אור בקצה קומראן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אור בקצה קומראן
הוספה למועדפים

אור בקצה קומראן

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בספר זה מגלים הקוראים את סודותיה של כת האיסיים, שחייתה באזור קומראן בתקופת בית שני, בעיצומן של הרדיפות אחר ישוע הנוצרי הקרוי משיח.
הספר עוסק בשני בני דודים – נמרוד ואסף, אשר בשנות העשרים לחייהם מחליטים להצטרף אל הכת ולעזוב את משכנם הנוח בצפון ארץ ישראל. הם נכנסים לנבכי הכת – נמרוד מקבל הכשרה של מנהיג פוטנציאלי, ואילו אסף מקבל הכשרה כרופא מהכוהן אסא, שומר ארון הקודש בכת.
במהלך העלילה, מקבל סיפור חייהם של השניים תפנית משמעותית: נמרוד מקבל מסרים ממלאכי עליון כי עליו לכנס את צעירי הכת לפעילות עצמאית שאינה מקובלת בכת, ואילו אסף מתאהב בבת דודתו הרחוקה מרים, הנמצאת בכת הרבה לפניו. מרים משיבה אהבה לאסף ונזכרת בחייהם הקודמים שבהם היה אחיה התאום, עת שימשה כוהנת מצרייה במצרים, ואילו נמרוד נתקל בקשיים עצומים בדרכו החדשה לאמונה ולמנהיגות, שהסתיימו בטרגדיה.

זהו ספר פנטזיה רווי מתח, מסתורין, אהבה, הרפתקה ובגידה, על יכולתם של אנשים להתעלות ולהתגבר על אתגרים בנתיב חייהם בדרך למימוש עצמי. ברקע, הוא מפיח חיים בתקופה חשובה מאין כמותה בהיסטוריה של העם היהודי.
הספר מבוסס על ידע רוחני מזכרונותיה של הסופרת מגלגול קודם בתקופה ההיא.
עדייה יועצת ומורה רוחנית מעל ל-30 שנה.

