החצי הנעלם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החצי הנעלם
מכר
מאות
עותקים
החצי הנעלם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

החצי הנעלם

4.3 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 329 עמ' מודפסים
  • קריינות: עודד יחזקאל
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 24 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בגיל שש־עשרה מחליטות התאומות הזהות הבלתי נפרדות דזירה וסטלה לקחת את גורלן בידיהן ולברוח באישון לילה מביתן בעיירה מֹולָ רד. כולם בטוחים שהן תחזורנה כשייגמרו להן הכסף והחוצפה. אבל זה לא קורה. מקץ שנה חייהן מתפצלים, בדיוק כמו הביצית המשותפת שממנה נוצרו: דזירה מתחתנת עם הגבר הכי שחור שהיא מוצאת, וסטלה, שמבינה שעם עור שמנת כמו שלה היא יכולה להתחזות בהצלחה ללבנה, מנתקת כל קשר עם עברה ופונה לבנות חיים המבוססים על העמדת פנים בזהות חדשה. במולרד אף אחד לא התחתן עם כהים, וגם לא ממש עזב. כל הרעיון בהקמת העיירה הזו היה שכאן יוכלו לחיות האנשים שאינם מתקבלים בחברה כלְבָנים ומסרבים שיתייחסו אליהם כאל שחורים. מקום ביניים שכזה, שעם הזמן כל דור בו יהפוך לבהיר יותר מקודמו, כמו קפה שמדולל בהתמדה בשמנת. כעבור 14 שנה דזירה חוזרת במפתיע לעיירה והיא אוחזת בידיה של ילדה קטנה שחורה כזפת. הילדה תגדל, תצא לעולם ותנסה לימים לברר מה עלה בגורל דודתה סטלה שנעלמה.

פרק ראשון

1

בבוקר שבו חזרה אחת התאומות האבודות למוֹלָרד, לוּ לֶה־בּוֹן רץ לדיינר שלו כדי לבשר את החדשות, וגם היום, מקץ שנים רבות, כולם זוכרים איך דחף את דלתות הזכוכית והתנשף בצווארון כהה מזיעת המאמץ, כשהוא בהלם. הלקוחות, כעשרה במספר, היו ערים אך בקושי אבל התגודדו סביבו, ורבים אחרים ישקרו ויאמרו שגם הם היו שם, רק כדי להעמיד פנים שחזו באירוע מסעיר באמת. שום דבר מפתיע לא קרה בעיירה החקלאית הקטנה מאז היעלמותן של התאומות לבית ויניֶיה. אבל בבוקר של אפריל 1968, בדרכו לעבודה, לו הבחין בדֶזירֶה וינייה צועדת לאורך דרך פרטרידג' עם מזוודת עור קטנה. היא נראתה בדיוק כמו בגיל שש־עשרה, כשעזבה — עדיין בהירה, העור שלה בצבע חול לח. גופה הרזה והישר הזכיר לו ענף שנלכד ברוח חזקה. היא מיהרה בראש מורכן והחזיקה — כאן לו השתתק לרגע, למען הרושם — ביד של ילדה בת שבע או שמונה, שהייתה שחורה כזפת.

"כחולה־שחורה," הוא אמר. "כאילו כרגע יצאה מאפריקה."

האֶג האוּס של לו התפצל לעשר שיחות שונות. הטבח תהה אם זו באמת דזירה, כי במאי ימלאו ללוּ שישים והוא עדיין יהיר ולא מרכיב משקפיים. המלצרית אמרה שזו חייבת להיות היא — אפילו עיוור היה מזהה בת למשפחת וינייה, וזאת הרי לא יכולה להיות השנייה. הסועדים, שזנחו את דייסות התירס ואת הביצים על הדלפק, לא התעניינו בטיפשותן של בנות וינייה — מיהי לעזאזל הילדה השחורה? יכול להיות שהיא של דזירה?

"נו, של מי עוד היא יכולה לִיות?" הוא תלש חופן מפיות מהמתקן ומחה את מצחו המיוזע.

"אולי היא אימצה אותה."

"לא ברור איך דבר שחור כזה יכול לצאת מדזירה."

"והיא נראית'ךָ כמו מישִי שתאמץ ילדה?"

מה פתאום. היא הייתה אנוכית. אם מישהו זכר משהו מדזירה, ומעטים זכרו, זו הייתה האנוכיות. התאומות נעלמו ארבע־עשרה שנים קודם לכן, פרק זמן דומה לזה שחיו בעיירה. הן נעלמו ממיטותיהן אחרי הנשף של יום המייסד, כשאימא שלהן ישנה בהמשך המסדרון. בוקר אחד התאומות נעמדו מול המראה באמבטיה, ארבע בנות זהות מתעסקות בשיער. בבוקר המחרת המיטה הייתה ריקה והמצעים נראו בדיוק כמו בכל יום אחר — מתוחים כשסטלה הציעה אותה, מקומטים כשדזירה עשתה זאת. תושבי העיירה חיפשו אותן כל הבוקר, קראו בשמותיהן ביער, תהו בטיפשות אם מישהו חטף אותן. ההיעלמות נראתה פתאומית כמו עליית הצדיקים השמיימה ביום הדין, כשכל חוטאי מולרד נשארים מאחור.

מטבע הדברים, האמת לא הייתה קודרת או מיסטית בכלל; התאומות צצו עד מהרה בניו אורלינס, סתם שתי ילדות אנוכיות שברחו מאחריות. הן בטח לא ייעדרו הרבה זמן. החיים בעיר יתישו אותן. ייגמרו להן הכסף והחוצפה, והן יחזרו למרפסת של אימא עם הזנב בין הרגליים. אבל הן לא חזרו. למעשה, מקץ שנה חייהן התפצלו בדיוק כמו הביצית המשותפת שממנה נוצרו. סטלה נעשתה לבנה ודזירה התחתנה עם הגבר השחור ביותר שהצליחה למצוא.

ועכשיו היא חזרה, אלוהים יודע למה. אולי מגעגועים. אחרי כל כך הרבה שנים היא התגעגעה לאימא או רצתה לנפנף בבת הכהה שלה. במולרד, אף אחד לא התחתן עם כהים. אף אחד גם לא עזב, אבל את זה דזירה כבר עשתה. להתחתן עם גבר כהה ולגרור את הבת הכחולה־שחורה שלו העירה היה פשוט צעד אחד רחוק מדי.

באֶג האוּס של לו הקהל התפזר, הטבח חבש מחדש את רשת השיער, המלצרית ספרה מטבעות על השולחן, וגברים בסרבלים גמרו לשתות קפה לפני שיצאו לעבודה בבית הזיקוק. לו נשען על החלון המוכתם ולטש מבט בדרך. כדאי שיתקשר לאדל וינייה. לא יפה שהבת שלה תיפול עליה ככה, ועוד אחרי כל מה שהיא עברה. ועכשיו יש לדזירה ילדה שחורה. אלוהים. הוא שלח יד לטלפון.

"נראה לך היא מתכוונת להישאר?" שאל הטבח.

"מי יודע? בכל מקרה היא מיהרה," אמר לוּ. "מעניין ממה היא בורחת. הסתכלה ממש דרכי, זאת. לא נופפה לי אפילו."

"שחצנית. ועל מה כבר יש לה להשתחצן?"

"אלוהים," אמר לוּ. "בחיים לא ראיתי ילדה שחורה כזאתי."

 

זאת הייתה עיירה משונה.

מולרד נקראה על שם הברווזים צוללי־הצווארון שחיו בשדות האורז ובביצות סביבה. כמו כל עיירה אחרת, היא הייתה בגדר רעיון יותר מאשר בגדר מקום. הרעיון עלה במוחו של אלפונס דֶקוויר ב-1848, כשעמד במטע הסוכר שירש מהאבא שפעם היה אדוניו. כשהאבא מת, הבן המשוחרר רצה לבנות בשטח הרחב הזה משהו שישרוד מאות שנים. עיירה לגברים כמוהו, שלעולם לא יתקבלו כלבנים אבל סירבו שיתייחסו אליהם כאל כושים. מקום שלישי. אימו, מנוחתה עדן, שנאה את העור הבהיר שלו; כשהיה ילד, היא הכריחה אותו לעמוד בשמש והתחננה בפניו שיתכהה. אולי בגלל זה הוא חלם על העיירה. עור בהיר, כמו כל ירושה שמשלמים עליה ביוקר, היא מתנה בודדה. הוא התחתן עם מולאטית בהירה עוד יותר ממנו. היא הייתה בהיריון עם ילדם הראשון והוא דמיין את ניני ניניו, שיהיו בהירים עוד יותר, כמו קפה שמדולל בהתמדה בשמנת. כושי מושלם יותר — כל דור בהיר יותר מקודמו.

מהר מאוד הגיעו אחרים. מהר מאוד לא היה אפשר עוד להבחין בין הרעיון לבין המקום, ושִמעה של מולרד נישא ברחבי מחוז סנט לנדרי. צבעונים התלחשו עליה ותהו על קנקנה. לבנים לא האמינו שהיא קיימת. כשכנסיית סנט קתרין הוקמה ב-1938, הבישופות שלחה לשם כומר צעיר מדבלין, וכשהגיע היה משוכנע שהלך לאיבוד. האם הבישוף לא אמר לו שמולרד היא עיירה צבעונית? אם ככה, מיהם האנשים שמסתובבים שם? בהירים ובלונדינים וג'ינג'ים, שגם הכהה ביותר ביניהם לא שחום יותר מיווני? זה מה שנחשב לצבעוני באמריקה? את אלה הם רוצים להפריד? ואיך לעזאזל הם מבחינים בהבדל?

עד שהתאומות ויניֶיה נולדו, אלפונס דקוויר מת מזמן. אבל נינות נינותיו ירשו את המורשת שלו, אם רצו או לא רצו. אפילו דזירה, שהתלוננה לפני כל פיקניק של יום המייסד וגלגלה עיניים כששמו הוזכר בבית הספר, כאילו אין לה שום קשר אליו. את זה זכרו היטב אחרי שהתאומות נעלמו. איך דזירה סירבה להיות חלק מהעיירה שנולדה לתוכה בזכות. איך היא חשבה שאפשר להיפטר מההיסטוריה כמו מיד שמניחים על הכתף שלך. אפשר לברוח מהעיירה אבל אי אפשר לברוח מהדם. משום מה, התאומות וינייה חשבו שהן מסוגלות לעשות גם את זה.

ואף על פי כן, אם אלפונס דקוויר היה חוזר לעיירה שראה בחזונו, הוא היה מאושר לראות את נינות נינותיו. תאומות בעלות עור שמנת, עיניים בצבע אגוז ושיער גלי. הוא היה משתאה. כל דור מושלם יותר מקודמו. יש דבר נפלא מזה?

 

התאומות וינייה נעלמו ב-14 באוגוסט 1954, מייד אחרי הנשף של יום המייסד, ובהמשך כולם הבינו שהן תכננו זאת מראש. סטלה, החכמה מבין השתיים, ודאי צפתה שדעתם של התושבים תהיה מוסחת. הם יהיו שיכורי שמש מהברביקיו הממושך בכיכר, שם וילי לי, הקצב, עישן שיפודים על גבי שיפודים של צלעות וחזה בקר ונקניקיות. אחרי הנאום של ראש העיר פוֹנטֶנוֹ, האב קוואנו בירך על המזון והילדים איבדו את הסבלנות ותלשו עורות פריכים ממגשי העופות שהחזיקו הוריהם המתפללים. אחר צהריים ארוך של חגיגות בליווי תזמורת, ולסיום נשף לילי באולם ההתעמלות של בית הספר, שהמבוגרים התנודדו ממנו חזרה הביתה אחרי יותר מדי כוסות של פונץ'־רום מעשה ידיה של טריניטי תיֶירי, וכמה שעות טובות של חזרה מתוקה לנעורים.

בכל לילה אחר, סאל דֶלאפוֹס היה אולי מציץ מהחלון ורואה שתי נערות צועדות באור הירח. אָדֶל וינייה הייתה שומעת חריקות בקורות הרצפה. אפילו לו לה־בון היה אולי רואה את התאומות מבעד לשמשות המעורפלות כשסגר את הדיינר. אבל ביום המייסד, האֶג האוּס נסגר מוקדם. סאל, שנמלא פתאום מרץ, השתעשע עם אשתו עד שנרדמו. אדל נחרה בין לגימות של פונץ'־רום וחלמה על הריקוד שרקדה עם בעלה בטקס הסיום של התיכון. איש לא ראה את התאומות חומקות החוצה, וזו הייתה כוונתן.

הרעיון לא היה כלל של סטלה — בקיץ האחרון, דזירה הייתה זאת שהחליטה לברוח אחרי הפיקניק. ואולי אין פלא. במשך שנים היא אמרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שהיא מתה לעזוב את מולרד. בדרך כלל היא אמרה זאת לסטלה, שהואילה להקשיב לה בסבלנות שסיגלה, כמי שהתרגלה לשמוע הזיות. בעיני סטלה, לעזוב את מולרד היה רעיון בדיוני כמו לטוס לסין — אפשרי מבחינה טכנית, אבל לא יעלה על הדעת. דזירה, לעומת זאת, פנטזה על החיים מחוץ לעיירה החקלאית הקטנה. כשהתאומות ראו את 'חופשה ברומא' בהקרנה הזולה באולם באוֹפָּלוּסס, היא בקושי שמעה את הדיאלוגים בגלל החבר'ה הצבעונים שישבו ביציע, משועממים וקולניים, וזרקו פופקורן על הלבנים שישבו למטה. אבל היא נצמדה למעקה מרותקת, ודמיינה שהיא גולשת על העננים למקום מרוחק כמו פריז או רומא. היא לא ביקרה אפילו בניו אורלינס, מרחק שעתיים נסיעה.

"הדבר היחיד שמחכה לך בחוץ זה פראות," אמרה אימה תמיד, וזה כמובן רק הגביר את הרצון של דזירה לנסוע. התאומות הכירו נערה בשם פארה תיבּוֹדוֹ, שנמלטה מהעיר שנה לפני כן, וזה נשמע כל כך פשוט. כמה קשה זה יכול להיות אם פארה, המבוגרת מהן בשנה אחת בלבד, הצליחה? דזירה דמיינה שהיא בורחת לעיר ונעשית שחקנית. היא כיכבה במחזה אחד בלבד כל חייה — 'רומיאו ויוליה' בכיתה ט' — אבל כשעמדה באמצע הבמה היא הרגישה לרגע אחד שאולי מולרד היא לא העיירה המשעממת ביותר באמריקה. חבריה לכיתה הריעו לה, סטלה נבלעה באפלת האולם, ודזירה הרגישה לשם שינוי כמו עצמה בלבד, לא תאומה, אפילו לא חצי מצמד חסר. אבל כעבור שנה היא הפסידה את תפקיד ויולה מ'הלילה השנים־עשר' לבתו של ראש העיר, כי אביה תרם לבית הספר ברגע האחרון. אחרי שהסתובבה ערב שלם בפרצוף חמוץ מאחורי הקלעים בזמן שמרי־לוּ פונטנו קרנה באור הזרקורים ונופפה לקהל, היא אמרה לאחותה שהיא מתה לעזוב את מולרד.

"את תמיד אומרת את זה," אמרה סטלה.

"כי זה תמיד נכון."

אבל זה לא היה נכון, לא ממש. היא לא שנאה את מולרד בדיוק, אלא הרגישה כלואה בקוטן שלה. היא הלכה באותן דרכי עפר כל חייה; היא חרטה את ראשי התיבות של שמה בתחתית שולחנות בית הספר שפעם אימה השתמשה בהם, ושביום מן הימים גם ילדיה ישתמשו בהם, וימששו את השריטות המשוננות שלה באצבעותיהם. ובית הספר שכן מאז ומתמיד באותו הבניין, כל הכיתות ביחד, כך שאפילו העלייה לתיכון לא הייתה בגדר התקדמות אלא רק חצייה של המסדרון. אולי היא הייתה מסוגלת לשאת זאת אלמלא האובססיה הכללית לעור בהיר. סיל גילורי וג'ק ריצ'רד התווכחו במספרה מי מהנשים שלהם בהירה יותר, ואימה תמיד צעקה עליה שתחבוש כובע, ולאנשים היו כל מיני אמונות משונות, למשל ששתיית קפה או אכילת שוקולד בזמן ההיריון עלולות להכהות את התינוק. אבא שלה היה בהיר כל כך, שבבקרים קרים היא יכלה להפוך את הזרוע שלו ולראות את הוורידים הכחולים. אבל זה לא שינה דבר כשהלבנים באו לקחת אותו, אז מה אכפת לה מעור בהיר?

