הפתעות קטנות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפתעות קטנות
הוספה למועדפים

הפתעות קטנות

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: MaorArt
  • תאריך הוצאה: 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 156 עמ' מודפסים

תקציר

"הסיפורים שלי הם תמונות קצרות מן החיים שנוצרו ממפגש עם אדם או מילה"

ספרה החדש של תרצה מאור מציג שלל דמויות ורגעים בחיים. בשפה עשירה ובכתיבה תמציתית "הפתעות קטנות" מצליח להעביר אווירה והתרחשויות באופן כל כך חי ומוחשי, עד שהדמויות קורמות עור וגידים, הופכות כמעט מוכרות, ואנחנו מרגישים אותן קרוב, בתוך הלב ובבטן. 


תרצה מאור – יוצרת, אשת חינוך, נולדה וגדלה בתל אביב. ספרה "חוויות ילדות" ראה אור ב-2020 (maorart). "הפתעות קטנות" הוא ספרה השני.

פרק ראשון

רינת 

רינת אהבה לטפח את העציצים בביתה. בכל מקום עמדו עציצים קטנים וגדולים. שרכים השתלשלו מעציצים שעמדו על הארונות. על מדפים עמדו עציצים עם פרחים. במרפסת היה שולחן עמוס בעציצי קקטוס. היא טיפחה את העציצים והם טיפחו אותה. 
לאחר שהתאלמנה החליטה לעבור לצפון הארץ, למושב שבו גר בנה עם משפחתו. היא השקיעה את כל זמנה הפנוי בנכדים, ביטלה עצמה לפני בנה ומשפחתו, והייתה המאושרת באדם. עד ש... ערב אחד בנה נכנס לביתה בארשת פנים רצינית. "קרה משהו?" נבהלה רינת. "לא אמא," הוא מיהר להרגיע אותה, "החלטנו לעבור לגור בארצות הברית, ברור שאת באה איתנו."
אין לה מושג מהיכן אזרה את האומץ וסירבה. "אני מבוגרת מדי כדי לעבור לקצה העולם בלי להבין מילה באנגלית." למען האמת, גם כאן ביישוב לא הכירה כמעט אף אדם. תמיד הייתה שקטה ומופנמת, מעולם לא ידעה איך לרכוש חברים חדשים, ואם לא די בכך, הן מאז שעברה לכאן, למושב, הייתה עסוקה בנכדים. 
כשבנה, כלתה ונכדיה עזבו, העציצים החליפו את הנכדים. כל בוקר הייתה משקה, גוזמת, מזבלת ומספרת להם סיפורים. כל בוקר הייתה משקה, גוזמת, מזבלת ומספרת להם סיפורים. כל ערב ישבה לצפות בטלוויזיה מוקפת בהם. לפני שהלכה לישון הייתה מפזמת לעציציה שיר ערש, ועוברת מעציץ לעציץ בברכת לילה טוב. העציצים הפכו לחבריה, לבני משפחתה, לאנשי סודה. היא טיפחה את אותם, והם טיפחו אותה. מלטפים אותה בעליהם, מחייכים אליה בפרחיהם, ואוצרים את סודותיה בקוציהם.
מדי סוף שבוע הקפיד בנה להתקשר אליה. הוא פתח כל שיחה בבקשה שתצטרף אליהם לארצות הברית. מדי סוף שבוע היא חזרה ואמרה, "טוב לי כאן, אני מוקפת בעשרות חברים." 
כך חלפו כמה שנים. הם לא יכלו להגיע לביקור כי עדיין לא קיבלו אזרחות, והיא? הגיל, הבריאות וכמובן כל העציצים עצרו אותה מלעזוב את ביתה. 
סוף שבוע אחד הטלפון צלצל אבל רינת לא ענתה. בנה היה מודאג. הוא רצה לברר מה קרה לאימו, ולפתע הבין שאינו מכיר אף אחד מעשרות חבריה. היא מעולם לא הזכירה אותם בשמם, והוא אינו יודע למי להתקשר ולשאול. הוא חיכה חסר סבלנות שיגיע יום ראשון, כדי שיוכל להתקשר למזכירות המושב, ולאחר שהמתין מעל מחצית השעה, בישרה לו המזכירה שאימו נפטרה, כנראה כבר לפני מספר ימים.
הוא עזב הכול וטס לישראל, הגיע למושב בצפון הארץ, לבית הקטן של אימו. היכן כל חבריה, השתומם, אף אחד לא מתאבל על מותה? איך אף אחד לא הבחין שהיא נפטרה. 
חברים? תהו חברי המושב? היא התבודדה, לא אמרה מילה לאיש, יצאה מביתה רק למכולת. 
הוא חזר לבית. נכנס והביט סביב. הבית היה מסודר ומצוחצח, מכל העברים הביטו בו העציצים הנבולים במבטים מאשימים. "אנחנו היינו פה, ואתה?"


