התרמיל ששרד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התרמיל ששרד
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

זהו סיפורו של ליפא וגשל (ד"ר אליעזר שקלאי), רופא משפחה מחדרה ושל בני משפחתו ששרדו את תופת השואה.

ד"ר וגשל נולד בשנת 1903 בבז'ז'ני, עיירה בגליציה המזרחית שהייתה באותה עת חלק מהקיסרות האוסטרו־הונגרית. אביו היה תלמיד חכם, אימו אישה פיקחית ומהירת מחשבה שפירנסה את המשפחה מניהול חנות תבלינים. ליפא התחיל לימודיו ב"חדר", ובעצת אימו סיים תיכון פולני. בנעוריו נתפס לרעיון הציוני והיה חניך בתנועת השומר הצעיר. הוא הצטרף להכשרה, אך עבודת האדמה לא קסמה לו ולכן פנה ללימודי רפואה. את השכלתו הרפואית רכש בפרג ‒ צ'כיה והשתלם באוניברסיטאות של וינה ושל ווַרשה. הוא חזר לעיר הולדתו, שם נשא לאישה את פפקה שאיתה למד בפראג ושם נולד בנם מתי. ד"ר וגשל עבד בבית החולים העירוני ששירת גם את הסביבה הכפרית החקלאית, ופיתח פרקטיקה פרטית משגשגת. הוא היה מעורה בחיי הקהילה היהודית וקשר קשרים הדוקים עם חבריו למקצוע ‒ יהודים, פולנים ואוקראינים. עולם שלֵיו לכאורה זה התהפך עליו פעמיים: עם פרוץ מלחמת העולם ב־1939, ימי שליטת הסובייטים על האזור וב־1941 עם תחילת הכיבוש הנאצי. זיכרונותיו מקיפים תקופה זו ועד עלייתו ארצה בשנת 1947.

ברגישות אנושית פורשׂ ד"ר וגשל לפני הקורא יריעה רחבה של ה"חומרים" שמרכיבים הישרדות בשואה: תושייה, אומץ, קשרים, נס גדול ונס קטן, עליית גג של רפת, בונקר מתחת לשלג בחצר כפרית, שדה שיבולים כמסתור, שותפים תומכים, וגם… כסף. זיכרונותיו נכתבו לאורך השנים, ועם צאתו לגימלאות הקדיש חלק ניכר מזמנו להשלמת משימה זו. לאחר שנים הביא לדפוס בנו מתי שקלאי את עדותו, שלא רק חושפת את קורות הקהילה בתקופת השלטון הנאצי ואת קורות המשפחה, אלא גם מציירת ביד אמן תמונות בלתי נשכחות של חיים בצל המוות.

פרק ראשון

מבוא

באחד הימים תעמוד לפניכם השאלה: מי אתה? מי את? מאין באתם? מי היו אבות אבותיכם? מה היו מעשיהם ומה היה סופם? במילה אחת: אם תרצו להכיר את עברה של משפחתכם – קחו ספר זה בידכם, קראו אותו ותמצאו עולם אחר, שונה משלכם, אבל קרוב לליבכם.

ברצוני לצאת עם הקורא לסיור קטן ברחובות עירנו – להראות לו את ה"חדר" שבו למדנו, זה ששימש לנו גן ילדים ובית ספר יסודי, לספר לו על בית הכנסת הגדול שבימים הנוראים התמלא מתפללים ומתפללות, להציג לפניו הווי של בית של יהודי דתי בליל שבת, כשמברכים על נרות שבת ומקבלים את השבת בברכת "שלום עליכם". בדעתי להציג את פרנסי העיר ואת דלת העם, לשמוע ויכוח של לומדי תורה ושיחת חולין של עם הארץ, לעבור בשוק, להכיר את הסוחרים ואת עוזריהם, את הרוכלים ואת הסבלים בעבודתם הקשה, ולתאר את חייהם מצדדים שונים, בשמחה וחלילה בצער, ביום חול ובחג, בקיץ ובחורף. רק אז תוכלו לדעת מנין ינקתם את חוכמתכם ואת גבורתכם. תבינו שלא מחלל ריק באתם, שיש קשר הדוק ביניכם ובין העבר, ושאין להתכחש לעבר זה. היה זה עבר קשה, טראגי, אבל אבות אבותיכם ידעו לעמוד בו בכבוד, ולמרות כל הקשיים לא נכנעו.

כל מה שהשגנו – בזכות מעשיהם, חוכמתם, עקשנותם ומסורתם הושג. בכל התנאים ובכל הזמנים קיימו אבותיכם שתי מצוות: אהבת ישראל ועזרה הדדית, ולכן הצליחו לשמור במשך הדורות על הדת ועל אחדות העם.

ספר זה הוא סיפורם של יהודי עירנו בז'ז'ני, עיר קטנה במזרח גליציה, מראשית המאה ה־20 עד חיסולה בימי הכיבוש הנאצי ועזיבתם של ניצולי השואה את העיר אחרי שחרורה על ידי הצבא הסובייטי. במרכז האירועים העמדתי את משפחתי – על רקע החיים היהודיים בעיר שבה נולדנו, גדלנו ועבדנו.

כל המסופר כאן הוא אמת לאמיתה[1] אנו הננו עֵדים חיים לכך. אציג לפניכם את העֵדים, את עברם, את מעורבותם בחיי עירנו ובמאורעותיהם של אותם ימים. אציג גם את מצילינו הגויים, על מעלותיהם ומגרעותיהם, ובעיקר על אומץ ליבם להציע לנו מחבוא בתחומם, לחם צר ומים לחץ. את הפסקאות הראשונות הקדשתי לקורות חייה של משפחת אשתי פֶּפּקָה (פנינה) ולתיאור בית אבי, שתי המשפחות שהן הבסיס ליצירת סיפורי זה.

פֶּפּקָה מספרת על הוריה

אבי, יעקב בן אברהם וולף באואר מהעיירה מוֹנַסטז'יסקה ואימי, מטילדה בת לייזר הירש גלזר, באו בברית הנישואין והתיישבו בכפר פּוֹדשוּמַלֶנצָה, שם נולדו להם ארבעה בנים. הם עבדו קשה וחיו חיים שקטים, אך בשלב מסוים החליטו לעבור לעיר. בכפר הרגיש את עצמו אבי כשבוי בידי הגויים. הוא דאג שהבנים לא ילמדו ממעשי הגויים ושלא ילכו בדרכיהם. לחיות בין יהודים ולחנך את הילדים ברוח היהדות היה צורך נפשי של אבי.

הצעדים הראשונים של הוריי בעיר זרה עם משפחה ברוכת ילדים, בלי יסוד חומרי ובלי תמיכה מבחוץ, היו קשים מאוד. אבי היה אדם גאה ומיאן לקבל תמיכה אפילו מאימו. הוריי עשו לילות כימים ובזיעת אפם הוציאו את לחמם. כשנשאל אבי פעם אם זה לכבודו כאדם משכיל להתעסק בעבודות כאלה, ענה: "אין עבודה קשה ובלתי־מכובדת שנועדה לפרנס משפחה ולחנך ילדים". במשך השנים רכש לו את מקומו בין נכבדי העיר והיה לעסקן ציבור, אחד ממייסדי בית הספר העברי בעירנו. בעיר נולדו להם עוד שני ילדים, בן ובת. אני הייתי הבת היחידה בין אחיי.

עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה התבססו הוריי, אף חסכו כסף ושאבו נחת מילדיהם. החינוך הקפדני, מאמציהם ללמד אותם למרות הקשיים הכספיים ולהשריש בהם תודעה יהודית ואווירה ציונית נשאו פרי. שני אחיי המבוגרים לקחו חלק פעיל בתנועה הציונית מגיל צעיר. במרץ רב הפיצו את השפה העברית, טרחו ופעלו בקרב הנוער הלומד והעובד, ארגנו אותו, קימו הרצאות ולימדו עברית. נדמה היה שסוף־סוף הגיעו הוריי אל המנוחה ואל הנחלה.

לא כך רצה הגורל. החיים הובילו אותם בדרכי עקלתון, בעליות ובירידות. השקט והשלווה הפכו לחיים סוערים מלאי דאגות ומאבקים. זה התחיל עם פרוץ המלחמה בקיץ 1914. הבנים נלקחו לצבא. כל הרכוש נשדד בִן־לילה. היו ימים שבהם רעבנו ללחם. עם גמר המלחמה חזרו החיים למסלולם. הוריי הכפילו מאמץ ויעילות בעבודה להשלים את החסר ואת הפסדי המלחמה. בחורף 1933 נפטר אבי. כמה שנים לפני כן מת אחד מאחיי מדלקת ריאות.

אבי היה אדם רציני וקפדן, אך נעים הליכות. אדם מלא מרץ, בעל רצון חזק וכושר החלטה מהיר, משכיל ויודע ספר. יהודי ציוני, שהבין שיהודי זקוק לשפה משלו, לתרבות משלו ולמסורת. הוא אהב את הבריות, דאג לזולת ודרש צדק. אבי הקים משפחה, דאג לה, לחם בשבילה ושאב נחת מכל אחד מילדיו. הוא הקדיש לחינוכם הרבה מרץ, זמן, כוח וכסף. באותם הזמנים היה הנוער עסוק בחיפוש אחר דרכים חדשות, ורבים נכשלו כבר בהתחלת הדרך. אבי הבין שאסור לפצל את נשמתו של הילד, לערב חול בקודש. הילד זקוק ראשית כול לחינוך יהודי, ורק אחר כך אפשר להוסיף לו לימודים חיצוניים. אני יכולה להעיד בפה מלא שאבי הצליח בכך. כל ילדיו נשארו יהודים בלב ובנפש, גאים ונאמנים לתורתו.

אימי הייתה יד ימינו של אבי ועזר כנגדו במלוא מובן המילה. בלעדיה לא היה משיג את מה שהשיג, לא בעבודה ולא בחינוך הילדים. היא עבדה קשה כדי לכלכל אותנו ולהשלים את המחסור בימי רעב. נפש עדינה הייתה. כל ימיה דאגה למשפחות עניות, חילקה צדקה ונתנה מתן בסתר. אימי נפטרה בחודש יולי 1938, א' בחודש אב.

ארבעה מאחיי ומשפחותיהם נהרגו בידי הנאצים. אח אחד עם משפחתו היו בין שורדי השואה, וגם בת אחי שלֹמה נשארה בחיים. כולם הגיעו ארצה והקימו כאן משפחות.

ליפא מספר על בית הוריו

הוריי, אסתר והירש וגשל, גרו בבית נמוך בבז'ז'ני על יד רחוב טרנופולסקה. בבית הזה נולדתי, גדלתי וחונכתי. החצר, הרחוב, הסביבה, השכנים והילדים שאיתם שיחקתי נטעו בי את הרגש של "בית אבא". בבית שלט משטר פטריארכלי. החיים התנהלו לפי חוקים, לפי סדר מקובל, לפי מסורת של דורות. היחסים עם השכנים היו לבביים וידידותיים, כולם שיתפו זה את זה בדאגות ובשמחות. המשפחה הקרובה ביותר, שעימה נשארנו בקשרי ידידות לכל החיים, היא משפחת בר־דוד. הבית נשרף, הרחוב נחרב, הרכוש נגזל, ורק הידידות נשארה שרירה וקיימת עד היום.

השנים האלה, הבית, הסביבה, החינוך, לא רק השאירו זיכרונות, אלא יצקו יסודות לכל החיים שלנו, נטעו בנו את שורשי התורה ואת אהבת ישראל, טיפחו את היחס לעבודה וחינכו אותנו לערכים הומניים.

