אחוזים זה בזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחוזים זה בזה
הוספה למועדפים

אחוזים זה בזה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

במקום ישיבתה בבית הקפה, יום־יום אצל אותו שולחן, כותבת נעמה את סיפורם של שילה ורובר. היא מביאה אותם, את גיבורי דמיונה, אל תוך מציאות חייה שלה. בצר לה היא מוליכה אותם אליה, היא הולכת אליהם, תולה בהם תקוות, ציפיות. כך, אחוזים בעולמה זה בזה דמיון ומציאות, מציאות ודמיון. ספריה הקודמים של קציעה כ"ץ: הסתיו של ברתה (1982); מעגל הנורה (1984); נולד בחורף (1991); שמלה דקה, לבנה (2000); המקום שהבית עמד בו (2011).

פרק ראשון

כעין תמיהה נשמעה בקולו כל אימת שהיה קורא לה בשמה, כביכול הוא תמה על עצם היותה.

שילה – היה מנגן בקולו, עולה בהברה הראשונה, ויורד.  

 

היה בוקר סגרירי באוקטובר.  

לפני שבע שנים, באוקטובר, היה בוקר דומה לבוקר הזה.

לפני שבע שנים בבוקר יצאה שילה מביתה. פניה היו מועדות אל תחנת הרכבת.

השמים כבדו מעליה מאוד.

התחנה המתה מאדם.

אנשים מיהרו, קצרי סבלנות.

היה אפשר לחוש אותם ממהרים, קצרי סבלנות, נדחקים.

הם המשיכו למהר גם בתוך הקרון, שולחים ידיים עצבניות להסיט שרוול של מעיל, של סוודר, חושפים שעון יד לחשב שעות, דקות.

היא לא מיהרה.

זה שנים אחדות שהיא אינה ממהרת, מניחה לרכבת לצאת לדרכה מבלי להאיץ בה ולו במחשבה.

עיניה בחלון, מביטות בפרדסים הנחפזים, רואות את התחלפות העונות, בעתם הם פורחים ובעתם עומסים את פירותיהם.  

הרכבת הגיעה ליעדה והיא ירדה לרציף. אנשים חלפו על פניה, חלפו זה על פני זה, מבלי להתעכב.

היא נשאבה אל מבטו, גם אם מגבה, בטוחה שהוא מלווה אותה מאז שעלתה לרכבת.  

אנשים בהיחפזם קצת דחפו אותה, קצת דחפו אותו, כביכול מבקשים לקצר את המרחק ביניהם, בין האיש הגבוה בשיער האפור לבינה, אישה דקה, שערה ארוך, קומתה בינונית.

היא לבשה את הסוודר הסגול עם הצווארון הגבוה ואת מכנסי הקורדרוי השחורים, ומעליהם את מעיל הצמר השחור עם החגורה מהודקת למותניה, שגם עכשיו, בעבור שבע שנים, היא לובשת אותו עם החגורה מהודקת למותניה.

כשנעצרו, האיש הגבוה בשיער האפור והיא, האישה הדקה במעיל הצמר השחור, היו פניה נבוכות

בשל הקרבה היתירה אליו והיא נרתעה, אבל המשיכה לעמוד כאילו מישהו קיבע אותה במקומה.

היו אנשים שבחפזונם  עקפו את שניהם, רוטנים על העיכוב שעוכבו בשל עמידתם כך של השניים באמצע הרציף.

ידעתי שאפגוש אותך, האיש אמר.

 

צלם, כותבת נעמה במחברתה, ותולה על כתפו של האיש מצלמה.

 

כשיצאו מתחנת הרכבת האיש אמר:

אני מחכה לך שנים.

אלמלא מיהר להציג את עצמו אפשר שהייתה אומרת לו שטועה, שוודאי דמיון שלה לאישה אחרת הטעה אותו, כפי שקורה לפעמים.

רוֹבּר, הוא אמר והושיט לה יד מנומסת.

שילה, היא פלטה, מחמיקה את ידה.

הם עמדו ביציאה מתחנת הרכבת.

הגשם היסס.

אם את לא ממהרת, רובר אמר, אפשר לשבת באיזה מקום.  

היא נעתרה.

באיזו קלות נעתרה.

כמו חיכתה לרגע הזה.

מבלי דעת היא חיכתה, כפי שקורה לפעמים.

 

לאן ילכו?

לאן תועיד נעמה את פניהם?