נועה

השעה הייתה חמש אחרי הצהריים. הצטופפנו ובהינו בשביל הכניסה. מי מהם בא לכאן בשבילי? רעדתי. לא ידעתי אם זה מהתרגשות או מהרוח שהכתה בפניי. 
הגיע הרגע. הם באים לקחת אותי. 
"נועה!" קראו בשמי.
צעדתי קדימה... 
ילדה מתולתלת ובלונדינית עם חיוך על פניה רצה אלי, אחזה בידי ואמרה: "קוראים לי יפעת. בואי, את שלנו." היא משכה אותי ורצה. נתתי לה להוביל. 
"אמא, אבא, זו נועה!" זוג צעיר שהוביל עגלת תינוק התקרב. הגבר חייך, "נועה, ברוכה הבאה, אני דוד ואני רואה שכבר הכרת את יפעת." 
והאישה הוסיפה, "אני דלית וזה הדר התינוק שלנו. בואי, הולכים הביתה." 
בן רגע הרגשתי שחום אופף אותי. חיוך עלה על פניי. ידעתי שצדקתי, הגעתי הביתה. 
בדרך, כשהמכונית חלפה על פני בתים ונופים לא מוכרים, שחזרתי את מהלך החודשים האחרונים: את הצעקות של אבא ואת הבכי של אמא, את היציאה מהבית אל הלא נודע רק עם תיק על הגב, את אותו הרגע שבו חשתי שאני פשוט לא יכולה להמשיך להיות דתייה. שחזרתי גם את אבא קורע את החולצה ואומר שאין לו יותר בת בשם נועה, שהוא יושב שבעה. נזכרתי בדינה שאספה אותי מהרחוב, בעובדת הסוציאלית, במשטרה; בפנימייה... ועכשיו משפחת האומנה.
"הגענו", אמרה יפעת, "בואי, בואי כבר."
"הגענו," אמרה יפעת, "בואי, בואי כבר." היא גררה אותי לתוך הבית. בכניסה קיבלה אותי בליקוקים כלבונת קטנה. "זו מיני," צחקה יפעת, "את רואה, היא שמחה כמוני. כל השבוע סיפרתי לה שאני מקבלת אחות גדולה." 
הכינו לי חדר עם ספה ושולחן כתיבה, שטיח ווילונות, ארון רק בשבילי ואפילו מדף עם ספרים. ממש כמו בסיפורים.
בערב, כשיפעת והדר כבר ישנו, דוד אמר, "בואי נשב ונדבר. מה את רוצה לדעת?" זהו, זה היה טוב מדי. 
"מה אסור?" שאלתי. "אסור?", צחק דוד, "אסור לשקר ולעשן סיגריות."
"זה הבית שלך," חייכה דלית, "את יכולה לעשות מה שאת רוצה. אם תהיי רעבה, תפתחי את המקרר ותיקחי מה שאת רוצה. אם תרצי לראות טלוויזיה או לשמוע מוזיקה, אז בבקשה. ומחר נלך לקנות לך בגדים ונרשום אותך לבית הספר." 
עכשיו הייתי בטוחה – הגעתי הביתה, יש לי משפחה! 
"אמא! אמא!" התעוררתי כמו מחלום. עמית, בני הבכור, ניער את כתפי. "אמא! תפסיקי לחלום," אמר, "אני צריך לכתוב ספר שורשים. ספרי לי הכול על סבא וסבתא ועל יפעת והדר." 
חייכתי אליו. "זה התחיל כשהייתי בת שתים-עשרה. השעה הייתה חמש אחרי הצהריים. הצטופפנו ובהינו בשביל הכניסה... ועוד באותו ערב כבר ידעתי – יש לי משפחה!"

