הלוחם ה-61
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלוחם ה-61

הלוחם ה-61

2.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

רוי האריס הוא מנהל קריאטיבי במשרד פרסום מוביל. בעבודתו הוא עוסק בעיקר ביצירת סרטי פרסומת, ומסעות פרסום ססגוניים. אבל רוי חי חיים כפולים, כמחסל מטעם "המערכת" – לכאורה גוף ביון ממלכתי, שבו שירת בעבר, ואשר אליו נקרא לחזור, בעיצומה של הצלחתו בעולם הפרסום.
רוי, כבן יורדים שגדל באריזונה, ובניו מקסיקו , ינק משחר נעוריו את הווי חיי האינדיאנים  בני שבט ההופי, שחיו בשמורות ליד ביתו. תרבותם ואורח חייהם , נעשו גם חלק מחייו, כבן תרבות המערב המתקדמת, אך גם מכלה את עצמה לדעת, מבלי דעת.
עלילת הסיפור מתפרשת על פני מספר יבשות – מבתי הקפה של שינקין ואמסטרדם , ועד אולפני ההפקה בהונגריה. מפסטיבל ה Burning Man  בנוואדה , ועד שמורות האינדיאנים באריזונה.
זהו מסע בין אהבה לאובדן, בין גוף לנפש, בין שקר לאמת. מסע אל תוך הווייתם של החיים והמוות בחיינו.
שלושת הרבדים של העלילה – פרסום , ביון, ומיסטיקה אינדיאנית – משתלבים זה בתוך זה לכדי מירקם סיפורי, אשר במהלכו נראה כי, כל קשר בין העלילה למציאות, דווקא אינו מיקרי בהחלט.
 ***
הכותב אלון אבידר, הכיר בניו מקסיקו את דן נמינגה, צייר אינדיאני בן שבט ההופי, 
ויצא עימו למסע הזוי בלב המאפליה של התרבות, האמנות, והמיסטיקה האינדיאנית. 
אל הקניונים הנידחים, אל הטקסים הסודיים, ואל השורשים הנסתרים של דן נמינגה בערבות הצחיחות ההן.
אלון אבידר , הוא גם הכותב של השיר "הגברים בוכים בלילה".
סיפרו הנוסף "הגברים כותבים בלילה" , (500 ע.) הוא ריכוז של מאות מיצירותיו, וסיפורים קצרים אוטוביוגרפים, מהארבעים שנים האחרונות. 
חלק מסיפורים הולחנו ובוצעו על ידי הכותב , והם הפכו  לשלושה אלבומים בספוטיפי וביוטיוב, תחת השם : Radiva Nola

פרק ראשון

פרק 1

צלליתו הענקית של מטוס הג'מבו הגיחה בשמי הלילה של תל אביב כמו ציפור פלדה מגושמת השבה אל קינה. אורות המטוס כבר הבהבו במקצב אחיד מתחת לכנפיים, ונטייתו בישרה על הנחיתה הקרובה.

רוי האריס ישב ליד החלון בצדו הימני של המטוס, ממש ליד יציאת החירום.

במהלך כל השנה האחרונה, כשטס כמאבטח במטוסי אל על, נהג לשבת תמיד באותו המקום, שאיפשר לו לקבל זווית ראייה טובה על הנוסעים וגם ליהנות ממרווח נדיב לרגליים.

הוא הסיט בעדינות את הווילון שהסתיר את הלילה השחור שבחוץ, וקירב את ראשו לשמשת החלון, שמפאת הקור בחוץ התכסתה עד מהרה בהבל פיו. הנמנום הקל שאפף אותו עד לפני כמה דקות נהפך בן־רגע לדריכות. הוא שפשף את עיניו, בחן את בבואתו שהשתקפה בשמשה והעביר את אצבעותיו בבלוריתו השחורה והחלקה, מנסה לשוות לעצמו מראה ערני ומסודר משהו.

הטיילת של תל אביב המתעוררת לאיטה, נפרשה לרגע מתחת לכנף המטוס והתחלפה מיד בשדרות הניאון הכתומות של מחלפי האיילון שבהם נעו, במכוניות זעירות, משכימי קום, או שמא ציפורי לילה אחרונות, שמיהרו למחוזות עלומים.

במושב שמאחוריו נמה עדיין ג'ני, התיירת האמריקאית בת העשרים ושתיים שהכיר בטיסה. פניה הבהירות והחלקות, המעוטרות בשערה השחור והארוך, נראו שלוות.

כשהיא ישנה היא עוד יותר יפה, חשב רוי. מאז שעלו לטיסה בניו יורק כבר הספיקה לספר לו כמעט הכול על עצמה. סטודנטית למנהל עסקים באוניברסיטת לוס אנג'לס, בת לאם אמריקאית ואב ישראלי שהגיע לארצות הברית אי שם בשנות השישים "לשנה שנתיים" ונשאר שם לצמיתות. סבתה מצד אביה עדיין גרה בקיבוץ עין
החורש, וזהו ביקורה השנתי של ג'ני אצלה. גילוי הלב שלה לא סחף את רוי, שבדרכו המנומסת גילה טפח וכיסה טפחיים, אבל הוא העז לקחת אותה לטיול במחלקה הראשונה, שם פגשו את רינה ולימור הדיילות.

ג'ני לא שמה לב לכך שהדיילות מכירות את רוי. הוא אחז בזרועה הדקה ומיהר למשוך אותה אחריו לאזור המיוחסים. המחלקה היתה כמעט ריקה, והדיילות התעלמו מכך שרוי והיפהפייה האמריקאית מצאו להם פינה שקטה במושבים האחוריים של המחלקה. לאחר שעה וכמה בקבוקוני וודקה, חשה העלמה ג'ני שהיא קצת מנומנמת, ורוי החזיר אותה אחר כבוד למקומה במחלקת התיירים. הוא התיישב לצדה ובתוך דקות שקעו שניהם בתרדמה, כתפיהם נוגעות־לא־נוגעות זו בזו.

