שומרת הערים האבודות 7 - פלשבק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שומרת הערים האבודות 7 - פלשבק
מכר
מאות
עותקים
שומרת הערים האבודות 7 - פלשבק
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שומרת הערים האבודות 7 - פלשבק

4.5 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שאנון מסנג'ר

שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

תקציר

בספר השביעי והבלתי נשכח בסדרת שומרת הערים האבודות סופי פוסטר חייבת לאפשר לעבר ולהווה להתמזג, משום שהסודות הקטלניים ביותר הם הראשונים להימחק.
סופי אינה יודעת במה או במי להאמין עוד. וכשמדובר במשחק כה מורכב ומרובה משתתפים, התמקדות באיום שגוי עלולה להתגלות כטעות חמורה ביותר. 
הנסתרים מוכיחים שסופי פגיעה יותר מכפי שחשבה, והיא מבינה שעליה לשנות את החוקים. יכולותיה יוצאות הדופן הצליחו להגן עליה עד כה, אבל לא עוד. כדי לנצח אויבים חסרי רחמים היא חייבת ללמוד להילחם.
למרבה הצער, אימוני לחימה לא יועילו לחבר אהוב שנאלץ להתמודד מול סכנה מסוג אחר. ובשעה שסופי וחבריה מנסים להתכונן למהלומה הבאה ומתמודדים עם הקשיים שמציב העבר, אויביהם ממתינים לרגע הגורלי שבו דעתם תוסח.

פרק ראשון

1

"לא מוזר לך לבוא לכאן כשמישהו אחר עומד למשפט?" שאל קיף, ובחן את שערו הבלונדיני, המעוצב בקפידה, בבבואתו שהשתקפה בלוחית מבהיקה על אחד הקירות המקושטים באבני חן לפני שנכנס בעקבות סופי אל אולם המשפט. "כי אני אשמח לעזור לך להפר כמה חוקים אם את מרגישה מחוץ לעניינים."
"גם אני!" התפרצה רוֹ, שומרת הראש של קיף. היא עיקמה את אפה המנוקב בעגיל וסקרה במבטה את האודיטוריום הריק, שנבנה כולו מאבני אזמרגד. "איכס, חבר'ה, הגזמתם לגמרי עם כל הנוצצים האלה. המקום הזה ממש מתחנן שארסק בו משהו."
"אף אחד לא מרסק שום דבר," הזהיר סנדור, שומר הראש של סופי. "וגם לא מעורר שום בעיה אחרת!"
האיום לא נשמע מפחיד כל כך בגלל קולו הצייצני של סנדור. אבל מאחורי הקול עמד גובלין לוחם בגובה שני מטרים, ששילב את זרועותיו האפורות על חזהו החשוף והבליט שרירים מרשימים ביותר.
רוֹ חייכה אליו חיוך מחודד שיניים וטפחה על שורת הפגיונות שעל ירכיה השריריות, תוספת חדשה למצבור נשקי הענקים שלה. "אשמח לראות אותך מנסה לעצור אותי."
"האמיני לי, אני איהנה מכל רגע," נהם סנדור ואחז בחוזקה בקת של חרב הענק השחורה שלו. "אני עדיין לא מאמין שהמועצה מתירה לך להיות נוכחת בדיונים האלה."
גם סופי התקשתה להאמין בכך.
עם זאת, היא עצמה לא ציפתה להזמנה.
בישיבת בית המשפט היו אמורים להשתתף רק בני משפחת ואקר, משום שבדיון הזה היה אמור להינתן גזר הדין — הליך שהוא רשמי בעיקר. אלוואר כבר הוחזק בכלא הסודי שהברבור השחור בנה במיוחד עבורו. כל שנותר למועצה לעשות הוא להחליט כמה שנים יהיה עליו להישאר שם.
אבל אולדן הגיע להייבנפילד באותו בוקר והסביר שהתירו לו להביא את סופי לדיון. ואחרי שהגיעה בזינוק אור לאיטרנליה, התברר לה שקיף ורו כבר מחכים שם.
קיף נראה אלגנטי מהרגיל. הוא לבש חולצה לבנה מעומלנת עם וסט שחור צמוד, ומעליהם שכמייה אפורה רקומה, וסופי חשה הקלה כשראתה מה בחר ללבוש — היא עצמה החליטה להפגין את תמיכתה באמצעות שכמייה בגוון ורוד עתיק, שהתאימה יותר לסגנון הלבוש המהודר של ביאנה מאשר לה. היא גם איפרה את עיניה בעיפרון הנצנצים המוזהב שביאנה אמרה לה שידגיש את עיניה החומות, אף ששנאה להפנות אליהן את תשומת הלב בשל צבען הייחודי בקרב האֶלפים.
"מה?" שאלה סופי כשהבחינה שקיף בוהה בה, ומחתה את עיניה בידה. "נמרח לי?"
"לא, פוסטר. את נראית... מושלמת."
היא הסמיקה כשקולו נשבר מעט, והצטערה על כך כשהוא חייך אליה את החיוך המתנשא והזחוח שהפך לסמלו המסחרי.
"אולדן אמר גם לך שהוא רוצה שתהיה כאן כדי להפגין תמיכה?" שאלה, ונעצרה במרכז האולם משום שהבינה פתאום שהיא לא יודעת אילו ממאות המושבים הוקצו להם.
חיוכו נמוג. "כן. הוא אמר שפיץ יזדקק לחבר היום."
"הוא אמר הרבה יותר מזה," מלמלה רו.
"תירגעי, פוסטר," אמר קיף. הוא שלח אל רו מבט נוזף ואז הצביע על הקמט שנוצר בין גבותיה של סופי. "אין טעם לעשות לי פרצופים מוטרדים. לא קורה שום דבר. אולדן פשוט... דואג לפיץ ותוהה איך הוא יתמודד עם זה."
"גם אני," הודתה סופי.
הכעס היה לעיתים קרובות ברירת המחדל של פיץ במצבים מורכבים מבחינה רגשית — ודבר לא עורר את זעמו יותר מאשר אחיו הבכור הבוגדני.
"טוב, עכשיו אני תקועה כאן עם חבורה של אלפים משעממים שחושבים שהם יודעים הכול ומתווכחים אחד עם השני," רטנה רו וכרכה סביב אצבעה אחת מצמותיה הקצרות — היא צבעה אותן לא מזמן בגוון ורוד בוהק התואם לצבע הטפרים שלה. "כמעט חבל לי שאני כבר לא בחופשת מחלה. ברצינות, מי חשב ששנים־עשר חברים במועצה זה רעיון טוב?"
סופי רצתה לציין שזאת מערכת מאוזנת הרבה יותר משלטון של מלך אחד, תאֵב כוח. אבל מאחר שרו הייתה בתו של מנהיג הענקים המפחיד — ומאחר שהברית של האלפים עם המלך דימיטאר התערערה במידה מסוימת אחרי שהנסתרים כמעט הרגו את רו כשתקפו את אטלנטיס — היא החליטה שיהיה חכם מצידה להימנע מההשוואה הזאת. במיוחד לאור העובדה שמועצת האלפים בהחלט לא הייתה מושלמת.
היא פנתה לעבר שנים־עשר כיסאות המלכות, שגדשו את הבימה בחזית החדר הירוק הנוצץ. כל אחד מהם קושט על פי סגנונו וטעמו של חבר המועצה ששמו התנוסס בראשו: קלארט, ויליה, אלינה, טריק, ליורה, אמארי, אורהלי, ראמירה, דארק, נולאנד, זארינה וברונטה.
סופי הכירה כמה מהם טוב מהאחרים, ולמדה לבטוח בשניים מהם. אבל היא לעולם לא תפסיק להצטער על חסרונו של הכיסא החזק והפשוט שנועד לחבר המועצה קנריק.
קנריק היה טוב לב. ומצחיק. ואחד מתומכיה הנאמנים ביותר של סופי.
ואילולא היא, הוא עדיין היה בחיים.
היא ניסתה לא לחשוב על כך, כי רגשות האשמה היו עלולים לערער את שפיותה. אבל היא עדיין הרגישה את חומן הצורב של הלהבות, עדיין שמעה את קולות הפיצוח והפצפוץ ואת הצרחות בשעה שהמגדל עטור האבנים היקרות נמס סביבם. והיא לעולם לא תשכח את מבטו המתגרה של פינטאן, כשהצית את להבת הנצח כדי למנוע ממנה לשחזר את זיכרונותיו.
סופי הייתה באֲבַדונְיה באותו לילה רק בגלל פקודה ישירה מהמועצה. אבל אילו הייתה חזקה יותר, מהירה יותר, פיקחית יותר מפינטאן...
"את בסדר?" שאל קיף וטלטל קווצה משערה הבלונדיני כדי לזכות בתשומת ליבה. "ולפני שתעני, זכרי: את מדברת עם אמפת. חוץ מזה, כבר תלשת שני ריסים מאז שהגענו לכאן, וברור לי שאת מתה לתלוש את השלישי."
הוא צדק.
הריסים שלה גירדו בכל פעם שהרגישה חרדה, וכשתלשה אותם היא חשה הקלה עצומה. אבל היא ניסתה שוב ושוב להיגמל מההרגל הזה, ולכן השאירה את ידיה לצידי גופה והכריחה את עצמה להביט בעיניו התכולות של קיף. "אני בסדר."
הוא הרים גבה אחת, והיא הוסיפה: "אני רק מתוסכלת. הלוואי שהמועצה הייתה מעמידה את פינטאן למשפט, ולא את אלוואר."
קיף רכן אליה. "לא כדאי שפיצְסטֶר ישמע אותך אומרת את זה."
"אני יודעת. גם לא ביאנה."
האחים הצעירים יותר במשפחת ואקר ספרו את הימים עד למשפטו של אלוואר, וסופי לא האשימה אותם על רצונם שאחיהם ייתן את הדין.
אבל...
היא הציצה מעבר לכתפה, ושמחה שהאולם עדיין ריק, מה שאפשר לה לשאול את השאלה שניסתה לא להוציא מפיה.
"אתה לא מרגיש שזה בזבוז זמן?"
"כי אלוואר לא זוכר שום דבר?" שאל קיף.
סופי הנהנה.
אלוואר היה חבר ותיק בנסתרים, והיה מעורב ברבות מהמזימות האכזריות שלהם לפני שסופי וחבריה מצאו אותו מסומם, מדמם ולכוד בתא במסתור נטוש. וכאשר שב סוף־סוף להכרתו, הוא אפילו לא זכר איך קוראים לו.
