רסיסי זיכרונות

פרולוג

לפני שנים מספר עלה בי הרצון לכתוב על אפיזודות בחיי. החלטתי שהאירועים ראויים שיועלו על צג המחשב. בתחילה לא ידעתי מה אעשה עם החומר הזה. הוא "שכב" מספר שנים בזיכרון המחשב ובניירות מודפסים שנשמרו בשמרדפים.

בשנה האחרונה, וזאת בעידודה של אסתי, שעל כך מסורה לה תודתי העמוקה, החלטתי שהגיע הזמן "להתקדם קדימה" ולממש חומר זה כספר.

קובץ הסיפורים מסופר כרונולוגית מילדותי (1951) ועד היום (2021), כאוסף של חוויות שהשאירו בי את רישומן במובנים שונים, כשכל סיפור "עומד בפני עצמו". כמו כן כל סיפור מלווה בתמונה\תמונות המהוות חלק אורגני מתוכן הסיפור.

תודה לכל השותפים (משפחה וחברים) שהיו לאורך השנים חלק מחוויות חיי.

ילדות מוקדמת

נולדתי בירושלים הקרה של נובמבר, בשנת 1951, פג בחודש השמיני. על פי אבא ואימא הייתי "צר וארוך" במשקל 1.900 גרם. בנסיבות אלו את טקס ברית המילה ערכו לכבודי רק בגיל שלושה חודשים. תוצאת הלוואי של מצב זה הייתה מערכת חיסון חלשה. בילדותי חליתי ללא הפסק בדלקות גרון ובמחלות הילדות "הרגילות". זכור לי סיפור הממחיש מציאות זו בכך שכאשר באחד הימים בגיל 5 בערך יצאתי החוצה לשחק עם ילדים שראו אותי ואחד מהם אמר לחברים: "אה, תראו...יוסי בריא." למוחרת כבר הייתי חולה. כך זה נמשך שנים.

אחת התקופות להראות זאת באופן משמעותי הייתה תקופת החופש הגדול בין כיתה א' לכיתה ב': הייתי בבית במשך חודשיים עם כאבי בטן בלתי פוסקים. רק לקראת גיל 10 בערך התחזקתי והתופעות הללו נפסקו. תוצאת לוואי לכך הייתה הבדידות בבית, שהחברים הטובים ביותר שלי הפכו להיות ספרים. דבר שנמשך עד היום.

בידיים של אימא נצחיה (ויקי), 1952

ברגע של בריאות, מחוץ לבית יחד עם אימא פורים, פברואר 1956

בית ספר "השומר" בבני ברק

בילדותי הלכתי לגן חובה, שנקרא "גן יונה" ששכן מצידו המזרחי של כביש גהה בגבעת שמואל ליד תחנת הדלק, הנמצאת שם כיום. את שמה של העוזרת שלה כבר איני זוכר. בזיכרוני נחרטה יונה כאישה נחמדה, כאישה שיש לכבד, מהודרת, ונשואת פנים בעלת שיער ארוך כהה שלא פעם השאירה אותו פזור. לגבי הילדים בגן הרי שאת רובם שכחתי לגמרי בפניהם ובשמותיהם. גם אם אסתכל בתמונות שצולמו אז לא אצליח להיזכר. לקראת סוף תקופת גן החובה בקיץ הייתה בי ציפייה לראות כיצד ייראו חיי היום יום בבית ספר. אז, בחודש ספטמבר 1957 ותחילת הלימודים בכיתה א' גרנו בשיכון שנקרא שיכון צה"ל1 על יד בני ברק (הערה בסוף סיפור זה). מעשית זה היה שיכון נפרד מן העיר בהרכבו החברתי, וגם נפרד גיאוגרפית, אבל מבחינת המנהלה של משרד החינוך היינו שייכים לעיריית בני ברק. מכיוון שלא היינו דתיים כלל וכלל נשלחנו ללמוד בהתאמה בבית ספר חילוני. בית הספר שאליו צורפנו נקרא "דוד רמז" (על שמו של שר התחבורה הראשון בישראל).

המרחק מן השיכון שלנו עד בית הספר היה גדול לכן הוחלט בוועד השיכון לשלוח אותנו מדי יום ביומו במונית "ספיישל" לבית הספר, ומאותה תחנת מוניות נשלחה בצוהריים כל יום מונית להחזיר אותנו.