לאמיתו של דבר, החליט רוי עוד בתחילת הטיסה לדפוק לעצמו את הראש, שבעצם עדיין לא הספיק להתפכח מליל אמש. בערב הקודם, ממש לפני שעלה למטוס, ערכו לו עמיתיו המאבטחים מסיבת פרידה במסעדת ג'קסון הול במנהטן. זו היתה טיסתו האחרונה בקו תל אביב ניו יורק, לאחר שהוחלט לקרקעו בגין התקרית בשדה התעופה קנדי.

 

אמנם הגרסאות על התקרית היו סותרות, אך איש לא הכחיש כי הכומר, שטס במחלקתו של רוי, אכן לא הפסיק לסנן הערות גזעניות בכלל ואנטישמיות בפרט, ואף תיבל אותן באמירות שובניסטיות לעבר הדיילות או עליהן.

"נו, למה היא לא מביאה כבר את הקפה? פרה יהודייה!" סינן הכומר, "ואחרי זה הם עוד מתלוננים על אנטישמיות!"

הכומר ניקוס ברידג'ס, שנראה כבן חמישים, היה יווני בעל אזרחות אמריקאית. הוא ישב לצדו של רוי, ליד דלת החירום, ממש במגרשו הביתי כמאבטח המטוס.

הכול היה אולי נגמר אחרת אלמלא ראה רוי בדברי הכומר עלבון אישי ואילו הצליח להשתלט על תגובותיו הסוערות. רגישותו הרבה לכל הערה אנטישמית ולגילויי גזענות היתה הפעם בעוכריו.

הכומר לא היה יכול בשום פנים ואופן לנחש שרוי יהודי, לא כל שכן ישראלי. רוי הציג את עצמו כאיש עסקים מורמוני מיוטה, ומבטאו הדרומי המושלם סייע לו בכך.

"לולא אנחנו, האמריקאים, לא היה להם סיכוי לשרוד, לרוצחיו של בן האלוהים. חבל שהאינקוויזיציה לא עשתה די כדי לכלות אותם מהעולם," אמר הכומר ושלח מבטו אל שני חרדים בקדמת המטוס. "הייתי נשוי ליהודייה," הפטיר כממתיק סוד, "אבל זה היה מזמן. למזלי נפרדתי ממנה, גיליתי את ייעודי האמיתי ונהייתי כומר. היא מעולם לא גילחה את בתי השחי שלה, היית מאמין? משום דבר הן לא מרוצות הנסיכות היהודיות האלה... משום דבר!"

"אולי לא זיינת אותה מספיק," התפרץ לפתע רוי, "אתה יודע, היהודיות האמריקאיות מתות על זיונים עם נוצרים ערלים..."

ניקוס ברידג'ס האדים כמו צנון ונאלם דום. כעבור זמן מה, לאחר שהתעשת, הפנה את גופו הכבד אל רוי ובלי להביט בו אמר, "אני מבטיח לך נערי, בשנות התפקרותי טעמתי מכל המנעמים שהיו בנמצא! אך התשוקה, כך התחוור לי, היא אם כל חטאת! ואשר לנשים המופקרות, הן תשרתנה את השטן בגיהינום!"

"תירגע אבי, תירגע," אמר רוי, "רק התלוצצתי." ובלבו חשב, אני כבר אראה לו. הוא אמנם התכרבל בפינתו, אך בהמשך הטיסה החליף מדי פעם מילים ספורות עם הכומר, כאילו כלום לא קרה. שום דבר בהבעת פניו או בדבריו לא הסגיר ולו שמץ מרגשותיו הסוערים.

רוי היה ישראלי לכל דבר, אך בגלל מבטאו האמריקאי המושלם היה קשה לזהותו ככזה. שנות נעוריו, שבהן חי בניו מקסיקו ובאריזונה, הטביעו בו את חותמן והקנו לו את בקיאותו הרבה בחיי האמריקאים בכלל ובהווי של דרום ארצות הברית בפרט.

הוא חי שם עם הוריו שהיו בשליחות דיפלומטית מטעם המדינה. הם גרו בסנטה פה, במדינת ניו מקסיקו שבדרום ארצות הברית. אביו, רפאל, היה עסוק רוב הזמן בנסיעות בתוך היבשת ומחוצה לה, כך שרוי התראה עמו בעיקר בסופי שבוע.

הוא היה איש צבא לשעבר, כבן ארבעים וחמש, איש קשוח וקר, לחלוטין לא איש משפחה קלאסי. היעלמויותיו התכופות מהבית הותירו את עול הטיפול במשפחה על כתפי אמו של רוי, רות, שעבדה בנספחות הישראלית ולמעשה גידלה אותו ואת אחותו הגדולה
לילך לבדה. כשרוי היה בן ארבע־עשרה, נהרגו הוריו בתאונת
דרכים מחרידה והוא ולילך נותרו כמעט לבדם בעולם. לילך נשארה בארצות הברית כדי לסיים את לימודיה באוניברסיטת ניו מקסיקו, ורוי, בהסכמת הדוד שמונה לו כאפוטרופוס, חי בביתה עד שחזר לישראל והתגייס לצה"ל.

 

כשירדו מהמטוס בשדה התעופה קנדי החליט רוי לסגור חשבון עם הכומר באופן מקורי. הוא עקב אחריו בביקורת הדרכונים והלך בעקבותיו כשהלה שם פעמיו אל השירותים שבאולם בית הנתיבות. רוי חיכה דקה ונכנס אף הוא פנימה. חוץ מהם לא היה איש בשירותים. הכומר נכנס לאחד התאים וסגר אחריו את הדלת. רוי, שנכנס אחריו, שלח מבט חטוף לצדדים, איתר את המפסק, כיבה את האור בתנועת יד מהירה וסגר את דלת הכניסה הראשית של השירותים מבפנים. הוא נזקק ללא יותר מחמש דקות כדי לפעול, וקיווה שאף אחד לא ייכנס לחדר השירותים החשוך בעודו מטפל בכומר.

"היי!" נשמע קולו של הכומר המופתע מתוך אחד התאים, "מה קורה שם?"