פרק ראשון

פרק 1

נזכר איך נמרוד, בן אחות אבי, הגיע אליי לפני כמה שנים, בצוהרי יום אביבי, וביקש ממני לעבור לגור איתו בכת האיסיים. סיימתי את חרישת השדה של אבי, והייתי בהפסקת מנוחה, שרוע בצל עצי הזית בבוסתן הסמוך לשדה. בשלווה, התבוננתי ברגבי האדמה חרוטת התלמים, שעובדה בידי אבי, בני-דודיי ואביהם בסיוע מחרשה ושני חמורים.
בן יחיד אני לאימי חנה, שלא הייתה יכולה ללדת ילדים נוספים מלבדי, ונמרוד בן-דודי היה לי כאח. אבי ואימי גידלו אותי כבן יחיד, טיפחו אותי והעניקו לי אהבה רבה. לא חסרו לי אחים, כי היה לי את נמרוד. בילדותי היו לי עם אימי שיחות נפש רבות. נפשי הייתה קשורה בנפשה. בשיחותינו ניסיתי תמיד לנחם אותה על כך שלא הייתה יכולה ללדת עוד ילדים, למרות רצונה במשפחה גדולה. היא הפסיקה לנסות להיכנס להיריון מפאת גילה המבוגר, והייתה מוטרדת מכך. 
אבי אבנר לימד אותי את עבודת החקלאות עוד מילדות. יחד יצאנו לעבוד בשדות עם שחר, וכשחזרנו עם גמר עבודת האדמה בצוהריים, חיכתה לנו אימי והגישה לנו ארוחה חמה. אחר-הצוהריים, בכל יום, המשכתי עם אבא לבית המלאכה בחצר הבית ועסקנו יחד במלאכה ובנגרות. יצרנו רהיטים מעץ, שולחנות, כיסאות, מדפים וארונות, שאותם מכרנו בכפר ובסביבתנו הקרובה בשוק המקומי. את כישרון המלאכה ותבונת הכפיים ירשתי מאבי, אבל את יכולת הריפוי בצמחי מרפא למדתי מאימי. היא ודודתי אלישבע אחות אבי עסקו ברפואת צמחי מרפא, וטיפלו במשפחה ובתושבי הכפר.
נמרוד ואני הרבינו להתראות בילדותנו. היינו בלתי נפרדים. התגוררנו באותו הכפר ונהגנו לרוץ בשדות, לשחק, להשתובב, לצחוק, לחגוג חגים ולסעוד סעודות משותפות עם כל בני משפחתנו הגדולה. לנמרוד הייתה אחות בכורה, שושנה, ושני אחים הגדולים ממנו. הוא היה הילד הרביעי ובן זקונים להוריו. יעקב, אביו של נמרוד, היה חקלאי קשה-יום, הקשור בעבותות לשני בניו הגדולים, ראובן ודן, שעבדו איתו בשדות. שושנה הייתה קרובה לאימו וקשורה אליה מאוד. היא עבדה איתה במשק הבית ועזרה לה בגידול הנכדים.
במשפחתו הגדולה הרגיש נמרוד כמו "סרח עודף", וקשה היה לו למצוא בה את מקומו. הוא גדל לבד והרגיש דחוי, בין השאר בגלל פער הגילים בינו לבין אחיו, שהקשה על ההבנה ביניהם ועל עשייה משותפת. הוריו היו מבוגרים ועייפים והתקשו לגדל אותו בשלב זה בחייהם, והוא כמו גידל את עצמו לבדו בכוח עצמיותו, שאותה הצמיח כדי להתמודד עם אתגרי החיים.
נמרוד זכור לי מהילדות כילד רגיש מאוד, המהלך בחצר הבית מוזנח, יחף ומנוזל. שומע כל הזמן את קולות המבוגרים המאיצים בו ומזרזים אותו לבצע את חובותיו במשק הבית. הוא התבקש לנקות את החצר ולקושש עצים לחימום ולבישול. כשהפך לנער, מונה לאחראי על האכלת בעלי החיים שחיו בחצר הבית הגדולה, חמורים, תרנגולות, סוסים, כבשים ופרה.
כשמלאו לו שלוש-עשרה שנים, החל נמרוד להיות רועה צאן במרעה של שדות הכפר ובילה בהם שעות לבדו. כשחזר הביתה מעבודת המרעה, היה פוגש את אביו ואת אחיו וזוכה מהם לנזיפות ולמלקות. הוא ספג את תסכולו של אביו הזועם וחסר הסבלנות כלפיו. אביו נהג לעיתים קרובות למתוח ביקורת על טיב עבודתו למשל כשאיבד כבשה שפרצה את גבולות העדר, או כשאיחר לחזור הביתה ולהשיב את הצאן לדיר לפני שקיעת החמה. לא זכור לי שאי פעם קיבל מאביו ומאחיו דברי חיזוק או שבח על דבר כלשהו. חיזוקים הוא קיבל רק מאימו ומאחותו. 
הוא פילס את דרכו בחיים בקושי רב, בלי הערכה עצמית, בלי הערכה מהסביבה הקרובה, בלי אהבה ועם כאב רב בליבו. הוא כעס על אימו ועל אחותו, והאשים אותן בליבו על שהן מפנקות אותו ומשבחות אותו, כפיצוי לאביו שהפנה לו עורף. מצבו המשפחתי היה מורכב עבורו מכל היבט.
נמרוד אהב לטייל לבדו בשדות הכפר, מזמזם מנגינות שהמציא ומחלל בחליל עץ שיצר במו ידיו. המנגינות העניקו לו מעט נחמה. הוא יצר חליל גם עבורי, ולימד אותי לנגן בו למרות היסוסיי הרבים. נמרוד תמך בי ולא הניח לי, עד שניגנתי בביטחון מנגינה שלמה. בכל זמן פנוי מעבודתי הצטרפתי אליו לטיולים ארוכים בסביבה. היינו שמחים יחד, אבל היו ימים שבאתי לאסוף אותו לטיול ומצאתי אותו בוכה בכי תמרורים, לאחר שננזף על ידי אביו. נמרוד בכה וקילל את אביו בקללה הקבועה והידועה שלו, "בן בליעל, ארור אתה". הייתי ניגש לחבקו ללא מילים ולוקח אותו לקרחת היער, שם היה מצליח להירגע מכעסו, ולאחר שהבערנו מדורת אש ואור, ניגנו בחלילים יחד.
לכל אחד מאיתנו היה את התפקיד שלו. נמרוד חיבר מנגינות לשירים, ואני את המילים. הוא אהב את מילות השירים שכתבתי, וביקש ממני בכל פעם לכתוב מילים ללחנים חדשים שחיבר. יצרנו "שירי געגועים", שביטאו אהבה וכמיהה לחיים אחרים, חיים מאירים של אושר, חיים שדמיינו שממתינים לנו ושלהם חיכינו. הרגשנו שכל החיים עוד מצפים לנו, ושהכול עוד לפנינו. היינו מלאי תקווה ושמחנו ביצירתנו המשותפת, במיוחד כששרנו שיר אחד, שאת מילותיו כתבתי על עץ, ושאותו חזרנו לשיר ולנגן כל יום. 

