מלאכיות עליון: מעיין הנשמות

פרולוג

הייתה שעת לילה מאוחרת. נערה צעירה במעיל שחור ארוך התגנבה בסמטה, קולות צעדיה המהירים על מדרכות האבן נחסמו על ידי קירות הבתים העתיקים. גשם חדר בין הבתים ומילא את הסמטאות, הוא הרטיב את שערה השחור הקצר ונדבק לריסיה. היא ניגבה אותם אבל זה לא עזר. היא כמעט החליקה אך הצליחה לעצור את עצמה בעזרת עציץ גדול שעמד בכניסה לאחד הבתים. קול חבטה עמום נשמע והדהד בסמטה כשהשקית שהחזיקה בידה התנגשה בקיר.

"לא, לא, לא," היא לחשה לעצמה ומיהרה לבדוק אם תכולת השקית נפגמה, תוך כדי שהיא מציצה מאחורי גבה לראות שאף אחד לא מגיע בעקבותיה. היא הוציאה מהשקית בקבוקון קטן, שקוף, שנוזל כחלחל נע בתוכו כמוחה על המכה, ראתה שהבקבוקון שלם ולא סדוק, והכניסה אותו חזרה.

רק אם לא יזהו אותה יש סיכוי שתצליח להגיע למקום שהשאירה אותו. היא צריכה לבלוט כמה שפחות. קול משק כנפיים נשמע מעליה והיא הרימה את מבטה בבהלה, "הם עפים אחריי?" תהתה. היא ראתה עורב שחור מחפש מחסה מהגשם ושחררה את האוויר שכלאה בתוכה בהקלה, ידה מנגבת שוב את הגשם מעיניה.

תוך כדי הליכה ליטפו ידיה תבליטים קטנים שהיו חרוטים בסלעים הגדולים של הקירות עד שהגיעה לדלת ברזל מסורגת. צליל חריקה נשמע כשפתחה את הדלת הכבדה ונכנסה לתוך מרתף קטן. הם לא יכלו להישאר בבית שלהם, כי שם המקום הראשון שיחפשו אותם.

נרות מילאו את המרתף, זוהרים בתוך עששיות. היא התקדמה לכיוון המיטה, גבר שכב עליה כמעט בלי ניע. "אבא, אני כאן."

"ריף, לא היית צריכה לעשות את זה." קולו היה שבור וחלש.

"הם לא הצליחו לעזור לך ואני לא מוכנה לאבד אותך, אז איזו ברירה השארת לי?" ריף נעמדה ליד מיטת אביה ועצמה את עיניה. "בשם שמיים, אני מזמנת את מלאכי שמיים לשמירה והגנה על נשמת אבי. מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפניי אוריאל ומאחוריי רפאל ועל ראשי שכינת אל, אנא שמרו את נשמת אבי, תנו לו עוד זמן בממלכה של מטה, אל תיקחו את נשמתו למלכות שמיים. סלחו לו על חטאי." קול הלימה נשמע בדלת מאחוריה אך היא לא זזה. מבטה היה מקובע על מצחו של אביה.

"זה לא יעבוד," אמר בקול קודר.

"ואתה היושב במרומים, הראה לו את הדרך ואת האור, זכור את סך הטוב שהוא עשה, הוא בנך גם אם טעה." היא עצרה, שלפה מהשקית את הבקבוק עם הנוזל הכחלחל וטפטפה טיפה על מצחו. "אנא שמעו זאת יושבי השמיים, שמעו אותנו בממלכה של מטה." היא טפטפה עוד שתי טיפות על עיניו. המהלומות על הדלת התגברו, קולות גברים נשמעו מבחוץ אך היא התעלמה מהם, נחושה לסיים את התפילה. "שמעו זאת כל העמים, גם בני האדם, גם בני איש, גם בני האור." הדלת נפרצה בקול ניפוץ אדיר. "אני מצטערת אבא," אמרה והשקתה אותו בדם השדים.

א

גבי ישבה בחדרה, אצבעותיה המרוחות בלק טורקיז כהה רפרפו במהירות על מיתרי הגיטרה החשמלית החדשה שלה. המוזיקה החזקה שבקעה בכל הכוח מהמגבר מילאה את חדרה כמו אומרת שלום לכל הפוסטרים של אלילי המוזיקה האהובים עליה, אבל הצלילים לא הוגבלו רק לחדרה, הם הדהדו בכל הבית, חודרים בין הקירות ונכנסים בלי בושה לכל החדרים.

"גבי!" צעקתה של מיקה נשמעה בכל רחבי הבית. "גבי, תשתיקי את המוזיקה הזאת כבר!" גבי שמעה שמיקה הגיעה לקצה המדרגות ואז ראתה את ידית חדרה זזה כשניסתה לפתוח את הדלת החומה שעליה השלט הברור: "אין כניסה לבעלי חיים".

שוב שמעה את מיקה צועקת, "גבי, אני אהרוג אותך! תנמיכי את המוזיקה, אני מנסה ללמוד!"

