מעבר לאף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מעבר לאף
הוספה למועדפים

מעבר לאף

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

האם היית מתחלפת עם מישהי החיה את החיים שאת חולמת עליהם?

תמי, רווקה דתייה בת שלושים, גרה בדירת שותפות בירושלים בסוף שנות התשעים. פסגת שאיפותיה בחיים היא למצוא את בן הזוג "הנכון" ולהתחתן איתו. היא מחפשת אותו כבר שנים, עד ששני גברים שונים בתכלית מופיעים בחייה. לכל אחד מהם יש כוח משיכה מיוחד, ותמי נקרעת בהתלבטויותיה וכמעט אינה מסוגלת להחליט מי מהם יהיה הבחירה הנכונה בעבורה.
עדינה לעומתה לא בזבזה זמן על התלבטויות, ובגיל שלושים היא נשואה ואם לשלושה. אך את המחיר על בחירתה היא משלמת מדי יום וחיה במצב הישרדות. מלבד זאת, היא נאלצת להסתיר סוד גדול הרוחש בתוכה כדי לשמור על שלמות משפחתה. אולם האם אפשר באמת לעצור את הבלתי נמנע?
לשתי הנשים גיל זהה והן מאותו המגזר – אבל חייהן שונים לחלוטין, וכל אחת מהן חולמת להיות במקומה של רעותה. במי תבחר תמי? ומה תעשה עדינה כשכל האירועים ידחקו אותה לפינה?
כיצד תשפענה שתי הנשים זו על גורלה של זו ברגע האמת?

בשפה קולחת ועשירה, השוזרת הומור וכאב יחדיו, מפליאה המחברת לתאר את הדמויות ואת העלילה. זהו רומן הביכורים של נעמה מאיר־סליס – אם לארבעה, ירושלמית מלידה, מספרת, בובנאית ומטפלת ברפואה משלימה, שסיפוריה הקצרים פורסמו במדיה החברתית.

פרק ראשון

פרולוג

״את מצחיקה, תמי, שאין דברים כאלה,״ סיכם ארז וכיוון אל גרונו את טיפת הבירה האחרונה שבכוס.

תמי חשה שלחייה מאדימות. ״כן, יוצא שאני מצחיקה אחרים, בלי שאני ממש מתכוונת.״

ארז מחה את שפתיו במפית וחשף בחיוך את שיניו הבוהקות. ״תאמיני לי, אחרי כל מה שסיפרת לי עכשיו, הייתי יושב וכותב עלייך ספר. אני גם בטוח שהוא יהפוך לרב־מכר בשניות.״

תמי נשנקה מעט כשלגמה את הלימונדה שלה וצחקה, ״למה שלמישהו יהיה בכלל אכפת ממני, עד כדי כך שירצה לקרוא עליי?״

ארז גיהץ את המפית שלו ביד אחת והחל לקפל ממנה משולשים שווי צלעות. ״אוהו, אני מבטיח לך שלכל אחד יהיה כל כך אכפת מדמותך הרבגונית, עד שלא יניחו את הספר לרגע מהידיים.״ אצבעותיו המשיכו ללהטט עם המפית, ולנגד עיניה של תמי נוצר כתר מהודר ועתיר שפיצים.

היא לא יכלה לכבוש את צחקוקיה. ״למי כבר אכפת מעלילותיה המשונות של רווקה דוסית בת שלושים ומשהו?״

ארז פתח בעדינות את בסיס הכתר, כאילו הוא נופח בו רוח חיים, והגביה אותו במבט מרוכז. ״אומַר לך בדיוק. כמו שלי אכפת ממך, וכמו שגם לדוקטור המנומש שלך אכפת, כך גם לקורא האינטליגנטי, והוא ירצה לקרוא עד תום כל אנקדוטה מחייך המסעירים.״

תמי רצתה לבעוט בו מתחת לשולחן, אבל היא התאפקה. ״טוב... אדון סוֹפֵר, ואיך היית קורא לספר המדהים הזה? 'עלילותיה ההזויות של תמי'?״

