הבת הרביעית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבת הרביעית
הוספה למועדפים

הבת הרביעית

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לורה, ילדה יהודיה מעיירה קטנה ברומניה הקומוניסטית, נאלצת לעזוב את משפחתה ולעבור לגור עם דודה בעיר הגדולה, בוקרשט.

דרך סיפור התבגרותה המרתק וזיכרונותיהם של הסובבים אותה, מתגלה העולם היהודי שבין שתי מלחמות העולם.

פרק ראשון

פרולוג

כשנולדה ביתו הרביעית של דוד, הבשורה לא שימחה אותו. בלשון המעטה. עמוק במוחו הוא חשב שזה יהיה בן וקיווה שהמחשבה הזו תהפוך למציאות. גם ככה לא היה קל לדוד הרפד לגדל את שלושת הבנות שכבר היו לו בבית.
הוא זכר היטב את היום בו שרה, אשתו, סיפרה לו שהיא שוב בהריון. "עוד ילד?" הוא קרא, בפחד. "אולי ניפטר ממנו", אמר בלחש. אבל אשתו התחלחלה: "איך יש לך את התעוזה להביא את החטא הזה על ראשינו? חלילה", הוסיפה בלחש, כאילו פחדה שהשמים ישמעו את קולה. "איך אתה יודע שזה לא יהיה בן, הבן המיוחל שיעזור לך בעבודה, ישים כתף, יגיד קדיש כשאנחנו כבר לא נהיה?! הרי אתה יודע איך אומרים: כל ילד ומזלו שלו. אתה תראה, יהיה טוב".
שרה הייתה אישה חכמה, חרוצה, שתמיד ידעה לבחור בין טוב לרע, ובמילים טובות להרגיע את דוד בכעסו, אפילו להניע אותו מרצונו ולדחוק בו, כאשר בפניו עומדת הזדמנות שלדעתה אין לפספס.
כך היא עמדה לידו שני ימים ושני לילות, כתף אל כתף כשהם תופרים את מדי החיילים שהתנחלו בעירם. כך ריפדו את הסלון של הקולונל ואת המזרונים עבור הקצינים, כאשר גדוד החי"ר שוכן בצריפי העיר.
בעיירה דיברו על מלחמה קרובה, העיתונים היו מלאים בחדשות, פרשנויות, נאומים פוליטיים, אחד יותר מרעיש ממשנהו. אנשים התחילו להתערב לצד מי יהיו הרומנים הפעם, פוליטיקאים צצו כהרף עין. עירם הייתה כמרקחה.
החדשות לא בישרו טובות, אך גדוד החיילים, שהתנחל במעלה הגבעה מאחורי גן האשוחים, העיר לחיים את מחוזם הקטן. המסעדות התמלאו, הפאבים אף הם. המסיבות, הנשפים ופרשיות האהבה שנולדו בן לילה לא פסקו.
העיר קמה לתחיה עם הופעת קצינים וחיילים על מדיהם שטיילו בהליכה גאה לאורך רחובה הראשי  ומשכו את עיניהן של נערות קלועות צמה. 
החנויות הכפילו את פעילותן. כך גם החנות של דוד.
הרחוב בו גר היה מאוכלס ביהודים רבים. הסוחרים הציגו את מרכולתם ושיבחו אותה בקול, הירקנים הגיעו לדוכנים עוד בלילה. הקונים בדקו היטב כל פרי, הריחו אותו, ושאפו את ניחוחו. האיכר היה מפתה אותך לטעום עינב או שזיף מתוק כמו דבש הנדבק לאצבעותיך. ברחוב נפרשו דוכנים עם כלי בית, כלי אוכל, סכו"ם, מפיות ודברי רקמה, בגדי יד שנייה ומבצעים של שאריות בדים.
נערים ונערות חזרו מבית הספר, ממלאים את הרחוב ברעש, כמו ציפורים פטפטניות. חלקם עצרו מול משטחי הסחורות המסודרים לכל אורך המדרכה, עמוסים בערימות של עיתונים, מגזינים, ספרים מכל הסוגים. רומנים, אוספים של הרפתקאות, חוברות של עצות מעשיות, ספרי בישול. 
בעיירה זו חי בשלווה ובשכנות טובה עולם יהודי שלם.
אבל  דוד ידע שהשגשוג כנראה  זמני הוא. הוא גם ידע שהשמועות המדאיגות על עליית האנטישמיות, ששמע לאחרונה, היו מבוססות. "מה שיבוא, רק אלוהים יודע" אמר לעצמו בלב כבד ונרעש, אבל תלה את תקוותו בכוחו ובטובו של הקדוש ברוך הוא, כי דוד, כמו רוב יהודי השכונה, היה איש מאמין.
למעשה, מצבו היה לא רע, הוא אפילו הצליח להחזיר את ההלוואה הבנקאית עבור הבית שבבעלותם, הבית שהוא ושרה חלמו עליו כל כך הרבה זמן.
הבית לא היה גדול, אבל הוא היה חזק, בית 'בעלבוטעש', כפי שקרא לו בגאווה. שני חדרי שינה עם מיטה זוגית עבור הבנות וחדר נוסף לשניהם, מבואה ששימשה גם כסלון ומטבח נוח ומזמין, בו אשתו שלטה כמלכה. אשתו הייתה מלאה בכישרונות. לדוד היה הרבה אמון בה. ומלבד תכונותיה האחרות, שרה הייתה גם יפה להפליא. מבט אחד בעיניה יכול להשכיח ממך את כל צרות העולם.
"אם שרה אמרה שעומד להיות בן, זה בטוח, יש לה את הסימנים שלה" עודד דוד את עצמו. "ובכן, במקרה כזה", אמר לאשתו, בחזה מנופח, "שיהיה בשעה טובה!" והוא הלך לטברנה של שמיל לחגוג את המאורע. הם שתו יחד כוסית ערק, הרימו כוס לחיים, לבריאות ולזמנים שקטים יותר עבור הברנש שעתיד לבוא ועבור לידה קלה. שמיל הביא עוד צלחת מקרל, צנצנת חמוצים, כאלו שבשום בית מרזח אחר בעיר לא תמצא והם שכחו מכל צרות העולם.
שישה חודשים לאחר מכן, מהחלון המלוכלך של חדר ההמתנה בבית החולים בעיר, צפה דוד בגשם העיקש ששטף את העיר כבר שבוע.
זקנו, פעם שחור כנוצת העורב, הפך עכשיו לאפור וזרוע בשערות לבנות, עיניו אבדו מעט מהעליזות, גבו - כפוף יותר, אבל הוא הרגיש את עצמו ללא שוני. אדם בעל דיבור נעים, ראש צלול ומכובד בקהילת העיירה. אדם שכוחו במותניו. אף פעם לא התרגש מהבעיות שהתעוררו במהלך חייו - והן היו לא מעטות, אך הלידה הזו הדאיגה אותו. בחודשים האחרונים להריונה, שרה נראתה חלשה, חיוורת, בעלת בטן גדולה, שבקושי הצליחה לשאת על רגליה הרזות והעייפות. הלידה הגיעה במאי, באביב 1940, הדשא עוד לא בצבץ, היה קר ולח וגשם מונוטוני ירד ללא הרף, מתמיד ומדכא. בעבר, קרוב לחג הפסח, לקוחות החלו לפקוד את החנות שלו עד שעות הערב המאוחרות. חלקם היו ממש נחושים לקנות, אחרים רק רצו לראות או לגעת בסחורה, אבל בסוף כולם יצאו עם חבילה בזרועותיהם. עכשיו הדברים השתנו. המלחמה על הסף.
דוד הפנה את מבטו מהחלון המוכתם בלכלוך אל דלת אולם הלידות. “הלוואי שזה יגמר כבר. שיהיה מה שיהיה, העיקר שיהיה בן" הוא חייך למחשבה שעברה בראשו. וכן, ממש באותו רגע הופיעה מולו המיילדת, מנפצת את חלומו במלה אחת. "בת"
אבל איזו בת... לא ראית יפיפייה שכזאת. שלושה וחצי קילו, בלי עין הרע, הפנים עגולים, כמו תפוח, "אפילו לא היית מנחש שזו הבת שלך" קרצה אליו המיילדת אתי, אותה המיילדת שיילדה את כל שלושת הבנות של דוד ועוד מחצית מילדי העיר.המיילדת אתי, הייתה אחת ויחידה!
"שיהיה במזל, בן אדם! אני שמחה להיות הראשונה שמבשרת לך". דוד נכנס בביישנות לחדר שבו שכבה אשתו, מחזיקה על חזה את הצאצא החדש. כשראתה אותו, שרה השפילה את עיניה למטה: "אוי בעלי! כאילו שלא רציתי בן?... אבל מה אפשר לעשות? זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה. עכשיו, באמת, זה לא מה משנה. במקום שאוכלים שלוש פיות יאכל גם הרביעי. ואחרי הכל, מאז שהבנות היו קטנות, שמרתי את כל הדברים: את העריסה, ואת העגלה, אפילו את הבגדים. זה כאילו שהלב אמר לי שאשתמש בהם שוב. שמרתי גם את המיטה הקטנה בעליית הגג. ולגבי אוכל, לעולם לא נגמר לי החלב. תביט, איזה עושר! ותראה כמה יפה הילדה", אמרה לו שרה בחיוך.
"היא ממש יפה", אמר דוד בהערצה ונשק על מצחה של התינוקת. "ואני מאושר גם בלי שאת צריכה לשכנע אותי".