ולא נראה שהוא עושה הצגות. סופי בדקה. גם פיץ. גם אולדן. וגם מר פורקל. וקווינלין. וחבר המועצה אמארי — וגם כל טלפת אחר שהמועצה בטחה בו. איש מהם לא מצא ולוּ זיכרון אחד במוחו של אלוואר, אף שהחיפוש היה מעמיק. הברבור השחור אפילו הביא את דאמל — מנקה מיומן — שאמר להם שעברו של אלוואר נוקה ונמחק ביסודיות שלא תיאמן. סופי ניסתה להשתמש ביכולות הטלפתיות הייחודיות שלה כדי לבצע ריפוי נפשי, אבל לא הצליחה לשנות בו דבר. גם השיקויים שקיבל מצוות רופאים לא עזרו.
מוחו של אלוואר לא ניזוק או נפגע.
הוא היה... ריק.
סופי מעולם לא הרגישה דבר כזה — והיא ביקרה בלא מעט מחוזות נפשיים מוזרים בשנים האחרונות. לא הייתה שם חשיכה קרה ומחניקה, ולא היו תמונות מקוטעות וחדות. היה רק מרחב אפור, רך ומטושטש.
"אני לא מבינה למה המועצה מתמקדת במישהו שאיבד את הזיכרון," היא לחשה לקיף, "בזמן שפינטאן נמצא בידיהם והם לא עושים עם זה שום דבר."
המנהיג הקודם של הנסתרים נלכד במהלך הפשיטה על רדת הלילה. אבל פינטאן כרת עסקה עם המועצה בתמורה לשיתוף הפעולה שלו. לכן הוא הוחזק כעת בכלא שנבנה במיוחד עבורו, ובתמורה גילה להם היכן נמצאת כמות קטנה של תרופת נגד לסופורידין — סם הרגעה מסוכן שהנסתרים פיתחו לשם מטרה שעדיין לא הייתה ידועה. הוא גם דרש שירחיקו ממנו את כל הטלפתים, כדי להבטיח שאיש לא יוכל לנבור בזיכרונותיו. ואף שהמועצה הצליחה לפחות לחלץ ממנו הבטחה שיסייע לה להשיג גישה למטמון העתיק שלו — גאדג'ט קטן בגודל גולה שהכיל זיכרונות מסוכנים שנקראו "הסודות הנשכחים" — חלפו שבועות והם לא הצליחו לחלץ ממנו ולו פיסת מידע אחת, ולא ברור אם משום שפינטאן חיבל בתהליך או משום שמטמונים היו המצאה לא מושלמת.
"את חושבת שהוא מתכנן משהו," ניחש קיף.
"אתה לא חושב?"
פינטאן כבר הוכיח שהוא אשף המזימות הארוכות והמורכבות. הוא החריב את לומנאריה, ושחרר את וֶסְפֵּרָה מהצינוק בטירה באמצעות תוכנית שדרשה מחברי מפתח בקרב הנסתרים שיסכימו שיכלאו אותם. ייתכן שהוא חוזר על אותו הטריק — וסופי ידעה שהיא תוכל לגלות זאת, אם המועצה רק תניח לה להיפגש איתו.
אבל כל בקשותיה לבקר אצלו נענו בשלילה. וכשפנתה לעזרתו של קולקטיב הברבור השחור, הם אמרו לה שהמועצה לא מאשרת גם להם גישה אליו.
"למה פינטאן הוא עדיין זה ששולט בעניינים?" היא מלמלה. "הוא כבר נתן לנו את תרופת הנגד."
"אני לא יודע." נראה שקיף מתחבט, ולבסוף הוסיף, "אבל הוא לעולם לא ישתף פעולה. אז את באמת רוצה לבצע עליו פיצוח זיכרון נוסף? אחרי כל מה שקרה עם אולדן — וקנריק..."
סופי בהתה בכפות ידיה וליטפה באצבעה אחת מטבעות האגודל שבלטה מבעד לכפפות התחרה שלה. היא קיבלה את הטבעות החרותות במתנה מפיץ. הן נועדו לסמן את שניהם כקוגנאטים, והקשר הטלפתי הנדיר ביניהם יצר כוח משותף חזק בהרבה מזה שהיה להם בפעם הקודמת שהתמודדו עם פינטאן. סופי גם התגלתה כבעלת יכולת של מגבירה, תכונה שאפשרה לה להעצים את כוחו הנפשי של פיץ בנגיעה קלה בקצות אצבעותיה. לכן לא היה ספק בליבה שהם יכולים לפרוץ את החסימה של פינטאן ולגלות מה הוא מסתיר.
אבל... פיצוחי זיכרון הם אירועים נוראיים ואכזריים, גם כשהם נחוצים.
"אני לא חושבת שיש לנו ברירה," היא הודתה. "גם אם פינטאן הוא לא חלק ממזימה גדולה יותר, הוא מוכרח לפחות לדעת מה וֶספרה מתכננת."
"אבל הוא לא יֵדע מה אימא שלי זוממת," הזכיר לה קיף. "והיא זאת שמנהלת את העניינים עכשיו."
סופי לא הייתה בטוחה שזה נכון.
ליידי ג'יזלה אכן השיגה שליטה על הנסתרים כשניסתה להחריב את אטלנטיס. אבל וספרה שיתפה איתה פעולה רק משום שאימו של קיף לכדה אותה בשדה כוח, ואיימה להשאיר אותה בתוכו עד שהמועצה תגיע לעצור אותה. וספרה לא נראתה כמישהי שתשתף פעולה לאורך זמן — במיוחד לאור העובדה שהיא עמדה על כך שהיא וליידי ג'יזלה חלוקות בדעותיהן.
עם זאת, אימו של קיף הצליחה בעבר לשקם את כוחה, והיא ודאי נוקטת אמצעי זהירות שנועדו להבטיח שאיש לא יוכל להביס אותה שוב.
"יש לנו יותר מדי נבלים," נאנחה סופי.
קיף נחר בבוז. "מה את אומרת."
היא אפילו לא הביאה עכשיו בחשבון את שאר חברי הנסתרים. או את הענקים שערקו מצבאו של המלך דימיטאר. או את הגמדים שנעלמו כמה חודשים קודם לכן, כנראה כדי להצטרף להתקוממות, או —
"הי," אמר קיף, ונופף באוויר כמו שעשה בכל פעם שרגשותיה החלו להסתחרר. "אנחנו יכולים להתמודד עם זה, בסדר? אני יודע שאת לא מרגישה ככה —״
"נכון," הסכימה סופי.
הם ניסו לגבש תוכנית במשך שבועות ועדיין לא הצליחו. ובכל פעם שהנסתרים הפתיעו אותם, אנשים נפגעו.
סופי אפילו הסתכנה והשתמשה במקשר הישן של קיף, שאימו תכנתה כדי לאפשר לו ליצור איתה קשר בסתר. אבל או שליידי ג'יזלה התעלמה מהם, או שהיא ניתקה את הקשר. והברבור השחור החרים את הגאדג'ט למקרה שמישהו ינסה להשתמש בו כדי לרגל אחריהם.
קיף גיחך. "את חמודה כשאת מודאגת. אמרתי לך את זה, נכון?"
סופי שלחה אליו מבט נוקב להפליא, אבל חיוכו רק התרחב. הוא התקרב והושיט אליה את ידיו. "בואי נעבור את היום, טוב? ואז אלוואר כבר לא יסיח את דעתו של איש, ונוכל להתמקד במה שחשוב."
"כן, אתה צודק."
"הממ." הוא העביר את אצבעו על עורה בחלק שבין הכפפה לקצה שרוולה המעוטר בחרוזים. "יש משהו שאת לא אומרת כרגע. אני מרגיש את זה."
הוא צדק.
זו הייתה השאלה הנוספת שהיא ניסתה לא לשאול, משום שהייתה כמעט בטוחה שהיא יודעת מה יגידו חבריה.
"בחייך, פוסטר. זה אני. את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי. ואת כבר מכירה את כל הסודות הגרועים ביותר שלי, אז..."
הכנות שבעיניו גרמה לה לשוב ולהציץ מעבר לכתפה ולוודא שהחדר ריק לפני שלחשה, "אתה לא חושב שמוזר להעניש מישהו על פשעים שהוא לא זוכר שביצע?"
"מוזר?" שאל קיף. "או לא בסדר?"
"גם וגם, אני חושבת."
הוא הנהן, צעד לאחור והחליק על פניו בידו. "תראי... הכול כאן מוזר. אבל גם אם אלוואר לא זוכר את הדברים המזעזעים שהוא עשה, זה לא אומר שהם לא קרו."
"נכון."
סופי ידעה טוב יותר מכולם למה אלוואר מסוגל. ובכל זאת... בפעמים המעטות שראתה אותו מאז שאיבד את זיכרונו, הוא נראה שונה.
הוא לא היה ערמומי או יהיר או כעוס.
הוא היה מבועת. ומיואש. ורוב הזמן הוא התחנן בפניהם שיבינו שהוא לא מי שהם חושבים.
"הוא עדיין יכול לקבל בחזרה את הזיכרונות שלו," הזכיר לה קיף. "גם אם לא מצאנו מה אמור לעורר אותם, זה לא אומר שהנסתרים לא תכננו דבר כזה."
זו הייתה עוד סיבה לרצונה של סופי לחפש במוחו של פינטאן. הם מצאו את אלוואר חודשים לפני שפינטאן נעצר, והוא ללא ספק ידע מדוע אלוואר הגיע בסופו של דבר לתא ההוא.
אבל מאחר שהמועצה לא שיתפה פעולה, סופי שכנעה את מר פורקל להביא את אלוואר למקומות הקשורים לעברו, כמו הדירה שהתגורר בה והמחבוא החרב של הנסתרים, שהם גילו. הם גם חשפו את אלוואר במשך כמה ימים לתמונות, לקולות ולריחות אקראיים, ואפילו לטעמים, בניסיון לעורר אצלו זיכרון מוכר כלשהו.
דבר מכל אלה לא עורר פלשבק, ולו הזעיר ביותר.
והיא התחילה לחשוש ששום דבר לא יצליח לעשות זאת.
"אני לא אומרת שאני בוטחת באלוואר," אמרה ופנתה להביט במאות המושבים הריקים. "אבל אני גם יודעת כמה מפחיד לעמוד בחדר הזה מול המועצה, ואין לי מושג איך הייתי עומדת בזה בלי לזכור אפילו מדוע אני נשפטת. כלומר... העתיד של אלוואר ייקבע על פי עבר שהוא לא מאמין שהוא העבר שלו."
