המסע למאדים: סיפור חקירה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המסע למאדים: סיפור חקירה

המסע למאדים: סיפור חקירה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 166 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 46 דק'

הניה שנון קליין

ד"ר הניה שנון־קליין, פרופסור לפסיכולוגיה וטנטולוגית (מדעי האובדן והאבל). פרסמה ספרים אקדמיים ומאמרים מקצועיים רבים. 

תקציר

לקראת סוף המאה ה־21 כדור הארץ נראה מן החלל כמי שאיבד את צורתו – חבוּל וחבוּט והוא זועק להצלה. האופק החדש של האנושות הוא החלל העמוק, והתקווה – אכלוס כוכב לכת אחר. ב־20 במאי 2069 המריאה ה"פניקס" למסע אל המאדים. צוותה הבינלאומי של המשלחת החלוצית מנה ששה אסטרונאוטים ואסטרונאוטיות וכן סייבורג. מפקדת החללית הייתה ד"ר ג'וי ליאור. במהלך המסע שארך כשבעה חודשים הצוות נאלץ להתמודד עם תקלות טכניות מסכנות חיים. המאבק על חייהם ועל הצלחת המשימה השתקף גם בקונפליקטים בין־אישיים שחייבו התערבות של צוות הקרקע בנאס"א. אך למרות הקשיים הפניקס נחתה על המאדים ב־29 בדצמבר 2069 כמתוכנן. הודעה מקוטעת על נחיתה מוצלחת נשמעה מן המחשב המרכזי, אך למרבה החרדה – הקשר עם החללית לא התחדש. חמישה ימים לאחר מכן מונתה ד"ר מ. צוק מצוות הקרקע, לחוקרת הראשית של האירוע. חקירתה שהתחילה על כדור הארץ הסתיימה שלוש שנים אחר כך על המאדים, ומול נופיו המרהיבים והמאיימים כתבה את הדו"ח הפסיכו־חברתי המובא בספר במלואו.

זהו סיפור של חקירה עתידנית וריאליסטית המסופר על ידי ד"ר הניה שנון־קליין, פרופסור לפסיכולוגיה וטנטולוגיה (מדעי האובדן והאבל). הסיפור מדגיש את כוחה של הרוח האנושית אל מול משגים ואסונות – לעיתים אסון גורם להאצה בהתפתחות המדע והתרבות.

פרק ראשון

א

מסע בתוך מסע

5 בינואר, 2070

לכבוד הד"ר הנכבדים בן דיר ולסלי בראון

העתק: ד"ר נורמן לוין

אני מודה לכם על האמון שאתם נותנים בי כחוקרת ראשית. זה יהיה לי לכבוד לקבל את המינוי לחקירת מצבו של צוות האסטרונאוטים שעל חללית הפניקס ולהבנת הסיבות לאיבוד הקשר שהחל טרם כניסתה למסלול הירידה ולא התחדש מאז ההודעה המקוטעת על הנחיתה.

כמו כן, אני מודה לעמיתי למחקר ולמסע ד"ר נורמן לוין, שמניסיונו העשיר בחקירת תאונות בחלל נצא נשכרים כולנו.

אני מצפה בהתרגשות לתקופת אימוני ההכשרה ולמסע העתידי.

אשמח לעמוד לרשותכם בכל עניין ונושא הקשורים לעבודתי.

בברכה,

Ad Astra

ד"ר מ' צוק

ראשת המחלקה למחקר ולסיוע פסיכולוגי לאסטרונאוטים ולסייבורגים, נאס"א

יוסטון, טקסס, ארצות הברית.

שמי מ' צוק. אני פרופסור לפסיכולוגיית חלל ואקסו־אימונו־פסיכולוגיה, בדרגת קולונל בחיל החלל האמריקאי. מחקריי על "השפעת שהייה ממושכת בחלל על המערכת האימונולוגית (החיסונית), הקוגניטיבית, הלימבית (רגשית) וההתנהגותית" ועל "אינטראקציות בין בני אדם לסייבורגים במקום המגורים והעבודה" נחשבים מחקרי חלוץ בתחומם.