פרק ראשון

וכך הגעתי לעולם.
מגיל צעיר הבנתי שההורים שלי היו מעדיפים שאהיה בן או אולי בכלל לא. אבל מפני שלא היתה ברירה, קיבלו את המצב וצירפו אותי למשפחה.
עתה היינו בית עם ארבע בנות: מלכה, דינה, פרידה ואני, בת הזקונים במשפחה, לורה, על שם מישהי בשם לורטה, שאף אחד לא טרח לספר לי מי היא הייתה. כנראה אזלו שמות של הסבתות, דודות או קרובות משפחה אחרות. בכל אופן, מאוחר יותר גיליתי את הסיפור על לורטה, שלא הייתה סתם אישה רגילה, אלא נשמה גדולה ומיוחדת.
אומרים שאלוהים נוכח כאשר נבחר שם היילוד. לורה היה שם מתאים, קל ללמידה וקל לביטוי, שם שנהניתי ממנו מהיום הראשון. כשהייתי רק בת שנה כבר ידעתי לצעוק "לורה" בקול רם. הודות לראיית הנולד של אימי, ירשתי מאחיותיי נדוניה עשירה. ואיזו נדוניה! מוארכות או מקוצרות, מוגדלות או מוצרות, השמלות שלהן היו טובות בדיוק בשבילי - כך יכולתי לשמוע את אימי מתפעלת בכל פעם שסידרה אותן.
נולדתי בזמנים קשים. זה נכון שכל הילדים שהכרתי היו באותו המצב, אבל בילדות הזאת לא הצלחתי להבין את הצרות של הוריי. 
כשמלאו לי תשע עליתי לכיתה ג'. המלחמה הסתיימה כמה שנים קודם, ועבור רומניה החל "תור הזהב של בניית הסוציאליזם", כך אמר כל העולם. כך הכריז גם הרמקול התלוי על הקיר בסלון שלנו, כך גם העיתונים, וזה מה שהמורה שלנו לימדה אותנו: "מזל גדול עבור כל ילדי הרפובליקה העממית של רומניה, שאנו חיים את ימי התהילה האלה!"
אבי עבד גם כרפד, הפעם כשכיר במפעל ממשלתי, ואימי עסקה בעבודות תפירה עבור שכנים, חברים ועבור כל המשפחה. בכל פיסת חומר נעשה שימוש. חתיכות של כותנה דקה הפכו לחצאיות או חולצות. שאריות חומר אחרות הפכו לוילונות, ציפיות, מטפחות, כריות מחטים - כאשר לא יכלו לשמש לשום דבר אחר.
אמי הייתה בשלנית מעולה, השתמשה בכל חתיכת עצם האחרונה וחתיכת עור אחרונה. אף פעם לא היינו רעבים. איכשהו, הצלחות היו תמיד מלאות.
לפעמים הייתי שומעת את הוריי מדברים בלילה על הזמנים שלפני המלחמה, זמנים שלא הכרתי. הם דיברו על בית המלאכה לריפוד של אבא, המלא בסחורה באיכות הגבוהה ביותר, שהובאה מחו"ל, מוינה ובודפשט, רק קטיפה ומשי. הם דיברו על לקוחות בית המלאכה, שידעו מה המשמעות של סחורות מעולות והעריכו אותן כראוי.
כאשר הקשבתי להם, דמיינתי חנות בערך כמו המכולת ברחוב הראשי רק שבמקום צנצנות, קופסאות או בקבוקי משקה - היו מדפים עמוסים בבדים, קטיפה ומשי.
"זה היה עולם אלגנטי ומאושר יותר" אמר אבי. "אילו דברים טובים, איזו סחורה מהשורה הראשונה, עבור כל הטעמים וכל הכיסים. ואנחנו, היהודים, כל הרחוב, מה אני אומר?, כל השכונה התאספה סביב בתי הכנסת בשבת". ואז אבי היה נאנח "הכל הלך... והיהודים... חלק עזבו ואת האחרים המלחמה פיזרה".
אמי ניסתה להרגיע אותו, והזכירה לו את הרדיפה נגד היהודים שהחלה עוד בממשלות הקודמות. "דבר בלחש, בן אדם, כדי שאף אחד לא ישמע אותך", הוסיפה אחרי כל משפט. "לקירות יש אוזניים! חוץ מזה, תעיר את הילדים! היום יש לנו שקט ואף אחד לא מציק יותר ליהודים. שנהיה בריאים, ושנוכל להתמודד אחד עם השני בדרך כלשהי. אלוהים גדול! כפי שהוא הגן עלינו מטרנסניסטריה, מפני הגירוש, הוא ימשיך לשמור עלינו - יש לך משכורת, לי יש את המחט, ומלמעלה - רחמנא ליצלן".
 "שרה, את מאמינה להם? כמה זמן ימשך השקט הפעם? אני, למשל, לא הייתי נותן בהם אמון גם אם היו נודרים אלפי נדרים!"
 "תישן ואל תפתח את הפה לשטן", לחשה אמי בחושך, "תמיד ראית שחורות".
                                    

***

אבל ללורה הזמנים נראו ממש טובים. בלילות שבהם לא הצליחה להירדם, ראתה את אימה קמה מהמיטה בנעלי בית מלבד, מושכת מתחת לספה את מזוודת הקרטון הגדולה ומוציאה את אוצרותיה: כפתורי צדף או פנינה, מבריקים כתכשיטים, קולרטים מתחרה וסרטי משי שהייתה ממיינת ומסדרת עד שמצאו את מקומם המתאים על חולצות או שמלות. לאור מנורת הנפט, תיקנה וסרגה בשקידה. לא חשוב אם היה חם או קר, מכוסה בצעיף בעל ציציות על כתפייה, עשתה את עבודתה בשקט. לאחר מכן הלכה לישון, תמיד עברה ליד מיטות הילדים. היא הקשיבה לנשימותיהם, כיסתה אותם ונתנה להם נשיקה על המצח שהייתה כמו מגע של מלאך. לורה עשתה עצמה ישנה, היא שאפה את הניחוח המבושם של שערה ועורה ומיד נרדמה בנעימים, קטנה מדי בכדי להבין את עומק הדיונים הליליים של הוריה, את התנועה המרשרשת של הסדינים או הבעיות שאיתן נאבקו מידי יום, וכאשר אימה נהגה לומר "לילה טוב" לאביה בקול מתוק נדמה היה לה שפנתה לכל העולם.
אבל, לאחרונה, סוג של חרדה הטרידה את שלוות חלומותיה, הנשימה הכבדה של אימה, ואנחותיה עורר פחד בלתי מובן בלב הילדה. אולי אמא חולה? היא תהתה מפוחדת. אבל בבוקר כל הפחדים נעלמו. 
השמש סילקה את החושך מאחורי הווילונות וליטפה את עיניה הישנות. בזה אחר זה, נגלו הרהיטים, השולחן והכיסאות, כוננית הספרים של בית הספר, כשקרני השמש מאירות עליהם כזהב טהור. כמה שלורה אהבה את הרגע הזה של היום.
"הכל בסדר" אמרו לה הפרחים שבעציצים, ציוץ הדרורים בעץ מעבר לכביש, והרוח המתעתעת שפרשה את הווילונות.
תמיד הייתה ילדה עליזה, שמחה מכל דבר הנמצא בסביבתה. כשהייתה עדיין רכה בשנים, שיחקה עם ילדי השכנים, עם ילדי הגן, טיילה עם אחיותיה הבוגרות, ואפילו הלכה איתן לפגישות בבית הספר. משום שהייתה הצעירה ביותר, כל העיניים היו נשואות אליה, והיא רוותה נחת מתשומת ליבם.
הבעיה היחידה הייתה מחלתה של אימה, שהתקדמה לאט, לאט, ובחֲוסַר רַחֲמִים. קודם היו החולשות, אחר כך כאבי עצמות, שהתפשטו בכל הגוף. אבא חשב שהצרות החליאו אותה והוא נאנק לכל אורך היום. אבל לורה, קיוותה שאימה תירפא כי היא הייתה אופטימית, והרופא האמין שנפש בריאה היא עזרה לחולה. חוץ מזה, ידוע שמחלות באות והולכות, נכון? כמה פעמים היא הייתה בעצמה חולה? ובסוף זה עבר.
אולם ד"ר בינדר, רופא המשפחה, ביקר אותם לעיתים קרובות יותר ויותר. הוא טיפל בהרבה אנשים בשכונה והצליח להציל אותם. אמרו שהוא ממש כמו קדוש. לורה קיוותה שירפא גם את אימה. אך ליתר ביטחון, התפללה לאלוהים כל לילה. הרופא היה בשבילה כמו קוסם. תמיד היה לו ממתק בכיס וסיפור נפלא שהוציא מהכובע כאשר הפך אותו על ברכיו והעביר את כפות ידיו מעליו בתנועות מהירות ולחש "אברה-קדאברה". ואז הסיפור נכנס היישר מהכובע אל הפה הפעור של הרופא.
פעם אחת, כשהוא לא היה בחדר, לורה בדקה את בטנת הכובע בזהירות רבה, אך אף חוט לא היה פרום כדי שיוכל להסתיר שם משהו. ובכל זאת, דבר מוזר, הרופא מעולם לא נפרד מהכובע שלו. גם בקיץ וגם חורף הוא חבש אותו לכל מקום. אולי הוא הסתיר משהו שאף אחד לא יכול לראות ?
סיפוריו היו יפים ולורה מעולם לא שבעה מלהקשיב להם. אבל מה שהרשים אותה יותר מכל היה הסיפור על אביה, שלדברי הרופא היה אמיתי לַחֲלוּטִין. הרופא הציל אותו ממוות על ידי חיתוך גרונו, כשהיה ילד קטן עם דיפתריה קשה.
"אביך נחנק. הוא לא הצליח לנשום בכלל. ואז..."
כאן עצר הרופא לרגע, והחליק את ידו לאורך צווארו המקומט.
"ככה חתכתי אותו" סיים וסובב את דבריו כשעישוני עיניו מביטות לכל עבר.
"זה לא יכול להיות!" אמרה לורה בביטחון.
"את אומרת שאני שקרן? מעכשיו לא אספר לך כלום!"
הילדה הקטנה שתקה מחשש שהרופא יעמוד במילתו. אבל עדיין לא האמינה בסיפור. עם זאת, נשימתה נעצרה וכאילו ראתה את אביה טובע בשלולית דם ואת הרופא כפוף מעליו עם סכין חיתוך הלחם המשוננת בידו. הרופא הזקן היה משועשע מהפחד בעיניה.
"כשתגדלי", הוא חייך כשליטף את שפמו, "את תביני שהרפואה יכולה להציל אותך גם כאשר נראה שהיא הורגת אותך. רפואה היא אומנות, ורופאים הם אמנים... או קוסמים".
ד"ר בינדר היה כמו סבא מלא חוש הומור בעל עיניים קצרות רואי ומשקפיים עגולים, שני עיגולים מצוירים כבמחוגה וממוסגרים במתכת דקה ומוזהבת. הוא היה נמוך ורזה, עם עצמות לחייים בולטות מאוד, פניו נחצו לשניים על ידי אפו החַד וחיוך תמידי נח על שפתיו, אך כשיצא מחדרה של אמה היה רציני ומודאג, גבותיו הלבנות חברו לשורש אפו והפכו לגבה אחת בעודו מזעיף פנים. 
פעם, חיכתה לו בדלת היציאה: "למה אתה מדבר עם אבא שלי בלחש כשאני בסביבה?" שאלה בכעס.
"כי יש כמה סודות השמורים רק למבוגרים. אם תגלי מוקדם מדי, זה לא יהיה טוב".
"לא משנה, אין צורך לספר לי, אני בכל זאת יודעת".
לורה הפנתה לו את גבה, רצה למטבח, שם אף אחד לא יכול לראות את דמעותיה. הבשורות הרעות, אותן ניסו בכל דרך להסתיר מהבנות, התגלו לבסוף לכולן. לאימה היה משהו בקיבה. קראו לזה סרטן. משהו רע כרסם בה מבפנים. 
הרופא כמעט לא עזב את ביתם. הוא רשם סירופים, כדורים וזריקות וניסה לשכנע אותה ללכת לבית חולים, לעבור ניתוח. אבל אימה סירבה בעקשנות.
"מה זה יעזור לי?" חזרה כל הזמן. "הרי אתה יודע, דוקטור, אין תרופה למחלה הזו. לפחות, אמות בבית, במיטתי, עם אהוביי מסביבי".
אלו היו הימים שבהם מלכה, האחות הגדולה הפכה לחברה הכי טובה והכי קרובה של לורה. "באמת ייתכן שאמא תמות?" שאלה אותה לורה ביאוש.  "תגידי שזה לא נכון ואני אאמין לך!"
מלכה ניסתה להרגיע אותה, "המחלה הזאת יכולה להימשך הרבה זמן. יש לה תקופות טובות יותר וגרועות יותר. לגבי המוות, רק אלוהים יודע, רק לו יש את הכוח להחליט מה יקרה. אנחנו חייבות לקוות".
בערב, לורה התפללה ביתר שאת, והבטיחה להיות ילדה טובה וצייתנית, העיקר שאמא תרפא, ושהיא לא תתייתם. לאחר זמן מה הילדה התרגלה למחלתה של אימה ואף חשבה שאולי תפילותיה וכישוריו של הרופא יצליחו להציל אותה. עד שבאחד מימי שישי המורה קראה לה לחדר המורים ואמרה לה ללכת הביתה כי אימה נפטרה.