רוי התקדם בחושך אל דלת התא שבו היה הכומר ושלח לעברה בעיטה אדירה. מנעול הברזל הקטן התפרק לגורמים תחת כובד רגלו השלוחה, והדלת הלבנה הוטחה פנימה במהירות וחבטה בעוצמה בפניו של הכומר ההמום. הוא לא הספיק אפילו להגיד "ג'יזס קרייסט" וכבר היה על ארבע, ראשו תחוב במעמקי האסלה בין שאריות הצואה ונייר הטואלט הרטוב. לאחר זמן מה הרפה מעט רוי מהלחץ על עורפו ואיפשר לו להוציא את ראשו מתוך הזוהמה.

"קבל את זה ממני אישית," סינן לעברו רוי, "ומעוד שישה מיליון יהודים שלא הצליחו להגיע לכאן בהתראה כה קצרה!"

"הוי, לא," התחנן הכומר, בלי שידע אל נכון מי התוקף, "רחמים, מיסטר..."

אלא שרוי כבר לא הצליח לעצור. הוא דחף שוב את ראשו של המסכן לתוך האסלה המצחינה, אך שלף אותו לפני שהאחרון נחנק. בגלל העלטה לא זיהה הכומר את רוי בוודאות, אך נראה שקולו היה בכל זאת מוכר לכומר ההמום. רוי היה יכול לפגוע בו באורח קשה יותר, לעשותו נכה לכל ימי חייו או אפילו להרוג אותו, אבל הוא רק רצה להשפיל מעט את האומלל ולגמול לו כראוי על דבריו המעליבים, וכך גם עשה. חרחוריו של הכומר התמזגו בהמולת הרמקולים המנומסים של בית הנתיבות. לחיצה קלה בנקודה מסוימת מאוד על עורפו של הכומר, ממש מתחת לתנוך האוזן, גרמה לו לעילפון ואובדן חושים שיימשכו כמחצית השעה, בלי שייוותר סימן קליני כשיתעורר מעלפונו. לאחר מכן פסע רוי באלגנטיות לאחור, סגר את התא, הדליק את האור ויצא מהשירותים. הוא הביט במצחצח הנעליים הזקן אשר ישב כל העת מחוץ לדלת.

"Have a nice day!" קרא לעברו וזרק כמה מטבעות לארגז המשחות שלו.

 

שלושה מאבטחים ישראלים שמעו את הסיפור עוד באותו ערב, במלון, ישירות מפיו של רוי שפטפט יותר מדי, כנראה בהשפעת חצי בקבוק וויסקי שהתיר את חרצובות לשונו. הפללה עצמית, ועוד באופן שלומיאלי כל כך, לא היתה אופיינית לו, אבל האלכוהול עשה כנראה את שלו, וגם סיבך אותו כהוגן.

באותו שבוע התפרסמה בעיתוני ניו יורק הידיעה על התקיפה בשירותים של שדה התעופה, והתברר שהכומר הוא אחיין של אחד מחברי הקונגרס האמריקאי. בתחילה שיערה המשטרה שהרקע למעשה הוא רומנטי־הומוסקסואלי, אך הכומר חד־החושים הכחיש וקישר קולו של התוקף לקולו של שכנו מהמטוס. בעקבות חקירה מהירה ויעילה של האפ־בי־איי ולחץ פדרלי על חברת התעופה, עלו על רוי. נראה שגם הפטפטת המיותרת סייעה בהפללתו.

למזלו היה רוי באותה עת בארץ. הוא נקרא לבירור אצל מעסיקיו, שכבר ספגו נזיפות וביקורת ממשרד ראש הממשלה, השגרירות, חברת התעופה והתקשורת. הוא הודה מיד במעשה, אך למזלו הוצא צו איסור פרסום שמנע מכלי התקשורת לדוש בעניין, וכך יצאו שני הצדדים בזול יחסית. הישראלים לא הצדיקו את המעשה, אך תירצו אותו במוטיב האנטישמי. הם ביקשו חיסיון על פרסום הפרשה בנימוק שכל פרט שידלוף החוצה, עלול לפגוע במערך האבטחה במטוסים. האמריקאים, שיצאו מגדרם, שלחו את הנספח האווירי למשרד החוץ עם איגרות ומחאות, אך מהר מאוד התקפלו והבינו שחשיפת דעותיו של הכומר והנסיבות המלאות של המקרה לא ייטיבו עם תדמיתם בקהילה היהודית בארצות הברית. הדרגים הגבוהים באמריקה הרגישו כי מוטב להשתיק את התקרית, אך ביקשו שרוי יגיע בעצמו לחקירה קצרה בארצות הברית. לאחר דין ודברים קשה בין הדרגים הביטחוניים, הוטס רוי לארצות הברית, נהנה מחסינות דיפלומטית והבטחה שלא ייאסר. כדי לסגור את התיק הוא חתם על ניירות פורמליים בתחנת המשטרה ולאחר מכן עזב את ארצות הברית. דרכונו לא נשלל ממנו, אך הוא פוטר מתפקידו כמאבטח מטוסים. התיק נסגר.

 

קולה המתפנק של רינה הדיילת בקע לפתע ממערכת הכריזה וקטע את הרהוריו של רוי. "נוסעים יקרים, הנכם מתבקשים להדק את החגורות. בעוד כמה דקות ננחת בשדה התעופה בן גוריון. הטמפרטורה על הקרקע היא שש־עשרה מעלות. לאחר הנחיתה אתם מתבקשים להמשיך ולשבת במקומותיכם עד לעצירתו המוחלטת של המטוס. בשם הקברניט גזית וצוות המטוס אנו מודים לכם שטסתם עמנו, ומקווים לראותכם בטיסותינו הבאות."

רוי הביט ברינה שעמדה מול המיקרופון בסמוך למטבחון. היא סקרה את פניה במראה הקטנה התלויה שם ודקלמה את הטקסט בפעם המי־יודע־כמה. אין פלא אפוא שבאותו הזמן יכלה גם לסדר את שערה ואפילו להתאפר. בסיום ההודעה זרקה מבט חטוף וחייכני לעבר רוי, הוציאה לו לשון חצופה ונעלמה במחלקת העסקים.