הוריי היו זוג מאושר, זיווג מוצלח של שני אנשים שאהבו זה את זה, כל אחד ותכונותיו שמילאו את החסר אצל בן הזוג, ולכן היו זה לזה לעזר. אבי עורר כבוד בחיצוניותו ובהליכותיו. שקט, מאופק, מדבר בנחת ובדרך ארץ וחולק כבוד לכל אחד. הוא היה ענָיו ונחבא אל הכלים, בראש ובראשונה אדם מאמין. הוא האמין באמונה שלמה, בלי להרהר ובלי לנטות כחוט השערה מדרך הישר. אמונתו לא הייתה קשורה בהשקפה של שכר ועונש. היא הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. "את אלוהיך לא תרמה, את עצמך אתה מרמה", היה אומר, "אדם בצלם אלוהים נברא, ואין הבדל בין יהודי ולא־יהודי בכל הנוגע לעניינים שבין אדם לחברו".

אבי היה מסודר מאוד, הן בעבודה והן בעניינים אישיים, בתפילה, באוכל ובלימודים. חוויה רבת רושם הייתה לכל מי שבילו במחיצתו את השבת או את החג. הרגשנו את הנשמה היתרה. השבת הייתה כולה קודש, יום מנוחה ולימוד תורה. יום כיפורים היה שבת שבתון, יום מחילה וסליחה, סוכתנו – סוכת שלום, וליל הסדר היה שיר הלל לחג האביב כפי שהצטייר בשיר השירים.

אימי הייתה אשה פיקחית, מעשית וזריזה, בעלת תפיסה מהירה, זיכרון טוב וכושר עבודה מצוין. היא הייתה לא רק לעזר לאבי אלא גם משענתו בעת צרה, אישה מלאת מרץ שהשתדלה שכל אחד מילדיה ילמד מקצוע. היא לימדה אותי לחשוב מהר ולהחליט בלי היסוס.

שני הוריי היו משועבדים לעבודה כל חייהם וקיימו את המשפחה בכבוד, בלי להתלונן. לא הייתה להם שום תרעומת, רק בקשות היו לכל אחד מהם. אבי התפלל שנתיים לפני מותו שיוכל להתמסר ללימוד תורה ולעבודת קודש. אימי ביקשה להשתחרר לשנה אחת מדאגות פרנסה, כדי שתוכל להתמסר בלב שלם לנזקקים לה. מבוקשם ניתן להם.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה מצאו בעירנו מקלט אלפי פליטים, שחיו בלי קורת גג ובלי אפשרות לקיום.[2] אימי עזרה לכל נזקק בכל לבבה, בכל נפשה ובכל מאודה. בהפצצות הגרמנים על עירנו ב־28 ביולי 1941 נהרס ביתנו, ובו מצאה אימי את מותה. אבי, אשר בזמן הכיבוש הסובייטי עסק במסירות נפש באיסוף כספים למען הפליטים, נעשה עכשיו יושב אוהל. תפילה בציבור קיים באחד החדרים, ואת יתר זמנו הקדיש ללימוד תורה.

לפני חג השבועות בשנת 1942 חלה אבי. אז כבר שלט בעיר הגסטאפו. משהורע מצבו הוא קרא לגיסי שלמה, אחיה של פֶּפּקה אישתי, ואמר לו: "אני עומד למות. דע לך שאני חושב זאת לזכות גדולה. יימנע ממני לראות בצרות של היהודים". השנתיים שביקש אבי נסתיימו. ביום פטירתו נאסר על היהודים לצאת לרחוב: אורחים מכובדים פקדו את הגסטאפו. למרות האיסור באו אנשי החברה קדישא, עשו לאבי את הטוהרה, לקחו את המת על כתפיהם, ובצאתם את פתח הבית הכריזו כלפי שמיים: "צדק לפניו יהלך". ללוויה הצטרפו כעשרים איש. בסמטה שיצאה מרחוב אַדַמוֹבקה לכיוון הגימנסיה נפגשנו פנים אל פנים עם הפמליה הנאצית. עצרנו, גם הם עצרו. חיכינו, והם סימנו לנו לעבור. בשקט עברנו, והם חיכו בדרך ארץ. לא ייאמן כי יסופר!

בימי ה"שבעה" ניחמו אותי שכניי וחבריי במילים אלה: "מזל וזכות גדולה היו לו. בכבוד עבר את כל החיים, בכבוד מת ולפי כבודו הייתה לווייתו. התנהגותו וזכרו הם נר לרגלינו".

אנחנו היינו שלושה ילדים בבית. שתי בנות ואנוכי, הצעיר מכולם. לאחותי המבוגרת היו רגשי אימהות כבר מילדותה. היא שימשה לנו כמורת דרך, השגיחה עליי וטיפלה בי. היא התחתנה מחוץ לעירנו, אבל שנה שנה בימות הקיץ הייתה באה לבלות בחיק המשפחה והידידים, בין יערות וגנים, וליהנות מרחצה באגם. לפני פרוץ המלחמה הצליחו אחותי ומשפחתה להימלט מהגיהנום ההיטלראי והיגרו לארצות הברית. היא חינכה שני בנים מוצלחים, והם הקימו משפחות משלהם. היא מתה צעירה. אחותי הצעירה התחתנה עם חבר שלי, ושניהם נרצחו בידי הנאצים.

בשנים שלפני המלחמה קשרו אחיותיי והבת של משפחת גלזר קשרי ידידות עמוקים, וכך נקשרו גם המשפחות. כשפֶּפּקה, הבת היחידה של משפחת גלזר, יצאה לפראג ללמוד רוקחות, התחלתי אני את לימודי השנה הרביעית לרפואה באותה אוניברסיטה. הקירבה ששׂררה בינינו מימים קודמים הפכה לקשר אהבה, והחלטנו להדק אותה בטקס רשמי.

מאז הלכנו כל חיינו יד ביד, פשוטו כמשמעו, גם בימי חושך וצלמוות לא נפרדנו, גם לא לזמן קצר. שנה לפני פרוץ המלחמה נולד לנו הבן מתי, והילד הזה חלק איתנו את הטוב ואת הרע. עברו עלינו ימים קשים, אבל בכוחות משותפים התגברנו עליהם. אשתי הייתה לא רק רק עזר כנגדי; שנינו נשאנו בעול, שנינו דאגנו ושנינו החלטנו ופעלנו. לא אוֹמַר שתמיד היינו תמימי דעים; היו גם חילוקי דעות, אבל גישת שנינו לבעיות שעמדו בפנינו, השקפותינו ושאיפותינו בחיים היו כל כך קרובות, עד שבקלות מצאנו תמיד את הדרך הנכונה והלכנו בה ביחד, בהֵעזרנו זה בזה. זאת הסיבה שהצלחנו בחיים ושתמיד יכולנו לעזור לאחרים.

[1] הדברים נכתבו במקור בעברית במכונת כתיבה, הוקלדו למחשב ועברו עריכת לשון קלה והאחדה לכתיב של ימינו. העברית של הכותב הושארה במידת האפשר. 
[2] הפליטים הראשונים הגיעו מגרמניה. יהודים ממזרח אירופה גורשו מגרמניה עוד לפני פרוץ המלחמה (הם נקראו בגרמנית אוֹסְטיוּדֶן, יהודי המזרח). כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב־1 בספטמבר 1939, השתייכה בז'ז'ני לאותו חלק של פולין שעל פי הסכם ריבֶּנטרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב לא הותקף בידי הגרמנים. העיר והאזור נשלטו בידי הסובייטים. הפליטים הגיעו מהאזור שלא נכלל בהסכם. הגרמנים הֵפֵרו אותו, וב־22 ביוני 1941 פתחו ב"מבצע בּרבּרוֹסה". בז'ז'ני הופצצה סמוך לתאריך זה. 

היום הגורלי – 17 במאי 1945

היה זה יום אביבי. השמש הקדימה לצאת מהעננים, פיזרה את קרניה בשפע וחיממה את יצורי היקום שהתעוררו משנת לילה ארוך, לח וקר. ענני טל התרוממו מן השפלה, ומרחוק נראו ראשי גבעות החובקות את האגם. החורף הקשה עבר, היקום קם לתחייה והתכסה בשמלת ירק בגוונים בהירים וכהים. השדות לבשו ירוק, על העצים לבלבו עלים, ובאוויר עמד ריחם החריף של פרחי העונה המתחרים אלה באלה ומתגנדרים ביופיים ובריחם המשכר והמרדים. צפצופי ציפורים המביעות את אושרן ואת תודתן באלפי קולות של זמרה ותפילה נשמעו מסביב. רצות וממהרות הציפורים לשקם את עצמן, לבנות קן, להקים דור חדש. הן חוצות את האוויר בזריזות ומתחרות ביניהן בזמרה. אביב הגיע – אין להפסיד יום. אביב בא ועימו השלום, אחרי שש שנים של שפיכות דמים.

לא כך מרגישים קומץ בני אדם – פליטי השואה – שבורי הלב ומוכי הגורל. גם הם שואפים לחיים חדשים. הם חולמים על חיים שקטים, על מחר בטוח – לבנות קן ולהקים דור חדש. אבל לא כאן, על אדמת נכר שרוותה את דם קורבנותיהם. לא בין הרוצחים שנתנו יד לשפיכת דם אחינו. לבנות חיים חדשים, אבל לא בבית קברות...

זיק של תקוה נדלק בלב הניצולים בשומעם על ההסכם בין פולין וברית המועצות בעניין חילופי אוכלוסין. זה יאפשר ליהודים להגשים את חלומם – לברוח ממקום הזוועות ולמצוא מקלט בטוח לעתידם. גם משפחתי נרשמה ל"רֶפָּטריאציה".[3] בלב רוטט הצטרפתי גם אני, ביודעי את הסכנה הנשקפת לי – להגיע לסיביר במקום למערב.

ביום זה, 17 במאי 1945, בשעה שמונה וחצי בבוקר, עמדתי בחדר הרופאים בבית החולים העירוני בבז'ז'ני והסתכלתי מבעד חלון פתוח על עולם הרחב, היפה, החופשי לכול – אך הסגור בפניי. ללא תנועה, ריק ממחשבה, כמו במקרים הבודדים הקודמים שבהם נאבקתי על החיים – השתדלתי להתגבר על מצבי הנפשי ולהחליט על הצעדים הבאים. קרה מה שקרה, ואת הנעשה אין להשיב. כעת עליי לפעול במהירות ובתבונה, אבל המוח עמד מלפעול – רק החושים המחודדים היו מוכנים להגיב על כל גירוי.

הדלת נפתחה, ואחרי שניות של היסוסים שמעתי את קולה של ד"ר נַבּוּקוֹבָה פונה אליי בשקט ובעדינות כדי למנוע תגובה לא רצויה מצידי. "ד"ר וגשל", היא אומרת, "מצב הילד הורע, להכין הכול לניתוח?".

היא יודעת הכול. היא העד היחיד למה שקרה דקות ספורות קודם לכן – תשובתי הייתה שקטה, חד־משמעית, אבל מודגשת – "לא!". בלי לזוז ממקומי או לשנות תנוחתי, המשכתי: "אחרי מה שקרה אינני מסוגל להתרכז בשום עבודה, ועוד פחות מכול בניתוח הזה, המסוכן". המצב שנוצר הוא בלתי נסבל, לא טוב בשבילי ולא בשביל החולים. החלטתי להתקשר עם משרד הבריאות בקייב ולבקש את התערבותם המיידית.

