העולם האמיתי הוא וירטואלי

1.

"פרחים זה דבר חשוב", אמר קוסטה לעצמו. "הם קיימים לא רק כדי להנעים את הסביבה שלנו בשלל צבעים מרהיבים או בריחות משובחים. הם משתתפים במעגל החיים ומשמשים כאיבר רבייה. תפקידם בחיים להמתין עד שחרק מעופף ינחת עליהם כדי לטעום מהצוף, וכאשר ירווה את צימאונו ויעוף משם, יישא על רגליו גרגירי אבקה, יעביר אותם לצמחים אחרים וכך ירבה אותם. אז מה עושה בכוך הקטן בין קירות הבניין, בגובה שאליו חרקים בדרך כלל לא מגיעים, היפיוף הקטן הזה?" שאל קוסטה כאשר הביט בשיח עם פרח בודד שהתהדר בשילוב מקסים של אדום, כתום וצהוב, "אין לו פה שום תפקיד. הוא סתם. אבל הוא פשוט יפה להפליא".

קוסטה נזכר באישה שפגש לפני שנים בסמטה צדדית. רוח השטות השתלטה עליו אז ושחררה אותו לנהל שיחה עם האישה. אפשר אף לומר שהרשים אותה בהומור שצץ לו פתאום. תקופה ארוכה נשארה איתו. האישה לא הייתה בשלנית, ולא רעיה למופת, ואף לא בלטה כאשת שיחה. קולה היה גבוה וצרוד בו־זמנית, ולא נעים לאוזן. אבל היא הייתה פשוט יפה. יפה סתם בדיוק כמו הפרח הזה. קוסטה היה אז צעיר דיו להסתפק רק בזה.

2.

השיחה לא הייתה נעימה. למרות שהיה ברור שתתקיים במוקדם או במאוחר, היא תפסה את קוסטה לא מוכן. "למה אשתי עושה את זה? למה היא חייבת לעבור על כל הנקודות הפחות מוצלחות באופי שלי? אני בטוח שיש לה המון סיבות לא להיות מרוצה אבל בכל זאת... אני לא כזה רע. מצידי דווקא תמיד ניסיתי לעשות בשבילה את המקסימום. את מקסימום שיכולתי..."

3.

מה צריך לקרות כדי ששבעה מיליארד בני אדם יצאו מהתרדמת המסוכנת ויילחמו ברצינות נגד ההתחממות הגלובלית, שמאיימת באופן מוחשי על קיום האנושות? לא רק על האנושות אלא על כל עולם החי על פני כדור הארץ. האם יקום מנהיג בגודל של משה רבנו וייקח את האחראיות, ישנה את סדרי העדיפויות הקיימים ויצליח לאחד את כולנו סביב המאמץ להציל את עולמנו? ואולי זאת תהיה אישה, ז'אן ד'ארק מודרנית? אסור לנו לחשוב שאיחרנו את המועד וגורלנו כבר הוכרע. אסור לאבד תקווה!

4.

בזמן הפסקת החשמל, כשאנחנו מדליקים נרות, האם אנחנו שמים לב שהנר מקריב את עצמו כדי להאיר את הסביבה שלנו?

5.

בחדר נטול חלונות נכחו שני אנשים. סמי היה בעל המקלט שהפך לאולפן הקלטות, ולפני רגע סיים לבצע את הבלוז שחיבר לאחרונה והניח את הגיטרה בצד. היו בבעלותו כמה גיטרות חשמליות, כולל הגיבסון פליינג ווי שבה ניגן כעת. סמי אהב אותה יותר מכל שאר הגיטרות בגלל ההתרגשות שתמיד חש כשאחז בה, עוד לפני שנגע במיתרים.

השקט שנוצר בסטודיו הבליט את הזמזום המונוטוני של המזגן. "רעש מרגיז, צריך לתקן או להחליף את המזגן", חשב סמי בפעם האלף. בליבו ידע שגם עכשיו לא יעשה כלום. באור בוהק של נורות הלוגן ראה כל פרט בפני אורחו, שהיה מבוגר ממנו בשנים רבות. שמו היה קוסטה. בעניין רב ובתחושה נסתרת של שביעות רצון עקב סמי אחר דמעה המתגבשת באיטיות על ריסיו של האיש. כאשר גדלה הדמעה עד שהריסים כבר לא היו מסוגלים לשאת אותה, היא החליקה במורד הלחי, השאירה בה עקבה לחה ונבלעה בבד השחור של חולצת הטריקו.

