היו מפלגות פוליטיות כלשהן בקרב הקהילה היהודית (הציות לרבנים היה מובנה, הייתי אומר, הגדרתית) ורק כאן בארץ הממד הזה יפרוץ החוצה, בדמותן של מפלגות דתיות־חרדיות. מאחר שבכל מערכת פוליטית יש מאבקים אידיאולוגיים, ניתן להבין את מאבקיהן של המערכות האלה על מנת להבטיח לעצמן פרוסה כמה שיותר הולמת בעוגה הפוליטית, ולא במקרה הישיבה באופוזיציה של מפלגות אלה, ולא משנה באיזו תקופה מדובר, קשה מנשוא עבורן. אנו עדים למצב הזה בימינו אלה ממש.

המאבק, מה לעשות, כמו בכל חברה אנושית, הוא תמיד פוליטי, מאבק על כוח, למרות שנותנים לו חזות שונה, והרי כולם, כך הם מבקשים לשכנע אותנו, נאבקים על הישרדותו של העם היהודי, אם לא המטריאלית, אז לפחות הרוחנית, ומזמן למדנו שאין גבול לציניות הפוליטית, במיוחד בקונטקסט שבו אנו חיים בימינו אלה. אין פוליטיקאי שאינו מדבר בשם האומה, ההיסטוריה של עם ישראל והגורל של העם היהודי וכדומה, וכולם "משרתים" מטוב ליבם ומסירותם את עם ישראל.

אין פוליטיקאי שאינו מלא הבטחות! אוטופיה של ממש מחכה לכולנו, אם רק ניתן בהם את אמוננו, ובימינו אלה אין גבול לציניות הפוליטית הזאת, ואדם העומד בראש מפלגה של שישה חברים יכול להתמנות לראש ממשלה. אבל אלה, לכאורה, כללי הדמוקרטיה שלנו. בעיניי אין שום הבדל, וכל הפוליטיקאים, במיוחד אלה העומדים בראש המפלגות, קורצו מאותו חומר, ומטרתם היא אחת ויחידה: כוח. גם אם הם מצהירים השכם והערב שהם כאן על מנת לשרת את האומה, ושאין להם שום אינטרס אישי באותה משרה. ותמיד הם מדברים בשם המדינה והעם, ואינם מגלים לעולם שעניין זה או אחר נובע מגישתם הפרטית, דהיינו, האינטרסנטית!

והציניות ממשיכה לחגוג. כנראה שלמשחק הדמוקרטי ישנם גבולות אבסורדיים או שאין גבולות כלל. כאן, בניגוד לכל העולם הדמוקרטי, אנו סובלים מעודף דמוקרטיה. וכשאני חושב על השיח הפוליטי אני פשוט נחרד: איך "מנהיגי האומה" האלה מתייחסים אלה לאלה. שלא לדבר על ניבולי הפה שהם דבר שכיח בימינו אלה בכנסת ישראל, (ומה מצפים מהעם?) ומה לעשות, אין ברירה לעמך, החי בתוך מניפולציה מתמדת, אלא לשחק את המשחק ולתת להם את קולו, ותמיד צריך לבחור במישהו, גם ביודענו מלכתחילה שהוא לא ייצג אותנו נאותה ולא יאבק למעננו.

הרי כל הבוחרים, לפחות בדמוקרטיות המערביות, למודי ניסיון מימים ימימה, ופעם הם בוחרים באלה ופעם במתנגדיהם, והסיפור חוזר על עצמו, וכמעט שום דבר לא משתנה. וכשיש שינוי כלשהו זה הודות ללחץ שבא מלמטה, מהעם עצמו. ואלה מאפיינים של כל מערכת פוליטית באשר היא, וזהו טבעם של הפוליטיקאים איפה שלא יהיו. הגדרתית, זהו טבעו של המרחב הפוליטי לאורך ההיסטוריה האנושית, ואפילו כשמדובר בדמוקרטיה פרלמנטרית, שאמורה להיות יותר ייצוגית, ויותר תואמת לציפיותיהן של החברות המערביות.

אליאס קנטי, אולי גדול ההוגים של המאה העשרים, טוען בספרו המון וכוח, ששני הצדדים במערכת הפרלמנטרית, הקואליציה והאופוזיציה לדוגמה, ממשיכים להיאבק אחד בשני, לפעמים אפילו מאבק אלים, למרות שוויתרו מזמן על הריגתו של האחר, כפי שהיה נהוג בחברות העתיקות כשקבוצה פוליטית אחת הייתה קמה על השנייה. ולמרות זאת אין אנו חסינים מפני הרצח הפוליטי, כפי שהסתבר לנו לא מזמן. הריגת האחר נמצאת תמיד ברקע ומבצבצת מעת לעת, ומאיימת להחזיר אותנו לזמנים שבהם נהנינו לרצוח אחד את השני.

