בית ספר למטומטמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית ספר למטומטמים
הוספה למועדפים

בית ספר למטומטמים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: טינו מושקוביץ
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 299 עמ' מודפסים

נושאים

תקציר

רומן הקאלט "בית ספר למטומטמים", הרומן הרוסי הידוע והמשפיע ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים, הוא זרם רשמים, תחושות, זיכרונות ואסוציאציות של נער מוזר המגלה וחווה את עולמו הנערי בהתפעמות לירית תמימה מחד, ובאירוניה חריפה ולעתים אפילו ארסית מאידך. ליבת הרומן היא הדיאלוג האמורפי של הנער עם עצמו, כשבעיניו, כל פיסות המציאות – הריאלית, החלוּמה, המדומיינת, הספרותית והלשונית – הן חשובות, מעניינות ומבלבלות במידה זהה. גיבורי הרומן אם כך הם לא רק הדמויות המאכלסות אותו, אלא גם ובעיקר מערכות ההוויה המתוארות בו – האישיות המפוצלת והקונפליקטים המזינים אותה, ההוויה הבית ספרית האפורה וניגודה בדמות עיירת הקיט סחופת רוחות הקיץ, והפלסטיות והרב גוניות של השפה והספרות הרוסית, כשהבסיס שעליו ניצב הבניין הטקסטואלי המרהיב הזה הוא הריתמוס, הסגנון המלוטש, מערך הנושאים, הדימויים, האסוציאציות ואפילו הפונמות החוזרות על עצמן. זהו רומן שירי, פואמה פרוזאית, ובעיקר חוויה ספרותית ייחודית, חד פעמית ומפעימה.

פרק ראשון

פרק 1
נימפאה

בסדר, אבל איך מתחילים, באילו מילים? לא משנה, פתח במילים: שם, באגם צְמוּד התחנה. צמוד תחנה?

לא, זה לא יעבוד, זו שגיאה סגנונית. מכלאה הייתה בטח מתקנת אותך. מזנון יכול להיות צמוד תחנה, או קיוסק למכירת עיתונים, אבל לא אגם, האגם צריך להיות סְמוּך תחנה.

אז קרא לו סְמוּך תחנה, לא זה העניין הרי. טוב, אז אפתח כך: שם, באגם סמוך התחנה. רגע, ומה לגבי התחנה, תחנת הרכבת עצמה, בבקשה, אם לא קשה לך, תאר את תחנת הרכבת, איך היא נראתה, איזה רציף היה שם – מעץ או מבטון, אילו בתים עמדו שם, מסביב, אתה בטח זוכר את הצבע שלהם, ואולי אתה מכיר את האנשים שגרו בהם, בבתים האלה, בתחנה הזאת? כן, מכיר, זאת אומרת, הכרתי כמה מהדיירים האלה, ויש לי מה לומר עליהם, אבל לא עכשיו, אחר כך, בהזדמנות אחרת; עכשיו אתאר את התחנה. תחנת רכבת רגילה לגמרי: בוּדקה של פועל המסוֹט, שיחים, צריף למכירת כרטיסים, רציף, חרקני אגב, עצִי, קורות־קורות, עם קוצים, מסמרים שיוצאים, ככה שלא היה כדאי להסתובב שם יחף. סביב התחנה צמחו עצים: צפצפות, אורנים, זאת אומרת – עצים שונים, שונים. תחנה רגילה לגמרי – התחנה עצמה, אבל מה שמעבר לתחנה עצמה – מה שמעבר היה ממש נהדר, בלתי רגיל: אגם, עשב גבוה, רחבת ריקודים, חורשה, בית מרגוע ועוד דברים אחדים. אל האגם סמוך התחנה, המתרחצים הגיעו בדרך כלל בשעות הערב, אחרי העבודה; הם באו ברכבת והתרחצו באגם. לא, קודם הם היו מתפזרים בין בקתות הנופש שלהם ומתמקמים בהן. עייפים, מתנשפים, מנגבים את הפנים במטפחות, סוחבים תיקי מסמכים ותיקי רשת, עם גיהוקים בטחול ואוושושים בכליות. אתה זוכר מה היה בתוך תיקי הרשת? תה, סוכר, חמאה, נקניק; דגים חיים שהזנבות שלהם מצליפים; אטריות, מיני גריסים, בצל, שימורים ולעיתים נדירות יותר – מלח. הם שתו תה בגזוזטרות, לבשו פיג'מות, טיילו בגנים – ידיים־מאחורי־הגב, הציצו לתוך חביות־כיבוי מלאות מים עומדים, התפלאו על ריבוי הצפרדעים שקיפצו בדשא סביב־סביב, שיחקו עם ילדים וכלבים, שיחקו בכדור־נוצה, שתו קְוואס ישר מהמקרר, בהו בטלוויזיה, שוחחו עם שכנים, ואם עדיין לא החשיך, שמו פעמיהם לאגם, בחברוּתה – להתרחץ. למה דווקא לאגם ולא לנחל? הם חששו ממִשברים ומערבולות, מהרוח והגלים, מזרמי ועשבי עומק. יכול להיות שבכלל לא היה נחל? יכול להיות. אז איך הוא נקרא? הנחל נקרא.

אל האגם הוליכו למעשה כל השבילים והמשעולים בסביבה שלנו. מהבקתות המרוחקות ביותר, בשולי היער, נמתחו משעולים דקיקים, חלושים, כמעט לא אמיתיים. בערבים הם זהרו בקושי, לסירוגין, בעוד שהשבילים בעלי הגוף, אלה שפולסו זה מכבר ולנצח, שבילים רצוחים עד כדי כך שאין בכלל מה לדבר על האפשרות שיצמח עליהם משהו – שבילים ומשעולים כאלה זהרו בבהירות, בלובן וברצף. עם הנץ החמה, זאת אומרת, כן, בוודאי שעם הנץ החמה, בשעות דמדומי הבוקר. וכך, נמסכים אלה  באלה, הוליכו כל השבילים אל האגם. בסופו של דבר, כמה מאות מטרים לפני החוף הם התחברו כולם לדרך נפלאה אחת. והדרך הזאת נמתחה מעט הלאה בַּמטרדים המִדרוֹניים, והגיעה בסופו של דבר אל חורשת הלִבנים. אתה מוכרח להביט אחורה ולהודות: נכון שהיה נחמד לבוא אל חורשת הלִבנים רכובים על אופניים, בערב, באור האפרפר, נכון? נחמד. כי אופניים – זה תמיד טוב ונחמד, בכל מזג אוויר, בכל גיל. ניקח לדוגמה את הקולגה שלנו, פַּאבלוֹב. הוא היה פיזיולוג, שערך ניסויים בבעלי חיים ורכב על אופניים. בספר לימוד אחד – אתה בטח זוכר את הספר הזה – יש פרק מיוחד על פאבלוב. בתחילתו, יש תמונות של כלבים עם כל מיני צינורות הזנה מיוחדים שתפורים להם לגרון, ומוסבר שהכלבים התרגלו לקבל את האוכל אחרי צלצול הפעמון, וכשפאבלוב רק צלצל בפעמון ולא נתן להם אוכל, הם נכנסו ללחץ והזילו מלא ריר – מעורר פליאה ממש. לפאבלוב היו אופניים והוא הִרבה לרכוב עליהם. רכיבה אחת כזאת מוצגת בספר הלימוד. בתמונה, פאבלוב כבר זקן, אבל נמרץ. הוא רוכב, מתבונן בטבע, והפעמון על הכידון – זהה לחלוטין לפעמון ממעבדת הניסויים. נוסף על כך, לפאבלוב זקן אפור וארוך, כמו למיכֵיֶיב, זה שהתגורר, ואולי עדיין מתגורר, בעיירת הקיט שלנו. מיכייב ופאבלוב – שניהם אהבו את האופניים שלהם אבל היה ביניהם גם שוני – פאבלוב רכב על אופניים בשביל הכיף, לשם בידור ושעשוע, כפי שנהוג לומר; אופניו של מיכייב, לעומת זאת, שימשו אותו רק לעבודה, כי זאת הייתה העבודה שלו: לחלק מכתבים, ברכיבה על אופניים. עליו, על מיכייב הדוור – ואולי שם המשפחה שלו היה, עודנו ויהיה בעתיד – מֶדוֵודֵב? – צריך לספר בנפרד, ראוי להקדיש לו פרק או פרק זמן מיוחד, ואחד מאיתנו – אתה או אני – בוודאי יעשה את זה. בעצם, אני חושב שאתה מכיר את הדוור טוב יותר, משום שבילית בעיירה הרבה יותר זמן ממני, למרות שאם ננסה לברר אצל השכנים, הם בטח יגידו שזאת שאלה מאוד מורכבת ושכמעט לא ניתן לענות עליה. אנחנו, יגידו השכנים, לא ממש השגחנו בכם – זאת אומרת בנו, ומה השאלה המוזרה הזאת בכלל, ומניין הצורך הזה פתאום לערוך בירורים בעניינים מוזרים כאלה, ומה זה משנה מי התגורר וכמה זמן, זה לא רציני הרי, מוטב שתעשו משהו מועיל: תכף מאי, ויש להניח שהאדמה שמסביב לעצים עדיין לא עברה תיחוח, ואת התפוחים אתם בטח נהנים לכרסם, אה? הנה, אפילו נוּרבֵגוֹב, מֵשיב הרוּח, ככה הם יציינו כבדרך אגב – אפילו הוא נובר בגינה שלו מהבוקר. ואנחנו – מישהו מאיתנו – נענה שכּן, נובר, או שנגיד יחד: כן, נובר. לחונך שלנו נורבגוב יש זמן בשביל זה, ורצון. מה גם שיש לו –  גינה, בית, ולנו – לנו כבר אין שום דבר מזה – לא זמן, לא גינה ולא בית. פשוט שכחתם שאנחנו כבר מזמן, מזה תשע שנים בערך, לא גרים פה בעיירה. הרי מכרנו את הבקתה – פשוט קמנו ומכרנו. אני חושד שתרצה להוסיף משהו, בתור התקשורתי והדברן בינינו, שתתחיל להתדיין פה, להסביר למה הבקתה נמכרה ומדוע, לדעתך, אפשר היה להימנע מכך, ולא רק אפשר, אלא רצוי, זאת אומרת, אסור, פשוט אסור היה למכור. אולם מוטב שניסע מפה ומהם, נתפוס את החשמלית הראשונה, אני לא רוצה לשמוע את הקולות שלהם.