גבי החליטה להתעלם, הרי בשביל זה המציאו את המנעולים. היא שמעה את מיקה יורדת במדרגות וידעה שהצליחה לעצבן אותה. היא התענגה כשדמיינה את עיני הדבש של אחותה רושפות בכעס ובתסכול.

היא הסתכלה על עצמה במראה והרגישה כמו גרסה ג'ינג'ית עכשווית של ענבל פרלמוטר. שערה הג'ינג'י המתולתל נפל על פניה, עיניה הירוקות הבריקו במראה, והגיטרה החשמלית החדשה שקנתה לעצמה בכסף שחסכה כל הקיץ נצצה בידה. היא חזרה לפרוט על המיתרים, כשלפתע החשמל נפל. "לעזאזל איתה." גבי הניחה בזהירות את הגיטרה ויצאה בסערה מהחדר.

"מיקה! יא מעצבנת אחת! מה הקטע שלך?" צעקה כל הדרך למטה, אבל אחותה לא הייתה בסלון.

גבי הביטה לעבר המרתף, החדר שבו הייתה קופסת הנתיכים. צמרמורת עברה בה, החדר היה מקולל מבחינתה. היא שנאה אותו רק מהמחשבה על כמות הג'וקים והעכבישים שבטח אורבים לה בפינות ורק מחכים שתיכנס. "מיקה, את כאן?" שאלה ופתחה את הדלת בגועל. אור יום פרץ פנימה, לרגע מיקה נראתה מפוחדת וגבי תהתה אם לא חשבה עד הסוף על הרעיון של להיות סגורה במרתף בחושך, אבל כעבור מצמוץ עיניים אחד מיקה אימצה לעצמה חזרה את המבט הכועס ועלתה בהחלטיות במדרגות.

"עכשיו נראה אותך מנגנת ומפריעה לי!" מיקה חלפה על פניה, עיני הדבש שלה מרצדות בשביעות רצון ושערה החום נע אחריה בגלים יהירים. אמנם הן נולדו יחד והיו חלק מאותה שלישייה, אבל היו שונות כמו שאייפון שונה מאנדרואיד. מיקה התיישבה בהפגנתיות על הספה בסלון והרימה את הספר בניסיון להתרכז ולקרוא בו.

"חנונית!" גבי סיננה, אבל כשראתה שמיקה לא מתכוונת לקום, הפיוז שלה התחיל להתחמם. "תחזרי לפה ותפעילי את החשמל."

"די, גבי! את חופרת לי בראש עם הגיטרה הזאת כל השבוע. אני לא יכולה עם הרעש הזה יותר!" מיקה הורידה את הספר בתסכול.

"אני חייבת להתאמן!" התגוננה גבי, "אני מופיעה מחר בערב פעם ראשונה." היא לא האמינה שמיקה מפריעה לה, זה הזמן היחיד שנשאר לה להתכונן. למה מיקה חייבת תמיד לשים לה רגליים?

"מופיעה," גיחכה מיקה. "אם ככה את קוראת לזה. זה לא שאת מופיעה על במה, את סתם תשירי ברחוב כמו קבצנית." היא חזרה לקרוא בספר, ממלמלת כלאחר יד, "אם את רוצה, תדליקי אותו בעצמך." היא זלזלה בה כל כך שאפילו לא הרימה את עיניה, וגבי התלבטה אם לחנוק אותה וכמה חזק לטלטל.

"אני לא נכנסת לשם." עיניה סרקו את המערה השחורה תחתיה, בוחנת בתוך עצמה אם יש לה את הכוחות להיכנס פנימה, אבל המקום גרם לגרונה להתכווץ עד שהייתה חייבת לנתק את המבט כדי לגרום למחנק להיעלם.

"נכון, שכחתי. את מפחדת... מואה אה־אה," עקצה אותה מיקה וצחקה תוך כדי שהיא מחקה צחוק של מכשף מרושע. "עכשיו, אם אין לך משהו יותר מעניין להגיד, אז ניוטון מחכה לי."

גבי הסתובבה ועלתה חזרה במדרגות, חולפת על פני תמונות מחויכות של משפחתה. במשפחות אחרות אולי היה גם אבא באחת התמונות, אבל הן היו תמיד רק שלושתן ואימן. היא טענה שככה זה וזהו. שהן לא צריכות יותר. ובהתחשב בזה שהן שלוש תאומות לא זהות הן הניחו שאימן עשתה טיפולים והביאה אותן לעולם לבדה, ולכן מעולם לא היה להן אב נוכח בחייהן. אולי אם תתחיל להטיח את התמונות ברצפה, אחותה המעצבנת תמצא בזה סיבה מספקת להניח את הספר בצד. בינתיים בחרה לא לעשות את זה. היא נעצרה מול דלת חדרה של אור.

אור ישבה על הרצפה מוקפת בקלפי טארוט ובקריסטלים, עיניה עצומות, שערה הבלונדיני מפוזר על כתפיה, והיא נראתה שלווה ומרוכזת. אפילו שהיו באותו גיל, גבי תמיד הרגישה שאור נראית הרבה יותר קטנה מהן.