נבוקובה יצאה בלי לסגור את הדלת. נשארתי במקומי. חילופי הדברים הקטועים בינינו החזירו לי את כוח השיפוט ואת היכולת לחשוב על מצבי המסוכן. האמת היא שלא היה כלל בדעתי להתקשר עם קייב. אמרתי מה שאמרתי בתגובה לפנייתה, אך כעת היה עליי לפעול בלי דיחוי, לצאת מן הסבך בלי להסתבך עוד יותר.

בעודי מנסה למצוא תשובה לבעיותַי חזרה נבוקובה והודיעה לי: "התקשרתי עם המזכיר,[4] והוא הסכים לתת לך מכתב כדי שתוכל לצאת עוד היום, עם המשלוח הראשון". חשדתי שזה רק תמרון מצידו ושהוא טמן לי פח, אבל בלית ברירה קיבלתי את הצעתו והחלטתי לשחק את המשחק עד הסוף.

"ד"ר נבוקובה", אמרתי, "הגידי לאחיות להכין את החולה לניתוח". אין להפסיד זמן. כעת עליי להיות מרוכז, מסודר, מתוכנן ומהיר. צעד לא נבון עלול להרוס את חיי ואת חיי משפחתי – אם לא להכניסני לכלא, אז להגלותני לסיביר לעשר שנים. נבוקובה הכינה כל מה שנחוץ לניתוח, ואני עשיתי את עבודתי הרגילה: ביקרתי חולים בליווי האחיות, נתתי הוראות ורשמתי תרופות, וכל זאת במאמץ להסתיר את המתחולל בנפשי. הניתוח עבר בהצלחה, סיימתי את יתר הסידורים ויצאתי את בית החולים כהרגלי. בפרוזדור פגשתי את נבוקובה. עמדנו זה מול זה דקה ארוכה, אבל לא החלפנו מילה. מבטה אמר לי הכול – כל מה שחשבה ברגע זה. שנינו ידענו שזו הפעם האחרונה שאנו נפגשים, ושנינו ידענו שעלינו לשתוק. מבטה הביע דאגה לעתידי. היא הכירה לא פחות ממני את המזכיר ואת תחבולותיו, וידעה מה מחכה לי אם אפול בפח שטמן לי.

נבוקובה, סטודנטית לרפואה בשנה החמישית ללימודיה באוניברסיטת קייב, נשלחה לעזרתי שמונה חודשים קודם לכן, לאחר ששני הרופאים היחידים בעיר (אחד מהם היה ד"ר תַדֵיאוּש דאנֶק, חברי מבית החולים עוד מלפני המלחמה, שבעזרתו ניצלנו, כפי שאספר בהמשך), גויסו לצבא הפולני, ואני נשארתי לטפל באוכלוסייה של כ־100,000 נפש. היא הייתה אז בת עשרים ושלוש, בחורה רצינית ושאפה להיות רופאה טובה ומסורה. היה בה רצון עז לנצל את ההזדמנות וללמוד ממני, ואני מצידי השתדלתי להקנות לה את כל סודות הרפואה שהצטברו אצלי מלימודַי בבתי הספר, מעבודתי עם רופאים מעולים בבית החולים ומהניסיון העשיר שרכשתי לי בשנות המלחמה. הדרכתי אותה לא להסתבך עם החוקים ועם הממונים עלינו, דבר חשוב מאוד בברית המועצות. היחסים בינינו היו קורקטיים, אך לבביים ויותר מקולגיאליים.

יצאתי את שערי בית החולים. באופן אינסטינקטיבי הסתובבתי לאחור והעפתי מבט על הבית הזה. תשע שנים קודם לכן, בשנת 1936, התחלתי את עבודתי המעשית בו בתור רופא צעיר. במשך השנים האלה עבדו כאן הרבה רופאים – פולנים, אוקראינים ויהודים. מכל אלה, אני הייתי האחרון שעוזב אותו. רבים מן הרופאים הללו אינם בחיים כיום. המעטים שנשארו – פזורים בכל העולם. את יסודות הרפואה רכשתי באוניברסיטאות, אבל את סודות הרפואה למדתי בבית זה. היום רק הזיכרונות נשארו.

פניתי לכיוון משרדו של המזכיר. אותה דרך, אבל בהרגשה אחרת, עשיתי כעשרה חודשים לפני כן, כשיצאתי את בית החולים שבו שכבתי שבוע ימים אחרי שובי העירה מהבּוּנקֶר: חיוור, חלש, ברגליים נפוחות, אבל מלא מרץ ורצון להתגבר על הקשיים הגופניים. נתמך בשני מקלות הלכתי בגאווה למזכיר המפלגה, להעמיד את עצמי לרשותו. "הנני מוכן לתרום את חלקי, מוכן ומזומן לכל עבודה", אמרתי לו. אבל איזו אכזבה גרמה לי תשובתו. הוא לא ביקש ממני לשבת והעיף בי מבט ביקורתי. "אין לי צורך בעבודתך", אמר ושב לעבודתו. לא האמנתי למשמע אוזני. בפרוץ המלחמה היו באזור זה יותר משלושים רופאים ועתה נשארו רק שניים ואני השלישי – ואין צורך בעבודתי?![5]

שאלה זו הפניתי למזכירה של הפּרוֹקוּרוֹר (התובע) – יהודייה קומוניסטית מִשנים עברו – והיא הסבירה לי: על פי חוזר סודי שהגיע "מלמעלה" אין לשתף בעבודה במקומות ציבוריים יהודים שורדי השואה. הסיבה: חשד לנקמתם באוקראינים והצורך להרגיע את האוכלוסייה האוקראינית שלא נשקפת לה סכנה להיענש על מעשיה בימי הכיבוש הנאצי.

לא עברו יומיים וד"ר דאנק הכניס אותי לעבודה: בתחילה לוועדת הגיוס, ולאט לאט גם לעבודה בפּוֹליקליניקה ובבית החולים. וכמו בימי השלטון הסובייטי הקצר, ארבע שנים קודם לכן, שימשתי גם רופא אישי של פעילי המפלגה ושל אנשי הנקוו"ד והקג"ב.[6] כל זה היה בניגוד לרצונו של המזכיר, שהתנכל לי וחתר תחתיי בכל מיני תחבולות. הוא סירב לקשור את דירתי לרשת החשמל, עיכב את אישור הטלפון בדירה זו והלשין עליי שאני עוסק בפרקטיקה פרטית ולא משלם מיסים. הוא לא הסתפק בצעדים אלה: אחרי זמן־מה נודע לי שהוא פנה למשרד הגיוס הראשי והודיע להם על רופא מיותר בעיר – ד"ר וגשל.

על סמך פנייה זו של המזכיר שלח לי משרד הגיוס המקומי צו גיוס. לזה התנגדו מנהל הגיוס ואנשי הצמרת. הם עשו יד אחת והודיעו על נכונותם לוותר על הרופאים הפולנים, ורק אותי להשאיר במקומי. כל זה קרה בלי ידיעתי, אך לצערי, הרופאים הפולנים לא האמינו שזה נעשה מאחורי גבי. לו ידעתי, הייתי מתנגד. זה היה בהחלט נגד רצוני ונגד השקפותיי. מכיוון שנשארתי הרופא היחיד, פנו למשרד הבריאות לקייב וביקשו עזרה. משם קיבלו שתי סטודנטיות לרפואה – את רומנובה ואת נבוקובה. רומנובה עבדה במשרד הבריאות המקומי וקשרה קשרי אהבה עם המזכיר (שהיה נשוי ואב לשלושה ילדים). ממנה נודע לי על ידידות שנרקמה בין המזכיר והחבר אַגַפוֹנוֹף.[7] הוא היה הממונה מטעם המפלגה הקומוניסטית על הבריאות בעירנו בשנים 1940-1939, הסתבך במילוי תפקידו, ואני הייתי הגורם הבלתי ישיר לסילוקו. מסתבר שהמזכיר גמר אומר לנקום בי את נקמת אגפונוף. לשבחה של רומנובה ייאמר: בכל מה שנוגע אלַי הייתה הוגנת ולא התערבה במהלכיו של המזכיר נגדי.

משנוכח המזכיר שלא יצליח לסלק אותי מהעבודה ולגרש אותי מעירנו, הוא חיפש דרך אחרת להתנקם בי. בלי שום סיבה הוא התנפל עליי, הזהיר אותי ואיים שיתבע אותי לדין על מעשים שלא עשיתי, הכביד עלי בעבודתי וניסה בכל כוחו לדכא אותי. התרגלתי למצבים האלה ולא הגבתי, בתקווה שסוף־סוף ישלים עימי ויעזוב אותי לנפשי.

החורף עבר, וסיומה של המלחמה נראה באופק. חיכיתי ליום שבו אעזוב את העיר ואפטר מהמזכיר שהֵצֵר את צעדיי, אבל לא כך חשב הוא. חודש ימים לפני סיום המלחמה קיבלתי ממנו הזמנה טלפונית לבוא לישיבה דחופה בחדר הישיבות. כעבור עשר דקות פתחתי את הדלת ונכנסתי. המזכיר ישב בראש וסביבו בשולחן עגול כשלושים איש, כולם מצמרת המפלגה. אחרי שהתיישבתי פתח המזכיר בנאום פטריוטי ארוך ובסופו אמר: "המלחמה עומדת להסתיים, ואנו החלטנו לבקש מבַּאטיוּשקה [אבא'לה] סטאלין [בהזכירו את השם המפורש קמנו כולנו למחוא כף] להשיג לעירנו אות הצטיינות על המאמץ המלחמתי, וכדי להגשים זאת אנו חייבים לתרום מאה אלף רובל, והתורם [כאן הוא פנה אליי] יהיה ד"ר וגשל". את המילים האחרונות הוא הדגיש ואמר בוודאות, כאילו היה בטוח בהסכמתי. מחיאות כפיים.

קמתי, ובלי לבקש את רשות הדיבור אמרתי כי מחשבתו של המזכיר ראויה לשבח, וכי בטוח אני שכל אחד מאיתנו יעשה מאמץ וייתן יד להגשמתה, ואני הראשון תורם משכורת של חודש ימים בעשרה תשלומים. לא חיכיתי לתגובתוֹ, ביקשתי סליחה בנימוק שאני עסוק מאוד – ועזבתי את הישיבה.

הדבר היה שקול לסטירת לחי שנתתי לו!

לאחר מכן סיפר לי אחד הנוכחים, כי לפני בואי מנה המזכיר את מעשיי: ד"ר וגשל עוסק בפרקטיקה פרטית, גם מעורב בעסקים שחורים – של שחרור מהצבא. הוא משחרר את אלה שמשלשלים לכיסו, וכתוצאה מפעולותיו הוא צבר הון, בלי לשלם מס הכנסה. מכיוון שכך, הוא, המזכיר, רוצה להעמיד אותי לפניהם באור האמיתי לפני שיגיש תלונה נגדי. זו בעצם הייתה כוונתה של ישיבה זו.

בעודי שקוע במחשבות ראה אותי ראש הקג"ב. "טוב שפגשתי אותך", אמר לי, "בוא, היכנס". מיד קשרתי "הזמנה" זו עם התנכלותו של המזכיר. נכנסתי. "אתה ממהר?", הוא אומר לי, "שמע, יש לי עניין לא נעים. אני סובל מכאבים ברגלי השמאלית". בו ברגע הוקל לי. בדקתי אותו, רשמתי לו תרופה, נפרדנו והלכתי. פגישה זו גזלה ממני עשרים דקות.