אבא שלנו מכר את הבקתה כשפרש לגמלאות, למרות שהגמלה שלו הייתה כל כך גבוהה, עד שמיכייב, הדוור המקומי, שכל חייו חלם על אופניים חדשים וטובים אבל לא הצליח לחסוך מספיק כסף, ולא כי היה נדיב מי יודע מה אלא בגלל הבזבזנות הנוראה שלו, אז המיכייב הזה, כששמע מהשכן שלנו, מר תובע מחוזי, איזו גמלה אבא שלנו הולך לקבל, הוא כמעט נפל מהאופניים. הדוור נהג לרכוב בשלווה לאורך הגדר, שמעבר לה עמדה הבקתה של השכן – אגב, אתה זוכר את שם המשפחה שלו? לא, קשה להיזכר ככה פתאום: קשה לי לזכור שמות, וגם – מה הטעם בכלל לזכור את כל השמות ושמות המשפחה האלה – נכון? בוודאי, אבל אילו היינו יודעים את שם המשפחה, היה יותר נוח לספר. אבל אפשר להמציא שם משפחה סמלי מוסכם, הם הרי כולם סמליים ומוסכמים גם אם הם אמיתיים, איך שלא תסתכל על זה. אבל מצד שני, אם נכנה אותו בשם משפחה סמלי מוסכם, עלולים עוד לחשוב שאנחנו מספרים פה סיפורים, מנסים לרמות מישהו, לבדות מליבנו, ובעצם אין לנו בכלל מה להסתיר, מדובר בסך־הכול בשכן־אדם, שכן שכל העיירה מכירה, ויודעת שהוא עובד בתור ידידו של התובע המחוזי, ושהבקתה שלו רגילה לגמרי, לא מפוארת מדי, וחבל, ככל הנראה, שהופצו שמועות שהוא בנה אותה מלבנים גנובות – מה דעתך? אה? על מה אתה מדבר? מה, אתה לא מקשיב לי? לא, מקשיב, אני פשוט חשבתי בדיוק, שבצנצנות ההן בטח הייתה בירה. צנצנות? כן, הצנצנות הענקיות ההן שעמדו אצל השכן במחסן, מה דעתך, הייתה בהן בירה רגילה לגמרי נכון? אני לא יודע, לא זוכר, מזמן לא חשבתי על התקופה ההיא. מיכייב חלף על פני בית השכן, שבדיוק עמד על מפתן המחסן ובחן צנצנת של בירה מול האור. האופניים של מיכייב הרעישו מאוד, קיפצו על שורשי הברושים שבולטים מהאדמה, והשכן לא היה יכול שלא לשמוע ולזהות את האופניים של מיכייב. וכששמע וזיהה, התקרב במהירות אל הגדר כדי לשאול אם יש בשבילו מכתבים, אבל במקום זה – וכך הפתיע אפילו את עצמו – הודיע לדוור: שמעת – אמר ידידו של התובע המחוזי – שהתובע המחוזי פרש לגמלאות? בחיוך. כמה נתנו? – שאל מיכייב, בולם בעדינות, אך לא עד כדי עצירה מוחלטת – כמה כסף? הדוור הפנה את ראשו לאחור והמשיך לנוע, והשכן שם לב שפניו השזופות לא מביעות דבר. הדוור, כתמיד, נראה שלֵו, רק הזקן שלו, שמחטי האורן הסתבכו בו, התבדר ברוח: ברוח שהוליד המרוץ, ברוח האופניים הנמרצת, והשכן, אילו רק היה קצת משורר בהווייתו, היה בוודאי מדמה שפניו של מיכייב, פנים סחופות רוח פרצים של עיירת הקיט, כאילו מקרינות רוח, ושמיכייב הוא זה שכולם בעיירה הכירו כ"משיב הרוח". ליתר דיוק, לא הכירו. איש לא ראה את האדם הזה מעולם, ייתכן שהוא בכלל לא היה קיים. אבל בערבים, אחרי הרחצה באגם, הנופשים התכנסו בגזוזטראות המזוגגות, התיישבו בכורסות הקש וסיפרו איש לרעהו סיפורים, ובאחת המעשיות האלה סופר על "משיב הרוח". אחדים טענו שהוא היה צעיר ונבון, אחרים – שהוא זקן וטיפש. היו גם כאלה שעמדו על כך שמדובר באדם חסר השכלה, בור, בגיל העמידה, ולעומתם היו שייחסו לו גיל גבורות וחוכמה. קבוצה אחרת מצאה לנכון לטעון שמשיב הרוח הוא אדם צעיר וחלוש, מטומטם – אבל גאון. היו מספרים שהוא מופיע בדרך כלל באחד מימי הקיץ השִמשיים והחמים ביותר, רכוב על אופניו, שורק במשרוקית עשויה עץ אגוז ומפיח רוח בסביבה. הכוונה הייתה לכך שמשיב הרוח מפיח את רוחותיו רק בסביבה שיש בה יותר מדי בקתות נופש ונופשים. כן־כן, זו הייתה בדיוק סביבה מהסוג הזה. אם אני לא טועה, בסביבת תחנת הרכבת היו שלוש או ארבע עיירות קיט כאלה. איך נקראה התחנה? – אני לא ממש מצליח לראות את השם ממרחק. התחנה נקראה.