"אורצ'?" קראה גבי בשקט, אך אור נשארה דוממת. גבי לא ידעה מה לעשות. היא שנאה להפריע לאחותה באמצע אחד הטקסים המוזרים שלה, אבל הייתה חייבת להמשיך להתאמן. היא עוד לא הצליחה לעבור בין כל האקורדים בצורה מושלמת. בחמש יגיע שון, הם אמורים ללכת לנגן ביחד במדרחוב והיא הבטיחה לו שתעבור על כל השירים החדשים שבחר.

"אור," קראה שוב והתחילה להתקרב לכיוונה.

"אל תכנסי למעגל," אור אמרה בקול נוזף, אבל פרט לזה היא לא זזה מילימטר.

"אור, אני צריכה שתעזרי לי במשהו."

"חכי, אני כבר מסיימת." שקט מילא את החדר. גבי הסתכלה על קירות חדרה של אחותה. על אחד הקירות היו תלויות תמונות של שלושתן על רקע מפלי האיגואסו. זה היה ביום ההולדת האחרון שלהן, הן חגגו שבע עשרה בטיול ביחד עם אימן. על קיר אחר היה תלוי שָׁל ישן של אימה. השל היה בצבע סגול־שחור עם ציור של גלגל המזלות עליו. מדפים מלאים בספרים קישטו את כל הקירות. גבי התחילה להרגיש לא בנוח. כמה זמן זה "כבר", התרגזה.

אור זזה, הניחה שני קריסטלים על מגש מעץ והרימה עיניים כחולות בורקות לאחותה.

"היי!" אמרה בחיוך מתוק, פניה מוארות.

"אני צריכה את עזרתך." גבי ניגשה ישר לעניין, היא בזבזה מספיק זמן. אם הייתה לה יכולת להזיז את הזמן אחורה היא הייתה יכולה להיות הרבה יותר יעילה. בכלל לא הייתה מתנגדת לשלושים שעות ביממה.

"מה קרה עכשיו? חשבתי ששמעתי אתכן צועקות." אור כיווצה את שפתיה, נשפה על נר שהתנדנד על שפת החלון שלה ולחשה משהו לעשן שהתנדף מעלה לשמיים.

"מיקה הורידה את המתג של החשמל." הדחיפות בקולה של גבי הייתה ברורה.

"באמת?" אמרה אור והציצה על המנורה הכבויה. היא קמה וירדה במדרגות בעקבות אחותה.

"היי, סיס!" אור הציצה מעל לספרה של מיקה.

"אל תתערבי," סיננה מיקה בקול לא מרוכז ולא הפסיקה לקרוא את המשפט שבו ניסתה להיות שקועה.

"מיקמק," התחנפה אליה אור. "אתן לא יכולת לריב כל הזמן." אור הניחה את הספר על ברכיה של מיקה בעדינות שהייתה רק לה.

"זאת היא התחילה!" התעצבנה מיקה. "למה אני לא יכולה לקבל רגע של שקט בבית הזה?"

"גבי, מה יש לך להגיד בנידון?" הפנתה אור את המבט אל גבי שישבה על שולחן האוכל, רגליה על מושבי הבד של הכיסאות.

"היא כל הזמן צריכה שקט וללמוד. כאן זה לא ספרייה! אה, זה רעיון טוב. לכי לספרייה!" היא החזיקה את השולחן בכעס.

"אל תתעצבני, לא תשיגי ככה שום דבר," הרגיעה אותה אור. "מיקמק, אולי תלכי ללמוד בספרייה? ככה יהיה לך שקט ולגבי יהיה רעש."

"זה לא רעש, זאת מוזיקה!" פניה של גבי רתחו וגוון שערה האדום השתלט על פניה.

"למה שהיא לא תלך לְשון, הם יכולים לעשות שם כמה רעש שהם רוצים." מיקה נעמדה והניחה בכעס את הספר הפוך ופתוח על הספה, ניסיון הגישור של אור לא הלך כמתוכנן.

"זה לא רעש!" גבי כבר הרגישה את קצה גבול הסבלנות שלה מתקרב. היא שנאה להגיע לקצה, אבל מיקה הצליחה כל פעם מחדש להוביל אותה לשם בעקשנות היהירה שלה. היא בעטה בכיסא הישן של אימה והכיסא נפל ברעש על הרצפה, כמעט פוגע ברגליה של מיקה.

"אני אהרוג אותך," מיקה הטיחה בה אבל לא זזה ממקומה. כשהיו ילדות היו מרביצות זו לזו כל הזמן, אבל למיקה היה מבחן קבלה למגמה ומסיבת סוף הקיץ שהתכוונה ללכת אליה בערב. גבי ידעה שזאת הסיבה היחידה שהיא לא מזנקת עליה — הרי פנס בעין ממש לא יתאים לשמלה שלה.

גבי השמיעה קול מעוצבן וקפצה מהשולחן לכיוון המדרגות, מתעלמת מהכיסא שנשאר הפוך על הרצפה.

"את הולכת?" קראה אחריה אור.