לא עברו דקות ספורות ושוב עמדתי על יד דלת המשרד של המזכיר. הרגשתי כמי שעומד להיכנס לכלוב של חיה רעה. אזרתי אומץ ודפקתי בדלת... אין תשובה, פתחתי את הדלת – אין איש. נכנסתי. על שולחנו של המזכיר היה מונח מכתב ועליו רשום שמי בכתב־יד ילדותי. לקחתי את המכתב ועזבתי את החדר בריצה. ברחוב נשמתי עמוק והכפלתי את קצב צעדיי.

בדרך נכנסתי לבית המרקחת שבו עבדה אישתי. בפינה, כדי שלא ירגישו בי, פתחתי את המעטפה. על פתק קטן באותו כתב יד ילדותי היה כתוב: "אין התנגדות לצרף את ד"ר וגשל למשלוח הראשון של הרפטריאנטים". חתימת המזכיר לא הייתה ברורה. מיהרתי להיפגש עם מנהל הטרנספורט להבטיח לי מקום. רמזתי לאשתי בסודי סודות על הנסיעה, ביקשתי ממנה להתכונן עם הילד לשעה שלוש ולהזמין עגלון שיביא את הדברים הנחוצים לתחנת הרכבת של הכפר פּוֹטוּטוֹרי (Potutory), מרחק של כ־16 ק"מ מן העיר שלנו.

למזלי פגשתי את המנהל לא רחוק ממשרדו. מסרתי לו את המכתב, ומן הצד הכנסתי לכיסו אף יותר משהבטחתי. הוא קרא את המכתב ושאל איך השגתי אותו. לא עניתי. "טוב", אמר, "לך הביתה. בשעה שש עוזבת הרכבת את התחנה. שלא ייוודע לאיש שדיברת איתי! היזהר!".

אחרי שחלק זה היה מובטח עמדתי לעשות סדר במחשבותיי ולקבוע תוכנית מדויקת לפעולותיי – להיות מוכן לשעה ארבע לצאת את העיר. ראשית, חייב הייתי לשלם מיסי עירייה וחשמל. אחר כך היה עליי לבקש חופש להיום, לארגן את עבודתי בפוליקליניקה ולבקר אצל שני חולים מצמרת המפלגה. כל זה היה רב מדי בהתחשב בזמן שעמד לרשותי.

בדרך לרכבת[8]

השעה הייתה ארבע. אישתי והילד יצאו את החדר. סגרתי את הדלת מאחורינו. לכאן אין שיבה! הלכנו כל אחד לחוד ונדברנו להיפגש במקום מסוים מחוץ לעיר, משם נלך ביחד בדרך המוכרת לנו מהליכות קודמות. במשך חודשים עשיתי את הדרך הזאת פעמיים בשבוע, כאשר אישתי, באישור של הגסטאפו, גרה בכפר פּוֹטוּטוֹרי. עמוק בזיכרוני הצטיירה הבריחה מבית החולים בלילה גשום אחרי ה"יודנריין" בעירנו, אז שאלתי את עצמי: למי? לאן? והנה אותה הדרך אחרי 13 חודש, אחרי השחרור מהכיבוש הנאצי, ואני שוב שואל את עצמי: למה אתה ממהר? לאן?

עמדתי על הגבעה מחוץ לעיר, ובפעם האחרונה העפתי מבט על העיר שבה ביליתי מחצית מחיי, העיר שלה הקדשתי את חלומות נעורַי ושבה קברתי את הוריי ואת יקיריי. היום עזבתי אותה בסתר, כגנב נמלטתי ממנה, דרך סמטאות ורחובות צדדיים, כדי להימנע מפגישה בלתי רצויה. השעה הייתה מאוחרת, השמש נטתה לשקוע וקרניה האדומות עטפו את עירנו בשפעת אור וחמימות. עיניי צילמו את העיר ושיקעו בזיכרוני את דמותה. עצמתי אותן ובמוחי עברו כל הזיכרונות מילדותי עד אותו רגע שבו עמדתי וביקשתי מאלוהים: "הצלח את דרכי ושמרֵני מפגע רע, ומ... שליח המזכיר!". עוד מבט, ואנו ממשיכים בדרכנו. הכביש ריק, רק מזמן לזמן עוברת בו עגלה. הם ממהרים הביתה. גם אנו ממהרים, מתאמצים לא לאחר, הדרך עוד רחוקה.

מחשבה רודפת מחשבה. כמה שאפתי להגיע לרגע זה – להתרחק מפה; כמה לחמתי לצאת מכאן – והיום, עם כל צעד קדימה, חוזרות מחשבותַי לעבָרי הקרוב והרחוק.

"עצור! אתה ד"ר וגשל?!". בהיותי טרוד ועסוק במחשבותיי לא שמתי לב לשני חיילים שצצו לפתע לפני אפי. "אני הוא, ומה רצונכם?". – "קיבלנו פקודה להחזירך העירה". – "ממי הפקודה?", שאלתי. – "מהקג"ב. בואו איתי לתחנת הרכבת, משם אתקשר עם המנהל". השניים הסתכלו זה בזה וצחקו. אחרי דקה הוסיף אחד מהם: "לכו אתם לכיוון התחנה, שם מחכים לכם, איתם תסדרו את העניין". המשכנו בדרכנו, אבל כשהם נעלמו מן האופק ירדנו מן הכביש, בחרנו בשביל צר ונאלצנו לעשות סיבוב גדול כדי ללכת בדרך־לא־דרך, ובה לא פגשנו נפש חיה. למזלנו, לא איחרנו את הרכבת.

לא ניגשנו לתחנה. עצרנו במרחק־מה ומשם התקשרנו למנהל המשלוח. הוא יעץ לנו לחכות במקום סתר עד שייתן לנו סימן. מצאנו מקום לא הרחק מהתחנה, שאפשר לנו מבט על כל מה שמתרחש סביב. יתר בני משפחתי – גיסי משה, אחיה של פפקה, הלה אישתו ומרק בנם, אחייניתי הרמינה, וגם רוז'קה בורשטיין שהייתה איתנו במחבוא – כבר תפסו מקום בקרון שלפני האחרון. הזמן זחל ועימו גדל הפחד, והשתיקה בינינו נעשתה ללא נשוא. אישתי השגיחה בחוסר השקט ובעצבנותי וניסתה לעודד אותי. היא ידעה, שכאשר נודע למזכיר על הרפטריאציה שלי הוא אסר על מנהל המשלוח לקחת אותנו בלי אישור בכתב ממנו! "איך השגת את האישור?", שאלה, "ומה כל הסודיות וההתרוצצות סביב הנסיעה?". לא רציתי שאישתי תדאג, לכן לא עניתי. אבל החשד גבר אצלה והיא לחצה עליי שאספר את כל האמת! לאט לאט התחלתי לספר...

מוקדם יותר באותו יום

הבוקר בשעה שבע התקשר אלַי המזכיר ודרש ממני לבוא מיד למשרדו. הבנתי שהוא הכין לי "הפתעה". החלטתי להיראות שקט, רגוע ויציב ולא לתת לו עילה לגרור אותי להתנגשות עימו. הייתי מוכן לשמוע ולא להגיב. במשרדו כבר ישבה נבוקובה. נכנסתי, אמרתי, בוקר טוב והתיישבתי. והמזכיר – ישר לעניין: התנפל עלַי בגסות ופרץ בהשמצות. צעקותיו, שנשמעו בכל הבניין, כּוּוְנו לשבור את רוחי בנוכחותה של נַבּוּקוֹבָה. זרם הקללות המלוות במילים גסות השגורות רק בפי אדם גס ושיכור לא פסק.

שתקתי. קיבלתי את מקלחת מי השופכין ולא עניתי. פתאום השתתק המזכיר, קם מהכיסא, עשה כמה סיבובים בחדר, ניגש אלַי ואמר: "שמע... הפעם החלטתי לגמור איתך. אני האחראי על כל הנעשה בעיר הזאת. לא אסבול עוד את התנהגותך, את הפשע נגד משטרנו... הגשתי תלונה נגדך לפרוקורור, לא כאן, אלא בקייב, ויש לי עדים לכל מה שתיארתי – על עיסוקך בפרקטיקה פרטית, על שחרור חיילים מהצבא בגלל "פרוהול" (כושר לקוי) תמורת כסף... בשבוע שעבר במשך שלושה ימים לא באת לעבודה, והעדה לזה היא ד"ר נבוקובה".

בו ברגע הבנתי את המתרחש. נבוקובה שתקה. הייתכן שהיא שותפה לשקר הגס הזה?! הבנתי שאסור לי לשתוק. הריב בינינו הפך להיות מאבק לחיים ולמוות, וחייב הייתי להתגונן.

קמתי – עד היום אני מרגיש את הכעס שהיה עצור בי עד ששחררתי את הבלמים – התקרבתי אליו מעברו השני של השולחן, הבטתי בו ישר בעיניים ואמרתי: "מי אתה ומה אתה בשבילי בכלל? אני לא חבר מפלגה ואין לך רשות להתנפל עלַי. כל מה שאתה אומר הוא שקר וכזב. אם יש לך משהו נגדי, הַפנֵה אותו לפּרוֹקוּרוֹר, לקג"ב, ולא אלַי. גם לי יש טענות נגדך, וגם הוכחות, ועֵדים, גם אני יודע לאן לפנות בתלונות. ניפגש בקייב!".

"חזיר שכמותך", צווח. "אני ארמוס אותך כמו שרומסים תולעת!". דפקתי באגרופי על השולחן וצעקתי: "אני אראה לך מיהו החזיר – אתה או אני – ומי ירמוס את מי". יצאתי את החדר וטרקתי את הדלת כך שכל הבית רעד. איך הגעתי לבית החולים אינני זוכר, והשתלשלות הדברים מאותו רגע ידועה.

עכשיו הבנתי את כוונתו של המזכיר. הוא התחרט על היציאה למלחמה נגדי פנים אל פנים לפני ועדה בקייב והחליט על תכסיס אחר – לתת לי אישור – בכתב יד שונה משלו, להשאיר את המכתב על שולחנו, לא לסגור את הדלת למשרדו ואת המזכירה לשלוח לסידורים, ובזה להבטיח את עצמו מפני עד לא רצוי. גם בבוקר בעת ההתנגשות בינינו לא הייתה המזכירה במשרד. כעת, אחרי שאעזוב את העיר, הוא ידאג שיתפסו אותי עם מכתב מזויף ויעמידו אותי לדין.

הזמן זחל ועצבנותי גברה. החושך מנע ממני לזהות מי עומד על הרציף. דמיוני פעל בקדחתנות וראיתי את עצמי בידיים של שליחי המזכיר... סוף־סוף הגיע הרגע וניתן הסימן להיכנס לקרון. אחרי דקות ספורות יצאה הרכבת לדרכה.