זהו אזור מס' חמש, מחיר הכרטיס שלושים גרושים, זמן הנסיעה – שעה ועשרים, מסעף המסילה הצפוני, עוֹפי של עץ השיטה, או נאמר, שיח הלילך המלבלב בלובן פרחוני, בריח של חומר חיטוי, של פָּלוּשׁ מאובק ושל סיגריות, מרצד לאורך קו הניכור, חוזר עם ערב אל הגן על קצות האצבעות ומטה אוזן לתנועת החשמליות, נרעד למשמע רחשים, ואחר כך הפרחים נסגרים והולכים לישון, נכנעים להפצרותיה של הציפור הדאגנית ששמה נייטינגייל; סעף המסילה מתנמנם, אחוז בשרעפיו, אך שרשרת הרכבות הממוקמת עליו בסימטריוּת לא נמה אלא נעה אחוזת תזזית, קוראת בשמו של כל פרח שנקרה בדרכה, דנה לנדודי שינה את ישישות התחנה המרירות, את נגני האקורדיון הקיטעים שעיוורה המלחמה, את המסילאים עם האפודים הכתומים, את מגורשי עיירות הקיט הלא־יוצלחים – דייגי הבוקר והלילה הלכודים בסבך המסועף והקפיצי של חוטי הדיג השקופים, וגם את המצופאים הישישים, שוכני האיים, שפרצופיהם, המתנועעים מעל מימי התעלה השחורים המשמיעים המהומי־נחושת, נצבעים חליפות בארגמן ובלובן חיוורייני, וכמובן את עובדי הצריפים להשכרת סירות, שנדמה להם שהם שומעים את צלילי שרשראות העיגון, את קול טפיחת המשוטים על המים ואת אוושת המפרשים, כשהם יוצאים מהצריפים שלהם ועל כתפיהם אדרות גוֹגוֹליות בלי כפתורים, ומתהלכים בחולות החרסינה לאורך הגדה, בחוליות ובמורדות המוריקים; הצללים האילמים והחלושים של העובדים נחים על קני הסוף והאברש, והמקטרות שלהם, מתוצרת עצמית, זוהרות בחושך כמו גזירי אדר רקובים, מהלכות קסם ומושכות אל האור את פרפרי הלילה המשתוממים; הסתעפות העופאים שרויה בשרעפים, עפעפי הכותרת שלה סגורים, והרכבות, המועדות על לוחיות המחברים, בשום אופן לא יצליחו להעיר אותה או לנער ממנה אף טיפת טל – נומי־נומי, הסתעפות ספוגה בריח של קראוסוט, ועם שחר עורי ולבלבי, לבלבי את עצמך לדעת, השילי את עלי הכותרת, סמאי בהם את עיני הסֵמָפוֹרים, צחקקי כשאת מפזזת בתחנות לקצב הלמות ליבך העצי, ומוכרת לנוסעים בכי וצעקות, מתערטלת בתא השינה המצופה מראות, כמו שמך, מכנים אותי עופי, אני סַעַף עופאי השיטה אני סַעַף מסילת הברזל אני אֵפִי אני בהיריון מהציפור הענוגה בשם נייטינגייל אני נושאת ברחמי את הקיץ הממשמש ואת תאונת רכבת המשא הנה קבלו אותי קנו אותי אני בין כה וכה מלבלבת את עצמי לדעת אני בין כה וכה קמלה זה זיל הזול בתחנה אני עולה פחות מרוּבּל אני מוענקת כספח לכרטיס אני נקנית באמצעות קוּפּוֹנים ואם חפצה נפשכם אתם יכולים לעלות בחינם הרי הכרטיסן חולה ולא יגיע חכה רגע אני אפתח לבד אתה רואה כולי שלגיה נו קדימה הלֵט את כולי לגמרי הלֵט אותי כבר בנשיקות איש לא יראה זה לבן על לבן עלעלי הכותרת על לובן הגוף לא נראים כבר נמאס לִי־פְעָמִים אני נראית לעצמי פשוט זקנה שמתהלכת כל חייה על אפר פחם לוהט על תלוליות של אפר פחם כולי מכוערת אני לא רוצה להיות זקנה אהוב שלי לא לא רוצה אני יודעת שאמות בקרוב על המסילה אני אני כואב לי יכאב לי שַחרר אותי כשאמות הַתר את הגלגלים האלה המגורזים את כפות הידיים שלך מה זה על כפות הידיים שלך אלה לא כפפות לא אמת דיברתי אני אפי אני ממִסעפת עופאים לבנה וצחה מלבלבת אין לך זכות אני היושבת בגנים אל תצעק אני לא צועק זה עובר אורח צועק טְרָה טָה טָה מה העניין טְרָה טָה טָה מה טרה מי שם טה איפה שם שם שם. אפי עוֹפי מסעפה הסתעפות ענפי ערבי הנחל שם בחלל החלון בקיטון הקטון טרה טה שם טרה טה תר אחר מה מי סעף עוֹפי ערבי הנחל זָרוע ברוח על רוח על פֹה ועל שם טם טררם פסי הטראם טראם רעם רם ערב נחל טוב כרטיסים שים פס על הנ"ל על אֵינַחל אכז"ל בעֵין־זֶכֶר צונח זלזלפא ביתא גאמא וכיוצא באלה ואיש לא רוצה לא יודע משום שאיש לא רצה ללמד אותנו יוונית עתיקה וזו הייתה שגיאה בלתי נסלחת שלהם שגיאה בלתי מוצלחת מצידם ובגללם אנחנו לא יכולים עכשיו לִמנות ספינות כמו שצריך והֶרמס אץ ורץ וצורתו צורת פרח קט אך אנח־נו כמעט לא מבינים את זה את זו ובכלל יעזור אם תנשפו בקרן היער עד כֵּף הוֹרן נידף ובתוף כמובן להכות טרה לה לה שאלה זה הכרטיסן תשובה לא זה הכרסתן מה אתה צועק שם אתה לא בטוב רק נדמה לך אני לא ברע זה היה עובר אורח עכשיו אני בטוח לחלוטין שזה היה עובר אורח כי אתם יודעים איך זה נרדמתי לרגע ופתאום שומע כאילו מישהו שר כאילו לא או לי או לה טרה לה לה לי לו לא ההיא ולא ההוא ולא הזה לא זה בכלל לא זה לא איתי לא איתה לא ניטע נטעים לא נֶטע לא נֶטה ברוּטו איטליה אדם איטלקי דַנטה אדם בּרוּנו אדם לֵאונרדו צייר אדריכל חוקר חרקים אם תרצה לראות איך עפים בעזרת ארבע כנפיים גש אל התעלה של המבצר במילאנו ותראה שפיריות שחורות כרטיס למילאנו אפילו שניים לי למיכייב מדוודב רוצה מעוף שפיריות בסעפי ערבי הנחלים בתעלות עם עשב לא כסוח לאורך המסילה הראשית של קונסטלציית אֵפי במעבה סבך האברש שם טינבֶּרגֶן המדען ההולנדי התחתן עם קולגה שלו ותכף התברר להם שהאָמוֹפילָה צרעה מזן הצרחוֹליות לא מוצאת את דרכה הביתה באופן זהה לצמח הפּילַנטוּס אבל בתוף מרים מנגן כמובן כל מי שעובר בדלת המסתובבת טָם טָה טָם טה טם סתם שיר קטן ושמח שמנגנים על חלילית פשוטה עשויה קנה סוף על מסעפת מסילת הברזל טרה טה טה טרה נה נה ואתא שונרא ואכלא לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי השונרא טינברגן מחולל ומחולל פחד אימים היא מכשפה חיה עם נהג מַחפּרון מקימה רעש נורא מפריעה לישון בשש בבוקר מזמרת במטבח מכינה לו אוכל ביוּרוֹת על מדורות מבוערות בתוך קדירות מהבילות על אסכלות צריך לתת לה איזה שם אם השונרא טינבֶּרגֶן היא תהיה המכשפה טינברגן מפזזת בפרוזדור מהבוקר שרה על השונרא וככל הנראה עושה פרצופים. למה  כ כ ל  ה נ ר א ה? מה, לא ראית איך היא מפזזת? לא, נדמה לי שבכלל לא ראיתי אותה אף פעם. אנחנו גרים יחד באותה הדירה כבר כמה שנים טובות, אבל העניין הוא שהמכשפה טינברגן היא בכלל לא אותה האישה הזקנה שהדירה רשומה על שמה ושבּה