"אבל הוא כן שלו," טען קיף. "הרי אנחנו לא ממציאים את זה. הוא עזר לחטוף אותך ואת דקס, והוא עזר לנסתרים לחטוף את ויילי ולענות אותו, והוא עזר לחטוף את המשפחה האנושית שלך — ואלה רק הדברים שידועים לנו. ראיתי איך הוא התנהג כשהעמדתי פנים שאני מצטרף לנסתרים. הוא היה לגמרי בעניין. מחויב במאה אחוז למטרות שלהם, ולכל מה שביקשו ממנו לעשות. והוא היה ממשיך להתנהג כך אם הם לא היו נפטרים ממנו — אם זה באמת מה שקרה. את רוצה לתת לו להתחמק מעונש רק בגלל שהם מחקו את התודעה שלו כדי שלא יוכל לגלות לנו את הסודות שלהם?"
"לא. אבל להמשיך לכלוא אותו בתא הנורא הזה... אני עדיין מרגישה שזה לא הוגן איכשהו."
"אוף, אתם האלפים חושבים יותר מדי על כל דבר," רטנה רוֹ. "זה פשוט: בוגד הוא בוגד, וצריך להעניש בוגדים כדי שכולם יבינו שיש השלכות לבגידה. אם אתם לא מוכנים לחסל אותו, כלאו אותו וזרקו את המפתח. או, וזה עדיף, תלו את המפתח מול עיניו כך שיהיה מוכרח לבהות בו לנצח, בידיעה שלעולם לא יוכל להגיע אליו."
"לשם שינוי, נסיכת הענקים ואני מסכימים," הצטרף סנדור.
סופי נאנחה. "טוב, כנראה מזל שההחלטה הזאת לא בידיי."
"נכון," הסכים קיף. "כי אני די בטוח שפיץ יקבל התמוטטות עצבים אם המועצה לא תגזור על אלוואר מאסר עולם."
סופי התכווצה בתגובה לדבריו.
האלפים הגדירו את תוחלת החיים שלהם "בלתי מוגבלת", משום שעד כה איש מהם לא מת מזקנה. כך שאם משאלתו של פיץ תתממש, אלוואר יישאר כלוא במשך אלפי שנים — אולי אפילו מיליוני שנים. והתא שלו לא היה סתם צפוף ומחניק. הוא היה טמון במרכזה של בִּיצה רקובה, ועמדה בו צחנה מסריחה יותר מהבל פה של שדונים.
קיף שב ונעמד לצידה, רכן אליה ולחש, "אני מבין מה את אומרת, פוסטר. זה אמור להיות קל יותר להעניש את הרעים — וגם הרבה יותר כיפי."
"כן," אמרה סופי בשקט. "כל כך הרבה זמן כעסתי על אלוואר. לא חשבתי שבסוף ארחם עליו."
"ובגלל זה אנחנו עומדים להיתקע כאן במשך שעות," ייבבה רוֹ.
"לא, אני בטוח שחברי המועצה כבר החליטו," אמר לה קיף. "הם רק עושים הצגה בשביל הוואקרים."
"רוצה להתערב?" רוֹ חייכה חיוך מסוכן והוסיפה, "אני אומרת שנהיה כאן עד השקיעה. ואם יתברר שצדקתי, אתה תגיע לבית הספר לבוש בשריון של ענקים, במקום בתלבושת אחידה."
קיף גיחך. "זאת לא בעיה. אני איראה מדהים בחיתול המתכת הזה. אבל אני אומר שהדיון הזה יסתיים תוך שעה. ואם יתברר שצדקתי, תקראי לי מעכשיו והלאה 'הלורד שיערהוֹרֵס'."
סופי נענעה את ראשה. "חבר'ה, אתם בלתי נסבלים."
"ובגלל זה את אוהבת אותנו!" קיף כרך את זרועו סביב כתפיה. "כדאי לך להצטרף להתערבות, פוסטר. אני בטוח שהמוח הערמומי שלך יוכל להמציא כמה עונשים משפילים במיוחד לזה שיפסיד."
הוא כנראה צדק. אבל לא הייתה לה שום כוונה להסתכן בלבישת שריון מתכת וללכת כך לפוקספייר. השריון של רו נראה כמו מחוך מימי הביניים בשילוב חלק תחתון של ביקיני עשוי מדוקרני מתכת.
"אין סיכוי," היא אמרה.
קיף פלט אנחה דרמטית. "בססססדר. אני כנראה לא יכול להאשים אותך, כי אני כבר חייב לך טובה אחת. אגב, יש לך כבר מושג מה יהיה העונש שלי? אל תחשבי שלא שמתי לב שאת מתמהמהת."
"אני לא מתמהמהת," התעקשה סופי. "אני פשוט... עוד לא החלטתי מה אני רוצה."
"כן, אני יודע." הנימה המתגרה נעלמה מקולו, ובמקומה הופיע משהו אחר, שגרם לסופי להיות מודעת מאוד לכך שהם עומדים קרוב מאוד זה לזה. "קחי את הזמן," אמר לה, כמעט בלחישה. "רק... תגידי לי כשתחליטי. כי אני..."
דלתות האולם נפתחו בבת אחת וקטעו את מה שעמד לומר.
"הו, יופי. הנה מגיע מצעד האֶלפים," רטנה רוֹ.
"מצעד הוואקרים," תיקן קיף. "וכדאי שתתכונני. הם נוצצים יותר מכולנו."
והם אכן נצצו.
פיה של סופי נפער מעט למראה בני המשפחה האגדית לדורותיה — הם צעדו בטור אל תוך האולם בשמלות מקושטות, וסטים מחויטים וגלימות מעוטרות באבני חן. היא חשבה שהתרגלה לעושרם המופלג וליופיים חסר הגיל של האלפים. אבל הוואקרים דרשו תשומת לב באופן שהיא לא יכלה להסביר. היה משהו בולט בכל אחד ואחת מהם, וזה היה מרשים במיוחד בהתחשב בכך שהם היו שונים כל כך זה מזה. היא הבחינה בכל צבע שיער, גון עור, תווי פנים ומבנה גוף. זה כנראה לא היה אמור להפתיע אותה — השושלת המשפחתית שלהם הייתה בת אלפי שנים, ואֶלפים לא בידלו את משפחותיהם באמצעות הופעתם כפי שקורה אצל בני האדם לעיתים קרובות. אבל היא הייתה רגילה כל כך לדמיון הרב בין פיץ, ביאנה ואלוואר ובין הוריהם, ולכן דמיינה שלכל קרובי המשפחה שלהם יש שיער כהה ועור בהיר, אבל זה היה טיפשי.
היא בחנה את כולם כשחלפו על פניה, בתקווה שתצליח לראות את פאלון ואקר — הסבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא של פיץ וביאנה. היא ניסתה להיפגש איתו במשך חודשים, בתקווה שיספר לה עוד על הסיבה שבגללה שלח את וספרה לצינוק בלומנאריה. אבל הוא סירב לשתף פעולה, והסירוב עצבן אותה ממש.
היו שם לא מעט גברים עם אוזניים מחודדות — סימן ההיכר של הקדמונים — אבל סופי לא ידעה על המראֶה החיצוני של פאלון שום דבר נוסף שיכול לעזור לה לצמצם את האפשרויות. והיא לא יכלה לשאול את קיף, כי האולם היה שקט מדי. איש לא אמר מילה בזמן שהם עלו במדרגות האולם והתיישבו במקומותיהם.
ובכל זאת, בדרך כלשהי השקט הלך והתעבה כשהדלתות נפתחו שוב, ואולדן ודלה צעדו לתוך האולם, ואחריהם פיץ וביאנה ושומרי הראש הגובלינים שלהם, וולצר וגריזל.
סופי ראתה את חבריה מוכי יגון, רועדים מרוב כעס, מתייפחים בהיסטריה — אפילו מוכים ושותתי דם וכמעט מתים. אבל היא מעולם לא ראתה אותם כל כך... מבוישים.
בגדיהם היו כהים ומשעממים, והם נעצו את עיני הטורקיז שלהם ברצפה. ביאנה אפילו נעלמה בין הצעדים לזמן ארוך יותר מהרגיל.
וכך גם דלה, ששערה הארוך נאסף לאחור בזנב סוס פשוט, והיא לבשה שמלה וגלימה אפורים, ללא קישוטים.
הגלימה והווסט של אולדן היו פשוטים באותה מידה.
לא שמשהו מכל אלה עזר להם למשוך פחות תשומת לב.
האוויר בחדר השתנה: הוא הלך ונעשה חם וכבד יותר עם כל מבט שנשלח לעברם — מטח של שיפוטיות צורבת שכוון אל משפחת ואקר, שהמיטה חרפה על שמה. ונראה שפיץ וביאנה התכווצו תחת כובד ההתרחשות. הם השפילו את סנטריהם והחישו את צעדיהם בשעה שמלמולי כעס החלו להישמע, תחילה כרחש קל שהלך והתגבר עד שהפך להלמות תוף.
סופי ניסתה לחשוב על משהו לומר בזמן שיתקרבו אליה אבל מוחה לא שיתף פעולה, ולשם שינוי לא נראה שלקיף יש בדיחה מוכנה. לבסוף היא אילצה את עצמה לבחור ב"הי" משעמם.
ביאנה הפנתה את ראשה בתנועה חדה. "וואו, חבר'ה, מה אתם עושים כאן?"
"אבא שלך לא סיפר לך שהוא ביקש שנבוא?" שאל קיף, והסיר את ידו מכתפה של סופי כשראה שפיץ נועץ בהם מבט.
"רציתי שזאת תהיה הפתעה," הסביר אולדן. "אני מקווה שזה בסדר."
"כמובן!" ביאנה כמעט הפילה את סופי כשהתנפלה עליה בחיבוק, אבל סופי חיבקה אותה בחזרה בעדינות ככל שיכלה.
ביאנה טענה שוב ושוב שהיא החלימה מהפציעות הקשות שנגרמו לה ברדת הלילה, אבל סופי שמה לב שהיא לבשה כעת בגדים עם שרוולים ארוכים ובחרה בשמלות ובטוניקות שכיסו את צווארה ואת כתפיה.
"דרך אגב, את נראית מהמם," אמרה ביאנה והתרחקה מעט כדי להתפעל משמלתה של סופי. "עכשיו אני מצטערת שלא קלעתי לעצמי צמות או משהו."
"די, נו. את נראית מדהים," אמרה סופי. "כמו תמיד."
זה לא היה שקר.
ביאנה זהרה גם באולם מלא בבני ואקר.
וכך גם פיץ — אם כי סופי ניסתה לא לשים לב לכך.
"היי, פיצי," אמר קיף ונעץ מרפק בצלעותיו. "רוצה להצטרף להתערבות שלנו על אורך הדיון? אתה יכול לקבוע את התנאים שלך, אבל אם תפסיד בהתערבות תצטרך ללבוש חיתול מתכת לבית הספר ולקרוא לי הלורד שיערהורס מעכשיו והלאה."
"אה... טוב, אז לא," אמר פיץ, וביאנה שאלה, "שיערהורס?"
"הלורד שיערהורס," תיקן קיף. "מה? זה מדויק."