"מה נראה לך?" אמרה תוך כדי שדילגה במדרגות שתיים־שתיים. כשהגיעה לקצה עצרה לצותת לאחיותיה.

"את חייבת להשתדל להיות יותר נחמדה אליה," שמעה את אור אומרת למיקה בהחלטיות מתובלת ברוך, וזה עלה לה על העצבים; מיקה לא הייתה ראויה לנחמדות של אור.

"אין לי שום סיבה להיות נחמדה אליה, היא בלתי נסבלת וחצופה ולא מתחשבת וילדותית ו..." רצף דיבורה נפסק בשביל לנשום נשימה עמוקה, "אז מה אם היא אחותי! אני לא חייבת להיות חברה שלה."

"גם אני שונאת אותך, מלכת הקרח," גבי לא עמדה בפיתוי וצעקה מראש המדרגות. עכשיו באמת רתחה. היא פתחה את הדלת לחדר של מיקה, המיטה שלה כרגיל הייתה מוצעת, תמונות של כל החברים המצועצעים והצבועים שלה מודבקות סביב המראה, וסט האיפור שלה מסודר על השולחן מוכן להתארגנות למסיבה. חיוך ממזרי עלה על שפתיה. היא לקחה את סט האיפור, קופסאות צלליות לעיניים, מסקרה, עפרונות וסומק, אספה כמה שיכלה בכפות ידיה וצעדה לשירותים, ואז שפכה את הכול לאסלה בחיוך של ניצחון. אחר כך חזרה לחדרה, לקחה תיק גב ואת הגיטרה בקייס שלה ונעלה את הדלת, מדמיינת את פרצופה של מיקה כשתגלה מה היא עשתה.

 ב

מיקה ישבה על הכיסא המפורסם בחדרה של ליאת, החברה הכי טובה שלה והמושיעה שלה ברגעים אלו ממש. היא ידעה שאם לא היה לה את ליאת שתציל אותה מהמשבר שגבי יצרה, אחת מהן הייתה מגיעה לבית חולים הערב, ומישהו היה צריך לשלוף את אימא שלהן מהמשלחת שלה בסין. "עוד רגע הקיץ נגמר ולא תצטרכי לסבול אותה, רק בערבים," ליאת הרגיעה אותה, מסיימת את הנגיעות האחרונות באיפור שלה. היא העבירה ימים ולילות אצל ליאת; כל פעם שאחיותיה עלו לה על העצבים, וזה היה קורה הרבה, היא הייתה באה לכאן. אחיה הגדול של ליאת נסע לטיול בדרום אמריקה לפני כמה חודשים, וכשמיקה לא יכלה יותר לסבול את אחיותיה היא גרה כאן למשך כמה שבועות, ובאמת כמה אפשר ששלוש אחיות בנות אותו גיל יהיו באותו בית.

על שולחן האיפור היה מונח הספר "מכניקה ניוטונית" שהיא ניסתה לקרוא ללא הפסקה. היא חייבת להצליח לעבור בצורה מושלמת את המבחן ולהתקבל למגמה. אלו השנתיים הכי חשובות בבית הספר, ואם היא רוצה עתיד זוהר לא פחות מהשתיים האלו, היא צריכה להבטיח שתתקבל. משם תמשיך ליחידה מובחרת במודיעין וזה יהיה כרטיס ביקור מצוין בשבילה. ליאת אפילו לא טרחה להעיר למיקה על זה שבמקום לרכל איתה היא ממשיכה לקרוא. היא ידעה שזה קרב אבוד מראש, מיקה הבהירה לה עשרות פעמים ששני הדברים חשובים לה באותה המידה.

"את חברה אמיתית." מיקה הרימה את עיניה מהספר כשסיימה את הפסקה האחרונה והסתכלה מרוצה על עצמה במראה, שערה החום־ערמוני שעבר החלקה היה מושלם. איפור ברונזה קל עם מסקרה עבה הבליט את עיני הדבש שלה, ושמלת קולר חדשה עשויה מרשת שחורה חצי שקופה שנצמדה למותניה ומשם נשפכה לשמלה סגולה עד קצת מעל ברכיה, התאימה לה בצורה מושלמת והבליטה בדיוק את המקומות הנכונים. כנגיעה אחרונה היא נעלה סנדלים דקים שחורים ושטוחים שהרצועה שלהם הסתלסלה סביב שוקיה. היא נשמה עמוק והרגיעה את עצמה; מסיבת סוף הקיץ, שהם תכננו מתחילת הקיץ, הגיעה. ליאת אספה גם את שי־לי והן הכניסו לאפליקציית הניווט את הנקודה שקוני, החבר הי"ב'ניק של ליאת, שלח בהודעות לכל מי שהוזמן משתי השכבות. מיקה הרגישה את ההתלהבות באוויר אפוף ריח הבושם של חברותיה, מסיבה של י"א וי"ב היא דבר רציני.

ליאת הייתה היחידה בין החברות שכבר היה לה רישיון נהיגה, אבל היא עוד לא סיימה את תקופת המלווה שלה. "את לא תהרגי אותנו, נכון?" פלטה מיקה, בוחנת את הדרך החשוכה.

