כתבנו

 מפליני ועד פרשננו באולפן

כתבות הטלוויזיה המושקעות מהשטח פינו את מקומן לפטפטת חסרת עניין ויזואלי

בשנת 1975, כשהתחלתי להכין כתבות לחדשות ערוץ 1, היו עורכי ״מבט" נוזפים בנו באירוניה: ״אל תעשו לנו פליני בכתבה." כוונתם הייתה: אל תנסו להידמות לבמאי האיטלקי הגאון, אל תנסו לעשות קולנוע! אבל אנחנו שאפנו, בכל כתבה בחדשות, ליצור פנינה קולנועית מבחינת הצילום, העריכה והמוזיקה. לייצר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שבו הקריינות היא החלק הפחות מודגש, והכתב עצמו אינו מופיע כלל בכתבה.

צריך לזכור שבשנות השבעים הייתה הטלוויזיה הבת החורגת של הקולנוע, והשפה הייתה השפה הקולנועית; זאת, גם אם התוצאה הייתה מוקרנת בשחור לבן מתוך מסך מלבני קטן בסלון, ולא על מסך הכסף בבית הקולנוע. ולנו הכתבים בהחלט היה בסתר לב חלום להיות פעם בעתיד ״פלינים": במאים של הדבר האמיתי, הקולנוע, ולא להסתפק במעמד שנחשב אז פחות מהבמאי: כתבי חדשות.

היום הפכה הטלוויזיה מהבת החורגת של הקולנוע לבת החורגת של הרדיו. המלל תפש את מקום התמונה, וכל המרבה הרי זה משובח. התמונה העיקרית שרואים בחדשות היא תמונתו של הכתב, מאופר ומסורק למשעי באולפן, או בשידור חי מהשטח, כשמאחוריו בדרך כלל תמונה חסרת משמעות, כמו משרד ראש הממשלה, גבול הצפון בלילה או מחסום כיסופים בעזה. ואין רואים שום התרחשות, שהרי ההפגזה הסתיימה כבר מזמן.

כדי לשלם מס שפתיים ל"תמונה" מריצים לעיתים תמונות לכסות את הכתב (פעם קראו להן ״טפטים", כמו אלה המכסים קירות). הכתב לא רואה כלל את התמונות שרצות ולא מתייחס אליהן בדברים שהוא אומר למצלמה. התמונות צולמו בדרך כלל על ידי צוות הצילום של ניידת השידור ונערכו במהירות, רק כדי לשמש רקע. לעיתים קרובות מאוד כשהכתב יושב באולפן, מריצים שוב ושוב ברקע תמונות ארכיון שנשחקו מרוב שימוש חוזר.

לא ברור איך קרה שבמקום השאיפה להיות פליני הפנו כתבי הטלוויזיה בישראל את גבם לקולנוע ואימצו בחדווה את הרדיו המצולם; עם זאת, הם לא ויתרו על תואר ״הכוכב" מעולם הקולנוע, ולא במקרה, כי בעיניהם ה"כוכבים" הם — הם עצמם.

הכנות לשידור חי מהשטח. מוקי הדר בימי ערוץ 1

הכתבים תמיד יעדיפו שידור ישיר, גם אם הסיפור העיתונאי דורש דווקא לצאת עם צוות צילום ולנוע ממקום למקום, לצלם את אשר יראו בשטח, לראיין אנשים הרלוונטיים לכתבה, להיכנס לחדר העריכה, לכתוב ולהקליט קריינות שמתייחסת לתמונה, לבצע מיקס של הקולות מהשטח או להוסיף מוזיקה אם צריך, ולהפיק כתבה המשתמשת בכל אוצר המילים של השפה הקולנועית.

במציאות ירדה מגדולתה הכתבה, ואת מקומה תפס יותר ויותר השידור הישיר. כמובן שלא מדובר במקרים של פיגועים או אירועים שקורים בזמן שידור מהדורת החדשות, או סמוך אליה, אז השידור החי כמובן חיוני; אלא שמקרים אלו אינם עניין של יומיום, ואילו השימוש בשידור ישיר נעשה כל יום בכל ערוצי החדשות, ללא הצדקה.