הוא טלטל את ראשו כאילו השתתף בפרסומת לשמפו. "נראה לי שאנחנו צריכים ללכת על זה בכל מקרה — מה את אומרת, פוסטר?"
"אני אומרת שאתה מגוחך."
ביאנה צחקקה. ושפתיו של פיץ התעוותו בהבעה שהזכירה תחילתו של חיוך. אפילו אולדן ודלה נרגעו מעט.
אבל כולם הרצינו כשאולדן סימן להם ללכת בעקבותיו אל מדרגות צרות וכסופות, שהובילו אל בימה שעליה שורת כיסאות הפונים למושביהם של חברי המועצה.
פיץ הושיט לסופי את זרועו, והיא ניסתה להתעלם מהרפרוף שהתעורר בבטנה בתגובה למחווה. הוא ודאי עשה זאת רק משום שכולם ידעו שטיפוס ללא מעידות לא היה מתכונותיה הבולטות — במיוחד כשנעלה נעליים עם עקבים. אבל פניה התלהטו בשעה ששילבה את זרועה בזרועו.
הן התלהטו אפילו יותר כשאמר לה, "אני שמח שאת כאן."
"גם אני."
היא התכוונה לכך, אם כי הזמזום בחדר השתנה — והיא קלטה די מילים פה ושם כדי להבין שרבים מהנוכחים מדברים עליה עכשיו.
"גדלה אצל בני אדם."
"עברה שינוי גנטי."
"פרויקט מונלארק."
היו גם כמה אזכורים של "שידוך", וסופי החליטה שהיא לא רוצה לדעת לְמה הכוונה. במיוחד כשהבחינה בחיוך המעושה על פניו של קיף.
פיץ הוביל אותה לכיסא בקצה השמאלי המרוחק של הבימה והתיישב לצידה. קיף ישב מעברו האחר ואיתו ביאנה, דלה ואולדן. כל שומרי הראש תפסו את מקומותיהם מאחוריהם.
"איפה אלוואר יֵשב?" לחשה סופי, כשהבחינה שאין עוד מושבים פנויים.
אולדן הצביע על סימון בצורת ריבוע על הרצפה. "הבימה הזאת תתרומם כשהוא יעמוד עליה."
"הוא מוכרח להתייצב לבדו מול המועצה," הסבירה דלה בשקט.
"נראה שאנחנו מתחילים עכשיו," אמר קיף לרו, בזמן ששני תריסרי גובלינים חמושים צעדו לתוך האולם ונעמדו סביב מושביהם של חברי המועצה.
"לזה הם קוראים אבטחה?" התנשפה רו. "יכולתי לגבור עליהם אפילו בלי לשלוף פגיון."
תרועת חצוצרות היסתה את תשובתו של סנדור — ונראה שטוב שכך. בטנה של סופי התהפכה כששנים־עשר חברי המועצה נצצו והופיעו על הבימה, לבושים בגלימותיהם הכסופות המבריקות וחובשים את נזריהם.
רו נחרה בבוז. "וואו. אבני החן על הנזרים שלהם תואמות למושבים שלהם? ברצינות?"
"את מעדיפה שנקעקע את הקישוטים על עורנו, נכון?" קרא אליה חבר המועצה אמארי.
קולו העמוק והקטיפתי הדהד מקירות האזמרגד. אבל רו לא נראתה מאוימת כהוא זה כשהושיטה יד וליטפה באחד מטפריה הוורודים את הקעקועים המסולסלים שעל מצחה.
"אני בספק אם הייתם עומדים בכאב," אמרה.
"אני חושב שתופתעי לגלות מה אנחנו מסוגלים לשאת," ענה חבר המועצה אמארי.
בדרך כלל גון עורו דמה לזה של שערו הכהה הארוך, אולם נראה שהזיכרונות שבגללם אמר מה שאמר הפכו אותו לאפרורי מעט.
"אבל לא לשם כך התכנסנו," הוא הוסיף, והתיישב בכס המשובץ אבני ספיר שצבען תאם את הנזר שלו ואת צבע עיניו. "אני יודע שלרבים מהנוכחים כאן ממתינות משימות חשובות. בואו לא נבזבז את הזמן."
"שמעת את זה?" שאל קיף את רו בזמן ששאר חברי המועצה התיישבו איש־איש בכיסאו. "הם לא מתכוונים לבזבז זמן."
"פששש... כאילו שזה יחזיק מעמד," אמרה רו.
"הביאו את הנאשם!" הורה אמארי, וארבעה לוחמים גובלינים נוספים נכנסו פנימה, כשהם מקיפים דמות עטוית ברדס שהבהבה אל שדה הראייה ומחוצה לו עם כל צעד. בדיוק כמו אימו ואחותו.
אלוואר מעולם לא היה מושך באופן נטול מאמץ כמו אחיו ואחותו הצעירים, אבל הוא תמיד פיצה על כך בעזרת בגדיו נטולי הרבב, שערו המשוח להפליא בג'ל ומבנה גופו, שנראה כאילו עסק באימונים במשך שעות מדי יום. הוא היה נחרד לו היה רואה את האדם השדוף והחבוט שהפך להיות. דומה כי גלימתו האפורה הרפויה בלעה אותו בתוכה, וקווצות שמנוניות של שערו הכהה הסתירו את עיניו הכחולות הבהירות.
אבל הנורא מכול היה מראה הצלקות האדומות שהשחיתו את פניו הכחושות.
"כדאי מאוד שהמועצה תעשה את המעשה הנכון," לחש פיץ בזמן שהבימה התרוממה והעלתה את אלוואר עד לגובה מושבם של חברי המועצה.
"אמור את שמך לפרוטוקול," הורה חבר המועצה אמארי.
אלוואר קד קידה לא יציבה והסיר את הברדס מעל ראשו. "נאמר לי ששמי הוא אלוואר סורן ואקר."
"אתה נשמע כאילו אינך מאמין שזה נכון," העיר אמארי.
"אני לא יודע במה אני מאמין," אמר אלוואר. "כפי שאני אומר לכם שוב ושוב, אין לי כל זיכרון מעברי."
פיץ הושיט יד אל סופי כשחבר המועצה אמארי עצם את עיניו. כדובר המועצה, תפקידו של אמארי היה לגשר בטלפתיה על כל הוויכוחים, כדי להבטיח שהמועצה תציג חזית אחידה לפני הקהל.
כמה שניות ארוכות חלפו — וחיוכה של רו התרחב עם כל אחת מהן — עד שאמארי שאל את אלוואר, "האם אתה מבין מדוע הבאנו אותך להתייצב לפנינו היום?"
אלוואר קד שוב. "אני מבין שהועלו נגדי אישומים מסוימים. אבל אין לי כל דרך לאמת אותם."
"אתה רומז שאנחנו שקרנים?" הטיח בו קול חד.
כל המבטים הופנו אל חבר המועצה ברונטה, הוותיק מבין חברי המועצה — דבר שעליו העידו אוזניו המחודדות, כמו גם ארשת פניו — ארשת נחושה של אלף שיכול לגרום כאב לכל מי שירצה, באמצעות מבטו בלבד.
אלוואר נסוג צעד אחד לאחור. "מובן שלא. אני רק... מדגיש את מצבי הקשה. אתם כל הזמן מתארים את הפשעים שלי, אבל אני לא מרגיש שום קשר אליהם. בדיוק כפי שאני לא מרגיש שום קשר לאיש בחדר הזה, למרות שאומרים לי שאתם המשפחה שלי." הוא הפנה את ראשו ובחן במבטו את הקהל המאיים עד שעיניו נעצרו על אולדן ודלה. "הלוואי שיכולתי לזכור אתכם. הלוואי שיכולתי לזכור משהו. אבל מכיוון שאני לא יכול, כל מה שאגיד הוא ש... מי שעשה את הדברים הנוראים שאתם מאשימים אותי בהם, הוא לא אני. אולי פעם זה הייתי אני. ואם כך, אני באמת מצטער. אבל אני מבטיח לכם שאני כבר לא אותו אדם."
"בטח," מלמל פיץ, בקול רם מספיק כדי שהמילה תהדהד בין הקירות.
"אני מבין את הספקנות שלך," אמר חבר המועצה אמארי. "גם לנו יש ספקות."
"אז תנו לי להוכיח את עצמי!" התחנן אלוואר. "אני מבין שהסיכוי שלי לשוב ולזכות בחירותי הוא דל. אבל אם כן תחליטו להשיב לי אותה —״
"נסכן את חייהם של כל תושבי הערים האבודות," סיים חבר המועצה אמארי את המשפט במקומו. "בין שאתה זוכר את עברך ובין שלא, הקשר שלך לנסתרים הוא איום שלא נוכל להתעלם ממנו."
כתפיו של אלוואר צנחו.
"אבל," הוסיף אמארי, ונראה שהחדר כולו עצר את נשימתו, "המאסר הנוכחי שלך יוצר גם הוא בעיה סבוכה."
ידו של פיץ רעדה וסופי הידקה את אחיזתה בה ושילבה את אצבעותיה העטויות בכפפה באצבעותיו בזמן שחבר המועצה אמארי עצם את עיניו ושפשף את רקותיו.
רו רכנה לפנים ולחשה לקיף, "תתכונן לדיון ארוך, חובב התערבויות שכמוך. ותתכונן גם לפזז ברחבי בית הספר בשריון הזעיר ביותר שיש לנו."
קיף משך בכתפיו.
אבל אמארי נעמד, צעד פעמיים לאורכה של הבימה ואז נעצר והביט באלוואר. "אני מודה, איש מאיתנו לא חש בנוח עם מה שאני עומד להגיד — אבל אנחנו גם לא מוכנים לחרוץ דין בשעה שישנן כל כך הרבה שאלות פתוחות."
"מה?" פלט פיץ וקם בקפיצה על רגליו.
"אנחנו מבינים שזהו מצב מאתגר מבחינה רגשית עבורך," אמר אמארי לפיץ. "ולכן אני מוכן לסבול את ההפרעות שלך. אבל ודאי תסכים שהמטרה העיקרית של כל עונש מוכרחה להיות מניעתם של פשעים נוספים. ואנחנו לא נוכל לקבוע מה נחוץ לשם כך במקרה של אחיך, עד שנגלה מי הוא עכשיו. עלינו לראות כיצד הוא מתקשר עם הזולת ולבחון את התנהגותו במצבים יומיומיים — וזה לא יכול לקרות בתאו המבודד. אבל מאחר שאיננו יכולים לבטוח בו, עלינו להעביר אותו לסביבה שבה הוא יימצא תחת פיקוח מתמיד ומופרד מעולמנו, ועם זאת תספק לנו הזדמנויות רבות לעמוד על טיבו."