"שש־עשרה מעלות נחשב קר או חם אצלכם?" שאלה ג'ני שזה עתה התעוררה.

"קחי איתך מעיל ליתר ביטחון," ענה לה רוי, "לאן את צריכה להגיע?"

"אוספים אותי בשדה," אמרה ג'ני והביטה עמוק לתוך עיניו של רוי, "ואתה?"

"אני?" התבלבל רוי, "גם אותי אוספים. נו טוב, שיהיה לך בהצלחה. ואם תרצי, אולי נתראה." שניהם ידעו שהוא לא מתכוון לזה.

"כן, ודאי," אמרה ג'ני, "הנה מספר הטלפון שלי." היא הגישה לו פתק ורוד קטן, "אהיה אצל קרובי משפחה בקיבוץ אז..."

"או־קיי," קטע אותה רוי, "בכל מקרה, היה נעים מאוד לפגוש אותך," ובכך כאילו רמז לה על יציאתו הסופית מחייה מהרגע שגלגלי המטוס יישקו למסלול. הוא הביט לשמאלו ולא הצליח להימלט מצחקוקיהן של רינה ולימור, שתי הדיילות שהגיחו ממחלקת העסקים וצפו בו. הן התקרבו לעבר המושב הכפול ונעמדו לידו.

"אז מה רוי, נראה אותך שוב בקרוב?" לחשה רינה ורכנה מעליו, "תתקשר, הא?"

מפתח חולצתה פרומת הכפתור גילה רוי את רכישתה הטרייה במחלקת החזיות בבלומינגדייל'ס.

רוי נעץ את מבטו המבויש בצמד פלאי הטבע שלפניו.

"כן בטח!" השיב וידע שגם הפעם הוא משקר.

"העיקר שתשמור על עצמך, רוי," אמרה רינה, "אל תעשה יותר מדי שטויות. יש לך תוכניות מוגדרות?" שאלה.

רוי נעץ בה את עיניו הירוקות. סומק קל עלה בלחייו. "אני לא יודע," אמר, "אולי אלך ללמוד. התקבלתי לקולנוע וטלוויזיה. נראה."

רינה חייכה את חיוכה המקסים, חושפת שיני קולגייט צחורות המוקפות בשפתיים בשרניות. לאחר מכן סבה על עקבותיה ונעלמה לעבר מושבי הצוות, מעכסת קלות כהרגלה.

 

באוויר הדחוס של מחלקת התיירים נותר הניחוח המיוחד שלה. קלווין קליין או משהו דומה, אותו הריח שהשאירה על כריות מיטתו במלון לקסינגטון בניו יורק. רוי הביא אותה לעבודה כדיילת. הוא דאג לשמור עליה בטיסות, ללוות אותה לקניות מטורפות בדאון טאון האפל ולא פעם גם לשכב איתה במלון. שאגותיה, נזכר פתאום, התמזגו עם יללות ניידות המשטרה הניו יורקיות ששעטו להן ברחובות הסואנים. פעם גם לקח אותה לפלאטו'ס רטריט, מועדון האורגיות הסטייליסטי והמטורף במנהטן. הוא לא נגע בה שם. רק צפה. ראה מה יכולים לעשות בו־זמנית שני יפנים חרמנים וברוקר מניו ג'רסי למושבניקית הרפתקנית מעמק יזרעאל שרצתה לראות עולם. הם באמת לקחו אותה אל על...

עוד באותו לילה הגיע רוי למסקנה שנמאס לו מזיונים חטופים עם נשים מזדמנות מהעבודה או ממחלקת התיירים. בעצם, אף פעם לא התלהב מהילדות שכרכרו סביבו. כאלו היו לו מספיק בתל אביב. כל דיילת ותיירת מתמסרת דמתה לפתע למבחנת נגיפים מעופפת. אם נותרתי בחיים עד עתה, היה לי כנראה מזל, חשב רוי, הלוואי שכבר היתה לי מישהי קבועה, בת זוג אמיתית, שעמה אגור, לא רק זיון של לילה או שניים. בחוג לקולנוע באוניברסיטה ודאי יזמן לי הגורל מישהי כלבבי.

אחרי שלושה שבועות בארץ כבר היה רוי מוכן לפרק הבא בחייו. הוא שכר בית קטן במושב גינתון שליד יער בן שמן, ולמרות הריחוק מתל אביב היה שלם עם הבחירה. לפחות תהיה לי איכות חיים, שכנים טובים והרבה אוויר צלול, חשב. הבית היה ישן מאוד, אך בתוך כמה ימים קיבל צורה ואופי. זה היה בית בודד למדי, שהגישה אליו התפתלה בדרך כורכר צדדית ללא שילוט מזהה.

אַחְלה של זוּלה! חשב רוי ברגע שראה את המקום. הוא קנה לעצמו ג'יפ ויליס ישן ומקרטע ואִבזר אותו לצרכיו. אחר כך התקשר לשניים מחבריו הטובים בצבא והסיוע כבר היה בדרך. נועם מתל עדשים ארגן לו גנרטור ענק וישן לעבודות הריתוך והגידור בשטח הפתוח, ולירז, מפקדו הישיר בעבר, שלח לו חצי משאית עמוסה בעצים ובעמודי חשמל לבנייה. השיבה לארץ וה־רבה אל הטבע מילאו את רוי באנרגיה חדשה והוא נהנה לבנות את ביתו במו ידיו. בתוך שבועות אחדים עזב את בית אחותו בצהלה ועבר לביתו־שלו. כמתנה לרגל שובו קיבל ממנה גור כלבים גזעי כמו שאהב תמיד. מודו, כך קראו לכלב האמסטף המנומר, קצוץ האוזניים והזנב, שלימים הטיל אימה על כל התנים והשועלים שבאו לבקר בלילות. בצמוד לבית בנה רוי סככת עץ יפהפייה עם ערסל ופינת מנוחה בצל הגפנים. לאחר כשבוע הגיעה מניו יורק המכולה ובה כל תכולת הבית שהספיק לקנות לפני השיבה. רוי החל להרגיש נינוח ובטוח בביתו החדש. בשלב זה של חייו הצטייר לו העתיד כמבטיח מתמיד, ולאט לאט הסתגל למציאות החדשה.