כתבי הטלוויזיה התאהבו בשידור הישיר. ראשית, הציבור רואה את פניהם שוב ושוב, הם הופכים לכוכבים מפורסמים, וזה טוב לאגו וגם לתלוש השכר. שנית, הרבה יותר קל לשדר מאשר להתרוצץ יום שלם עם צלם ומקליט, שלא תמיד קל להסתדר איתם, לחזור למערכת, לערוך כתבה — ובסוף אפילו לא רואים את פרצופך. ויעידו עורכי מהדורות החדשות בטלוויזיה עד כמה קל יותר לגייס כתב לשידור ישיר או לדווח מהאולפן, מאשר למצוא כתב שייצא להכין כתבת שטח.

הייתי עד למקרה קיצוני המדגים את חומרת התופעה הזו, ביום שבו נהרגו שנים עשר חיילי מילואים בקרב במחנה הפליטים בג'נין, במבצע ״חומת מגן". הכתב הצבאי הופיע במחסום סאלם על הקו הירוק, הוציא את ערכת האיפור האישית, הקדיש זמן רב לאיפור והמתין להיכנס לשידור. באותו זמן ממש התרחשו במקום דרמות שראוי היה לצלמן, הגופות הוצאו מהשטח, הרבנות הצבאית נערכה, כוחות רבים נערכו במקום כדי להיכנס כתגבורת, והדחפורים הענקיים הגיעו. אחר כך התברר שהם היו הסיפור החשוב ביותר, הם שהכריעו את הקרב במחנה הפליטים. ומה ראו הצופים בבית? רק קלוז אפ של הכתב, שמרצה באריכות את מה ששמע מדובר צה"ל.

דרך אגב, הכתב הצבאי בו מדובר הגיע לטלוויזיה מהרדיו, וכנראה מעולם לא חלם להיות פליני הבמאי, אלא מרצ'לו מסטרויאני, השחקן יפה התואר ששיחק במרבית סרטיו.

הסבר אחר לתופעה, הנפוצה גם בשאר הערוצים, הוא השפעת CNN ורשתות החדשות העולמיות שעלו לאוויר בעקבותיה. ברשתות אלו המיידיות בעלייה לשידור היא החשובה ביותר — גם אם רואים רק את הכתב בשידור חי ותו לא, התמונות יכולות להמתין. הכי חשובה היא ההצהרה: אנחנו כאן ראשונים! השפעות אלו של התקשורת העולמית התחרותית חדרו במלוא עוזן לתקשורת האלקטרונית הישראלית.

אין המחשה טובה יותר לירידת קרנה של הכתבה הטלוויזיונית מאשר תוכניות החדשות בליל שבת. ביומן הוותיק של ערוץ 1 שודרו מסורתית ארבע או חמש כתבות באורך ממוצע של עשר דקות כל אחת. מתכונת זו נשמרה למעלה מארבעים שנה וזכתה ביוקרה רבה. כשעלה לאוויר ערוץ 2, עלתה גם תוכנית מקבילה, ״אולפן שישי", שהורכבה מפורום כתבים בנושאים שונים (מדיני, צבאי, המזרח התיכון) שמדברים באולפן, בתוספת שתיים או שלוש כתבות. יש אומרים כי החלטה זו התקבלה בשל אילוצים כספיים והפקתיים של הערוץ החדש, ולאו דווקא בשל רצון להקטין את מספר הכתבות בתוכנית.

היומן של ערוץ 1 בחר גם הוא לנטוש את המסורת הארוכה והמצליחה ולחקות את ערוץ 2. הוא הכניס הרבה מאד כתבים ופוליטיקאים לאולפן, כשהמנחה איילה חסון מתמרנת ביניהם; הכתבות הטלוויזיוניות נדחקו לסוף המהדורה.