ארז סובב את הכתר סביב אצבעו. ״מממ, זה עוד דורש חשיבה, אבל אולי 'עלילות תמי בעיר הגדולה', או משהו בסגנון.״

עיניה של תמי צחקו במשובה. ״בהחלט נשמע להיט.״

ארז עצר את סיבובי הכתר, אחז בו בעדינות והוביל אותו אחר כבוד אל ראשה של תמי. ״כל בר דעת ירצה לדעת, אחרי עלילה מפותלת, במי תבחר הנסיכה — באביר העשוי ללא חת, או בנער האורוות שהתחזה לרופא הארמון.״

תמי חשה שידיו מניחות על שׂערהּ את הכתר חסר המשקל. ליבה החיש פעימה, אך היא ניסתה להישאר עם טון מבודח. ״שכחת להגיד 'המנומש'.״

״כן,״ הסכים ארז. ״נכון. אני פשוט לא רוצה לבזבז עליו מילים, כדי שיהיה איזון סימטרי בין המתחרים על לב הנסיכה.״

הם התבוננו זה בזה בשתיקה, ואז הופיע המלצר. ״הכול בסדר, חברים? תרצו להזמין עוד משהו?״

ארז לא הסיר ממנה את עיניו וענה, ״אני מזמין סוף טוב.״

 

עדינה

לילה. דממה דקה.

״אימא, לאן הולכת?״ שאלה אותה פיצי, כשניסתה לחמוק על קצה האצבעות מהאמבטיה אל דלת הכניסה.

היא עצרה את נשימתה. ״אני הולכת לחברה, פיצי. עוד מעט אחזור.״

היא לא חיכתה לתגובה וירדה מהר במדרגות. היה נדמה לה שפיצי התחילה לבכות, אבל די, לא התחשק לה לטבול בעשר בלילה. גם ככה היא הרוגה מעייפות ומקיימת את המצווה כי צריך.

כולם כבר היו במיטות כשחזרה, והכלים ניצבו רחוצים על השיש. כל הכבוד, חזי, חשבה בסיפוק ורחרחה את גב כף ידה כדי לבדוק אם דבק בו ריח הכלור. נותר ריח קלוש. היא לקחה את שפופרת הקרם שעמדה ליד הטלפון, סובבה את המכסה ומרחה על ידיה שכבה נדיבה.

מהמסדרון שמעה מים יורדים בשירותים, ידית נפתחת, ואז הופיע לפניה חזי במלוא הדרו: מקולח ומסורק, עם ניחוח שמפו ״סָרֵקָל״, וחיוך רחב על פניו.

״היי, אשתי.״ הוא התקרב אליה ועטף אותה בזרועותיו.

״היי,״ פלטה את המילה עם אנחה והניחה את ראשה על כתפו הלחה לכמה רגעים.

״את באה למיטה?״ שאל וליטף את גבה.

״כן.״

היו לה כמה אימיילים דחופים שרצתה לשלוח ולא הספיקה. כל ההתארגנויות לטבילה, לרבות האמבטיה והשעווה שלפני כן, ואף הכנת ארוחת הערב לילדים — כל אלה דחקו את ענייני העבודה הצידה. היא פזלה אל המחשב שבפינת העבודה שלה. הוא היה מכובה. אין ברירה. האימיילים יחכו למחר.

חזי נרדם כמובן מייד לאחר המעשה, ועדינה הקשיבה לנשימותיו הכבדות. כשהחל לנחור, כבר ידעה שעבר לשלב החלימה בעל תנועות העיניים המהירות. היא נחלצה באיטיות מזרועו ועברה אל הצד שלה. לחיצה אחת על הכפתור — ומנורת הלילה נדלקה. ואז העיפה אליו מבט כדי לוודא שאינו זז.

היא פתחה באיטיות ובשקט את מגירת השידה שלה והוציאה משם מחברת ועט.