***

אני לא זוכרת אם בכיתי, אני אפילו לא זוכרת את הלוויה. למחרת חליתי, הייתי חולה מאוד. אשפזו אותי, ואחיותיי שהו ליד מיטתי לסרוגין כדי שלא אהיה לבד. עמדתי למות מהמחלה, או אולי מהכאב, אבל בסופו של דבר התאוששתי. בצאתי מבית החולים מצאתי כי השמלות של אחותי פרידה היו עכשיו קצרות מידי. לעומתן, אלה של דינה התאימו לי.
כשנפגשנו, ד"ר בינדר לחץ את ידי ואמר שאני ילדה מאוד אמיצה. הייתי שמחה למרות שלא הבנתי למה מגיע לי כל כך הרבה כבוד. "מה הפלא הגדול שהבראתי? שלא היה לי סרטן ?" אמרתי לעצמי. אבי היה מאושר, וכך גם אחיותיי. מלכה לקחה אותי בזרועותיה כמו אמא וסיפרה לי ששכבתי כבר שבוע בבית החולים, חולה מאוד, לא מודעת לעצמי.
"האבחון היה דלקת ריאות", לחשה אחותי. "הפחדת מאוד את כולנו!".
כך הגעתי הביתה מלווה על ידי כל משפחתי והייתי מרוצה מכל תשומת הלב שקיבלתי. כשעברתי את הדלת, הבחנתי באיש זר יושב בכיסא של אבא ליד החלון. כשנכנסתי קם ובא לקראתי עם יד מושטת, "סנדו" הציג את עצמו כשהביט בעיניי.
הוא היה גבר גבוה ורזה עם שיער עבה, מלבין. פניו היו מלאות באינספור קמטים ועיניו היו עצובות. 
"זה מר סנדו", הסביר אבי. "הוא רוקח, הוא אחיה הגדול של אמך וגר בבוקרשט".
"אני לורה" אמרתי והושטתי את ידי. "הילדה הרביעית".
ביקורו של הדוד שצץ בין לילה גרם לי לאי נוחות, לא יכולת להסביר למה. מר סנדו הגיע אלינו כדי לכבד אותנו ואת אבלנו, לפי המנהג היהודי, לשבת שבעה בבית אחותו איתנו, ילדיה ובעלה.
מאוחר יותר התיישבנו כולנו ליד השולחן. השָׁכנה מילאה את המקרר והאוכל היה טעים במיוחד בהשוואה לזה מבית החולים. רוקנתי את הצלחת במהירות.
הרגשתי טוב ככה עם כולם סביבי, במיוחד כשאמרו לי כמה טובה ואמיצה הייתי במהלך המחלה ואפילו כשקיבלתי זריקה לא בכיתי, ולא סירבתי לטיפולים. כמו מבוגר!
אחר כך הלכתי לישון, עדיין הרגשתי חלשה, ונתתי לאחרים לקשקש מסביב לשולחן. מלכה הכינה קפה, והריח הגיע עד חדרי. אבל מר סנדו העדיף תה. היו לנו תמיד פרחי טיליה מיובשים ולא הופתעתי מכך שהאדון סנדו העריך את הארומה של התה. גם אנחנו אהבנו אותו מאוד. 
אבא, לעומת זאת, שתה שתי כוסות קפה שדוד סנדו הביא מבוקרשט.
"יתכן שלא אשן בלילה" שמעתי את אבי אומר, "אבל זה שווה את זה! הרבה זמן לא שתיתי קפה אמיתי".
למחרת החולשה שלי נעלמה. הייתי בבית וכמובן שזה היה הכי חשוב. ביום השלישי הכל חזר לשגרה.
בסוף השבוע אבא חשב שחזרתי לעצמי ושאוכל לשאת את הבשורה הגדולה, את ההפתעה שחיכתה לי לאחר חזרתי מבית החולים. בין המנהגים, המסורות או האמונות הטפלות היהודיים, ישנה האמונה שאפשר להציל ילד חולה מאוד ממוות אם הוא נפדה ושמו שונה. "כך המוות לא מזהה אותו" הוסבר לי, כדי שאוכל להבין מה עמדו לומר לי, "היית חולה מאוד".
כך באותו רגע נודע לי שגורלי קיבל תפנית שונה לחלוטין. מר סנדו, עם גדלות רוח ראויה לשבח, רצה לאמץ אותי. לכן הוא חיכה בקוצר רוח שאחזור מבית החולים לקחת אותי לבוקרשט. עיר נפלאה - עיר הבירה! שם אגור בבית גדול ויפה, "וילה אמיתית", כמו שהדוד סנדו כינה אותו. 
זאת אומרת שאנחנו נעזוב בקרוב, כי החופשה שלו עומדת להסתיים.
אחיותיי קינאו בי, אבא אמר שיש לי מזל, אבל אני הרגשתי אומללה, מפוחדת, אי אפשר להשלים עם הרעיון לעזוב את הבית בפתאומיות. מלכה ניסתה להסביר לי כמה טוב יהיה לחיות בעיר גדולה, במיוחד ליד דוד עשיר שיכול לספק לך את כל ההנאות.
"נבוא לראות אותך, את גם תחזרי לבקר בבית. אני בטוחה שתאהבי לחיות שם. יהיו לך דברים חדשים, שמלות חדשות, לא מחודשות, כאלו ישירות מהחנות. תוכלי ליהנות מצעצועים וספרים חדשים ועוד הרבה דברים שהיו חסרים לך עד כה".
אותי לא עניינו כל הדברים האלה. אף אחד לא הבין שאני רוצה להישאר עם כולם ביחד, בביתנו, שלא אכפת לי מהעושר של מר סנדו או מביתו הגדול פי שניים משלנו. כאן היו לי חברים, חבריי מבית הספר. זה היה המקום שבו נולדתי, היכן שהכרתי את כולם, כל שכן, כל כלב או חתול. כאן הייתה משפחתי, אבי, אחיותיי. כאן היה הקבר של אמא! לא רציתי להיפרד מהם.    
כמובן, שום דבר לא עזר. לא דמעות ולא תפילות. הדברים הוכרעו ללא ידיעתי או רצוני. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ממש רתחתי, "זה אומר שאף פעם לא אהבו אותי! זה אומר שלא אכפת להם אפילו אם אני עוזבת! אני אראה להם!" אמרתי לעצמי, שולטת בדמעותיי, "אם לא אכפת להם, אז גם לי לא יהיה אכפת מהם!".
למחרת, בלב כבד, הלכתי לתחנת הרכבת מלווה בפמליה המשפחתית. מר סנדו החזיק את המזוודה היפה שלו ביד אחת, ואני, את התרמיל עם החפצים שלא רציתי להיפרד מהם. לא היו הרבה. דודי סירב לקחת את ה"מטלטלין" שלי, כפי שכינה אותם, מהמגירה. אבל, אוסף חלוקי הנחל והבובה מרגרט היו במטען. מרגרט הייתה הבובה שאמי תפרה מחתיכות קטיפה, שמיכה מבד מגבת, "שנשארו מהזמנים הטובים", כפי שהיא אמרה כשדיברה על התקופה שלפני המלחמה. לבובה הזו היה סיפור משֶׁלָה  ומר סנדו שהבין כמה היא חשובה לי, פינה לה מקום במזוודת העור החומה שלו, שהייתה סגורה עם מנעול נוצץ, כמו תכשיט.
אבא הזמין כרכרה וכולנו עלינו לתוכה. אחיותיי לא הלכו לבית הספר לרגל האירוע, עזיבת ביתי, ויצאנו לתחנת הרכבת.
התחנה הייתה עמוסה באנשים ואני, בגלל הדמעות, ראיתי הכל במעורפל. למרות ההבטחות שהבטחתי לעצמי, בכיתי באנחה, כאילו היה זה סוף העולם, למעשה כך היה נראה לי.
כשהרכבת החלה לנוע, הבטתי נואשת מבעד לחלון באנשים המתרחקים, בתחנת הרכבת המתרחקת ופניהם של אלה היקרים לי. קפצתי את אגרופיי, רציתי לנקום בכל העולם, מבלי לדעת בדיוק במי. במשפחתי שמכרה אותי, לפי דבריהם, או במר סנדו שקנה אותי להציל אותי ממוות.
אני עדיין זוכרת ששאלתי את עצמי כמה כסף הוא שילם לאבא כדי למסור אותי. בראשי, ילדה בת תשע, לא מצאתי תשובה. אבל אבא רצה עתיד טוב יותר עבורי, והוא ראה בזאת את האפשרות הכי טובה עבור בת הזקונים שלו, אך באותו הזמן לא הצלחתי להבין זאת.
דבר אחד היה לי מאוד ברור, אם אמא הייתה חיה היא לעולם לא הייתה מוכרת אותי. הייתי נשארת בבית והייתי נקראת לורה כל חיי, במקום מירבלה, עם שני 'ל'. מַזָלי היה שבסופו של דבר כולם קראו לי מירה, חוץ ממר סנדו, שאמנם בהתחלה לא רצה לשמוע על כך, אבל בסופו של דבר ויתר מחוסר ברירה.
"אקרא לך מר סנדו", אמרתי בתקיפות, "אם תמשיך לקרוא לי מירבלה!". ידעתי שהוא לא אוהב את זה, והוא אמר לי לא פעם "אני דוד סנדו!".
"ואני מירה!"
"את ילדה עקשנית וחסרת נימוס", הייתה מסקנתוֹ. אך בכל זאת עשה כרצוני.
רק במרשם האוכלוסין נשארה מירבלה עם שני 'ל' ושם המשפחה נוימן, במקום ברקוביץ'. למעשה, היה זה שמה של אימי לפני הנישואין, כך שלא התעצבתי יותר מדי. זה אפילו נראה לי כמעשה הנצחה.
הרבה דברים השתנו אז בחיי, אבל יותר מכל השתניתי אני.
מאז שיצאתי מהבית לא בכיתי אף פעם, בדיוק כפי שהבטחתי לעצמי. הילדה הקטנה שעזבה כנגד רצונה את עיר הולדתה הפכה לאחרת, טובה יותר וחכמה יותר.
כשהגעגועים גברו הייתי רצה לחדרי, שם, בין המחברות וספרי הלימוד שהבאתי איתי לבוקרשט, בתרמיל העץ, היה אלבום התמונות שלקחתי בעזיבתי, ללא ידיעת אבי או דוד סנדו. האלבום היה דק, גם זיכרונותיי היו מעטים, אבל השלמתי אותם יום אחר יום עם אירועים חדשים.
שם, היה סיפור הצעדים הראשונים שלי, כפי שאימי סיפרה לי. היום בו הכרתי את החברה הראשונה שלי. סיפורה של הבובה מרגרט, זו שנתפרה משאריות של קטיפה, הבובה שמעולם לא נפרדתי ממנה ועוד אירועים רבים אחרים.
היום אני מתחרטת שלא המשכתי לרשום, כפי שאימי עשתה, כל מה שאי פעם קרה. הזמן עובר מהר והדברים נשכחים.
"מה את עושה שם?" שאלתי את אמא יום אחד כשראיתי אותה רוכנת מעל המחברות שלה.
"אני כותבת".
"למי את כותבת?".
"לאף אחד, טיפשונת. אני כותבת לעצמי כדי לא לשכוח. בדרך זו אני מצליחה להערים על השנים ושומרת על זיכרונותיי. התחלתי לכתוב לאחר שכל המסמכים, המכתבים והתמונות של סבא וסבתא, של כל המשפחה אבדו, היום שבו עלית הגג עלתה באש בביתנו. כל הדברים, תיבות הדואר, המזוודות שהם השאירו לי לשמירה כשהם הוגלו לטרנסניסטריה, הכל הפך לאפר. ההורים שלי, זאת אומרת סבא וסבתא שלך מעולם לא חזרו, ואני הבנתי כמה חשובים הזיכרונות וכמה מהר הזמן מוחק אותם. חיי היום מורכבים מבנאליות, אבל אלה החיים שלנו. עם הזמן, מידע זה יהפוך להיסטוריה. הזמן נוגס ללא רחמים בזיכרונם של האנשים, גם באילו שנשבעו שלעולם לא ישכחו - זה מה שקראתי פעם בספר" אמרה אימי, "ואז עלה לי הרעיון לכתוב. יש לי כאן ארבעה מחברות. מלכה, דינה, פרידה ולורה, בתי הרביעית". "שלך ריקה יותר" אמרה, "כי את הקטנה ביותר, אבל היא תתמלא בבוא הזמן".
"ולמי יהיה צורך בזיכרונות האלה?" שאלתי אותה בתמימות של הילדה.
"לא ידוע. אולי יתחשק לך לכתוב מתישהו, לילדיך או לנכדיך ... לא חבל שזה ילך לאיבוד? או בפעם אחרת, מי יודע, תרצי לגלות את הסיפורים על עצמך. תמצאי את כולם כאן!".
צחקתי והשארתי את אימי ליד השולחן עם ערימת הניירות לפניה, והלכתי לשחק. לילדים אין זיכרונות, רק לזקנים!
אימי מתה, ואם גיליתי משהו על חיי משפחתי זה היה באמת רק מהמחברות שלה או מהסיפורים של מלכה, אחותי הגדולה, כשהשתחלתי למיטתה והתחננתי אליה כל כך, עד שהיא נעתרה ולו רק כדי להיפתר ממני.