מוטציה נוספת, הייחודית לתקשורת הישראלית, היא שהכתבים כבר לא רוצים להיות הבמאי פליני ואפילו לא השחקן מסטרויאני, אלא רש"י ואונקלוס, כלומר פרשנים! פרשן כלכלי, פרשן צבאי, פרשן משפטי, זהו תואר הנחשב היום בבראנז'ה הרבה יותר מסתם כתב או עיתונאי. הפרשן כבר לא צריך לצאת לשטח, מקומו באולפן החדשות כבר מובטח.

וכך, בתוכנית שעלתה לאוויר לאחרונה בערוץ 2, ״העולם הערב" של יעקב איילון, המנחה יושב באולפן ופונה לארבעה כתבים שנמצאים בבירות שונות בעולם. אלו מופיעים בריבועים קטנים על המסך ומספרים למנחה מה קורה אצלם. אבל את הדיווח הזה ניתן היה להעביר גם ברדיו או באינטרנט. הכתבים לא טורחים לצאת, לצלם, לערוך ולהביא כתבה טלוויזיונית; זו דורשת זמן, כסף ויצירתיות. בהשוואה, העלות של שידור ישיר של כתב מהכיכר בלונדון, פריס או סידני היא זניחה. הערך המוסף העיקרי של עיתונאות מהסוג הזה הוא תגבור ה"שואו" באולפנו של יעקב איילון.

אפשר להשוות את ״העולם הערב" לתוכנית של יעקב אחר, יעקב אחימאיר, שמנחה ועורך בערוץ 1 את ״רואים עולם", תוכנית שאין בה שידורים ישירים מחו"ל אלא רק כתבות טלוויזיוניות מעמיקות מהנעשה בעולם. לא קשה להחליט בישראל אחרי איזה יעקב כדאי לעקוב כדי לדעת מה קורה באמת בעולם.

העתיד אינו צופן בשורות טובות: השכלולים בציוד שהופך קטן ונייד וההוזלה בעלות השידור הישיר (אפשר להסתפק היום רק בתמונת הכתב שמצלם את עצמו ומשדר ישירות בלוויין, טלפון או אינטרנט) יביאו לכך שניצחון מורשת הרדיו על מורשת הקולנוע במדיום הטלוויזיוני יושלם במלואו.

בקרוב מאוד יובל (שוב) פליני לקבורה, בשידור חי כמובן, עם קלוז אפ של הכתב, שידבר וידבר וידבר, עד שייגמרו לו המילים.

כאן הסתיימו שידורינו

שנים של חנופה לשלטון ומינויים מטעם הותירו את רשות השידור ללא נשימה

כמה ימים אחרי הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות, בו נרצחו באכזריות 800 פליטים פלסטינים, רובם נשים וילדים, על ידי כוחות נוצריים במלחמת לבנון הראשונה, נטען ששר הביטחון אריאל שרון התיר להם להיכנס למחנות; זאת, בעוד כוחות צה"ל עומדים מסביב למחנות ולא נוקטים פעולה להפסיק את הטבח. באותם ימים סוערים נשלחתי ממערכת החדשות בערוץ 1 לסקר את טקס האזכרה השנתי לחללי הצנחנים באנדרטה בתל נוף (אולי בגלל שהייתי בעצמי צנחן במילואים). במערכת ידעו כי אריק שרון לא יעז להחמיץ את האירוע המסורתי, וכי זו תהיה ההזדמנות הראשונה לקבל ממנו תגובה על הטבח שעורר סערה בדעת הקהל בישראל ובעולם.

הגעתי עם צוות הצילום בזמן והתמקמנו מול הבמה. כאשר שרון עלה לנאום נשמעו מתוך הקהל, שהיה מורכב מהורים שכולים ומוותיקי הצנחנים, צעקות רמות: ״רוצח, רוצח." קמה מהומה אבל שרון, שעורו כידוע היה עבה מעורו של פיל, המשיך לדבר כשהוא מתעלם מהקריאות ולא התייחס כלל לטבח. המצלמה של ערוץ 1 קלטה את המראות והקולות. הבנתי שהסיפור החשוב הוא שחבריו לנשק מפנים לו עורף ומאשימים אותו בשותפות לטבח. זה היה רגע משמעותי, שהרי אם הקהל שבאופן מסורתי נאמן לשרון ומעריץ אותו, מביע במלים קשות את סלידתו ממנו, מה יסיקו תושבי ישראל והעולם המזועזע על אחריותו האישית לטבח בסברה ושתילה?

