כשאייכמן נכנס אלינו הביתה

מבוא

בסלון הבית שלנו, ברחוב ברטנורא 6 בירושלים, היו דלתות הזזה עבות שאפשר היה לנעול אותן. מבעד לדלתות הללו חדרה השואה לאוזנַי, ללבי ולתודעתי, ועיצבה את עולמי. הנה אני, ילדה בת 14, ואחי עמוס, רק בן 11, עוברים כאילו במקרה ליד הדלת, וכשאיש לא שם לב, נצמדים אליה מרותקים ואחוזי אימה ממה שמסופר מעבר למחיצה. הדלת הוגפה כדי שמה שמסופר מאחוריה יישאר שם - אך הדברים מזדחלים החוצה, מצמיתים ומעוררי פלצות, וכאילו שולחים אצבעות שלופתות את גרוני ומותירות אותי חסרת נשימה. ואני, רק נערה, עומדת חיוורת מאחורי הדלת, רוצה לברוח אך נשארת.

גם בחלוף 60 שנים הזיכרון הזה חי בתוכי כל יום. משפט אייכמן התקיים ב"בית העם" בירושלים. לאחרונה גברה מאוד ההתעניינות במשפט, הן בארץ והן בעולם. אחי הצעיר עמוס ואני, ילדיו של גדעון האוזנר, התובע הראשי במשפט, קיבלנו פניות רבות ממחזאים וממפיקים, המתעניינים בהעלאת סדרה, סרט, וגם הצגה על המשפט.

נענינו לאתגר, נפגשנו וסיפרנו, והחלטנו להצטרף למסע שטלטל ועיצב את חיינו - ולהעלות על הכתב את הזיכרונות, החוויות הקשות והתחושות שלנו מהימים ההם של ראשית שנות ה־60 של המאה הקודמת.

הספר שבפניכם נכתב על ידי שני אנשים שונים, בעלי סגנון כתיבה שונה, תפיסות עולם שונות, ולעתים אף מנוגדות. לא תיאַמנו בינינו את הדברים, ואף לא את הדגֵשים שנרצה לתת. אני התמקדתי בתיאור תחושותיה של נערה ירושלמית המתבגרת בצל סיפורי הזוועה של השואה, ועמוס ניתח סוגיות משפטיות וערכיות שעלו מהמשפט. ייתכן שאין בינינו תמימות דעים, ואפשר שיימצאו סתירות בסוגיות מסוימות. זה קורה גם לילדים הנולדים לאותם הורים וגדלים באותו בית.

בסדרה שהועלתה לאחרונה בשם "אייכמן הקלטות האבודות", בהפקת מטרו גולדן מאייר ובשיתוף עם התאגיד, מושמעות הקלטות בקולו של אדולף אייכמן בריאיון שנתן לעיתונאי הנאצי הולנדי וילם זאסן. ההקלטות מבהירות באורח חד־משמעי כי אייכמן לא היה "בורג קטן"' כפי שחזר וטען להגנתו, אלא אדריכל "הפתרון הסופי", שהיה מסור לתפקידו בצורה קנאית. הוא מתפאר בהרג היהודים ומצר על ש"שהמלאכה לא הושלמה". אני זוכרת שאבי שיתף אותנו בדרמה שהתחוללה כאשר תמלילי השיחה ביניהם התפרסמו בעיתון "לייף", לאחר שזאסן מכר אותם לעיתון. במשפטו, אייכמן התכחש לנכונות התמלילים וטען כי "השקו ושיכרו אותו, והוא לא יודע בדיוק מה נכתב". "תביאו את הסלילים ונשמע", חזר ואמר בהתרסה, כנראה מתוך שכנוע וידיעה כי התביעה לא תוכל להביא אותם. אבי השתוקק אפוא להשיג את הסלילים הללו, וסיפר לנו כי גורמים שונים ברחבי העולם מנסים להשיגם בעבור התביעה. המלאכה לא צלחה. הסלילים הוסתרו, החליפו ידיים, הגיעו בשלב כלשהו למשפחת אייכמן, ונמכרו על ידה לארכיון בשווייץ, ומשם התגלגלו לגרמניה. רק לאחרונה, בחלוף 60 שנים, עלה בידי יוצרי הסדרה, יריב מוזר וקובי סיט, לשים יד עליהם.

