הולך ושר

רָמָנָה

ספר מסע

עופו אל הפרחים שבהרים אחים,

הזדרזו, הם עוד מעט ימותו.

וכשהם ימותו, אולי לא יבואו אחרים,

וכשהם ימותו, הכול יהיה אחרת.

הפרחים החדשים, גם אם יהיו,

אולי לא ירצו שתסתכלו.

למה להם בעמקים הגבוהים שבהרים,

בתוך הגשם והעננים,

שאתם תסתכלו?

ומי יודע אם תהיו,

כדי לדבר אל ליבם?

גַּנְגָה

ביום שהגעתי, העיירה שעל הגַנְגֶּס הוצפה עיוורים. הלכו עם המלווים שלהם לבושים בגדי חג. יד מונחת על כתף, שממנה יוצאת יד מונחת על כתף. שיירה ארוכה. לאן שלא הלכת, ראית אותם. בגדיהם, צבעים עליזים, ובעיניהם, השמים.

הגשר שתלוי על הגנגס צר. נקלעתי ביניהם. הלכנו כולנו אל הגדה הרחוקה. ממול, ההרים הגדולים. מתחת, הנהר. המים זרמו. הגשר קיבל את צעדינו ורעד. רעש המים היה חזק. מעולם לא שמעתי נהר טוב כל כך. מעולם לא הבנתי ככה גשר.

מהמיטה שלי רואים את הגנגס מתפתל. חלונות החדר נמוכים. בשכיבה אני עוקב אחריו. לא צריך אפילו להזדקף. נהר הררי, לא רחב במיוחד, צבעו אפור־ירקרק כצבע ההרים האחרונים שלפני אדמת המישור הגדולה. שוכבים שנינו ומתפתלים. הוא בערוץ, ואני במיטה. שוכבים ומסתכלים.

הגעתי להודו וישר נסעתי עד לנהר. אצלו אני מבקש בהירות.

ברכבת הייתי מאוכזב מהחלון. לא היה אפשר לפתוח אותו ולא לראות דרכו. אור חיוור רימז על שמש עצלה, אבל חוץ מדמויות מטושטשות לא ראו דבר.

מוזיקה הודית קלאסית חכמה ניגנה. כזו שמשחקת עם הלא־כלום ומפלרטטת איתו. מוזיקה כזו, העצים, האנשים, השדות, זורמים בתוכה, עד שאתה בעצמך זורם, הופך לנהר. ואני הסתכלתי בחלון ולא ראיתי דבר. הפעם ההודים הגזימו, אמרתי לעצמי. לא לנקות חלונות רכבת במחלקה הראשונה...

בכלל, אין מה לצפות לתענוגות ברכבת של המחלקה הראשונה. האוכל בסדר, אבל האנשים, הם אנשי עסקים. גם בהודו הם משעממים. יושבים ברכבת ומחכים. כשמגיעה התחנה, קמים ויורדים. אבל אדם אחד, קירח, בעצמו איש עסקים, הסתובב כל הזמן בקרון בין חברים וסיפר בדיחות. אני לא יודע הינדית, אבל אהבתי את האיש. אהבתי את פרצופיו, את עיניו הרגישות, רציתי לצחוק מבדיחותיו. חבריו צחקו פעם אחר פעם, ואני, אני לא יודע הינדית, אבל באחת הפעמים, לא התאפקתי. הצטרפתי, בהתחלה בחשאי, כמתבייש, ולבסוף בקול גדול. צחקתי. אבל כשגילה אותי האיש, פניו התקמטו לשנייה בתימהון. כנראה נעלב. בדיוק הגישו ארוחת בוקר והשתקעתי ישר בקציצת ירק אחת חריפה.

הקציצה הייתה טעימה. בחלון הופיעו עצים, גשרים, בתים, הקציצה הייתה... בחלון הופיעו מה? שכחתי מהקציצה. בחלון הופיעו עצים, גשרים, בתים, מבני בטון אחרים, שדות, אנשים מחייכים, מרקדים, מקרטעים לצלילי המוזיקה ונעלמים. הערפל תם. הייתה שעת בוקר ורדרדה, החלון נצבע בצבעים רכים. שתיתי תה, עצמתי את עיניי וביקשתי סליחה מכל מנקי החלונות ההודים, שחיים ושחיו אי פעם בעבר.