[3] משמעותו של הסכם הרֶפַּטריאציה (חזרה למולדת) שנחתם ביולי 1945 הייתה חילופי אוכלוסין בין ברית המועצות לפולין. הסובייטים לא ששו לאפשר לפליטים שמצאו מקלט בשטחיהם לחזור למקומות שבהם התגוררו קודם לכן; אך בה בעת חזרו פליטים רוסים לברית המועצות. חלקם מצאו את עצמם מוגלים לסיביר. משפחתו של הכותב בהקשר זה כללה את ליפָּא, פנינה (פֶּפּקָה) אשתו ובנם מתי וגשל; את משה, הֶלָה ובנם מארֶק גלַזֶר, את האחיינית הֶרמינָה גלזר ואת רוּז'קה בורשטיין־ווֹלפיש, שסיפור הצטרפותה למשפחה מתואר בהמשך.
[4] הכוונה למזכיר המפלגה הקומוניסטית, תפקיד פוליטי־משטרתי בברית המועצות של אז ובאזורים שהיו תחת שלטונה; על פיו יישק דבר.
[5] כל זה התרחש עוד בימי המלחמה. הגרמנים כבר נסוגו מהאזור, אך עדיין נלחמו מערבה ממנו. כניעתה הסופית של גרמניה הנאצית הייתה ב־8 במאי 1945.
[6] NKVD ו־KGB היו שמותיהם של גופי השירות החשאי של ברית המועצות בתקופות שונות.
[7] בעגה הסובייטית נהגו לפנות לזולת בלשון "חבר" ולא "אדון" (ראו גם הערה 27). דמותו של אגפונוף משׂורטטת בהמשך, בפרק המתאר את ימי שלטון הסובייטים בבז'ז'ני בשנים 1941-1939. הדברים המסופרים כאן אירעו בתקופה שבה שלטו בעיר הסובייטים אחרי שהביסו את הגרמנים באזור, עוד לפני סיום המלחמה.
[8] הקטעים לאורך הספר הנקראים "ברכבת" הם רשימות קצרות שנכתבו בעת הנסיעה ברכבת בחודש מאי 1945 לכיוון לוֹדז', שם רוכזו באותו זמן יהודים במסגרת הרֶפַּטריאציה.

עוד על הספר

התרמיל ששרד אליעזר שקלאי (ליפא וגשל)

מבוא

באחד הימים תעמוד לפניכם השאלה: מי אתה? מי את? מאין באתם? מי היו אבות אבותיכם? מה היו מעשיהם ומה היה סופם? במילה אחת: אם תרצו להכיר את עברה של משפחתכם – קחו ספר זה בידכם, קראו אותו ותמצאו עולם אחר, שונה משלכם, אבל קרוב לליבכם.

ברצוני לצאת עם הקורא לסיור קטן ברחובות עירנו – להראות לו את ה"חדר" שבו למדנו, זה ששימש לנו גן ילדים ובית ספר יסודי, לספר לו על בית הכנסת הגדול שבימים הנוראים התמלא מתפללים ומתפללות, להציג לפניו הווי של בית של יהודי דתי בליל שבת, כשמברכים על נרות שבת ומקבלים את השבת בברכת "שלום עליכם". בדעתי להציג את פרנסי העיר ואת דלת העם, לשמוע ויכוח של לומדי תורה ושיחת חולין של עם הארץ, לעבור בשוק, להכיר את הסוחרים ואת עוזריהם, את הרוכלים ואת הסבלים בעבודתם הקשה, ולתאר את חייהם מצדדים שונים, בשמחה וחלילה בצער, ביום חול ובחג, בקיץ ובחורף. רק אז תוכלו לדעת מנין ינקתם את חוכמתכם ואת גבורתכם. תבינו שלא מחלל ריק באתם, שיש קשר הדוק ביניכם ובין העבר, ושאין להתכחש לעבר זה. היה זה עבר קשה, טראגי, אבל אבות אבותיכם ידעו לעמוד בו בכבוד, ולמרות כל הקשיים לא נכנעו.

כל מה שהשגנו – בזכות מעשיהם, חוכמתם, עקשנותם ומסורתם הושג. בכל התנאים ובכל הזמנים קיימו אבותיכם שתי מצוות: אהבת ישראל ועזרה הדדית, ולכן הצליחו לשמור במשך הדורות על הדת ועל אחדות העם.

ספר זה הוא סיפורם של יהודי עירנו בז'ז'ני, עיר קטנה במזרח גליציה, מראשית המאה ה־20 עד חיסולה בימי הכיבוש הנאצי ועזיבתם של ניצולי השואה את העיר אחרי שחרורה על ידי הצבא הסובייטי. במרכז האירועים העמדתי את משפחתי – על רקע החיים היהודיים בעיר שבה נולדנו, גדלנו ועבדנו.

כל המסופר כאן הוא אמת לאמיתה[1] אנו הננו עֵדים חיים לכך. אציג לפניכם את העֵדים, את עברם, את מעורבותם בחיי עירנו ובמאורעותיהם של אותם ימים. אציג גם את מצילינו הגויים, על מעלותיהם ומגרעותיהם, ובעיקר על אומץ ליבם להציע לנו מחבוא בתחומם, לחם צר ומים לחץ. את הפסקאות הראשונות הקדשתי לקורות חייה של משפחת אשתי פֶּפּקָה (פנינה) ולתיאור בית אבי, שתי המשפחות שהן הבסיס ליצירת סיפורי זה.

פֶּפּקָה מספרת על הוריה

אבי, יעקב בן אברהם וולף באואר מהעיירה מוֹנַסטז'יסקה ואימי, מטילדה בת לייזר הירש גלזר, באו בברית הנישואין והתיישבו בכפר פּוֹדשוּמַלֶנצָה, שם נולדו להם ארבעה בנים. הם עבדו קשה וחיו חיים שקטים, אך בשלב מסוים החליטו לעבור לעיר. בכפר הרגיש את עצמו אבי כשבוי בידי הגויים. הוא דאג שהבנים לא ילמדו ממעשי הגויים ושלא ילכו בדרכיהם. לחיות בין יהודים ולחנך את הילדים ברוח היהדות היה צורך נפשי של אבי.

הצעדים הראשונים של הוריי בעיר זרה עם משפחה ברוכת ילדים, בלי יסוד חומרי ובלי תמיכה מבחוץ, היו קשים מאוד. אבי היה אדם גאה ומיאן לקבל תמיכה אפילו מאימו. הוריי עשו לילות כימים ובזיעת אפם הוציאו את לחמם. כשנשאל אבי פעם אם זה לכבודו כאדם משכיל להתעסק בעבודות כאלה, ענה: "אין עבודה קשה ובלתי־מכובדת שנועדה לפרנס משפחה ולחנך ילדים". במשך השנים רכש לו את מקומו בין נכבדי העיר והיה לעסקן ציבור, אחד ממייסדי בית הספר העברי בעירנו. בעיר נולדו להם עוד שני ילדים, בן ובת. אני הייתי הבת היחידה בין אחיי.

עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה התבססו הוריי, אף חסכו כסף ושאבו נחת מילדיהם. החינוך הקפדני, מאמציהם ללמד אותם למרות הקשיים הכספיים ולהשריש בהם תודעה יהודית ואווירה ציונית נשאו פרי. שני אחיי המבוגרים לקחו חלק פעיל בתנועה הציונית מגיל צעיר. במרץ רב הפיצו את השפה העברית, טרחו ופעלו בקרב הנוער הלומד והעובד, ארגנו אותו, קימו הרצאות ולימדו עברית. נדמה היה שסוף־סוף הגיעו הוריי אל המנוחה ואל הנחלה.

לא כך רצה הגורל. החיים הובילו אותם בדרכי עקלתון, בעליות ובירידות. השקט והשלווה הפכו לחיים סוערים מלאי דאגות ומאבקים. זה התחיל עם פרוץ המלחמה בקיץ 1914. הבנים נלקחו לצבא. כל הרכוש נשדד בִן־לילה. היו ימים שבהם רעבנו ללחם. עם גמר המלחמה חזרו החיים למסלולם. הוריי הכפילו מאמץ ויעילות בעבודה להשלים את החסר ואת הפסדי המלחמה. בחורף 1933 נפטר אבי. כמה שנים לפני כן מת אחד מאחיי מדלקת ריאות.

אבי היה אדם רציני וקפדן, אך נעים הליכות. אדם מלא מרץ, בעל רצון חזק וכושר החלטה מהיר, משכיל ויודע ספר. יהודי ציוני, שהבין שיהודי זקוק לשפה משלו, לתרבות משלו ולמסורת. הוא אהב את הבריות, דאג לזולת ודרש צדק. אבי הקים משפחה, דאג לה, לחם בשבילה ושאב נחת מכל אחד מילדיו. הוא הקדיש לחינוכם הרבה מרץ, זמן, כוח וכסף. באותם הזמנים היה הנוער עסוק בחיפוש אחר דרכים חדשות, ורבים נכשלו כבר בהתחלת הדרך. אבי הבין שאסור לפצל את נשמתו של הילד, לערב חול בקודש. הילד זקוק ראשית כול לחינוך יהודי, ורק אחר כך אפשר להוסיף לו לימודים חיצוניים. אני יכולה להעיד בפה מלא שאבי הצליח בכך. כל ילדיו נשארו יהודים בלב ובנפש, גאים ונאמנים לתורתו.

אימי הייתה יד ימינו של אבי ועזר כנגדו במלוא מובן המילה. בלעדיה לא היה משיג את מה שהשיג, לא בעבודה ולא בחינוך הילדים. היא עבדה קשה כדי לכלכל אותנו ולהשלים את המחסור בימי רעב. נפש עדינה הייתה. כל ימיה דאגה למשפחות עניות, חילקה צדקה ונתנה מתן בסתר. אימי נפטרה בחודש יולי 1938, א' בחודש אב.

ארבעה מאחיי ומשפחותיהם נהרגו בידי הנאצים. אח אחד עם משפחתו היו בין שורדי השואה, וגם בת אחי שלֹמה נשארה בחיים. כולם הגיעו ארצה והקימו כאן משפחות.

ליפא מספר על בית הוריו

הוריי, אסתר והירש וגשל, גרו בבית נמוך בבז'ז'ני על יד רחוב טרנופולסקה. בבית הזה נולדתי, גדלתי וחונכתי. החצר, הרחוב, הסביבה, השכנים והילדים שאיתם שיחקתי נטעו בי את הרגש של "בית אבא". בבית שלט משטר פטריארכלי. החיים התנהלו לפי חוקים, לפי סדר מקובל, לפי מסורת של דורות. היחסים עם השכנים היו לבביים וידידותיים, כולם שיתפו זה את זה בדאגות ובשמחות. המשפחה הקרובה ביותר, שעימה נשארנו בקשרי ידידות לכל החיים, היא משפחת בר־דוד. הבית נשרף, הרחוב נחרב, הרכוש נגזל, ורק הידידות נשארה שרירה וקיימת עד היום.

השנים האלה, הבית, הסביבה, החינוך, לא רק השאירו זיכרונות, אלא יצקו יסודות לכל החיים שלנו, נטעו בנו את שורשי התורה ואת אהבת ישראל, טיפחו את היחס לעבודה וחינכו אותנו לערכים הומניים.

הוריי היו זוג מאושר, זיווג מוצלח של שני אנשים שאהבו זה את זה, כל אחד ותכונותיו שמילאו את החסר אצל בן הזוג, ולכן היו זה לזה לעזר. אבי עורר כבוד בחיצוניותו ובהליכותיו. שקט, מאופק, מדבר בנחת ובדרך ארץ וחולק כבוד לכל אחד. הוא היה ענָיו ונחבא אל הכלים, בראש ובראשונה אדם מאמין. הוא האמין באמונה שלמה, בלי להרהר ובלי לנטות כחוט השערה מדרך הישר. אמונתו לא הייתה קשורה בהשקפה של שכר ועונש. היא הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. "את אלוהיך לא תרמה, את עצמך אתה מרמה", היה אומר, "אדם בצלם אלוהים נברא, ואין הבדל בין יהודי ולא־יהודי בכל הנוגע לעניינים שבין אדם לחברו".

אבי היה מסודר מאוד, הן בעבודה והן בעניינים אישיים, בתפילה, באוכל ובלימודים. חוויה רבת רושם הייתה לכל מי שבילו במחיצתו את השבת או את החג. הרגשנו את הנשמה היתרה. השבת הייתה כולה קודש, יום מנוחה ולימוד תורה. יום כיפורים היה שבת שבתון, יום מחילה וסליחה, סוכתנו – סוכת שלום, וליל הסדר היה שיר הלל לחג האביב כפי שהצטייר בשיר השירים.