אני נתקל במטבח מדי בוקר וערב. זו אישה זקנה אחרת, שם המשפחה שלה טרַכטֶנבֶּרג, שֶיינה סוֹלוֹמוֹנוֹבנָה טרכטנברג, יהודייה, בפנסיה, היא פנסיונרית גלמודה, ובכל בוקר אני אומר לה: בוקר טוב, ובערב: ערב טוב, היא עונה, היא אישה מאוד שמנה, יש לה שיער אדמוני עם קצת שיבה, תלתלים, בת שישים וחמש בערך, אנחנו כמעט לא משוחחים, פשוט אין לנו על מה לדבר, אך מפעם לפעם, בערך פעם בחודשיים, היא מבקשת ממני להשאיל לה את הפטיפון, ושׂמה תמיד את אותו התקליט. היא לא מקשיבה לשום דבר חוץ מהתקליט הזה, אין לה שום תקליט אחר. איזה תקליט זה? מייד אספר. נניח שאני חוזר הביתה. מאיפשהו. אני מוכרח לציין שאני יודע מבעוד מועד מתי טרכטנברג תבקש ממני את הפטיפון, אני צופה את זה כמה ימים מראש, שהנה, זאת אומרת, בקרוב, ממש־ממש בקרוב, היא תגיד לי: שומע, חיים שלי, תעשה לי טובה, מה עם הפטיפון הזה שלך? אני עולה במדרגות ומרגיש: טרכטנברג כבר עומדת שם מעבר לדלת, במסדרון, מחכה לי. אני נכנס באומץ. באומץ. אני נכנס. ערב טוב. באומץ. ערב מצוין, חיים שלי, תעשה לי טובה. אני מוריד את הפטיפון מהארון. פטיפון ישן, יוּצר לפני המלחמה, נקנה מתישהו היכנשהו. על ידי מישהו. קופסת עץ אדומה, מאובקת תמיד, כי למרות שאני משתדל לנקות בחדר ולהסיר אבק, כפי שלימדה אותנו אִמנו הטובה והסבלנית, ידִי, משום מה, לעולם אינה מגעת לפטיפון. מה גם שאני כבר מזמן לא מפעיל אותו. ראשית, אין לי תקליטים, ושנית, הפטיפון בכלל לא עובד, מקולקל, הקפיץ מזמן נשחק והצלחת לא מסתובבת, האמן לי. שיינה סולומונובנה – אני אומר לה – הפטיפון לא עובד, את הרי יודעת. לא משנה – עונה טרכטנברג, – רק תקליטון אחד. אבל, רק אחד, אני עונה לה. כןכןכן – מחייכת שיינה, שיניה עשויות זהב ברובן, מרכיבה משקפיים עם מסגרת משריון צב, פנים מפודרות – רק תקליטון אחד. היא לוקחת את הפטיפון לחדר שלה ונועלת את הדלת על בריח. ואחרי עשר דקות בערך, אני שומע את קולו של יעקב עמנואילוביץ', אבל לא אמרת מיהו, היעקב עמנואילוביץ' הזה. אתה לא זוכר אותו? הוא היה בעלה, הוא מת, כשאני ואתה היינו בני עשר בערך, והתגוררנו עם ההורים בחדר ההוא, שבו אני מתגורר היום לבדי, או שאתה מתגורר לבדך, בקיצור – אחד מאיתנו. ובכל זאת – מי מאיתנו? מה זה משנה! אני מספר לך כזה סיפור מעניין, ואתה שוב מציק לי, אני הרי לא מציק לך, לדעתי קבענו אחת ולתמיד שאין בינינו שום הבדל, או שאתה שוב מתחיל  עִ ם   זֶ ה? מתנצל, להבא אשתדל לא לעשות לך צרות, פשוט הזיכרון שלי לא כל כך בסדר, אתה מבין? ושלי בסדר, אתה חושב? אני מתנצל, באמת, סלח לי בבקשה, לא רציתי לצער אותך. קיצורו של דבר, יעקב מת בגלל תרופות, הוא חטף הרעלת קיבה. שיינה התעללה בו נורא, דרשה ממנו איזה סכום כסף, היא חשבה שבעלה מסתיר ממנה כמה אלפים, והוא היה בסך הכול רוקח רגיל לגמרי, ואני בטוח שלא הייתה לו אגורה שחוקה. אני חושב ששיינה פשוט התעמרה בו עם הדרישות הכספיות שלה. היא הייתה צעירה ממנו בחמש־עשרה שנה בערך, וכפי שהיו אומרים בחצר על הספסלים, בגדה בו עם מנהל התחזוקה סוֹרוֹקין, זה שיש לו יד אחת, זה שתלה את עצמו אחר כך במחסן הריק, כשנה אחרי מותו של יעקב. כשבוע לפני כן הוא מכר את המכונית שהביא מגרמניה בתור שלל אחרי המלחמה. על הספסלים בחצר אהבו לתהות לשם מה צריך סורוקין את המכונית הזאת, הרי הוא לא יודע לנהוג, ועל העסקת נהג אין בכלל מה לדבר, אתה אולי זוכר. ואחר כך הכול התברר. כשיעקב יצא לנסיעות עבודה, או כשהמשמרות שלו בבית המרקחת נמשכו יממה שלמה, סורוקין היה לוקח את שיינה למחסן שבו עמדה המכונית, ושם, במכונית הזאת היא הייתה בוגדת ביעקב. איזה שפע, היו אומרים על הספסלים, איזה שפע – הנה לכם מכונית פרטית ואפילו לא צריך לנסוע בה: אפשר סתם לבוא למחסן, לנעול את הדלת מבפנים, להדליק את הפנסים, להוריד את המושבים – ולהשתעשע, ושיהיה לבריאות. אך, איזה סורוקין זה, יא־אללה, היו אומרים בחצר, אז מה אם יש לו רק יד אחת. תאר את החצר שלנו, איך היא נראתה אז, לפני כל כך הרבה שנים. הייתי אומר שזו הייתה יותר מזבלה מאשר חצר. צמחו שם עצי תרזה שדופים, עמדו שניים או שלושה מחסנים ומאחורי המחסנים – ערימות של שברי לבנים ועוד פסולת. אך הדבר החשוב ביותר – שלוש מאות או ארבע מאות תנורי גז ישנים, שהוצאו מהבתים שעמדו מסביב, והושלכו אל החצר אחרי המלחמה. בגלל תנורי הגז האלה עמד תמיד בחצר שלנו ריח של מטבח. כשהיינו פותחים אותם, הם חרקו נורא. ולמה פתחנו אותם, אה? למה? מוזר לי שאתה לא מבין את זה. פתחנו אותם כדי לטרוק אותם מייד בחזרה, בשיא הכוח. אבל, למה שלא נחזור אל האנשים שהיו השכנים שלנו לחצר, הרי הכרנו רבים מהם. לא־לא, משעמם איתם כל כך, הייתי רוצה לדבר עכשיו על משהו אחר. העניין הוא, שמשהו לא מצליח לנו עם הזמנים, אנחנו לא תופסים נכון את הזמן, אתה מבין? אתה זוכר איך יום אחד, לפני הרבה שנים, פגשנו בתחנה את המורה שלנו, נוּרבגוֹב? כן, זוכר, פגשנו אותו בתחנה. הוא אמר ששעה לפני כן יצא מחופי מאגר המים ששם דג דגים והשתמש בתולעי מים אדומות בתור פיתיון. באמת היו לו חכה ודלי, והספקתי להבחין בכך שבדלי שׂחו כל מיני בעלי חיים, אבל לא דגים. נורבגוב, המורה שלנו לגיאוגרפיה נורבגוב, גם הוא בנה לו בקתה באזור התחנה הזאת, רק מעברו האחר של הנחל, והיינו מבקרים אותו לעיתים קרובות. ומה עוד אמר לנו המורה שלנו באותו יום? הגיאוגרף נורבגוב אמר לנו בערך את הדבר הבא: איש צעיר, ודאי שמת לב איזה מזג אוויר נפלא שורר באזורנו כבר כמה ימים רצופים; האם אינך סבור שכלל לא מגיע לנופשים הנכבדים הללו פאר שכזה? האם לא נדמה לך, ידידי הצעיר, שהגיע הזמן, כמו שאומרים, שתתרגש עלינו איזו סערה, או לכל הפחות סופת רעמים? נורבגוב סוכך בידו על עיניו מפני השמש, והביט לשמיים. היא הרי תתרגש, חביבי, ועוד איך תתרגש – ניצוצות יעופו! ולא ביום מן הימים, אלא היום־מחר. דרך אגב, אתה מתכוון להרהר בעניין? אתה מאמין בזה?