קנטי ממשיך וטוען שלאדם בלבד יש את התכונה "המבורכת" הזאת, כי בעולם החיות ההרג נעשה מחוסר ברירה ואין בו שום הנאה: חיה לא תהרוג אם אין לה צורך בכך להישרדותה, כי בטבע, מה לעשות, מאז ומתמיד, היו תמיד אך ורק שני סטטוסים: זה של האוכל וזה של הנאכל, או אם תרצו: הצד והניצוד. וזהו טבעה מאז ומתמיד של הפרדציה, דהיינו, הדינמיקה של טורף ונטרף (ומעניין שבעברית אין שם עצם לפעילות הזאת, כמו פרדציה בלועזית). ולא מתוך צורך קיומי האדם הורג את אחיו: האדם בלבד, מסתבר, פיתח את ההנאה הזאת, הנמצאת תמיד ברקע.

ראו למשל את הקטנת הגולגולות (תהליך כימי מאוד מורכב כשלעצמו, ופותח די מוקדם בתרבות האנושית) של האויב ותלייתן על חגורת הפאר של הלוחם בחברות העתיקות. הרי כולם היו לוחמים וכולם נהגו באותה צורה כלפי האחר שלא השתייך לקבוצתם, או אפילו בתוך הקבוצה עצמה, כשהצטרכו לבחור להם שעיר לעזאזל, אותו קורבן שיכפר על מעשיהם. תמיד בחרו באותו מועמד חלש שלא היה מסוגל להגן על חייו, והקריבו אותו לאלים כי הוא היה המועמד המתאים ביותר, סוג של נבחר, כמובן. והנבחרות הזאת אמורה לדרבן את המועמד לא להתנגד ללקיחת חייו על ידי הרוב, הרי הוא מקריב את עצמו למען כולם, ולכן שמור לו מקום של כבוד בעולם האחר.

אני חוזר לסיפורי. אני מניח שהגעתי לאותה חטיבת ביניים כי משפחת רבנים זו, משפחת מסס, היו קרובים של אבי ז"ל מצד אימו, בני משפחת סודרי. מאותה חטיבת ביניים אני זוכר במיוחד את השיעמום שהיה תוקף אותי יומיום, כל היום, באותם שיעורים שהייתי נוכח. הייתי תמיד מחכה בציפייה דרוכה שהזמן יחלוף ושהיום ייגמר כמה שיותר מהר. לרוב הימים לא תמיד שיתפו איתי פעולה ולא תמיד חלפו מהר. הייתי חייב לשאת את עול השיעמום, וזאת במשך שנים על גבי שנים, והעול הזה, למרבית הצער, מכביד על כל התלמידים הנמצאים במסגרות האלה, והרבה לא השתנה מאז.

זכור לי היטב עץ אגסים צעיר באותו בית ספר, שהייתי משקיף עליו מחלון הכיתה שהייתה ממוקמת בקומה השנייה של הבניין, וכך הייתי צופה על אותם אגסים מלמעלה, והייתי עוקב כל הזמן אחרי מספר האגסים שהיו מתווספים בו בעונת האביב של אותה שנה. הייתי משחק אותה, ובמאמץ מינימלי הייתי משתתף במהלך השיעורים על מנת להפיג ולו במעט את אותו שיעמום. כמובן, המורים הכירו לי תודה על כך, כי לא היו הרבה תלמידים שהתעניינו בחומר הנלמד, לפחות לא בשיעורי התלמוד.

למען האמת השתעממתי ברוב בתי הספר שבהם ביקרתי לאורך השנים, כי לא הייתי זקוק למאמצים רבים על מנת לעבור את כל הבחינות שהיינו נבחנים, והמעבר מכיתה לכיתה נעשה כמעט באופן אוטומטי, וזה נכון לגבי מרבית התלמידים של אותם בתי ספר. כולם היו תלמידים מספיק טובים בשביל לעבור מכיתה לכיתה, וזאת לאורך השנים, וזה אומר משהו לגבי המכנה המשותף של מרבית התלמידים. והרי להשאיר תלמיד באותה כיתה שנתיים רצופות, זוהי מעמסה על כל המערכת החינוכית, כולל הוריו ומשפחתו של אותו תלמיד, ולכן היה צורך להעביר את כולם, ולא שינה הרבה מה הייתה רמתם.