סופי הבחינה בהבעותיהם של אולדן ודלה, שהעידו על כך שאינם מופתעים כלל, ובאותו הרגע הבינה שזו הסיבה שהיא הוזמנה לכאן, לספק תמיכה נפשית.
מבט מהיר אל קיף הבהיר לה שהוא הגיע לאותה המסקנה.
ולכן, איש מהם לא נראה מופתע כמו יתר הנוכחים בקהל כאשר אמארי הכריז על החלטת המועצה. אבל היא בכל זאת הרגישה גל חמוץ של אימה מתנחשל בתוכה בשעה שאמר, "אלוואר ישוב כעת לאוורגלן לתקופה של שישה חודשים."

שאנון מסנג'ר

שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

עוד על הספר

שומרת הערים האבודות 7 - פלשבק שאנון מסנג'ר

1

"לא מוזר לך לבוא לכאן כשמישהו אחר עומד למשפט?" שאל קיף, ובחן את שערו הבלונדיני, המעוצב בקפידה, בבבואתו שהשתקפה בלוחית מבהיקה על אחד הקירות המקושטים באבני חן לפני שנכנס בעקבות סופי אל אולם המשפט. "כי אני אשמח לעזור לך להפר כמה חוקים אם את מרגישה מחוץ לעניינים."
"גם אני!" התפרצה רוֹ, שומרת הראש של קיף. היא עיקמה את אפה המנוקב בעגיל וסקרה במבטה את האודיטוריום הריק, שנבנה כולו מאבני אזמרגד. "איכס, חבר'ה, הגזמתם לגמרי עם כל הנוצצים האלה. המקום הזה ממש מתחנן שארסק בו משהו."
"אף אחד לא מרסק שום דבר," הזהיר סנדור, שומר הראש של סופי. "וגם לא מעורר שום בעיה אחרת!"
האיום לא נשמע מפחיד כל כך בגלל קולו הצייצני של סנדור. אבל מאחורי הקול עמד גובלין לוחם בגובה שני מטרים, ששילב את זרועותיו האפורות על חזהו החשוף והבליט שרירים מרשימים ביותר.
רוֹ חייכה אליו חיוך מחודד שיניים וטפחה על שורת הפגיונות שעל ירכיה השריריות, תוספת חדשה למצבור נשקי הענקים שלה. "אשמח לראות אותך מנסה לעצור אותי."
"האמיני לי, אני איהנה מכל רגע," נהם סנדור ואחז בחוזקה בקת של חרב הענק השחורה שלו. "אני עדיין לא מאמין שהמועצה מתירה לך להיות נוכחת בדיונים האלה."
גם סופי התקשתה להאמין בכך.
עם זאת, היא עצמה לא ציפתה להזמנה.
בישיבת בית המשפט היו אמורים להשתתף רק בני משפחת ואקר, משום שבדיון הזה היה אמור להינתן גזר הדין — הליך שהוא רשמי בעיקר. אלוואר כבר הוחזק בכלא הסודי שהברבור השחור בנה במיוחד עבורו. כל שנותר למועצה לעשות הוא להחליט כמה שנים יהיה עליו להישאר שם.
אבל אולדן הגיע להייבנפילד באותו בוקר והסביר שהתירו לו להביא את סופי לדיון. ואחרי שהגיעה בזינוק אור לאיטרנליה, התברר לה שקיף ורו כבר מחכים שם.
קיף נראה אלגנטי מהרגיל. הוא לבש חולצה לבנה מעומלנת עם וסט שחור צמוד, ומעליהם שכמייה אפורה רקומה, וסופי חשה הקלה כשראתה מה בחר ללבוש — היא עצמה החליטה להפגין את תמיכתה באמצעות שכמייה בגוון ורוד עתיק, שהתאימה יותר לסגנון הלבוש המהודר של ביאנה מאשר לה. היא גם איפרה את עיניה בעיפרון הנצנצים המוזהב שביאנה אמרה לה שידגיש את עיניה החומות, אף ששנאה להפנות אליהן את תשומת הלב בשל צבען הייחודי בקרב האֶלפים.
"מה?" שאלה סופי כשהבחינה שקיף בוהה בה, ומחתה את עיניה בידה. "נמרח לי?"
"לא, פוסטר. את נראית... מושלמת."
היא הסמיקה כשקולו נשבר מעט, והצטערה על כך כשהוא חייך אליה את החיוך המתנשא והזחוח שהפך לסמלו המסחרי.
"אולדן אמר גם לך שהוא רוצה שתהיה כאן כדי להפגין תמיכה?" שאלה, ונעצרה במרכז האולם משום שהבינה פתאום שהיא לא יודעת אילו ממאות המושבים הוקצו להם.
חיוכו נמוג. "כן. הוא אמר שפיץ יזדקק לחבר היום."
"הוא אמר הרבה יותר מזה," מלמלה רו.
"תירגעי, פוסטר," אמר קיף. הוא שלח אל רו מבט נוזף ואז הצביע על הקמט שנוצר בין גבותיה של סופי. "אין טעם לעשות לי פרצופים מוטרדים. לא קורה שום דבר. אולדן פשוט... דואג לפיץ ותוהה איך הוא יתמודד עם זה."
"גם אני," הודתה סופי.
הכעס היה לעיתים קרובות ברירת המחדל של פיץ במצבים מורכבים מבחינה רגשית — ודבר לא עורר את זעמו יותר מאשר אחיו הבכור הבוגדני.
"טוב, עכשיו אני תקועה כאן עם חבורה של אלפים משעממים שחושבים שהם יודעים הכול ומתווכחים אחד עם השני," רטנה רו וכרכה סביב אצבעה אחת מצמותיה הקצרות — היא צבעה אותן לא מזמן בגוון ורוד בוהק התואם לצבע הטפרים שלה. "כמעט חבל לי שאני כבר לא בחופשת מחלה. ברצינות, מי חשב ששנים־עשר חברים במועצה זה רעיון טוב?"
סופי רצתה לציין שזאת מערכת מאוזנת הרבה יותר משלטון של מלך אחד, תאֵב כוח. אבל מאחר שרו הייתה בתו של מנהיג הענקים המפחיד — ומאחר שהברית של האלפים עם המלך דימיטאר התערערה במידה מסוימת אחרי שהנסתרים כמעט הרגו את רו כשתקפו את אטלנטיס — היא החליטה שיהיה חכם מצידה להימנע מההשוואה הזאת. במיוחד לאור העובדה שמועצת האלפים בהחלט לא הייתה מושלמת.
היא פנתה לעבר שנים־עשר כיסאות המלכות, שגדשו את הבימה בחזית החדר הירוק הנוצץ. כל אחד מהם קושט על פי סגנונו וטעמו של חבר המועצה ששמו התנוסס בראשו: קלארט, ויליה, אלינה, טריק, ליורה, אמארי, אורהלי, ראמירה, דארק, נולאנד, זארינה וברונטה.
סופי הכירה כמה מהם טוב מהאחרים, ולמדה לבטוח בשניים מהם. אבל היא לעולם לא תפסיק להצטער על חסרונו של הכיסא החזק והפשוט שנועד לחבר המועצה קנריק.
קנריק היה טוב לב. ומצחיק. ואחד מתומכיה הנאמנים ביותר של סופי.
ואילולא היא, הוא עדיין היה בחיים.
היא ניסתה לא לחשוב על כך, כי רגשות האשמה היו עלולים לערער את שפיותה. אבל היא עדיין הרגישה את חומן הצורב של הלהבות, עדיין שמעה את קולות הפיצוח והפצפוץ ואת הצרחות בשעה שהמגדל עטור האבנים היקרות נמס סביבם. והיא לעולם לא תשכח את מבטו המתגרה של פינטאן, כשהצית את להבת הנצח כדי למנוע ממנה לשחזר את זיכרונותיו.
סופי הייתה באֲבַדונְיה באותו לילה רק בגלל פקודה ישירה מהמועצה. אבל אילו הייתה חזקה יותר, מהירה יותר, פיקחית יותר מפינטאן...
"את בסדר?" שאל קיף וטלטל קווצה משערה הבלונדיני כדי לזכות בתשומת ליבה. "ולפני שתעני, זכרי: את מדברת עם אמפת. חוץ מזה, כבר תלשת שני ריסים מאז שהגענו לכאן, וברור לי שאת מתה לתלוש את השלישי."
הוא צדק.
הריסים שלה גירדו בכל פעם שהרגישה חרדה, וכשתלשה אותם היא חשה הקלה עצומה. אבל היא ניסתה שוב ושוב להיגמל מההרגל הזה, ולכן השאירה את ידיה לצידי גופה והכריחה את עצמה להביט בעיניו התכולות של קיף. "אני בסדר."
הוא הרים גבה אחת, והיא הוסיפה: "אני רק מתוסכלת. הלוואי שהמועצה הייתה מעמידה את פינטאן למשפט, ולא את אלוואר."
קיף רכן אליה. "לא כדאי שפיצְסטֶר ישמע אותך אומרת את זה."
"אני יודעת. גם לא ביאנה."
האחים הצעירים יותר במשפחת ואקר ספרו את הימים עד למשפטו של אלוואר, וסופי לא האשימה אותם על רצונם שאחיהם ייתן את הדין.
אבל...
היא הציצה מעבר לכתפה, ושמחה שהאולם עדיין ריק, מה שאפשר לה לשאול את השאלה שניסתה לא להוציא מפיה.
"אתה לא מרגיש שזה בזבוז זמן?"
"כי אלוואר לא זוכר שום דבר?" שאל קיף.
סופי הנהנה.
אלוואר היה חבר ותיק בנסתרים, והיה מעורב ברבות מהמזימות האכזריות שלהם לפני שסופי וחבריה מצאו אותו מסומם, מדמם ולכוד בתא במסתור נטוש. וכאשר שב סוף־סוף להכרתו, הוא אפילו לא זכר איך קוראים לו.
ולא נראה שהוא עושה הצגות. סופי בדקה. גם פיץ. גם אולדן. וגם מר פורקל. וקווינלין. וחבר המועצה אמארי — וגם כל טלפת אחר שהמועצה בטחה בו. איש מהם לא מצא ולוּ זיכרון אחד במוחו של אלוואר, אף שהחיפוש היה מעמיק. הברבור השחור אפילו הביא את דאמל — מנקה מיומן — שאמר להם שעברו של אלוואר נוקה ונמחק ביסודיות שלא תיאמן. סופי ניסתה להשתמש ביכולות הטלפתיות הייחודיות שלה כדי לבצע ריפוי נפשי, אבל לא הצליחה לשנות בו דבר. גם השיקויים שקיבל מצוות רופאים לא עזרו.
מוחו של אלוואר לא ניזוק או נפגע.
הוא היה... ריק.