"אני ממש אשתדל," ליאת אמרה בחצי חיוך. "סתם, נראה לך? אני נהגת מעולה!"

כשהגיעו לנקודה המצוינת החנו את הרכב במקום שאף אחד לא יראה, ואחרי הזזת כמה שיחים מצאו את הפרצה בגדר של גן החיות התנ"כי. נדב התנדב בגן החיות והן שכנעו אותו למצוא את המקום המושלם כדי שכולם יוכלו להיכנס. הן שמרו על דממה שאף פקח או אזרח דאגני יתר על המידה לא יראה אותן במקרה ויחליט לעקוב אחריהן או לדווח. עשרות מחשבות בוגדניות הלחיצו את מיקה, אבל התכנון שלהם היה מושלם בדיוק כמו שהיא אהבה, ולבסוף בשחרור אוויר שלא ידעה שעצרה הן התחילו לשמוע את הבסים של המוזיקה.

"לשם," ליאת משכה אותן.

עשרות נערות ונערים קיבלו את פניהן. הם הקימו מסיבה פיראטית באזור הפסלים בגן החיות, פסלים של חיות ששימשו מעמד לבקבוקי בירה ושתייה חריפה, ולצלחות נשנושים שלא יאכזבו אף תאווה לילית. מדורה גדולה שיוותה לרוקדים מראה פרוע וחייתי. הן עצרו לרגע, מסדרות את השיער והבגדים. "אנחנו מוכנות לדפוק איחור אופנתי," אמרה ליאת.

"הגעתן," נדב וקוני קידמו את פניהן. מיקה ידעה שנדב בונה עליה לערב. הם החליפו התכתבויות כל השבועיים האחרונים, בעיקר על תכנון המסיבה, אבל היא עוד לא החליטה לגמרי שגם היא בקטע שלו. "נראה," אמרה לעצמה, שומרת את הקלפים פתוחים.

המדורה פלטה חום כזה שמיקה צעדה צעד אחורה והתקרבה לשורת האוהלים שהקימו רחוק יותר, היכן שאור הלהבות היה חלש יותר. "ממש מבצר הקמתם פה," הקניטה אותו.

"למי שצריך קצת פרטיות," הוא רמז בצורה כושלת.

"אולי אחת מהקופות באגם תסכים להצטרף אליך," עקצה אותו בחיוך שובב והלכה חזרה לעמוד ליד חברותיה. היא סקרה את גן הפסלים והייתה מרוצה, כולם מילאו את חלקם והמקום נראה מלהיב ומזמין.

ככל שהלילה עבר התערבבו קולות בעלי החיים של גן החיות עם המוזיקה של הדי־ג'יי, שהתמקמה בתוך הספינה הענקית של נוח. היא הגבירה את הקצב, המוזיקה הדהדה בין קירות הברזל, וקולות הנחל שעבר במקום יצרו הרגשה של אוויר קר ונעים.

בערך אחרי שעה ושתי בירות הציע קוני לליאת, ששכנעה גם את החברות, לקפוץ לבריכת הפלמינגו, וזה היה ורוד וחלומי. בדרך חזרה הבנים המפגרים עברו כלוב־כלוב והשמיעו קולות לחיות, מהמרים מי יצליח יותר לעצבן אותן, ובכלוב של הבבונים הם ממש חשפו את הישבנים לפניהם. "אלו לא בבונים, טיפשים! אלו מנדרילים!" נדב הסתובב אליה ברצינות תהומית, "אז איפה הבבונים?" הוא שאל וגירד בראשו. "הנה!" ליאת ומיקה הצביעו עליהם ונשפכו מצחוק. בשלב הזה מיקה גררה את הבנות חזרה לריקודים. הן צחקו, נהנו ושרו בקולי קולות בדיוק כמו שתכננו. מיקה שמה עין על נער בעל שיער חום שהיה נראה לה מוכר, אבל עם כל האלכוהול היא לא הצליחה להיזכר מאיפה, ובכל מקרה הוא לא היה מהשכבה שלה, אולי מי"ב. נדרש לה רגע להתנער מאדי האלכוהול והמשימה שהציבה לעצמה כדי לראות שאיזו תגרה מתחילה להתלהט מחוץ לתיבה.

"מה קורה שם?" מיקה משכה את תשומת ליבה של ליאת, שרקדה כשידיה מלופפות סביב צווארו של קוני.

"הבנתי שמישהי שלא הוזמה באה, הבנים בדיוק נפטרים ממנה." ליאת משכה בכתפיה ונתנה לידו של קוני למשוך אותה חזרה לריקודים. "רק שלא תלשין עלינו." מיקה חזרה לרקוד גם היא, נותנת לראשה לנוע מצד לצד, מרגישה את שערה מלטף את כתפיה החשופות. היא חיפשה שוב את הנער בעיניה, אבל ראתה שהוא נע לכיוון צעקות הבנים, שמשכו שוב את תשומת ליבה. "בואי נראה מה קורה," היא משכה את ליאת. הן הגיעו להתקבצות של נערים ונערות בפינה, ומיקה התחילה להתעצבן. מישהי הרסה להן את המסיבה וזה היה ממש לא לעניין, "למה אי אפשר להעביר ערב אחד בלי הפרעות?" לקח להם עידנים להבין מתי הולכים השומרים, איפה הכי כדאי להתמקם ואיך להכניס את הציוד למסיבה. "אני לא אתן למישהי אחת להרוס לכולם."