עוד על הספר

  • הוצאה: MaorArt
  • תאריך הוצאה: 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 156 עמ' מודפסים
הפתעות קטנות מאור תרצה

רינת 

רינת אהבה לטפח את העציצים בביתה. בכל מקום עמדו עציצים קטנים וגדולים. שרכים השתלשלו מעציצים שעמדו על הארונות. על מדפים עמדו עציצים עם פרחים. במרפסת היה שולחן עמוס בעציצי קקטוס. היא טיפחה את העציצים והם טיפחו אותה. 
לאחר שהתאלמנה החליטה לעבור לצפון הארץ, למושב שבו גר בנה עם משפחתו. היא השקיעה את כל זמנה הפנוי בנכדים, ביטלה עצמה לפני בנה ומשפחתו, והייתה המאושרת באדם. עד ש... ערב אחד בנה נכנס לביתה בארשת פנים רצינית. "קרה משהו?" נבהלה רינת. "לא אמא," הוא מיהר להרגיע אותה, "החלטנו לעבור לגור בארצות הברית, ברור שאת באה איתנו."
אין לה מושג מהיכן אזרה את האומץ וסירבה. "אני מבוגרת מדי כדי לעבור לקצה העולם בלי להבין מילה באנגלית." למען האמת, גם כאן ביישוב לא הכירה כמעט אף אדם. תמיד הייתה שקטה ומופנמת, מעולם לא ידעה איך לרכוש חברים חדשים, ואם לא די בכך, הן מאז שעברה לכאן, למושב, הייתה עסוקה בנכדים. 
כשבנה, כלתה ונכדיה עזבו, העציצים החליפו את הנכדים. כל בוקר הייתה משקה, גוזמת, מזבלת ומספרת להם סיפורים. כל בוקר הייתה משקה, גוזמת, מזבלת ומספרת להם סיפורים. כל ערב ישבה לצפות בטלוויזיה מוקפת בהם. לפני שהלכה לישון הייתה מפזמת לעציציה שיר ערש, ועוברת מעציץ לעציץ בברכת לילה טוב. העציצים הפכו לחבריה, לבני משפחתה, לאנשי סודה. היא טיפחה את אותם, והם טיפחו אותה. מלטפים אותה בעליהם, מחייכים אליה בפרחיהם, ואוצרים את סודותיה בקוציהם.
מדי סוף שבוע הקפיד בנה להתקשר אליה. הוא פתח כל שיחה בבקשה שתצטרף אליהם לארצות הברית. מדי סוף שבוע היא חזרה ואמרה, "טוב לי כאן, אני מוקפת בעשרות חברים." 
כך חלפו כמה שנים. הם לא יכלו להגיע לביקור כי עדיין לא קיבלו אזרחות, והיא? הגיל, הבריאות וכמובן כל העציצים עצרו אותה מלעזוב את ביתה. 
סוף שבוע אחד הטלפון צלצל אבל רינת לא ענתה. בנה היה מודאג. הוא רצה לברר מה קרה לאימו, ולפתע הבין שאינו מכיר אף אחד מעשרות חבריה. היא מעולם לא הזכירה אותם בשמם, והוא אינו יודע למי להתקשר ולשאול. הוא חיכה חסר סבלנות שיגיע יום ראשון, כדי שיוכל להתקשר למזכירות המושב, ולאחר שהמתין מעל מחצית השעה, בישרה לו המזכירה שאימו נפטרה, כנראה כבר לפני מספר ימים.
הוא עזב הכול וטס לישראל, הגיע למושב בצפון הארץ, לבית הקטן של אימו. היכן כל חבריה, השתומם, אף אחד לא מתאבל על מותה? איך אף אחד לא הבחין שהיא נפטרה. 
חברים? תהו חברי המושב? היא התבודדה, לא אמרה מילה לאיש, יצאה מביתה רק למכולת. 
הוא חזר לבית. נכנס והביט סביב. הבית היה מסודר ומצוחצח, מכל העברים הביטו בו העציצים הנבולים במבטים מאשימים. "אנחנו היינו פה, ואתה?"