איפה הייתה? אה, כן, כשהאהבה החלה להתלהט. העניינים התחממו, והעט רץ בדילוגים מדף לדף, שופך דיו כחול, כחול אשר על שפת הים.

לאחר שהפליגה בדמיונה למחוזות רחוקים, נבהלה לגלות שמחוגי השעון המעורר שלידה מורים על השעה שתיים לפנות בוקר.

חזי התהפך לצד השני בקול נחרה. היא סגרה את המחברת, ליטפה את כריכתה, הכניסה אותה אל המגירה מתחת למסמכי האישור לטיול השנתי של בובי, כיבתה את המתג ונשכבה — גבה אל גב בעלה.


 

בשש וחצי העיר אותה השעון המעורר באמצע חלום. הלוואי שהייתה יכולה להישאר ככה ולשכב עוד שעה־שעתיים. אך החוש האימהי הקים אותה, והיא התמתחה תוך כדי פיהוק. בשעה הבאה הפשירה ארבע־עשרה פרוסות לחם ומרחה שוקולד למירי, אבוקדו מעוך לבובי וקוטג' עם זיתים לפיצי. לעצמה שמרה ארבע פרוסות בצד, ובזמן שמירי ובובי התלבשו בכוחות עצמם, השחילה את ראשה המתנגד של פיצי בחולצה שהכינה לה מראש אמש ודחסה את ידיה לתוך השרוולים.

״לא רוצה להתלבש!״ זעקה הקטנה.

״חייבים להתלבש פיצי,״ ניסתה לומר בקול רגוע ומשכה מלמטה את החצאית המתנפנפת על ישבנה השמנמן.

״רוצה פיג'מה!״ בכתה פיצי.

״איך פיג'מה בגן?״ תהתה בהיגיון. ״כל הילדים יראו אותך ויצחקו.״

״לא אכפת!״ התמרמרה פיצי.

היא כמעט עקרה לה את היד ממקומה כשסחבה אותה למטבח. ״הנה שוקו,״ הצביעה על הספל והתבוננה בשעון שעל הקיר.

בעוד עשר דקות היא חייבת לצאת. אסור לה לאחר. אם תצא דקה אחת מאוחר מדי, תיתקע לבטח בפקקים של שמונה.

חזי הופיע במטבח במבט מנומנם. ״מי זה צועק פה?״ שאל והטביע נשיקה מצפצפת על הלחי התפוחה של פיצי.

״איכס!״ צעקה פיצי ושפכה את השוקו שלה.

לפחות מירי ובובי ישבו ושתו בשקט מספלי הפלסטיק שלהם.

״אתה יכול בבקשה לנקות את השוקו שלה?״ פנתה אל חזי.

חזי סיים ליטול את ידיו וניגב אותן במגבת שהייתה על גב הכיסא.

״אחרי שאחזור מהתפילה,״ אמר. ואז נישק את הראשים של שני הילדים הגדולים, רפרף נשיקה אחת גם על לֶחְיָהּ ויצא.

היא ראתה בעיני רוחה מה עומד לקרות. אם השוקו יחכה ככה על הרצפה עוד שעה, הכול יהיה דביק ומגעיל כשתחזור מהעבודה בצהריים. היא מיהרה להרטיב סמרטוט וניגבה בזריזות את השלולית ואת הנתזים החומים.

״רוצה שוקו,״ בכתה פיצי.

״אין יותר שוקו, שפכת אותו.״

״אז מה. רוצה שוקו!״

היא צעדה במגפוני העקב שלה אל חדר השינה, העבירה פס אודם על שפתיה וגילתה שכמעט שכחה לחבוש כיסוי ראש. מייד זרקה על ראשה את הכובע הצנוע ביותר ותחבה לתוכו את כל שערותיה, כדי שלא יבואו אליה בטענות כלשהן במכללה החרדית, ואז יצאה מהחדר בתנופה.