על מפתן הבית תלה רוי תמונת נוף מדברי מצוירת על קלף ועל גביה כתב כמה שורות שהעתיק מ"ספר התודעה האינדיאנית" שקנה בניו יורק. זה היה ספר שיריו של אחד הצ'יפים הזקנים, בן שבט ההוֹפִּי, שהשכיל לתאר את תמונת מצבו של האדם המודרני כפי שהיא משתקפת במראת הזמן האינדיאני. רוי אהב את הדימויים הללו ומצא בהם הקבלה מתמדת למצבו בכל אשר הלך.

 

במקום שאליו יוביל הענן

גם הגשם ירד בזמן.

כמו נוצה שחורה בשערו של לוחם —

יתקדרו גם שמי הרקיע.

במרחב האינסוף שם גם אבן הלוחמים

עליה תניח ראשך, כמו היתה לך אם הדרכים

וממנה יתפצלו נחשי הרוחות לעבר החיים החדשים.

 

 

עוד על הספר

הלוחם ה-61 אלון אבידר

פרק 1

צלליתו הענקית של מטוס הג'מבו הגיחה בשמי הלילה של תל אביב כמו ציפור פלדה מגושמת השבה אל קינה. אורות המטוס כבר הבהבו במקצב אחיד מתחת לכנפיים, ונטייתו בישרה על הנחיתה הקרובה.

רוי האריס ישב ליד החלון בצדו הימני של המטוס, ממש ליד יציאת החירום.

במהלך כל השנה האחרונה, כשטס כמאבטח במטוסי אל על, נהג לשבת תמיד באותו המקום, שאיפשר לו לקבל זווית ראייה טובה על הנוסעים וגם ליהנות ממרווח נדיב לרגליים.

הוא הסיט בעדינות את הווילון שהסתיר את הלילה השחור שבחוץ, וקירב את ראשו לשמשת החלון, שמפאת הקור בחוץ התכסתה עד מהרה בהבל פיו. הנמנום הקל שאפף אותו עד לפני כמה דקות נהפך בן־רגע לדריכות. הוא שפשף את עיניו, בחן את בבואתו שהשתקפה בשמשה והעביר את אצבעותיו בבלוריתו השחורה והחלקה, מנסה לשוות לעצמו מראה ערני ומסודר משהו.

הטיילת של תל אביב המתעוררת לאיטה, נפרשה לרגע מתחת לכנף המטוס והתחלפה מיד בשדרות הניאון הכתומות של מחלפי האיילון שבהם נעו, במכוניות זעירות, משכימי קום, או שמא ציפורי לילה אחרונות, שמיהרו למחוזות עלומים.

במושב שמאחוריו נמה עדיין ג'ני, התיירת האמריקאית בת העשרים ושתיים שהכיר בטיסה. פניה הבהירות והחלקות, המעוטרות בשערה השחור והארוך, נראו שלוות.

כשהיא ישנה היא עוד יותר יפה, חשב רוי. מאז שעלו לטיסה בניו יורק כבר הספיקה לספר לו כמעט הכול על עצמה. סטודנטית למנהל עסקים באוניברסיטת לוס אנג'לס, בת לאם אמריקאית ואב ישראלי שהגיע לארצות הברית אי שם בשנות השישים "לשנה שנתיים" ונשאר שם לצמיתות. סבתה מצד אביה עדיין גרה בקיבוץ עין
החורש, וזהו ביקורה השנתי של ג'ני אצלה. גילוי הלב שלה לא סחף את רוי, שבדרכו המנומסת גילה טפח וכיסה טפחיים, אבל הוא העז לקחת אותה לטיול במחלקה הראשונה, שם פגשו את רינה ולימור הדיילות.

ג'ני לא שמה לב לכך שהדיילות מכירות את רוי. הוא אחז בזרועה הדקה ומיהר למשוך אותה אחריו לאזור המיוחסים. המחלקה היתה כמעט ריקה, והדיילות התעלמו מכך שרוי והיפהפייה האמריקאית מצאו להם פינה שקטה במושבים האחוריים של המחלקה. לאחר שעה וכמה בקבוקוני וודקה, חשה העלמה ג'ני שהיא קצת מנומנמת, ורוי החזיר אותה אחר כבוד למקומה במחלקת התיירים. הוא התיישב לצדה ובתוך דקות שקעו שניהם בתרדמה, כתפיהם נוגעות־לא־נוגעות זו בזו.

לאמיתו של דבר, החליט רוי עוד בתחילת הטיסה לדפוק לעצמו את הראש, שבעצם עדיין לא הספיק להתפכח מליל אמש. בערב הקודם, ממש לפני שעלה למטוס, ערכו לו עמיתיו המאבטחים מסיבת פרידה במסעדת ג'קסון הול במנהטן. זו היתה טיסתו האחרונה בקו תל אביב ניו יורק, לאחר שהוחלט לקרקעו בגין התקרית בשדה התעופה קנדי.

 

אמנם הגרסאות על התקרית היו סותרות, אך איש לא הכחיש כי הכומר, שטס במחלקתו של רוי, אכן לא הפסיק לסנן הערות גזעניות בכלל ואנטישמיות בפרט, ואף תיבל אותן באמירות שובניסטיות לעבר הדיילות או עליהן.

"נו, למה היא לא מביאה כבר את הקפה? פרה יהודייה!" סינן הכומר, "ואחרי זה הם עוד מתלוננים על אנטישמיות!"

הכומר ניקוס ברידג'ס, שנראה כבן חמישים, היה יווני בעל אזרחות אמריקאית. הוא ישב לצדו של רוי, ליד דלת החירום, ממש במגרשו הביתי כמאבטח המטוס.