***

"ירד גשם זלעפות ביום שנולדת", כך סיפרה לי מלכה על אימי. "היא לא ממש ידעה איך להודיע לאבא שביתו הרביעית בדיוק נולדה. אבל, מיד שאבא ראה אותך", אמרה, "עיניו הוארו. אמרו שהיית כל כך יפה שלא הייתה עוד אחת כזאת בכל מחלקת היולדות!"
"מה פתאום!"
מלכה הפסיקה לדבר וצחקה בערמומיות.
"לי בכלל לא נראית נחמדה, עם אף בגודל של כפתור קטן ופה מעוות וצורחת כאילו שנחש הכיש אותך. בכית ללא כל סיבה. מפונקת קטנה, כל הזמן בתנועה, כך שאף אחד לא היה יכול להחזיק אותך בזרועותיו. פעם אחת, אמא ביקשה ממני לעזור לה להשכיב אותך לישון בעריסה, וכמעט הפלתי אותך מזרועותיי. כמעט התעלפתי מפחד בזמן שפרפרת כמו דג ביבשה. אוף! רצית רק את אמא וצרחת עד שסיפקו את רצונך. תיעבתי אותך וממש קינאתי בך. כולם בבית התחרו בלפנק אותך."
מלכה עשתה חיקוי שלי עם ידיה וצחקה עלי, אך לי הכול נראה אמיתי. יכולתי לראות את מיטת בית החולים, היכן שאימי ילדה אותי, יכולתי אפילו לראות את הגשם מטפטף על החלון, יכולתי לראות את עצמי בחיתולים, צורחת כל היום, כמו שאמרה אחותי.
"אבל למחרת פסק הגשם", המשיכה מלכה, "השמש הופיעה בשמים הצלולים, ובישרה על בוא האביב".
                             

***

אך האביב ההוא לא הביא שפע לעולם וגם לא שקט. פני האנשים קדרו משמועות על זמנים רעים שבפתח. המלחמה איימה, מתקרבת עוד ועוד בכל יום שעובר ונראה שאף אחד כבר לא יכול לעצור אותה.
אבל ללורה לא היה מושג. היא צמחה יפה. חלב אימה בקושי הספיק לתאבונה ובסופו של דבר, היא התגלתה כמקור השמחה של כל המשפחה. הצחקוקים והמשחקים שלה הצליחו להאיר את כל הבית.
היהודים נבהלו. שמועות על מחנות, גירושים ופוגרומים הופיעו מיום ליום, אחת גרועה יותר מהשנייה.
בסוף השנה הראשונה של חייה, לורה התחילה לעשות את צעדיה הראשונים. רוב הזמן הייתה מלאה בחבורות ושריטות, רגליה וידיה היו מלוכלכות ופצועות, ויום אחד הופיעה עם חתך מעל העין, שאותו היה צריך לתפור בבית החולים.

***

"כשהיית בת שנה וחצי", המשיכה מלכה את סיפורה, "הכרת את ליאנה בפארק ליד ביתנוּ. היה הייתה קצת יותר מבוגרת ממך, ומאותו היום, היא הפכה לחברה הכי טובה שלך. בפארק, האמהות הוציאו את הילדים החוצה כשמזג האוויר היה נעים, ושם עשית תרגילי הליכה, מספסל אחד לשני. צרחת משמחה כשהצלחת, אבל אותן צרחות ליוו גם את הנחיתות על הטוסיק. אך לא בכית. היית שאפתנית והתחלת מחדש בלי פחד. ליד פתח ביוב ללא כיסוי, התחלת להתנדנד וכמעט נפלת. אמא ואני, שהיינו איתך בפארק, קפצנו מהספסל בפחד, אבל פתאום הגיעה אליך ילדה קטנה בגילך, לעזור לך. זו הייתה ליאנה הקטנה. עד ששתינו התקרבנו, שתיכן, בחיבוק, החזרתן את האיזון." 

***

הכרתי את הסיפור, אבל נהניתי לשמוע אותו מפי מלכה. אני וליאנה נשארנו חברות עד שעזבתי את העיר.
במהלך השנים אנו יכולים לשכוח הרבה דברים: אנשים מוכרים, שמותיהם, אנו שוכחים אפילו פרקים מהחיים. אבל כמה שברי פרטים, גם כאלו ללא חשיבות, עשויים להופיע כמו ברקים על העין, באופן בלתי צפוי ובבהירות מדהימה. למשל, אני זוכרת במעורפל את פניה של חברתי, אך אני יכולה לראות בבירור את השמלה הכחולה ואת ז'קט הצמר שלה שהיה חסר בו כפתור כשהיא ליוותה אותי לתחנת הרכבת ביום היציאה שלי לבוקרשט.
גם פניהם של אחיותיי ושל אבי מטושטשים במוחי באותה מידה על הרציף הצפוף, מלא באנשים, כשהם בדרכם לפלסטינה. אבל את המזוודה שעליה ישב אבי, המזוודה הגדולה שלנו, שבה החזיקה אימי את החומרים שלה - אני רואה בבהירות רבה. עם קצה מכורסם בקצוות והשעוונית הדהויה המכוסה בכוכבי נייר כסף מבריקים, אלה שהדבקתי ביום של ראשון במאי, שתיראה יפה יותר.
אחרי כל השנים שחלפו מאז, אני חושבת שחיינו מורכבים מסיפורים. הסיפורים של אימי, של אחותי ושל ד"ר בינדר, שהיה כל כך נעים לשמוע אותם. היום אני חושבת שהם חלק בלתי נפרד מסיפור חיי.
לאחר שסיימה את שיעוריה, במיוחד בימי החורף, מלכה לקחה את סל עבודת היד שלה וקראה לי למטבח, בו בערה אש בתנור הברזל הגדול, שעליו קומקום מלא במים חמים, מוכנים לתה טיליה. לא הייתי אפילו צריכה לבקש. ישבתי על הכיסא הנמוך קרוב לרגליה והקשבתי כולי אוזן.

***

"יום אחד", ככה אחותי אהבה להתחיל את הסיפור שלה, "ליאנה הגיעה לפארק עם בובה חדשה שקיבלה כמתנת יום הולדת, ואתן שיחקתן איתה כל אחר הצהריים. כשהגיע הערב, רצינו לאסוף אותך הביתה. הפארק היה מלא באנשים, גם הוריה של ליאנה היו שם, גם אמא וגם אני. אבל כשעמדנו לעזוב, בשום פנים ואופן לא הסכמת להיפרד מהבובה. צרחת כל כך חזק כך שאנשים התאספו  לראות מה קורה. אמא רצתה למות מבושה! פניה היו אדומות והיא נשכה את שפתיה. את מכירה את ההרגל שלה, כשהיא הייתה מאוד נסערת? פתאום היא רכנה ולחשה לך משהו באוזן. מאוחר יותר היא גילתה לי את הסוד, אבל אז היא פשוט משכה אותי ביד, וסימנה לשתוק. רצת אחרינו כמו כלבלב.  - 'אם תחזירי לליאנה את הבובה, תקבלי בובה יפה יותר!'
'בובה עם שמלת קטיפה ותחרה, כמוה לא הייתה לאף אחת! הבובה שלה היא מהחנות. אפשר לקנות אותו דבר, אבל הבובה שלך תהיה ייחודית! בובה שאין כמותה!' זה מה שאמא הבטיחה לך ושלושתנו הגענו הביתה, ללא תקריות נוספות. את, עייפה, אני, סקרנית, ואמא שמחה שחשבה על הרעיון שהציל את המצב. אני זוכרת שניסיתי כל הלילה לדמיין איזו מילת קסם לחשה אמא באוזנך כך שפתאום נרגעת. מאוחר יותר, אחרי שכולם בבית נרדמו, אמא חיטטה במזוודה שלה אחר פיסות חומר והוציאה אחת מהן, ריבוע קטיפה אדומה וכמה סרטי תחרה. אני חושבת שהיא עבדה כל הלילה, כי בבוקר הבובה הייתה מוכנה. כשפקחת את עיניך וראית אותה, התחלת לקפוץ ולצעוק משמחה 'מרגרט! נקרא לה מרגרט! וזה באמת יותר יפה מהבובה של ליאנה. היא הבובה הכי יפה בעוֹלָם!' "

***

                             
אני זוכרת איך מלכה הסתכלה עלי צוחקת ועיניה נצצו. אה, כמה אהבתי את אחותי הגָדוֹלה! זה היה כאילו שאמא חיה, אבל פחדתי שאשכח את אימי האמיתית, אשר פניה נמחקות יותר ויותר. אומרים שאנשים לא באמת מתים כל עוד  מישהו זוכר אותם, לכן ניסיתי לחשוב עליה כל יום. ולא רק עליה. על הבית שלנו, על השולחן מעץ האשוח, על המזוודה, שבה אהבתי לחטט בין הכפתורים באור הזהב של המנורה שלאורה תפרה אמנו שמלות, תיקנה גרביים או סרגה סוודרים המתאימים לקור המקפיא.
אני מחייכת. אני מחייכת לאימי, אני מחייכת למלכה ולאבי, אני מחייכת לאחיותיי ולזיכרונותיי שמתערפלים עם הזמן. לבי נשבר ואני אומרת לעצמי שלמעשה, בעצם, לא ממש הכרתי אותם.
סבי וסבתי מתו בטרַנְסניסְטריה. התקופה ההיא לא נדונה בביתנו. היינו קטנות מדי בשביל כאלה בעיות גדולות. לאחר הנישואין עזבה אמא את בית הוריה והגירושים לטרַנְסניסְטריה פסחו על העיירה שבה התיישבה עם אבי. הילדות, אחיותיי, נולדו זו אחר זו. מלכה, דינה, פרידה, ולבסוף אני, בדיוק באמצע המלחמה.