עוד קפה? שואל המלצר.

היא מהנהנת.

וכבר כמעט צוהריים.

בית הקפה מלא מפה אל פה. כך מדי יום בכמעט צהריים.

צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, מנערים מטריות, פושטים מעילים, מחככים ידיים, מתיישבים, בוחנים את התפריט, מחליפים דיבורים, זה עם זה, עם המלצר.

מי מבאי בית הקפה יבוא אל ספרה?

אולי תנועת יד של מי מהם תחמוק פנימה או טון דיבור.

ואולי שתיקה?

השתיקה יפה לרגעי פגישה ראשונים, והיא יכולה ללוות את שילה ורובר בעת שהם יוצאים אל הרחובות ההולכים ומתמלאים בגשם, פורשים מטריות.  

איזו מבין השתיקות מתאימה?

והרי אין שתיקתה של הנערה היושבת מול הבחור הצעיר ושולחת אליו מבטים, כמעט בגניבה,

כשתיקתה של האישה המבוגרת היושבת מול הגבר הנראה מבוגר ממנה ומחממת את ידיה בכוס התה שהיא מחזיקה.

אילו היו שילה ורובר צעירים, כי אז הייתה הולמת אותם שתיקת הנערה והבחור, שכולה היסוס, אולי ביישנות, ואפשר שגם הם זה אך נפגשו.

אולם שילה ורובר אינם צעירים.

אפשר שהם בגילם של האישה והאיש הנראים כבעל ואישה, ומן הסתם כבר צברו שנים לא מעט של שתיקה, אם מפני שבאמתחתם כבר שנים לא מעט של דיבור, או אולי בשל כעס רגעי או מתמשך העובר ביניהם. גם בישיבה זה מול זה בבית קפה אפשר לכעוס זה על זה מסיבה כלשהי, ואפילו להישאר כעוסים עד שקמים ללכת.

שילה ורובר, שעדיין לא צברו אלא רגעים מעטים של דיבור ורגעים מעטים של שתיקה, שתיקתם דומה יותר לזו של הצעירים הנראים כמגששים להכיר זה את זה.

לאן תוליך אותם נעמה?

אולי אל בית הקפה שלה, כך תוכל לכרות אוזן אל שיחתם?

האם הגבר והאישה שזה אך נכנסו והמלצר מנחה אותם אל השולחן הסמוך לשלה יהיו שילה ורובר שהיא בוראת בדמיונה?

אולם דמיונה מוליך אותם אל בית קפה אחר, ברחוב אחר, שיש בו מעט שולחנות, ואנשים מדברים בו בשקט, כמו נזהרים אלו בפרטיותם של אלו.

בחורף מכונסת נעמה בפינת בית הקפה מבלי להסיר את המעיל, את הצעיף, את הכפפות, ממתינה להולם הפנימי, זה המייצר את הצלילים, בורר אותם ומחברם למילה, לצירוף, למשפט.

בית הקפה שרוי בשקט ראשון של בוקר.

בהמשך היום יהיו עוד רגעים קטנים של שקט, היא יודעת, אך הם לא ידמו לשקט הראשון, הנושא בחובו את השקט של הלילה, של טרם פתיחה, גם אם מטלטל אותו רעש גרירת השולחנות והכיסאות שהוטרדו ממנוחת הלילה שלהם.

כפות ידיה קרות.

רק עד שידליקו את החימום, היא יודעת.

כרגיל, נעמה? שואל המלצר.

כרגיל, היא משיבה.

מעט־מעט מתפשטת חמימות בחלל בית הקפה, מתפשטת בגופה. היא מסירה את הכפפות, את הצעיף, את המעיל.

לוגמת קפה ראשון, מספל גדול, בלגימות קטנות.

אחריו יבואו עוד, בספלים קטנים יותר וקטנים פחות.

לאט־לאט הן נולדות, הדמויות שהיא בוראת.

בהתחלה הן רק קווי מתאר. מטושטשות.

אחר כך הן מתבהרות והיא מזרימה בהן חיים, תנועה.

היא נוטעת בהן רצונות, חלומות.

היא קובעת את מינן, את קומתן, את צבע שערן, עיניהן.  

היא מעניקה להן שמות, מפגישה אותן, מפרידה, נוטעת בהן מחשבות, רגשות.

לאט־לאט היא מתקרבת אליהן, ומכירה אותן.