הכול היה אולי נגמר אחרת אלמלא ראה רוי בדברי הכומר עלבון אישי ואילו הצליח להשתלט על תגובותיו הסוערות. רגישותו הרבה לכל הערה אנטישמית ולגילויי גזענות היתה הפעם בעוכריו.

הכומר לא היה יכול בשום פנים ואופן לנחש שרוי יהודי, לא כל שכן ישראלי. רוי הציג את עצמו כאיש עסקים מורמוני מיוטה, ומבטאו הדרומי המושלם סייע לו בכך.

"לולא אנחנו, האמריקאים, לא היה להם סיכוי לשרוד, לרוצחיו של בן האלוהים. חבל שהאינקוויזיציה לא עשתה די כדי לכלות אותם מהעולם," אמר הכומר ושלח מבטו אל שני חרדים בקדמת המטוס. "הייתי נשוי ליהודייה," הפטיר כממתיק סוד, "אבל זה היה מזמן. למזלי נפרדתי ממנה, גיליתי את ייעודי האמיתי ונהייתי כומר. היא מעולם לא גילחה את בתי השחי שלה, היית מאמין? משום דבר הן לא מרוצות הנסיכות היהודיות האלה... משום דבר!"

"אולי לא זיינת אותה מספיק," התפרץ לפתע רוי, "אתה יודע, היהודיות האמריקאיות מתות על זיונים עם נוצרים ערלים..."

ניקוס ברידג'ס האדים כמו צנון ונאלם דום. כעבור זמן מה, לאחר שהתעשת, הפנה את גופו הכבד אל רוי ובלי להביט בו אמר, "אני מבטיח לך נערי, בשנות התפקרותי טעמתי מכל המנעמים שהיו בנמצא! אך התשוקה, כך התחוור לי, היא אם כל חטאת! ואשר לנשים המופקרות, הן תשרתנה את השטן בגיהינום!"

"תירגע אבי, תירגע," אמר רוי, "רק התלוצצתי." ובלבו חשב, אני כבר אראה לו. הוא אמנם התכרבל בפינתו, אך בהמשך הטיסה החליף מדי פעם מילים ספורות עם הכומר, כאילו כלום לא קרה. שום דבר בהבעת פניו או בדבריו לא הסגיר ולו שמץ מרגשותיו הסוערים.

רוי היה ישראלי לכל דבר, אך בגלל מבטאו האמריקאי המושלם היה קשה לזהותו ככזה. שנות נעוריו, שבהן חי בניו מקסיקו ובאריזונה, הטביעו בו את חותמן והקנו לו את בקיאותו הרבה בחיי האמריקאים בכלל ובהווי של דרום ארצות הברית בפרט.

הוא חי שם עם הוריו שהיו בשליחות דיפלומטית מטעם המדינה. הם גרו בסנטה פה, במדינת ניו מקסיקו שבדרום ארצות הברית. אביו, רפאל, היה עסוק רוב הזמן בנסיעות בתוך היבשת ומחוצה לה, כך שרוי התראה עמו בעיקר בסופי שבוע.

הוא היה איש צבא לשעבר, כבן ארבעים וחמש, איש קשוח וקר, לחלוטין לא איש משפחה קלאסי. היעלמויותיו התכופות מהבית הותירו את עול הטיפול במשפחה על כתפי אמו של רוי, רות, שעבדה בנספחות הישראלית ולמעשה גידלה אותו ואת אחותו הגדולה
לילך לבדה. כשרוי היה בן ארבע־עשרה, נהרגו הוריו בתאונת
דרכים מחרידה והוא ולילך נותרו כמעט לבדם בעולם. לילך נשארה בארצות הברית כדי לסיים את לימודיה באוניברסיטת ניו מקסיקו, ורוי, בהסכמת הדוד שמונה לו כאפוטרופוס, חי בביתה עד שחזר לישראל והתגייס לצה"ל.

 

כשירדו מהמטוס בשדה התעופה קנדי החליט רוי לסגור חשבון עם הכומר באופן מקורי. הוא עקב אחריו בביקורת הדרכונים והלך בעקבותיו כשהלה שם פעמיו אל השירותים שבאולם בית הנתיבות. רוי חיכה דקה ונכנס אף הוא פנימה. חוץ מהם לא היה איש בשירותים. הכומר נכנס לאחד התאים וסגר אחריו את הדלת. רוי, שנכנס אחריו, שלח מבט חטוף לצדדים, איתר את המפסק, כיבה את האור בתנועת יד מהירה וסגר את דלת הכניסה הראשית של השירותים מבפנים. הוא נזקק ללא יותר מחמש דקות כדי לפעול, וקיווה שאף אחד לא ייכנס לחדר השירותים החשוך בעודו מטפל בכומר.

"היי!" נשמע קולו של הכומר המופתע מתוך אחד התאים, "מה קורה שם?"

רוי התקדם בחושך אל דלת התא שבו היה הכומר ושלח לעברה בעיטה אדירה. מנעול הברזל הקטן התפרק לגורמים תחת כובד רגלו השלוחה, והדלת הלבנה הוטחה פנימה במהירות וחבטה בעוצמה בפניו של הכומר ההמום. הוא לא הספיק אפילו להגיד "ג'יזס קרייסט" וכבר היה על ארבע, ראשו תחוב במעמקי האסלה בין שאריות הצואה ונייר הטואלט הרטוב. לאחר זמן מה הרפה מעט רוי מהלחץ על עורפו ואיפשר לו להוציא את ראשו מתוך הזוהמה.

"קבל את זה ממני אישית," סינן לעברו רוי, "ומעוד שישה מיליון יהודים שלא הצליחו להגיע לכאן בהתראה כה קצרה!"

"הוי, לא," התחנן הכומר, בלי שידע אל נכון מי התוקף, "רחמים, מיסטר..."