לא להחמיץ סיפור חשוב. מוקי הדר בפעולה

השעה הייתה כבר חמש אחר הצהריים וידעתי שאני חייב להגיע לשידור מהדורת ״מבט" בתשע בערב. לכן, כמה דקות לפני שהסתיים הטקס התקפלנו, כדי לא להתעכב בפקקים ביציאה מהחניה בתל נוף לכביש לירושלים (הכביש אז היה בן שני נתיבים ולא ארבעה כמו היום).

טסנו למערכת בירושלים. הנסיעה ארכה שעה, ומייד כשהגענו הכנסתי את סליל הפילם למעבדה. לפני עידן הווידיאו הפיתוח לקח לפחות שעה, וכשיצאו החומרים מהמעבדה וחדר הקול, עליתי בריצה למחלקת העריכה, שם חתכנו ידנית את הפילם והתאמנו את פס הקול לתמונה. הוספתי קריינות והגעתי ממש דקה לפני התחלת השידור ב"מבט". הכתבה שלי פתחה את המהדורה והייתה סקופ גדול. למחרת כל כותרות העיתונים ציטטו אותה. זכיתי לטפיחות על השכם מיאיר שטרן מנהל החדשות ומכל העורכים והכתבים.

למחרת באתי למערכת בחזה נפוח מגאווה — הוכחתי לכולם שאני ״סקופר". לא עברה שעה ויאיר שטרן הודיע לי להתייצב לבירור בלשכת מנכ"ל רשות השידור טומי לפיד. לפיד, שהיה עיתונאי ותיק ב"מעריב", מונה למנכ"ל בזכות דעותיו הימניות בידי מנחם בגין, ראש הממשלה מהליכוד. מתברר שאריק שרון טלפן ללפיד אחרי שידור הכתבה והתלונן שלא הראו בכתבה שבסיום הטקס ניגשו אליו כמה אנשים ולחצו את ידו לאות תמיכה. ״מדוע לא נשארת עד הסוף וצילמת את לחיצות הידיים לשר הביטחון?" שאל לפיד. הסברתי את השיקולים שלי להגיע לשידור לאור לוח הזמנים הצפוף. ״עובדה שהכתבה הייתה מוכנה לשידור דקה לפני תחילת המהדורה. אם לא הייתי עוזב לפני סוף האזכרה ספק אם בכלל הייתי מגיע לשידור," אמרתי.

לפיד, שאישר בעצמו את שידור הכתבה ערב קודם, היה עיתונאי מנוסה והבין את החשיבות של הגעה לשידור בזמן. הוא היה ישר מספיק על מנת לשבח את ההחלטה לעזוב את השטח כמה דקות לפני הסוף כדי להימנע מהפקקים, וגם יאיר שטרן הוסיף מחמאות. יצאתי בלב קל מהבירור; אבל למחרת המתין לי מכתב נזיפה בתיק האישי.

מתברר שלפיד היה חייב לרצות את אדוניו שמינו אותו לתפקיד, והבטיח לשרון שינזוף בכתב עוד לפני ששמע אותי. בסופו של דבר האינטגריטי העיתונאי שלו התכופף בפני הפוליטיקאים. זו דוגמא אישית אחת שחוויתי על בשרי להרס השידור הציבורי על ידי כל שלטון.