אני שוכב במיטה ומתפתל. הגעתי להודו וישר חטפתי כאב בטן. זה תמיד קורה לי בהודו, כאב מדויק בצד שמאל של הבטן, שהוגדר פעם על ידי רופא הודי כ"אִינְפֶקְשֶׁן" ב"טֶסְטִימֶנְט." אני זוכר אותו אומר את זוג המילים האלה ומטלטל את ראשו ימינה ושמאלה במהירות. כך ההודים מדברים. הראש מיטלטל והעיניים בורקות בהנאה. האינפקשן הזה, יש לי אותו רק בהודו. הוא מגיע, תמיד במדויק. אפשר לסמוך עליו. שבועיים וחצי אחרי כל נחיתה והוא כאן, בצד שמאל, עושה בבטן כבתוך שלו. והנה, הפעם לקח לו שלושה ימים בלבד כדי להגיע. אין ספק, הזמנים מתקצרים, אני אומר לעצמי, מתוך המיטה.

וגם קר. רוח שורקת מההרים הגבוהים ביותר בעולם, שוטפת מעל הנהר ואורבת על חלוני. ארבע שמיכות צמר עליי, תנור ספירלה, וקר. אני מתבונן בחלון. עוד מעט חושך. הנהר אפור. למה באתי בכלל.

קודם התגברתי ויצאתי. מעיל רועים קשמירי עליי וידיי בכיסיי. מעיל כזה לא רואים היום. אפור, פשוט ומחמם. מעיל שנראה כמו... מעיל. היום כל המעילים נראים כמו משהו אחר. הם עשויים מחומרים חכמים, הם מקצועיים, אבל הם קרים. המעיל שאני קניתי, חם. ללכת איתו ברחוב של כל עיר בעולם ולהרגיש גאווה, לפשוט אותו בהרים בלילה, ליד מדורה.

קניתי אותו בדלהי, מסוחר קשמירי ממולח אחד. סוחר קשמירי ממולח. תלך, תמצא סוחר קשמירי שאינו ממולח, תַראה אותו לאחיו הקשמירים והם כבר ימששו אותו. והסוחר הזה לא אִכזב את השם הטוב שיצא לבני עמו, היה ממולח. דיבר וצחק על כל עניין שבעולם. הוא דיבר ואני, מעיל רועים קשמירי עליי, שתקתי.

חיפשתי מַראָה. לא הייתה מראה. זאת הייתה חנות קטנה וחשוכה, ללא מראה. בשמחה הייתי קונה בחנות אחרת, עם מראה, אבל היום, גם בהודו, קשה למצוא חנות עם מעיל שנראה כמו מעיל ושיש בה מראה.

לבסוף, באחת הזכוכיות של הארונות, בין אבזמים וחגורות מאובקות, ראיתי אותו, דמות של אדם מבוגר, מכורבל, מסורבל. זה אני? וזה המעיל הקשמירי? אני והמעיל? רציתי להיות בטוח. הזזתי מעט את גופי והדמות בזכוכית הארון היססה ולבסוף, באי רצון, צייתה. היא זזה. כן, זה הייתי אני.

האיש המשיך לדבר. תיאר את האגם בקשמיר, את בית הסירה של המשפחה, את גן התפוחים, את הנחלים, את המפלים. בקיץ הם יושבים בגן, כל המשפחה, ושותים תה. מקשיבים לרעש של המים, לרוח בֶּעָלים, ואוכלים תפוחים. את התפוחים הם אוכלים רק בסוף הקיץ, כשהם מוכנים. ״התפוחים בקשמיר...״

עיניו נצצו. הקשמירים, מכיוון שאינם מטלטלים את ראשיהם כאחיהם ההודים, עיניהם נוצצות כפליים. הזמין אותי לבוא לבקר בקיץ ולאכול תפוחים בסוף הקיץ. רצה שנקנה כרטיסים עכשיו, בחורף, עוד היום, אצל הדוד שלו, כי הכול ״fully booked". אבל אני, אף על פי שכבר ראיתי בזכוכית אחת את מה שראיתי, התעקשתי בעניין המראָה, מראה אמיתית.

"אני המראָה שלך," אמר, כשראה שאני מתעקש. "אני רואה אותך. אתה יפה. אתה רואה אותי? אני יפה?" עשה פרצוף של יפה. הסתכלתי על הפרצוף. פרצוף גאה, משופם, ערמומי.

לאט לאט הפרצוף השתנה. הבין שמשהו לא הגיוני במראֶה. היסס רגע, ואז ניגש אליי, הוריד ממני את המעיל ולבש אותו בעצמו. עכשיו הכול היה מושלם. הוא נעמד רציני והסתכל אל הצד עם הידיים בכיסי המעיל. אני וילד אחד שהגיע הבטנו בו בהערצה. הייתה שתיקה. בסוף התעשת האיש, פשט את המעיל ומיהר להחזירו אליי.

"נו?" אמרו פניו.

"מראָה," אמרתי.