וחשוב שהן יכירו אותה, כך היא חושבת, רק ככה יניחו לה לנהל את חייהן.

היא מחליקה את העט בין אצבעותיה, מגיעה אותו אל לחיה, אל שפתיה.

תמיד לפני שמסירה את המכסה היא מגיעה אותו אל לחיה, אל שפתיה.

 

מה תספר להן על עצמה?

*המשך העלילה בספר המלא*

עוד על הספר

אחוזים זה בזה קציעה כץ

כעין תמיהה נשמעה בקולו כל אימת שהיה קורא לה בשמה, כביכול הוא תמה על עצם היותה.

שילה – היה מנגן בקולו, עולה בהברה הראשונה, ויורד.  

 

היה בוקר סגרירי באוקטובר.  

לפני שבע שנים, באוקטובר, היה בוקר דומה לבוקר הזה.

לפני שבע שנים בבוקר יצאה שילה מביתה. פניה היו מועדות אל תחנת הרכבת.

השמים כבדו מעליה מאוד.

התחנה המתה מאדם.

אנשים מיהרו, קצרי סבלנות.

היה אפשר לחוש אותם ממהרים, קצרי סבלנות, נדחקים.

הם המשיכו למהר גם בתוך הקרון, שולחים ידיים עצבניות להסיט שרוול של מעיל, של סוודר, חושפים שעון יד לחשב שעות, דקות.

היא לא מיהרה.

זה שנים אחדות שהיא אינה ממהרת, מניחה לרכבת לצאת לדרכה מבלי להאיץ בה ולו במחשבה.

עיניה בחלון, מביטות בפרדסים הנחפזים, רואות את התחלפות העונות, בעתם הם פורחים ובעתם עומסים את פירותיהם.  

הרכבת הגיעה ליעדה והיא ירדה לרציף. אנשים חלפו על פניה, חלפו זה על פני זה, מבלי להתעכב.

היא נשאבה אל מבטו, גם אם מגבה, בטוחה שהוא מלווה אותה מאז שעלתה לרכבת.  

אנשים בהיחפזם קצת דחפו אותה, קצת דחפו אותו, כביכול מבקשים לקצר את המרחק ביניהם, בין האיש הגבוה בשיער האפור לבינה, אישה דקה, שערה ארוך, קומתה בינונית.

היא לבשה את הסוודר הסגול עם הצווארון הגבוה ואת מכנסי הקורדרוי השחורים, ומעליהם את מעיל הצמר השחור עם החגורה מהודקת למותניה, שגם עכשיו, בעבור שבע שנים, היא לובשת אותו עם החגורה מהודקת למותניה.

כשנעצרו, האיש הגבוה בשיער האפור והיא, האישה הדקה במעיל הצמר השחור, היו פניה נבוכות

בשל הקרבה היתירה אליו והיא נרתעה, אבל המשיכה לעמוד כאילו מישהו קיבע אותה במקומה.

היו אנשים שבחפזונם  עקפו את שניהם, רוטנים על העיכוב שעוכבו בשל עמידתם כך של השניים באמצע הרציף.

ידעתי שאפגוש אותך, האיש אמר.

 

צלם, כותבת נעמה במחברתה, ותולה על כתפו של האיש מצלמה.

 

כשיצאו מתחנת הרכבת האיש אמר:

אני מחכה לך שנים.

אלמלא מיהר להציג את עצמו אפשר שהייתה אומרת לו שטועה, שוודאי דמיון שלה לאישה אחרת הטעה אותו, כפי שקורה לפעמים.

רוֹבּר, הוא אמר והושיט לה יד מנומסת.

שילה, היא פלטה, מחמיקה את ידה.

הם עמדו ביציאה מתחנת הרכבת.

הגשם היסס.

אם את לא ממהרת, רובר אמר, אפשר לשבת באיזה מקום.  

היא נעתרה.

באיזו קלות נעתרה.

כמו חיכתה לרגע הזה.

מבלי דעת היא חיכתה, כפי שקורה לפעמים.

 

לאן ילכו?

לאן תועיד נעמה את פניהם?

עוד קפה? שואל המלצר.

היא מהנהנת.

וכבר כמעט צוהריים.

בית הקפה מלא מפה אל פה. כך מדי יום בכמעט צהריים.

צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, מנערים מטריות, פושטים מעילים, מחככים ידיים, מתיישבים, בוחנים את התפריט, מחליפים דיבורים, זה עם זה, עם המלצר.