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

  • תרגום: טינו מושקוביץ
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 299 עמ' מודפסים

נושאים

בית ספר למטומטמים סשה סוקולוב

פרק 1
נימפאה

בסדר, אבל איך מתחילים, באילו מילים? לא משנה, פתח במילים: שם, באגם צְמוּד התחנה. צמוד תחנה?

לא, זה לא יעבוד, זו שגיאה סגנונית. מכלאה הייתה בטח מתקנת אותך. מזנון יכול להיות צמוד תחנה, או קיוסק למכירת עיתונים, אבל לא אגם, האגם צריך להיות סְמוּך תחנה.

אז קרא לו סְמוּך תחנה, לא זה העניין הרי. טוב, אז אפתח כך: שם, באגם סמוך התחנה. רגע, ומה לגבי התחנה, תחנת הרכבת עצמה, בבקשה, אם לא קשה לך, תאר את תחנת הרכבת, איך היא נראתה, איזה רציף היה שם – מעץ או מבטון, אילו בתים עמדו שם, מסביב, אתה בטח זוכר את הצבע שלהם, ואולי אתה מכיר את האנשים שגרו בהם, בבתים האלה, בתחנה הזאת? כן, מכיר, זאת אומרת, הכרתי כמה מהדיירים האלה, ויש לי מה לומר עליהם, אבל לא עכשיו, אחר כך, בהזדמנות אחרת; עכשיו אתאר את התחנה. תחנת רכבת רגילה לגמרי: בוּדקה של פועל המסוֹט, שיחים, צריף למכירת כרטיסים, רציף, חרקני אגב, עצִי, קורות־קורות, עם קוצים, מסמרים שיוצאים, ככה שלא היה כדאי להסתובב שם יחף. סביב התחנה צמחו עצים: צפצפות, אורנים, זאת אומרת – עצים שונים, שונים. תחנה רגילה לגמרי – התחנה עצמה, אבל מה שמעבר לתחנה עצמה – מה שמעבר היה ממש נהדר, בלתי רגיל: אגם, עשב גבוה, רחבת ריקודים, חורשה, בית מרגוע ועוד דברים אחדים. אל האגם סמוך התחנה, המתרחצים הגיעו בדרך כלל בשעות הערב, אחרי העבודה; הם באו ברכבת והתרחצו באגם. לא, קודם הם היו מתפזרים בין בקתות הנופש שלהם ומתמקמים בהן. עייפים, מתנשפים, מנגבים את הפנים במטפחות, סוחבים תיקי מסמכים ותיקי רשת, עם גיהוקים בטחול ואוושושים בכליות. אתה זוכר מה היה בתוך תיקי הרשת? תה, סוכר, חמאה, נקניק; דגים חיים שהזנבות שלהם מצליפים; אטריות, מיני גריסים, בצל, שימורים ולעיתים נדירות יותר – מלח. הם שתו תה בגזוזטרות, לבשו פיג'מות, טיילו בגנים – ידיים־מאחורי־הגב, הציצו לתוך חביות־כיבוי מלאות מים עומדים, התפלאו על ריבוי הצפרדעים שקיפצו בדשא סביב־סביב, שיחקו עם ילדים וכלבים, שיחקו בכדור־נוצה, שתו קְוואס ישר מהמקרר, בהו בטלוויזיה, שוחחו עם שכנים, ואם עדיין לא החשיך, שמו פעמיהם לאגם, בחברוּתה – להתרחץ. למה דווקא לאגם ולא לנחל? הם חששו ממִשברים ומערבולות, מהרוח והגלים, מזרמי ועשבי עומק. יכול להיות שבכלל לא היה נחל? יכול להיות. אז איך הוא נקרא? הנחל נקרא.

אל האגם הוליכו למעשה כל השבילים והמשעולים בסביבה שלנו. מהבקתות המרוחקות ביותר, בשולי היער, נמתחו משעולים דקיקים, חלושים, כמעט לא אמיתיים. בערבים הם זהרו בקושי, לסירוגין, בעוד שהשבילים בעלי הגוף, אלה שפולסו זה מכבר ולנצח, שבילים רצוחים עד כדי כך שאין בכלל מה לדבר על האפשרות שיצמח עליהם משהו – שבילים ומשעולים כאלה זהרו בבהירות, בלובן וברצף. עם הנץ החמה, זאת אומרת, כן, בוודאי שעם הנץ החמה, בשעות דמדומי הבוקר. וכך, נמסכים אלה  באלה, הוליכו כל השבילים אל האגם. בסופו של דבר, כמה מאות מטרים לפני החוף הם התחברו כולם לדרך נפלאה אחת. והדרך הזאת נמתחה מעט הלאה בַּמטרדים המִדרוֹניים, והגיעה בסופו של דבר אל חורשת הלִבנים. אתה מוכרח להביט אחורה ולהודות: נכון שהיה נחמד לבוא אל חורשת הלִבנים רכובים על אופניים, בערב, באור האפרפר, נכון? נחמד. כי אופניים – זה תמיד טוב ונחמד, בכל מזג אוויר, בכל גיל. ניקח לדוגמה את הקולגה שלנו, פַּאבלוֹב. הוא היה פיזיולוג, שערך ניסויים בבעלי חיים ורכב על אופניים. בספר לימוד אחד – אתה בטח זוכר את הספר הזה – יש פרק מיוחד על פאבלוב. בתחילתו, יש תמונות של כלבים עם כל מיני צינורות הזנה מיוחדים שתפורים להם לגרון, ומוסבר שהכלבים התרגלו לקבל את האוכל אחרי צלצול הפעמון, וכשפאבלוב רק צלצל בפעמון ולא נתן להם אוכל, הם נכנסו ללחץ והזילו מלא ריר – מעורר פליאה ממש. לפאבלוב היו אופניים והוא הִרבה לרכוב עליהם. רכיבה אחת כזאת מוצגת בספר הלימוד. בתמונה, פאבלוב כבר זקן, אבל נמרץ. הוא רוכב, מתבונן בטבע, והפעמון על הכידון – זהה לחלוטין לפעמון ממעבדת הניסויים. נוסף על כך, לפאבלוב זקן אפור וארוך, כמו למיכֵיֶיב, זה שהתגורר, ואולי עדיין מתגורר, בעיירת הקיט שלנו. מיכייב ופאבלוב – שניהם אהבו את האופניים שלהם אבל היה ביניהם גם שוני – פאבלוב רכב על אופניים בשביל הכיף, לשם בידור ושעשוע, כפי שנהוג לומר; אופניו של מיכייב, לעומת זאת, שימשו אותו רק לעבודה, כי זאת הייתה העבודה שלו: לחלק מכתבים, ברכיבה על אופניים. עליו, על מיכייב הדוור – ואולי שם המשפחה שלו היה, עודנו ויהיה בעתיד – מֶדוֵודֵב? – צריך לספר בנפרד, ראוי להקדיש לו פרק או פרק זמן מיוחד, ואחד מאיתנו – אתה או אני – בוודאי יעשה את זה. בעצם, אני חושב שאתה מכיר את הדוור טוב יותר, משום שבילית בעיירה הרבה יותר זמן ממני, למרות שאם ננסה לברר אצל השכנים, הם בטח יגידו שזאת שאלה מאוד מורכבת ושכמעט לא ניתן לענות עליה. אנחנו, יגידו השכנים, לא ממש השגחנו בכם – זאת אומרת בנו, ומה השאלה המוזרה הזאת בכלל, ומניין הצורך הזה פתאום לערוך בירורים בעניינים מוזרים כאלה, ומה זה משנה מי התגורר וכמה זמן, זה לא רציני הרי, מוטב שתעשו משהו מועיל: תכף מאי, ויש להניח שהאדמה שמסביב לעצים עדיין לא עברה תיחוח, ואת התפוחים אתם בטח נהנים לכרסם, אה? הנה, אפילו נוּרבֵגוֹב, מֵשיב הרוּח, ככה הם יציינו כבדרך אגב – אפילו הוא נובר בגינה שלו מהבוקר. ואנחנו – מישהו מאיתנו – נענה שכּן, נובר, או שנגיד יחד: כן, נובר. לחונך שלנו נורבגוב יש זמן בשביל זה, ורצון. מה גם שיש לו –  גינה, בית, ולנו – לנו כבר אין שום דבר מזה – לא זמן, לא גינה ולא בית. פשוט שכחתם שאנחנו כבר מזמן, מזה תשע שנים בערך, לא גרים פה בעיירה. הרי מכרנו את הבקתה – פשוט קמנו ומכרנו. אני חושד שתרצה להוסיף משהו, בתור התקשורתי והדברן בינינו, שתתחיל להתדיין פה, להסביר למה הבקתה נמכרה ומדוע, לדעתך, אפשר היה להימנע מכך, ולא רק אפשר, אלא רצוי, זאת אומרת, אסור, פשוט אסור היה למכור. אולם מוטב שניסע מפה ומהם, נתפוס את החשמלית הראשונה, אני לא רוצה לשמוע את הקולות שלהם.