סופי מעולם לא הרגישה דבר כזה — והיא ביקרה בלא מעט מחוזות נפשיים מוזרים בשנים האחרונות. לא הייתה שם חשיכה קרה ומחניקה, ולא היו תמונות מקוטעות וחדות. היה רק מרחב אפור, רך ומטושטש.
"אני לא מבינה למה המועצה מתמקדת במישהו שאיבד את הזיכרון," היא לחשה לקיף, "בזמן שפינטאן נמצא בידיהם והם לא עושים עם זה שום דבר."
המנהיג הקודם של הנסתרים נלכד במהלך הפשיטה על רדת הלילה. אבל פינטאן כרת עסקה עם המועצה בתמורה לשיתוף הפעולה שלו. לכן הוא הוחזק כעת בכלא שנבנה במיוחד עבורו, ובתמורה גילה להם היכן נמצאת כמות קטנה של תרופת נגד לסופורידין — סם הרגעה מסוכן שהנסתרים פיתחו לשם מטרה שעדיין לא הייתה ידועה. הוא גם דרש שירחיקו ממנו את כל הטלפתים, כדי להבטיח שאיש לא יוכל לנבור בזיכרונותיו. ואף שהמועצה הצליחה לפחות לחלץ ממנו הבטחה שיסייע לה להשיג גישה למטמון העתיק שלו — גאדג'ט קטן בגודל גולה שהכיל זיכרונות מסוכנים שנקראו "הסודות הנשכחים" — חלפו שבועות והם לא הצליחו לחלץ ממנו ולו פיסת מידע אחת, ולא ברור אם משום שפינטאן חיבל בתהליך או משום שמטמונים היו המצאה לא מושלמת.
"את חושבת שהוא מתכנן משהו," ניחש קיף.
"אתה לא חושב?"
פינטאן כבר הוכיח שהוא אשף המזימות הארוכות והמורכבות. הוא החריב את לומנאריה, ושחרר את וֶסְפֵּרָה מהצינוק בטירה באמצעות תוכנית שדרשה מחברי מפתח בקרב הנסתרים שיסכימו שיכלאו אותם. ייתכן שהוא חוזר על אותו הטריק — וסופי ידעה שהיא תוכל לגלות זאת, אם המועצה רק תניח לה להיפגש איתו.
אבל כל בקשותיה לבקר אצלו נענו בשלילה. וכשפנתה לעזרתו של קולקטיב הברבור השחור, הם אמרו לה שהמועצה לא מאשרת גם להם גישה אליו.
"למה פינטאן הוא עדיין זה ששולט בעניינים?" היא מלמלה. "הוא כבר נתן לנו את תרופת הנגד."
"אני לא יודע." נראה שקיף מתחבט, ולבסוף הוסיף, "אבל הוא לעולם לא ישתף פעולה. אז את באמת רוצה לבצע עליו פיצוח זיכרון נוסף? אחרי כל מה שקרה עם אולדן — וקנריק..."
סופי בהתה בכפות ידיה וליטפה באצבעה אחת מטבעות האגודל שבלטה מבעד לכפפות התחרה שלה. היא קיבלה את הטבעות החרותות במתנה מפיץ. הן נועדו לסמן את שניהם כקוגנאטים, והקשר הטלפתי הנדיר ביניהם יצר כוח משותף חזק בהרבה מזה שהיה להם בפעם הקודמת שהתמודדו עם פינטאן. סופי גם התגלתה כבעלת יכולת של מגבירה, תכונה שאפשרה לה להעצים את כוחו הנפשי של פיץ בנגיעה קלה בקצות אצבעותיה. לכן לא היה ספק בליבה שהם יכולים לפרוץ את החסימה של פינטאן ולגלות מה הוא מסתיר.
אבל... פיצוחי זיכרון הם אירועים נוראיים ואכזריים, גם כשהם נחוצים.
"אני לא חושבת שיש לנו ברירה," היא הודתה. "גם אם פינטאן הוא לא חלק ממזימה גדולה יותר, הוא מוכרח לפחות לדעת מה וֶספרה מתכננת."
"אבל הוא לא יֵדע מה אימא שלי זוממת," הזכיר לה קיף. "והיא זאת שמנהלת את העניינים עכשיו."
סופי לא הייתה בטוחה שזה נכון.
ליידי ג'יזלה אכן השיגה שליטה על הנסתרים כשניסתה להחריב את אטלנטיס. אבל וספרה שיתפה איתה פעולה רק משום שאימו של קיף לכדה אותה בשדה כוח, ואיימה להשאיר אותה בתוכו עד שהמועצה תגיע לעצור אותה. וספרה לא נראתה כמישהי שתשתף פעולה לאורך זמן — במיוחד לאור העובדה שהיא עמדה על כך שהיא וליידי ג'יזלה חלוקות בדעותיהן.
עם זאת, אימו של קיף הצליחה בעבר לשקם את כוחה, והיא ודאי נוקטת אמצעי זהירות שנועדו להבטיח שאיש לא יוכל להביס אותה שוב.
"יש לנו יותר מדי נבלים," נאנחה סופי.
קיף נחר בבוז. "מה את אומרת."
היא אפילו לא הביאה עכשיו בחשבון את שאר חברי הנסתרים. או את הענקים שערקו מצבאו של המלך דימיטאר. או את הגמדים שנעלמו כמה חודשים קודם לכן, כנראה כדי להצטרף להתקוממות, או —
"הי," אמר קיף, ונופף באוויר כמו שעשה בכל פעם שרגשותיה החלו להסתחרר. "אנחנו יכולים להתמודד עם זה, בסדר? אני יודע שאת לא מרגישה ככה —״
"נכון," הסכימה סופי.
הם ניסו לגבש תוכנית במשך שבועות ועדיין לא הצליחו. ובכל פעם שהנסתרים הפתיעו אותם, אנשים נפגעו.
סופי אפילו הסתכנה והשתמשה במקשר הישן של קיף, שאימו תכנתה כדי לאפשר לו ליצור איתה קשר בסתר. אבל או שליידי ג'יזלה התעלמה מהם, או שהיא ניתקה את הקשר. והברבור השחור החרים את הגאדג'ט למקרה שמישהו ינסה להשתמש בו כדי לרגל אחריהם.
קיף גיחך. "את חמודה כשאת מודאגת. אמרתי לך את זה, נכון?"
סופי שלחה אליו מבט נוקב להפליא, אבל חיוכו רק התרחב. הוא התקרב והושיט אליה את ידיו. "בואי נעבור את היום, טוב? ואז אלוואר כבר לא יסיח את דעתו של איש, ונוכל להתמקד במה שחשוב."
"כן, אתה צודק."
"הממ." הוא העביר את אצבעו על עורה בחלק שבין הכפפה לקצה שרוולה המעוטר בחרוזים. "יש משהו שאת לא אומרת כרגע. אני מרגיש את זה."
הוא צדק.
זו הייתה השאלה הנוספת שהיא ניסתה לא לשאול, משום שהייתה כמעט בטוחה שהיא יודעת מה יגידו חבריה.
"בחייך, פוסטר. זה אני. את יודעת שאת יכולה לסמוך עליי. ואת כבר מכירה את כל הסודות הגרועים ביותר שלי, אז..."
הכנות שבעיניו גרמה לה לשוב ולהציץ מעבר לכתפה ולוודא שהחדר ריק לפני שלחשה, "אתה לא חושב שמוזר להעניש מישהו על פשעים שהוא לא זוכר שביצע?"
"מוזר?" שאל קיף. "או לא בסדר?"
"גם וגם, אני חושבת."
הוא הנהן, צעד לאחור והחליק על פניו בידו. "תראי... הכול כאן מוזר. אבל גם אם אלוואר לא זוכר את הדברים המזעזעים שהוא עשה, זה לא אומר שהם לא קרו."
"נכון."
סופי ידעה טוב יותר מכולם למה אלוואר מסוגל. ובכל זאת... בפעמים המעטות שראתה אותו מאז שאיבד את זיכרונו, הוא נראה שונה.
הוא לא היה ערמומי או יהיר או כעוס.
הוא היה מבועת. ומיואש. ורוב הזמן הוא התחנן בפניהם שיבינו שהוא לא מי שהם חושבים.
"הוא עדיין יכול לקבל בחזרה את הזיכרונות שלו," הזכיר לה קיף. "גם אם לא מצאנו מה אמור לעורר אותם, זה לא אומר שהנסתרים לא תכננו דבר כזה."
זו הייתה עוד סיבה לרצונה של סופי לחפש במוחו של פינטאן. הם מצאו את אלוואר חודשים לפני שפינטאן נעצר, והוא ללא ספק ידע מדוע אלוואר הגיע בסופו של דבר לתא ההוא.
אבל מאחר שהמועצה לא שיתפה פעולה, סופי שכנעה את מר פורקל להביא את אלוואר למקומות הקשורים לעברו, כמו הדירה שהתגורר בה והמחבוא החרב של הנסתרים, שהם גילו. הם גם חשפו את אלוואר במשך כמה ימים לתמונות, לקולות ולריחות אקראיים, ואפילו לטעמים, בניסיון לעורר אצלו זיכרון מוכר כלשהו.
דבר מכל אלה לא עורר פלשבק, ולו הזעיר ביותר.
והיא התחילה לחשוש ששום דבר לא יצליח לעשות זאת.
"אני לא אומרת שאני בוטחת באלוואר," אמרה ופנתה להביט במאות המושבים הריקים. "אבל אני גם יודעת כמה מפחיד לעמוד בחדר הזה מול המועצה, ואין לי מושג איך הייתי עומדת בזה בלי לזכור אפילו מדוע אני נשפטת. כלומר... העתיד של אלוואר ייקבע על פי עבר שהוא לא מאמין שהוא העבר שלו."
"אבל הוא כן שלו," טען קיף. "הרי אנחנו לא ממציאים את זה. הוא עזר לחטוף אותך ואת דקס, והוא עזר לנסתרים לחטוף את ויילי ולענות אותו, והוא עזר לחטוף את המשפחה האנושית שלך — ואלה רק הדברים שידועים לנו. ראיתי איך הוא התנהג כשהעמדתי פנים שאני מצטרף לנסתרים. הוא היה לגמרי בעניין. מחויב במאה אחוז למטרות שלהם, ולכל מה שביקשו ממנו לעשות. והוא היה ממשיך להתנהג כך אם הם לא היו נפטרים ממנו — אם זה באמת מה שקרה. את רוצה לתת לו להתחמק מעונש רק בגלל שהם מחקו את התודעה שלו כדי שלא יוכל לגלות לנו את הסודות שלהם?"
"לא. אבל להמשיך לכלוא אותו בתא הנורא הזה... אני עדיין מרגישה שזה לא הוגן איכשהו."