מאז ומתמיד, ראשי השלטון ראו בערוץ הציבורי מכשיר שישרת רק אותם; עיתונות חופשית ובועטת — לא בבית ספרנו. הם דואגים לרמוז בשקט למי שמנהל את השידורים, וזה ממשיך עד ימינו. אריאל שרון שהגיע לראשות הממשלה מינה כמנכ"ל את יוסף בראל, שהיה מנהל השידורים בערבית (שתפקדו מסורתית רק כשופר של השלטון), ובראל גמל לו בשידורי חנופה מביכים. כשהגיע אהוד אולמרט לראשות הממשלה הוא הדיח את בראל בגלל שהיה משרתו של שרון; וביבי נתניהו מינה כמנכ"ל את יוני בן מנחם, שגם הוא גדל ושימש ככתב בחדשות בערבית. יוני בן מנחם ועוזרו הנאמן זליג רבינוביץ' היו מקורבים לאנשי מרכז הליכוד בירושלים. לאחרונה נחשפה פרשה של שחיתות בהוצאת כספים מרשות השידור בתקופתו של בן מנחם.

המעורבות של הפוליטיקאים ברשות השידור היא שדרדרה אותה לשפל עד שהפסיקה להיות רלוונטית. אחוזי הצפייה בטלוויזיה גירדו את ה-3%; המסקנה הייתה שצריך לסגור את המוסד הכושל ולהתחיל מבראשית, להקים שידור ציבורי חדש שיהיה נקי מהחוליים הסופנים של רשות השידור הקודמת. השר גלעד ארדן התחיל במהלך לפני מספר שנים והצליח להעביר חוק בכנסת על סגירה ופתיחה מחדש של השידור הציבורי. והנה, אחרי תהפוכות רבות, הערוץ הציבורי החדש עומד סוף סוף להתחיל בשידוריו בעוד חודשיים. אופס, חשבתם שהעניין סגור? טעיתם בגדול.

נתניהו וראש ההסתדרות ניסנקורן רקחו דיל מכוער לדחות את הקמתו של הערוץ החדש בשנה וחצי, וזאת מבלי להתייעץ כלל עם קברניטי השידור הציבורי החדש ומבלי ליידע את שר האוצר שיצטרך לשרוף 500 מיליון שקל נוספים כדי להחזיק שני שידורים ציבוריים כושלים במקביל.

לא קשה להבין מדוע נתניהו מתעקש לדחות. הוא רוצה לאותת לשידור הציבורי החדש, ״אני הבוס, ואת השיקולים העיתונאים והמקצועיים אתם יודעים לאן לדחוף." אם זה יצליח לו הפעם, הרי כל המהלך להצלת השידור הציבורי יירד לטמיון ואנחנו נישאר רק עם ערוצים מסחריים שיש להם שיקולי רווח בלבד ולכן מושפעים מהאינטרסים של הטייקונים, או עיתונות המגויסת לפאר להלל ולקלס את השליט, דוגמת ״ישראל היום". אם עיתונות חופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אז היום הדמוקרטיה הישראלית מאבדת עוד נשימה, בדרך לחנק סופי.

*

אבל אם התחלנו בשרון נסיים בשרון. הפגישה הבאה שלי עם שרון, כעשור לאחר סיפור טקס הצנחנים, הייתה הרבה יותר נעימה. זה קרה בקיץ 1995, אריק היה באופוזיציה והסכם אוסלו עמד להיחתם. לקראת כתבה ביומן, יצאתי עם אריק לסיור ברצועת עזה, שעמדה להימסר לערפאת, על מנת לשמוע את דעתו על ההסכם. קבענו להיפגש בבוקר בפתח החווה שלו בדרום.

״אולי תיכנסו לארוחת בוקר אצלי לפני שנצא לשטח?״ שאל כשהגענו. כמובן שהסכמתי, וזכינו לארוחת בוקר מפוארת שלילי אשתו הכינה. אריק, שאהב לאכול והיה מארח למופת, האיץ בי לאכול עוד ועוד. האם הייתה זאת הכנסת אורחים פשוטה ולבבית או דרך מתוחכמת ליצור אווירה חיובית כך שלא יהיה נעים לכתב לשאול שאלות קשות? אני משאיר את השאלה הזאת לשיפוטם של הקוראים.