ולצערי הרב, הרמה נקבעת באופן שרירותי באותן מערכות חינוכיות, והיא תמיד עניין כמותי, דהיינו אותו ממוצע נכסף של הציונים של התלמיד שאמור להצביע על רמתו. לא אלאה את הקורא בכל הדוגמות הנגדיות של כל הגאונים, הסופרים, המדענים, והאומנים שלא הייתה להם שום רמה, אפילו מינימלית, בבתי הספר שבהם למדו. הרי לרוב בני האנוש יש פחות או יותר אותה מנת משכל (אני כמובן מהסס להשתמש בביטוי "מנת משכל"), והרבו לגרום נזקים במיוחד אותם פסיכולוגים מפורסמים שעשו מזה עניין כמותי.

דהיינו שאפשר למדוד במספרים את מנת המשכל של האדם, ואין עיוות יותר גדול מזה באשר לגורלו של היחיד. והרבו לעשות אותן מערכות חינוכיות כשקיבעו את התלמיד ברובריקה זו או אחרת של מנת המשכל! כל עניין "האיי קיו" הוא אידיאולוגי במהותו, ואך ורק כמותי, כאילו בני האדם בנויים מכמויות! מיותר לציין את כל העוולות שנגרמו לאותם תלמידים שלא ניתן לכמת אותם, לפעמים זה היה כתם שנשאו כל חייהם.

אני נזכר כעת בסופר האמריקאי וויליאם פולקנר, אחד הגדולים של המאה העשרים, שעיצב מחדש את דמותה של הספרות המודרנית, פרס נובל לספרות משנת 1949, שלא הצליח לסיים את לימודי התיכון שלו. כל כך "לא מוכשר" הוא היה! הוא כנראה השתעמם בלי סוף בבתי הספר בדרום ארצות הברית שבהם למד. זה לא מנע ממנו ליצור עולם ומלואו בתוך יצירתו הענפה - מחוז יוקנהטפווה המקביל לאותו אזור שבו הוא גדל בדרום, והוא אחד מיחידי הסגולה שהיה מסוגל לכתוב רומן שלם בשבוע ימים בלבד. והעולם שהוא יצר לא נופל מאותו עולם, מורכב ביותר, שמרסל פרוסט הקים ביצירתו. אין ספק שהרמה נועדה לשרת את המערך החינוכי הקפיטליסטי, שהוא כמותי ביסודו.

ורק בשנים האחרונות החוקרים בענייני חינוך התחילו לתת את דעתם על מחקרים איכותיים, שלא מתאימים בהכרח לשום מחקר סטטיסטי. ואני כולל במערך הזה את כל המוסדות להשכלה גבוהה באשר הם, כי בהם שולטים לרוב עדיין שיטות המחקר הכמותיות הפוזיטיביסטיות, והן ברובן משרתות את השוק הכלכלי, והן חלק אינטגרלי מהמערך הקפיטליסטי. אנו רואים בשנים האחרונות מה קורה בכל תחומי הלימודים ההומאניים - חרפה של ממש! עוד מעט ניהפך כולנו לרובוטים המזינים את צרכיה של המכונה הקפיטליסטית!

חיכיתי תמיד בקוצר רוח שהזמן יחלוף ושאותה שנת לימודים, ולא שינה איזו אחת, תבוא לקיצה, עד שאגיע לעצמאות אינטלקטואלית, אבל לא באותן מסגרות חינוכיות שמלכתחילה לא דרבנו אותנו לשום חשיבה עצמאית, כי באותן מסגרות מתאבנת החשיבה, ואתה זקוק לכוחות מיוחדים על מנת לעבור תהליך התאבנות, שסובלים ממנו רוב התלמידים, בכל הדרגות, במדינות המערב הדמוקרטיות עד לעצם היום הזה. והייתי אומר שפחות או יותר, תלוי באיזו מדינה מדובר, זהו מצבם העגום של כל התלמידים ברחבי העולם הנאור.

זה אומר משהו לגבי כל המערכות החינוכיות למינן בכל המדינות בהן חייתי, שאינן מאתגרות את התלמיד, בלשון המעטה, ואינן מפתחות אצלו חשיבה עצמאית. וצדק הפילוסוף הצרפתי לואי אלטוסר שטען, במאמר מכונן (הכותרת של אותו מאמר בתרגומי החופשי: "מנגנונים אידיאולוגיים של המשטר") שהמערכת החינוכית במדינות המערב היא חלק מהמנגנון האידיאולוגי של כל משטר, ומטרתה האחת והיחידה היא לעשות מכולנו אזרחים צייתניים, שלא יערערו בשום צורה על מדיניותה של אותה מערכת אידיאולוגית. המערכת החינוכית במערב, אם כן, שואפת להפוך אותנו לאזרחים לדוגמה, וזהו ייעודה הראשון, ואולי הבלעדי.