בחשכת ליל כוכב מנצנץ, אור ליבך,
וירח כחלחל מגלה צמרתך,
אחפש בין פרחי נפשך הסגלגלים,
עץ אהבה ההומה לחשים.

לחשים על המלך, 'עץ החיים',
שמראש צמרתו אקטוף כוכבים,
אטפס על גזעו וממעל אביט,
את ענפיו ואת עליו אשא כשרביט.
 
כגופי וכנפשי לי העץ החבר,
על גזעו האהוב אשאר,
עימו - מסער ומקור לא אפחד,
למקום בו נלך וממנו נצעד,
נתעלה נתעלה לְאֶחָד.

כשדיברנו בקרחת היער על קשייו, הפיג נמרוד את בדידותי והרשה לי לטפל בו ולעודד אותו. הוא היה לי האח שמעולם לא היה לי. רציתי לשמור עליו, לדאוג לו ולהושיע אותו מכאבו. לכן הוא קרא לי, כשרצה להקניט אותי, "אסף הרופא". כך, לאט-לאט נרקם בי החלום להיות "מרפא הכפר". אהבתי לצפות באימי רוקחת משחות מצמחים ויוצרת שמנים מפיגי כאבים, ורציתי ללמוד את רפואת הצמחים. אבל נמרוד, הוא רצה לעזוב את הכפר ולנדוד למקומות רחוקים, שאף להרחיב את אופקיו ולהצליח בכל עיסוקיו במכירה של כבשים, פרות וחמורים.
בילדותנו התבוננתי איך נמרוד גידל את עצמו לבד. הוא הכחיש כל פחד וכל כאב שהיו חבויים בו, כששאף להצליח ולכבוש את העולם. בנעוריו הוא נלחם בפראות באחרים, קילל אותם והיכה אותם, נלחם כנגד כל הסיכויים גם במבוגרים ממנו. הוא הסתכסך לעיתים קרובות גם עם אחיו ועם אביו, ועם כל מי שניסה למנוע ממנו להתקדם או להשיג את המטרה שנפשו השתוקקה לכבוש ולהשיג. ראיתי את האכזריות שחבויה בנפשו כ"זרע קטן", ושהייתה לעיתים קרובות אלימה. אכזריות שלמד מיחסו של אביו כלפיו, ושהייתה גלויה לי ולכל המשפחה.