״כולם מוכנים?״

מירי ובובי קמו בצייתנות, ופיצי מרחה לעצמה נזלת על הפנים.

היא ניסתה לנשום עמוקות ולא להתפוצץ, חטפה מגבון מהשיש וניקתה בתנועה אחת את כל פניה של פיצי. זו נעצה בה עיניים כחולות וכעוסות והחלה לצרוח.

״שקט!״ הפעם כבר איבדה את העשתונות. כמה היא יכולה לאחר למכללה בפעם היחידה שהיא מגיעה אליה מדי שבוע?

לאחר שהשליכה את פיצי הבוכייה בגן לידי הסייעת והורידה את מירי ובובי ליד שער בית הספר, לחצה על דוושת הגז ודהרה אל המכללה בדרכים עוקפות.

לשמחתה, ניצלו מקצת מתלמידותיה בינתיים את הזמן כדי לסיים תפילת שחרית, ולפיכך יכלה להתחיל את השיעור על שכבות הפוטושופ באיחור קליל של כמה דקות.

רק בהפסקה גילתה, ששכחה להכין לעצמה כריך.

היא הסתפקה בקפה המריר שהכינו הבנות ליד פינת הקפה עם המֵחַם והסוכר הלבן וניקרה בעוגיית ריבה עתירת מרגרינה, מאלו שקנתה המכללה בנדיבות לבאים בשעריה.

לקראת שעה אחת ביקשו רוב התלמידות להשתחרר לפני הזמן, כדי שתספקנה לקחת את הילדים מהגנים ומתלמודי התורה. למה הבעלים שלכן לא לוקחים אותם? רצתה פעם לשאול. לא מספיק שאתן יולדות, מגדלות, לומדות מקצוע ומפרנסות? אבל היא חיבבה את תלמידותיה, שרובן חבשו פאות מעוצבות ונראו מטופחות ודווקא די מאושרות. לכן רשמה על הלוח בטוש שחור את שיעורי הבית שעליהן לתרגל וכיבתה את המחשב המרכזי בעשרה לאחת.

הדרך ממודיעין עילית לירושלים פרחה בירוק בוהק בעונה הזאת של השנה, בייחוד באזור פארק ״איילון קנדה״. היא הביטה בכמיהה בעצים התמירים. בכל פעם שנסעה לידם, דמיינה כיצד היא עוצרת את האוטו ויוצאת לטייל ביניהם עם מחברת ועט. אולם היא מיהרה תמיד לחזור בזמן כדי להכין ארוחת צהריים לילדים, וגם כדי להמשיך לספק את הזמנות העבודה של לקוחותיה.

הפארק כבר היה מאחוריה, והיא כמעט הגיעה למחלף לטרון. בטנה קרקרה והיא נזכרה שמאז אתמול שום דבר מאכל לא נכנס אל פיה, מלבד כמה עוגיות שעוררו בה בחילה. אתמול גם אכלה מוקדם לפני הילדים, כדי שתספיק לנקות את כל השאריות בחוט דנטלי, ואז לא תהיה לה חציצה בטבילה.

לימין הכביש הבחינה בקיוסק קטן, שלט מזמין בכתב יד הציע לעוברים ושבים לאכול בו מלבי. היא אותתה ימינה ונעצרה לפניו. כיוון שסיימה ללמד מוקדם מהרגיל, היה לה מעט זמן. היא הכניסה את ראשה בחלונו של הקיוסק המאולתר וביקשה מהמוכר הצעיר טילון אגוזים.

לטילון היה טעם מנחם, והיא כרסמה ממנו ברעבתנות והוציאה בידה השנייה מהתיק מחברת ועט. היא הניחה את המחברת על ההגה והמילים הפכו למשפטים, ואלה התגלגלו לכדי סיפור.

כשהרימה את עיניה, גילתה שהשמש גולשת מערבה בזווית חדה. כל הנוף סביבה קיבל גוון כתום של שקיעה.