אבא שלנו מכר את הבקתה כשפרש לגמלאות, למרות שהגמלה שלו הייתה כל כך גבוהה, עד שמיכייב, הדוור המקומי, שכל חייו חלם על אופניים חדשים וטובים אבל לא הצליח לחסוך מספיק כסף, ולא כי היה נדיב מי יודע מה אלא בגלל הבזבזנות הנוראה שלו, אז המיכייב הזה, כששמע מהשכן שלנו, מר תובע מחוזי, איזו גמלה אבא שלנו הולך לקבל, הוא כמעט נפל מהאופניים. הדוור נהג לרכוב בשלווה לאורך הגדר, שמעבר לה עמדה הבקתה של השכן – אגב, אתה זוכר את שם המשפחה שלו? לא, קשה להיזכר ככה פתאום: קשה לי לזכור שמות, וגם – מה הטעם בכלל לזכור את כל השמות ושמות המשפחה האלה – נכון? בוודאי, אבל אילו היינו יודעים את שם המשפחה, היה יותר נוח לספר. אבל אפשר להמציא שם משפחה סמלי מוסכם, הם הרי כולם סמליים ומוסכמים גם אם הם אמיתיים, איך שלא תסתכל על זה. אבל מצד שני, אם נכנה אותו בשם משפחה סמלי מוסכם, עלולים עוד לחשוב שאנחנו מספרים פה סיפורים, מנסים לרמות מישהו, לבדות מליבנו, ובעצם אין לנו בכלל מה להסתיר, מדובר בסך־הכול בשכן־אדם, שכן שכל העיירה מכירה, ויודעת שהוא עובד בתור ידידו של התובע המחוזי, ושהבקתה שלו רגילה לגמרי, לא מפוארת מדי, וחבל, ככל הנראה, שהופצו שמועות שהוא בנה אותה מלבנים גנובות – מה דעתך? אה? על מה אתה מדבר? מה, אתה לא מקשיב לי? לא, מקשיב, אני פשוט חשבתי בדיוק, שבצנצנות ההן בטח הייתה בירה. צנצנות? כן, הצנצנות הענקיות ההן שעמדו אצל השכן במחסן, מה דעתך, הייתה בהן בירה רגילה לגמרי נכון? אני לא יודע, לא זוכר, מזמן לא חשבתי על התקופה ההיא. מיכייב חלף על פני בית השכן, שבדיוק עמד על מפתן המחסן ובחן צנצנת של בירה מול האור. האופניים של מיכייב הרעישו מאוד, קיפצו על שורשי הברושים שבולטים מהאדמה, והשכן לא היה יכול שלא לשמוע ולזהות את האופניים של מיכייב. וכששמע וזיהה, התקרב במהירות אל הגדר כדי לשאול אם יש בשבילו מכתבים, אבל במקום זה – וכך הפתיע אפילו את עצמו – הודיע לדוור: שמעת – אמר ידידו של התובע המחוזי – שהתובע המחוזי פרש לגמלאות? בחיוך. כמה נתנו? – שאל מיכייב, בולם בעדינות, אך לא עד כדי עצירה מוחלטת – כמה כסף? הדוור הפנה את ראשו לאחור והמשיך לנוע, והשכן שם לב שפניו השזופות לא מביעות דבר. הדוור, כתמיד, נראה שלֵו, רק הזקן שלו, שמחטי האורן הסתבכו בו, התבדר ברוח: ברוח שהוליד המרוץ, ברוח האופניים הנמרצת, והשכן, אילו רק היה קצת משורר בהווייתו, היה בוודאי מדמה שפניו של מיכייב, פנים סחופות רוח פרצים של עיירת הקיט, כאילו מקרינות רוח, ושמיכייב הוא זה שכולם בעיירה הכירו כ"משיב הרוח". ליתר דיוק, לא הכירו. איש לא ראה את האדם הזה מעולם, ייתכן שהוא בכלל לא היה קיים. אבל בערבים, אחרי הרחצה באגם, הנופשים התכנסו בגזוזטראות המזוגגות, התיישבו בכורסות הקש וסיפרו איש לרעהו סיפורים, ובאחת המעשיות האלה סופר על "משיב הרוח". אחדים טענו שהוא היה צעיר ונבון, אחרים – שהוא זקן וטיפש. היו גם כאלה שעמדו על כך שמדובר באדם חסר השכלה, בור, בגיל העמידה, ולעומתם היו שייחסו לו גיל גבורות וחוכמה. קבוצה אחרת מצאה לנכון לטעון שמשיב הרוח הוא אדם צעיר וחלוש, מטומטם – אבל גאון. היו מספרים שהוא מופיע בדרך כלל באחד מימי הקיץ השִמשיים והחמים ביותר, רכוב על אופניו, שורק במשרוקית עשויה עץ אגוז ומפיח רוח בסביבה. הכוונה הייתה לכך שמשיב הרוח מפיח את רוחותיו רק בסביבה שיש בה יותר מדי בקתות נופש ונופשים. כן־כן, זו הייתה בדיוק סביבה מהסוג הזה. אם אני לא טועה, בסביבת תחנת הרכבת היו שלוש או ארבע עיירות קיט כאלה. איך נקראה התחנה? – אני לא ממש מצליח לראות את השם ממרחק. התחנה נקראה.