איני זוכר דבר מלימודיי בכיתה א', פרט לכך, שנדמה לי שלקראת סוף תקופת החגים הראשונה כבר תפסתי את עניין הקריאה והתחלתי לקרוא ספרים ועיתונים מכל הבא ליד.

במשרד החינוך הבינו שהפתרון, שנמצא לנו ללימודים בבית הספר "רמז" הוא זמני. נודע לנו שבונים בית ספר לילדי השיכון שלנו מצפון למקום שבו נמצא היום המפעל המרכזי של "קוקה קולה" בבני ברק. כל השטח הזה היה אז, באמצע שנות החמישים, פרדס שנקרא "פרדס טריואקס"2 אבל לא פחות מכך זה היה מגרש המשחקים שלנו, שבו היינו משחקים. זכור לי ילד בשם אריה שאיתו הייתי חוזר הביתה מהגן, ועוד אחד בשם משה פנסקי שאותו אני זוכר לטובה, בכך שממנו למדתי איך לרכוב כהלכה על אופניים, עד כדי כך שיכולתי לרכוב עליהם כאשר שתי ידיי חופשיות ואינן אוחזות כלל בכידון.

אומנם בכיתה ב' התחלתי ללמוד ב"רמז", אבל עוד לפני שהסתיים "השליש" הראשון, כבר נתבשרנו שאנו, שבעה תלמידים מ"רמז", שכזכור נסענו וחזרנו ממנו יום יום במונית, עוברים לבית הספר החדש ששמו היה "השומר". הרחוב הראשי מן השיכון ועד בית הספר נקרא השומר. כיום כל הפרוור העירוני הזה, הוא חלק אורגני מבני ברק ושמו של הרחוב שונה לאהרונוביץ'.

נרגשים הגענו אל כותלי בית ספר "השומר". ריח של "משהו חדש" נישא באוויר. זה היה בית ספר קטנטן בשטחו ובמבניו. בסך הכול שני בניינים קטנים, ואוכלוסיית התלמידים בכיתה מנתה אז בשנת 1958, 15 ילדים בסך הכול: העובדים, המנהל ושתי מורות מחנכות. למורתנו קראו דבורה שדה עצמון ושניים או שלושה עובדי מנהלה. הדבר היחיד שזכור לי ממנה כיום הוא, שבשליש האחרון של כיתה ב' היא הורידה לי ציון בהתנהגות מ"טובה", ל"כמעט טובה", משום שבאחד משיעוריה שיחקתי באמצע השיעור עם הקלמר שלי. מאחר שהזהירה אותי ולא שעיתי לאזהרתה החליטה להעניש אותי בעונש כזה.

מה שזכור לי בעיקר משנה זו זוהי העובדה שבאותה שנה זכיתי להצהרת האהבה הראשונה שקיבלתי. ילדה בשם אוסנת שגם גרה בשיכון שלנו. היא הייתה הילדה המובילה את קבוצת הבנות בכיתה, שום פעילות כיתתית לא הייתה נערכת ללא מעורבותה והשתתפותה. והנה דווקא היא אמרה לי לא רק זאת, אלא שאני שר יפה מאוד והיא נהנית לשמוע אותי שר. האמת שהייתי במבוכה, משום שלא ידעתי מה עלי לעשות עם הצהרת האהבה הזאת. כיצד עלי להגיב בצורה כזו שלא תפגע בה. האם עלי בכלל להגיב? לא ידעתי.

עוד נחזור לאוסנת מאוחר יותר, אבל פה עלי לסטות קצת ולספר שבסוף כיתה ב' נאלצנו לעבור לגור בקריית טבעון בגלל שירותו של אבי בצבא קבע, שם למדתי שלוש שנים בבית הספר "נרקיסים".

כאשר סיימתי את כיתה ה' בטבעון חזרנו לגור בשיכון צה"ל בבני ברק, ואני חזרתי ללמוד בבית ספר "השומר". הסביבה השתנתה, גיאוגרפית וחברתית אבל עדיין נשארו בו ילדים שזכרתי מסוף כיתה ב', כולל משה, אריה ואוסנת.