אלא שרוי כבר לא הצליח לעצור. הוא דחף שוב את ראשו של המסכן לתוך האסלה המצחינה, אך שלף אותו לפני שהאחרון נחנק. בגלל העלטה לא זיהה הכומר את רוי בוודאות, אך נראה שקולו היה בכל זאת מוכר לכומר ההמום. רוי היה יכול לפגוע בו באורח קשה יותר, לעשותו נכה לכל ימי חייו או אפילו להרוג אותו, אבל הוא רק רצה להשפיל מעט את האומלל ולגמול לו כראוי על דבריו המעליבים, וכך גם עשה. חרחוריו של הכומר התמזגו בהמולת הרמקולים המנומסים של בית הנתיבות. לחיצה קלה בנקודה מסוימת מאוד על עורפו של הכומר, ממש מתחת לתנוך האוזן, גרמה לו לעילפון ואובדן חושים שיימשכו כמחצית השעה, בלי שייוותר סימן קליני כשיתעורר מעלפונו. לאחר מכן פסע רוי באלגנטיות לאחור, סגר את התא, הדליק את האור ויצא מהשירותים. הוא הביט במצחצח הנעליים הזקן אשר ישב כל העת מחוץ לדלת.

"Have a nice day!" קרא לעברו וזרק כמה מטבעות לארגז המשחות שלו.

 

שלושה מאבטחים ישראלים שמעו את הסיפור עוד באותו ערב, במלון, ישירות מפיו של רוי שפטפט יותר מדי, כנראה בהשפעת חצי בקבוק וויסקי שהתיר את חרצובות לשונו. הפללה עצמית, ועוד באופן שלומיאלי כל כך, לא היתה אופיינית לו, אבל האלכוהול עשה כנראה את שלו, וגם סיבך אותו כהוגן.

באותו שבוע התפרסמה בעיתוני ניו יורק הידיעה על התקיפה בשירותים של שדה התעופה, והתברר שהכומר הוא אחיין של אחד מחברי הקונגרס האמריקאי. בתחילה שיערה המשטרה שהרקע למעשה הוא רומנטי־הומוסקסואלי, אך הכומר חד־החושים הכחיש וקישר קולו של התוקף לקולו של שכנו מהמטוס. בעקבות חקירה מהירה ויעילה של האפ־בי־איי ולחץ פדרלי על חברת התעופה, עלו על רוי. נראה שגם הפטפטת המיותרת סייעה בהפללתו.

למזלו היה רוי באותה עת בארץ. הוא נקרא לבירור אצל מעסיקיו, שכבר ספגו נזיפות וביקורת ממשרד ראש הממשלה, השגרירות, חברת התעופה והתקשורת. הוא הודה מיד במעשה, אך למזלו הוצא צו איסור פרסום שמנע מכלי התקשורת לדוש בעניין, וכך יצאו שני הצדדים בזול יחסית. הישראלים לא הצדיקו את המעשה, אך תירצו אותו במוטיב האנטישמי. הם ביקשו חיסיון על פרסום הפרשה בנימוק שכל פרט שידלוף החוצה, עלול לפגוע במערך האבטחה במטוסים. האמריקאים, שיצאו מגדרם, שלחו את הנספח האווירי למשרד החוץ עם איגרות ומחאות, אך מהר מאוד התקפלו והבינו שחשיפת דעותיו של הכומר והנסיבות המלאות של המקרה לא ייטיבו עם תדמיתם בקהילה היהודית בארצות הברית. הדרגים הגבוהים באמריקה הרגישו כי מוטב להשתיק את התקרית, אך ביקשו שרוי יגיע בעצמו לחקירה קצרה בארצות הברית. לאחר דין ודברים קשה בין הדרגים הביטחוניים, הוטס רוי לארצות הברית, נהנה מחסינות דיפלומטית והבטחה שלא ייאסר. כדי לסגור את התיק הוא חתם על ניירות פורמליים בתחנת המשטרה ולאחר מכן עזב את ארצות הברית. דרכונו לא נשלל ממנו, אך הוא פוטר מתפקידו כמאבטח מטוסים. התיק נסגר.

 

קולה המתפנק של רינה הדיילת בקע לפתע ממערכת הכריזה וקטע את הרהוריו של רוי. "נוסעים יקרים, הנכם מתבקשים להדק את החגורות. בעוד כמה דקות ננחת בשדה התעופה בן גוריון. הטמפרטורה על הקרקע היא שש־עשרה מעלות. לאחר הנחיתה אתם מתבקשים להמשיך ולשבת במקומותיכם עד לעצירתו המוחלטת של המטוס. בשם הקברניט גזית וצוות המטוס אנו מודים לכם שטסתם עמנו, ומקווים לראותכם בטיסותינו הבאות."

רוי הביט ברינה שעמדה מול המיקרופון בסמוך למטבחון. היא סקרה את פניה במראה הקטנה התלויה שם ודקלמה את הטקסט בפעם המי־יודע־כמה. אין פלא אפוא שבאותו הזמן יכלה גם לסדר את שערה ואפילו להתאפר. בסיום ההודעה זרקה מבט חטוף וחייכני לעבר רוי, הוציאה לו לשון חצופה ונעלמה במחלקת העסקים.

"שש־עשרה מעלות נחשב קר או חם אצלכם?" שאלה ג'ני שזה עתה התעוררה.

"קחי איתך מעיל ליתר ביטחון," ענה לה רוי, "לאן את צריכה להגיע?"

"אוספים אותי בשדה," אמרה ג'ני והביטה עמוק לתוך עיניו של רוי, "ואתה?"

"אני?" התבלבל רוי, "גם אותי אוספים. נו טוב, שיהיה לך בהצלחה. ואם תרצי, אולי נתראה." שניהם ידעו שהוא לא מתכוון לזה.

"כן, ודאי," אמרה ג'ני, "הנה מספר הטלפון שלי." היא הגישה לו פתק ורוד קטן, "אהיה אצל קרובי משפחה בקיבוץ אז..."

"או־קיי," קטע אותה רוי, "בכל מקרה, היה נעים מאוד לפגוש אותך," ובכך כאילו רמז לה על יציאתו הסופית מחייה מהרגע שגלגלי המטוס יישקו למסלול. הוא הביט לשמאלו ולא הצליח להימלט מצחקוקיהן של רינה ולימור, שתי הדיילות שהגיחו ממחלקת העסקים וצפו בו. הן התקרבו לעבר המושב הכפול ונעמדו לידו.