ב־5 בינואר 2070 זומנתי לפגישה במרכז החלל של נאס"א ביוסטון, טקסס. מקום וזמן שנראים כעת, בזמן כתיבת הדו"ח, כה רחוקים – אף שעברו מאז רק כשלוש שנים. נכחו בפגישה ד"ר בן דיר, מנהל המשלחת הראשונה למאדים, ד"ר לסלי בראון מבריסל, נציגה מטעם הוועדה הבין־לאומית לחקר החלל העמוק והגנתו וד"ר נורמן לוין, מהנדס חלל וחוקר מוסמך של תאונות בחלל מטעם נאס"א. כראשת המחלקה למחקר ולסיוע פסיכולוגי עבדתי בצמידות עם אנשי ונשות המשלחת ועם הסייבורג, ועל כן הוצע לי להוביל את החקירה מן הפן הפסיכולוגי־חברתי, ולד"ר נורמן לוין – להיות החוקר הטכני של התאונה האפשרית.

הפסקות תקשורת פתאומיות בין מרכז הבקרה בנאס"א לבין חללית, בין נאס"א למאדים או בין המאדים לנאס"א קורות לעיתים ויכולות להימשך גם ימים. הן בלתי נמנעות עדיין. לכן נקבע שהחקירה בעקבות אי־חידוש הקשר תתחיל רק כחמישה ימים לאחר שהוא אבד. בעת הקמת ועדת החקירה עדיין הייתה תקווה שלמרות הנתק הממושך בתקשורת עם החללית ועם הסייבורגים שעל המאדים, הצוות כולו שרד, וחידוש התקשורת הוא עניין טכני בלבד.

הוחלט ששני דו"חות החקירה שייכתבו רק לאחר נחיתתנו על המאדים, יוצגו בו־זמנית לנאס"א ולגורמים הבין־לאומיים המתאימים. הובהר לנו שנצא לתוכנית אימונים בת כשנתיים שתכשיר אותנו לטיסה הממושכת. בסיום תקופת האימונים נצטרף למשלחת השנייה המתוכננת להמריא ב־20 במאי 2072 ולנחות ב־29 בדצמבר 2072.

נשלחתי לתקופת האימונים משום שאני אומנם בעלת רישיון טייס, אך אינני אסטרונאוטית. במסגרת התוכנית השתתפתי גם בקורס אינטנסיבי על "ביצוע חקירות של תאונות תעופה וחלל" ו"כתיבת דו"חות חקירה". כמו כן, רכשתי ידע עדכני על המאדים, על מטרות המסע, על בחירת הצוות והמסע עצמו. מסיבות של שקיפות ואתיקה מקצועית אני מציינת עובדות אחדות העלולות לעורר שאלות לגבי האובייקטיביות שלי כחוקרת.

הכרתי וחיבבתי את ד"ר ג'וי ליאור, מפקדת המשלחת. במהלך המסע ג'וי התייעצה עימי פעמים אחדות על בעיות של מרות עם סגנה סרגיי אנואר, על התקף החרדה של CU62 הסייבורג, ועל קשריה הרומנטיים על כדור הארץ עם בן זוגה יונתן שריד, ובתקופת האימונים – עם אנטוניו וידה. גם ג'וי וגם אני היינו מודעות לבעייתיות האתית (אובדן הריחוק הדרוש לשיקול דעת בלתי מוטה) הקיימת בהתייעצות איתי על רקע הידידות שהתפתחה בינינו. כדי למנוע הטיה בשיקול דעתי דנתי בנושא עם עמיתים במחלקתי ועם ד"ר בן דיר. כמו כן, טרם הצטרפותי לתוכנית האימונים של המשלחת השנייה התוודעתי לד"ר יונתן שריד, המיועד להיות סגן המפקדת של משלחת זו. כבן זוגה של ד"ר ליאור אף הוא והיומן שכתב היו מושאים בחקירתי.

בניגוד לאסטרונאוטים שהתנדבו לצאת למסע מתוך מניעים אידאולוגיים בעיקרם, אני לא התנדבתי לתפקיד. הוזמנתי וקיבלתי על עצמי את המשימה מתוך סיבות אתיות־מעשיות הנובעות מהגדרת תפקידי בנאס"א. ביני לבין מעסיקיי הוסכם שאחזור לכדור הארץ בהזדמנות הראשונה לאחר השלמת המשימה, אלא אם אבחר להישאר במאדים.