אימי הייתה אשה פיקחית, מעשית וזריזה, בעלת תפיסה מהירה, זיכרון טוב וכושר עבודה מצוין. היא הייתה לא רק לעזר לאבי אלא גם משענתו בעת צרה, אישה מלאת מרץ שהשתדלה שכל אחד מילדיה ילמד מקצוע. היא לימדה אותי לחשוב מהר ולהחליט בלי היסוס.

שני הוריי היו משועבדים לעבודה כל חייהם וקיימו את המשפחה בכבוד, בלי להתלונן. לא הייתה להם שום תרעומת, רק בקשות היו לכל אחד מהם. אבי התפלל שנתיים לפני מותו שיוכל להתמסר ללימוד תורה ולעבודת קודש. אימי ביקשה להשתחרר לשנה אחת מדאגות פרנסה, כדי שתוכל להתמסר בלב שלם לנזקקים לה. מבוקשם ניתן להם.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה מצאו בעירנו מקלט אלפי פליטים, שחיו בלי קורת גג ובלי אפשרות לקיום.[2] אימי עזרה לכל נזקק בכל לבבה, בכל נפשה ובכל מאודה. בהפצצות הגרמנים על עירנו ב־28 ביולי 1941 נהרס ביתנו, ובו מצאה אימי את מותה. אבי, אשר בזמן הכיבוש הסובייטי עסק במסירות נפש באיסוף כספים למען הפליטים, נעשה עכשיו יושב אוהל. תפילה בציבור קיים באחד החדרים, ואת יתר זמנו הקדיש ללימוד תורה.

לפני חג השבועות בשנת 1942 חלה אבי. אז כבר שלט בעיר הגסטאפו. משהורע מצבו הוא קרא לגיסי שלמה, אחיה של פֶּפּקה אישתי, ואמר לו: "אני עומד למות. דע לך שאני חושב זאת לזכות גדולה. יימנע ממני לראות בצרות של היהודים". השנתיים שביקש אבי נסתיימו. ביום פטירתו נאסר על היהודים לצאת לרחוב: אורחים מכובדים פקדו את הגסטאפו. למרות האיסור באו אנשי החברה קדישא, עשו לאבי את הטוהרה, לקחו את המת על כתפיהם, ובצאתם את פתח הבית הכריזו כלפי שמיים: "צדק לפניו יהלך". ללוויה הצטרפו כעשרים איש. בסמטה שיצאה מרחוב אַדַמוֹבקה לכיוון הגימנסיה נפגשנו פנים אל פנים עם הפמליה הנאצית. עצרנו, גם הם עצרו. חיכינו, והם סימנו לנו לעבור. בשקט עברנו, והם חיכו בדרך ארץ. לא ייאמן כי יסופר!

בימי ה"שבעה" ניחמו אותי שכניי וחבריי במילים אלה: "מזל וזכות גדולה היו לו. בכבוד עבר את כל החיים, בכבוד מת ולפי כבודו הייתה לווייתו. התנהגותו וזכרו הם נר לרגלינו".

אנחנו היינו שלושה ילדים בבית. שתי בנות ואנוכי, הצעיר מכולם. לאחותי המבוגרת היו רגשי אימהות כבר מילדותה. היא שימשה לנו כמורת דרך, השגיחה עליי וטיפלה בי. היא התחתנה מחוץ לעירנו, אבל שנה שנה בימות הקיץ הייתה באה לבלות בחיק המשפחה והידידים, בין יערות וגנים, וליהנות מרחצה באגם. לפני פרוץ המלחמה הצליחו אחותי ומשפחתה להימלט מהגיהנום ההיטלראי והיגרו לארצות הברית. היא חינכה שני בנים מוצלחים, והם הקימו משפחות משלהם. היא מתה צעירה. אחותי הצעירה התחתנה עם חבר שלי, ושניהם נרצחו בידי הנאצים.

בשנים שלפני המלחמה קשרו אחיותיי והבת של משפחת גלזר קשרי ידידות עמוקים, וכך נקשרו גם המשפחות. כשפֶּפּקה, הבת היחידה של משפחת גלזר, יצאה לפראג ללמוד רוקחות, התחלתי אני את לימודי השנה הרביעית לרפואה באותה אוניברסיטה. הקירבה ששׂררה בינינו מימים קודמים הפכה לקשר אהבה, והחלטנו להדק אותה בטקס רשמי.

מאז הלכנו כל חיינו יד ביד, פשוטו כמשמעו, גם בימי חושך וצלמוות לא נפרדנו, גם לא לזמן קצר. שנה לפני פרוץ המלחמה נולד לנו הבן מתי, והילד הזה חלק איתנו את הטוב ואת הרע. עברו עלינו ימים קשים, אבל בכוחות משותפים התגברנו עליהם. אשתי הייתה לא רק רק עזר כנגדי; שנינו נשאנו בעול, שנינו דאגנו ושנינו החלטנו ופעלנו. לא אוֹמַר שתמיד היינו תמימי דעים; היו גם חילוקי דעות, אבל גישת שנינו לבעיות שעמדו בפנינו, השקפותינו ושאיפותינו בחיים היו כל כך קרובות, עד שבקלות מצאנו תמיד את הדרך הנכונה והלכנו בה ביחד, בהֵעזרנו זה בזה. זאת הסיבה שהצלחנו בחיים ושתמיד יכולנו לעזור לאחרים.

[1] הדברים נכתבו במקור בעברית במכונת כתיבה, הוקלדו למחשב ועברו עריכת לשון קלה והאחדה לכתיב של ימינו. העברית של הכותב הושארה במידת האפשר. 
[2] הפליטים הראשונים הגיעו מגרמניה. יהודים ממזרח אירופה גורשו מגרמניה עוד לפני פרוץ המלחמה (הם נקראו בגרמנית אוֹסְטיוּדֶן, יהודי המזרח). כשפרצה מלחמת העולם השנייה ב־1 בספטמבר 1939, השתייכה בז'ז'ני לאותו חלק של פולין שעל פי הסכם ריבֶּנטרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב לא הותקף בידי הגרמנים. העיר והאזור נשלטו בידי הסובייטים. הפליטים הגיעו מהאזור שלא נכלל בהסכם. הגרמנים הֵפֵרו אותו, וב־22 ביוני 1941 פתחו ב"מבצע בּרבּרוֹסה". בז'ז'ני הופצצה סמוך לתאריך זה. 

היום הגורלי – 17 במאי 1945

היה זה יום אביבי. השמש הקדימה לצאת מהעננים, פיזרה את קרניה בשפע וחיממה את יצורי היקום שהתעוררו משנת לילה ארוך, לח וקר. ענני טל התרוממו מן השפלה, ומרחוק נראו ראשי גבעות החובקות את האגם. החורף הקשה עבר, היקום קם לתחייה והתכסה בשמלת ירק בגוונים בהירים וכהים. השדות לבשו ירוק, על העצים לבלבו עלים, ובאוויר עמד ריחם החריף של פרחי העונה המתחרים אלה באלה ומתגנדרים ביופיים ובריחם המשכר והמרדים. צפצופי ציפורים המביעות את אושרן ואת תודתן באלפי קולות של זמרה ותפילה נשמעו מסביב. רצות וממהרות הציפורים לשקם את עצמן, לבנות קן, להקים דור חדש. הן חוצות את האוויר בזריזות ומתחרות ביניהן בזמרה. אביב הגיע – אין להפסיד יום. אביב בא ועימו השלום, אחרי שש שנים של שפיכות דמים.

לא כך מרגישים קומץ בני אדם – פליטי השואה – שבורי הלב ומוכי הגורל. גם הם שואפים לחיים חדשים. הם חולמים על חיים שקטים, על מחר בטוח – לבנות קן ולהקים דור חדש. אבל לא כאן, על אדמת נכר שרוותה את דם קורבנותיהם. לא בין הרוצחים שנתנו יד לשפיכת דם אחינו. לבנות חיים חדשים, אבל לא בבית קברות...

זיק של תקוה נדלק בלב הניצולים בשומעם על ההסכם בין פולין וברית המועצות בעניין חילופי אוכלוסין. זה יאפשר ליהודים להגשים את חלומם – לברוח ממקום הזוועות ולמצוא מקלט בטוח לעתידם. גם משפחתי נרשמה ל"רֶפָּטריאציה".[3] בלב רוטט הצטרפתי גם אני, ביודעי את הסכנה הנשקפת לי – להגיע לסיביר במקום למערב.

ביום זה, 17 במאי 1945, בשעה שמונה וחצי בבוקר, עמדתי בחדר הרופאים בבית החולים העירוני בבז'ז'ני והסתכלתי מבעד חלון פתוח על עולם הרחב, היפה, החופשי לכול – אך הסגור בפניי. ללא תנועה, ריק ממחשבה, כמו במקרים הבודדים הקודמים שבהם נאבקתי על החיים – השתדלתי להתגבר על מצבי הנפשי ולהחליט על הצעדים הבאים. קרה מה שקרה, ואת הנעשה אין להשיב. כעת עליי לפעול במהירות ובתבונה, אבל המוח עמד מלפעול – רק החושים המחודדים היו מוכנים להגיב על כל גירוי.

הדלת נפתחה, ואחרי שניות של היסוסים שמעתי את קולה של ד"ר נַבּוּקוֹבָה פונה אליי בשקט ובעדינות כדי למנוע תגובה לא רצויה מצידי. "ד"ר וגשל", היא אומרת, "מצב הילד הורע, להכין הכול לניתוח?".

היא יודעת הכול. היא העד היחיד למה שקרה דקות ספורות קודם לכן – תשובתי הייתה שקטה, חד־משמעית, אבל מודגשת – "לא!". בלי לזוז ממקומי או לשנות תנוחתי, המשכתי: "אחרי מה שקרה אינני מסוגל להתרכז בשום עבודה, ועוד פחות מכול בניתוח הזה, המסוכן". המצב שנוצר הוא בלתי נסבל, לא טוב בשבילי ולא בשביל החולים. החלטתי להתקשר עם משרד הבריאות בקייב ולבקש את התערבותם המיידית.

נבוקובה יצאה בלי לסגור את הדלת. נשארתי במקומי. חילופי הדברים הקטועים בינינו החזירו לי את כוח השיפוט ואת היכולת לחשוב על מצבי המסוכן. האמת היא שלא היה כלל בדעתי להתקשר עם קייב. אמרתי מה שאמרתי בתגובה לפנייתה, אך כעת היה עליי לפעול בלי דיחוי, לצאת מן הסבך בלי להסתבך עוד יותר.

בעודי מנסה למצוא תשובה לבעיותַי חזרה נבוקובה והודיעה לי: "התקשרתי עם המזכיר,[4] והוא הסכים לתת לך מכתב כדי שתוכל לצאת עוד היום, עם המשלוח הראשון". חשדתי שזה רק תמרון מצידו ושהוא טמן לי פח, אבל בלית ברירה קיבלתי את הצעתו והחלטתי לשחק את המשחק עד הסוף.