"מה את תינוקת?" שמעה את נדב מתגרה בנערה, "אם את מפחדת מקצת שתייה היית צריכה להישאר במסיבות של הילדים ביסודי. מה חשבת שיקרה כשבאת ללא הזמנה למסיבה שלנו?" מיקה הרגישה שמהרגע שהבנות שיתפו את נדב בתכנון המסיבה הוא מרגיש מלך העולם ו"מה זה חושב את עצמו", בייחוד כי היה אמיץ מספיק לחתוך את הגדר.

"עזוב אותי," הנערה התעצבנה ומיקה זיהתה מיד את קולה.

"או שמה?" נדב התקרב אליה בצורה מזמינה ומאיימת בו־זמנית.

"מה נראה לה שהיא עושה פה?" שאלה מיקה את עצמה. היא הזדעזעה כשראתה שהנערה שנדב מדבר איתה היא אור. "מה היא חשבה לעצמה כשהחליטה לבוא למסיבה הזאת? איך היא בכלל יודעת?" מיקה נזכרה שהשאירה את הטלפון שלה פתוח אחר הצהריים כשקיבלה את ההודעה עם המיקום המדויק של המסיבה. אור כנראה לקחה משם את הפרטים. "היא כל כך זקוקה לחברים שזה פתטי," התרגזה עליה. היא אפילו לא התאמצה להתאים את עצמה. עשרות פעמים מיקה ניסתה לעזור לה, לכוון אותה מה היא צריכה לעשות אחרת. זה לא שלא כאב לה לראות את אור לבד בבית כל הזמן במקום להשתלב עם כל הילדים בשכבה. היא באמת האמינה שיכלו להיות לה חברים, אבל לא ככה, ועכשיו היא מנסה לחבל לה. היא רוצה שיגדירו אותה כמיקה היפה, האופנתית, החכמה, ולא כמיקה אחותה של המוזרה.

"מה היא חושבת שהיא לובשת?" התחלחלה ליאת שהתייצבה לידה, בידה בקבוק בירה כמעט ריק. היא סקרה את אור בזלזול במבט מזוגג ומיקה רצתה לקבור את עצמה. אור לבשה שמלה פרחונית צהובה ארוכה שהגיעה לה עד השוקיים ונעלה זוג נעלי הרים. מיקה הבינה שהיא הלכה לפה ברגל מהבית. החלוקה ביניהן בנושאים החברתיים הייתה ברורה, וכיתה י"א זה ממש לא הזמן להתחיל לבדוק את הגבולות. מיקה עבדה קשה מאוד לבנות את הקשרים ואת המעמד החברתי שלה ולשמר את מערכות היחסים, והיא לא התכוונה לתת לאור להרוס את זה.

"את עולה לי"א ועוד לא התחלת לפרוח," שמעה את אחת הבנות מלגלגת על אור. "אולי בגלל זה את לובשת פרחים." צחקוקים נשמעו בקהל הנערים והנערות.

"טוב, טוב," נדב הכריז, "יש לי רעיון גאוני!" מיקה שמעה בקול שלו שהוא שיכור. "אני מוכן להקריב את עצמי ולנשק את המפלצת כתנאי כניסה למסיבה. אם הנשיקה תהיה מוצלחת תוכלי להישאר, אם לא תחזרי לחור שממנו הגעת." הוא הקניט אותה, מיקה ראתה את החלחלה על פניה של אור מההצעה של נדב, והיא חשבה שנדב דווקא חמוד יחסית ואולי זאת הזדמנות לאור לזרום קצת.

"תגידי, זאת לא אחותך?" ליאת לחשה באוזנה.

"זאת?" מיקה הקשיחה את פניה. "מה פתאום!" מבטה של אור התמקד פעם ראשונה בשלה. היא תהתה אם אור שמעה אותה וקיוותה שלא... היא לא רצתה לפגוע בה, היא רצתה רק לא לקחת עליה אחריות.

נדב תפס את זרועה של אור. "נו, מה את אומרת, בלונדה?" הוא קירב את אור אליו. מיקה ראתה את המצוקה של אור. היא ידעה שמעולם בן לא החזיקה אותה ככה, כל כך קרוב אליו. עיניה של אור הביטו בה במצוקה ומשהו התכווץ בבטנה של מיקה. היא לא ידעה מה לעשות: אם תעזור לאור היא תציב את עצמה במרכז הבלגן הזה שאחותה יצרה, ולמה היא צריכה לסבול ולהרוס לעצמה את השם ואת המסיבה רק כי אור מטומטמת שהחליטה להופיע משום מקום?