עוד על הספר

אור בקצה קומראן עדייה שפירא

פרק 1

נזכר איך נמרוד, בן אחות אבי, הגיע אליי לפני כמה שנים, בצוהרי יום אביבי, וביקש ממני לעבור לגור איתו בכת האיסיים. סיימתי את חרישת השדה של אבי, והייתי בהפסקת מנוחה, שרוע בצל עצי הזית בבוסתן הסמוך לשדה. בשלווה, התבוננתי ברגבי האדמה חרוטת התלמים, שעובדה בידי אבי, בני-דודיי ואביהם בסיוע מחרשה ושני חמורים.
בן יחיד אני לאימי חנה, שלא הייתה יכולה ללדת ילדים נוספים מלבדי, ונמרוד בן-דודי היה לי כאח. אבי ואימי גידלו אותי כבן יחיד, טיפחו אותי והעניקו לי אהבה רבה. לא חסרו לי אחים, כי היה לי את נמרוד. בילדותי היו לי עם אימי שיחות נפש רבות. נפשי הייתה קשורה בנפשה. בשיחותינו ניסיתי תמיד לנחם אותה על כך שלא הייתה יכולה ללדת עוד ילדים, למרות רצונה במשפחה גדולה. היא הפסיקה לנסות להיכנס להיריון מפאת גילה המבוגר, והייתה מוטרדת מכך. 
אבי אבנר לימד אותי את עבודת החקלאות עוד מילדות. יחד יצאנו לעבוד בשדות עם שחר, וכשחזרנו עם גמר עבודת האדמה בצוהריים, חיכתה לנו אימי והגישה לנו ארוחה חמה. אחר-הצוהריים, בכל יום, המשכתי עם אבא לבית המלאכה בחצר הבית ועסקנו יחד במלאכה ובנגרות. יצרנו רהיטים מעץ, שולחנות, כיסאות, מדפים וארונות, שאותם מכרנו בכפר ובסביבתנו הקרובה בשוק המקומי. את כישרון המלאכה ותבונת הכפיים ירשתי מאבי, אבל את יכולת הריפוי בצמחי מרפא למדתי מאימי. היא ודודתי אלישבע אחות אבי עסקו ברפואת צמחי מרפא, וטיפלו במשפחה ובתושבי הכפר.
נמרוד ואני הרבינו להתראות בילדותנו. היינו בלתי נפרדים. התגוררנו באותו הכפר ונהגנו לרוץ בשדות, לשחק, להשתובב, לצחוק, לחגוג חגים ולסעוד סעודות משותפות עם כל בני משפחתנו הגדולה. לנמרוד הייתה אחות בכורה, שושנה, ושני אחים הגדולים ממנו. הוא היה הילד הרביעי ובן זקונים להוריו. יעקב, אביו של נמרוד, היה חקלאי קשה-יום, הקשור בעבותות לשני בניו הגדולים, ראובן ודן, שעבדו איתו בשדות. שושנה הייתה קרובה לאימו וקשורה אליה מאוד. היא עבדה איתה במשק הבית ועזרה לה בגידול הנכדים.
במשפחתו הגדולה הרגיש נמרוד כמו "סרח עודף", וקשה היה לו למצוא בה את מקומו. הוא גדל לבד והרגיש דחוי, בין השאר בגלל פער הגילים בינו לבין אחיו, שהקשה על ההבנה ביניהם ועל עשייה משותפת. הוריו היו מבוגרים ועייפים והתקשו לגדל אותו בשלב זה בחייהם, והוא כמו גידל את עצמו לבדו בכוח עצמיותו, שאותה הצמיח כדי להתמודד עם אתגרי החיים.
נמרוד זכור לי מהילדות כילד רגיש מאוד, המהלך בחצר הבית מוזנח, יחף ומנוזל. שומע כל הזמן את קולות המבוגרים המאיצים בו ומזרזים אותו לבצע את חובותיו במשק הבית. הוא התבקש לנקות את החצר ולקושש עצים לחימום ולבישול. כשהפך לנער, מונה לאחראי על האכלת בעלי החיים שחיו בחצר הבית הגדולה, חמורים, תרנגולות, סוסים, כבשים ופרה.
כשמלאו לו שלוש-עשרה שנים, החל נמרוד להיות רועה צאן במרעה של שדות הכפר ובילה בהם שעות לבדו. כשחזר הביתה מעבודת המרעה, היה פוגש את אביו ואת אחיו וזוכה מהם לנזיפות ולמלקות. הוא ספג את תסכולו של אביו הזועם וחסר הסבלנות כלפיו. אביו נהג לעיתים קרובות למתוח ביקורת על טיב עבודתו למשל כשאיבד כבשה שפרצה את גבולות העדר, או כשאיחר לחזור הביתה ולהשיב את הצאן לדיר לפני שקיעת החמה. לא זכור לי שאי פעם קיבל מאביו ומאחיו דברי חיזוק או שבח על דבר כלשהו. חיזוקים הוא קיבל רק מאימו ומאחותו. 
הוא פילס את דרכו בחיים בקושי רב, בלי הערכה עצמית, בלי הערכה מהסביבה הקרובה, בלי אהבה ועם כאב רב בליבו. הוא כעס על אימו ועל אחותו, והאשים אותן בליבו על שהן מפנקות אותו ומשבחות אותו, כפיצוי לאביו שהפנה לו עורף. מצבו המשפחתי היה מורכב עבורו מכל היבט.
נמרוד אהב לטייל לבדו בשדות הכפר, מזמזם מנגינות שהמציא ומחלל בחליל עץ שיצר במו ידיו. המנגינות העניקו לו מעט נחמה. הוא יצר חליל גם עבורי, ולימד אותי לנגן בו למרות היסוסיי הרבים. נמרוד תמך בי ולא הניח לי, עד שניגנתי בביטחון מנגינה שלמה. בכל זמן פנוי מעבודתי הצטרפתי אליו לטיולים ארוכים בסביבה. היינו שמחים יחד, אבל היו ימים שבאתי לאסוף אותו לטיול ומצאתי אותו בוכה בכי תמרורים, לאחר שננזף על ידי אביו. נמרוד בכה וקילל את אביו בקללה הקבועה והידועה שלו, "בן בליעל, ארור אתה". הייתי ניגש לחבקו ללא מילים ולוקח אותו לקרחת היער, שם היה מצליח להירגע מכעסו, ולאחר שהבערנו מדורת אש ואור, ניגנו בחלילים יחד.
לכל אחד מאיתנו היה את התפקיד שלו. נמרוד חיבר מנגינות לשירים, ואני את המילים. הוא אהב את מילות השירים שכתבתי, וביקש ממני בכל פעם לכתוב מילים ללחנים חדשים שחיבר. יצרנו "שירי געגועים", שביטאו אהבה וכמיהה לחיים אחרים, חיים מאירים של אושר, חיים שדמיינו שממתינים לנו ושלהם חיכינו. הרגשנו שכל החיים עוד מצפים לנו, ושהכול עוד לפנינו. היינו מלאי תקווה ושמחנו ביצירתנו המשותפת, במיוחד כששרנו שיר אחד, שאת מילותיו כתבתי על עץ, ושאותו חזרנו לשיר ולנגן כל יום. 