אבא שב והסביר כל העת כי החשיבות המכרעת של המשפט בעיניו היא להביא לדין את אדריכל "הפתרון הסופי" ולהציג את זוועות השואה ללא כחל וסרק על ידי הבאת ניצולי השואה אל דוכן העדים. "חשוב לי מאוד", שב ואמר, "שיבינו ויפנימו שאילו משה ושלמה'לה היו כאן - הם היו מקימים כאן מדינה; ואילו עוזי ויאיר היו שם - הם היו הולכים לתאי הגאזים ולמשרפות. כאן אפשר היה להילחם ולהקים מדינה - ושם אי־אפשר היה. והגבורה האמיתית היתה לשרוד מיום ליום". הוא הסביר שגם אם היו בידיו הסלילים, הוא לא היה מוותר על אף אחד מהעדים: אבל היה בכך כדי לסתום את הגולל אחת ולתמיד על השקרים והכזבים של הנאשם.

אני מברכת על "גאולת" הקלטות ומצֵרה על שאבא לא זכה לכך.

הבן של הקונסול הפולני

אבא נולד ב־26 בספטמבר 1915 בלבוב, בירת גליציה, שהיתה אז חלק מפולין ונמצאת היום באוקראינה, להוריו ברנרד־דב ואֶמה. האב היה עילוי בכל קנה מידה שהוא. בבית הספר הוקפץ כמה כיתות, וכשסיים את חוק לימודיו בגיל צעיר, עבר לווינה ושם למד כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטה, ובמקביל גם מדעי היהדות בבית המדרש לרבנים בעיר והוסמך לרבנות. בזמן לימודיו בבירה האוסטרית שימש כמזכירו של תאודור הרצל, בשנים שבהן הוא פרסם את "מדינת היהודים" ויזם את הקונגרס הציוני הראשון.

בהמשך חזר סבא שלי ללבוב והפך למורה נערץ. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשהפולנים הגליצאים ייסדו לגיון פולני של מתנדבים, הצליח הסבא, ד"ר ברנרד־דב הויזנר, להקים גם לגיון יהודי. משנהדף הצבא הרוסי מגליציה באביב 1915, שימש כשנה וחצי כרב ראשי בלבוב. בהמשך התגייס לצבא האוסטרי, נפצע וקיבל את אות הגבורה היוקרתי - צלב הברזל. שערו בנפשכם את הרב היהודי עונד בגאווה את הצלב.

ב־1922 נבחר סבא ברנרד־דב לפרלמנט הפולני, הסֵיים, כנציג תנועת הפועל המזרחי, וכיהן שם כארבע שנים. הוא התבלט בעיקר בעניינים הכלכליים ובמאבקיו בענייני היהודים. במקביל, הִרבה לכתוב גם על "דקדוק הלשון העברית" וגם ספר פרשנות על איוב בשם "איוב והדרמה היוונית", שהפך לרב־מכר. כמו כן, כתב ספרי תפילה, ובהם מחזור לימים הנוראיים בעברית ובפולנית, וגם ספר כלכלה, שהפך גם הוא להיות רב־מכר, על "הסדרת הפיננסים הפולניים בלי עזרה מבחוץ".

נראה ששִׁמעו של הרב ברוּך הכישרונות נודע ברבים, וב־1927 הציעה לו הממשלה הפולנית לשמש נספח כלכלי בקונסוליה הפולנית שבפלשתינה־א"י, במטרה להגדיל את הייצוא מפולין לארץ ישראל. סבא נענה בשמחה. המשפחה הגרעינית - סבא, סבתא וארבעת ילדיהם - הגיעו לכאן כשהיא מלווה בעוזרות ובמבשלות - כיאה וכראוי לנציג פולני בכיר. הם התמקמו בבית הפגודה שבכיכר המלך אלברט, בין הרחובות נחמני ומונטיפיורי, בלב תל אביב. האדריכל אלכסנדר לוי בנה אותו כמה שנים קודם לכן ותכנן אותו בהשראת פגודה מזרח־אסייתית. כמה שנים אחר כך עזב לוי את ארץ ישראל, חזר לאירופה ונספה באושוויץ.