נדב החזיק בכתפיה של אור וקירב אותה לפניו. אור דרכה בחוזקה על רגלו ואז הסתובבה ורצה חזרה לכיוון שממנו באה.

מיקה ידעה שהדבר הנכון בשבילה הוא להישאר במסיבה ולהתעלם מכל מה שקרה, הרי בסופו של דבר אור תמצא את דרכה הביתה, היא לא צריכה את עזרתה. אבל הדבר המעצבן בבטן שלה המשיך להציק לה. "באמת?" מיקה שאלה את עצמה בתסכול כשהבינה שלא תהיה לה ברירה אלה לרוץ בעקבות אחותה, אחרת המצפון שלה לא יפסיק להציק לה כל הערב. "מה יש לאחיות שלי עם להרוס לי את המסיבה הכי חשובה בכל הקיץ?" היא תירצה איזה תירוץ שהיא צריכה ללכת לשירותים ושהיא במחזור ושהיא חייבת ללכת לבד, ורצה בעקבות אור.

ג

אור ברחה, קולות הנערים והמסיבה מתערבלים מאחוריה והיא בקושי יכלה לראות לאן היא רצה. הדמעות ערפלו שוב ושוב את עיניה. "מה חשבתי לעצמי שבאתי לפה? איך אני שוב נופלת לאותו חלום מטופש? הרי לא משנה מה אני עושה, הם לעולם לא יקבלו אותי, אני תמיד אהיה מוזרה מדי בשבילם." היא נעצרה מתנשמת ליד כלוב של דובים והחליקה על גבה על סלע גדול עד שישבה מובסת על הרצפה. לא היה לה אכפת שהשמלה שלה מתלכלכת.

היא לא הצליחה להפסיק לחשוב מה בכל זאת גורם לה כל פעם מחדש לנסות, להביא את עצמה פעם אחר פעם להיות מושפלת, רק כדי שמה? שיאהבו אותה? רק כדי שלא תהיה בודדה? מתי היא כבר תלמד?

אצבעות רגליה בתוך הנעליים כאבו מהירידה בשביל. רק לפני כמה דקות סיימה לעלות את כל הדרך למעלה ועכשיו היא צריכה לרדת. היא אילצה את עצמה לקום ולחפש את הדרך החוצה, שתוכל "לזחול לחור שממנו הגיעה", כמו שהנער הדוחה זרק לה במסיבה. פיצול הדרך מולה בלבל אותה, מאיזה כיוון היא באה? היא ראתה עץ עם שלושה ענפים מפותלים ונזכרה שחלפה על פניו גם בדרך הלוך. היא פנתה שמאלה, ואז ראתה פסל של צב גדול, גם הוא נראה לה מוכר. היא פתחה את הנייד אבל הסוללה שלה נגמרה בגלל האפליקציה שהובילה אותה לכאן. היא נתקלה בגזע עץ שחסם את הדרך. הוא לא היה שם כשעלתה לכיוון המסיבה, הרי הדרך הייתה פנויה. היא חזרה על עקבותיה והגיעה שוב לפנייה. "אוף," שוב ניגבה את עיניה. "אני עומדת להיתקע פה ויתפסו אותי, זה לא הוגן," אבל אין שום סיכוי שהיא חוזרת לחיות בגן הפסלים, והיא לא התכוונה לפילים ולאריות. הנהמות והיללות מסביבה רק הוסיפו ללחץ שלה. "שלא אמצא את עצמי בטעות בבריכה של תנין," היא צחקה בינה לבין עצמה, אבל הלילה לא עשה חסד עם המקום שבאור יום היה ידידותי. ליבה של אור פעם במהירות, היא זיהתה את האגם והתצפית ולא הבינה איך הגיעה לכאן, זה הרי בצד השני של הפארק, "איפה אני?" המצוקה והבושה שוב נאבקו בתוכה: "תינוקת," "מפלצת." היא פנתה לכיוון השני אבל גם הדרך הזאת לא נראתה מוכרת. הדבר היחיד שעוד נשמע ברור היה קולות הבסים של המסיבה במרחק. בסופו של דבר התיישבה על אבן והחליטה שעדיף שתחכה לבוקר ולא תחזור לשם. היא תחכה לזריחה, אז תראה טוב יותר ותמצא את הדרך הביתה. רק שלא יתפסו אותה, כל מה שחסר לה זה תיק במשטרה על מסיבה שגירשו אותה ממנה.

ד

גבי רכבה על אופניה בדרכה הביתה אחרי החזרה עם שון כשהכיתוב "אחותי המעצבנת" הופיע על צג הנייד שלה. היא ענתה בחוסר חשק, לא היה לה כוח לדבר עכשיו עם מיקה, המחשבות שלה עוד היו עמוק בחזרה עם שון; אין דבר שהיא אהבה יותר מהשילוב של מוזיקה ושון. היא אהבה את התחושה כשהמוזיקה עטפה אותה, גורמת לצבעים בעולם להעמיק. כמעט יכלה לראות אז את הצלילים זולגים בצבעי נחושת, טורקיז וברונזה מתוך מיתרי הגיטרה, אצבעותיה יצרו את המנגינה שליוותה את קולו של שון, קול שתמיד הזכיר לה גוון של ענבר שרוף והיה מסתורי ומזמין.