"אוף, אתם האלפים חושבים יותר מדי על כל דבר," רטנה רוֹ. "זה פשוט: בוגד הוא בוגד, וצריך להעניש בוגדים כדי שכולם יבינו שיש השלכות לבגידה. אם אתם לא מוכנים לחסל אותו, כלאו אותו וזרקו את המפתח. או, וזה עדיף, תלו את המפתח מול עיניו כך שיהיה מוכרח לבהות בו לנצח, בידיעה שלעולם לא יוכל להגיע אליו."
"לשם שינוי, נסיכת הענקים ואני מסכימים," הצטרף סנדור.
סופי נאנחה. "טוב, כנראה מזל שההחלטה הזאת לא בידיי."
"נכון," הסכים קיף. "כי אני די בטוח שפיץ יקבל התמוטטות עצבים אם המועצה לא תגזור על אלוואר מאסר עולם."
סופי התכווצה בתגובה לדבריו.
האלפים הגדירו את תוחלת החיים שלהם "בלתי מוגבלת", משום שעד כה איש מהם לא מת מזקנה. כך שאם משאלתו של פיץ תתממש, אלוואר יישאר כלוא במשך אלפי שנים — אולי אפילו מיליוני שנים. והתא שלו לא היה סתם צפוף ומחניק. הוא היה טמון במרכזה של בִּיצה רקובה, ועמדה בו צחנה מסריחה יותר מהבל פה של שדונים.
קיף שב ונעמד לצידה, רכן אליה ולחש, "אני מבין מה את אומרת, פוסטר. זה אמור להיות קל יותר להעניש את הרעים — וגם הרבה יותר כיפי."
"כן," אמרה סופי בשקט. "כל כך הרבה זמן כעסתי על אלוואר. לא חשבתי שבסוף ארחם עליו."
"ובגלל זה אנחנו עומדים להיתקע כאן במשך שעות," ייבבה רוֹ.
"לא, אני בטוח שחברי המועצה כבר החליטו," אמר לה קיף. "הם רק עושים הצגה בשביל הוואקרים."
"רוצה להתערב?" רוֹ חייכה חיוך מסוכן והוסיפה, "אני אומרת שנהיה כאן עד השקיעה. ואם יתברר שצדקתי, אתה תגיע לבית הספר לבוש בשריון של ענקים, במקום בתלבושת אחידה."
קיף גיחך. "זאת לא בעיה. אני איראה מדהים בחיתול המתכת הזה. אבל אני אומר שהדיון הזה יסתיים תוך שעה. ואם יתברר שצדקתי, תקראי לי מעכשיו והלאה 'הלורד שיערהוֹרֵס'."
סופי נענעה את ראשה. "חבר'ה, אתם בלתי נסבלים."
"ובגלל זה את אוהבת אותנו!" קיף כרך את זרועו סביב כתפיה. "כדאי לך להצטרף להתערבות, פוסטר. אני בטוח שהמוח הערמומי שלך יוכל להמציא כמה עונשים משפילים במיוחד לזה שיפסיד."
הוא כנראה צדק. אבל לא הייתה לה שום כוונה להסתכן בלבישת שריון מתכת וללכת כך לפוקספייר. השריון של רו נראה כמו מחוך מימי הביניים בשילוב חלק תחתון של ביקיני עשוי מדוקרני מתכת.
"אין סיכוי," היא אמרה.
קיף פלט אנחה דרמטית. "בססססדר. אני כנראה לא יכול להאשים אותך, כי אני כבר חייב לך טובה אחת. אגב, יש לך כבר מושג מה יהיה העונש שלי? אל תחשבי שלא שמתי לב שאת מתמהמהת."
"אני לא מתמהמהת," התעקשה סופי. "אני פשוט... עוד לא החלטתי מה אני רוצה."
"כן, אני יודע." הנימה המתגרה נעלמה מקולו, ובמקומה הופיע משהו אחר, שגרם לסופי להיות מודעת מאוד לכך שהם עומדים קרוב מאוד זה לזה. "קחי את הזמן," אמר לה, כמעט בלחישה. "רק... תגידי לי כשתחליטי. כי אני..."
דלתות האולם נפתחו בבת אחת וקטעו את מה שעמד לומר.
"הו, יופי. הנה מגיע מצעד האֶלפים," רטנה רוֹ.
"מצעד הוואקרים," תיקן קיף. "וכדאי שתתכונני. הם נוצצים יותר מכולנו."
והם אכן נצצו.
פיה של סופי נפער מעט למראה בני המשפחה האגדית לדורותיה — הם צעדו בטור אל תוך האולם בשמלות מקושטות, וסטים מחויטים וגלימות מעוטרות באבני חן. היא חשבה שהתרגלה לעושרם המופלג וליופיים חסר הגיל של האלפים. אבל הוואקרים דרשו תשומת לב באופן שהיא לא יכלה להסביר. היה משהו בולט בכל אחד ואחת מהם, וזה היה מרשים במיוחד בהתחשב בכך שהם היו שונים כל כך זה מזה. היא הבחינה בכל צבע שיער, גון עור, תווי פנים ומבנה גוף. זה כנראה לא היה אמור להפתיע אותה — השושלת המשפחתית שלהם הייתה בת אלפי שנים, ואֶלפים לא בידלו את משפחותיהם באמצעות הופעתם כפי שקורה אצל בני האדם לעיתים קרובות. אבל היא הייתה רגילה כל כך לדמיון הרב בין פיץ, ביאנה ואלוואר ובין הוריהם, ולכן דמיינה שלכל קרובי המשפחה שלהם יש שיער כהה ועור בהיר, אבל זה היה טיפשי.
היא בחנה את כולם כשחלפו על פניה, בתקווה שתצליח לראות את פאלון ואקר — הסבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא־רבא של פיץ וביאנה. היא ניסתה להיפגש איתו במשך חודשים, בתקווה שיספר לה עוד על הסיבה שבגללה שלח את וספרה לצינוק בלומנאריה. אבל הוא סירב לשתף פעולה, והסירוב עצבן אותה ממש.
היו שם לא מעט גברים עם אוזניים מחודדות — סימן ההיכר של הקדמונים — אבל סופי לא ידעה על המראֶה החיצוני של פאלון שום דבר נוסף שיכול לעזור לה לצמצם את האפשרויות. והיא לא יכלה לשאול את קיף, כי האולם היה שקט מדי. איש לא אמר מילה בזמן שהם עלו במדרגות האולם והתיישבו במקומותיהם.
ובכל זאת, בדרך כלשהי השקט הלך והתעבה כשהדלתות נפתחו שוב, ואולדן ודלה צעדו לתוך האולם, ואחריהם פיץ וביאנה ושומרי הראש הגובלינים שלהם, וולצר וגריזל.
סופי ראתה את חבריה מוכי יגון, רועדים מרוב כעס, מתייפחים בהיסטריה — אפילו מוכים ושותתי דם וכמעט מתים. אבל היא מעולם לא ראתה אותם כל כך... מבוישים.
בגדיהם היו כהים ומשעממים, והם נעצו את עיני הטורקיז שלהם ברצפה. ביאנה אפילו נעלמה בין הצעדים לזמן ארוך יותר מהרגיל.
וכך גם דלה, ששערה הארוך נאסף לאחור בזנב סוס פשוט, והיא לבשה שמלה וגלימה אפורים, ללא קישוטים.
הגלימה והווסט של אולדן היו פשוטים באותה מידה.
לא שמשהו מכל אלה עזר להם למשוך פחות תשומת לב.
האוויר בחדר השתנה: הוא הלך ונעשה חם וכבד יותר עם כל מבט שנשלח לעברם — מטח של שיפוטיות צורבת שכוון אל משפחת ואקר, שהמיטה חרפה על שמה. ונראה שפיץ וביאנה התכווצו תחת כובד ההתרחשות. הם השפילו את סנטריהם והחישו את צעדיהם בשעה שמלמולי כעס החלו להישמע, תחילה כרחש קל שהלך והתגבר עד שהפך להלמות תוף.
סופי ניסתה לחשוב על משהו לומר בזמן שיתקרבו אליה אבל מוחה לא שיתף פעולה, ולשם שינוי לא נראה שלקיף יש בדיחה מוכנה. לבסוף היא אילצה את עצמה לבחור ב"הי" משעמם.
ביאנה הפנתה את ראשה בתנועה חדה. "וואו, חבר'ה, מה אתם עושים כאן?"
"אבא שלך לא סיפר לך שהוא ביקש שנבוא?" שאל קיף, והסיר את ידו מכתפה של סופי כשראה שפיץ נועץ בהם מבט.
"רציתי שזאת תהיה הפתעה," הסביר אולדן. "אני מקווה שזה בסדר."
"כמובן!" ביאנה כמעט הפילה את סופי כשהתנפלה עליה בחיבוק, אבל סופי חיבקה אותה בחזרה בעדינות ככל שיכלה.
ביאנה טענה שוב ושוב שהיא החלימה מהפציעות הקשות שנגרמו לה ברדת הלילה, אבל סופי שמה לב שהיא לבשה כעת בגדים עם שרוולים ארוכים ובחרה בשמלות ובטוניקות שכיסו את צווארה ואת כתפיה.
"דרך אגב, את נראית מהמם," אמרה ביאנה והתרחקה מעט כדי להתפעל משמלתה של סופי. "עכשיו אני מצטערת שלא קלעתי לעצמי צמות או משהו."
"די, נו. את נראית מדהים," אמרה סופי. "כמו תמיד."
זה לא היה שקר.
ביאנה זהרה גם באולם מלא בבני ואקר.
וכך גם פיץ — אם כי סופי ניסתה לא לשים לב לכך.
"היי, פיצי," אמר קיף ונעץ מרפק בצלעותיו. "רוצה להצטרף להתערבות שלנו על אורך הדיון? אתה יכול לקבוע את התנאים שלך, אבל אם תפסיד בהתערבות תצטרך ללבוש חיתול מתכת לבית הספר ולקרוא לי הלורד שיערהורס מעכשיו והלאה."
"אה... טוב, אז לא," אמר פיץ, וביאנה שאלה, "שיערהורס?"
"הלורד שיערהורס," תיקן קיף. "מה? זה מדויק."
הוא טלטל את ראשו כאילו השתתף בפרסומת לשמפו. "נראה לי שאנחנו צריכים ללכת על זה בכל מקרה — מה את אומרת, פוסטר?"
"אני אומרת שאתה מגוחך."
ביאנה צחקקה. ושפתיו של פיץ התעוותו בהבעה שהזכירה תחילתו של חיוך. אפילו אולדן ודלה נרגעו מעט.
אבל כולם הרצינו כשאולדן סימן להם ללכת בעקבותיו אל מדרגות צרות וכסופות, שהובילו אל בימה שעליה שורת כיסאות הפונים למושביהם של חברי המועצה.