אף שהאידאולוגיה שלי אינה רלוונטית לאופן ביצוע החקירה, אני מאמינה בצורך להציל את האנושות בעזרת חיפוש אחר מקורות מחיה על פלנטה אחרת. טרם יציאתי למסע לא ידעתי כיצד אתמודד עם המטלה שלשמה זומנתי, עם האמון שניתן בי. אבל אני בוטחת בעצמי, בידע שרכשתי וביכולתי להסתגל לעולם חדש ובלתי צפוי אם איאלץ לעשות זאת. "רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע", אמר ת"ס אליוט. נעניתי לקריאה "ללכת", והתברר לי שיצאתי למסע כפול: האחד חיצוני – זה שלשמו נקראתי, החקירה – ובו־זמנית מסע פנימי אל תוך הווייתי – מסע היכרות עם עצמי. לא האדם הציבורי – החוקרת – אלא הפרטי – זו הנשקפת אליי מן המראה, מציבה אין־ספור סימני שאלה סביב אמונות ותפיסות שהתקבעו אצלי במהלך חיי. הרי בדומה לאלה שיצאתי לפגוש, חיים או חלילה מתים, אף אני נפרדתי מחיי על כדור הארץ. לא ידעתי אז ועדיין איני יודעת אם אוכל לחזור, גם אם ארצה. לא ידעתי אילו אובדנים אחווה באופן ישיר או עקיף וכיצד אגיב. הרי אנחנו אף פעם לא לגמרי מוכנים לאובדן אישי. חשתי בוודאות שאתגעגע לגבר שראיתי בו את "אהבת חיי" ולבית שהכרתי, ולא ידעתי אם בדידות במסע ממושך אל הלא־נודע דומה לבדידות שחשתי לעיתים על כדור הארץ. במסע הפנימי הייתי אני מושא המחקר של עצמי.

בטרם אציג את דו"ח החקירה חשוב לי לציין שאני מודעת לכך שכתיבתי האישית־הגלויה, בניגוד לכתיבה המדעית־המרוחקת והמקובלת בדו"חות, עלולה להתפרש באופן שלילי. כביכול ביטוי סובייקטיבי־רגשי פוגע ביכולתי הקוגניטיבית להיות אובייקטיבית, אך השקפת עולמי מחייבת דיווח מלא וישיר של הסתייגויות, חששות ולקיחת אחריות.

אופן התבטאותי הישיר והתנהגותי המרוחקת מעט מעוררים גם שמועות. להלן שמועה אחת משעשעת שהגיעה לאוזני על סיבת השימוש באות מ"ם לבדה בשמי הפרטי ולא בשמי המלא: "היא סייבורג בעצמה ונוצרה על ידי חייזרים. אלה כנראה לא מעניקים לצאצאים שם מלא, אלא רק אות או מספר סידורי". חשוב לי להפריך את השמועה: אני אנושית במאה אחוזים, ויש לי שם פרטי בעל מספר אותיות.

את חלקה הראשון של החקירה ערכתי על כדור הארץ. ביססתי אותה על בדיקת תהליך המיון של חברי המשלחת, על ראיונות אישיים שערכתי איתם בתקופת המיון והאימונים, על ביקורים אצל בני משפחותיהם ושיחות היכרות עם קרובים אחרים. כמו כן, למדתי כל חומר אחר המתאר את מצב כדור הארץ והמאדים, בהווה ובעתיד הניתן לחיזוי. את חלקה השני ערכתי על המאדים, ושם גם נכתב דו"ח החקירה השלם: הדו"ח הפסיכו־חברתי שכתבתי אני, והדו"ח הטכני שכתב ד"ר נורמן לוין.

צוות הקרקע במרכז הבקרה בנאס"א כלל מספר רב של אנשי מקצוע מתחומים שונים, בהם אותי ואת ד"ר בן דיר.