עוד על הספר

הבת הרביעית מדלן דוידזון

פרולוג

כשנולדה ביתו הרביעית של דוד, הבשורה לא שימחה אותו. בלשון המעטה. עמוק במוחו הוא חשב שזה יהיה בן וקיווה שהמחשבה הזו תהפוך למציאות. גם ככה לא היה קל לדוד הרפד לגדל את שלושת הבנות שכבר היו לו בבית.
הוא זכר היטב את היום בו שרה, אשתו, סיפרה לו שהיא שוב בהריון. "עוד ילד?" הוא קרא, בפחד. "אולי ניפטר ממנו", אמר בלחש. אבל אשתו התחלחלה: "איך יש לך את התעוזה להביא את החטא הזה על ראשינו? חלילה", הוסיפה בלחש, כאילו פחדה שהשמים ישמעו את קולה. "איך אתה יודע שזה לא יהיה בן, הבן המיוחל שיעזור לך בעבודה, ישים כתף, יגיד קדיש כשאנחנו כבר לא נהיה?! הרי אתה יודע איך אומרים: כל ילד ומזלו שלו. אתה תראה, יהיה טוב".
שרה הייתה אישה חכמה, חרוצה, שתמיד ידעה לבחור בין טוב לרע, ובמילים טובות להרגיע את דוד בכעסו, אפילו להניע אותו מרצונו ולדחוק בו, כאשר בפניו עומדת הזדמנות שלדעתה אין לפספס.
כך היא עמדה לידו שני ימים ושני לילות, כתף אל כתף כשהם תופרים את מדי החיילים שהתנחלו בעירם. כך ריפדו את הסלון של הקולונל ואת המזרונים עבור הקצינים, כאשר גדוד החי"ר שוכן בצריפי העיר.
בעיירה דיברו על מלחמה קרובה, העיתונים היו מלאים בחדשות, פרשנויות, נאומים פוליטיים, אחד יותר מרעיש ממשנהו. אנשים התחילו להתערב לצד מי יהיו הרומנים הפעם, פוליטיקאים צצו כהרף עין. עירם הייתה כמרקחה.
החדשות לא בישרו טובות, אך גדוד החיילים, שהתנחל במעלה הגבעה מאחורי גן האשוחים, העיר לחיים את מחוזם הקטן. המסעדות התמלאו, הפאבים אף הם. המסיבות, הנשפים ופרשיות האהבה שנולדו בן לילה לא פסקו.
העיר קמה לתחיה עם הופעת קצינים וחיילים על מדיהם שטיילו בהליכה גאה לאורך רחובה הראשי  ומשכו את עיניהן של נערות קלועות צמה. 
החנויות הכפילו את פעילותן. כך גם החנות של דוד.
הרחוב בו גר היה מאוכלס ביהודים רבים. הסוחרים הציגו את מרכולתם ושיבחו אותה בקול, הירקנים הגיעו לדוכנים עוד בלילה. הקונים בדקו היטב כל פרי, הריחו אותו, ושאפו את ניחוחו. האיכר היה מפתה אותך לטעום עינב או שזיף מתוק כמו דבש הנדבק לאצבעותיך. ברחוב נפרשו דוכנים עם כלי בית, כלי אוכל, סכו"ם, מפיות ודברי רקמה, בגדי יד שנייה ומבצעים של שאריות בדים.
נערים ונערות חזרו מבית הספר, ממלאים את הרחוב ברעש, כמו ציפורים פטפטניות. חלקם עצרו מול משטחי הסחורות המסודרים לכל אורך המדרכה, עמוסים בערימות של עיתונים, מגזינים, ספרים מכל הסוגים. רומנים, אוספים של הרפתקאות, חוברות של עצות מעשיות, ספרי בישול. 
בעיירה זו חי בשלווה ובשכנות טובה עולם יהודי שלם.
אבל  דוד ידע שהשגשוג כנראה  זמני הוא. הוא גם ידע שהשמועות המדאיגות על עליית האנטישמיות, ששמע לאחרונה, היו מבוססות. "מה שיבוא, רק אלוהים יודע" אמר לעצמו בלב כבד ונרעש, אבל תלה את תקוותו בכוחו ובטובו של הקדוש ברוך הוא, כי דוד, כמו רוב יהודי השכונה, היה איש מאמין.
למעשה, מצבו היה לא רע, הוא אפילו הצליח להחזיר את ההלוואה הבנקאית עבור הבית שבבעלותם, הבית שהוא ושרה חלמו עליו כל כך הרבה זמן.
הבית לא היה גדול, אבל הוא היה חזק, בית 'בעלבוטעש', כפי שקרא לו בגאווה. שני חדרי שינה עם מיטה זוגית עבור הבנות וחדר נוסף לשניהם, מבואה ששימשה גם כסלון ומטבח נוח ומזמין, בו אשתו שלטה כמלכה. אשתו הייתה מלאה בכישרונות. לדוד היה הרבה אמון בה. ומלבד תכונותיה האחרות, שרה הייתה גם יפה להפליא. מבט אחד בעיניה יכול להשכיח ממך את כל צרות העולם.
"אם שרה אמרה שעומד להיות בן, זה בטוח, יש לה את הסימנים שלה" עודד דוד את עצמו. "ובכן, במקרה כזה", אמר לאשתו, בחזה מנופח, "שיהיה בשעה טובה!" והוא הלך לטברנה של שמיל לחגוג את המאורע. הם שתו יחד כוסית ערק, הרימו כוס לחיים, לבריאות ולזמנים שקטים יותר עבור הברנש שעתיד לבוא ועבור לידה קלה. שמיל הביא עוד צלחת מקרל, צנצנת חמוצים, כאלו שבשום בית מרזח אחר בעיר לא תמצא והם שכחו מכל צרות העולם.
שישה חודשים לאחר מכן, מהחלון המלוכלך של חדר ההמתנה בבית החולים בעיר, צפה דוד בגשם העיקש ששטף את העיר כבר שבוע.
זקנו, פעם שחור כנוצת העורב, הפך עכשיו לאפור וזרוע בשערות לבנות, עיניו אבדו מעט מהעליזות, גבו - כפוף יותר, אבל הוא הרגיש את עצמו ללא שוני. אדם בעל דיבור נעים, ראש צלול ומכובד בקהילת העיירה. אדם שכוחו במותניו. אף פעם לא התרגש מהבעיות שהתעוררו במהלך חייו - והן היו לא מעטות, אך הלידה הזו הדאיגה אותו. בחודשים האחרונים להריונה, שרה נראתה חלשה, חיוורת, בעלת בטן גדולה, שבקושי הצליחה לשאת על רגליה הרזות והעייפות. הלידה הגיעה במאי, באביב 1940, הדשא עוד לא בצבץ, היה קר ולח וגשם מונוטוני ירד ללא הרף, מתמיד ומדכא. בעבר, קרוב לחג הפסח, לקוחות החלו לפקוד את החנות שלו עד שעות הערב המאוחרות. חלקם היו ממש נחושים לקנות, אחרים רק רצו לראות או לגעת בסחורה, אבל בסוף כולם יצאו עם חבילה בזרועותיהם. עכשיו הדברים השתנו. המלחמה על הסף.
דוד הפנה את מבטו מהחלון המוכתם בלכלוך אל דלת אולם הלידות. “הלוואי שזה יגמר כבר. שיהיה מה שיהיה, העיקר שיהיה בן" הוא חייך למחשבה שעברה בראשו. וכן, ממש באותו רגע הופיעה מולו המיילדת, מנפצת את חלומו במלה אחת. "בת"
אבל איזו בת... לא ראית יפיפייה שכזאת. שלושה וחצי קילו, בלי עין הרע, הפנים עגולים, כמו תפוח, "אפילו לא היית מנחש שזו הבת שלך" קרצה אליו המיילדת אתי, אותה המיילדת שיילדה את כל שלושת הבנות של דוד ועוד מחצית מילדי העיר.המיילדת אתי, הייתה אחת ויחידה!
"שיהיה במזל, בן אדם! אני שמחה להיות הראשונה שמבשרת לך". דוד נכנס בביישנות לחדר שבו שכבה אשתו, מחזיקה על חזה את הצאצא החדש. כשראתה אותו, שרה השפילה את עיניה למטה: "אוי בעלי! כאילו שלא רציתי בן?... אבל מה אפשר לעשות? זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה. עכשיו, באמת, זה לא מה משנה. במקום שאוכלים שלוש פיות יאכל גם הרביעי. ואחרי הכל, מאז שהבנות היו קטנות, שמרתי את כל הדברים: את העריסה, ואת העגלה, אפילו את הבגדים. זה כאילו שהלב אמר לי שאשתמש בהם שוב. שמרתי גם את המיטה הקטנה בעליית הגג. ולגבי אוכל, לעולם לא נגמר לי החלב. תביט, איזה עושר! ותראה כמה יפה הילדה", אמרה לו שרה בחיוך.
"היא ממש יפה", אמר דוד בהערצה ונשק על מצחה של התינוקת. "ואני מאושר גם בלי שאת צריכה לשכנע אותי".