ואומנם כך הם פני הדברים באותן מדינות דמוקרטיות, ונדיר ביותר שקבוצה כלשהי תערער על הלגיטימיות של המערכת, מאחר שכולם משחקים באותם כללי משחק, שפעם מעניקים את השלטון לאלה ופעם לאלה. וכל אחד מחכה לתור שלו בסבלנות, וכך נוצרת שכבה של מנהיגים מהמפלגות השונות - ולרוב אין הבדלים אידיאולוגיים מהותיים ביניהם, ועובדה היא, שלא פעם הם עוברים את הקווים המפלגתיים, לפעמים משמאל לימין, ולפעמים מימין לשמאל, כך שזה נותר הבדל של ניסוח בלבד ולא הבדל מהותי ביסודו - המחליפים את השלטון ביניהם, על אפו ועל חמתו של הציבור הבוחר בהם מחוסר ברירה. ומזל שעדיין לא מכריחים אותנו, על פי חוק, למלא את חובתנו האזרחית וללכת לבחור במפלגה זו או אחרת או במועמד זה או אחר!

אני חוזר לסוגיית החינוך במדינות שבהן חייתי לאורך השנים. כולם או כמעט כולם באותם בתי ספר קיבלו תעודת מעבר משנה לשנה, וזהו המקרה לגבי רוב בתי הספר במדינות המערביות. אומנם היו תלמידים שחזרו על אותה כיתה, אך מספרם היה מועט ביותר כי היית צריך כישרונות מיוחדים על מנת לבלות שנתיים רצופות באותה כיתה: או שהיית מופרע לגמרי או שמנת המשכל שלך הייתה מאוד ירודה, מתחת לכל מכנה משותף. ואלה מקרים נדירים ביותר.

ובאותם ימים לא הבינו מהו אוטיזם, כי ללא ספק היו ילדים אוטיסטים בקרבנו, עם צרכים מיוחדים, ואני מניח שלא נמנו על אותם ילדים שחזרו על אותה כיתה שנתיים רצופות, למרות שבסופו של דבר נפלטו מאותה מערכת בשל אי התאמתם (כי מאוד קשה היה למיין אותם בהיעדר ידע מספיק על אותה מחלה או כל מחלה נפשית אחרת באותה תקופה) או לשייכם לקבוצה כלשהי. המחלה הנפשית, לרוב, הוצאה מהמשוואה החינוכית באותם ימים.רק בעשרים השנים האחרונות מתייחסים באופן יותר רציני למבנה הנפשי של התלמיד באשר הוא.

איני זוכר הרבה מאותה שנה בחטיבת הביניים הזאת של הליסי־ישיבה של קזבלנקה, זולת מורה לאנגלית אחד, בחור מאוד חביב שכמעט והתלמידים שיגעו אותו, אך הוא לא התייאש, ומצא פתרון די מקורי כדי למלא את חובתו: ללמד אותנו אנגלית דרך שירים, וזה די עבד, למרות שלא היה לו קול ערב במיוחד. זה היה השיעור היחיד בו אימצנו את מיתרי קולותינו. זכור לי אותו שיר ראשון שבו התחלנו את תהליך הלמידה הזה, ושאני מדי פעם עדיין מפזם, כזכר לאותה תקופה, והייתי אומר, אפילו ללא רצוני, שיר ערגה של הצופים בסקוטלנד: "מאי בוני לייז אובר זי אושיון, מאי בוני לייז אובר זה סי... ברינג באק, ברינג באק, ברינג באק מאי בוני תו מי".

זכור לי גם שהרב דויד מסס עצמו, המנהל היה, לעיתים קרובות, יוצא לנפוש במרפסת הגדולה של אותה כיתה באמצע שיעור התלמוד, כי כנראה שגם הוא השתעמם באותם שיעורים. והדרך היחידה להפיג את השיעמום הייתה להתאוורר במרפסת, ולראות מה קורה בעולם החיצון. באשר לבית הספר אוצר התורה, שבו ביליתי את שנותיי הראשונות, (וכבר סיפרתי על אותן חוויות קשות מנשוא שידעתי שם, בכרך הראשון של סיפור זה), הוא אחד המעטים הקיימים עד עצם היום הזה במרוקו, ואני מניח שזה עדיין במימונו של ארגון הג'וינט היהודי האמריקאי, שמלכתחילה ייסד את בית הספר הזה, יחד עם מספר בתי ספר אחרים ברחבי מרוקו.