ד"ר דיר, מנהלה האדמיניסטרטיבי של המשלחת הראשונה, היה אחראי לקריאת דו"חות העבודה ששלחה אליו מפקדת המשלחת. הוא מתמטיקאי ועתידן, אסטרונאוט שהשתחרר משירותו בחיל החלל האמריקאי בדרגת קולונל. בעת שירותו מילא תפקיד פיקודי במעבורת החלל הבין־לאומית. הוא כבן 50, נשוי ואב לשתי בנות. הוא יליד הוואי ומחלק את זמנו בין מרכזי נאס"א שבטקסס, קליפורניה והוואי. בן דיר נתפס כאדם חד־ראייה, ושיחה עימו היא קצרה ותכליתית. לדעתו "שיחות מעבר לזמן המוקצב מיועדות לפסיכולוגים".

בצוות הקרקע הייתי אני האחראית לסיוע הפסיכולוגי לאסטרונאוטים ולסייבורג ולייעוץ בכל עניין אחר הנוגע לתפקוד החברתי של הצוות. בן ואני יידענו זה את זה והתייעצנו בכל עניין שלדעתנו דרש החלטה משותפת.

הניה שנון קליין

ד"ר הניה שנון־קליין, פרופסור לפסיכולוגיה וטנטולוגית (מדעי האובדן והאבל). פרסמה ספרים אקדמיים ומאמרים מקצועיים רבים. 

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 166 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 46 דק'
המסע למאדים: סיפור חקירה הניה שנון קליין

א

מסע בתוך מסע

5 בינואר, 2070

לכבוד הד"ר הנכבדים בן דיר ולסלי בראון

העתק: ד"ר נורמן לוין

אני מודה לכם על האמון שאתם נותנים בי כחוקרת ראשית. זה יהיה לי לכבוד לקבל את המינוי לחקירת מצבו של צוות האסטרונאוטים שעל חללית הפניקס ולהבנת הסיבות לאיבוד הקשר שהחל טרם כניסתה למסלול הירידה ולא התחדש מאז ההודעה המקוטעת על הנחיתה.

כמו כן, אני מודה לעמיתי למחקר ולמסע ד"ר נורמן לוין, שמניסיונו העשיר בחקירת תאונות בחלל נצא נשכרים כולנו.

אני מצפה בהתרגשות לתקופת אימוני ההכשרה ולמסע העתידי.

אשמח לעמוד לרשותכם בכל עניין ונושא הקשורים לעבודתי.

בברכה,

Ad Astra

ד"ר מ' צוק

ראשת המחלקה למחקר ולסיוע פסיכולוגי לאסטרונאוטים ולסייבורגים, נאס"א

יוסטון, טקסס, ארצות הברית.

שמי מ' צוק. אני פרופסור לפסיכולוגיית חלל ואקסו־אימונו־פסיכולוגיה, בדרגת קולונל בחיל החלל האמריקאי. מחקריי על "השפעת שהייה ממושכת בחלל על המערכת האימונולוגית (החיסונית), הקוגניטיבית, הלימבית (רגשית) וההתנהגותית" ועל "אינטראקציות בין בני אדם לסייבורגים במקום המגורים והעבודה" נחשבים מחקרי חלוץ בתחומם.

ב־5 בינואר 2070 זומנתי לפגישה במרכז החלל של נאס"א ביוסטון, טקסס. מקום וזמן שנראים כעת, בזמן כתיבת הדו"ח, כה רחוקים – אף שעברו מאז רק כשלוש שנים. נכחו בפגישה ד"ר בן דיר, מנהל המשלחת הראשונה למאדים, ד"ר לסלי בראון מבריסל, נציגה מטעם הוועדה הבין־לאומית לחקר החלל העמוק והגנתו וד"ר נורמן לוין, מהנדס חלל וחוקר מוסמך של תאונות בחלל מטעם נאס"א. כראשת המחלקה למחקר ולסיוע פסיכולוגי עבדתי בצמידות עם אנשי ונשות המשלחת ועם הסייבורג, ועל כן הוצע לי להוביל את החקירה מן הפן הפסיכולוגי־חברתי, ולד"ר נורמן לוין – להיות החוקר הטכני של התאונה האפשרית.