בסקירה כלכלית על המצב בפלשתינה, שחיבר סבא זמן קצר לאחר הגיעו, דיווח הנספח הכלכלי החדש לשולחיו הפולנים על המצב בפלשתינה ב־1927 - כדלקמן:

מספר הקפיטליסטים שמרוויחים לפחות 500 ליש"ט בשנה - 484 גברים; 69 נשים.

בעלי מלאכה שמרוויחים לפחות 250 ליש"ט בשנה - 44 ב־1926; ורק 5 ב־1927.

השטח השייך לערבים - 9 מיליון דונם.

השטח שבידי יהודים - 1 מיליון דונם.

אדמת מדינה - 4 מיליון דונם.

אין ספק כי הדוח הזה מתמצת בבירור ובחדות את המצב הגיאופוליטי והכלכלי בפלשתינה בשנים ההן. את הדוח, שנכתב בשפה הפולנית כמובן, קיבלתי לפני כמה שנים - כשנלוויתי למשלחת של חברי כנסת - מיו"ר הסֵיים הפולני, ששמע על קשרַי המשפחתיים והכין לי תיק מהודר עם כל הנאומים של הפרלמנטר ברנרד־דב הויזנר, והדוחות ששיגר מפלשתינה.

ב־1932 קודם ברנרד־דב הויזנר על ידי הממשל בפולין לתפקיד הקונסול הכללי של פולין בפלשתינה. היות שפלשתינה היתה אז מדינת מנדט - הקונסול הכללי של אז מקביל לשגריר של היום.

באנציקלופדיה לגדולי היהדות יש ערך על סבא, והוא מספר כי בעצתו נפתח בנק פ.ק.או בתל אביב ונוסד קו אוניות מיוחד בין ישראל לפולין. עוד מסופר שם כי הוא "הכניס לראשונה את הטבק מתוצרת הגליל העליון לשוק הפולני. בתרצ"ד, 1934, נשלח על ידי ממשלת פולין לארצות הברית וכתוצאה מכך הוכפל הייצוא הפולני לשם".

סבא, הרב והכלכלן המזהיר, התערה עד מהרה בחברה הארצישראלית והתיידד עם מנהיגי היישוב דאז, במיוחד עם הרב קוק ועם חיים נחמן ביאליק, שאף הוזמנו והגיעו לחגיגת בר המצווה של הבן הצעיר גדעון, שהתקיימה בתל אביב.

אבא, הנער בן ה־12, שהגיע עם משפחתו לתל אביב, נשלח לבית הספר היוקרתי - גימנסיה הרצליה. אך בשובו הביתה בתום יום הלימודים הראשון, הודיע שלא ילך לשם יותר, וסירב להסביר מדוע. כעבור כמה ימים שבהם ישב בבית הגיע אל בית הפגודה אורח מפתיע: מחנך הכיתה, ולימים מנהל הגימנסיה, ברוך בן־יהודה. הוא דאג לתלמיד העולה החדש ושאל לפשר היעדרותו מהלימודים. גדעון הצעיר הסביר שהחליפה בת שלושת החלקים (כולל הווסט), שאיתה בא לבית הספר, עוררה גלי צחוק ולעג בקרב התלמידים הצברים לובשי החאקי.

המחנך הפציר באם להלביש את בנה ככל הנערים. "זה בלתי־אפשרי", הסבירה סבתי, אשת הקונסול - פאני קונסולובה - "הילד לא יילך לבית ספר עם סמרטוטים".

אֶמה האוזנר, סבתי, היתה אישה חזקה ודומיננטית, שגידלה את ילדיה באווירה קפדנית. אבל הפעם אפילו היא נשברה. גדעון בן ה־12 נשלח לגימנסיה בבגדי חאקי, נקלט בחבר'ה והצטרף לתנועת הנוער הסוציאליסטית מחנות העולים. ב־1933 הוא סיים בהצטיינות את לימודיו במגמה הריאלית, והפך לאחד מבוגרי מחזור כ"א.