היא בקושי זכרה אותו עכשיו, וזה קצת הפחיד אותה. החיים לפני מותו נראו כמו סיפור שסיפרו לה. תקופה שבה אימה קמה עם עלות השחר וניקתה בתים של לבנים או לקחה כביסה לסוף השבוע, וחבלים חצו את הסלון שלהם בזיגזג. התאומות אהבו להסתתר בין שמיכות הטלאים והסדינים, עד שדזירה הבינה כמה משפיל שהבית תמיד מלא בגדים מלוכלכים של אחרים.

"אם זה היה נכון, היית עושה עם זה משהו," אמרה סטלה.

היא תמיד הייתה מעשית. בלילות של יום ראשון, סטלה גיהצה את הבגדים שלה למשך השבוע, בניגוד לדזירה, שהתרוצצה כל בוקר עד שמצאה שמלה נקייה וסיימה את שיעורי הבית שנחו מעוכים בתחתית הילקוט. סטלה אהבה ללמוד. היא הצטיינה במתמטיקה מהגן, ובכיתה י' גברת בֶּלטון אפילו הרשתה לה ללמד כמה שיעורים בכיתות הנמוכות. היא נתנה לסטלה ספר לימוד מרופט מימיה בספֶּלמן קולג', ובמשך שבועות סטלה שכבה במיטה וניסתה לפענח את הצורות המוזרות ושרשרות המספרים שנחו בין סוגריים. פעם דזירה עלעלה בספר, אבל המשוואות הסתחררו למולה כמו שפה עתיקה, וסטלה חטפה את הספר מידיה כאילו עצם המבט שלה זיהם אותו.

סטלה רצתה להיות מורה בתיכון של מולרד. אבל בכל פעם שדזירה דמיינה את עתידה במולרד, את החיים כמו שהם עכשיו נמשכים לנצח, היא הרגישה שמשהו לופת את גרונה. כשהעלתה את רעיון העזיבה, סטלה לא הסכימה לשמוע.

"אנחנו לא יכולות לעזוב את אימא," היא תמיד אמרה, ודזירה הנזופה השתתקה. היא כבר איבדה כל כך הרבה — את החלק הזה לא היה צורך לציין.

 

ביום האחרון של כיתה י', כשאימן הגיעה הביתה, היא הכריזה שהתאומות לא יחזרו לבית הספר בסתיו. הן למדו מספיק, אמרה והתיישבה בזהירות על הספה כדי לתת מנוחה לרגליים, והן צריכות לעבוד. התאומות היו בנות שש־עשרה והמומות, אף שסטלה אולי הבחינה בחשבונות שהגיעו בתדירות גבוהה יותר, ודזירה הייתה אמורה לתהות למה רק בחודש שעבר, אימן שלחה אותה לפונטנו פעמיים כדי לבקש שיגדילו לה את האשראי. ובכל זאת, הבנות החליפו מבטים בדממה כשאימן התירה את שרוכי הנעליים. סטלה נראתה כאילו חטפה אגרוף בבטן.

"אבל אני יכולה גם ללמוד וגם לעבוד," היא אמרה. "אני יִמצא דרך—"

"את לא יכולה, מותק," אמרה אימה. "צריך לִיות שם ביום. את יודעת שלא הייתי עושה את זה אם הייתה לי ברירה."

"אני יודעת, אבל—"

"וננסי בלטון נותנת לך ללמד. מה עוד את צריכה ללמוד?"

היא כבר מצאה להן עבודת ניקיון בבית באופלוסס והן יתחילו בבוקר. דזירה שנאה לעזור לאימה בניקיונות. לטבול את ידיה במי הרחצה המטונפים, להתכופף מעל הסחבות, לדעת שיום אחד אצבעותיה ישמינו ויתמלאו יבלות מקרצוף בגדים של לבנים. אבל לפחות לא יהיו עוד לימודים ושינונים, היא לא תצטרך עוד להקשיב בשיעורים ולהשתעמם עד דמעות. היא כבר מבוגרת. חייה האמיתיים עומדים להתחיל סוף סוף. אבל כשהתאומות הכינו ארוחת ערב וסטלה שטפה גזרים, היא הייתה שקטה ומצוברחת.

"חשבתי—" היא אמרה. "פשוט חשבתי—"

היא רצתה ללמוד בקולג' וכמובן להתקבל לספלמן או להאוורד או לכל מקום אחר שתרצה ללמוד בו. המחשבה שסטלה תעבור לאטלנטה או לדי־סי בלעדיה הפחידה את דזירה מאז ומתמיד. בתוך תוכה היא חשה הקלה; עכשיו סטלה לא תוכל לעזוב אותה. אבל היא שנאה לראות את אחותה עצובה.

"את עוד יכולה ללמוד," אמרה דזירה. "בהמשך, זאת אומרת."

"איך? צריך לגמור תיכון בשביל זה."

"אז תעשי את זה אחר כך. בשיעורי ערב או משהו. את יודעת שתעשי את זה בקלי קלות."

סטלה שוב השתתקה וחתכה את הגזרים לנזיד. היא ידעה כמה נואשת אימן, ולא העזה לערער על החלטתה. אבל היא הייתה נסערת והסכין החליקה וחתכה את אצבעה.

"לעזאזל!" היא לחשה בקול והבהילה את דזירה. סטלה כמעט לא קיללה, במיוחד לא כשאימן הייתה עלולה לשמוע. היא שמטה את הסכין, ופס אדום ודק של דם זלג מאצבעה. בלי לחשוב פעמיים, דזירה תחבה את אצבעה המדממת של סטלה לפיה, כמו שעשתה כשהיו קטנות וסטלה לא הפסיקה לבכות. היא ידעה שהן מבוגרות מדי בשביל זה, ובכל זאת החזיקה את האצבע של סטלה בפה וטעמה את הדם המתכתי. סטלה צפתה בה בשקט. עיניה היו רטובות, אבל היא לא בכתה.

"כואב," אמרה סטלה, אבל לא הוציאה את האצבע.

 

בקיץ, התאומות נסעו כל בוקר באוטובוס לאופלוסס, שם התייצבו בבית לבן עצום שהסתתר מאחורי שערי ברזל ובראשם אריות שיש לבנים. התצוגה הזאת הייתה תיאטרלית עד גיחוך ודזירה צחקה כשראתה אותה לראשונה, אבל סטלה רק לטשה בהם מבט מפוחד, כאילו האריות עלולים לזנק בכל רגע ולמחוץ אותה. כשאימן הודיעה להן שהן יוצאות לעבוד, דזירה ידעה שהמשפחה תהיה עשירה ולבנה. אבל היא לא ציפתה לבית כזה: נברשת יהלומים מטפטפת מהתקרה, גבוהה כל כך שהיא נאלצה לטפס לראש הסולם כדי לאבק אותה; מדרגות לולייניות ארוכות שגרמו לה סחרחורת כשעברה עם מטלית על המעקה; מטבח ענקי, שכששטפה אותו היא חלפה על פני מכשירים חדשים ועתידניים למראה, שלא היה לה מושג לְמה הם משמשים.

לפעמים היא איבדה את סטלה ונאלצה לחפש אותה ברחבי הבית. היא רצתה לקרוא בשמה, אבל חששה שקולה יהדהד מהתקרות. פעם היא מצאה אותה ממרקת את שידת האיפור בחדר השינה, בוהה בעוגמה במראה המעוטרת בקבוקים זעירים של קרמים, כאילו רצתה להתיישב על הכיסא המפואר ולהספיג את ידיה בקרמים מבושמים כמו אודרי הפבורן. להתפעל מעצמה סתם כך, כאילו היא חיה בעולם שנשים עושות בו דברים כאלה. אבל כשבבואתה של דזירה הופיעה מאחוריה, סטלה הסיטה את מבטה כאילו נתפסה על חם.

למשפחה קראו דוּפּוֹנט. אישה בעלת שיער בלונדיני נוצתי, שישבה כל אחר הצהריים, משועממת וכבדת עפעפיים. בעל שעבד בבנק סנט לנדרי. שני בנים שדחפו זה את זה מול הטלוויזיה הצבעונית — היא מעולם לא ראתה מכשיר כזה — ותינוק קירח שסבל מגזים. ביום הראשון לעבודה, גברת דופונט בחנה את התאומות לרגע ואמרה לבעלה כבדרך אגב, "איזה ילדות יפות. וממש בהירות, נכון?"

מר דופונט רק הנהן. הוא היה גבר מסורבל ומגושם, במשקפיים עם עדשות עבות כמו תחתיות של בקבוקים, שהקטינו את עיניו לגודל חרוזים. בכל פעם שחלף על פני דזירה, הוא היטה את ראשו הצידה, כאילו בחן את עצמו.

"תזכירי לי שוב מי את?" הוא נהג לשאול.

"סטלה," היא ענתה לפעמים, סתם בשביל הכיף. היא תמיד הייתה שקרנית מעולה. ההבדל היחיד בין שקר למשחק הוא אם הקהל נמצא בסוד העניינים, אבל בכל מקרה מדובר בהצגה. סטלה אף פעם לא הסכימה להתחלף איתה. היא הייתה בטוחה שיתפסו אותן, אבל שקר — או משחק — אפשריים רק אם מתמסרים להם באופן מלא. דזירה הקדישה שנים ללמידת סטלה. ההתעסקות באִמרת השמלה, תחיבת השיער מאחורי האוזן, המבט המהוסס לפני שאמרה שלום. היא ידעה לחקות את אחותה, את קולה, לשכון בגופה כאילו היה שלה. היא שאבה סיפוק מהידיעה שהיא יכולה להתחזות לסטלה, אבל סטלה לעולם לא תוכל להתחזות לה.

איש לא ראה את התאומות כל הקיץ. הן לא צעדו עוד לאורך דרך פרטרידג' או התיישבו בתא האחורי בדיינר או הלכו למגרש הפוטבול כדי לצפות בבנים מתאמנים. מדי בוקר הן נבלעו בבית משפחת דופונט, ובערב הגיחו משם מותשות, בכפות רגליים נפוחות, ודזירה השעינה את ראשה על חלון האוטובוס בנסיעה הביתה. הקיץ כמעט נגמר, והיא התחלחלה כשדמיינה את עצמה מקרצפת אמבטיות בסתיו, כשחברותיה מרכלות בקפטריה ומתכוננות לנשף הסיום. האם כך תיראה שארית חייה? כלואה בבית שבולע אותה אל קרבו?

היה רק מוצא אחד. היא ידעה את זה — היא תמיד ידעה את זה — אבל באוגוסט היא כבר חשבה על ניו אורלינס ללא הפוגה. בבוקר יום המייסד, כשהחזרה לבית דופונט כבר חיכתה מעבר לפינה, היא דחפה את סטלה קלות במיטה ואמרה, "בואי."

סטלה גנחה והתגלגלה על צידה, והסדינים התלפפו סביב קרסוליה. השינה שלה תמיד הייתה פרועה והיא סבלה מסיוטים אך מעולם לא דיברה עליהם.

"לאן?" אמרה סטלה.

"את יודעת לאן. נמאס לי לדבר על זה, בואי פשוט נעזוב."

היא הרגישה שפתח המילוט נגלה לעיניה, ושאם תמשיך לחכות הוא ייסגר לנצח. אבל היא לא הייתה מסוגלת לעזוב בלי סטלה. היא מעולם לא נפרדה מאחותה, ובתוך תוכה תהתה אם תוכל לשרוד בלעדיה.

"בואי כבר," אמרה. "את רוצה לנקות אצל דופונט לנצח?"

היא לעולם לא תדע בוודאות מה היה הגורם המכריע. אולי גם סטלה השתעממה. אולי, כטיפוס מעשי, סטלה הבינה שהן ירוויחו יותר כסף בניו אורלינס ויוכלו לשלוח אותו הביתה ולעזור לאימן. ואולי גם היא ראתה שפתח המילוט הולך ונסגר, והבינה שכל מה שהיא רוצה קיים מחוץ למולרד. אבל למי אכפת מה שינה את דעתה? העיקר שסטלה אמרה לבסוף, "בסדר."

בפיקניק של יום המייסד, התאומות חיכו כל אחר הצהריים ודזירה הרגישה שהיא עלולה להתפקע מהסוד. אבל סטלה נראתה שלווה כרגיל. סטלה הייתה שותפת הסוד היחידה של דזירה. סטלה ידעה על מבחנים שדזירה נכשלה בהם, היא ידעה שהיא זייפה עליהם את החתימה של אימה ולא הראתה לה אותם, היא ידעה על פריטים שדזירה גנבה מפונטנו — שפתון, חבילת כפתורים, חפת כסף — פשוט כי היא יכלה, וכי היה נחמד לדעת שהיא גנבה משהו מהבת של ראש העיר, כשזו חלפה על פניה. סטלה האזינה, לפעמים שפטה, אבל אף פעם לא גילתה, וזה הכי חשוב. לספר לסטלה סוד היה כמו ללחוש לתוך צנצנת ולסגור את המכסה. שום דבר לא יצא. אבל היא לא תיארה לעצמה שגם לסטלה יש סודות.

ימים אחרי שהתאומות וינייה עזבו את מולרד, הנהר הוצף וכל הדרכים התכסו בוץ. אילו חיכו עוד יום אחד, הסערה הייתה חורצת את גורלן. אם לא הגשם, אז הבוץ. הן היו מגיעות עד אמצע דרך פרטרידג' אולי, ומבינות שזה אבוד. הן לא היו קשוחות. הן לא היו שורדות שמונה קילומטרים בדרך כפרית מוצפת. הן היו חוזרות הביתה רטובות, נרדמות במיטות שלהן, דזירה הייתה נאלצת להודות שהיא פעלה בלי לחשוב, וסטלה הייתה נאלצת להודות שהיא עשתה זאת רק מתוך נאמנות. אבל בלילה ההוא לא ירד גשם. השמיים היו בהירים כשהתאומות עזבו את הבית ולא הביטו לאחור.

 

בבוקר חזרתה של דזירה היא כמעט הלכה לאיבוד בדרך לבית של אימא שלה. כמעט ללכת לאיבוד יותר גרוע מללכת לאיבוד לגמרי — את לא יודעת לאיזה קול בתוכך כדאי להאמין. דרך פרטרידג' נשפכת אל היער, ומה אז? פונים בנהר, אבל לאיזה כיוון? העיירה השתנתה כמו בית שכל הרהיטים זזו בו בעשרה סנטימטרים. אי אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בבית זר, אבל הרגליים נתקלות כל הזמן בפינות של שולחנות. היא עצרה בפתח היער, הלומה מעצי האורן שהשתרעו סביבה עד אין קץ. היא ניסתה לזהות משהו מוכר והתעסקה עם הצעיף שלה. החבּורה בקושי נראתה מבעד לבד הרשת הכחול.

"אימא?" אמרה ג'וד. "זה קרוב?"

היא נשאה את עיני הירח שלה אל דזירה, דומה כל כך לסאם שאימה נאלצה להסיט את מבטה.

"כן," אמרה. "עוד מעט."

"עוד כמה זמן?"

"רק עוד קצת, מותק. זה ממש בסוף היער. אימא רק צריכה למקם את עצמה, זה הכול."

דזירה התחילה לחשוב על חזרה הביתה בפעם הראשונה שסאם היכה אותה. הם היו נשואים שלוש שנים, והיא עדיין הרגישה כמו בירח דבש. סאם עדיין העביר בה צמרמורת כשליקק את הזיגוג מאצבעותיה, או נישק את צווארה כשמרחה שפתון. היא התחילה להרגיש בבית בוושינגטון די־סי, וכבר דמיינה את שארית חייה ללא סטלה. ואז, בלילה אביבי אחד לפני שש שנים, היא שכחה לתפור כפתור בחולצה שלו, וכשהוא הזכיר לה היא אמרה לו שהיא מכינה ארוחת ערב ושהוא ייאלץ לתפור את הכפתור בעצמו. היא הייתה עייפה מהעבודה; השעה הייתה מאוחרת והיא כבר שמעה את המופע של אד סליבן מהסלון, ואת דיאן קרול מסלסלת בקולה את 'זה בטח אתה'. היא הכניסה את העוף לתנור, וכשהסתובבה, ידו של סאם התרסקה על פיה. היא הייתה בת עשרים וארבע. איש מעולם לא סטר לה קודם.

"תעזבי אותו," אמרה חברתה רוברטה בטלפון. "אם תישארי, הוא יחשוב שזה בסדר."

"זה לא כל כך פשוט," אמרה דזירה. היא העיפה מבט אל חדר התינוקת ונגעה בשפה הנפוחה. פתאום היא דמיינה את פניה של סטלה, כמו שלה, אבל לא חבולות.

"למה?" שאלה רוברטה. "את אוהבת'ותו? והוא אוהב אותך כל כך שהוא העיף לך ת'ראש מהכתפיים?"

"זה לא היה כל כך נורא," היא אמרה.

"אז את מתכוונת לחכות עד שזה יהיה?"