וזאת למרות הצמצום הדמוגרפי המשמעותי שידעה האוכלוסייה היהודית מאז העליות הגדולות לארץ ישראל בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. אני מניח שלא השתמשו יותר בשיטות האכזריות שהיו נהוגות בשנות החמישים, מאחר שהזמנים השתנו, ואף בר דעת אינו דוגל יותר במכות על מנת לחנך. למרות שאנו עדיין עדים, פה בארץ לפחות, להתעללויות בפעוטונים ובגני הילדים, אך תופעות אלה, אני רוצה לקוות, הן שוליות בלבד. לא מזמן גזרו בתי המשפט מעצר ממושך על מטפלת בגן ילדים. אני מקווה שיתנו את דעתם גם על הקשישים, חסרי הישע, שלא פעם המטפלים מתעללים בהם.

אני זוכר היטב, בתקופה הזאת של התחלת שנות השישים של המאה העשרים, את השליחים של הסוכנות היהודית, שהיו באים לעיתים קרובות לשכנע את אנשי הקהילה לעלות לישראל. רובם היו פרנקופונים, דהיינו, שדברו צרפתית נאותה, השפה שבה קיוו לתקשר עם אותם עולים פוטנציאליים, שבאו מהערים הגדולות של מרוקו, שבהן הנוכחות הצרפתית הייתה הרבה יותר מסיבית. אני מניח שעבור העולים מהרי האטלס, הסוכנות הכשירה או דוברי יהודית־מרוקאית או דוברי ברברית. רוב השליחים בערים הגדולות היו ילידי ארצות המגרב או אפילו יוצאי מצרים, שגם שלטו בשפה הצרפתית.

מה שלא הובן כאן כראוי, וזאת מלכתחילה, היא העובדה שבמרוקו היו שתי אוכלוסיות יהודיות שונות במנהגיהן, בתרבותן ובצורת חייהן, שונות בתכלית השינוי, כאילו הן היו משתי מדינות זרות אחת לשנייה. לרוב, שתי הקבוצות האלה לא הבינו האחת את השנייה מאחר שדיברו שפות שונות לחלוטין. מעטים ביותר היו יהודי הערים הגדולות שדיברו ברברית. וזה אומר משהו על המורכבות החברתית של מדינת מרוקו, ועד היום ישנם הרבה ברברים שדורשים עצמאות, כי אינם מרגישים שייכים למדינת מרוקו. הם די מובדלים מהקבוצה השלטת גם שפתית וגם תרבותית באופן כללי. אין שום דמיון למשל בין המוזיקה הברברית לבין מוסיקת 'אל אלה', שהיא תוצר של המוזיקה האנדלוסית.

בשכנועים רבים ומגוונים, אותם שליחים היו מטילים את כל כובד משקלם שבני הקהילה לא יהגרו מי לצרפת ומי לקנדה, ורבים העדיפו את קנדה. ותמיד אותם שליחים של הסוכנות היהודית ניגנו על מיתרי החזרה לציון (למרות שברובם לא היו אנשים דתיים), שמרבית בני הקהילה האמינו בה מעומק ליבם, אך בתמימותם הרבה לא יכלו לצפות מראש מה מחכה להם בארץ הקודש. והיו אומנם כאלה שהחזירו לסוכנות היהודית את כל עלות נסיעתם ועזבו את הארץ בגלל קשיי הקליטה, ומצאו לעצמם מקום מקלט במדינות אחרות.

אני אישית מכיר אנשים כאלה שבילו מספר שנים בארץ, בתנאים לא תנאים, ועזבו את הארץ כי לא הצליחו להיקלט, דהיינו, שהקליטה הייתה קשה מנשוא עבורם. אותה קליטה עדיין קשה מנשוא עבור בני עיירות הפיתוח למרות שחלפו יותר מחמישים שנה, ואפילו שישים, מאז עלו ארצה. ומחלה זו נהפכה לכרונית באותן עיירות, ומוסדות הרווחה למיניהם אינם מצליחים להשתלט על הבעיה. כי אין הכוונה ראויה לשמה מהדרגים הפוליטיים לפתור את העניין אחת ולתמיד, יש כנראה אינטרס בקרב הפוליטיקאים למיניהם להנציח את אותו מצב!

*המשך העלילה בספר המלא*