בחשכת ליל כוכב מנצנץ, אור ליבך,
וירח כחלחל מגלה צמרתך,
אחפש בין פרחי נפשך הסגלגלים,
עץ אהבה ההומה לחשים.

לחשים על המלך, 'עץ החיים',
שמראש צמרתו אקטוף כוכבים,
אטפס על גזעו וממעל אביט,
את ענפיו ואת עליו אשא כשרביט.
 
כגופי וכנפשי לי העץ החבר,
על גזעו האהוב אשאר,
עימו - מסער ומקור לא אפחד,
למקום בו נלך וממנו נצעד,
נתעלה נתעלה לְאֶחָד.

כשדיברנו בקרחת היער על קשייו, הפיג נמרוד את בדידותי והרשה לי לטפל בו ולעודד אותו. הוא היה לי האח שמעולם לא היה לי. רציתי לשמור עליו, לדאוג לו ולהושיע אותו מכאבו. לכן הוא קרא לי, כשרצה להקניט אותי, "אסף הרופא". כך, לאט-לאט נרקם בי החלום להיות "מרפא הכפר". אהבתי לצפות באימי רוקחת משחות מצמחים ויוצרת שמנים מפיגי כאבים, ורציתי ללמוד את רפואת הצמחים. אבל נמרוד, הוא רצה לעזוב את הכפר ולנדוד למקומות רחוקים, שאף להרחיב את אופקיו ולהצליח בכל עיסוקיו במכירה של כבשים, פרות וחמורים.
בילדותנו התבוננתי איך נמרוד גידל את עצמו לבד. הוא הכחיש כל פחד וכל כאב שהיו חבויים בו, כששאף להצליח ולכבוש את העולם. בנעוריו הוא נלחם בפראות באחרים, קילל אותם והיכה אותם, נלחם כנגד כל הסיכויים גם במבוגרים ממנו. הוא הסתכסך לעיתים קרובות גם עם אחיו ועם אביו, ועם כל מי שניסה למנוע ממנו להתקדם או להשיג את המטרה שנפשו השתוקקה לכבוש ולהשיג. ראיתי את האכזריות שחבויה בנפשו כ"זרע קטן", ושהייתה לעיתים קרובות אלימה. אכזריות שלמד מיחסו של אביו כלפיו, ושהייתה גלויה לי ולכל המשפחה.