כשדזירה אזרה סוף סוף אומץ לעזוב, סטלה כבר עברה צד והקשר ביניהן נותק. לא הייתה לה דרך להשיג אותה והיא אפילו לא ידעה איפה היא גרה. ובכל זאת, כשהתפתלה בתחנת יוניון עם בתה המבולבלת התלויה על זרועה, היא רצתה רק להתקשר לאחותה. שעות קודם לכן, באמצע ריב אחר, סאם אחז בגרונה וכיוון אקדח לפנים שלה, ועיניו היו צלולות כמו בפעם הראשונה שנישק אותה. יום אחד הוא יהרוג אותה. היא ידעה זאת גם אחרי שהרפה ממנה והיא התגלגלה על צידה והשתנקה. בלילה היא העמידה פנים שנרדמה, ובפעם השנייה בחייה ארזה תיק בחושך. בתחנת הרכבת היא רצה לקופה עם הכסף המזומן שגנבה מהארנק של סאם ביד אחת והזרוע של בתה ביד האחרת, והתנשפה כל כך שכאבה לה הבטן.

מה עכשיו, היא שאלה את סטלה בראשה. לאן אני נוסעת? אבל סטלה לא ענתה, כמובן. והיה כמובן רק מקום אחד שאליו היא יכלה לנסוע.

"עוד כמה זמן?" שאלה ג'וד.

"עוד מעט, מותק. כמעט הגענו."

כמעט בבית, אבל מה המשמעות שלו עכשיו? אימה עלולה לגרש אותה עוד לפני שתעלה במדרגות. היא עשויה להעיף מבט אחד בג'וד ולהצביע לעבר הדרך. ברור שהכהה הרביץ לך. לְמה ציפית? אם מתחתנים רק בשביל לעשות דווקא, זה אף פעם לא מצליח. היא הרימה את בתה על המותניים. היא כבר הלכה בלי לחשוב, פשוט הניעה את הגוף. אולי זאת הייתה טעות לחזור למולרד. אולי הן היו צריכות ללכת למקום חדש ולהתחיל מאפס. אבל היה מאוחר מדי להתחרט. היא כבר שמעה את הנהר. היא מיהרה לעברו כשבתה תלויה על צווארה. הנהר איפס אותה. כשעמדה על הגדה היא נזכרה בדרך.

 

בוושינגטון די־סי, דזירה וינייה למדה לקרוא טביעות אצבע.

היא בכלל לא ידעה שאפשר ללמוד דבר כזה עד לאביב 1956, כשהלכה ברחוב קאנאל והבחינה במודעת דרושים של הממשלה הפדרלית על חלון ראווה של מאפייה. היא עצרה בפתח ובהתה במודעה. סטלה נעלמה שישה חודשים קודם לכן, והזמן הפך לטפטוף איטי ויציב. עד כמה שזה נשמע מוזר, לפעמים היא שכחה. היא שמעה בדיחה בחשמלית או חלפה על פני מישהו ששתיהן הכירו והפנתה את ראשה כדי לומר לסטלה, "היי—" ורק אז נזכרה שהיא איננה. שהיא השאירה את דזירה לבדה לראשונה בחייה.

אבל גם אחרי שישה חודשים, לדזירה עוד הייתה תקווה. סטלה תתקשר. היא תשלח מכתב. מדי ערב היא חיטטה בתיבת הדואר הריקה וחיכתה ליד הטלפון שסירב לצלצל. סטלה הלכה לברוא לעצמה חיים חדשים בלעדיה, והיא נותרה אומללה בעיר שבה סטלה נטשה אותה. לכן היא העתיקה את הכתובת מהמודעה הצהובה על חלון המאפייה והלכה לשם ברגע שגמרה את יום העבודה.

המגייסת, שפקפקה בכך שתמצא ולו בחורה אחת טובה בכל העיר הזאת, הופתעה כשראתה את הצעירה הנאה שהתיישבה לפניה. היא העיפה מבט בטופס המועמדות ונתקעה כשהגיעה לשורה שבה היא סימנה "צבעונית". היא הקישה בעט על השורה מקום לידה.

"מולרד," אמרה. "לא שמעתי על המקום הזה."

"זאת סתם עיירה קטנה," אמרה דזירה. "צפונה מכאן."

"מר הובר אוהב עיירות קטנות. הוא תמיד אומר שהאנשים הכי טובים מגיעים מעיירות קטנות."

"טוב," אמרה דזירה, "מולרד היא העיירה הכי קטנה שיש."

בדי־סי, היא ניסתה לקבור את הכאב. היא שכרה חדר מהצבעונית השנייה במחלקת טביעות אצבע, רוברטה תומס. למעשה, זה היה מרתף — אפל וחסר חלונות אבל נקי, והכי חשוב — במחיר סביר. "זה לא הרבה," אמרה לה רוברטה ביומה הראשון בעבודה. "אבל אם את באמת חייבת לגור איפשהו." היא הציעה בהיסוס, כאילו קיוותה שדזירה תסרב. היא הייתה מותשת, עם שלושה ילדים, ולמען האמת דזירה נראתה לה כמו עוד מישהי שצריך לטפל בה. אבל היא ריחמה על הבחורה, שהייתה בקושי בת שמונה־עשרה, לבדה בעיר חדשה, אז שיהיה המרתף: מיטת יחיד, שידה, והרדיאטור שטרטר באוזניה עד שנרדמה מדי לילה.

דזירה אמרה לעצמה שהיא פותחת דף חדש אבל חשבה על סטלה עוד יותר עכשיו, ותהתה מה היא הייתה חושבת על העיר הזאת. היא עזבה את ניו אורלינס כדי לברוח מהזיכרון, ובכל זאת לא הצליחה להירדם בלי להתגלגל ולמשש את הצד של סטלה במיטה.

בבולשת למדה דזירה על קשתות ולולאות ומערבולות. לולאה רדיאלית, שנעה לעבר האגודל, לעומת לולאה אולנרית, שנעה לעבר הזרת. מערבולת מרכזית לעומת מערבולת ספירלית. אצבע צעירה לעומת אצבע זקנה, שהרכסים בה בלויים. היא ידעה לזהות אדם אחד מתוך מיליון באמצעות חקירה של הרכס: רוחב, צורה, נקבוביות, קווי מתאר, מרווחים וקמטים. על שולחנה נחו מדי בוקר טביעות אצבעות שנלקחו ממכוניות גנובות ומקליעים, מחלונות שבורים, ומידיות ומסכינים. היא עיבדה טביעות של מפגינים מתנגדי מלחמות וזיהתה שרידים של חיילים מתים שחזרו הביתה בתוך קרח יבש. כשסאם וינסטון נכנס בפעם הראשונה למשרד, היא חקרה טביעות שנלקחו מרובה גנוב. היו לו עניבה בצבע לוונדר וממחטת משי תואמת, והיא נדהמה מהעניבה המבריקה ומהתעוזה של האח השחור שהייתה לו החוצפה לענוב אותה. בהמשך, כשראתה אותו אוכל ארוחת צהריים עם שאר עורכי הדין, היא פנתה אל רוברטה ואמרה, "לא ידעתי שיש תובעים צבעונים."

רוברטה פלטה נחרה. "ברור שיש," היא אמרה. "פה זה לא החור שהגעת ממנו."

רוברטה מעולם לא שמעה על מולרד. אף אחד מחוץ למחוז סנט לנדרי לא שמע עליה, וכשדזירה סיפרה עליה לסאם, הוא לא הצליח לדמיין אותה אפילו.

"את צוחקת עליי," הוא אמר. "עיירה שלמה של חבר'ה בהירים כמוך?"

הוא הזמין אותה לארוחת צהריים יום אחד, כשנשען על מחיצת התא והתעניין בסדרה של טביעות אצבע. לימים הוא סיפר לה שהטביעות לא עניינו אותו בכלל, הוא פשוט חיפש תירוץ להציג את עצמו. עכשיו הם ישבו בגן הבוטני וצפו בברווזים משייטים באגם.

"עוד יותר בהירים אפילו," היא אמרה, וחשבה על גברת פונטנו, שתמיד השוויצה בכך שלילדים שלה יש צבע של קרום חלב.

סאם צחק. "טוב, את חייבת לקחת אותי לשם פעם," אמר. "אני חייב לראות את העיר הבהירה הזאת במו עיניי."

אבל הוא בסך הכול פלִרטט. הוא נולד באוהיו ומעולם לא הדרים מעבר לווירג'יניה. אימו רצתה לשלוח אותו למורהאוס באטלנטה אבל לא, הוא נרשם לאוניברסיטת אוהיו עוד לפני שהחילו את ההפרדה במעונות. הוא ישב בשיעורים, והפרופסורים הלבנים סירבו לענות לשאלות שלו. הוא גירד שלג בצבע שתן משמשות המכונית שלו מדי חורף. הוא יצא עם בנות בהירות שסירבו להחזיק את היד שלו בציבור. הוא הכיר את הגזענות הצפונית. שהדרומיים ישמרו את הגזענות שלהם לעצמם. אבותיו ברחו מהדרום בצדק, ומיהו שיפקפק בשיקול הדעת שלהם? הכפריים הדרומיים לא היו נותנים לו אפילו לחזור הביתה, הוא נהג להתלוצץ. הוא היה יכול לקפוץ לביקור, ולמצוא את עצמו במטע כותנה.

"מולרד לא תמצא חן בעיניך," היא אמרה לו.

"למה לא?"

"ככה. כולם מוזרים שם. מתעסקים רק בצבע. בגלל זה עזבתי."

לא בדיוק, אבל היא רצתה שהוא יחשוב שהיא שונה לחלוטין מהמקום שממנו היא באה. היא רצתה שהוא יחשוב כל דבר מלבד האמת: שהיא הייתה בסך הכול צעירה ומשועממת, ושהיא גררה את אחותה לעיר ואיבדה את עצמה שם. הוא שתק רגע, שקל את הדברים, והיטה את שקית פירורי הלחם לעברה. הוא קרע את קרום הכריך שלו כדי שתוכל להאכיל את הברווזים, במעין אבירות מרומזת שהיא תלמד לאהוב. היא חייכה ותחבה את ידה פנימה.

היא אמרה לו שמעולם לא הייתה עם גבר כמוהו, אבל למען האמת היא לא הייתה עם גבר, נקודה. לכן היא הופתעה ושמחה מכל דבר קטן שהוא עשה: סאם לקח אותה למסעדה עם מפות לבנות וכלי כסף מעוטרים; סאם הזמין אותה לתיאטרון והפתיע אותה עם כרטיסים להופעה של אלה פיצג'רלד. כשהביא אותה הביתה בפעם הראשונה, היא שוטטה בדירת הרווקים שלו ונדהמה מהמצעים הנקיים, מהארון המסודר לפי צבעים, מהמיטה הגדולה הרחבה. היא כמעט בכתה כשחזרה למרתף של רוברטה לאחר מכן.

הוא לעולם לא יחזור שוב על הצעתו לבקר בעיירת הולדתה. היא לעולם לא תבקש ממנו. היא אמרה לו מלכתחילה שהיא שונאת את מולרד.

"אני לא מאמין לך," אמר. הם שכבו במיטתו והקשיבו לגשם.

"מה יש להאמין? אני אומרת'ךָ מה אני מרגישה."

"כושים תמיד אוהבים את המקום שהם נולדו בו," אמר. "למרות שאנחנו מגיעים מהמקומות הכי גרועים. רק ללבנים יש חופש לשנוא את הבית שלהם."

הוא גדל בשיכונים של קליבלנד ואהב את העיר בלהט של מי שלא קיבל הרבה אהבה. היא קיבלה רק עיירה שתמיד רצתה לברוח ממנה, ואימא שהבהירה לה שלא תקבל אותה בחזרה. היא עוד לא סיפרה לסאם על סטלה — זה היה דבר נוסף לגבי מולרד שהוא לא היה מבין. אבל כשהגשם ניתז על מדרגות החירום היא נפנתה אליו ואמרה שיש לה אחות תאומה שהחליטה להפוך למישהי אחרת.

"יימאס לה מההתחזות," הוא אמר. "היא בטח תחזור בריצה ותרגיש כמו טיפשה. את כל כך חמודה שאי אפשר להתנתק ממך."

הוא נישק את מצחה והיא חיבקה אותו חזק יותר, וליבו הלם באוזנה. זה היה בהתחלה. לפני שידיו התאגרפו, לפני שהוא כינה אותה כלבה צהובה ושחצנית או משוגעת כמו אחותך או חושבת שאת לבנה. זה היה כשהיא התחילה לסמוך עליו.

 

כעבור שנים רבות, כשהראייה שלה תתחיל להתקלקל, היא תאשים את השנים שהעבירה בעיניים מצומצמות מעל גיליונות של טביעות אצבע וסימנה רכסים. רוברטה אמרה לה שבקרוב כל מערכת טביעות האצבע תופעל בידי מכונות. היפנים כבר בודקים את הטכנולוגיה הזאת. אבל איך ייתכן שמכונה תבחן טביעות אצבע טוב יותר מעין מיומנת? דזירה זיהתה תבניות שרוב האנשים לא זיהו. היא ידעה לקרוא את חייו של אדם מתוך טביעות אצבעותיו. בתקופת ההכשרה היא התאמנה על טביעות האצבעות שלה עצמה, עם כל הפסים המשוכללים שהעידו על הייחודיות שלה. לסטלה הייתה צלקת באצבע השמאלית מחתך הסכין, וזה היה רק הבדל אחד בין הטביעות שלהן.

לפעמים, המהות של האדם נמצאת בדברים הקטנים.

 

אדל וינייה התגוררה בבית לבן, צר ומלבני, שהסתתר בפאתי היער. הוא נבנה בידי המייסד ומאז גרו בו דורות של בני דקוויר. עם נישואיה, בעלה, ליאון וינייה, שוטט בין החדרים ובחן את הרהיטים הישנים. הוא עסק בתיקונים ורצה להיות נגר, לכן העביר את אצבעו על הרגליים הדקות של השולחנות והתפעל ממלאכת המחשבת. הוא מעולם לא ציפה שיום יבוא והוא יחיה בבית רווי היסטוריה, אבל גם לא ציפה שיתחתן עם בת למשפחת דקוויר. בחורה עם מורשת. הוא עצמו היה נצר למשפחת כורמים צרפתית, שקיוותה להקים כרם בעולם החדש, לפני שגילתה שלואיזיאנה חמה ולחה מדי לענבים, והסתפקה בקני סוכר. חזון גדול שהתרסק אל סלע המציאות — זה מה שהוא ירש. הוריו הציבו לעצמם מטרות סבירות יותר; הם הקימו בית מרזח לא חוקי בקצה מולרד, וקראו לו 'התיש העצבני'. האדוקים מקרב בני מולרד ייחסו לחטא הזה את הטרגדיות שיגיעו בעתיד: ארבעה אחים לבית וינייה, ואיש מהם לא חצה את גיל שלושים. ליאון, החלש בחבורה, מת ראשון.

הבית דהה עם הזמן אבל משום מה נראה בדיוק כפי שדזירה זכרה אותו. היא הידקה את אחיזתה ביד בתה, יצאה אל קרחת היער, וכתפיה עקצצו יותר ויותר עם כל צעד. עמודי הפליז, הגג הירוק־כחלחל, מרפסת הכניסה הצרה שאימה נהגה לשבת שם בכיסא נדנדה, לקצוץ זנבות של שעועית ירוקה ולהטיל אותה לקערת מים. אימה נותרה כחושה, שערה השתפל על גבה ורק הרקות האפירו. דזירה נעצרה, ובתה תלויה על צווארה. השנים דחפו אותה לאחור כמו יד על החזה.

"באמת שאלתי ת'עצמי מתי תחזרי לפה. לוּ כבר התקשר, את יודעת. הוא אמר שהוא ראה אותך." אימה דיברה אליה אבל לטשה מבט בילדה. "קצת גדולה בשביל לסחוב על הידיים."

דזירה סוף סוף הניחה את בתה. גבה כאב, אבל לפחות הכאב היה מוכר. גוף דואב מבטיח דריכות, ערנות, והיא העדיפה זאת על פני קהות החושים שאפפה אותה ברכבת, כשהתקדמה אבל הרגישה לכודה. היא דחפה את בתה לפנים.

"תני נשיקה לסבתא שלך," אמרה. "קדימה, זה בסדר."

בתה הסתתרה בביישנות מאחורי רגליה אבל היא דחפה אותה שוב, עד שזו צייתה ועלתה במדרגות, היססה לרגע, ולבסוף הקיפה בזרועה את גופה של סבתה. אדל נסוגה מעט כדי להיטיב לראות אותה ונגעה בצמות הפרועות.

"לכו תעשו אמבטיה," היא אמרה. "יש לכם ריח של בחוץ."