"הבלוז השפיע עליך?" הפר סמי את השקט, "זו סיבת קיומו. הוא אמור לתת ביטוי מוזיקלי לכאביו החבויים של האדם".

"גם לכעסים?" ענה קוסטה בשאלה.

"כעסים? לא, הכעס שייך לאנשים חזקים, לוחמים, מהפכנים, אנשים שמשפיעים על גורלות העמים. אנחנו, אנשי הבלוז, שונים לגמרי. אנחנו לא מבינים במלחמות, אנחנו חלשים. בעזרת המוזיקה אנחנו זועקים את הכאבים שלנו, בוכים ומספרים את הטרגדיות של חיינו. והקהל בוכה איתנו. כל אחד בגלל הכאב שלו. המוזיקה גורמת לאנשים להוציא החוצה הכול".

"כך כתב כבר הומרוס באיליאדה. אולי קראת?"

"הומרוס? זה כבד עלי. אני בכלל לא קורא ספרים. אין לי סבלנות. אני מעדיף סדרות טלוויזיה".

"אז אולי ראית את הסרט 'טרויה' עם בראד פיט?"

"לא חושב. גם סרטים אני בדרך כלל לא רואה. אבל תספר".

"באיליאדה יש סצנת מפגש בין פריאמוס, המלך הזקן של טרויה, ובין הגיבור היווני אכילס. מלך טרויה בא בחשכת הליל למחנה של אכילס, לאיש שהרג את בנו, ומתחנן בבכי שייתן לו את גופת הבן. למראה דמעות המלך מתחיל אכילס לבכות על מות חבר הנפש שלו שנהרג בקרב. הם מתאבלים ביחד ולחוד, כל אחד בגלל הטרגדיה הפרטית של עצמו. אולי הומרוס שזימר את סיפורי טרויה מול הקהל היווני לפני שלושת אלפים שנה, הוא זה שייסד את מוזיקת הבלוז? מה אתה אומר, סמי?"

"שירים יכולים לאגד אנשים. זה נכון", ענה סמי. "אבל מה אנחנו יודעים על המוזיקה של אותם זמנים?" והוסיף בחיוך, "דבר אחד ידוע, בטוח שלא היו להם לא סטרטוקסטרים, לא לס פולים ובטח לא פליינג ווי, האהובה עלי".[1]

"לצערי, אני לא מבין בגיטרות."

"עזוב. זה לא חשוב. מה שחשוב זה רגשות, קוסטה. בא לך לשתות אלכוהול?"

"מה יש לך להציע?"

"יש לי קוניאק "מרטל' מחבל שמפיין. בוא נשב בחצר, נסתכל על הכוכבים ונשתכר כמו שצריך".

"מצוין. נשתה לזיכרם של אנשי הבלוז שכבר לא בחיים".

השניים שתו כוסית עם פרוסת לימון דקה, ולאחריה עוד אחת, ותוך זמן לא רב התרוקן הבקבוק כולו. טוב, זה לא היה בקבוק גדול אבל בכל זאת... כך זה אצל יוצאי ברית המועצות. כמו שאומרים, לא משארים פצועים בשטח, גומרים בקבוק עד הסוף. לאחר מכן חזר סמי לפרוט על מיתרי הגיטרה.

"גם בברית המועצות ניגנת בלוז?" שאל קוסטה שנשאר בחצר.

"ברור", ענה סמי, "מגיל שלוש־עשרה. מאז שאבי המנוח קנה לי גיטרה חשמלית".

"למה התמקדת דווקא בבלוז?"

"לאבי היה סליל של הגיטריסט מפורסם בי־בי קינג. חלמתי להיות כמוהו, שמעתי מאות פעמים את הסליל הזה. הסרט היה נקרע, הייתי מדביק אותו ושומע שוב ושוב עד שהוא נגמר לגמרי. לא נורא, הכול נשאר בראש שלי. בי־בי קינג היה מכשף. הוא כישף אותי. אני איש של רגש. כשאני מתרגש, אני בוכה. אבל אני אף פעם לא בוכה כשאני מנגן. המוזיקה באה במקום הבכי".

"אני התחלתי רק לפני כמה שנים להתעניין בבלוז", אמר קוסטה.

[1] סוגי גיטרות חשמליות.