הפסקות תקשורת פתאומיות בין מרכז הבקרה בנאס"א לבין חללית, בין נאס"א למאדים או בין המאדים לנאס"א קורות לעיתים ויכולות להימשך גם ימים. הן בלתי נמנעות עדיין. לכן נקבע שהחקירה בעקבות אי־חידוש הקשר תתחיל רק כחמישה ימים לאחר שהוא אבד. בעת הקמת ועדת החקירה עדיין הייתה תקווה שלמרות הנתק הממושך בתקשורת עם החללית ועם הסייבורגים שעל המאדים, הצוות כולו שרד, וחידוש התקשורת הוא עניין טכני בלבד.

הוחלט ששני דו"חות החקירה שייכתבו רק לאחר נחיתתנו על המאדים, יוצגו בו־זמנית לנאס"א ולגורמים הבין־לאומיים המתאימים. הובהר לנו שנצא לתוכנית אימונים בת כשנתיים שתכשיר אותנו לטיסה הממושכת. בסיום תקופת האימונים נצטרף למשלחת השנייה המתוכננת להמריא ב־20 במאי 2072 ולנחות ב־29 בדצמבר 2072.

נשלחתי לתקופת האימונים משום שאני אומנם בעלת רישיון טייס, אך אינני אסטרונאוטית. במסגרת התוכנית השתתפתי גם בקורס אינטנסיבי על "ביצוע חקירות של תאונות תעופה וחלל" ו"כתיבת דו"חות חקירה". כמו כן, רכשתי ידע עדכני על המאדים, על מטרות המסע, על בחירת הצוות והמסע עצמו. מסיבות של שקיפות ואתיקה מקצועית אני מציינת עובדות אחדות העלולות לעורר שאלות לגבי האובייקטיביות שלי כחוקרת.

הכרתי וחיבבתי את ד"ר ג'וי ליאור, מפקדת המשלחת. במהלך המסע ג'וי התייעצה עימי פעמים אחדות על בעיות של מרות עם סגנה סרגיי אנואר, על התקף החרדה של CU62 הסייבורג, ועל קשריה הרומנטיים על כדור הארץ עם בן זוגה יונתן שריד, ובתקופת האימונים – עם אנטוניו וידה. גם ג'וי וגם אני היינו מודעות לבעייתיות האתית (אובדן הריחוק הדרוש לשיקול דעת בלתי מוטה) הקיימת בהתייעצות איתי על רקע הידידות שהתפתחה בינינו. כדי למנוע הטיה בשיקול דעתי דנתי בנושא עם עמיתים במחלקתי ועם ד"ר בן דיר. כמו כן, טרם הצטרפותי לתוכנית האימונים של המשלחת השנייה התוודעתי לד"ר יונתן שריד, המיועד להיות סגן המפקדת של משלחת זו. כבן זוגה של ד"ר ליאור אף הוא והיומן שכתב היו מושאים בחקירתי.

בניגוד לאסטרונאוטים שהתנדבו לצאת למסע מתוך מניעים אידאולוגיים בעיקרם, אני לא התנדבתי לתפקיד. הוזמנתי וקיבלתי על עצמי את המשימה מתוך סיבות אתיות־מעשיות הנובעות מהגדרת תפקידי בנאס"א. ביני לבין מעסיקיי הוסכם שאחזור לכדור הארץ בהזדמנות הראשונה לאחר השלמת המשימה, אלא אם אבחר להישאר במאדים.