באמבטיה, דזירה כרעה על האריחים הסדוקים ומילאה את האמבט בעל רגלי הטופר. היא בדקה את חום המים כמו מתוך חלום. המראה המושחרת בפינה העליונה, הכיור המתולם הסדוק, רצפות העץ החורקות בנקודות שנמנעה מלדרוך בהן כשחמקה מהבית בשעות אסורות. אימה המשיכה לקצוץ את השעועית במרפסת כאילו מדובר בסתם בוקר רגיל. אבל הן לא דיברו מאז שסטלה עזבה. דזירה התקשרה, בלעה את הדמעות, ואימה אמרה, "זה בגללך." מה היא כבר יכלה לומר? היא הייתה זאת שדחפה את סטלה לעזוב את הבית. ועכשיו אחותה החליטה שהיא מעדיפה להיות לבנה ואימה האשימה אותה, כי סטלה לא הייתה שם ולא היה אפשר להטיל את האשמה עליה.

במטבח היא צנחה בכיסא ומקץ רגע הבינה שהיא יושבת במקום הקבוע שלה, והכיסא הריק של סטלה לצידה. אימה התעסקה עם התנור, ולרגע ארוך דזירה לטשה מבט בגבה הנוקשה.

"אז זה מה שעשית," אמרה אימה.

"מה'זתומרת?"

"את יודעת מה'זתומרת." אימה הסתובבה ועיניה בהקו מדמעות. "עד כדי כך את שונאת אותנו?"

דזירה קמה מהשולחן.

"ידעתי שאנ'לא צריכה לבוא—"

"שבי—"

"אם זה כל מה שיש לך להגיד לי—"

"למה ציפית? את חוזרת מאלוהים יודע איפה, גוררת איתך איזה ילדה שלא דומה לך בכלל—"

"אנחנו נלך," אמרה דזירה. "את יכולה לכעוס עליי כמה שאת רוצה, אימא, אבל את לא תהיי רעה לבת שלי."

"שבי, אמרתי," חזרה אימה, הפעם בשקט. היא החליקה על פני השולחן פרוסה רבועה צהובה של לחם תירס. "אני פשוט מופתעת. אסור לִיות מופתעת?"

דזירה דמיינה שהיא מתקשרת הביתה המון פעמים. כשהגיעה לדי־סי והתמקמה במרתף של רוברטה, ולאימה לא הייתה דרך ליצור איתה קשר. או אחרי שסאם הציע לה נישואים, והם הצטלמו מתחת לפריחת הדובדבן. היא הכניסה את התמונה למעטפה, אפילו הוסיפה כתובת, אבל לא הצליחה לשלוח אותה. לא מפני שהתביישה בו — סאם חשב ככה — אלא מפני שמה הטעם לחלוק חדשות טובות עם מי שלא יכולה לשמוח בשבילך? היא כבר ידעה מה אימה תגיד. את לא אוהבת ת'גבר הכהה הזה. את מתחתנת'יתו כי את מורדת, והדבר הכי גרוע שאפשר לתת לבת מורדת זה תשומת לב. את תביני את זה כשתהיה לך בת. אחרי החתונה, אחרי העוגה, אחרי שהחברים שוטטו ברחובות שיכורים וצוחקים, היא צנחה בירכתי האולם בשמלה הלבנה המצויצת ובכתה. היא מעולם לא העלתה בדעתה שאחותה ואימה לא יהיו איתה ביום חתונתה.

היא שקלה להתקשר אליה גם אחרי שילדה בבית החולים פרידמן. כשג'וד נולדה, האחות הצבעונית עצרה רגע לפני שעטפה אותה בשמיכה הוורודה. "זה סימן טוב," אמרה לבסוף, כשמסרה לה אותה, "כשילדה דומה לאבא שלה." היא חייכה כדי לחזק אותה, כי היא חשבה שהיא זקוקה לזה. אבל דזירה לטשה מבט מכושף בפניה של התינוקת. אישה אחרת הייתה אולי מתאכזבת מהשוני בינה לבין בתה, אבל היא הייתה רק אסירת תודה. הדבר האחרון שהיא רצתה היה לאהוב מישהי שנראית בדיוק כמוה.

"הייתי מכינה יותר אם היית אומרת לי שאת באה," אמרה אימה.

"זה היה ברגע האחרון," אמרה דזירה.

היא בקושי אכלה ברכבת, רק כרסמה קרקרים ושתתה קפה שחור עד שהקפאין גרם לה עצבנות. היא הייתה מוכרחה לתכנן. מולרד, ומה אז? לאן אחר כך? הן הרי לא יוכלו להישאר, אבל היא לא ידעה לאן ללכת. עכשיו היא לטשה מבט במטבח המזדקן והתגעגעה לדירתה בדי־סי. לעבודה שלה, לחברים, לחייה. אולי היא הגזימה — המהומות הכניסו את כולם למתח. לפני שבוע סאם בכה כשוולטר קרונקייט שידר את החדשות, ורעד בין זרועותיה כשחיבקה אותו על הספה. היורה היה אולי מטורף או לוחם או אפילו סוכן אף־בי־איי שפעל מטעם הממשלה. הם הפכו חשודים, שותפים לדבר עבירה, כושים שעבדו בצד הלא־נכון. הוא דיבר בבלבול והיא חיבקה אותו עד סוף המשדר. בלילה הם עשו אהבה נואשת, מין דרך משונה לכבד את הכומר המת, אבל היא לא זיהתה את עצמה באותו לילה, בגלל האבל הכבד על אדם שלא הכירה.

בבוקר היא חלפה על פני חלונות ראווה מושחתים עם כתובות אח לנפש ששורבטו עליהם בטוש והודבקו על הקרשים שחסמו את הפתחים, במעין הבעת נאמנות חפוזה. העובדים הלכו הביתה מוקדם ביום ההוא. בדרך מהאוטובוס, נער צבעוני מפוחד — דק כמו אלת הבייסבול שהחזיק בידו — דרש את הארנק שלה.

"קדימה, כלבה לבנה!" הוא צרח והטיח את האלה במדרכה, כאילו היה בכוחה לקדוח חור עד למרכז כדור הארץ. היא לפתה את רצועות העור ופחדה לתקן אותו, כי זיהתה את עצמה באימה ובזעם שלו, עד שסאם התייצב לפניה פתאום בזרועות מונפות ואמר, "זאת האישה שלי, אחי." הנער ברח ונבלע בהמולה. סאם סחב אותה הביתה והצמיד אותה לחיקו הבטוח.

העיר בערה ארבעה לילות. בלילה האחרון, סאם אחז בגופה העירום ולחש, "בואי נעשה עוד אחד." נדרש לה רגע להבין שהוא מתכוון לתינוק. היא היססה. היא לא התכוונה, אבל המחשבה על כך שתינוק נוסף יעגן אותה אליו, תינוק נוסף שהיא תצטרך לדאוג לו כשסאם נתקף זעם, השתלטה עליה — היא פשוט לא יכלה לעשות איתו עוד ילד. היא לא אמרה דבר, כמובן, אבל ההיסוס שלה הבהיר הכול, ואחר כך, כשהוא לפת את גרונה, היא ידעה בדיוק למה. היא פגעה בו כשהוא שרוי באבל. לא פלא שהוא התרגז. אז הוא אוהב להשתולל קצת. איך אפשר להאשים אותו, כשהעולם מסרב לכבד אותו כגבר? היא לא חייבת להתחצף. היא יכולה להשתדל יותר ולשמור על שלום בית. האם הוא לא האיש שהתייצב בינה ובין הנער הזועם והאלה? האיש שאהב אותה אחרי שאחותה נטשה אותה ואימה סירבה לדבר איתה בטלפון?

אולי בכל זאת לא מאוחר מדי. הן עזבו רק לפני יומיים. היא תמיד יכולה להתקשר לסאם, להגיד לו שעשתה טעות. היא נזקקה לזמן כדי לנקות את הראש, זה הכול, ברור שהיא לא התכוונה ברצינות לעזוב. אימה שוב הדפה את הצלחת לעברה.

"במה הסתבכת?" היא שאלה.

דזירה אילצה את עצמה לצחוק. "לא הסתבכתי, אימא."

"אנ'לא טיפשה. את חושבת שאנ'לא יודעת שאת בורחת מההוא?"

דזירה לטשה מבט בשולחן ועיניה נמלאו דמעות. אימה מזגה חלב על לחם התירס ומעכה אותו במזלג, בדיוק כמו שדזירה אהבה לאכול אותו בילדותה.

"זהו, הוא איננו," אמרה אימה. "עכשיו תאכלי."

 

בשעת לילה מאוחרת, יותר ממאה וחמישים קילומטרים מדרום־מזרח למולרד, אֶרלי ג'ונס קיבל הצעת עבודה שתשנה את מסלול חייו. הוא לא ידע זאת בשעתו. כל העבודות היו זהות מבחינתו, וכשנכנס ל'ארנסטו' וחיפש את ביג סיל, הוא רק דאג שלא יהיה לו כסף למשקה. הוא טלטל את המטבעות שבכיסו. הוא אף פעם לא הצליח לשמור על הכסף. לפני שבועיים סיל שלח אותו לג'וב, והוא כבר שרף את הכסף על כל מה שבחור צעיר ובודד בניו אורלינס צריך: קלפים, אלכוהול ונשים. הוא חייב לקבל עוד ג'וב. בשביל הכסף, כמובן, אבל גם כי הוא שונא להישאר הרבה זמן במקום אחד, ושבועיים במקום אחד הם הרבה יותר מדי.

הוא לא היה גבר שמכה שורשים. הוא היה טוב רק בללכת לאיבוד. הוא פיתח את המומחיות הזאת כילד, שלא היו לו שורשים בשום מקום. הוא העביר את ילדותו — אם אפשר לקרוא לזה ילדות — כאריס בחוות בג'יינסוויל ובג'ינה, ודרומה משם, בניו רודס ובפּאלמֶטו. הוא נמסר לדודתו ולדודו בגיל שמונה, כי להם לא היו ילדים ולהורים שלו היו יותר מדי. הוא לא ידע איפה הוריו חיים, אם בכלל, ואמר שמעולם לא חשב עליהם.

"אינם," הוא אמר כששאלו אותו. "אין הורים, אין."

אבל למען האמת, כשהוא התחיל לצוד נמלטים, הוא ניסה למצוא את הוריו. הכישלון היה מהיר ומשפיל; הוא לא ידע עליהם מספיק כדי לנחש איפה להתחיל אפילו. אולי עדיף ככה. הם לא רצו אותו בתור ילד — מה הם יעשו איתו בתור מבוגר? אבל התבוסה כרסמה בו. הוריו היו האנשים היחידים שלא מצא מאז התחיל לצוד.

המפתח לזה שלא ימצאו אותך הוא לא לאהוב שום דבר. ארלי נדהם שוב ושוב כשגילה בשביל מה גברים חוזרים אחרי שברחו. בעיקר נשים. בג'קסון הוא תפס גבר שהיה מבוקש ברצח, כי הוא חזר לקחת את אשתו. אפשר למצוא אישה חדשה בכל מקום, אבל הגברים הכי אלימים הם תמיד הכי רגשנים. כך או כך, זה רגש טהור. אלה שבאמת הרסו אותו היו הגברים שחזרו בשביל חפצים. מכוניות בכמות שאי אפשר לספור, תמיד איזו גרוטאה שהאיש נהג בה שנים ולא היה יכול להיפרד ממנה. בטולדו הוא תפס גבר שחזר לבית שגדל בו כדי לקחת כדור בייסבול ישן.

"לא יודע, גבר," הוא אמר כשארלי אזק אותו במושב האחורי של האל־קמינו. "אני אוהב ת'דבר הזה."

אהבה לא גררה את ארלי לשום מקום. ברגע שהוא עזב מקום, הוא שכח ממנו. שמות דהו, פרצופים היטשטשו, בניינים נמרחו לכדי לוחות בטון שאי אפשר להבחין ביניהם. הוא שכח את שמות המורים בכל בתי הספר שלמד בהם, את שמות הרחובות שגר בהם, ואפילו איך נראו הוריו. הכישרון שלו היה זיכרון לטווח קצר. זיכרון לטווח ארוך יכול לשגע בנאדם.

הוא עבד בשביל סיל לסירוגין כבר שבע שנים. הוא לא רצה שיחשבו שהוא עובד מטעם החוק. הוא תפס פושעים מסיבה אחת בלבד — כסף — ושם זין על הצדק של האדם הלבן. אחרי שתפס מישהו, הוא אף פעם לא התעניין אם המושבעים הרשיעו אותו או אם הוא שרד בכלא. הוא שכח ממנו לגמרי. ואף שזיהו אותו פעם בבר, ועדיין היו לו צלקות מהסכין על הבטן למזכרת, הדרך היחידה לבצע את העבודה שלו הייתה לשכוח. הוא אהב לצוד פושעים. בכל פעם שסיל פנה אליו בנוגע לילד נעדר או לאבא בטלן, ארלי נענע בראשו.

"לא יודע כלום על אף אחד מאלה," הוא אמר ולגם שוב מהוויסקי.

ב'ארנסטו', סיל משך בכתפיו. היה לו משרד ראוי לשמו בסֶוֶונת ווֹרד, אבל ארלי שנא לפגוש אותו שם, מול הכנסייה, עם כל המתחסדים שנעצו בו עיניים כשעלו במדרגות. הבר היה מסוג המקומות שארלי כן אהב, קצת אפלולי ובעיקר מוגן. סיל היה גבר חסון, עם עור בצבע קרטון ושיער משי שחור. הוא הסתובב עם מצית כסוף וסובב אותו בין האצבעות בזמן שדיבר. הוא שיחק עם המצית בפעם הראשונה שניגש אל ארלי, בבר כזה בדיוק, לפני שנים. ארלי הקשיב לו בחצי אוזן, וצפה באור שנצנץ מהצבע הכסוף וריקד על הדלפק.

"בן, בא לך להרוויח קצת כסף?" שאל סיל.

הוא לא נראה כמו גנגסטר או סרסור, אבל היה חלקלק כמו מישהו שהעבודה שלו חוקית בקושי. הוא גבה ערבויות וחיפש צייד חדש שיתפוס נמלטים. הוא הבחין בארלי.

"אתה נראה לי שקט כזה," אמר. "זה טוב. אני צריך מישהו שיודע להסתכל ולהקשיב."

ארלי היה אז בן עשרים וארבע, הוא רק יצא מהכלא והיה בודד בניו אורלינס כי חשב שזה מקום טוב כמו כל מקום אחר להתחיל בו מחדש. הוא קיבל את העבודה כי היה זקוק לעבודה. הוא מעולם לא ציפה שיצטיין, עד כדי כך שסיל יציע לו ג'ובים בלי הפסקה, ג'ובים שלא היה להם שום קשר לערבויות.

"אתה תדע מה שאני יספר לך," אמר סיל, "ועוד לא סיפרתי לך כלום."

"טוב, אנ'לא רוצה להתערב בעניינים של אנשים. אין'ךָ משהו אחר בשבילי?"

סיל צחק. "אתה הראשון שאומר לי דבר כזה. כולם שמחים לא לצוד איזה בן זונה מניאק לשם שינוי."

אבל ארלי לפחות הבין איך מרגיש מבוקש. הוא הכיר את התשישות, את הייאוש, את האנוכיות הצרופה של ההישרדות. אנשים שנעלמו מסיבות אחרות בלבלו אותו. הוא ממש לא הבין אנשים נשואים ולא היה לו חשק להיכנס ביניהם. מצד שני, עבודה זאת עבודה. למה שלא ייקח על עצמו משהו קל? הוא התרוצץ כמעט עד מקסיקו בשבועיים האחרונים עד שאיתר מישהו; המכונית שלו התקלקלה במדבר והוא חשב שהוא ימות שם, ועוד בשביל גבר שבכלל לא אכפת לו אם הוא ייענש. אם הכסף אותו הכסף, למה לא להסכים לעבודה קלה לשם שינוי?

"אנ'לא חוטף אותה," אמר.

"מה פתאום. אתה רק מתקשר כשאתה מוצא אותה. הבעל שלה מחפש אותה. היא ברחה עם הילדה."

"ממה היא ברחה?"

סיל משך בכתפיו. "לא ענייני. האיש רוצה למצוא אותה. היא מאיזה עיירה קטנה בצפון שקוראים לה מולרד. שמעת עליה?"

"עברתי שם כשהייתי ילד," אמר ארלי. "מקום מצחיק. אנשים חושבים את עצמם."