מי מבאי בית הקפה יבוא אל ספרה?

אולי תנועת יד של מי מהם תחמוק פנימה או טון דיבור.

ואולי שתיקה?

השתיקה יפה לרגעי פגישה ראשונים, והיא יכולה ללוות את שילה ורובר בעת שהם יוצאים אל הרחובות ההולכים ומתמלאים בגשם, פורשים מטריות.  

איזו מבין השתיקות מתאימה?

והרי אין שתיקתה של הנערה היושבת מול הבחור הצעיר ושולחת אליו מבטים, כמעט בגניבה,

כשתיקתה של האישה המבוגרת היושבת מול הגבר הנראה מבוגר ממנה ומחממת את ידיה בכוס התה שהיא מחזיקה.

אילו היו שילה ורובר צעירים, כי אז הייתה הולמת אותם שתיקת הנערה והבחור, שכולה היסוס, אולי ביישנות, ואפשר שגם הם זה אך נפגשו.

אולם שילה ורובר אינם צעירים.

אפשר שהם בגילם של האישה והאיש הנראים כבעל ואישה, ומן הסתם כבר צברו שנים לא מעט של שתיקה, אם מפני שבאמתחתם כבר שנים לא מעט של דיבור, או אולי בשל כעס רגעי או מתמשך העובר ביניהם. גם בישיבה זה מול זה בבית קפה אפשר לכעוס זה על זה מסיבה כלשהי, ואפילו להישאר כעוסים עד שקמים ללכת.

שילה ורובר, שעדיין לא צברו אלא רגעים מעטים של דיבור ורגעים מעטים של שתיקה, שתיקתם דומה יותר לזו של הצעירים הנראים כמגששים להכיר זה את זה.

לאן תוליך אותם נעמה?

אולי אל בית הקפה שלה, כך תוכל לכרות אוזן אל שיחתם?

האם הגבר והאישה שזה אך נכנסו והמלצר מנחה אותם אל השולחן הסמוך לשלה יהיו שילה ורובר שהיא בוראת בדמיונה?

אולם דמיונה מוליך אותם אל בית קפה אחר, ברחוב אחר, שיש בו מעט שולחנות, ואנשים מדברים בו בשקט, כמו נזהרים אלו בפרטיותם של אלו.

בחורף מכונסת נעמה בפינת בית הקפה מבלי להסיר את המעיל, את הצעיף, את הכפפות, ממתינה להולם הפנימי, זה המייצר את הצלילים, בורר אותם ומחברם למילה, לצירוף, למשפט.

בית הקפה שרוי בשקט ראשון של בוקר.

בהמשך היום יהיו עוד רגעים קטנים של שקט, היא יודעת, אך הם לא ידמו לשקט הראשון, הנושא בחובו את השקט של הלילה, של טרם פתיחה, גם אם מטלטל אותו רעש גרירת השולחנות והכיסאות שהוטרדו ממנוחת הלילה שלהם.

כפות ידיה קרות.

רק עד שידליקו את החימום, היא יודעת.

כרגיל, נעמה? שואל המלצר.

כרגיל, היא משיבה.

מעט־מעט מתפשטת חמימות בחלל בית הקפה, מתפשטת בגופה. היא מסירה את הכפפות, את הצעיף, את המעיל.

לוגמת קפה ראשון, מספל גדול, בלגימות קטנות.

אחריו יבואו עוד, בספלים קטנים יותר וקטנים פחות.

לאט־לאט הן נולדות, הדמויות שהיא בוראת.

בהתחלה הן רק קווי מתאר. מטושטשות.

אחר כך הן מתבהרות והיא מזרימה בהן חיים, תנועה.

היא נוטעת בהן רצונות, חלומות.

היא קובעת את מינן, את קומתן, את צבע שערן, עיניהן.  

היא מעניקה להן שמות, מפגישה אותן, מפרידה, נוטעת בהן מחשבות, רגשות.

לאט־לאט היא מתקרבת אליהן, ומכירה אותן.

וחשוב שהן יכירו אותה, כך היא חושבת, רק ככה יניחו לה לנהל את חייהן.

היא מחליקה את העט בין אצבעותיה, מגיעה אותו אל לחיה, אל שפתיה.

תמיד לפני שמסירה את המכסה היא מגיעה אותו אל לחיה, אל שפתיה.

 

מה תספר להן על עצמה?

*המשך העלילה בספר המלא*