״לא!״ קראה בבעתה. איך יכלה לשקוע ככה בכתיבה בלי להיות מודעת לזמן החולף ולכל מה שקורה סביבה? בטלפון הנייד שלה היו עשרים ושתיים שיחות שלא נענו. עשר מהגן של פיצי ושתים־עשרה מחזי. כנראה שכחה לבטל את ההשתקה כשסיימה ללמד.

״מה קורה איתך? את יודעת איך דאגתי?״ שאג חזי באוזנה.

היא ניסתה למלמל דברי התנצלות, שיקרה משהו על שנעצרה בצד הדרך ונרדמה. הס מלהזכיר כתיבה. היא ידעה שחזי לא יאהב זאת. היא ניתקה את השיחה בידיים רועדות והתניעה את המכונית. את המחברת המפלילה יהיה עליה להחביא במקום אחר, שבו יצטרכו להתאמץ יותר כדי לגלותה. אולי במגירה של התחבושות והטמפונים.

 

עוד על הספר

מעבר לאף נעמה מאיר סליס

פרולוג

״את מצחיקה, תמי, שאין דברים כאלה,״ סיכם ארז וכיוון אל גרונו את טיפת הבירה האחרונה שבכוס.

תמי חשה שלחייה מאדימות. ״כן, יוצא שאני מצחיקה אחרים, בלי שאני ממש מתכוונת.״

ארז מחה את שפתיו במפית וחשף בחיוך את שיניו הבוהקות. ״תאמיני לי, אחרי כל מה שסיפרת לי עכשיו, הייתי יושב וכותב עלייך ספר. אני גם בטוח שהוא יהפוך לרב־מכר בשניות.״

תמי נשנקה מעט כשלגמה את הלימונדה שלה וצחקה, ״למה שלמישהו יהיה בכלל אכפת ממני, עד כדי כך שירצה לקרוא עליי?״

ארז גיהץ את המפית שלו ביד אחת והחל לקפל ממנה משולשים שווי צלעות. ״אוהו, אני מבטיח לך שלכל אחד יהיה כל כך אכפת מדמותך הרבגונית, עד שלא יניחו את הספר לרגע מהידיים.״ אצבעותיו המשיכו ללהטט עם המפית, ולנגד עיניה של תמי נוצר כתר מהודר ועתיר שפיצים.

היא לא יכלה לכבוש את צחקוקיה. ״למי כבר אכפת מעלילותיה המשונות של רווקה דוסית בת שלושים ומשהו?״

ארז פתח בעדינות את בסיס הכתר, כאילו הוא נופח בו רוח חיים, והגביה אותו במבט מרוכז. ״אומַר לך בדיוק. כמו שלי אכפת ממך, וכמו שגם לדוקטור המנומש שלך אכפת, כך גם לקורא האינטליגנטי, והוא ירצה לקרוא עד תום כל אנקדוטה מחייך המסעירים.״

תמי רצתה לבעוט בו מתחת לשולחן, אבל היא התאפקה. ״טוב... אדון סוֹפֵר, ואיך היית קורא לספר המדהים הזה? 'עלילותיה ההזויות של תמי'?״

ארז סובב את הכתר סביב אצבעו. ״מממ, זה עוד דורש חשיבה, אבל אולי 'עלילות תמי בעיר הגדולה', או משהו בסגנון.״

עיניה של תמי צחקו במשובה. ״בהחלט נשמע להיט.״

ארז עצר את סיבובי הכתר, אחז בו בעדינות והוביל אותו אחר כבוד אל ראשה של תמי. ״כל בר דעת ירצה לדעת, אחרי עלילה מפותלת, במי תבחר הנסיכה — באביר העשוי ללא חת, או בנער האורוות שהתחזה לרופא הארמון.״

תמי חשה שידיו מניחות על שׂערהּ את הכתר חסר המשקל. ליבה החיש פעימה, אך היא ניסתה להישאר עם טון מבודח. ״שכחת להגיד 'המנומש'.״

״כן,״ הסכים ארז. ״נכון. אני פשוט לא רוצה לבזבז עליו מילים, כדי שיהיה איזון סימטרי בין המתחרים על לב הנסיכה.״

הם התבוננו זה בזה בשתיקה, ואז הופיע המלצר. ״הכול בסדר, חברים? תרצו להזמין עוד משהו?״

ארז לא הסיר ממנה את עיניו וענה, ״אני מזמין סוף טוב.״

 

עדינה

לילה. דממה דקה.