הוא לא זכר הרבה מהעיירה, רק שכולם שם בהירים ויהירים, ופעם, במיסה, איזה גבר גבוה וחיוור חבט בו כי הוא הכניס את האצבע למים הקדושים לפני אשתו. הוא היה אז בן שש־עשרה, ונדהם מהעקיצה הפתאומית בצוואר, עד שהדוד שלו תפס אותו בכתף, השפיל את הראש והתנצל. הוא היה קיץ שלם במקום ההוא, עבד בחווה בקצה העיירה ועשה שליחויות של מצרכים כדי להרוויח עוד כסף. הוא לא התחבר עם אף אחד, אבל נדלק על מישהי כשעלה במדרגות עם מצרכים לבית שלה. לא יצא מזה כלום. הוא לא הבין איך היא נכנסה לו לראש אפילו. הוא היה צעיר כשפגש אותה; הוא בקושי הכיר אותה; בסתיו הוא כבר עבר לחווה אחרת בעיירה אחרת. ובכל זאת, הוא ראה אותה עומדת יחפה בסלון ושוטפת את החלונות. כשסיל נתן לו את התמונה, הבטן של ארלי התהפכה. הוא הרגיש כאילו התפילה שלו התגשמה. לראשונה זה עשר שנים, הוא ראה מולו את הפרצוף של דזירה וינייה.

 

 

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: יולי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 329 עמ' מודפסים
  • קריינות: עודד יחזקאל
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 24 דק'
החצי הנעלם בריט בנט

1

בבוקר שבו חזרה אחת התאומות האבודות למוֹלָרד, לוּ לֶה־בּוֹן רץ לדיינר שלו כדי לבשר את החדשות, וגם היום, מקץ שנים רבות, כולם זוכרים איך דחף את דלתות הזכוכית והתנשף בצווארון כהה מזיעת המאמץ, כשהוא בהלם. הלקוחות, כעשרה במספר, היו ערים אך בקושי אבל התגודדו סביבו, ורבים אחרים ישקרו ויאמרו שגם הם היו שם, רק כדי להעמיד פנים שחזו באירוע מסעיר באמת. שום דבר מפתיע לא קרה בעיירה החקלאית הקטנה מאז היעלמותן של התאומות לבית ויניֶיה. אבל בבוקר של אפריל 1968, בדרכו לעבודה, לו הבחין בדֶזירֶה וינייה צועדת לאורך דרך פרטרידג' עם מזוודת עור קטנה. היא נראתה בדיוק כמו בגיל שש־עשרה, כשעזבה — עדיין בהירה, העור שלה בצבע חול לח. גופה הרזה והישר הזכיר לו ענף שנלכד ברוח חזקה. היא מיהרה בראש מורכן והחזיקה — כאן לו השתתק לרגע, למען הרושם — ביד של ילדה בת שבע או שמונה, שהייתה שחורה כזפת.

"כחולה־שחורה," הוא אמר. "כאילו כרגע יצאה מאפריקה."

האֶג האוּס של לו התפצל לעשר שיחות שונות. הטבח תהה אם זו באמת דזירה, כי במאי ימלאו ללוּ שישים והוא עדיין יהיר ולא מרכיב משקפיים. המלצרית אמרה שזו חייבת להיות היא — אפילו עיוור היה מזהה בת למשפחת וינייה, וזאת הרי לא יכולה להיות השנייה. הסועדים, שזנחו את דייסות התירס ואת הביצים על הדלפק, לא התעניינו בטיפשותן של בנות וינייה — מיהי לעזאזל הילדה השחורה? יכול להיות שהיא של דזירה?

"נו, של מי עוד היא יכולה לִיות?" הוא תלש חופן מפיות מהמתקן ומחה את מצחו המיוזע.

"אולי היא אימצה אותה."

"לא ברור איך דבר שחור כזה יכול לצאת מדזירה."

"והיא נראית'ךָ כמו מישִי שתאמץ ילדה?"

מה פתאום. היא הייתה אנוכית. אם מישהו זכר משהו מדזירה, ומעטים זכרו, זו הייתה האנוכיות. התאומות נעלמו ארבע־עשרה שנים קודם לכן, פרק זמן דומה לזה שחיו בעיירה. הן נעלמו ממיטותיהן אחרי הנשף של יום המייסד, כשאימא שלהן ישנה בהמשך המסדרון. בוקר אחד התאומות נעמדו מול המראה באמבטיה, ארבע בנות זהות מתעסקות בשיער. בבוקר המחרת המיטה הייתה ריקה והמצעים נראו בדיוק כמו בכל יום אחר — מתוחים כשסטלה הציעה אותה, מקומטים כשדזירה עשתה זאת. תושבי העיירה חיפשו אותן כל הבוקר, קראו בשמותיהן ביער, תהו בטיפשות אם מישהו חטף אותן. ההיעלמות נראתה פתאומית כמו עליית הצדיקים השמיימה ביום הדין, כשכל חוטאי מולרד נשארים מאחור.

מטבע הדברים, האמת לא הייתה קודרת או מיסטית בכלל; התאומות צצו עד מהרה בניו אורלינס, סתם שתי ילדות אנוכיות שברחו מאחריות. הן בטח לא ייעדרו הרבה זמן. החיים בעיר יתישו אותן. ייגמרו להן הכסף והחוצפה, והן יחזרו למרפסת של אימא עם הזנב בין הרגליים. אבל הן לא חזרו. למעשה, מקץ שנה חייהן התפצלו בדיוק כמו הביצית המשותפת שממנה נוצרו. סטלה נעשתה לבנה ודזירה התחתנה עם הגבר השחור ביותר שהצליחה למצוא.

ועכשיו היא חזרה, אלוהים יודע למה. אולי מגעגועים. אחרי כל כך הרבה שנים היא התגעגעה לאימא או רצתה לנפנף בבת הכהה שלה. במולרד, אף אחד לא התחתן עם כהים. אף אחד גם לא עזב, אבל את זה דזירה כבר עשתה. להתחתן עם גבר כהה ולגרור את הבת הכחולה־שחורה שלו העירה היה פשוט צעד אחד רחוק מדי.

באֶג האוּס של לו הקהל התפזר, הטבח חבש מחדש את רשת השיער, המלצרית ספרה מטבעות על השולחן, וגברים בסרבלים גמרו לשתות קפה לפני שיצאו לעבודה בבית הזיקוק. לו נשען על החלון המוכתם ולטש מבט בדרך. כדאי שיתקשר לאדל וינייה. לא יפה שהבת שלה תיפול עליה ככה, ועוד אחרי כל מה שהיא עברה. ועכשיו יש לדזירה ילדה שחורה. אלוהים. הוא שלח יד לטלפון.

"נראה לך היא מתכוונת להישאר?" שאל הטבח.

"מי יודע? בכל מקרה היא מיהרה," אמר לוּ. "מעניין ממה היא בורחת. הסתכלה ממש דרכי, זאת. לא נופפה לי אפילו."

"שחצנית. ועל מה כבר יש לה להשתחצן?"

"אלוהים," אמר לוּ. "בחיים לא ראיתי ילדה שחורה כזאתי."

 

זאת הייתה עיירה משונה.

מולרד נקראה על שם הברווזים צוללי־הצווארון שחיו בשדות האורז ובביצות סביבה. כמו כל עיירה אחרת, היא הייתה בגדר רעיון יותר מאשר בגדר מקום. הרעיון עלה במוחו של אלפונס דֶקוויר ב-1848, כשעמד במטע הסוכר שירש מהאבא שפעם היה אדוניו. כשהאבא מת, הבן המשוחרר רצה לבנות בשטח הרחב הזה משהו שישרוד מאות שנים. עיירה לגברים כמוהו, שלעולם לא יתקבלו כלבנים אבל סירבו שיתייחסו אליהם כאל כושים. מקום שלישי. אימו, מנוחתה עדן, שנאה את העור הבהיר שלו; כשהיה ילד, היא הכריחה אותו לעמוד בשמש והתחננה בפניו שיתכהה. אולי בגלל זה הוא חלם על העיירה. עור בהיר, כמו כל ירושה שמשלמים עליה ביוקר, היא מתנה בודדה. הוא התחתן עם מולאטית בהירה עוד יותר ממנו. היא הייתה בהיריון עם ילדם הראשון והוא דמיין את ניני ניניו, שיהיו בהירים עוד יותר, כמו קפה שמדולל בהתמדה בשמנת. כושי מושלם יותר — כל דור בהיר יותר מקודמו.

מהר מאוד הגיעו אחרים. מהר מאוד לא היה אפשר עוד להבחין בין הרעיון לבין המקום, ושִמעה של מולרד נישא ברחבי מחוז סנט לנדרי. צבעונים התלחשו עליה ותהו על קנקנה. לבנים לא האמינו שהיא קיימת. כשכנסיית סנט קתרין הוקמה ב-1938, הבישופות שלחה לשם כומר צעיר מדבלין, וכשהגיע היה משוכנע שהלך לאיבוד. האם הבישוף לא אמר לו שמולרד היא עיירה צבעונית? אם ככה, מיהם האנשים שמסתובבים שם? בהירים ובלונדינים וג'ינג'ים, שגם הכהה ביותר ביניהם לא שחום יותר מיווני? זה מה שנחשב לצבעוני באמריקה? את אלה הם רוצים להפריד? ואיך לעזאזל הם מבחינים בהבדל?

עד שהתאומות ויניֶיה נולדו, אלפונס דקוויר מת מזמן. אבל נינות נינותיו ירשו את המורשת שלו, אם רצו או לא רצו. אפילו דזירה, שהתלוננה לפני כל פיקניק של יום המייסד וגלגלה עיניים כששמו הוזכר בבית הספר, כאילו אין לה שום קשר אליו. את זה זכרו היטב אחרי שהתאומות נעלמו. איך דזירה סירבה להיות חלק מהעיירה שנולדה לתוכה בזכות. איך היא חשבה שאפשר להיפטר מההיסטוריה כמו מיד שמניחים על הכתף שלך. אפשר לברוח מהעיירה אבל אי אפשר לברוח מהדם. משום מה, התאומות וינייה חשבו שהן מסוגלות לעשות גם את זה.

ואף על פי כן, אם אלפונס דקוויר היה חוזר לעיירה שראה בחזונו, הוא היה מאושר לראות את נינות נינותיו. תאומות בעלות עור שמנת, עיניים בצבע אגוז ושיער גלי. הוא היה משתאה. כל דור מושלם יותר מקודמו. יש דבר נפלא מזה?

 

התאומות וינייה נעלמו ב-14 באוגוסט 1954, מייד אחרי הנשף של יום המייסד, ובהמשך כולם הבינו שהן תכננו זאת מראש. סטלה, החכמה מבין השתיים, ודאי צפתה שדעתם של התושבים תהיה מוסחת. הם יהיו שיכורי שמש מהברביקיו הממושך בכיכר, שם וילי לי, הקצב, עישן שיפודים על גבי שיפודים של צלעות וחזה בקר ונקניקיות. אחרי הנאום של ראש העיר פוֹנטֶנוֹ, האב קוואנו בירך על המזון והילדים איבדו את הסבלנות ותלשו עורות פריכים ממגשי העופות שהחזיקו הוריהם המתפללים. אחר צהריים ארוך של חגיגות בליווי תזמורת, ולסיום נשף לילי באולם ההתעמלות של בית הספר, שהמבוגרים התנודדו ממנו חזרה הביתה אחרי יותר מדי כוסות של פונץ'־רום מעשה ידיה של טריניטי תיֶירי, וכמה שעות טובות של חזרה מתוקה לנעורים.

בכל לילה אחר, סאל דֶלאפוֹס היה אולי מציץ מהחלון ורואה שתי נערות צועדות באור הירח. אָדֶל וינייה הייתה שומעת חריקות בקורות הרצפה. אפילו לו לה־בון היה אולי רואה את התאומות מבעד לשמשות המעורפלות כשסגר את הדיינר. אבל ביום המייסד, האֶג האוּס נסגר מוקדם. סאל, שנמלא פתאום מרץ, השתעשע עם אשתו עד שנרדמו. אדל נחרה בין לגימות של פונץ'־רום וחלמה על הריקוד שרקדה עם בעלה בטקס הסיום של התיכון. איש לא ראה את התאומות חומקות החוצה, וזו הייתה כוונתן.

הרעיון לא היה כלל של סטלה — בקיץ האחרון, דזירה הייתה זאת שהחליטה לברוח אחרי הפיקניק. ואולי אין פלא. במשך שנים היא אמרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שהיא מתה לעזוב את מולרד. בדרך כלל היא אמרה זאת לסטלה, שהואילה להקשיב לה בסבלנות שסיגלה, כמי שהתרגלה לשמוע הזיות. בעיני סטלה, לעזוב את מולרד היה רעיון בדיוני כמו לטוס לסין — אפשרי מבחינה טכנית, אבל לא יעלה על הדעת. דזירה, לעומת זאת, פנטזה על החיים מחוץ לעיירה החקלאית הקטנה. כשהתאומות ראו את 'חופשה ברומא' בהקרנה הזולה באולם באוֹפָּלוּסס, היא בקושי שמעה את הדיאלוגים בגלל החבר'ה הצבעונים שישבו ביציע, משועממים וקולניים, וזרקו פופקורן על הלבנים שישבו למטה. אבל היא נצמדה למעקה מרותקת, ודמיינה שהיא גולשת על העננים למקום מרוחק כמו פריז או רומא. היא לא ביקרה אפילו בניו אורלינס, מרחק שעתיים נסיעה.

"הדבר היחיד שמחכה לך בחוץ זה פראות," אמרה אימה תמיד, וזה כמובן רק הגביר את הרצון של דזירה לנסוע. התאומות הכירו נערה בשם פארה תיבּוֹדוֹ, שנמלטה מהעיר שנה לפני כן, וזה נשמע כל כך פשוט. כמה קשה זה יכול להיות אם פארה, המבוגרת מהן בשנה אחת בלבד, הצליחה? דזירה דמיינה שהיא בורחת לעיר ונעשית שחקנית. היא כיכבה במחזה אחד בלבד כל חייה — 'רומיאו ויוליה' בכיתה ט' — אבל כשעמדה באמצע הבמה היא הרגישה לרגע אחד שאולי מולרד היא לא העיירה המשעממת ביותר באמריקה. חבריה לכיתה הריעו לה, סטלה נבלעה באפלת האולם, ודזירה הרגישה לשם שינוי כמו עצמה בלבד, לא תאומה, אפילו לא חצי מצמד חסר. אבל כעבור שנה היא הפסידה את תפקיד ויולה מ'הלילה השנים־עשר' לבתו של ראש העיר, כי אביה תרם לבית הספר ברגע האחרון. אחרי שהסתובבה ערב שלם בפרצוף חמוץ מאחורי הקלעים בזמן שמרי־לוּ פונטנו קרנה באור הזרקורים ונופפה לקהל, היא אמרה לאחותה שהיא מתה לעזוב את מולרד.

"את תמיד אומרת את זה," אמרה סטלה.

"כי זה תמיד נכון."

אבל זה לא היה נכון, לא ממש. היא לא שנאה את מולרד בדיוק, אלא הרגישה כלואה בקוטן שלה. היא הלכה באותן דרכי עפר כל חייה; היא חרטה את ראשי התיבות של שמה בתחתית שולחנות בית הספר שפעם אימה השתמשה בהם, ושביום מן הימים גם ילדיה ישתמשו בהם, וימששו את השריטות המשוננות שלה באצבעותיהם. ובית הספר שכן מאז ומתמיד באותו הבניין, כל הכיתות ביחד, כך שאפילו העלייה לתיכון לא הייתה בגדר התקדמות אלא רק חצייה של המסדרון. אולי היא הייתה מסוגלת לשאת זאת אלמלא האובססיה הכללית לעור בהיר. סיל גילורי וג'ק ריצ'רד התווכחו במספרה מי מהנשים שלהם בהירה יותר, ואימה תמיד צעקה עליה שתחבוש כובע, ולאנשים היו כל מיני אמונות משונות, למשל ששתיית קפה או אכילת שוקולד בזמן ההיריון עלולות להכהות את התינוק. אבא שלה היה בהיר כל כך, שבבקרים קרים היא יכלה להפוך את הזרוע שלו ולראות את הוורידים הכחולים. אבל זה לא שינה דבר כשהלבנים באו לקחת אותו, אז מה אכפת לה מעור בהיר?

היא בקושי זכרה אותו עכשיו, וזה קצת הפחיד אותה. החיים לפני מותו נראו כמו סיפור שסיפרו לה. תקופה שבה אימה קמה עם עלות השחר וניקתה בתים של לבנים או לקחה כביסה לסוף השבוע, וחבלים חצו את הסלון שלהם בזיגזג. התאומות אהבו להסתתר בין שמיכות הטלאים והסדינים, עד שדזירה הבינה כמה משפיל שהבית תמיד מלא בגדים מלוכלכים של אחרים.

"אם זה היה נכון, היית עושה עם זה משהו," אמרה סטלה.