זהו אזור מס' חמש, מחיר הכרטיס שלושים גרושים, זמן הנסיעה – שעה ועשרים, מסעף המסילה הצפוני, עוֹפי של עץ השיטה, או נאמר, שיח הלילך המלבלב בלובן פרחוני, בריח של חומר חיטוי, של פָּלוּשׁ מאובק ושל סיגריות, מרצד לאורך קו הניכור, חוזר עם ערב אל הגן על קצות האצבעות ומטה אוזן לתנועת החשמליות, נרעד למשמע רחשים, ואחר כך הפרחים נסגרים והולכים לישון, נכנעים להפצרותיה של הציפור הדאגנית ששמה נייטינגייל; סעף המסילה מתנמנם, אחוז בשרעפיו, אך שרשרת הרכבות הממוקמת עליו בסימטריוּת לא נמה אלא נעה אחוזת תזזית, קוראת בשמו של כל פרח שנקרה בדרכה, דנה לנדודי שינה את ישישות התחנה המרירות, את נגני האקורדיון הקיטעים שעיוורה המלחמה, את המסילאים עם האפודים הכתומים, את מגורשי עיירות הקיט הלא־יוצלחים – דייגי הבוקר והלילה הלכודים בסבך המסועף והקפיצי של חוטי הדיג השקופים, וגם את המצופאים הישישים, שוכני האיים, שפרצופיהם, המתנועעים מעל מימי התעלה השחורים המשמיעים המהומי־נחושת, נצבעים חליפות בארגמן ובלובן חיוורייני, וכמובן את עובדי הצריפים להשכרת סירות, שנדמה להם שהם שומעים את צלילי שרשראות העיגון, את קול טפיחת המשוטים על המים ואת אוושת המפרשים, כשהם יוצאים מהצריפים שלהם ועל כתפיהם אדרות גוֹגוֹליות בלי כפתורים, ומתהלכים בחולות החרסינה לאורך הגדה, בחוליות ובמורדות המוריקים; הצללים האילמים והחלושים של העובדים נחים על קני הסוף והאברש, והמקטרות שלהם, מתוצרת עצמית, זוהרות בחושך כמו גזירי אדר רקובים, מהלכות קסם ומושכות אל האור את פרפרי הלילה המשתוממים; הסתעפות העופאים שרויה בשרעפים, עפעפי הכותרת שלה סגורים, והרכבות, המועדות על לוחיות המחברים, בשום אופן לא יצליחו להעיר אותה או לנער ממנה אף טיפת טל – נומי־נומי, הסתעפות ספוגה בריח של קראוסוט, ועם שחר עורי ולבלבי, לבלבי את עצמך לדעת, השילי את עלי הכותרת, סמאי בהם את עיני הסֵמָפוֹרים, צחקקי כשאת מפזזת בתחנות לקצב הלמות ליבך העצי, ומוכרת לנוסעים בכי וצעקות, מתערטלת בתא השינה המצופה מראות, כמו שמך, מכנים אותי עופי, אני סַעַף עופאי השיטה אני סַעַף מסילת הברזל אני אֵפִי אני בהיריון מהציפור הענוגה בשם נייטינגייל אני נושאת ברחמי את הקיץ הממשמש ואת תאונת רכבת המשא הנה קבלו אותי קנו אותי אני בין כה וכה מלבלבת את עצמי לדעת אני בין כה וכה קמלה זה זיל הזול בתחנה אני עולה פחות מרוּבּל אני מוענקת כספח לכרטיס אני נקנית באמצעות קוּפּוֹנים ואם חפצה נפשכם אתם יכולים לעלות בחינם הרי הכרטיסן חולה ולא יגיע חכה רגע אני אפתח לבד אתה רואה כולי שלגיה נו קדימה הלֵט את כולי לגמרי הלֵט אותי כבר בנשיקות איש לא יראה זה לבן על לבן עלעלי הכותרת על לובן הגוף לא נראים כבר נמאס לִי־פְעָמִים אני נראית לעצמי פשוט זקנה שמתהלכת כל חייה על אפר פחם לוהט על תלוליות של אפר פחם כולי מכוערת אני לא רוצה להיות זקנה אהוב שלי לא לא רוצה אני יודעת שאמות בקרוב על המסילה אני אני כואב לי יכאב לי שַחרר אותי כשאמות הַתר את הגלגלים האלה המגורזים את כפות הידיים שלך מה זה על כפות הידיים שלך אלה לא כפפות לא אמת דיברתי אני אפי אני ממִסעפת עופאים לבנה וצחה מלבלבת אין לך זכות אני היושבת בגנים אל תצעק אני לא צועק זה עובר אורח צועק טְרָה טָה טָה מה העניין טְרָה טָה טָה מה טרה מי שם טה איפה שם שם שם. אפי עוֹפי מסעפה הסתעפות ענפי ערבי הנחל שם בחלל החלון בקיטון הקטון טרה טה שם טרה טה תר אחר מה מי סעף עוֹפי ערבי הנחל זָרוע ברוח על רוח על פֹה ועל שם טם טררם פסי הטראם טראם רעם רם ערב נחל טוב כרטיסים שים פס על הנ"ל על אֵינַחל אכז"ל בעֵין־זֶכֶר צונח זלזלפא ביתא גאמא וכיוצא באלה ואיש לא רוצה לא יודע משום שאיש לא רצה ללמד אותנו יוונית עתיקה וזו הייתה שגיאה בלתי נסלחת שלהם שגיאה בלתי מוצלחת מצידם ובגללם אנחנו לא יכולים עכשיו לִמנות ספינות כמו שצריך והֶרמס אץ ורץ וצורתו צורת פרח קט אך אנח־נו כמעט לא מבינים את זה את זו ובכלל יעזור אם תנשפו בקרן היער עד כֵּף הוֹרן נידף ובתוף כמובן להכות טרה לה לה שאלה זה הכרטיסן תשובה לא זה הכרסתן מה אתה צועק שם אתה לא בטוב רק נדמה לך אני לא ברע זה היה עובר אורח עכשיו אני בטוח לחלוטין שזה היה עובר אורח כי אתם יודעים איך זה נרדמתי לרגע ופתאום שומע כאילו מישהו שר כאילו לא או לי או לה טרה לה לה לי לו לא ההיא ולא ההוא ולא הזה לא זה בכלל לא זה לא איתי לא איתה לא ניטע נטעים לא נֶטע לא נֶטה ברוּטו איטליה אדם איטלקי דַנטה אדם בּרוּנו אדם לֵאונרדו צייר אדריכל חוקר חרקים אם תרצה לראות איך עפים בעזרת ארבע כנפיים גש אל התעלה של המבצר במילאנו ותראה שפיריות שחורות כרטיס למילאנו אפילו שניים לי למיכייב מדוודב רוצה מעוף שפיריות בסעפי ערבי הנחלים בתעלות עם עשב לא כסוח לאורך המסילה הראשית של קונסטלציית אֵפי במעבה סבך האברש שם טינבֶּרגֶן המדען ההולנדי התחתן עם קולגה שלו ותכף התברר להם שהאָמוֹפילָה צרעה מזן הצרחוֹליות לא מוצאת את דרכה הביתה באופן זהה לצמח הפּילַנטוּס אבל בתוף מרים מנגן כמובן כל מי שעובר בדלת המסתובבת טָם טָה טָם טה טם סתם שיר קטן ושמח שמנגנים על חלילית פשוטה עשויה קנה סוף על מסעפת מסילת הברזל טרה טה טה טרה נה נה ואתא שונרא ואכלא לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי השונרא טינברגן מחולל ומחולל פחד אימים היא מכשפה חיה עם נהג מַחפּרון מקימה רעש נורא מפריעה לישון בשש בבוקר מזמרת במטבח מכינה לו אוכל ביוּרוֹת על מדורות מבוערות בתוך קדירות מהבילות על אסכלות צריך לתת לה איזה שם אם השונרא טינבֶּרגֶן היא תהיה המכשפה טינברגן מפזזת בפרוזדור מהבוקר שרה על השונרא וככל הנראה עושה פרצופים. למה  כ כ ל  ה נ ר א ה? מה, לא ראית איך היא מפזזת? לא, נדמה לי שבכלל לא ראיתי אותה אף פעם. אנחנו גרים יחד באותה הדירה כבר כמה שנים טובות, אבל העניין הוא שהמכשפה טינברגן היא בכלל לא אותה האישה הזקנה שהדירה רשומה על שמה ושבּה אני נתקל