שלח את הילד להביא מראה. ואני, שמח על התעקשותי, לבשתי מיד את המעיל בחזרה, תחבתי ידיי בכיסים והסתובבתי קצת בחנות. כבר היה צהריים ואני נכנסתי לחנות כשעוד היה בוקר. מאיפה יסחב הילד מראה? תהיתי, בינתיים שתינו תה. אני אוהב תה קשמירי. הוא מתובל בפראות ובכישרון והוא ללא חלב. המשכנו לדבר על קשמיר.

"כשאני שותה את התה שלך, אני מרגיש את קשמיר," אמרתי.

"Good, good," אמר האיש בפנים שמחות, אבל הוא לא באמת שמח. הוא התעייף. גם אני התעייפתי. נעשה חם. השמש יצאה. רציתי להוריד את המעיל, אבל הסוחר לא נתן. "הוא כבר מגיע, אל תוריד," אמר, כמעט התחנן. "בשביל להוריד תצטרך לעמוד, ואתה עכשיו יושב ושותה תה."

המשכתי לשבת עם המעיל, ולשתות תה. השיחה לאט לאט נעצרה. מזג לי עוד כוס. נמאס. בדיוק כשהתחלתי להתעצבן, הגיע הילד עם המראה.

צחקתי.

"זאת המראָה?"

"כן, זאת המראָה," אמרו הילד והקשמירי כמעט במקהלה.

הייתה זו מראה של אופניים עם זרוע ארוכה. העבירו אותה מיד ליד, כמו שמעבירים תמונה. כל אחד מסתכל ומעביר הלאה. הילד עושה פרצוף, האיש מסדר את השפם, בסוף הגיעה אליי. אחזתי בזרועה, הסתכלתי וצחקתי. ראו הקשמירי והילד שאני עדיין צוחק, וצחקו גם. שלושתנו צחקנו. במראה היו פנים צוחקות, זרות, מפחידות.

* * *

ערב ערב שולחים האנשים פרחים דולקים לשוט על גבי הנהר. הם מסדרים אותם בסירות זעירות, עשויות עלי בננה. ראיתי איך הם מדליקים אותם, מלווים עצמם בקולות שירה.

זה מתחיל כבר אחר הצהריים. גבר שר בקול ערֵב והקהל עונה. לפעמים, ממיטתי, גם אני עונה, שר, ותוך כדי כך חושב, הנה ערב בא, עוד מעט הם ישרפו את הפרחים.

ואז הם מופיעים. אורות קטנים, מרצדים, פזורים, רועדים בתוך חלוני ופניהם אל הווילון בצד. אבל עד אליו, הם אף פעם לא מגיעים. הרבה לפני כן, נעלמים במים הקרים.

אומרים על הגנגס שהוא לא נהר, שהוא רק התחפש לנהר. אני חושב שהאנשים שאומרים את זה צודקים.

על חוף קטן, ריק מאדם, תיניתי צרותיי. היה שם חול כהה, אדמדם, מפתה לגעת, בייחוד באזורים הרטובים שלו. התעלמתי. הבטתי בנהר, ולאחר היסוס התחלתי לדבר. דיברתי הרבה. מה אמרתי? מילים מועטות ממה שאמרתי אני עכשיו זוכר. מבויש דיברתי. נהרות... לא מדברים איתם. טובלים בהם, שוחים, שוחקים, משפריצים, הולכים שעות לאורכם, בעיקר מרגישים אותם. אם רוצים ואם לא, מרגישים. אבל לדבר עם נהר? החוף ריק מאדם. איש לא שומע, לא רואה. איש לא, חוץ מאיש אחד, שעליו אני יודע הכי מעט. לפעמים אני חושד שהוא בכלל לא קיים, או קיים רק קצת, כמו קצה של משהו אחר. והוא היה שם, האיש הזה, היה ושמע. ולאיש הזה קוראים לפעמים אני.

"אני, תמונת חיי מטושטשת," התלוננתי. "אני יכול להתענג על הערפל, אבל משהו בי מתקומם. רוצה את הצלול." חיכיתי.

הנהר שתק. המים היו שקטים. קולי הצרוד, הנרגש, הִדהד עוד זמן רב בתוך השתיקה. הנהר ארוך, הרהרתי, אולי אחד הארוכים ביותר, לוקח זמן עד שתלונה זורמת אלפי קילומטר במורד, אלפי קילומטר במעלה. אחכה.

אני עומד ומחכה. בסוף הסבלנות פוקעת ואני הולך. הלכתי והתנשפתי במעלה שלו, עד שהגעתי לגן אחד, שנראה כמו גן עדן. איך נראה גן עדן? אני לא יודע, אבל הגן נראה... כמו גן עדן. היה שם ספסל אבן ורוד אחד. התיישבתי וכמעט נרדמתי.