היא תמיד הייתה מעשית. בלילות של יום ראשון, סטלה גיהצה את הבגדים שלה למשך השבוע, בניגוד לדזירה, שהתרוצצה כל בוקר עד שמצאה שמלה נקייה וסיימה את שיעורי הבית שנחו מעוכים בתחתית הילקוט. סטלה אהבה ללמוד. היא הצטיינה במתמטיקה מהגן, ובכיתה י' גברת בֶּלטון אפילו הרשתה לה ללמד כמה שיעורים בכיתות הנמוכות. היא נתנה לסטלה ספר לימוד מרופט מימיה בספֶּלמן קולג', ובמשך שבועות סטלה שכבה במיטה וניסתה לפענח את הצורות המוזרות ושרשרות המספרים שנחו בין סוגריים. פעם דזירה עלעלה בספר, אבל המשוואות הסתחררו למולה כמו שפה עתיקה, וסטלה חטפה את הספר מידיה כאילו עצם המבט שלה זיהם אותו.

סטלה רצתה להיות מורה בתיכון של מולרד. אבל בכל פעם שדזירה דמיינה את עתידה במולרד, את החיים כמו שהם עכשיו נמשכים לנצח, היא הרגישה שמשהו לופת את גרונה. כשהעלתה את רעיון העזיבה, סטלה לא הסכימה לשמוע.

"אנחנו לא יכולות לעזוב את אימא," היא תמיד אמרה, ודזירה הנזופה השתתקה. היא כבר איבדה כל כך הרבה — את החלק הזה לא היה צורך לציין.

 

ביום האחרון של כיתה י', כשאימן הגיעה הביתה, היא הכריזה שהתאומות לא יחזרו לבית הספר בסתיו. הן למדו מספיק, אמרה והתיישבה בזהירות על הספה כדי לתת מנוחה לרגליים, והן צריכות לעבוד. התאומות היו בנות שש־עשרה והמומות, אף שסטלה אולי הבחינה בחשבונות שהגיעו בתדירות גבוהה יותר, ודזירה הייתה אמורה לתהות למה רק בחודש שעבר, אימן שלחה אותה לפונטנו פעמיים כדי לבקש שיגדילו לה את האשראי. ובכל זאת, הבנות החליפו מבטים בדממה כשאימן התירה את שרוכי הנעליים. סטלה נראתה כאילו חטפה אגרוף בבטן.

"אבל אני יכולה גם ללמוד וגם לעבוד," היא אמרה. "אני יִמצא דרך—"

"את לא יכולה, מותק," אמרה אימה. "צריך לִיות שם ביום. את יודעת שלא הייתי עושה את זה אם הייתה לי ברירה."

"אני יודעת, אבל—"

"וננסי בלטון נותנת לך ללמד. מה עוד את צריכה ללמוד?"

היא כבר מצאה להן עבודת ניקיון בבית באופלוסס והן יתחילו בבוקר. דזירה שנאה לעזור לאימה בניקיונות. לטבול את ידיה במי הרחצה המטונפים, להתכופף מעל הסחבות, לדעת שיום אחד אצבעותיה ישמינו ויתמלאו יבלות מקרצוף בגדים של לבנים. אבל לפחות לא יהיו עוד לימודים ושינונים, היא לא תצטרך עוד להקשיב בשיעורים ולהשתעמם עד דמעות. היא כבר מבוגרת. חייה האמיתיים עומדים להתחיל סוף סוף. אבל כשהתאומות הכינו ארוחת ערב וסטלה שטפה גזרים, היא הייתה שקטה ומצוברחת.

"חשבתי—" היא אמרה. "פשוט חשבתי—"

היא רצתה ללמוד בקולג' וכמובן להתקבל לספלמן או להאוורד או לכל מקום אחר שתרצה ללמוד בו. המחשבה שסטלה תעבור לאטלנטה או לדי־סי בלעדיה הפחידה את דזירה מאז ומתמיד. בתוך תוכה היא חשה הקלה; עכשיו סטלה לא תוכל לעזוב אותה. אבל היא שנאה לראות את אחותה עצובה.

"את עוד יכולה ללמוד," אמרה דזירה. "בהמשך, זאת אומרת."

"איך? צריך לגמור תיכון בשביל זה."

"אז תעשי את זה אחר כך. בשיעורי ערב או משהו. את יודעת שתעשי את זה בקלי קלות."

סטלה שוב השתתקה וחתכה את הגזרים לנזיד. היא ידעה כמה נואשת אימן, ולא העזה לערער על החלטתה. אבל היא הייתה נסערת והסכין החליקה וחתכה את אצבעה.

"לעזאזל!" היא לחשה בקול והבהילה את דזירה. סטלה כמעט לא קיללה, במיוחד לא כשאימן הייתה עלולה לשמוע. היא שמטה את הסכין, ופס אדום ודק של דם זלג מאצבעה. בלי לחשוב פעמיים, דזירה תחבה את אצבעה המדממת של סטלה לפיה, כמו שעשתה כשהיו קטנות וסטלה לא הפסיקה לבכות. היא ידעה שהן מבוגרות מדי בשביל זה, ובכל זאת החזיקה את האצבע של סטלה בפה וטעמה את הדם המתכתי. סטלה צפתה בה בשקט. עיניה היו רטובות, אבל היא לא בכתה.

"כואב," אמרה סטלה, אבל לא הוציאה את האצבע.

 

בקיץ, התאומות נסעו כל בוקר באוטובוס לאופלוסס, שם התייצבו בבית לבן עצום שהסתתר מאחורי שערי ברזל ובראשם אריות שיש לבנים. התצוגה הזאת הייתה תיאטרלית עד גיחוך ודזירה צחקה כשראתה אותה לראשונה, אבל סטלה רק לטשה בהם מבט מפוחד, כאילו האריות עלולים לזנק בכל רגע ולמחוץ אותה. כשאימן הודיעה להן שהן יוצאות לעבוד, דזירה ידעה שהמשפחה תהיה עשירה ולבנה. אבל היא לא ציפתה לבית כזה: נברשת יהלומים מטפטפת מהתקרה, גבוהה כל כך שהיא נאלצה לטפס לראש הסולם כדי לאבק אותה; מדרגות לולייניות ארוכות שגרמו לה סחרחורת כשעברה עם מטלית על המעקה; מטבח ענקי, שכששטפה אותו היא חלפה על פני מכשירים חדשים ועתידניים למראה, שלא היה לה מושג לְמה הם משמשים.

לפעמים היא איבדה את סטלה ונאלצה לחפש אותה ברחבי הבית. היא רצתה לקרוא בשמה, אבל חששה שקולה יהדהד מהתקרות. פעם היא מצאה אותה ממרקת את שידת האיפור בחדר השינה, בוהה בעוגמה במראה המעוטרת בקבוקים זעירים של קרמים, כאילו רצתה להתיישב על הכיסא המפואר ולהספיג את ידיה בקרמים מבושמים כמו אודרי הפבורן. להתפעל מעצמה סתם כך, כאילו היא חיה בעולם שנשים עושות בו דברים כאלה. אבל כשבבואתה של דזירה הופיעה מאחוריה, סטלה הסיטה את מבטה כאילו נתפסה על חם.

למשפחה קראו דוּפּוֹנט. אישה בעלת שיער בלונדיני נוצתי, שישבה כל אחר הצהריים, משועממת וכבדת עפעפיים. בעל שעבד בבנק סנט לנדרי. שני בנים שדחפו זה את זה מול הטלוויזיה הצבעונית — היא מעולם לא ראתה מכשיר כזה — ותינוק קירח שסבל מגזים. ביום הראשון לעבודה, גברת דופונט בחנה את התאומות לרגע ואמרה לבעלה כבדרך אגב, "איזה ילדות יפות. וממש בהירות, נכון?"

מר דופונט רק הנהן. הוא היה גבר מסורבל ומגושם, במשקפיים עם עדשות עבות כמו תחתיות של בקבוקים, שהקטינו את עיניו לגודל חרוזים. בכל פעם שחלף על פני דזירה, הוא היטה את ראשו הצידה, כאילו בחן את עצמו.

"תזכירי לי שוב מי את?" הוא נהג לשאול.

"סטלה," היא ענתה לפעמים, סתם בשביל הכיף. היא תמיד הייתה שקרנית מעולה. ההבדל היחיד בין שקר למשחק הוא אם הקהל נמצא בסוד העניינים, אבל בכל מקרה מדובר בהצגה. סטלה אף פעם לא הסכימה להתחלף איתה. היא הייתה בטוחה שיתפסו אותן, אבל שקר — או משחק — אפשריים רק אם מתמסרים להם באופן מלא. דזירה הקדישה שנים ללמידת סטלה. ההתעסקות באִמרת השמלה, תחיבת השיער מאחורי האוזן, המבט המהוסס לפני שאמרה שלום. היא ידעה לחקות את אחותה, את קולה, לשכון בגופה כאילו היה שלה. היא שאבה סיפוק מהידיעה שהיא יכולה להתחזות לסטלה, אבל סטלה לעולם לא תוכל להתחזות לה.

איש לא ראה את התאומות כל הקיץ. הן לא צעדו עוד לאורך דרך פרטרידג' או התיישבו בתא האחורי בדיינר או הלכו למגרש הפוטבול כדי לצפות בבנים מתאמנים. מדי בוקר הן נבלעו בבית משפחת דופונט, ובערב הגיחו משם מותשות, בכפות רגליים נפוחות, ודזירה השעינה את ראשה על חלון האוטובוס בנסיעה הביתה. הקיץ כמעט נגמר, והיא התחלחלה כשדמיינה את עצמה מקרצפת אמבטיות בסתיו, כשחברותיה מרכלות בקפטריה ומתכוננות לנשף הסיום. האם כך תיראה שארית חייה? כלואה בבית שבולע אותה אל קרבו?

היה רק מוצא אחד. היא ידעה את זה — היא תמיד ידעה את זה — אבל באוגוסט היא כבר חשבה על ניו אורלינס ללא הפוגה. בבוקר יום המייסד, כשהחזרה לבית דופונט כבר חיכתה מעבר לפינה, היא דחפה את סטלה קלות במיטה ואמרה, "בואי."

סטלה גנחה והתגלגלה על צידה, והסדינים התלפפו סביב קרסוליה. השינה שלה תמיד הייתה פרועה והיא סבלה מסיוטים אך מעולם לא דיברה עליהם.

"לאן?" אמרה סטלה.

"את יודעת לאן. נמאס לי לדבר על זה, בואי פשוט נעזוב."

היא הרגישה שפתח המילוט נגלה לעיניה, ושאם תמשיך לחכות הוא ייסגר לנצח. אבל היא לא הייתה מסוגלת לעזוב בלי סטלה. היא מעולם לא נפרדה מאחותה, ובתוך תוכה תהתה אם תוכל לשרוד בלעדיה.

"בואי כבר," אמרה. "את רוצה לנקות אצל דופונט לנצח?"

היא לעולם לא תדע בוודאות מה היה הגורם המכריע. אולי גם סטלה השתעממה. אולי, כטיפוס מעשי, סטלה הבינה שהן ירוויחו יותר כסף בניו אורלינס ויוכלו לשלוח אותו הביתה ולעזור לאימן. ואולי גם היא ראתה שפתח המילוט הולך ונסגר, והבינה שכל מה שהיא רוצה קיים מחוץ למולרד. אבל למי אכפת מה שינה את דעתה? העיקר שסטלה אמרה לבסוף, "בסדר."

בפיקניק של יום המייסד, התאומות חיכו כל אחר הצהריים ודזירה הרגישה שהיא עלולה להתפקע מהסוד. אבל סטלה נראתה שלווה כרגיל. סטלה הייתה שותפת הסוד היחידה של דזירה. סטלה ידעה על מבחנים שדזירה נכשלה בהם, היא ידעה שהיא זייפה עליהם את החתימה של אימה ולא הראתה לה אותם, היא ידעה על פריטים שדזירה גנבה מפונטנו — שפתון, חבילת כפתורים, חפת כסף — פשוט כי היא יכלה, וכי היה נחמד לדעת שהיא גנבה משהו מהבת של ראש העיר, כשזו חלפה על פניה. סטלה האזינה, לפעמים שפטה, אבל אף פעם לא גילתה, וזה הכי חשוב. לספר לסטלה סוד היה כמו ללחוש לתוך צנצנת ולסגור את המכסה. שום דבר לא יצא. אבל היא לא תיארה לעצמה שגם לסטלה יש סודות.

ימים אחרי שהתאומות וינייה עזבו את מולרד, הנהר הוצף וכל הדרכים התכסו בוץ. אילו חיכו עוד יום אחד, הסערה הייתה חורצת את גורלן. אם לא הגשם, אז הבוץ. הן היו מגיעות עד אמצע דרך פרטרידג' אולי, ומבינות שזה אבוד. הן לא היו קשוחות. הן לא היו שורדות שמונה קילומטרים בדרך כפרית מוצפת. הן היו חוזרות הביתה רטובות, נרדמות במיטות שלהן, דזירה הייתה נאלצת להודות שהיא פעלה בלי לחשוב, וסטלה הייתה נאלצת להודות שהיא עשתה זאת רק מתוך נאמנות. אבל בלילה ההוא לא ירד גשם. השמיים היו בהירים כשהתאומות עזבו את הבית ולא הביטו לאחור.

 

בבוקר חזרתה של דזירה היא כמעט הלכה לאיבוד בדרך לבית של אימא שלה. כמעט ללכת לאיבוד יותר גרוע מללכת לאיבוד לגמרי — את לא יודעת לאיזה קול בתוכך כדאי להאמין. דרך פרטרידג' נשפכת אל היער, ומה אז? פונים בנהר, אבל לאיזה כיוון? העיירה השתנתה כמו בית שכל הרהיטים זזו בו בעשרה סנטימטרים. אי אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בבית זר, אבל הרגליים נתקלות כל הזמן בפינות של שולחנות. היא עצרה בפתח היער, הלומה מעצי האורן שהשתרעו סביבה עד אין קץ. היא ניסתה לזהות משהו מוכר והתעסקה עם הצעיף שלה. החבּורה בקושי נראתה מבעד לבד הרשת הכחול.

"אימא?" אמרה ג'וד. "זה קרוב?"

היא נשאה את עיני הירח שלה אל דזירה, דומה כל כך לסאם שאימה נאלצה להסיט את מבטה.

"כן," אמרה. "עוד מעט."

"עוד כמה זמן?"

"רק עוד קצת, מותק. זה ממש בסוף היער. אימא רק צריכה למקם את עצמה, זה הכול."

דזירה התחילה לחשוב על חזרה הביתה בפעם הראשונה שסאם היכה אותה. הם היו נשואים שלוש שנים, והיא עדיין הרגישה כמו בירח דבש. סאם עדיין העביר בה צמרמורת כשליקק את הזיגוג מאצבעותיה, או נישק את צווארה כשמרחה שפתון. היא התחילה להרגיש בבית בוושינגטון די־סי, וכבר דמיינה את שארית חייה ללא סטלה. ואז, בלילה אביבי אחד לפני שש שנים, היא שכחה לתפור כפתור בחולצה שלו, וכשהוא הזכיר לה היא אמרה לו שהיא מכינה ארוחת ערב ושהוא ייאלץ לתפור את הכפתור בעצמו. היא הייתה עייפה מהעבודה; השעה הייתה מאוחרת והיא כבר שמעה את המופע של אד סליבן מהסלון, ואת דיאן קרול מסלסלת בקולה את 'זה בטח אתה'. היא הכניסה את העוף לתנור, וכשהסתובבה, ידו של סאם התרסקה על פיה. היא הייתה בת עשרים וארבע. איש מעולם לא סטר לה קודם.

"תעזבי אותו," אמרה חברתה רוברטה בטלפון. "אם תישארי, הוא יחשוב שזה בסדר."

"זה לא כל כך פשוט," אמרה דזירה. היא העיפה מבט אל חדר התינוקת ונגעה בשפה הנפוחה. פתאום היא דמיינה את פניה של סטלה, כמו שלה, אבל לא חבולות.

"למה?" שאלה רוברטה. "את אוהבת'ותו? והוא אוהב אותך כל כך שהוא העיף לך ת'ראש מהכתפיים?"

"זה לא היה כל כך נורא," היא אמרה.

"אז את מתכוונת לחכות עד שזה יהיה?"

כשדזירה אזרה סוף סוף אומץ לעזוב, סטלה כבר עברה צד והקשר ביניהן נותק. לא הייתה לה דרך להשיג אותה והיא אפילו לא ידעה איפה היא גרה. ובכל זאת, כשהתפתלה בתחנת יוניון עם בתה המבולבלת התלויה על זרועה, היא רצתה רק להתקשר לאחותה. שעות קודם לכן, באמצע ריב אחר, סאם אחז בגרונה וכיוון אקדח לפנים שלה, ועיניו היו צלולות כמו בפעם הראשונה שנישק אותה. יום אחד הוא יהרוג אותה. היא ידעה זאת גם אחרי שהרפה ממנה והיא התגלגלה על צידה והשתנקה. בלילה היא העמידה פנים שנרדמה, ובפעם השנייה בחייה ארזה תיק בחושך. בתחנת הרכבת היא רצה לקופה עם הכסף המזומן שגנבה מהארנק של סאם ביד אחת והזרוע של בתה ביד האחרת, והתנשפה כל כך שכאבה לה הבטן.