פרק ראשון

וכך הגעתי לעולם.
מגיל צעיר הבנתי שההורים שלי היו מעדיפים שאהיה בן או אולי בכלל לא. אבל מפני שלא היתה ברירה, קיבלו את המצב וצירפו אותי למשפחה.
עתה היינו בית עם ארבע בנות: מלכה, דינה, פרידה ואני, בת הזקונים במשפחה, לורה, על שם מישהי בשם לורטה, שאף אחד לא טרח לספר לי מי היא הייתה. כנראה אזלו שמות של הסבתות, דודות או קרובות משפחה אחרות. בכל אופן, מאוחר יותר גיליתי את הסיפור על לורטה, שלא הייתה סתם אישה רגילה, אלא נשמה גדולה ומיוחדת.
אומרים שאלוהים נוכח כאשר נבחר שם היילוד. לורה היה שם מתאים, קל ללמידה וקל לביטוי, שם שנהניתי ממנו מהיום הראשון. כשהייתי רק בת שנה כבר ידעתי לצעוק "לורה" בקול רם. הודות לראיית הנולד של אימי, ירשתי מאחיותיי נדוניה עשירה. ואיזו נדוניה! מוארכות או מקוצרות, מוגדלות או מוצרות, השמלות שלהן היו טובות בדיוק בשבילי - כך יכולתי לשמוע את אימי מתפעלת בכל פעם שסידרה אותן.
נולדתי בזמנים קשים. זה נכון שכל הילדים שהכרתי היו באותו המצב, אבל בילדות הזאת לא הצלחתי להבין את הצרות של הוריי. 
כשמלאו לי תשע עליתי לכיתה ג'. המלחמה הסתיימה כמה שנים קודם, ועבור רומניה החל "תור הזהב של בניית הסוציאליזם", כך אמר כל העולם. כך הכריז גם הרמקול התלוי על הקיר בסלון שלנו, כך גם העיתונים, וזה מה שהמורה שלנו לימדה אותנו: "מזל גדול עבור כל ילדי הרפובליקה העממית של רומניה, שאנו חיים את ימי התהילה האלה!"
אבי עבד גם כרפד, הפעם כשכיר במפעל ממשלתי, ואימי עסקה בעבודות תפירה עבור שכנים, חברים ועבור כל המשפחה. בכל פיסת חומר נעשה שימוש. חתיכות של כותנה דקה הפכו לחצאיות או חולצות. שאריות חומר אחרות הפכו לוילונות, ציפיות, מטפחות, כריות מחטים - כאשר לא יכלו לשמש לשום דבר אחר.
אמי הייתה בשלנית מעולה, השתמשה בכל חתיכת עצם האחרונה וחתיכת עור אחרונה. אף פעם לא היינו רעבים. איכשהו, הצלחות היו תמיד מלאות.
לפעמים הייתי שומעת את הוריי מדברים בלילה על הזמנים שלפני המלחמה, זמנים שלא הכרתי. הם דיברו על בית המלאכה לריפוד של אבא, המלא בסחורה באיכות הגבוהה ביותר, שהובאה מחו"ל, מוינה ובודפשט, רק קטיפה ומשי. הם דיברו על לקוחות בית המלאכה, שידעו מה המשמעות של סחורות מעולות והעריכו אותן כראוי.
כאשר הקשבתי להם, דמיינתי חנות בערך כמו המכולת ברחוב הראשי רק שבמקום צנצנות, קופסאות או בקבוקי משקה - היו מדפים עמוסים בבדים, קטיפה ומשי.
"זה היה עולם אלגנטי ומאושר יותר" אמר אבי. "אילו דברים טובים, איזו סחורה מהשורה הראשונה, עבור כל הטעמים וכל הכיסים. ואנחנו, היהודים, כל הרחוב, מה אני אומר?, כל השכונה התאספה סביב בתי הכנסת בשבת". ואז אבי היה נאנח "הכל הלך... והיהודים... חלק עזבו ואת האחרים המלחמה פיזרה".
אמי ניסתה להרגיע אותו, והזכירה לו את הרדיפה נגד היהודים שהחלה עוד בממשלות הקודמות. "דבר בלחש, בן אדם, כדי שאף אחד לא ישמע אותך", הוסיפה אחרי כל משפט. "לקירות יש אוזניים! חוץ מזה, תעיר את הילדים! היום יש לנו שקט ואף אחד לא מציק יותר ליהודים. שנהיה בריאים, ושנוכל להתמודד אחד עם השני בדרך כלשהי. אלוהים גדול! כפי שהוא הגן עלינו מטרנסניסטריה, מפני הגירוש, הוא ימשיך לשמור עלינו - יש לך משכורת, לי יש את המחט, ומלמעלה - רחמנא ליצלן".
 "שרה, את מאמינה להם? כמה זמן ימשך השקט הפעם? אני, למשל, לא הייתי נותן בהם אמון גם אם היו נודרים אלפי נדרים!"
 "תישן ואל תפתח את הפה לשטן", לחשה אמי בחושך, "תמיד ראית שחורות".
                                    

***

אבל ללורה הזמנים נראו ממש טובים. בלילות שבהם לא הצליחה להירדם, ראתה את אימה קמה מהמיטה בנעלי בית מלבד, מושכת מתחת לספה את מזוודת הקרטון הגדולה ומוציאה את אוצרותיה: כפתורי צדף או פנינה, מבריקים כתכשיטים, קולרטים מתחרה וסרטי משי שהייתה ממיינת ומסדרת עד שמצאו את מקומם המתאים על חולצות או שמלות. לאור מנורת הנפט, תיקנה וסרגה בשקידה. לא חשוב אם היה חם או קר, מכוסה בצעיף בעל ציציות על כתפייה, עשתה את עבודתה בשקט. לאחר מכן הלכה לישון, תמיד עברה ליד מיטות הילדים. היא הקשיבה לנשימותיהם, כיסתה אותם ונתנה להם נשיקה על המצח שהייתה כמו מגע של מלאך. לורה עשתה עצמה ישנה, היא שאפה את הניחוח המבושם של שערה ועורה ומיד נרדמה בנעימים, קטנה מדי בכדי להבין את עומק הדיונים הליליים של הוריה, את התנועה המרשרשת של הסדינים או הבעיות שאיתן נאבקו מידי יום, וכאשר אימה נהגה לומר "לילה טוב" לאביה בקול מתוק נדמה היה לה שפנתה לכל העולם.
אבל, לאחרונה, סוג של חרדה הטרידה את שלוות חלומותיה, הנשימה הכבדה של אימה, ואנחותיה עורר פחד בלתי מובן בלב הילדה. אולי אמא חולה? היא תהתה מפוחדת. אבל בבוקר כל הפחדים נעלמו. 
השמש סילקה את החושך מאחורי הווילונות וליטפה את עיניה הישנות. בזה אחר זה, נגלו הרהיטים, השולחן והכיסאות, כוננית הספרים של בית הספר, כשקרני השמש מאירות עליהם כזהב טהור. כמה שלורה אהבה את הרגע הזה של היום.
"הכל בסדר" אמרו לה הפרחים שבעציצים, ציוץ הדרורים בעץ מעבר לכביש, והרוח המתעתעת שפרשה את הווילונות.
תמיד הייתה ילדה עליזה, שמחה מכל דבר הנמצא בסביבתה. כשהייתה עדיין רכה בשנים, שיחקה עם ילדי השכנים, עם ילדי הגן, טיילה עם אחיותיה הבוגרות, ואפילו הלכה איתן לפגישות בבית הספר. משום שהייתה הצעירה ביותר, כל העיניים היו נשואות אליה, והיא רוותה נחת מתשומת ליבם.
הבעיה היחידה הייתה מחלתה של אימה, שהתקדמה לאט, לאט, ובחֲוסַר רַחֲמִים. קודם היו החולשות, אחר כך כאבי עצמות, שהתפשטו בכל הגוף. אבא חשב שהצרות החליאו אותה והוא נאנק לכל אורך היום. אבל לורה, קיוותה שאימה תירפא כי היא הייתה אופטימית, והרופא האמין שנפש בריאה היא עזרה לחולה. חוץ מזה, ידוע שמחלות באות והולכות, נכון? כמה פעמים היא הייתה בעצמה חולה? ובסוף זה עבר.
אולם ד"ר בינדר, רופא המשפחה, ביקר אותם לעיתים קרובות יותר ויותר. הוא טיפל בהרבה אנשים בשכונה והצליח להציל אותם. אמרו שהוא ממש כמו קדוש. לורה קיוותה שירפא גם את אימה. אך ליתר ביטחון, התפללה לאלוהים כל לילה. הרופא היה בשבילה כמו קוסם. תמיד היה לו ממתק בכיס וסיפור נפלא שהוציא מהכובע כאשר הפך אותו על ברכיו והעביר את כפות ידיו מעליו בתנועות מהירות ולחש "אברה-קדאברה". ואז הסיפור נכנס היישר מהכובע אל הפה הפעור של הרופא.
פעם אחת, כשהוא לא היה בחדר, לורה בדקה את בטנת הכובע בזהירות רבה, אך אף חוט לא היה פרום כדי שיוכל להסתיר שם משהו. ובכל זאת, דבר מוזר, הרופא מעולם לא נפרד מהכובע שלו. גם בקיץ וגם חורף הוא חבש אותו לכל מקום. אולי הוא הסתיר משהו שאף אחד לא יכול לראות ?
סיפוריו היו יפים ולורה מעולם לא שבעה מלהקשיב להם. אבל מה שהרשים אותה יותר מכל היה הסיפור על אביה, שלדברי הרופא היה אמיתי לַחֲלוּטִין. הרופא הציל אותו ממוות על ידי חיתוך גרונו, כשהיה ילד קטן עם דיפתריה קשה.
"אביך נחנק. הוא לא הצליח לנשום בכלל. ואז..."
כאן עצר הרופא לרגע, והחליק את ידו לאורך צווארו המקומט.
"ככה חתכתי אותו" סיים וסובב את דבריו כשעישוני עיניו מביטות לכל עבר.
"זה לא יכול להיות!" אמרה לורה בביטחון.
"את אומרת שאני שקרן? מעכשיו לא אספר לך כלום!"
הילדה הקטנה שתקה מחשש שהרופא יעמוד במילתו. אבל עדיין לא האמינה בסיפור. עם זאת, נשימתה נעצרה וכאילו ראתה את אביה טובע בשלולית דם ואת הרופא כפוף מעליו עם סכין חיתוך הלחם המשוננת בידו. הרופא הזקן היה משועשע מהפחד בעיניה.
"כשתגדלי", הוא חייך כשליטף את שפמו, "את תביני שהרפואה יכולה להציל אותך גם כאשר נראה שהיא הורגת אותך. רפואה היא אומנות, ורופאים הם אמנים... או קוסמים".
ד"ר בינדר היה כמו סבא מלא חוש הומור בעל עיניים קצרות רואי ומשקפיים עגולים, שני עיגולים מצוירים כבמחוגה וממוסגרים במתכת דקה ומוזהבת. הוא היה נמוך ורזה, עם עצמות לחייים בולטות מאוד, פניו נחצו לשניים על ידי אפו החַד וחיוך תמידי נח על שפתיו, אך כשיצא מחדרה של אמה היה רציני ומודאג, גבותיו הלבנות חברו לשורש אפו והפכו לגבה אחת בעודו מזעיף פנים. 
פעם, חיכתה לו בדלת היציאה: "למה אתה מדבר עם אבא שלי בלחש כשאני בסביבה?" שאלה בכעס.
"כי יש כמה סודות השמורים רק למבוגרים. אם תגלי מוקדם מדי, זה לא יהיה טוב".
"לא משנה, אין צורך לספר לי, אני בכל זאת יודעת".
לורה הפנתה לו את גבה, רצה למטבח, שם אף אחד לא יכול לראות את דמעותיה. הבשורות הרעות, אותן ניסו בכל דרך להסתיר מהבנות, התגלו לבסוף לכולן. לאימה היה משהו בקיבה. קראו לזה סרטן. משהו רע כרסם בה מבפנים. 
הרופא כמעט לא עזב את ביתם. הוא רשם סירופים, כדורים וזריקות וניסה לשכנע אותה ללכת לבית חולים, לעבור ניתוח. אבל אימה סירבה בעקשנות.
"מה זה יעזור לי?" חזרה כל הזמן. "הרי אתה יודע, דוקטור, אין תרופה למחלה הזו. לפחות, אמות בבית, במיטתי, עם אהוביי מסביבי".
אלו היו הימים שבהם מלכה, האחות הגדולה הפכה לחברה הכי טובה והכי קרובה של לורה. "באמת ייתכן שאמא תמות?" שאלה אותה לורה ביאוש.  "תגידי שזה לא נכון ואני אאמין לך!"
מלכה ניסתה להרגיע אותה, "המחלה הזאת יכולה להימשך הרבה זמן. יש לה תקופות טובות יותר וגרועות יותר. לגבי המוות, רק אלוהים יודע, רק לו יש את הכוח להחליט מה יקרה. אנחנו חייבות לקוות".
בערב, לורה התפללה ביתר שאת, והבטיחה להיות ילדה טובה וצייתנית, העיקר שאמא תרפא, ושהיא לא תתייתם. לאחר זמן מה הילדה התרגלה למחלתה של אימה ואף חשבה שאולי תפילותיה וכישוריו של הרופא יצליחו להציל אותה. עד שבאחד מימי שישי המורה קראה לה לחדר המורים ואמרה לה ללכת הביתה כי אימה נפטרה.