כמעט, אבל לא. המחשבות שוטטו להן לכל מקום, באותו הזמן, כאילו אין שבילים בעולם.

אני לא יודע איך נראה גן עדן? ודאי שאני יודע. כל אחד יודע. גן עדן נראה... כמו גן רגיל, רק שהוא מעודן. זורם בו נהר של אהבה. לא מים, אהבה. והנהר משקה את הצומח, הדומם והחי באהבתו. ובגלל זה, העצים, החיים, האבנים והרגבים מאושרים בגן, ולא מפסיקים לשמוח. והדומם, אגב, לא דומם בכלל, אלא צומח, מחייך וחי. ואותו הדבר נכון גם עם האוויר, שמתמלא רגשות, ריחות ונתזי חזיונות מופלאים. מתמלא וישר מתרוקן. וכל הדברים האלה עדינים. וכל הדברים האלה הולכים וללא הפסק מתעדנים.

אז במקום כזה, או לפחות דומה למקום כזה, על ספסל אבן ורוד אחד, ישבתי ועדיין חשבתי להתלונן. הפעם, הוא נהם בין סלעים גדולים ורבים. ואני, מוקף פרחים ענקיים, אדומים (מביניהם בִּצבֵּץ הנהר בלובנו), חשבתי מה להגיד. חשבתי וחשבתי, ולא מצאתי. "תמונת חיי... תמונת חיי..." מלמלתי... הבטתי בפרחים האדומים והשתתקתי. הפרחים חייכו אליי ואני חייכתי בביישנות בחזרה. הייתה שתיקה. שוב, הפרחים חייכו, הפעם הם בביישנות ואני בגלוי. כשפרחים מתחילים לחייך בביישנות — הן אי אפשר להתחרות בביישנות של פרחים. הפרחים הם הביישנים המוכשרים ביותר בתבל.

הסתכלתי על הנהר. הוא התעלם. רָעַשׁ לדרכו, אל המישורים. "שיתעלם," אמרתי. הייתי מאושר. כנראה נרדמתי.

או שלא. בכל אופן, עצמתי עיניי, וברעש החזק של הנהר ראיתי לפתע, להרף עין, את תמונת חיי צפה, כמו פרח בוער על פני הגנגֶס, והמראה היה נפלא בעיניי. הגוף כמעט לא זז, היה מכורבל כגוף של תינוק, והפנים זרמו במהירות מהבעה להבעה, אמרו אושר גדול. אז זה אני, אמרתי לעצמי, זה אני. חייכתי. הנהר נהם בהנאה.

"זה אני?" שאלתי לפתע את הנהר, בפרץ של חשדנות.

"לא," הודה הנהר.

"חשבתי ש..."

הייתה שתיקה. רציתי להמשיך את המשפט, אבל פתאום הבנתי שאני או לא, הנהר מדבר. וקולו, קול חלוקים ובוץ.

"אז מי זה היה שם, מאושר, עם פנים כמו אלה?"

שאלתי, לחשתי, הצבעתי על פניי, מחכה מילה אחרי מילה לראות אם תגיע תשובה.

"איש אחד... עם פנים... כמו אלה," ענה הנהר.

"גַנְגָה, אתה מדבר," לא התאפקתי.

נהם הנהר, ויותר לא דיבר.

עלה בדעתי, מלא רגשות תודה, לקטוף פרח אחד, אדום, ולתת לנהר, מתנה. פרח אדום... אחד.

כשפקחתי את עיניי, כל הפרחים שהקיפו אותי היו ורודים מבהלה. "פרח אחד," אמרתי, "רק אחד." אבל הם סירבו להיות שוב אדומים. "אני מצטער," לחשתי, "סליחה, גם לא אחד. כמובן, שאף לא אחד." אבל זה היה מאוחר מדי. פרחים לא שוכחים, ואני, שאהבתי כל כך, נאלצתי לקום וללכת.

לפני שהלכתי עוד ביקשתי לגעת, כמו בשביל להרגיע, אבל הם צחקו בבהלה, ולא נתנו. הנהר השתתק. רֵיחם העדין נעלם. מרחוק, בחשאי, כמו שמביטים באהוב, מבלי שיֵדע, הבטתי בהם. אבל הם ידעו וראו והביטו אחריי, ורוּדים עד האחרון שבהם. נאלצתי להיעלם. לא להיות. בכלל. לעולם. בעולם הזה, ובעולם הבא. וכך נהיה. עכשיו, כשאני איננו, הם ישנם — אדומים, נפלאים וביישנים, ברעש החזק של הנהר.