המעברים הללו מבית ספר אחד למשנהו במרחקים גיאוגרפיים כה גדולים "הרגו" אותי. הרגשתי שאיני מצליח כהלכה בלימודים. זאת מילא, ההרגשה הקשה באמת הייתה בתחום החברתי. לא הצלחתי להיות מקובל ובאותן שנים גם לא היה לי עם מי להתייעץ בעניין זה, מישהו שאוכל לבטוח בו, לסמוך עליו ולהאמין בו, שהוא אכן רוצה בטובתי, שמצבי נוגע לליבו ומעוניין בחברתי. הפכתי לטיפוס מסוגר שאינו נמצא בקשר אמיתי כמעט עם אף אחד, מבלה ימים שלמים רצופים בבית. החברים האמיתיים שלי היו הספרים שקראתי. עם הדמויות שבסיפורים אלו יכולתי להזדהות או לדחות, ולהפליג בעולם הדמיונות על מציאות רחוקה מאוד מן המציאות האמיתית שבה חייתי. יכולתי לברוא לעצמי עולמות דמיוניים שבהם אני נחשב מקובל חברתית ונתפס כאדם מצליח בחייו. זכורים לי מקרים מעטים שבהם בשיחה עם אימי היא אמרה לי מפורשות: "יוסי, אתה פשוט לא נמצא עם אנשים." אם כבר נמצאתי עם חבר'ה בבית ספר, זה היה על פי רוב על תקן של סטטיסט שכמעט אינו משתתף בשיחות ההווי של החברים, ואם כבר אמרתי משהו, הרי שזה היה ניסיון לספר בדיחה כדי להצחיק את החברים ולנסות להתקבל.

אחד האירועים הזכורים לי לא לטובה, ושבעטיו בכלל עלה בי הרצון לכתוב סיפור זה, הוא המקרה שבו באמצע שנת הלימודים בכיתה ו' אחרי שחזרנו, כזכור מטבעון לבית ספר ״השומר״ בבני ברק. החליטו תלמידי הכיתה שבה למדתי להטיל עלי חרם חברתי. איני זוכר מה בדיוק קרה שם ובעקבות מה הם החליטו זאת. זכור לי רק שמובילת המהלך הזה הייתה אוסנת. כן, אותה ילדה שבכיתה ב' ארבע שנים לפני כן, לא היססה להצהיר בפני בקול רם ובכיתה לעיני כל, ולהתוודות בפני על אהבתה. (אולי כדי לנקום בי...)

חרם זה השפיע עלי קשות. מה שעזר לי להתגבר על כך הייתה העובדה שהורי החליטו, שוב, לעבור דירה והפעם לפתח תקווה. השינוי הזה נעשה בכיתה ז', ממש באמצע שנת הלימודים ביום ט"ו בשבט.

זכור לי כיצד, אימי ואני נכנסנו בשער בית הספר "משה הס", ופסענו בשביל שהוליך אל המזכירות. נרשמתי אצל המזכירה כתלמיד בכיתה ז'3. אני זוכר זאת משום שיחסית לבית ספר ״השומר״ מדובר היה בבית ספר גדול שבו בכל שכבת גיל היו כמה כיתות. נכנסנו, המזכירה רעיה ואני אל הכיתה באמצע שיעור. בשיעור זה נכחה מחנכת הכיתה שלומית והיא פנתה אלי ושאלה אותי: "מה שמך?", "יוסי אברהם" עניתי. מכל הכיתה נשמעה שאגה רמה. "עוד יוסי אחד!" בשנייה הראשונה לא הבינותי את שהתרחש, אבל מיד הסבירו לי את שקרה. התברר שבכיתה כבר היו שני יוסי קודמים. האחד יוסי סובול, והשני יוסי לוויתן. שלומית העדיפה להושיב אותי על יד סובול וכדי להשלים את תמונת שלושה יוסי, הופעתי מאוחר יותר במהלך השנה במערכון שהצחיק את כל הכיתה עם יוסי לוויתן.

לכאורה הפכתי להיות מקובל. אבל הרגשתי הפנימית הייתה אחרת. מתוצאות המשבר של אמצע כיתה ו' לא הצלחתי להשתחרר. דפוסי התנהגות מסוימים כבר ניטעו בי והפכו להיות חלק ממני.