***

אני לא זוכרת אם בכיתי, אני אפילו לא זוכרת את הלוויה. למחרת חליתי, הייתי חולה מאוד. אשפזו אותי, ואחיותיי שהו ליד מיטתי לסרוגין כדי שלא אהיה לבד. עמדתי למות מהמחלה, או אולי מהכאב, אבל בסופו של דבר התאוששתי. בצאתי מבית החולים מצאתי כי השמלות של אחותי פרידה היו עכשיו קצרות מידי. לעומתן, אלה של דינה התאימו לי.
כשנפגשנו, ד"ר בינדר לחץ את ידי ואמר שאני ילדה מאוד אמיצה. הייתי שמחה למרות שלא הבנתי למה מגיע לי כל כך הרבה כבוד. "מה הפלא הגדול שהבראתי? שלא היה לי סרטן ?" אמרתי לעצמי. אבי היה מאושר, וכך גם אחיותיי. מלכה לקחה אותי בזרועותיה כמו אמא וסיפרה לי ששכבתי כבר שבוע בבית החולים, חולה מאוד, לא מודעת לעצמי.
"האבחון היה דלקת ריאות", לחשה אחותי. "הפחדת מאוד את כולנו!".
כך הגעתי הביתה מלווה על ידי כל משפחתי והייתי מרוצה מכל תשומת הלב שקיבלתי. כשעברתי את הדלת, הבחנתי באיש זר יושב בכיסא של אבא ליד החלון. כשנכנסתי קם ובא לקראתי עם יד מושטת, "סנדו" הציג את עצמו כשהביט בעיניי.
הוא היה גבר גבוה ורזה עם שיער עבה, מלבין. פניו היו מלאות באינספור קמטים ועיניו היו עצובות. 
"זה מר סנדו", הסביר אבי. "הוא רוקח, הוא אחיה הגדול של אמך וגר בבוקרשט".
"אני לורה" אמרתי והושטתי את ידי. "הילדה הרביעית".
ביקורו של הדוד שצץ בין לילה גרם לי לאי נוחות, לא יכולת להסביר למה. מר סנדו הגיע אלינו כדי לכבד אותנו ואת אבלנו, לפי המנהג היהודי, לשבת שבעה בבית אחותו איתנו, ילדיה ובעלה.
מאוחר יותר התיישבנו כולנו ליד השולחן. השָׁכנה מילאה את המקרר והאוכל היה טעים במיוחד בהשוואה לזה מבית החולים. רוקנתי את הצלחת במהירות.
הרגשתי טוב ככה עם כולם סביבי, במיוחד כשאמרו לי כמה טובה ואמיצה הייתי במהלך המחלה ואפילו כשקיבלתי זריקה לא בכיתי, ולא סירבתי לטיפולים. כמו מבוגר!
אחר כך הלכתי לישון, עדיין הרגשתי חלשה, ונתתי לאחרים לקשקש מסביב לשולחן. מלכה הכינה קפה, והריח הגיע עד חדרי. אבל מר סנדו העדיף תה. היו לנו תמיד פרחי טיליה מיובשים ולא הופתעתי מכך שהאדון סנדו העריך את הארומה של התה. גם אנחנו אהבנו אותו מאוד. 
אבא, לעומת זאת, שתה שתי כוסות קפה שדוד סנדו הביא מבוקרשט.
"יתכן שלא אשן בלילה" שמעתי את אבי אומר, "אבל זה שווה את זה! הרבה זמן לא שתיתי קפה אמיתי".
למחרת החולשה שלי נעלמה. הייתי בבית וכמובן שזה היה הכי חשוב. ביום השלישי הכל חזר לשגרה.
בסוף השבוע אבא חשב שחזרתי לעצמי ושאוכל לשאת את הבשורה הגדולה, את ההפתעה שחיכתה לי לאחר חזרתי מבית החולים. בין המנהגים, המסורות או האמונות הטפלות היהודיים, ישנה האמונה שאפשר להציל ילד חולה מאוד ממוות אם הוא נפדה ושמו שונה. "כך המוות לא מזהה אותו" הוסבר לי, כדי שאוכל להבין מה עמדו לומר לי, "היית חולה מאוד".
כך באותו רגע נודע לי שגורלי קיבל תפנית שונה לחלוטין. מר סנדו, עם גדלות רוח ראויה לשבח, רצה לאמץ אותי. לכן הוא חיכה בקוצר רוח שאחזור מבית החולים לקחת אותי לבוקרשט. עיר נפלאה - עיר הבירה! שם אגור בבית גדול ויפה, "וילה אמיתית", כמו שהדוד סנדו כינה אותו. 
זאת אומרת שאנחנו נעזוב בקרוב, כי החופשה שלו עומדת להסתיים.
אחיותיי קינאו בי, אבא אמר שיש לי מזל, אבל אני הרגשתי אומללה, מפוחדת, אי אפשר להשלים עם הרעיון לעזוב את הבית בפתאומיות. מלכה ניסתה להסביר לי כמה טוב יהיה לחיות בעיר גדולה, במיוחד ליד דוד עשיר שיכול לספק לך את כל ההנאות.
"נבוא לראות אותך, את גם תחזרי לבקר בבית. אני בטוחה שתאהבי לחיות שם. יהיו לך דברים חדשים, שמלות חדשות, לא מחודשות, כאלו ישירות מהחנות. תוכלי ליהנות מצעצועים וספרים חדשים ועוד הרבה דברים שהיו חסרים לך עד כה".
אותי לא עניינו כל הדברים האלה. אף אחד לא הבין שאני רוצה להישאר עם כולם ביחד, בביתנו, שלא אכפת לי מהעושר של מר סנדו או מביתו הגדול פי שניים משלנו. כאן היו לי חברים, חבריי מבית הספר. זה היה המקום שבו נולדתי, היכן שהכרתי את כולם, כל שכן, כל כלב או חתול. כאן הייתה משפחתי, אבי, אחיותיי. כאן היה הקבר של אמא! לא רציתי להיפרד מהם.    
כמובן, שום דבר לא עזר. לא דמעות ולא תפילות. הדברים הוכרעו ללא ידיעתי או רצוני. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ממש רתחתי, "זה אומר שאף פעם לא אהבו אותי! זה אומר שלא אכפת להם אפילו אם אני עוזבת! אני אראה להם!" אמרתי לעצמי, שולטת בדמעותיי, "אם לא אכפת להם, אז גם לי לא יהיה אכפת מהם!".
למחרת, בלב כבד, הלכתי לתחנת הרכבת מלווה בפמליה המשפחתית. מר סנדו החזיק את המזוודה היפה שלו ביד אחת, ואני, את התרמיל עם החפצים שלא רציתי להיפרד מהם. לא היו הרבה. דודי סירב לקחת את ה"מטלטלין" שלי, כפי שכינה אותם, מהמגירה. אבל, אוסף חלוקי הנחל והבובה מרגרט היו במטען. מרגרט הייתה הבובה שאמי תפרה מחתיכות קטיפה, שמיכה מבד מגבת, "שנשארו מהזמנים הטובים", כפי שהיא אמרה כשדיברה על התקופה שלפני המלחמה. לבובה הזו היה סיפור משֶׁלָה  ומר סנדו שהבין כמה היא חשובה לי, פינה לה מקום במזוודת העור החומה שלו, שהייתה סגורה עם מנעול נוצץ, כמו תכשיט.
אבא הזמין כרכרה וכולנו עלינו לתוכה. אחיותיי לא הלכו לבית הספר לרגל האירוע, עזיבת ביתי, ויצאנו לתחנת הרכבת.
התחנה הייתה עמוסה באנשים ואני, בגלל הדמעות, ראיתי הכל במעורפל. למרות ההבטחות שהבטחתי לעצמי, בכיתי באנחה, כאילו היה זה סוף העולם, למעשה כך היה נראה לי.
כשהרכבת החלה לנוע, הבטתי נואשת מבעד לחלון באנשים המתרחקים, בתחנת הרכבת המתרחקת ופניהם של אלה היקרים לי. קפצתי את אגרופיי, רציתי לנקום בכל העולם, מבלי לדעת בדיוק במי. במשפחתי שמכרה אותי, לפי דבריהם, או במר סנדו שקנה אותי להציל אותי ממוות.
אני עדיין זוכרת ששאלתי את עצמי כמה כסף הוא שילם לאבא כדי למסור אותי. בראשי, ילדה בת תשע, לא מצאתי תשובה. אבל אבא רצה עתיד טוב יותר עבורי, והוא ראה בזאת את האפשרות הכי טובה עבור בת הזקונים שלו, אך באותו הזמן לא הצלחתי להבין זאת.
דבר אחד היה לי מאוד ברור, אם אמא הייתה חיה היא לעולם לא הייתה מוכרת אותי. הייתי נשארת בבית והייתי נקראת לורה כל חיי, במקום מירבלה, עם שני 'ל'. מַזָלי היה שבסופו של דבר כולם קראו לי מירה, חוץ ממר סנדו, שאמנם בהתחלה לא רצה לשמוע על כך, אבל בסופו של דבר ויתר מחוסר ברירה.
"אקרא לך מר סנדו", אמרתי בתקיפות, "אם תמשיך לקרוא לי מירבלה!". ידעתי שהוא לא אוהב את זה, והוא אמר לי לא פעם "אני דוד סנדו!".
"ואני מירה!"
"את ילדה עקשנית וחסרת נימוס", הייתה מסקנתוֹ. אך בכל זאת עשה כרצוני.
רק במרשם האוכלוסין נשארה מירבלה עם שני 'ל' ושם המשפחה נוימן, במקום ברקוביץ'. למעשה, היה זה שמה של אימי לפני הנישואין, כך שלא התעצבתי יותר מדי. זה אפילו נראה לי כמעשה הנצחה.
הרבה דברים השתנו אז בחיי, אבל יותר מכל השתניתי אני.
מאז שיצאתי מהבית לא בכיתי אף פעם, בדיוק כפי שהבטחתי לעצמי. הילדה הקטנה שעזבה כנגד רצונה את עיר הולדתה הפכה לאחרת, טובה יותר וחכמה יותר.
כשהגעגועים גברו הייתי רצה לחדרי, שם, בין המחברות וספרי הלימוד שהבאתי איתי לבוקרשט, בתרמיל העץ, היה אלבום התמונות שלקחתי בעזיבתי, ללא ידיעת אבי או דוד סנדו. האלבום היה דק, גם זיכרונותיי היו מעטים, אבל השלמתי אותם יום אחר יום עם אירועים חדשים.
שם, היה סיפור הצעדים הראשונים שלי, כפי שאימי סיפרה לי. היום בו הכרתי את החברה הראשונה שלי. סיפורה של הבובה מרגרט, זו שנתפרה משאריות של קטיפה, הבובה שמעולם לא נפרדתי ממנה ועוד אירועים רבים אחרים.
היום אני מתחרטת שלא המשכתי לרשום, כפי שאימי עשתה, כל מה שאי פעם קרה. הזמן עובר מהר והדברים נשכחים.
"מה את עושה שם?" שאלתי את אמא יום אחד כשראיתי אותה רוכנת מעל המחברות שלה.
"אני כותבת".
"למי את כותבת?".
"לאף אחד, טיפשונת. אני כותבת לעצמי כדי לא לשכוח. בדרך זו אני מצליחה להערים על השנים ושומרת על זיכרונותיי. התחלתי לכתוב לאחר שכל המסמכים, המכתבים והתמונות של סבא וסבתא, של כל המשפחה אבדו, היום שבו עלית הגג עלתה באש בביתנו. כל הדברים, תיבות הדואר, המזוודות שהם השאירו לי לשמירה כשהם הוגלו לטרנסניסטריה, הכל הפך לאפר. ההורים שלי, זאת אומרת סבא וסבתא שלך מעולם לא חזרו, ואני הבנתי כמה חשובים הזיכרונות וכמה מהר הזמן מוחק אותם. חיי היום מורכבים מבנאליות, אבל אלה החיים שלנו. עם הזמן, מידע זה יהפוך להיסטוריה. הזמן נוגס ללא רחמים בזיכרונם של האנשים, גם באילו שנשבעו שלעולם לא ישכחו - זה מה שקראתי פעם בספר" אמרה אימי, "ואז עלה לי הרעיון לכתוב. יש לי כאן ארבעה מחברות. מלכה, דינה, פרידה ולורה, בתי הרביעית". "שלך ריקה יותר" אמרה, "כי את הקטנה ביותר, אבל היא תתמלא בבוא הזמן".
"ולמי יהיה צורך בזיכרונות האלה?" שאלתי אותה בתמימות של הילדה.
"לא ידוע. אולי יתחשק לך לכתוב מתישהו, לילדיך או לנכדיך ... לא חבל שזה ילך לאיבוד? או בפעם אחרת, מי יודע, תרצי לגלות את הסיפורים על עצמך. תמצאי את כולם כאן!".
צחקתי והשארתי את אימי ליד השולחן עם ערימת הניירות לפניה, והלכתי לשחק. לילדים אין זיכרונות, רק לזקנים!
אימי מתה, ואם גיליתי משהו על חיי משפחתי זה היה באמת רק מהמחברות שלה או מהסיפורים של מלכה, אחותי הגדולה, כשהשתחלתי למיטתה והתחננתי אליה כל כך, עד שהיא נעתרה ולו רק כדי להיפתר ממני.