כשיצאנו לשטח, עמד שרון על גבעה גבוהה בצפון הרצועה והזהיר מפני טילים שיעופו משם לאשקלון ואשדוד אם ייחתם הסכם אוסלו. הוא כמובן צדק אז, אבל בהמשך, בתפנית של 180 מעלות, פינה את היישובים היהודים מעזה — וגם אז צדק. ״דברים שרואים משם לא רואים מפה״, אמר כשהתיישב בכיסא ראש הממשלה.

הפגישה השלישית התקיימה שוב בחווה. אחרי ליל הבחירות בו ניצח את ברק בשנת 2001, המתנו לו, קבוצה גדולה של כתבים, בתקווה לקבל ממנו הצהרה. המסוק הגיע למנחת והמתין, אבל אריק לא יצא. גשם ירד ללא הפסקה ונרטבנו בשדה הפתוח. ההמתנה נמשכה לפחות שעה וחצי.

הדבר הראשון שאמר כשיצא אל המסוק היה: ״חבר'ה, אני מתנצל שנאלצתם להמתין לי בגשם כל כך הרבה זמן״. כן, שרון היה אדם שניחן באינטליגנציה רגשית. ספק אם ביבי היה מתייחס בסיטואציה כזו לאנשים שמאחרי המצלמה.

*

שמעון פרס אמר פעם באירוניה, שכאשר אתה מספיד אדם, ההספד מתחלק לשלושה חלקים: המנוח עצמו, המנוח ואני ולבסוף, אני. כשמדובר באריאל שרון, אשאיר את ההספדים למוספי העיתונות הארצית שפרסו כבר את מורשתו באלפי מילים ואספר רק על ״אריק ואני" ולבסוף, כמו שפרם בעל הניסיון אמר, על עצמי.

כבר כנער היה ברור לי שכשיגיע זמני, אתגייס לצנחנים. הדור שלי גדל על מיתוס הצנחנים האמיצים, לוחמים ללא חת שביצעו את פעולות התגמול וצנחו במבצע סיני ב-1956 במיתלה. גיבורי ילדותנו היו אריק שרון, שהקים את גדוד הצנחנים, הקצין הנועז ירמי מן הצנחנים והלוחם האגדי מאיר הר־ציון. רצינו להידמות להם והיינו מוכנים לקרוע את התחת כדי להיות זכאים לחבוש את הכומתה האדומה.

וכך, במלחמת יום הכיפורים נלחמתי כצנחן במילואים באוגדת שרון. האוגדה שינתה, בזכות גאוניותו הצבאית של שרון, את פני המערכה והפכה את סכנת התבוסה לניצחון בעקבות צליחת התעלה והעברת המלחמה לתוך מצרים. לא ראיתי אותו בשדה הקרב כי נפצעתי בחציית התעלה, אבל בעקבות אותה פציעה גם שיניתי כיוון בקריירה ומכלכלן במשרד האוצר הפכתי לעיתונאי, כך שאני יכול לומר בביטחון שלאריק שרון הייתה השפעה מכרעת על מהלך חיי מגיל 18 ועד היום.

אבל לא רק במישור המעשי נמדד שרון, אלא בעיקר במישור הערכי. אין ספק שהצלחתו המשמעותית ביותר הייתה בעיצוב דורות של ישראלים לפי הערכים שקבעו את דרכו. שיקולים של מוסר נדחקים לעיתים מפני הצורך לנצח בכל מחיר. נאמנות לדרך אינה ערך מקודש. מי שזרע עשרות התנחלויות על כל גבעה הוא גם מי שהיה אמיץ מספיק לפנות התנחלויות ״ברגישות ונחישות״. מי שהיה ליכודניק כשזה שירת את מטרותיו פרש והקים את קדימה.

אז איך אפשר היום לשפוט את שרון? כנראה שכל אחד צריך לבחון בעצמו איך חייו הושפעו ויושפעו בעתיד ממי שהשאיר את חותמו לטוב או לרע, על כל מי שחי בארץ הזו.

*המשך הפרק בספר המלא*