מה עכשיו, היא שאלה את סטלה בראשה. לאן אני נוסעת? אבל סטלה לא ענתה, כמובן. והיה כמובן רק מקום אחד שאליו היא יכלה לנסוע.

"עוד כמה זמן?" שאלה ג'וד.

"עוד מעט, מותק. כמעט הגענו."

כמעט בבית, אבל מה המשמעות שלו עכשיו? אימה עלולה לגרש אותה עוד לפני שתעלה במדרגות. היא עשויה להעיף מבט אחד בג'וד ולהצביע לעבר הדרך. ברור שהכהה הרביץ לך. לְמה ציפית? אם מתחתנים רק בשביל לעשות דווקא, זה אף פעם לא מצליח. היא הרימה את בתה על המותניים. היא כבר הלכה בלי לחשוב, פשוט הניעה את הגוף. אולי זאת הייתה טעות לחזור למולרד. אולי הן היו צריכות ללכת למקום חדש ולהתחיל מאפס. אבל היה מאוחר מדי להתחרט. היא כבר שמעה את הנהר. היא מיהרה לעברו כשבתה תלויה על צווארה. הנהר איפס אותה. כשעמדה על הגדה היא נזכרה בדרך.

 

בוושינגטון די־סי, דזירה וינייה למדה לקרוא טביעות אצבע.

היא בכלל לא ידעה שאפשר ללמוד דבר כזה עד לאביב 1956, כשהלכה ברחוב קאנאל והבחינה במודעת דרושים של הממשלה הפדרלית על חלון ראווה של מאפייה. היא עצרה בפתח ובהתה במודעה. סטלה נעלמה שישה חודשים קודם לכן, והזמן הפך לטפטוף איטי ויציב. עד כמה שזה נשמע מוזר, לפעמים היא שכחה. היא שמעה בדיחה בחשמלית או חלפה על פני מישהו ששתיהן הכירו והפנתה את ראשה כדי לומר לסטלה, "היי—" ורק אז נזכרה שהיא איננה. שהיא השאירה את דזירה לבדה לראשונה בחייה.

אבל גם אחרי שישה חודשים, לדזירה עוד הייתה תקווה. סטלה תתקשר. היא תשלח מכתב. מדי ערב היא חיטטה בתיבת הדואר הריקה וחיכתה ליד הטלפון שסירב לצלצל. סטלה הלכה לברוא לעצמה חיים חדשים בלעדיה, והיא נותרה אומללה בעיר שבה סטלה נטשה אותה. לכן היא העתיקה את הכתובת מהמודעה הצהובה על חלון המאפייה והלכה לשם ברגע שגמרה את יום העבודה.

המגייסת, שפקפקה בכך שתמצא ולו בחורה אחת טובה בכל העיר הזאת, הופתעה כשראתה את הצעירה הנאה שהתיישבה לפניה. היא העיפה מבט בטופס המועמדות ונתקעה כשהגיעה לשורה שבה היא סימנה "צבעונית". היא הקישה בעט על השורה מקום לידה.

"מולרד," אמרה. "לא שמעתי על המקום הזה."

"זאת סתם עיירה קטנה," אמרה דזירה. "צפונה מכאן."

"מר הובר אוהב עיירות קטנות. הוא תמיד אומר שהאנשים הכי טובים מגיעים מעיירות קטנות."

"טוב," אמרה דזירה, "מולרד היא העיירה הכי קטנה שיש."

בדי־סי, היא ניסתה לקבור את הכאב. היא שכרה חדר מהצבעונית השנייה במחלקת טביעות אצבע, רוברטה תומס. למעשה, זה היה מרתף — אפל וחסר חלונות אבל נקי, והכי חשוב — במחיר סביר. "זה לא הרבה," אמרה לה רוברטה ביומה הראשון בעבודה. "אבל אם את באמת חייבת לגור איפשהו." היא הציעה בהיסוס, כאילו קיוותה שדזירה תסרב. היא הייתה מותשת, עם שלושה ילדים, ולמען האמת דזירה נראתה לה כמו עוד מישהי שצריך לטפל בה. אבל היא ריחמה על הבחורה, שהייתה בקושי בת שמונה־עשרה, לבדה בעיר חדשה, אז שיהיה המרתף: מיטת יחיד, שידה, והרדיאטור שטרטר באוזניה עד שנרדמה מדי לילה.

דזירה אמרה לעצמה שהיא פותחת דף חדש אבל חשבה על סטלה עוד יותר עכשיו, ותהתה מה היא הייתה חושבת על העיר הזאת. היא עזבה את ניו אורלינס כדי לברוח מהזיכרון, ובכל זאת לא הצליחה להירדם בלי להתגלגל ולמשש את הצד של סטלה במיטה.

בבולשת למדה דזירה על קשתות ולולאות ומערבולות. לולאה רדיאלית, שנעה לעבר האגודל, לעומת לולאה אולנרית, שנעה לעבר הזרת. מערבולת מרכזית לעומת מערבולת ספירלית. אצבע צעירה לעומת אצבע זקנה, שהרכסים בה בלויים. היא ידעה לזהות אדם אחד מתוך מיליון באמצעות חקירה של הרכס: רוחב, צורה, נקבוביות, קווי מתאר, מרווחים וקמטים. על שולחנה נחו מדי בוקר טביעות אצבעות שנלקחו ממכוניות גנובות ומקליעים, מחלונות שבורים, ומידיות ומסכינים. היא עיבדה טביעות של מפגינים מתנגדי מלחמות וזיהתה שרידים של חיילים מתים שחזרו הביתה בתוך קרח יבש. כשסאם וינסטון נכנס בפעם הראשונה למשרד, היא חקרה טביעות שנלקחו מרובה גנוב. היו לו עניבה בצבע לוונדר וממחטת משי תואמת, והיא נדהמה מהעניבה המבריקה ומהתעוזה של האח השחור שהייתה לו החוצפה לענוב אותה. בהמשך, כשראתה אותו אוכל ארוחת צהריים עם שאר עורכי הדין, היא פנתה אל רוברטה ואמרה, "לא ידעתי שיש תובעים צבעונים."

רוברטה פלטה נחרה. "ברור שיש," היא אמרה. "פה זה לא החור שהגעת ממנו."

רוברטה מעולם לא שמעה על מולרד. אף אחד מחוץ למחוז סנט לנדרי לא שמע עליה, וכשדזירה סיפרה עליה לסאם, הוא לא הצליח לדמיין אותה אפילו.

"את צוחקת עליי," הוא אמר. "עיירה שלמה של חבר'ה בהירים כמוך?"

הוא הזמין אותה לארוחת צהריים יום אחד, כשנשען על מחיצת התא והתעניין בסדרה של טביעות אצבע. לימים הוא סיפר לה שהטביעות לא עניינו אותו בכלל, הוא פשוט חיפש תירוץ להציג את עצמו. עכשיו הם ישבו בגן הבוטני וצפו בברווזים משייטים באגם.

"עוד יותר בהירים אפילו," היא אמרה, וחשבה על גברת פונטנו, שתמיד השוויצה בכך שלילדים שלה יש צבע של קרום חלב.

סאם צחק. "טוב, את חייבת לקחת אותי לשם פעם," אמר. "אני חייב לראות את העיר הבהירה הזאת במו עיניי."

אבל הוא בסך הכול פלִרטט. הוא נולד באוהיו ומעולם לא הדרים מעבר לווירג'יניה. אימו רצתה לשלוח אותו למורהאוס באטלנטה אבל לא, הוא נרשם לאוניברסיטת אוהיו עוד לפני שהחילו את ההפרדה במעונות. הוא ישב בשיעורים, והפרופסורים הלבנים סירבו לענות לשאלות שלו. הוא גירד שלג בצבע שתן משמשות המכונית שלו מדי חורף. הוא יצא עם בנות בהירות שסירבו להחזיק את היד שלו בציבור. הוא הכיר את הגזענות הצפונית. שהדרומיים ישמרו את הגזענות שלהם לעצמם. אבותיו ברחו מהדרום בצדק, ומיהו שיפקפק בשיקול הדעת שלהם? הכפריים הדרומיים לא היו נותנים לו אפילו לחזור הביתה, הוא נהג להתלוצץ. הוא היה יכול לקפוץ לביקור, ולמצוא את עצמו במטע כותנה.

"מולרד לא תמצא חן בעיניך," היא אמרה לו.

"למה לא?"

"ככה. כולם מוזרים שם. מתעסקים רק בצבע. בגלל זה עזבתי."

לא בדיוק, אבל היא רצתה שהוא יחשוב שהיא שונה לחלוטין מהמקום שממנו היא באה. היא רצתה שהוא יחשוב כל דבר מלבד האמת: שהיא הייתה בסך הכול צעירה ומשועממת, ושהיא גררה את אחותה לעיר ואיבדה את עצמה שם. הוא שתק רגע, שקל את הדברים, והיטה את שקית פירורי הלחם לעברה. הוא קרע את קרום הכריך שלו כדי שתוכל להאכיל את הברווזים, במעין אבירות מרומזת שהיא תלמד לאהוב. היא חייכה ותחבה את ידה פנימה.

היא אמרה לו שמעולם לא הייתה עם גבר כמוהו, אבל למען האמת היא לא הייתה עם גבר, נקודה. לכן היא הופתעה ושמחה מכל דבר קטן שהוא עשה: סאם לקח אותה למסעדה עם מפות לבנות וכלי כסף מעוטרים; סאם הזמין אותה לתיאטרון והפתיע אותה עם כרטיסים להופעה של אלה פיצג'רלד. כשהביא אותה הביתה בפעם הראשונה, היא שוטטה בדירת הרווקים שלו ונדהמה מהמצעים הנקיים, מהארון המסודר לפי צבעים, מהמיטה הגדולה הרחבה. היא כמעט בכתה כשחזרה למרתף של רוברטה לאחר מכן.

הוא לעולם לא יחזור שוב על הצעתו לבקר בעיירת הולדתה. היא לעולם לא תבקש ממנו. היא אמרה לו מלכתחילה שהיא שונאת את מולרד.

"אני לא מאמין לך," אמר. הם שכבו במיטתו והקשיבו לגשם.

"מה יש להאמין? אני אומרת'ךָ מה אני מרגישה."

"כושים תמיד אוהבים את המקום שהם נולדו בו," אמר. "למרות שאנחנו מגיעים מהמקומות הכי גרועים. רק ללבנים יש חופש לשנוא את הבית שלהם."

הוא גדל בשיכונים של קליבלנד ואהב את העיר בלהט של מי שלא קיבל הרבה אהבה. היא קיבלה רק עיירה שתמיד רצתה לברוח ממנה, ואימא שהבהירה לה שלא תקבל אותה בחזרה. היא עוד לא סיפרה לסאם על סטלה — זה היה דבר נוסף לגבי מולרד שהוא לא היה מבין. אבל כשהגשם ניתז על מדרגות החירום היא נפנתה אליו ואמרה שיש לה אחות תאומה שהחליטה להפוך למישהי אחרת.

"יימאס לה מההתחזות," הוא אמר. "היא בטח תחזור בריצה ותרגיש כמו טיפשה. את כל כך חמודה שאי אפשר להתנתק ממך."

הוא נישק את מצחה והיא חיבקה אותו חזק יותר, וליבו הלם באוזנה. זה היה בהתחלה. לפני שידיו התאגרפו, לפני שהוא כינה אותה כלבה צהובה ושחצנית או משוגעת כמו אחותך או חושבת שאת לבנה. זה היה כשהיא התחילה לסמוך עליו.

 

כעבור שנים רבות, כשהראייה שלה תתחיל להתקלקל, היא תאשים את השנים שהעבירה בעיניים מצומצמות מעל גיליונות של טביעות אצבע וסימנה רכסים. רוברטה אמרה לה שבקרוב כל מערכת טביעות האצבע תופעל בידי מכונות. היפנים כבר בודקים את הטכנולוגיה הזאת. אבל איך ייתכן שמכונה תבחן טביעות אצבע טוב יותר מעין מיומנת? דזירה זיהתה תבניות שרוב האנשים לא זיהו. היא ידעה לקרוא את חייו של אדם מתוך טביעות אצבעותיו. בתקופת ההכשרה היא התאמנה על טביעות האצבעות שלה עצמה, עם כל הפסים המשוכללים שהעידו על הייחודיות שלה. לסטלה הייתה צלקת באצבע השמאלית מחתך הסכין, וזה היה רק הבדל אחד בין הטביעות שלהן.

לפעמים, המהות של האדם נמצאת בדברים הקטנים.

 

אדל וינייה התגוררה בבית לבן, צר ומלבני, שהסתתר בפאתי היער. הוא נבנה בידי המייסד ומאז גרו בו דורות של בני דקוויר. עם נישואיה, בעלה, ליאון וינייה, שוטט בין החדרים ובחן את הרהיטים הישנים. הוא עסק בתיקונים ורצה להיות נגר, לכן העביר את אצבעו על הרגליים הדקות של השולחנות והתפעל ממלאכת המחשבת. הוא מעולם לא ציפה שיום יבוא והוא יחיה בבית רווי היסטוריה, אבל גם לא ציפה שיתחתן עם בת למשפחת דקוויר. בחורה עם מורשת. הוא עצמו היה נצר למשפחת כורמים צרפתית, שקיוותה להקים כרם בעולם החדש, לפני שגילתה שלואיזיאנה חמה ולחה מדי לענבים, והסתפקה בקני סוכר. חזון גדול שהתרסק אל סלע המציאות — זה מה שהוא ירש. הוריו הציבו לעצמם מטרות סבירות יותר; הם הקימו בית מרזח לא חוקי בקצה מולרד, וקראו לו 'התיש העצבני'. האדוקים מקרב בני מולרד ייחסו לחטא הזה את הטרגדיות שיגיעו בעתיד: ארבעה אחים לבית וינייה, ואיש מהם לא חצה את גיל שלושים. ליאון, החלש בחבורה, מת ראשון.

הבית דהה עם הזמן אבל משום מה נראה בדיוק כפי שדזירה זכרה אותו. היא הידקה את אחיזתה ביד בתה, יצאה אל קרחת היער, וכתפיה עקצצו יותר ויותר עם כל צעד. עמודי הפליז, הגג הירוק־כחלחל, מרפסת הכניסה הצרה שאימה נהגה לשבת שם בכיסא נדנדה, לקצוץ זנבות של שעועית ירוקה ולהטיל אותה לקערת מים. אימה נותרה כחושה, שערה השתפל על גבה ורק הרקות האפירו. דזירה נעצרה, ובתה תלויה על צווארה. השנים דחפו אותה לאחור כמו יד על החזה.

"באמת שאלתי ת'עצמי מתי תחזרי לפה. לוּ כבר התקשר, את יודעת. הוא אמר שהוא ראה אותך." אימה דיברה אליה אבל לטשה מבט בילדה. "קצת גדולה בשביל לסחוב על הידיים."

דזירה סוף סוף הניחה את בתה. גבה כאב, אבל לפחות הכאב היה מוכר. גוף דואב מבטיח דריכות, ערנות, והיא העדיפה זאת על פני קהות החושים שאפפה אותה ברכבת, כשהתקדמה אבל הרגישה לכודה. היא דחפה את בתה לפנים.

"תני נשיקה לסבתא שלך," אמרה. "קדימה, זה בסדר."

בתה הסתתרה בביישנות מאחורי רגליה אבל היא דחפה אותה שוב, עד שזו צייתה ועלתה במדרגות, היססה לרגע, ולבסוף הקיפה בזרועה את גופה של סבתה. אדל נסוגה מעט כדי להיטיב לראות אותה ונגעה בצמות הפרועות.

"לכו תעשו אמבטיה," היא אמרה. "יש לכם ריח של בחוץ."

באמבטיה, דזירה כרעה על האריחים הסדוקים ומילאה את האמבט בעל רגלי הטופר. היא בדקה את חום המים כמו מתוך חלום. המראה המושחרת בפינה העליונה, הכיור המתולם הסדוק, רצפות העץ החורקות בנקודות שנמנעה מלדרוך בהן כשחמקה מהבית בשעות אסורות. אימה המשיכה לקצוץ את השעועית במרפסת כאילו מדובר בסתם בוקר רגיל. אבל הן לא דיברו מאז שסטלה עזבה. דזירה התקשרה, בלעה את הדמעות, ואימה אמרה, "זה בגללך." מה היא כבר יכלה לומר? היא הייתה זאת שדחפה את סטלה לעזוב את הבית. ועכשיו אחותה החליטה שהיא מעדיפה להיות לבנה ואימה האשימה אותה, כי סטלה לא הייתה שם ולא היה אפשר להטיל את האשמה עליה.