פיץ הושיט לסופי את זרועו, והיא ניסתה להתעלם מהרפרוף שהתעורר בבטנה בתגובה למחווה. הוא ודאי עשה זאת רק משום שכולם ידעו שטיפוס ללא מעידות לא היה מתכונותיה הבולטות — במיוחד כשנעלה נעליים עם עקבים. אבל פניה התלהטו בשעה ששילבה את זרועה בזרועו.
הן התלהטו אפילו יותר כשאמר לה, "אני שמח שאת כאן."
"גם אני."
היא התכוונה לכך, אם כי הזמזום בחדר השתנה — והיא קלטה די מילים פה ושם כדי להבין שרבים מהנוכחים מדברים עליה עכשיו.
"גדלה אצל בני אדם."
"עברה שינוי גנטי."
"פרויקט מונלארק."
היו גם כמה אזכורים של "שידוך", וסופי החליטה שהיא לא רוצה לדעת לְמה הכוונה. במיוחד כשהבחינה בחיוך המעושה על פניו של קיף.
פיץ הוביל אותה לכיסא בקצה השמאלי המרוחק של הבימה והתיישב לצידה. קיף ישב מעברו האחר ואיתו ביאנה, דלה ואולדן. כל שומרי הראש תפסו את מקומותיהם מאחוריהם.
"איפה אלוואר יֵשב?" לחשה סופי, כשהבחינה שאין עוד מושבים פנויים.
אולדן הצביע על סימון בצורת ריבוע על הרצפה. "הבימה הזאת תתרומם כשהוא יעמוד עליה."
"הוא מוכרח להתייצב לבדו מול המועצה," הסבירה דלה בשקט.
"נראה שאנחנו מתחילים עכשיו," אמר קיף לרו, בזמן ששני תריסרי גובלינים חמושים צעדו לתוך האולם ונעמדו סביב מושביהם של חברי המועצה.
"לזה הם קוראים אבטחה?" התנשפה רו. "יכולתי לגבור עליהם אפילו בלי לשלוף פגיון."
תרועת חצוצרות היסתה את תשובתו של סנדור — ונראה שטוב שכך. בטנה של סופי התהפכה כששנים־עשר חברי המועצה נצצו והופיעו על הבימה, לבושים בגלימותיהם הכסופות המבריקות וחובשים את נזריהם.
רו נחרה בבוז. "וואו. אבני החן על הנזרים שלהם תואמות למושבים שלהם? ברצינות?"
"את מעדיפה שנקעקע את הקישוטים על עורנו, נכון?" קרא אליה חבר המועצה אמארי.
קולו העמוק והקטיפתי הדהד מקירות האזמרגד. אבל רו לא נראתה מאוימת כהוא זה כשהושיטה יד וליטפה באחד מטפריה הוורודים את הקעקועים המסולסלים שעל מצחה.
"אני בספק אם הייתם עומדים בכאב," אמרה.
"אני חושב שתופתעי לגלות מה אנחנו מסוגלים לשאת," ענה חבר המועצה אמארי.
בדרך כלל גון עורו דמה לזה של שערו הכהה הארוך, אולם נראה שהזיכרונות שבגללם אמר מה שאמר הפכו אותו לאפרורי מעט.
"אבל לא לשם כך התכנסנו," הוא הוסיף, והתיישב בכס המשובץ אבני ספיר שצבען תאם את הנזר שלו ואת צבע עיניו. "אני יודע שלרבים מהנוכחים כאן ממתינות משימות חשובות. בואו לא נבזבז את הזמן."
"שמעת את זה?" שאל קיף את רו בזמן ששאר חברי המועצה התיישבו איש־איש בכיסאו. "הם לא מתכוונים לבזבז זמן."
"פששש... כאילו שזה יחזיק מעמד," אמרה רו.
"הביאו את הנאשם!" הורה אמארי, וארבעה לוחמים גובלינים נוספים נכנסו פנימה, כשהם מקיפים דמות עטוית ברדס שהבהבה אל שדה הראייה ומחוצה לו עם כל צעד. בדיוק כמו אימו ואחותו.
אלוואר מעולם לא היה מושך באופן נטול מאמץ כמו אחיו ואחותו הצעירים, אבל הוא תמיד פיצה על כך בעזרת בגדיו נטולי הרבב, שערו המשוח להפליא בג'ל ומבנה גופו, שנראה כאילו עסק באימונים במשך שעות מדי יום. הוא היה נחרד לו היה רואה את האדם השדוף והחבוט שהפך להיות. דומה כי גלימתו האפורה הרפויה בלעה אותו בתוכה, וקווצות שמנוניות של שערו הכהה הסתירו את עיניו הכחולות הבהירות.
אבל הנורא מכול היה מראה הצלקות האדומות שהשחיתו את פניו הכחושות.
"כדאי מאוד שהמועצה תעשה את המעשה הנכון," לחש פיץ בזמן שהבימה התרוממה והעלתה את אלוואר עד לגובה מושבם של חברי המועצה.
"אמור את שמך לפרוטוקול," הורה חבר המועצה אמארי.
אלוואר קד קידה לא יציבה והסיר את הברדס מעל ראשו. "נאמר לי ששמי הוא אלוואר סורן ואקר."
"אתה נשמע כאילו אינך מאמין שזה נכון," העיר אמארי.
"אני לא יודע במה אני מאמין," אמר אלוואר. "כפי שאני אומר לכם שוב ושוב, אין לי כל זיכרון מעברי."
פיץ הושיט יד אל סופי כשחבר המועצה אמארי עצם את עיניו. כדובר המועצה, תפקידו של אמארי היה לגשר בטלפתיה על כל הוויכוחים, כדי להבטיח שהמועצה תציג חזית אחידה לפני הקהל.
כמה שניות ארוכות חלפו — וחיוכה של רו התרחב עם כל אחת מהן — עד שאמארי שאל את אלוואר, "האם אתה מבין מדוע הבאנו אותך להתייצב לפנינו היום?"
אלוואר קד שוב. "אני מבין שהועלו נגדי אישומים מסוימים. אבל אין לי כל דרך לאמת אותם."
"אתה רומז שאנחנו שקרנים?" הטיח בו קול חד.
כל המבטים הופנו אל חבר המועצה ברונטה, הוותיק מבין חברי המועצה — דבר שעליו העידו אוזניו המחודדות, כמו גם ארשת פניו — ארשת נחושה של אלף שיכול לגרום כאב לכל מי שירצה, באמצעות מבטו בלבד.
אלוואר נסוג צעד אחד לאחור. "מובן שלא. אני רק... מדגיש את מצבי הקשה. אתם כל הזמן מתארים את הפשעים שלי, אבל אני לא מרגיש שום קשר אליהם. בדיוק כפי שאני לא מרגיש שום קשר לאיש בחדר הזה, למרות שאומרים לי שאתם המשפחה שלי." הוא הפנה את ראשו ובחן במבטו את הקהל המאיים עד שעיניו נעצרו על אולדן ודלה. "הלוואי שיכולתי לזכור אתכם. הלוואי שיכולתי לזכור משהו. אבל מכיוון שאני לא יכול, כל מה שאגיד הוא ש... מי שעשה את הדברים הנוראים שאתם מאשימים אותי בהם, הוא לא אני. אולי פעם זה הייתי אני. ואם כך, אני באמת מצטער. אבל אני מבטיח לכם שאני כבר לא אותו אדם."
"בטח," מלמל פיץ, בקול רם מספיק כדי שהמילה תהדהד בין הקירות.
"אני מבין את הספקנות שלך," אמר חבר המועצה אמארי. "גם לנו יש ספקות."
"אז תנו לי להוכיח את עצמי!" התחנן אלוואר. "אני מבין שהסיכוי שלי לשוב ולזכות בחירותי הוא דל. אבל אם כן תחליטו להשיב לי אותה —״
"נסכן את חייהם של כל תושבי הערים האבודות," סיים חבר המועצה אמארי את המשפט במקומו. "בין שאתה זוכר את עברך ובין שלא, הקשר שלך לנסתרים הוא איום שלא נוכל להתעלם ממנו."
כתפיו של אלוואר צנחו.
"אבל," הוסיף אמארי, ונראה שהחדר כולו עצר את נשימתו, "המאסר הנוכחי שלך יוצר גם הוא בעיה סבוכה."
ידו של פיץ רעדה וסופי הידקה את אחיזתה בה ושילבה את אצבעותיה העטויות בכפפה באצבעותיו בזמן שחבר המועצה אמארי עצם את עיניו ושפשף את רקותיו.
רו רכנה לפנים ולחשה לקיף, "תתכונן לדיון ארוך, חובב התערבויות שכמוך. ותתכונן גם לפזז ברחבי בית הספר בשריון הזעיר ביותר שיש לנו."
קיף משך בכתפיו.
אבל אמארי נעמד, צעד פעמיים לאורכה של הבימה ואז נעצר והביט באלוואר. "אני מודה, איש מאיתנו לא חש בנוח עם מה שאני עומד להגיד — אבל אנחנו גם לא מוכנים לחרוץ דין בשעה שישנן כל כך הרבה שאלות פתוחות."
"מה?" פלט פיץ וקם בקפיצה על רגליו.
"אנחנו מבינים שזהו מצב מאתגר מבחינה רגשית עבורך," אמר אמארי לפיץ. "ולכן אני מוכן לסבול את ההפרעות שלך. אבל ודאי תסכים שהמטרה העיקרית של כל עונש מוכרחה להיות מניעתם של פשעים נוספים. ואנחנו לא נוכל לקבוע מה נחוץ לשם כך במקרה של אחיך, עד שנגלה מי הוא עכשיו. עלינו לראות כיצד הוא מתקשר עם הזולת ולבחון את התנהגותו במצבים יומיומיים — וזה לא יכול לקרות בתאו המבודד. אבל מאחר שאיננו יכולים לבטוח בו, עלינו להעביר אותו לסביבה שבה הוא יימצא תחת פיקוח מתמיד ומופרד מעולמנו, ועם זאת תספק לנו הזדמנויות רבות לעמוד על טיבו."
סופי הבחינה בהבעותיהם של אולדן ודלה, שהעידו על כך שאינם מופתעים כלל, ובאותו הרגע הבינה שזו הסיבה שהיא הוזמנה לכאן, לספק תמיכה נפשית.
מבט מהיר אל קיף הבהיר לה שהוא הגיע לאותה המסקנה.
ולכן, איש מהם לא נראה מופתע כמו יתר הנוכחים בקהל כאשר אמארי הכריז על החלטת המועצה. אבל היא בכל זאת הרגישה גל חמוץ של אימה מתנחשל בתוכה בשעה שאמר, "אלוואר ישוב כעת לאוורגלן לתקופה של שישה חודשים."