״אימא, לאן הולכת?״ שאלה אותה פיצי, כשניסתה לחמוק על קצה האצבעות מהאמבטיה אל דלת הכניסה.

היא עצרה את נשימתה. ״אני הולכת לחברה, פיצי. עוד מעט אחזור.״

היא לא חיכתה לתגובה וירדה מהר במדרגות. היה נדמה לה שפיצי התחילה לבכות, אבל די, לא התחשק לה לטבול בעשר בלילה. גם ככה היא הרוגה מעייפות ומקיימת את המצווה כי צריך.

כולם כבר היו במיטות כשחזרה, והכלים ניצבו רחוצים על השיש. כל הכבוד, חזי, חשבה בסיפוק ורחרחה את גב כף ידה כדי לבדוק אם דבק בו ריח הכלור. נותר ריח קלוש. היא לקחה את שפופרת הקרם שעמדה ליד הטלפון, סובבה את המכסה ומרחה על ידיה שכבה נדיבה.

מהמסדרון שמעה מים יורדים בשירותים, ידית נפתחת, ואז הופיע לפניה חזי במלוא הדרו: מקולח ומסורק, עם ניחוח שמפו ״סָרֵקָל״, וחיוך רחב על פניו.

״היי, אשתי.״ הוא התקרב אליה ועטף אותה בזרועותיו.

״היי,״ פלטה את המילה עם אנחה והניחה את ראשה על כתפו הלחה לכמה רגעים.

״את באה למיטה?״ שאל וליטף את גבה.

״כן.״

היו לה כמה אימיילים דחופים שרצתה לשלוח ולא הספיקה. כל ההתארגנויות לטבילה, לרבות האמבטיה והשעווה שלפני כן, ואף הכנת ארוחת הערב לילדים — כל אלה דחקו את ענייני העבודה הצידה. היא פזלה אל המחשב שבפינת העבודה שלה. הוא היה מכובה. אין ברירה. האימיילים יחכו למחר.

חזי נרדם כמובן מייד לאחר המעשה, ועדינה הקשיבה לנשימותיו הכבדות. כשהחל לנחור, כבר ידעה שעבר לשלב החלימה בעל תנועות העיניים המהירות. היא נחלצה באיטיות מזרועו ועברה אל הצד שלה. לחיצה אחת על הכפתור — ומנורת הלילה נדלקה. ואז העיפה אליו מבט כדי לוודא שאינו זז.

היא פתחה באיטיות ובשקט את מגירת השידה שלה והוציאה משם מחברת ועט.

איפה הייתה? אה, כן, כשהאהבה החלה להתלהט. העניינים התחממו, והעט רץ בדילוגים מדף לדף, שופך דיו כחול, כחול אשר על שפת הים.

לאחר שהפליגה בדמיונה למחוזות רחוקים, נבהלה לגלות שמחוגי השעון המעורר שלידה מורים על השעה שתיים לפנות בוקר.

חזי התהפך לצד השני בקול נחרה. היא סגרה את המחברת, ליטפה את כריכתה, הכניסה אותה אל המגירה מתחת למסמכי האישור לטיול השנתי של בובי, כיבתה את המתג ונשכבה — גבה אל גב בעלה.