נועה

השעה הייתה חמש אחרי הצהריים. הצטופפנו ובהינו בשביל הכניסה. מי מהם בא לכאן בשבילי? רעדתי. לא ידעתי אם זה מהתרגשות או מהרוח שהכתה בפניי. 
הגיע הרגע. הם באים לקחת אותי. 
"נועה!" קראו בשמי.
צעדתי קדימה... 
ילדה מתולתלת ובלונדינית עם חיוך על פניה רצה אלי, אחזה בידי ואמרה: "קוראים לי יפעת. בואי, את שלנו." היא משכה אותי ורצה. נתתי לה להוביל. 
"אמא, אבא, זו נועה!" זוג צעיר שהוביל עגלת תינוק התקרב. הגבר חייך, "נועה, ברוכה הבאה, אני דוד ואני רואה שכבר הכרת את יפעת." 
והאישה הוסיפה, "אני דלית וזה הדר התינוק שלנו. בואי, הולכים הביתה." 
בן רגע הרגשתי שחום אופף אותי. חיוך עלה על פניי. ידעתי שצדקתי, הגעתי הביתה. 
בדרך, כשהמכונית חלפה על פני בתים ונופים לא מוכרים, שחזרתי את מהלך החודשים האחרונים: את הצעקות של אבא ואת הבכי של אמא, את היציאה מהבית אל הלא נודע רק עם תיק על הגב, את אותו הרגע שבו חשתי שאני פשוט לא יכולה להמשיך להיות דתייה. שחזרתי גם את אבא קורע את החולצה ואומר שאין לו יותר בת בשם נועה, שהוא יושב שבעה. נזכרתי בדינה שאספה אותי מהרחוב, בעובדת הסוציאלית, במשטרה; בפנימייה... ועכשיו משפחת האומנה.
"הגענו", אמרה יפעת, "בואי, בואי כבר."
"הגענו," אמרה יפעת, "בואי, בואי כבר." היא גררה אותי לתוך הבית. בכניסה קיבלה אותי בליקוקים כלבונת קטנה. "זו מיני," צחקה יפעת, "את רואה, היא שמחה כמוני. כל השבוע סיפרתי לה שאני מקבלת אחות גדולה." 
הכינו לי חדר עם ספה ושולחן כתיבה, שטיח ווילונות, ארון רק בשבילי ואפילו מדף עם ספרים. ממש כמו בסיפורים.
בערב, כשיפעת והדר כבר ישנו, דוד אמר, "בואי נשב ונדבר. מה את רוצה לדעת?" זהו, זה היה טוב מדי. 
"מה אסור?" שאלתי. "אסור?", צחק דוד, "אסור לשקר ולעשן סיגריות."
"זה הבית שלך," חייכה דלית, "את יכולה לעשות מה שאת רוצה. אם תהיי רעבה, תפתחי את המקרר ותיקחי מה שאת רוצה. אם תרצי לראות טלוויזיה או לשמוע מוזיקה, אז בבקשה. ומחר נלך לקנות לך בגדים ונרשום אותך לבית הספר." 
עכשיו הייתי בטוחה – הגעתי הביתה, יש לי משפחה! 
"אמא! אמא!" התעוררתי כמו מחלום. עמית, בני הבכור, ניער את כתפי. "אמא! תפסיקי לחלום," אמר, "אני צריך לכתוב ספר שורשים. ספרי לי הכול על סבא וסבתא ועל יפעת והדר." 
חייכתי אליו. "זה התחיל כשהייתי בת שתים-עשרה. השעה הייתה חמש אחרי הצהריים. הצטופפנו ובהינו בשביל הכניסה... ועוד באותו ערב כבר ידעתי – יש לי משפחה!"