***

"ירד גשם זלעפות ביום שנולדת", כך סיפרה לי מלכה על אימי. "היא לא ממש ידעה איך להודיע לאבא שביתו הרביעית בדיוק נולדה. אבל, מיד שאבא ראה אותך", אמרה, "עיניו הוארו. אמרו שהיית כל כך יפה שלא הייתה עוד אחת כזאת בכל מחלקת היולדות!"
"מה פתאום!"
מלכה הפסיקה לדבר וצחקה בערמומיות.
"לי בכלל לא נראית נחמדה, עם אף בגודל של כפתור קטן ופה מעוות וצורחת כאילו שנחש הכיש אותך. בכית ללא כל סיבה. מפונקת קטנה, כל הזמן בתנועה, כך שאף אחד לא היה יכול להחזיק אותך בזרועותיו. פעם אחת, אמא ביקשה ממני לעזור לה להשכיב אותך לישון בעריסה, וכמעט הפלתי אותך מזרועותיי. כמעט התעלפתי מפחד בזמן שפרפרת כמו דג ביבשה. אוף! רצית רק את אמא וצרחת עד שסיפקו את רצונך. תיעבתי אותך וממש קינאתי בך. כולם בבית התחרו בלפנק אותך."
מלכה עשתה חיקוי שלי עם ידיה וצחקה עלי, אך לי הכול נראה אמיתי. יכולתי לראות את מיטת בית החולים, היכן שאימי ילדה אותי, יכולתי אפילו לראות את הגשם מטפטף על החלון, יכולתי לראות את עצמי בחיתולים, צורחת כל היום, כמו שאמרה אחותי.
"אבל למחרת פסק הגשם", המשיכה מלכה, "השמש הופיעה בשמים הצלולים, ובישרה על בוא האביב".
                             

***

אך האביב ההוא לא הביא שפע לעולם וגם לא שקט. פני האנשים קדרו משמועות על זמנים רעים שבפתח. המלחמה איימה, מתקרבת עוד ועוד בכל יום שעובר ונראה שאף אחד כבר לא יכול לעצור אותה.
אבל ללורה לא היה מושג. היא צמחה יפה. חלב אימה בקושי הספיק לתאבונה ובסופו של דבר, היא התגלתה כמקור השמחה של כל המשפחה. הצחקוקים והמשחקים שלה הצליחו להאיר את כל הבית.
היהודים נבהלו. שמועות על מחנות, גירושים ופוגרומים הופיעו מיום ליום, אחת גרועה יותר מהשנייה.
בסוף השנה הראשונה של חייה, לורה התחילה לעשות את צעדיה הראשונים. רוב הזמן הייתה מלאה בחבורות ושריטות, רגליה וידיה היו מלוכלכות ופצועות, ויום אחד הופיעה עם חתך מעל העין, שאותו היה צריך לתפור בבית החולים.

***

"כשהיית בת שנה וחצי", המשיכה מלכה את סיפורה, "הכרת את ליאנה בפארק ליד ביתנוּ. היה הייתה קצת יותר מבוגרת ממך, ומאותו היום, היא הפכה לחברה הכי טובה שלך. בפארק, האמהות הוציאו את הילדים החוצה כשמזג האוויר היה נעים, ושם עשית תרגילי הליכה, מספסל אחד לשני. צרחת משמחה כשהצלחת, אבל אותן צרחות ליוו גם את הנחיתות על הטוסיק. אך לא בכית. היית שאפתנית והתחלת מחדש בלי פחד. ליד פתח ביוב ללא כיסוי, התחלת להתנדנד וכמעט נפלת. אמא ואני, שהיינו איתך בפארק, קפצנו מהספסל בפחד, אבל פתאום הגיעה אליך ילדה קטנה בגילך, לעזור לך. זו הייתה ליאנה הקטנה. עד ששתינו התקרבנו, שתיכן, בחיבוק, החזרתן את האיזון." 

***

הכרתי את הסיפור, אבל נהניתי לשמוע אותו מפי מלכה. אני וליאנה נשארנו חברות עד שעזבתי את העיר.
במהלך השנים אנו יכולים לשכוח הרבה דברים: אנשים מוכרים, שמותיהם, אנו שוכחים אפילו פרקים מהחיים. אבל כמה שברי פרטים, גם כאלו ללא חשיבות, עשויים להופיע כמו ברקים על העין, באופן בלתי צפוי ובבהירות מדהימה. למשל, אני זוכרת במעורפל את פניה של חברתי, אך אני יכולה לראות בבירור את השמלה הכחולה ואת ז'קט הצמר שלה שהיה חסר בו כפתור כשהיא ליוותה אותי לתחנת הרכבת ביום היציאה שלי לבוקרשט.
גם פניהם של אחיותיי ושל אבי מטושטשים במוחי באותה מידה על הרציף הצפוף, מלא באנשים, כשהם בדרכם לפלסטינה. אבל את המזוודה שעליה ישב אבי, המזוודה הגדולה שלנו, שבה החזיקה אימי את החומרים שלה - אני רואה בבהירות רבה. עם קצה מכורסם בקצוות והשעוונית הדהויה המכוסה בכוכבי נייר כסף מבריקים, אלה שהדבקתי ביום של ראשון במאי, שתיראה יפה יותר.
אחרי כל השנים שחלפו מאז, אני חושבת שחיינו מורכבים מסיפורים. הסיפורים של אימי, של אחותי ושל ד"ר בינדר, שהיה כל כך נעים לשמוע אותם. היום אני חושבת שהם חלק בלתי נפרד מסיפור חיי.
לאחר שסיימה את שיעוריה, במיוחד בימי החורף, מלכה לקחה את סל עבודת היד שלה וקראה לי למטבח, בו בערה אש בתנור הברזל הגדול, שעליו קומקום מלא במים חמים, מוכנים לתה טיליה. לא הייתי אפילו צריכה לבקש. ישבתי על הכיסא הנמוך קרוב לרגליה והקשבתי כולי אוזן.

***

"יום אחד", ככה אחותי אהבה להתחיל את הסיפור שלה, "ליאנה הגיעה לפארק עם בובה חדשה שקיבלה כמתנת יום הולדת, ואתן שיחקתן איתה כל אחר הצהריים. כשהגיע הערב, רצינו לאסוף אותך הביתה. הפארק היה מלא באנשים, גם הוריה של ליאנה היו שם, גם אמא וגם אני. אבל כשעמדנו לעזוב, בשום פנים ואופן לא הסכמת להיפרד מהבובה. צרחת כל כך חזק כך שאנשים התאספו  לראות מה קורה. אמא רצתה למות מבושה! פניה היו אדומות והיא נשכה את שפתיה. את מכירה את ההרגל שלה, כשהיא הייתה מאוד נסערת? פתאום היא רכנה ולחשה לך משהו באוזן. מאוחר יותר היא גילתה לי את הסוד, אבל אז היא פשוט משכה אותי ביד, וסימנה לשתוק. רצת אחרינו כמו כלבלב.  - 'אם תחזירי לליאנה את הבובה, תקבלי בובה יפה יותר!'
'בובה עם שמלת קטיפה ותחרה, כמוה לא הייתה לאף אחת! הבובה שלה היא מהחנות. אפשר לקנות אותו דבר, אבל הבובה שלך תהיה ייחודית! בובה שאין כמותה!' זה מה שאמא הבטיחה לך ושלושתנו הגענו הביתה, ללא תקריות נוספות. את, עייפה, אני, סקרנית, ואמא שמחה שחשבה על הרעיון שהציל את המצב. אני זוכרת שניסיתי כל הלילה לדמיין איזו מילת קסם לחשה אמא באוזנך כך שפתאום נרגעת. מאוחר יותר, אחרי שכולם בבית נרדמו, אמא חיטטה במזוודה שלה אחר פיסות חומר והוציאה אחת מהן, ריבוע קטיפה אדומה וכמה סרטי תחרה. אני חושבת שהיא עבדה כל הלילה, כי בבוקר הבובה הייתה מוכנה. כשפקחת את עיניך וראית אותה, התחלת לקפוץ ולצעוק משמחה 'מרגרט! נקרא לה מרגרט! וזה באמת יותר יפה מהבובה של ליאנה. היא הבובה הכי יפה בעוֹלָם!' "

***

                             
אני זוכרת איך מלכה הסתכלה עלי צוחקת ועיניה נצצו. אה, כמה אהבתי את אחותי הגָדוֹלה! זה היה כאילו שאמא חיה, אבל פחדתי שאשכח את אימי האמיתית, אשר פניה נמחקות יותר ויותר. אומרים שאנשים לא באמת מתים כל עוד  מישהו זוכר אותם, לכן ניסיתי לחשוב עליה כל יום. ולא רק עליה. על הבית שלנו, על השולחן מעץ האשוח, על המזוודה, שבה אהבתי לחטט בין הכפתורים באור הזהב של המנורה שלאורה תפרה אמנו שמלות, תיקנה גרביים או סרגה סוודרים המתאימים לקור המקפיא.
אני מחייכת. אני מחייכת לאימי, אני מחייכת למלכה ולאבי, אני מחייכת לאחיותיי ולזיכרונותיי שמתערפלים עם הזמן. לבי נשבר ואני אומרת לעצמי שלמעשה, בעצם, לא ממש הכרתי אותם.
סבי וסבתי מתו בטרַנְסניסְטריה. התקופה ההיא לא נדונה בביתנו. היינו קטנות מדי בשביל כאלה בעיות גדולות. לאחר הנישואין עזבה אמא את בית הוריה והגירושים לטרַנְסניסְטריה פסחו על העיירה שבה התיישבה עם אבי. הילדות, אחיותיי, נולדו זו אחר זו. מלכה, דינה, פרידה, ולבסוף אני, בדיוק באמצע המלחמה.