אף שהאידאולוגיה שלי אינה רלוונטית לאופן ביצוע החקירה, אני מאמינה בצורך להציל את האנושות בעזרת חיפוש אחר מקורות מחיה על פלנטה אחרת. טרם יציאתי למסע לא ידעתי כיצד אתמודד עם המטלה שלשמה זומנתי, עם האמון שניתן בי. אבל אני בוטחת בעצמי, בידע שרכשתי וביכולתי להסתגל לעולם חדש ובלתי צפוי אם איאלץ לעשות זאת. "רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע", אמר ת"ס אליוט. נעניתי לקריאה "ללכת", והתברר לי שיצאתי למסע כפול: האחד חיצוני – זה שלשמו נקראתי, החקירה – ובו־זמנית מסע פנימי אל תוך הווייתי – מסע היכרות עם עצמי. לא האדם הציבורי – החוקרת – אלא הפרטי – זו הנשקפת אליי מן המראה, מציבה אין־ספור סימני שאלה סביב אמונות ותפיסות שהתקבעו אצלי במהלך חיי. הרי בדומה לאלה שיצאתי לפגוש, חיים או חלילה מתים, אף אני נפרדתי מחיי על כדור הארץ. לא ידעתי אז ועדיין איני יודעת אם אוכל לחזור, גם אם ארצה. לא ידעתי אילו אובדנים אחווה באופן ישיר או עקיף וכיצד אגיב. הרי אנחנו אף פעם לא לגמרי מוכנים לאובדן אישי. חשתי בוודאות שאתגעגע לגבר שראיתי בו את "אהבת חיי" ולבית שהכרתי, ולא ידעתי אם בדידות במסע ממושך אל הלא־נודע דומה לבדידות שחשתי לעיתים על כדור הארץ. במסע הפנימי הייתי אני מושא המחקר של עצמי.

בטרם אציג את דו"ח החקירה חשוב לי לציין שאני מודעת לכך שכתיבתי האישית־הגלויה, בניגוד לכתיבה המדעית־המרוחקת והמקובלת בדו"חות, עלולה להתפרש באופן שלילי. כביכול ביטוי סובייקטיבי־רגשי פוגע ביכולתי הקוגניטיבית להיות אובייקטיבית, אך השקפת עולמי מחייבת דיווח מלא וישיר של הסתייגויות, חששות ולקיחת אחריות.

אופן התבטאותי הישיר והתנהגותי המרוחקת מעט מעוררים גם שמועות. להלן שמועה אחת משעשעת שהגיעה לאוזני על סיבת השימוש באות מ"ם לבדה בשמי הפרטי ולא בשמי המלא: "היא סייבורג בעצמה ונוצרה על ידי חייזרים. אלה כנראה לא מעניקים לצאצאים שם מלא, אלא רק אות או מספר סידורי". חשוב לי להפריך את השמועה: אני אנושית במאה אחוזים, ויש לי שם פרטי בעל מספר אותיות.

את חלקה הראשון של החקירה ערכתי על כדור הארץ. ביססתי אותה על בדיקת תהליך המיון של חברי המשלחת, על ראיונות אישיים שערכתי איתם בתקופת המיון והאימונים, על ביקורים אצל בני משפחותיהם ושיחות היכרות עם קרובים אחרים. כמו כן, למדתי כל חומר אחר המתאר את מצב כדור הארץ והמאדים, בהווה ובעתיד הניתן לחיזוי. את חלקה השני ערכתי על המאדים, ושם גם נכתב דו"ח החקירה השלם: הדו"ח הפסיכו־חברתי שכתבתי אני, והדו"ח הטכני שכתב ד"ר נורמן לוין.

צוות הקרקע במרכז הבקרה בנאס"א כלל מספר רב של אנשי מקצוע מתחומים שונים, בהם אותי ואת ד"ר בן דיר.

ד"ר דיר, מנהלה האדמיניסטרטיבי של המשלחת הראשונה, היה אחראי לקריאת דו"חות העבודה ששלחה אליו מפקדת המשלחת. הוא מתמטיקאי ועתידן, אסטרונאוט שהשתחרר משירותו בחיל החלל האמריקאי בדרגת קולונל. בעת שירותו מילא תפקיד פיקודי במעבורת החלל הבין־לאומית. הוא כבן 50, נשוי ואב לשתי בנות. הוא יליד הוואי ומחלק את זמנו בין מרכזי נאס"א שבטקסס, קליפורניה והוואי. בן דיר נתפס כאדם חד־ראייה, ושיחה עימו היא קצרה ותכליתית. לדעתו "שיחות מעבר לזמן המוקצב מיועדות לפסיכולוגים".

בצוות הקרקע הייתי אני האחראית לסיוע הפסיכולוגי לאסטרונאוטים ולסייבורג ולייעוץ בכל עניין אחר הנוגע לתפקוד החברתי של הצוות. בן ואני יידענו זה את זה והתייעצנו בכל עניין שלדעתנו דרש החלטה משותפת.