 

בשש וחצי העיר אותה השעון המעורר באמצע חלום. הלוואי שהייתה יכולה להישאר ככה ולשכב עוד שעה־שעתיים. אך החוש האימהי הקים אותה, והיא התמתחה תוך כדי פיהוק. בשעה הבאה הפשירה ארבע־עשרה פרוסות לחם ומרחה שוקולד למירי, אבוקדו מעוך לבובי וקוטג' עם זיתים לפיצי. לעצמה שמרה ארבע פרוסות בצד, ובזמן שמירי ובובי התלבשו בכוחות עצמם, השחילה את ראשה המתנגד של פיצי בחולצה שהכינה לה מראש אמש ודחסה את ידיה לתוך השרוולים.

״לא רוצה להתלבש!״ זעקה הקטנה.

״חייבים להתלבש פיצי,״ ניסתה לומר בקול רגוע ומשכה מלמטה את החצאית המתנפנפת על ישבנה השמנמן.

״רוצה פיג'מה!״ בכתה פיצי.

״איך פיג'מה בגן?״ תהתה בהיגיון. ״כל הילדים יראו אותך ויצחקו.״

״לא אכפת!״ התמרמרה פיצי.

היא כמעט עקרה לה את היד ממקומה כשסחבה אותה למטבח. ״הנה שוקו,״ הצביעה על הספל והתבוננה בשעון שעל הקיר.

בעוד עשר דקות היא חייבת לצאת. אסור לה לאחר. אם תצא דקה אחת מאוחר מדי, תיתקע לבטח בפקקים של שמונה.

חזי הופיע במטבח במבט מנומנם. ״מי זה צועק פה?״ שאל והטביע נשיקה מצפצפת על הלחי התפוחה של פיצי.

״איכס!״ צעקה פיצי ושפכה את השוקו שלה.

לפחות מירי ובובי ישבו ושתו בשקט מספלי הפלסטיק שלהם.

״אתה יכול בבקשה לנקות את השוקו שלה?״ פנתה אל חזי.

חזי סיים ליטול את ידיו וניגב אותן במגבת שהייתה על גב הכיסא.

״אחרי שאחזור מהתפילה,״ אמר. ואז נישק את הראשים של שני הילדים הגדולים, רפרף נשיקה אחת גם על לֶחְיָהּ ויצא.

היא ראתה בעיני רוחה מה עומד לקרות. אם השוקו יחכה ככה על הרצפה עוד שעה, הכול יהיה דביק ומגעיל כשתחזור מהעבודה בצהריים. היא מיהרה להרטיב סמרטוט וניגבה בזריזות את השלולית ואת הנתזים החומים.

״רוצה שוקו,״ בכתה פיצי.

״אין יותר שוקו, שפכת אותו.״

״אז מה. רוצה שוקו!״

היא צעדה במגפוני העקב שלה אל חדר השינה, העבירה פס אודם על שפתיה וגילתה שכמעט שכחה לחבוש כיסוי ראש. מייד זרקה על ראשה את הכובע הצנוע ביותר ותחבה לתוכו את כל שערותיה, כדי שלא יבואו אליה בטענות כלשהן במכללה החרדית, ואז יצאה מהחדר בתנופה.

״כולם מוכנים?״

מירי ובובי קמו בצייתנות, ופיצי מרחה לעצמה נזלת על הפנים.

היא ניסתה לנשום עמוקות ולא להתפוצץ, חטפה מגבון מהשיש וניקתה בתנועה אחת את כל פניה של פיצי. זו נעצה בה עיניים כחולות וכעוסות והחלה לצרוח.

״שקט!״ הפעם כבר איבדה את העשתונות. כמה היא יכולה לאחר למכללה בפעם היחידה שהיא מגיעה אליה מדי שבוע?

לאחר שהשליכה את פיצי הבוכייה בגן לידי הסייעת והורידה את מירי ובובי ליד שער בית הספר, לחצה על דוושת הגז ודהרה אל המכללה בדרכים עוקפות.

לשמחתה, ניצלו מקצת מתלמידותיה בינתיים את הזמן כדי לסיים תפילת שחרית, ולפיכך יכלה להתחיל את השיעור על שכבות הפוטושופ באיחור קליל של כמה דקות.