"ד"ר נבוקובה", אמרתי, "הגידי לאחיות להכין את החולה לניתוח". אין להפסיד זמן. כעת עליי להיות מרוכז, מסודר, מתוכנן ומהיר. צעד לא נבון עלול להרוס את חיי ואת חיי משפחתי – אם לא להכניסני לכלא, אז להגלותני לסיביר לעשר שנים. נבוקובה הכינה כל מה שנחוץ לניתוח, ואני עשיתי את עבודתי הרגילה: ביקרתי חולים בליווי האחיות, נתתי הוראות ורשמתי תרופות, וכל זאת במאמץ להסתיר את המתחולל בנפשי. הניתוח עבר בהצלחה, סיימתי את יתר הסידורים ויצאתי את בית החולים כהרגלי. בפרוזדור פגשתי את נבוקובה. עמדנו זה מול זה דקה ארוכה, אבל לא החלפנו מילה. מבטה אמר לי הכול – כל מה שחשבה ברגע זה. שנינו ידענו שזו הפעם האחרונה שאנו נפגשים, ושנינו ידענו שעלינו לשתוק. מבטה הביע דאגה לעתידי. היא הכירה לא פחות ממני את המזכיר ואת תחבולותיו, וידעה מה מחכה לי אם אפול בפח שטמן לי.

נבוקובה, סטודנטית לרפואה בשנה החמישית ללימודיה באוניברסיטת קייב, נשלחה לעזרתי שמונה חודשים קודם לכן, לאחר ששני הרופאים היחידים בעיר (אחד מהם היה ד"ר תַדֵיאוּש דאנֶק, חברי מבית החולים עוד מלפני המלחמה, שבעזרתו ניצלנו, כפי שאספר בהמשך), גויסו לצבא הפולני, ואני נשארתי לטפל באוכלוסייה של כ־100,000 נפש. היא הייתה אז בת עשרים ושלוש, בחורה רצינית ושאפה להיות רופאה טובה ומסורה. היה בה רצון עז לנצל את ההזדמנות וללמוד ממני, ואני מצידי השתדלתי להקנות לה את כל סודות הרפואה שהצטברו אצלי מלימודַי בבתי הספר, מעבודתי עם רופאים מעולים בבית החולים ומהניסיון העשיר שרכשתי לי בשנות המלחמה. הדרכתי אותה לא להסתבך עם החוקים ועם הממונים עלינו, דבר חשוב מאוד בברית המועצות. היחסים בינינו היו קורקטיים, אך לבביים ויותר מקולגיאליים.

יצאתי את שערי בית החולים. באופן אינסטינקטיבי הסתובבתי לאחור והעפתי מבט על הבית הזה. תשע שנים קודם לכן, בשנת 1936, התחלתי את עבודתי המעשית בו בתור רופא צעיר. במשך השנים האלה עבדו כאן הרבה רופאים – פולנים, אוקראינים ויהודים. מכל אלה, אני הייתי האחרון שעוזב אותו. רבים מן הרופאים הללו אינם בחיים כיום. המעטים שנשארו – פזורים בכל העולם. את יסודות הרפואה רכשתי באוניברסיטאות, אבל את סודות הרפואה למדתי בבית זה. היום רק הזיכרונות נשארו.

פניתי לכיוון משרדו של המזכיר. אותה דרך, אבל בהרגשה אחרת, עשיתי כעשרה חודשים לפני כן, כשיצאתי את בית החולים שבו שכבתי שבוע ימים אחרי שובי העירה מהבּוּנקֶר: חיוור, חלש, ברגליים נפוחות, אבל מלא מרץ ורצון להתגבר על הקשיים הגופניים. נתמך בשני מקלות הלכתי בגאווה למזכיר המפלגה, להעמיד את עצמי לרשותו. "הנני מוכן לתרום את חלקי, מוכן ומזומן לכל עבודה", אמרתי לו. אבל איזו אכזבה גרמה לי תשובתו. הוא לא ביקש ממני לשבת והעיף בי מבט ביקורתי. "אין לי צורך בעבודתך", אמר ושב לעבודתו. לא האמנתי למשמע אוזני. בפרוץ המלחמה היו באזור זה יותר משלושים רופאים ועתה נשארו רק שניים ואני השלישי – ואין צורך בעבודתי?![5]

שאלה זו הפניתי למזכירה של הפּרוֹקוּרוֹר (התובע) – יהודייה קומוניסטית מִשנים עברו – והיא הסבירה לי: על פי חוזר סודי שהגיע "מלמעלה" אין לשתף בעבודה במקומות ציבוריים יהודים שורדי השואה. הסיבה: חשד לנקמתם באוקראינים והצורך להרגיע את האוכלוסייה האוקראינית שלא נשקפת לה סכנה להיענש על מעשיה בימי הכיבוש הנאצי.

לא עברו יומיים וד"ר דאנק הכניס אותי לעבודה: בתחילה לוועדת הגיוס, ולאט לאט גם לעבודה בפּוֹליקליניקה ובבית החולים. וכמו בימי השלטון הסובייטי הקצר, ארבע שנים קודם לכן, שימשתי גם רופא אישי של פעילי המפלגה ושל אנשי הנקוו"ד והקג"ב.[6] כל זה היה בניגוד לרצונו של המזכיר, שהתנכל לי וחתר תחתיי בכל מיני תחבולות. הוא סירב לקשור את דירתי לרשת החשמל, עיכב את אישור הטלפון בדירה זו והלשין עליי שאני עוסק בפרקטיקה פרטית ולא משלם מיסים. הוא לא הסתפק בצעדים אלה: אחרי זמן־מה נודע לי שהוא פנה למשרד הגיוס הראשי והודיע להם על רופא מיותר בעיר – ד"ר וגשל.

על סמך פנייה זו של המזכיר שלח לי משרד הגיוס המקומי צו גיוס. לזה התנגדו מנהל הגיוס ואנשי הצמרת. הם עשו יד אחת והודיעו על נכונותם לוותר על הרופאים הפולנים, ורק אותי להשאיר במקומי. כל זה קרה בלי ידיעתי, אך לצערי, הרופאים הפולנים לא האמינו שזה נעשה מאחורי גבי. לו ידעתי, הייתי מתנגד. זה היה בהחלט נגד רצוני ונגד השקפותיי. מכיוון שנשארתי הרופא היחיד, פנו למשרד הבריאות לקייב וביקשו עזרה. משם קיבלו שתי סטודנטיות לרפואה – את רומנובה ואת נבוקובה. רומנובה עבדה במשרד הבריאות המקומי וקשרה קשרי אהבה עם המזכיר (שהיה נשוי ואב לשלושה ילדים). ממנה נודע לי על ידידות שנרקמה בין המזכיר והחבר אַגַפוֹנוֹף.[7] הוא היה הממונה מטעם המפלגה הקומוניסטית על הבריאות בעירנו בשנים 1940-1939, הסתבך במילוי תפקידו, ואני הייתי הגורם הבלתי ישיר לסילוקו. מסתבר שהמזכיר גמר אומר לנקום בי את נקמת אגפונוף. לשבחה של רומנובה ייאמר: בכל מה שנוגע אלַי הייתה הוגנת ולא התערבה במהלכיו של המזכיר נגדי.

משנוכח המזכיר שלא יצליח לסלק אותי מהעבודה ולגרש אותי מעירנו, הוא חיפש דרך אחרת להתנקם בי. בלי שום סיבה הוא התנפל עליי, הזהיר אותי ואיים שיתבע אותי לדין על מעשים שלא עשיתי, הכביד עלי בעבודתי וניסה בכל כוחו לדכא אותי. התרגלתי למצבים האלה ולא הגבתי, בתקווה שסוף־סוף ישלים עימי ויעזוב אותי לנפשי.

החורף עבר, וסיומה של המלחמה נראה באופק. חיכיתי ליום שבו אעזוב את העיר ואפטר מהמזכיר שהֵצֵר את צעדיי, אבל לא כך חשב הוא. חודש ימים לפני סיום המלחמה קיבלתי ממנו הזמנה טלפונית לבוא לישיבה דחופה בחדר הישיבות. כעבור עשר דקות פתחתי את הדלת ונכנסתי. המזכיר ישב בראש וסביבו בשולחן עגול כשלושים איש, כולם מצמרת המפלגה. אחרי שהתיישבתי פתח המזכיר בנאום פטריוטי ארוך ובסופו אמר: "המלחמה עומדת להסתיים, ואנו החלטנו לבקש מבַּאטיוּשקה [אבא'לה] סטאלין [בהזכירו את השם המפורש קמנו כולנו למחוא כף] להשיג לעירנו אות הצטיינות על המאמץ המלחמתי, וכדי להגשים זאת אנו חייבים לתרום מאה אלף רובל, והתורם [כאן הוא פנה אליי] יהיה ד"ר וגשל". את המילים האחרונות הוא הדגיש ואמר בוודאות, כאילו היה בטוח בהסכמתי. מחיאות כפיים.

קמתי, ובלי לבקש את רשות הדיבור אמרתי כי מחשבתו של המזכיר ראויה לשבח, וכי בטוח אני שכל אחד מאיתנו יעשה מאמץ וייתן יד להגשמתה, ואני הראשון תורם משכורת של חודש ימים בעשרה תשלומים. לא חיכיתי לתגובתוֹ, ביקשתי סליחה בנימוק שאני עסוק מאוד – ועזבתי את הישיבה.

הדבר היה שקול לסטירת לחי שנתתי לו!

לאחר מכן סיפר לי אחד הנוכחים, כי לפני בואי מנה המזכיר את מעשיי: ד"ר וגשל עוסק בפרקטיקה פרטית, גם מעורב בעסקים שחורים – של שחרור מהצבא. הוא משחרר את אלה שמשלשלים לכיסו, וכתוצאה מפעולותיו הוא צבר הון, בלי לשלם מס הכנסה. מכיוון שכך, הוא, המזכיר, רוצה להעמיד אותי לפניהם באור האמיתי לפני שיגיש תלונה נגדי. זו בעצם הייתה כוונתה של ישיבה זו.

בעודי שקוע במחשבות ראה אותי ראש הקג"ב. "טוב שפגשתי אותך", אמר לי, "בוא, היכנס". מיד קשרתי "הזמנה" זו עם התנכלותו של המזכיר. נכנסתי. "אתה ממהר?", הוא אומר לי, "שמע, יש לי עניין לא נעים. אני סובל מכאבים ברגלי השמאלית". בו ברגע הוקל לי. בדקתי אותו, רשמתי לו תרופה, נפרדנו והלכתי. פגישה זו גזלה ממני עשרים דקות.

לא עברו דקות ספורות ושוב עמדתי על יד דלת המשרד של המזכיר. הרגשתי כמי שעומד להיכנס לכלוב של חיה רעה. אזרתי אומץ ודפקתי בדלת... אין תשובה, פתחתי את הדלת – אין איש. נכנסתי. על שולחנו של המזכיר היה מונח מכתב ועליו רשום שמי בכתב־יד ילדותי. לקחתי את המכתב ועזבתי את החדר בריצה. ברחוב נשמתי עמוק והכפלתי את קצב צעדיי.

בדרך נכנסתי לבית המרקחת שבו עבדה אישתי. בפינה, כדי שלא ירגישו בי, פתחתי את המעטפה. על פתק קטן באותו כתב יד ילדותי היה כתוב: "אין התנגדות לצרף את ד"ר וגשל למשלוח הראשון של הרפטריאנטים". חתימת המזכיר לא הייתה ברורה. מיהרתי להיפגש עם מנהל הטרנספורט להבטיח לי מקום. רמזתי לאשתי בסודי סודות על הנסיעה, ביקשתי ממנה להתכונן עם הילד לשעה שלוש ולהזמין עגלון שיביא את הדברים הנחוצים לתחנת הרכבת של הכפר פּוֹטוּטוֹרי (Potutory), מרחק של כ־16 ק"מ מן העיר שלנו.

