הכול לקחה האש

הרגעים

הן באו לקחת אותי בצאתי מבית החולים. אורנה רעייתי ורבקה חברתנו הטובה. מחזקות זו את זו כדי להוביל אותי הביתה מהמחלקה המוטרפת שבה הייתי מאושפז. וכאילו קרו הדברים בסיפור אחר, של מישהו אחר, בחיים אחרים. כי הכול נראה מנוכר, ואני הייתי זר, והאור העז שהציף אותי כמו לא היה מוכר. כמוהו כאור שזה עתה נברא, שלא הכרתיו מעולם, והנה בא ותקף אותי.

עיניי דמעו, אולי מהברק החדש של החוץ, אולי מן ההלם שהקביל את פניי באור ההוא. וכמו להדהים, דווקא רבקה היא שקרבה ומחתה באצבעה את לחות הדמעות שזלגו אל לחיי מתחת למשקפיים. ונדמה שהתחייכה אליי. ואולי רק ניסתה. אבל זאת הייתה רבקה, לעיני העולם ולעיניה של אורנה אשתי. אלי הטוב, דווקא היא, הפצועה המוכה והנגזלת, שָכולה ללא עת, עיניה השחורות מבריקות, שערה השחור גולש ושמלתה הירוקה בגון הדשא כמו מנסה להחיות את גופה. דווקא היא. ובעודה מביטה אל עיניי ורוצה לחזק אותי היישר מתוך הכאב שלה, מתוך הצער של עצמה ומתוך האבל שבתוכה, קלטתי כמו מתוך הזיה שאורנה שבה לאחוז את ידי. והייתה מצפה. חשתי סחרחורת קלה, היא הבחינה ותמכה בי ועיניה הכחולות הגדולות נתלו בי.

ואז ראיתי שרבקה מנגבת את עיניה שלה, פולטת איזו אנקה קטנה, ואחר כך אוזרת מתוך עצמה את שארית רצונותיה ואת סוף כוחה. והכול מרוחף. לא יציב. כאילו התרככה האדמה ואיבדה את צפיפותה. כמו הייתה זו אדמה זרה וחדשה לי. ואחר נסבה רבקה והתחילה פוסעת אל מכוניתה המסחרית כפולת הקבינה. המכונית של יגאל, חבר הילדות שלי, שחנתה מטרים לא רבים משם. ואני ראיתי את רגליה המשתרגות בלכתה, רכות ומלבינות באור השמש. עד אשר נכנסה לתא הנהג, טיפסה וישבה מאחורי ההגה, תולה בי משם עיניים ומחכה. וכשהתחלנו נעים לעברה חייכה אליי מתוך המכונית והשהתה עליי את חיוכה. כמי שמחייכת מתוך מחאה צורבת לנוכח אלוהי המלחמה.

ואז אמרה אורנה, כמעט לוחשת: "בוא, אלִי."

היא תפסה בידי. חשתי את מגעה, והוא היה ממשי, לח. אבל קולה היה רחוק והד מוזר נלווה לו.

ואחר כך נסענו משם. ואני שאלתי את עצמי לאן, של מי הדרך הזאת ושל מי העיר הזאת ושל מי המקום שאליו מובילים אותי. ומי האישה הזאת ומי האחרת בשבילי. חודשים ארוכים אחרי תום המלחמה ההיא, הנה נראה שסוף סוף חזרתי לעצמי, אבל לא ידעתי אם זה אני. כשם שאורנה הייתה אורנה, אבל אחרת. וכשם שרבקה הייתה רבקה, אבל אחרת. ומי מאתנו יכול לשכוח את הרגע ההוא, את הרגעים ההם, את השעות, את הימים, את החודשים, את הכאב והצער והחשדות והייסורים? איך אוכל אני לשכוח ומי מהן תוכל?

אורנה? רבקה?