"אז מה רוי, נראה אותך שוב בקרוב?" לחשה רינה ורכנה מעליו, "תתקשר, הא?"

מפתח חולצתה פרומת הכפתור גילה רוי את רכישתה הטרייה במחלקת החזיות בבלומינגדייל'ס.

רוי נעץ את מבטו המבויש בצמד פלאי הטבע שלפניו.

"כן בטח!" השיב וידע שגם הפעם הוא משקר.

"העיקר שתשמור על עצמך, רוי," אמרה רינה, "אל תעשה יותר מדי שטויות. יש לך תוכניות מוגדרות?" שאלה.

רוי נעץ בה את עיניו הירוקות. סומק קל עלה בלחייו. "אני לא יודע," אמר, "אולי אלך ללמוד. התקבלתי לקולנוע וטלוויזיה. נראה."

רינה חייכה את חיוכה המקסים, חושפת שיני קולגייט צחורות המוקפות בשפתיים בשרניות. לאחר מכן סבה על עקבותיה ונעלמה לעבר מושבי הצוות, מעכסת קלות כהרגלה.

 

באוויר הדחוס של מחלקת התיירים נותר הניחוח המיוחד שלה. קלווין קליין או משהו דומה, אותו הריח שהשאירה על כריות מיטתו במלון לקסינגטון בניו יורק. רוי הביא אותה לעבודה כדיילת. הוא דאג לשמור עליה בטיסות, ללוות אותה לקניות מטורפות בדאון טאון האפל ולא פעם גם לשכב איתה במלון. שאגותיה, נזכר פתאום, התמזגו עם יללות ניידות המשטרה הניו יורקיות ששעטו להן ברחובות הסואנים. פעם גם לקח אותה לפלאטו'ס רטריט, מועדון האורגיות הסטייליסטי והמטורף במנהטן. הוא לא נגע בה שם. רק צפה. ראה מה יכולים לעשות בו־זמנית שני יפנים חרמנים וברוקר מניו ג'רסי למושבניקית הרפתקנית מעמק יזרעאל שרצתה לראות עולם. הם באמת לקחו אותה אל על...

עוד באותו לילה הגיע רוי למסקנה שנמאס לו מזיונים חטופים עם נשים מזדמנות מהעבודה או ממחלקת התיירים. בעצם, אף פעם לא התלהב מהילדות שכרכרו סביבו. כאלו היו לו מספיק בתל אביב. כל דיילת ותיירת מתמסרת דמתה לפתע למבחנת נגיפים מעופפת. אם נותרתי בחיים עד עתה, היה לי כנראה מזל, חשב רוי, הלוואי שכבר היתה לי מישהי קבועה, בת זוג אמיתית, שעמה אגור, לא רק זיון של לילה או שניים. בחוג לקולנוע באוניברסיטה ודאי יזמן לי הגורל מישהי כלבבי.

אחרי שלושה שבועות בארץ כבר היה רוי מוכן לפרק הבא בחייו. הוא שכר בית קטן במושב גינתון שליד יער בן שמן, ולמרות הריחוק מתל אביב היה שלם עם הבחירה. לפחות תהיה לי איכות חיים, שכנים טובים והרבה אוויר צלול, חשב. הבית היה ישן מאוד, אך בתוך כמה ימים קיבל צורה ואופי. זה היה בית בודד למדי, שהגישה אליו התפתלה בדרך כורכר צדדית ללא שילוט מזהה.

אַחְלה של זוּלה! חשב רוי ברגע שראה את המקום. הוא קנה לעצמו ג'יפ ויליס ישן ומקרטע ואִבזר אותו לצרכיו. אחר כך התקשר לשניים מחבריו הטובים בצבא והסיוע כבר היה בדרך. נועם מתל עדשים ארגן לו גנרטור ענק וישן לעבודות הריתוך והגידור בשטח הפתוח, ולירז, מפקדו הישיר בעבר, שלח לו חצי משאית עמוסה בעצים ובעמודי חשמל לבנייה. השיבה לארץ וה־רבה אל הטבע מילאו את רוי באנרגיה חדשה והוא נהנה לבנות את ביתו במו ידיו. בתוך שבועות אחדים עזב את בית אחותו בצהלה ועבר לביתו־שלו. כמתנה לרגל שובו קיבל ממנה גור כלבים גזעי כמו שאהב תמיד. מודו, כך קראו לכלב האמסטף המנומר, קצוץ האוזניים והזנב, שלימים הטיל אימה על כל התנים והשועלים שבאו לבקר בלילות. בצמוד לבית בנה רוי סככת עץ יפהפייה עם ערסל ופינת מנוחה בצל הגפנים. לאחר כשבוע הגיעה מניו יורק המכולה ובה כל תכולת הבית שהספיק לקנות לפני השיבה. רוי החל להרגיש נינוח ובטוח בביתו החדש. בשלב זה של חייו הצטייר לו העתיד כמבטיח מתמיד, ולאט לאט הסתגל למציאות החדשה.

על מפתן הבית תלה רוי תמונת נוף מדברי מצוירת על קלף ועל גביה כתב כמה שורות שהעתיק מ"ספר התודעה האינדיאנית" שקנה בניו יורק. זה היה ספר שיריו של אחד הצ'יפים הזקנים, בן שבט ההוֹפִּי, שהשכיל לתאר את תמונת מצבו של האדם המודרני כפי שהיא משתקפת במראת הזמן האינדיאני. רוי אהב את הדימויים הללו ומצא בהם הקבלה מתמדת למצבו בכל אשר הלך.

 

במקום שאליו יוביל הענן

גם הגשם ירד בזמן.

כמו נוצה שחורה בשערו של לוחם —

יתקדרו גם שמי הרקיע.

במרחב האינסוף שם גם אבן הלוחמים

עליה תניח ראשך, כמו היתה לך אם הדרכים

וממנה יתפצלו נחשי הרוחות לעבר החיים החדשים.