למזלי פגשתי את המנהל לא רחוק ממשרדו. מסרתי לו את המכתב, ומן הצד הכנסתי לכיסו אף יותר משהבטחתי. הוא קרא את המכתב ושאל איך השגתי אותו. לא עניתי. "טוב", אמר, "לך הביתה. בשעה שש עוזבת הרכבת את התחנה. שלא ייוודע לאיש שדיברת איתי! היזהר!".

אחרי שחלק זה היה מובטח עמדתי לעשות סדר במחשבותיי ולקבוע תוכנית מדויקת לפעולותיי – להיות מוכן לשעה ארבע לצאת את העיר. ראשית, חייב הייתי לשלם מיסי עירייה וחשמל. אחר כך היה עליי לבקש חופש להיום, לארגן את עבודתי בפוליקליניקה ולבקר אצל שני חולים מצמרת המפלגה. כל זה היה רב מדי בהתחשב בזמן שעמד לרשותי.

בדרך לרכבת[8]

השעה הייתה ארבע. אישתי והילד יצאו את החדר. סגרתי את הדלת מאחורינו. לכאן אין שיבה! הלכנו כל אחד לחוד ונדברנו להיפגש במקום מסוים מחוץ לעיר, משם נלך ביחד בדרך המוכרת לנו מהליכות קודמות. במשך חודשים עשיתי את הדרך הזאת פעמיים בשבוע, כאשר אישתי, באישור של הגסטאפו, גרה בכפר פּוֹטוּטוֹרי. עמוק בזיכרוני הצטיירה הבריחה מבית החולים בלילה גשום אחרי ה"יודנריין" בעירנו, אז שאלתי את עצמי: למי? לאן? והנה אותה הדרך אחרי 13 חודש, אחרי השחרור מהכיבוש הנאצי, ואני שוב שואל את עצמי: למה אתה ממהר? לאן?

עמדתי על הגבעה מחוץ לעיר, ובפעם האחרונה העפתי מבט על העיר שבה ביליתי מחצית מחיי, העיר שלה הקדשתי את חלומות נעורַי ושבה קברתי את הוריי ואת יקיריי. היום עזבתי אותה בסתר, כגנב נמלטתי ממנה, דרך סמטאות ורחובות צדדיים, כדי להימנע מפגישה בלתי רצויה. השעה הייתה מאוחרת, השמש נטתה לשקוע וקרניה האדומות עטפו את עירנו בשפעת אור וחמימות. עיניי צילמו את העיר ושיקעו בזיכרוני את דמותה. עצמתי אותן ובמוחי עברו כל הזיכרונות מילדותי עד אותו רגע שבו עמדתי וביקשתי מאלוהים: "הצלח את דרכי ושמרֵני מפגע רע, ומ... שליח המזכיר!". עוד מבט, ואנו ממשיכים בדרכנו. הכביש ריק, רק מזמן לזמן עוברת בו עגלה. הם ממהרים הביתה. גם אנו ממהרים, מתאמצים לא לאחר, הדרך עוד רחוקה.

מחשבה רודפת מחשבה. כמה שאפתי להגיע לרגע זה – להתרחק מפה; כמה לחמתי לצאת מכאן – והיום, עם כל צעד קדימה, חוזרות מחשבותַי לעבָרי הקרוב והרחוק.

"עצור! אתה ד"ר וגשל?!". בהיותי טרוד ועסוק במחשבותיי לא שמתי לב לשני חיילים שצצו לפתע לפני אפי. "אני הוא, ומה רצונכם?". – "קיבלנו פקודה להחזירך העירה". – "ממי הפקודה?", שאלתי. – "מהקג"ב. בואו איתי לתחנת הרכבת, משם אתקשר עם המנהל". השניים הסתכלו זה בזה וצחקו. אחרי דקה הוסיף אחד מהם: "לכו אתם לכיוון התחנה, שם מחכים לכם, איתם תסדרו את העניין". המשכנו בדרכנו, אבל כשהם נעלמו מן האופק ירדנו מן הכביש, בחרנו בשביל צר ונאלצנו לעשות סיבוב גדול כדי ללכת בדרך־לא־דרך, ובה לא פגשנו נפש חיה. למזלנו, לא איחרנו את הרכבת.

לא ניגשנו לתחנה. עצרנו במרחק־מה ומשם התקשרנו למנהל המשלוח. הוא יעץ לנו לחכות במקום סתר עד שייתן לנו סימן. מצאנו מקום לא הרחק מהתחנה, שאפשר לנו מבט על כל מה שמתרחש סביב. יתר בני משפחתי – גיסי משה, אחיה של פפקה, הלה אישתו ומרק בנם, אחייניתי הרמינה, וגם רוז'קה בורשטיין שהייתה איתנו במחבוא – כבר תפסו מקום בקרון שלפני האחרון. הזמן זחל ועימו גדל הפחד, והשתיקה בינינו נעשתה ללא נשוא. אישתי השגיחה בחוסר השקט ובעצבנותי וניסתה לעודד אותי. היא ידעה, שכאשר נודע למזכיר על הרפטריאציה שלי הוא אסר על מנהל המשלוח לקחת אותנו בלי אישור בכתב ממנו! "איך השגת את האישור?", שאלה, "ומה כל הסודיות וההתרוצצות סביב הנסיעה?". לא רציתי שאישתי תדאג, לכן לא עניתי. אבל החשד גבר אצלה והיא לחצה עליי שאספר את כל האמת! לאט לאט התחלתי לספר...

מוקדם יותר באותו יום

הבוקר בשעה שבע התקשר אלַי המזכיר ודרש ממני לבוא מיד למשרדו. הבנתי שהוא הכין לי "הפתעה". החלטתי להיראות שקט, רגוע ויציב ולא לתת לו עילה לגרור אותי להתנגשות עימו. הייתי מוכן לשמוע ולא להגיב. במשרדו כבר ישבה נבוקובה. נכנסתי, אמרתי, בוקר טוב והתיישבתי. והמזכיר – ישר לעניין: התנפל עלַי בגסות ופרץ בהשמצות. צעקותיו, שנשמעו בכל הבניין, כּוּוְנו לשבור את רוחי בנוכחותה של נַבּוּקוֹבָה. זרם הקללות המלוות במילים גסות השגורות רק בפי אדם גס ושיכור לא פסק.

שתקתי. קיבלתי את מקלחת מי השופכין ולא עניתי. פתאום השתתק המזכיר, קם מהכיסא, עשה כמה סיבובים בחדר, ניגש אלַי ואמר: "שמע... הפעם החלטתי לגמור איתך. אני האחראי על כל הנעשה בעיר הזאת. לא אסבול עוד את התנהגותך, את הפשע נגד משטרנו... הגשתי תלונה נגדך לפרוקורור, לא כאן, אלא בקייב, ויש לי עדים לכל מה שתיארתי – על עיסוקך בפרקטיקה פרטית, על שחרור חיילים מהצבא בגלל "פרוהול" (כושר לקוי) תמורת כסף... בשבוע שעבר במשך שלושה ימים לא באת לעבודה, והעדה לזה היא ד"ר נבוקובה".

בו ברגע הבנתי את המתרחש. נבוקובה שתקה. הייתכן שהיא שותפה לשקר הגס הזה?! הבנתי שאסור לי לשתוק. הריב בינינו הפך להיות מאבק לחיים ולמוות, וחייב הייתי להתגונן.

קמתי – עד היום אני מרגיש את הכעס שהיה עצור בי עד ששחררתי את הבלמים – התקרבתי אליו מעברו השני של השולחן, הבטתי בו ישר בעיניים ואמרתי: "מי אתה ומה אתה בשבילי בכלל? אני לא חבר מפלגה ואין לך רשות להתנפל עלַי. כל מה שאתה אומר הוא שקר וכזב. אם יש לך משהו נגדי, הַפנֵה אותו לפּרוֹקוּרוֹר, לקג"ב, ולא אלַי. גם לי יש טענות נגדך, וגם הוכחות, ועֵדים, גם אני יודע לאן לפנות בתלונות. ניפגש בקייב!".

"חזיר שכמותך", צווח. "אני ארמוס אותך כמו שרומסים תולעת!". דפקתי באגרופי על השולחן וצעקתי: "אני אראה לך מיהו החזיר – אתה או אני – ומי ירמוס את מי". יצאתי את החדר וטרקתי את הדלת כך שכל הבית רעד. איך הגעתי לבית החולים אינני זוכר, והשתלשלות הדברים מאותו רגע ידועה.

עכשיו הבנתי את כוונתו של המזכיר. הוא התחרט על היציאה למלחמה נגדי פנים אל פנים לפני ועדה בקייב והחליט על תכסיס אחר – לתת לי אישור – בכתב יד שונה משלו, להשאיר את המכתב על שולחנו, לא לסגור את הדלת למשרדו ואת המזכירה לשלוח לסידורים, ובזה להבטיח את עצמו מפני עד לא רצוי. גם בבוקר בעת ההתנגשות בינינו לא הייתה המזכירה במשרד. כעת, אחרי שאעזוב את העיר, הוא ידאג שיתפסו אותי עם מכתב מזויף ויעמידו אותי לדין.

הזמן זחל ועצבנותי גברה. החושך מנע ממני לזהות מי עומד על הרציף. דמיוני פעל בקדחתנות וראיתי את עצמי בידיים של שליחי המזכיר... סוף־סוף הגיע הרגע וניתן הסימן להיכנס לקרון. אחרי דקות ספורות יצאה הרכבת לדרכה.

[3] משמעותו של הסכם הרֶפַּטריאציה (חזרה למולדת) שנחתם ביולי 1945 הייתה חילופי אוכלוסין בין ברית המועצות לפולין. הסובייטים לא ששו לאפשר לפליטים שמצאו מקלט בשטחיהם לחזור למקומות שבהם התגוררו קודם לכן; אך בה בעת חזרו פליטים רוסים לברית המועצות. חלקם מצאו את עצמם מוגלים לסיביר. משפחתו של הכותב בהקשר זה כללה את ליפָּא, פנינה (פֶּפּקָה) אשתו ובנם מתי וגשל; את משה, הֶלָה ובנם מארֶק גלַזֶר, את האחיינית הֶרמינָה גלזר ואת רוּז'קה בורשטיין־ווֹלפיש, שסיפור הצטרפותה למשפחה מתואר בהמשך.
[4] הכוונה למזכיר המפלגה הקומוניסטית, תפקיד פוליטי־משטרתי בברית המועצות של אז ובאזורים שהיו תחת שלטונה; על פיו יישק דבר.
[5] כל זה התרחש עוד בימי המלחמה. הגרמנים כבר נסוגו מהאזור, אך עדיין נלחמו מערבה ממנו. כניעתה הסופית של גרמניה הנאצית הייתה ב־8 במאי 1945.
[6] NKVD ו־KGB היו שמותיהם של גופי השירות החשאי של ברית המועצות בתקופות שונות.
[7] בעגה הסובייטית נהגו לפנות לזולת בלשון "חבר" ולא "אדון" (ראו גם הערה 27). דמותו של אגפונוף משׂורטטת בהמשך, בפרק המתאר את ימי שלטון הסובייטים בבז'ז'ני בשנים 1941-1939. הדברים המסופרים כאן אירעו בתקופה שבה שלטו בעיר הסובייטים אחרי שהביסו את הגרמנים באזור, עוד לפני סיום המלחמה.
[8] הקטעים לאורך הספר הנקראים "ברכבת" הם רשימות קצרות שנכתבו בעת הנסיעה ברכבת בחודש מאי 1945 לכיוון לוֹדז', שם רוכזו באותו זמן יהודים במסגרת הרֶפַּטריאציה.