במטבח היא צנחה בכיסא ומקץ רגע הבינה שהיא יושבת במקום הקבוע שלה, והכיסא הריק של סטלה לצידה. אימה התעסקה עם התנור, ולרגע ארוך דזירה לטשה מבט בגבה הנוקשה.

"אז זה מה שעשית," אמרה אימה.

"מה'זתומרת?"

"את יודעת מה'זתומרת." אימה הסתובבה ועיניה בהקו מדמעות. "עד כדי כך את שונאת אותנו?"

דזירה קמה מהשולחן.

"ידעתי שאנ'לא צריכה לבוא—"

"שבי—"

"אם זה כל מה שיש לך להגיד לי—"

"למה ציפית? את חוזרת מאלוהים יודע איפה, גוררת איתך איזה ילדה שלא דומה לך בכלל—"

"אנחנו נלך," אמרה דזירה. "את יכולה לכעוס עליי כמה שאת רוצה, אימא, אבל את לא תהיי רעה לבת שלי."

"שבי, אמרתי," חזרה אימה, הפעם בשקט. היא החליקה על פני השולחן פרוסה רבועה צהובה של לחם תירס. "אני פשוט מופתעת. אסור לִיות מופתעת?"

דזירה דמיינה שהיא מתקשרת הביתה המון פעמים. כשהגיעה לדי־סי והתמקמה במרתף של רוברטה, ולאימה לא הייתה דרך ליצור איתה קשר. או אחרי שסאם הציע לה נישואים, והם הצטלמו מתחת לפריחת הדובדבן. היא הכניסה את התמונה למעטפה, אפילו הוסיפה כתובת, אבל לא הצליחה לשלוח אותה. לא מפני שהתביישה בו — סאם חשב ככה — אלא מפני שמה הטעם לחלוק חדשות טובות עם מי שלא יכולה לשמוח בשבילך? היא כבר ידעה מה אימה תגיד. את לא אוהבת ת'גבר הכהה הזה. את מתחתנת'יתו כי את מורדת, והדבר הכי גרוע שאפשר לתת לבת מורדת זה תשומת לב. את תביני את זה כשתהיה לך בת. אחרי החתונה, אחרי העוגה, אחרי שהחברים שוטטו ברחובות שיכורים וצוחקים, היא צנחה בירכתי האולם בשמלה הלבנה המצויצת ובכתה. היא מעולם לא העלתה בדעתה שאחותה ואימה לא יהיו איתה ביום חתונתה.

היא שקלה להתקשר אליה גם אחרי שילדה בבית החולים פרידמן. כשג'וד נולדה, האחות הצבעונית עצרה רגע לפני שעטפה אותה בשמיכה הוורודה. "זה סימן טוב," אמרה לבסוף, כשמסרה לה אותה, "כשילדה דומה לאבא שלה." היא חייכה כדי לחזק אותה, כי היא חשבה שהיא זקוקה לזה. אבל דזירה לטשה מבט מכושף בפניה של התינוקת. אישה אחרת הייתה אולי מתאכזבת מהשוני בינה לבין בתה, אבל היא הייתה רק אסירת תודה. הדבר האחרון שהיא רצתה היה לאהוב מישהי שנראית בדיוק כמוה.

"הייתי מכינה יותר אם היית אומרת לי שאת באה," אמרה אימה.

"זה היה ברגע האחרון," אמרה דזירה.

היא בקושי אכלה ברכבת, רק כרסמה קרקרים ושתתה קפה שחור עד שהקפאין גרם לה עצבנות. היא הייתה מוכרחה לתכנן. מולרד, ומה אז? לאן אחר כך? הן הרי לא יוכלו להישאר, אבל היא לא ידעה לאן ללכת. עכשיו היא לטשה מבט במטבח המזדקן והתגעגעה לדירתה בדי־סי. לעבודה שלה, לחברים, לחייה. אולי היא הגזימה — המהומות הכניסו את כולם למתח. לפני שבוע סאם בכה כשוולטר קרונקייט שידר את החדשות, ורעד בין זרועותיה כשחיבקה אותו על הספה. היורה היה אולי מטורף או לוחם או אפילו סוכן אף־בי־איי שפעל מטעם הממשלה. הם הפכו חשודים, שותפים לדבר עבירה, כושים שעבדו בצד הלא־נכון. הוא דיבר בבלבול והיא חיבקה אותו עד סוף המשדר. בלילה הם עשו אהבה נואשת, מין דרך משונה לכבד את הכומר המת, אבל היא לא זיהתה את עצמה באותו לילה, בגלל האבל הכבד על אדם שלא הכירה.

בבוקר היא חלפה על פני חלונות ראווה מושחתים עם כתובות אח לנפש ששורבטו עליהם בטוש והודבקו על הקרשים שחסמו את הפתחים, במעין הבעת נאמנות חפוזה. העובדים הלכו הביתה מוקדם ביום ההוא. בדרך מהאוטובוס, נער צבעוני מפוחד — דק כמו אלת הבייסבול שהחזיק בידו — דרש את הארנק שלה.

"קדימה, כלבה לבנה!" הוא צרח והטיח את האלה במדרכה, כאילו היה בכוחה לקדוח חור עד למרכז כדור הארץ. היא לפתה את רצועות העור ופחדה לתקן אותו, כי זיהתה את עצמה באימה ובזעם שלו, עד שסאם התייצב לפניה פתאום בזרועות מונפות ואמר, "זאת האישה שלי, אחי." הנער ברח ונבלע בהמולה. סאם סחב אותה הביתה והצמיד אותה לחיקו הבטוח.

העיר בערה ארבעה לילות. בלילה האחרון, סאם אחז בגופה העירום ולחש, "בואי נעשה עוד אחד." נדרש לה רגע להבין שהוא מתכוון לתינוק. היא היססה. היא לא התכוונה, אבל המחשבה על כך שתינוק נוסף יעגן אותה אליו, תינוק נוסף שהיא תצטרך לדאוג לו כשסאם נתקף זעם, השתלטה עליה — היא פשוט לא יכלה לעשות איתו עוד ילד. היא לא אמרה דבר, כמובן, אבל ההיסוס שלה הבהיר הכול, ואחר כך, כשהוא לפת את גרונה, היא ידעה בדיוק למה. היא פגעה בו כשהוא שרוי באבל. לא פלא שהוא התרגז. אז הוא אוהב להשתולל קצת. איך אפשר להאשים אותו, כשהעולם מסרב לכבד אותו כגבר? היא לא חייבת להתחצף. היא יכולה להשתדל יותר ולשמור על שלום בית. האם הוא לא האיש שהתייצב בינה ובין הנער הזועם והאלה? האיש שאהב אותה אחרי שאחותה נטשה אותה ואימה סירבה לדבר איתה בטלפון?

אולי בכל זאת לא מאוחר מדי. הן עזבו רק לפני יומיים. היא תמיד יכולה להתקשר לסאם, להגיד לו שעשתה טעות. היא נזקקה לזמן כדי לנקות את הראש, זה הכול, ברור שהיא לא התכוונה ברצינות לעזוב. אימה שוב הדפה את הצלחת לעברה.

"במה הסתבכת?" היא שאלה.

דזירה אילצה את עצמה לצחוק. "לא הסתבכתי, אימא."

"אנ'לא טיפשה. את חושבת שאנ'לא יודעת שאת בורחת מההוא?"

דזירה לטשה מבט בשולחן ועיניה נמלאו דמעות. אימה מזגה חלב על לחם התירס ומעכה אותו במזלג, בדיוק כמו שדזירה אהבה לאכול אותו בילדותה.

"זהו, הוא איננו," אמרה אימה. "עכשיו תאכלי."

 

בשעת לילה מאוחרת, יותר ממאה וחמישים קילומטרים מדרום־מזרח למולרד, אֶרלי ג'ונס קיבל הצעת עבודה שתשנה את מסלול חייו. הוא לא ידע זאת בשעתו. כל העבודות היו זהות מבחינתו, וכשנכנס ל'ארנסטו' וחיפש את ביג סיל, הוא רק דאג שלא יהיה לו כסף למשקה. הוא טלטל את המטבעות שבכיסו. הוא אף פעם לא הצליח לשמור על הכסף. לפני שבועיים סיל שלח אותו לג'וב, והוא כבר שרף את הכסף על כל מה שבחור צעיר ובודד בניו אורלינס צריך: קלפים, אלכוהול ונשים. הוא חייב לקבל עוד ג'וב. בשביל הכסף, כמובן, אבל גם כי הוא שונא להישאר הרבה זמן במקום אחד, ושבועיים במקום אחד הם הרבה יותר מדי.

הוא לא היה גבר שמכה שורשים. הוא היה טוב רק בללכת לאיבוד. הוא פיתח את המומחיות הזאת כילד, שלא היו לו שורשים בשום מקום. הוא העביר את ילדותו — אם אפשר לקרוא לזה ילדות — כאריס בחוות בג'יינסוויל ובג'ינה, ודרומה משם, בניו רודס ובפּאלמֶטו. הוא נמסר לדודתו ולדודו בגיל שמונה, כי להם לא היו ילדים ולהורים שלו היו יותר מדי. הוא לא ידע איפה הוריו חיים, אם בכלל, ואמר שמעולם לא חשב עליהם.

"אינם," הוא אמר כששאלו אותו. "אין הורים, אין."

אבל למען האמת, כשהוא התחיל לצוד נמלטים, הוא ניסה למצוא את הוריו. הכישלון היה מהיר ומשפיל; הוא לא ידע עליהם מספיק כדי לנחש איפה להתחיל אפילו. אולי עדיף ככה. הם לא רצו אותו בתור ילד — מה הם יעשו איתו בתור מבוגר? אבל התבוסה כרסמה בו. הוריו היו האנשים היחידים שלא מצא מאז התחיל לצוד.

המפתח לזה שלא ימצאו אותך הוא לא לאהוב שום דבר. ארלי נדהם שוב ושוב כשגילה בשביל מה גברים חוזרים אחרי שברחו. בעיקר נשים. בג'קסון הוא תפס גבר שהיה מבוקש ברצח, כי הוא חזר לקחת את אשתו. אפשר למצוא אישה חדשה בכל מקום, אבל הגברים הכי אלימים הם תמיד הכי רגשנים. כך או כך, זה רגש טהור. אלה שבאמת הרסו אותו היו הגברים שחזרו בשביל חפצים. מכוניות בכמות שאי אפשר לספור, תמיד איזו גרוטאה שהאיש נהג בה שנים ולא היה יכול להיפרד ממנה. בטולדו הוא תפס גבר שחזר לבית שגדל בו כדי לקחת כדור בייסבול ישן.

"לא יודע, גבר," הוא אמר כשארלי אזק אותו במושב האחורי של האל־קמינו. "אני אוהב ת'דבר הזה."

אהבה לא גררה את ארלי לשום מקום. ברגע שהוא עזב מקום, הוא שכח ממנו. שמות דהו, פרצופים היטשטשו, בניינים נמרחו לכדי לוחות בטון שאי אפשר להבחין ביניהם. הוא שכח את שמות המורים בכל בתי הספר שלמד בהם, את שמות הרחובות שגר בהם, ואפילו איך נראו הוריו. הכישרון שלו היה זיכרון לטווח קצר. זיכרון לטווח ארוך יכול לשגע בנאדם.

הוא עבד בשביל סיל לסירוגין כבר שבע שנים. הוא לא רצה שיחשבו שהוא עובד מטעם החוק. הוא תפס פושעים מסיבה אחת בלבד — כסף — ושם זין על הצדק של האדם הלבן. אחרי שתפס מישהו, הוא אף פעם לא התעניין אם המושבעים הרשיעו אותו או אם הוא שרד בכלא. הוא שכח ממנו לגמרי. ואף שזיהו אותו פעם בבר, ועדיין היו לו צלקות מהסכין על הבטן למזכרת, הדרך היחידה לבצע את העבודה שלו הייתה לשכוח. הוא אהב לצוד פושעים. בכל פעם שסיל פנה אליו בנוגע לילד נעדר או לאבא בטלן, ארלי נענע בראשו.

"לא יודע כלום על אף אחד מאלה," הוא אמר ולגם שוב מהוויסקי.

ב'ארנסטו', סיל משך בכתפיו. היה לו משרד ראוי לשמו בסֶוֶונת ווֹרד, אבל ארלי שנא לפגוש אותו שם, מול הכנסייה, עם כל המתחסדים שנעצו בו עיניים כשעלו במדרגות. הבר היה מסוג המקומות שארלי כן אהב, קצת אפלולי ובעיקר מוגן. סיל היה גבר חסון, עם עור בצבע קרטון ושיער משי שחור. הוא הסתובב עם מצית כסוף וסובב אותו בין האצבעות בזמן שדיבר. הוא שיחק עם המצית בפעם הראשונה שניגש אל ארלי, בבר כזה בדיוק, לפני שנים. ארלי הקשיב לו בחצי אוזן, וצפה באור שנצנץ מהצבע הכסוף וריקד על הדלפק.

"בן, בא לך להרוויח קצת כסף?" שאל סיל.

הוא לא נראה כמו גנגסטר או סרסור, אבל היה חלקלק כמו מישהו שהעבודה שלו חוקית בקושי. הוא גבה ערבויות וחיפש צייד חדש שיתפוס נמלטים. הוא הבחין בארלי.

"אתה נראה לי שקט כזה," אמר. "זה טוב. אני צריך מישהו שיודע להסתכל ולהקשיב."

ארלי היה אז בן עשרים וארבע, הוא רק יצא מהכלא והיה בודד בניו אורלינס כי חשב שזה מקום טוב כמו כל מקום אחר להתחיל בו מחדש. הוא קיבל את העבודה כי היה זקוק לעבודה. הוא מעולם לא ציפה שיצטיין, עד כדי כך שסיל יציע לו ג'ובים בלי הפסקה, ג'ובים שלא היה להם שום קשר לערבויות.

"אתה תדע מה שאני יספר לך," אמר סיל, "ועוד לא סיפרתי לך כלום."

"טוב, אנ'לא רוצה להתערב בעניינים של אנשים. אין'ךָ משהו אחר בשבילי?"

סיל צחק. "אתה הראשון שאומר לי דבר כזה. כולם שמחים לא לצוד איזה בן זונה מניאק לשם שינוי."

אבל ארלי לפחות הבין איך מרגיש מבוקש. הוא הכיר את התשישות, את הייאוש, את האנוכיות הצרופה של ההישרדות. אנשים שנעלמו מסיבות אחרות בלבלו אותו. הוא ממש לא הבין אנשים נשואים ולא היה לו חשק להיכנס ביניהם. מצד שני, עבודה זאת עבודה. למה שלא ייקח על עצמו משהו קל? הוא התרוצץ כמעט עד מקסיקו בשבועיים האחרונים עד שאיתר מישהו; המכונית שלו התקלקלה במדבר והוא חשב שהוא ימות שם, ועוד בשביל גבר שבכלל לא אכפת לו אם הוא ייענש. אם הכסף אותו הכסף, למה לא להסכים לעבודה קלה לשם שינוי?

"אנ'לא חוטף אותה," אמר.

"מה פתאום. אתה רק מתקשר כשאתה מוצא אותה. הבעל שלה מחפש אותה. היא ברחה עם הילדה."

"ממה היא ברחה?"

סיל משך בכתפיו. "לא ענייני. האיש רוצה למצוא אותה. היא מאיזה עיירה קטנה בצפון שקוראים לה מולרד. שמעת עליה?"

"עברתי שם כשהייתי ילד," אמר ארלי. "מקום מצחיק. אנשים חושבים את עצמם."

הוא לא זכר הרבה מהעיירה, רק שכולם שם בהירים ויהירים, ופעם, במיסה, איזה גבר גבוה וחיוור חבט בו כי הוא הכניס את האצבע למים הקדושים לפני אשתו. הוא היה אז בן שש־עשרה, ונדהם מהעקיצה הפתאומית בצוואר, עד שהדוד שלו תפס אותו בכתף, השפיל את הראש והתנצל. הוא היה קיץ שלם במקום ההוא, עבד בחווה בקצה העיירה ועשה שליחויות של מצרכים כדי להרוויח עוד כסף. הוא לא התחבר עם אף אחד, אבל נדלק על מישהי כשעלה במדרגות עם מצרכים לבית שלה. לא יצא מזה כלום. הוא לא הבין איך היא נכנסה לו לראש אפילו. הוא היה צעיר כשפגש אותה; הוא בקושי הכיר אותה; בסתיו הוא כבר עבר לחווה אחרת בעיירה אחרת. ובכל זאת, הוא ראה אותה עומדת יחפה בסלון ושוטפת את החלונות. כשסיל נתן לו את התמונה, הבטן של ארלי התהפכה. הוא הרגיש כאילו התפילה שלו התגשמה. לראשונה זה עשר שנים, הוא ראה מולו את הפרצוף של דזירה וינייה.