במטבח מדי בוקר וערב. זו אישה זקנה אחרת, שם המשפחה שלה טרַכטֶנבֶּרג, שֶיינה סוֹלוֹמוֹנוֹבנָה טרכטנברג, יהודייה, בפנסיה, היא פנסיונרית גלמודה, ובכל בוקר אני אומר לה: בוקר טוב, ובערב: ערב טוב, היא עונה, היא אישה מאוד שמנה, יש לה שיער אדמוני עם קצת שיבה, תלתלים, בת שישים וחמש בערך, אנחנו כמעט לא משוחחים, פשוט אין לנו על מה לדבר, אך מפעם לפעם, בערך פעם בחודשיים, היא מבקשת ממני להשאיל לה את הפטיפון, ושׂמה תמיד את אותו התקליט. היא לא מקשיבה לשום דבר חוץ מהתקליט הזה, אין לה שום תקליט אחר. איזה תקליט זה? מייד אספר. נניח שאני חוזר הביתה. מאיפשהו. אני מוכרח לציין שאני יודע מבעוד מועד מתי טרכטנברג תבקש ממני את הפטיפון, אני צופה את זה כמה ימים מראש, שהנה, זאת אומרת, בקרוב, ממש־ממש בקרוב, היא תגיד לי: שומע, חיים שלי, תעשה לי טובה, מה עם הפטיפון הזה שלך? אני עולה במדרגות ומרגיש: טרכטנברג כבר עומדת שם מעבר לדלת, במסדרון, מחכה לי. אני נכנס באומץ. באומץ. אני נכנס. ערב טוב. באומץ. ערב מצוין, חיים שלי, תעשה לי טובה. אני מוריד את הפטיפון מהארון. פטיפון ישן, יוּצר לפני המלחמה, נקנה מתישהו היכנשהו. על ידי מישהו. קופסת עץ אדומה, מאובקת תמיד, כי למרות שאני משתדל לנקות בחדר ולהסיר אבק, כפי שלימדה אותנו אִמנו הטובה והסבלנית, ידִי, משום מה, לעולם אינה מגעת לפטיפון. מה גם שאני כבר מזמן לא מפעיל אותו. ראשית, אין לי תקליטים, ושנית, הפטיפון בכלל לא עובד, מקולקל, הקפיץ מזמן נשחק והצלחת לא מסתובבת, האמן לי. שיינה סולומונובנה – אני אומר לה – הפטיפון לא עובד, את הרי יודעת. לא משנה – עונה טרכטנברג, – רק תקליטון אחד. אבל, רק אחד, אני עונה לה. כןכןכן – מחייכת שיינה, שיניה עשויות זהב ברובן, מרכיבה משקפיים עם מסגרת משריון צב, פנים מפודרות – רק תקליטון אחד. היא לוקחת את הפטיפון לחדר שלה ונועלת את הדלת על בריח. ואחרי עשר דקות בערך, אני שומע את קולו של יעקב עמנואילוביץ', אבל לא אמרת מיהו, היעקב עמנואילוביץ' הזה. אתה לא זוכר אותו? הוא היה בעלה, הוא מת, כשאני ואתה היינו בני עשר בערך, והתגוררנו עם ההורים בחדר ההוא, שבו אני מתגורר היום לבדי, או שאתה מתגורר לבדך, בקיצור – אחד מאיתנו. ובכל זאת – מי מאיתנו? מה זה משנה! אני מספר לך כזה סיפור מעניין, ואתה שוב מציק לי, אני הרי לא מציק לך, לדעתי קבענו אחת ולתמיד שאין בינינו שום הבדל, או שאתה שוב מתחיל  עִ ם   זֶ ה? מתנצל, להבא אשתדל לא לעשות לך צרות, פשוט הזיכרון שלי לא כל כך בסדר, אתה מבין? ושלי בסדר, אתה חושב? אני מתנצל, באמת, סלח לי בבקשה, לא רציתי לצער אותך. קיצורו של דבר, יעקב מת בגלל תרופות, הוא חטף הרעלת קיבה. שיינה התעללה בו נורא, דרשה ממנו איזה סכום כסף, היא חשבה שבעלה מסתיר ממנה כמה אלפים, והוא היה בסך הכול רוקח רגיל לגמרי, ואני בטוח שלא הייתה לו אגורה שחוקה. אני חושב ששיינה פשוט התעמרה בו עם הדרישות הכספיות שלה. היא הייתה צעירה ממנו בחמש־עשרה שנה בערך, וכפי שהיו אומרים בחצר על הספסלים, בגדה בו עם מנהל התחזוקה סוֹרוֹקין, זה שיש לו יד אחת, זה שתלה את עצמו אחר כך במחסן הריק, כשנה אחרי מותו של יעקב. כשבוע לפני כן הוא מכר את המכונית שהביא מגרמניה בתור שלל אחרי המלחמה. על הספסלים בחצר אהבו לתהות לשם מה צריך סורוקין את המכונית הזאת, הרי הוא לא יודע לנהוג, ועל העסקת נהג אין בכלל מה לדבר, אתה אולי זוכר. ואחר כך הכול התברר. כשיעקב יצא לנסיעות עבודה, או כשהמשמרות שלו בבית המרקחת נמשכו יממה שלמה, סורוקין היה לוקח את שיינה למחסן שבו עמדה המכונית, ושם, במכונית הזאת היא הייתה בוגדת ביעקב. איזה שפע, היו אומרים על הספסלים, איזה שפע – הנה לכם מכונית פרטית ואפילו לא צריך לנסוע בה: אפשר סתם לבוא למחסן, לנעול את הדלת מבפנים, להדליק את הפנסים, להוריד את המושבים – ולהשתעשע, ושיהיה לבריאות. אך, איזה סורוקין זה, יא־אללה, היו אומרים בחצר, אז מה אם יש לו רק יד אחת. תאר את החצר שלנו, איך היא נראתה אז, לפני כל כך הרבה שנים. הייתי אומר שזו הייתה יותר מזבלה מאשר חצר. צמחו שם עצי תרזה שדופים, עמדו שניים או שלושה מחסנים ומאחורי המחסנים – ערימות של שברי לבנים ועוד פסולת. אך הדבר החשוב ביותר – שלוש מאות או ארבע מאות תנורי גז ישנים, שהוצאו מהבתים שעמדו מסביב, והושלכו אל החצר אחרי המלחמה. בגלל תנורי הגז האלה עמד תמיד בחצר שלנו ריח של מטבח. כשהיינו פותחים אותם, הם חרקו נורא. ולמה פתחנו אותם, אה? למה? מוזר לי שאתה לא מבין את זה. פתחנו אותם כדי לטרוק אותם מייד בחזרה, בשיא הכוח. אבל, למה שלא נחזור אל האנשים שהיו השכנים שלנו לחצר, הרי הכרנו רבים מהם. לא־לא, משעמם איתם כל כך, הייתי רוצה לדבר עכשיו על משהו אחר. העניין הוא, שמשהו לא מצליח לנו עם הזמנים, אנחנו לא תופסים נכון את הזמן, אתה מבין? אתה זוכר איך יום אחד, לפני הרבה שנים, פגשנו בתחנה את המורה שלנו, נוּרבגוֹב? כן, זוכר, פגשנו אותו בתחנה. הוא אמר ששעה לפני כן יצא מחופי מאגר המים ששם דג דגים והשתמש בתולעי מים אדומות בתור פיתיון. באמת היו לו חכה ודלי, והספקתי להבחין בכך שבדלי שׂחו כל מיני בעלי חיים, אבל לא דגים. נורבגוב, המורה שלנו לגיאוגרפיה נורבגוב, גם הוא בנה לו בקתה באזור התחנה הזאת, רק מעברו האחר של הנחל, והיינו מבקרים אותו לעיתים קרובות. ומה עוד אמר לנו המורה שלנו באותו יום? הגיאוגרף נורבגוב אמר לנו בערך את הדבר הבא: איש צעיר, ודאי שמת לב איזה מזג אוויר נפלא שורר באזורנו כבר כמה ימים רצופים; האם אינך סבור שכלל לא מגיע לנופשים הנכבדים הללו פאר שכזה? האם לא נדמה לך, ידידי הצעיר, שהגיע הזמן, כמו שאומרים, שתתרגש עלינו איזו סערה, או לכל הפחות סופת רעמים? נורבגוב סוכך בידו על עיניו מפני השמש, והביט לשמיים. היא הרי תתרגש, חביבי, ועוד איך תתרגש – ניצוצות יעופו! ולא ביום מן הימים, אלא היום־מחר. דרך אגב, אתה מתכוון להרהר בעניין? אתה מאמין בזה?

*המשך הפרק בספר המלא*