רק בהפסקה גילתה, ששכחה להכין לעצמה כריך.

היא הסתפקה בקפה המריר שהכינו הבנות ליד פינת הקפה עם המֵחַם והסוכר הלבן וניקרה בעוגיית ריבה עתירת מרגרינה, מאלו שקנתה המכללה בנדיבות לבאים בשעריה.

לקראת שעה אחת ביקשו רוב התלמידות להשתחרר לפני הזמן, כדי שתספקנה לקחת את הילדים מהגנים ומתלמודי התורה. למה הבעלים שלכן לא לוקחים אותם? רצתה פעם לשאול. לא מספיק שאתן יולדות, מגדלות, לומדות מקצוע ומפרנסות? אבל היא חיבבה את תלמידותיה, שרובן חבשו פאות מעוצבות ונראו מטופחות ודווקא די מאושרות. לכן רשמה על הלוח בטוש שחור את שיעורי הבית שעליהן לתרגל וכיבתה את המחשב המרכזי בעשרה לאחת.

הדרך ממודיעין עילית לירושלים פרחה בירוק בוהק בעונה הזאת של השנה, בייחוד באזור פארק ״איילון קנדה״. היא הביטה בכמיהה בעצים התמירים. בכל פעם שנסעה לידם, דמיינה כיצד היא עוצרת את האוטו ויוצאת לטייל ביניהם עם מחברת ועט. אולם היא מיהרה תמיד לחזור בזמן כדי להכין ארוחת צהריים לילדים, וגם כדי להמשיך לספק את הזמנות העבודה של לקוחותיה.

הפארק כבר היה מאחוריה, והיא כמעט הגיעה למחלף לטרון. בטנה קרקרה והיא נזכרה שמאז אתמול שום דבר מאכל לא נכנס אל פיה, מלבד כמה עוגיות שעוררו בה בחילה. אתמול גם אכלה מוקדם לפני הילדים, כדי שתספיק לנקות את כל השאריות בחוט דנטלי, ואז לא תהיה לה חציצה בטבילה.

לימין הכביש הבחינה בקיוסק קטן, שלט מזמין בכתב יד הציע לעוברים ושבים לאכול בו מלבי. היא אותתה ימינה ונעצרה לפניו. כיוון שסיימה ללמד מוקדם מהרגיל, היה לה מעט זמן. היא הכניסה את ראשה בחלונו של הקיוסק המאולתר וביקשה מהמוכר הצעיר טילון אגוזים.

לטילון היה טעם מנחם, והיא כרסמה ממנו ברעבתנות והוציאה בידה השנייה מהתיק מחברת ועט. היא הניחה את המחברת על ההגה והמילים הפכו למשפטים, ואלה התגלגלו לכדי סיפור.

כשהרימה את עיניה, גילתה שהשמש גולשת מערבה בזווית חדה. כל הנוף סביבה קיבל גוון כתום של שקיעה.

״לא!״ קראה בבעתה. איך יכלה לשקוע ככה בכתיבה בלי להיות מודעת לזמן החולף ולכל מה שקורה סביבה? בטלפון הנייד שלה היו עשרים ושתיים שיחות שלא נענו. עשר מהגן של פיצי ושתים־עשרה מחזי. כנראה שכחה לבטל את ההשתקה כשסיימה ללמד.

״מה קורה איתך? את יודעת איך דאגתי?״ שאג חזי באוזנה.

היא ניסתה למלמל דברי התנצלות, שיקרה משהו על שנעצרה בצד הדרך ונרדמה. הס מלהזכיר כתיבה. היא ידעה שחזי לא יאהב זאת. היא ניתקה את השיחה בידיים רועדות והתניעה את המכונית. את המחברת המפלילה יהיה עליה להחביא במקום אחר, שבו יצטרכו להתאמץ יותר כדי לגלותה. אולי במגירה של התחבושות והטמפונים.