"אמרו לך פעם שאת כלבה?" גבי הטיחה במיקה דרך הטלפון. היא רצתה לזרוק את הטלפון לשיחים כשמיקה הפכה את ההתרגשות מהחזרה לתסכול כשסיפרה לה על התקרית עם אור. גבי בחיים לא הייתה נותנת למישהו להתייחס לאור ככה.

"אם לא תפסיקי עם הצדקנות שלך אני אנתק," שמעה את מיקה מעבר לקו.

"שלחי לי מיקום, אני אבוא לעזור לך לחפש אותה." גבי כבר כמעט הגיעה הביתה אבל הסתובבה ורכבה לכיוון המיקום שמיקה שלחה לה.

היא ראתה את מיקה מהבהבת לה עם הפנס של הנייד. "מה חשבתם לעצמכם שתכננתם מסיבה פה? חכי שאימא תשמע על זה," התגרתה בה.

"את לא תספרי לה." מיקה תפסה בחוזקה בכתף של גבי. "את חייבת לי על שהרסת לי את האיפור." למרות המראה הקשוח שמיקה ניסתה לשוות לעצמה גבי ראתה חשש אמיתי בעיניה ותהתה כמה תיהנה לשחק עם זה.

"או־קיי," גבי החליטה לבסוף לוותר לה, רק הפעם, בכל זאת היא הרסה לה איפור ששווה כמה מאות שקלים לפחות. "זה הוגן. מה היא עשתה פה בכלל?"

"את שואלת אותי? רציתי שהאדמה תבלע אותי כשראיתי אותה, ברצינות, אין לי מושג מה היא חשבה לעצמה." הן התחילו ללכת בשבילים, מושכות אליהן עיניים של יצורים ליליים שנצנצו בחושך.

"ואת בטח היית ממש נחמדה אליה והזמנת אותה לרקוד איתך ועם החברות שלך," גבי עקצה את מיקה בזמן שבחנה את השמלה שלה ואת הסנדלים השחורים עם הרצועות סביב שוקיה, וצחקה בלב מהמחשבה שהם כנראה עומדים להיקרע מהטיול הלא מתוכנן לאורכו ולרוחבו של הפארק. היא, לעומת זאת, נעלה סנדלי עור חומות ולבשה מכנסיים משובצים וחולצה שחורה, המראה האהוב עליה וכנראה המתאים יותר למצב שנקלעו אליו. "אור!" גבי צעקה שוב ושוב לתוך החשכה. הן לא יכלו לראות יותר מעשרה מטרים קדימה. "אור, את כאן?" לא הייתה תשובה.

"תפסיקי לצעוק! עוד תגרמי למישהו לבוא לבדוק מה אנחנו עושות כאן." אלומת אור מהפנס של הנייד האירה את העצים וגבי ראתה עכביש על אחד מהם ונצמדה לידה של מיקה. "אוף, את כזאת ילדותית! זה רק עכביש." מיקה דחתה אותה ממנה. "תתבגרי כבר. אולי היא פשוט הלכה הביתה?"

"אז למה היא לא עונה לטלפון?" ריח חריף עלה באפן. "יופי, עכשיו גם נמצא פה פגר של פיל." גבי הרגישה את ליבה פועם בחוזקה ועיניה זזו בתזזיתיות, מחפשות רמז לתנועה או צליל כלשהם.

"אור!" מיקה לחשה. תזוזה סמוך להן הקפיצה אותן, וגבי סימנה לה לשתוק אפילו שאחרי כל הצעקות שלה כל אחד יכול היה לדעת איפה הן.

"אל תזוזו," הן שמעו לחישה מאחוריהן וקפצו בבהלה.

"אור!" הן צעקו ועטפו אותה בזרועותיהן.

"ששש," אור השתיקה אותן. "תסתכלו לשם..." האחיות מיקדו את מבטן. צללית זזה בין העצים, אולי יותר מאחת.

"מה זה?" לחשה גבי באוזנה של אור, מנסה לזהות צורה ברורה בין הצללים.

"אני חושבת שזה בעל חיים כלשהו, אולי דב." גבי הייתה צריכה לתפוס בזרועה של אור כדי שלא תלך לכיוון הצללית. עיניה סקרו את החשכה, אבל היא לא הצליחה להבין מה היא רואה בין הצללים, קרניים? זנב? אולי זה נראה ככה רק בגלל הענפים.

"דב? נראה לך? הם סגורים בכלובים," מיקה ביטלה את דבריה, הפחד גורם לקולה להיות קצת יותר גבוה מתמיד. היא צעדה צעד אחורנית.

"אולי אחד ברח, או שאחד החברים שלך שחרר אותו." בעל החיים הטה את ראשו כמרחרח את האוויר, ועכשיו גבי הייתה בטוחה שהיא ראתה קרן. "יכול להיות שזה קרנף?" היא בקושי שמעה את הקול של עצמה.

"לכו אחורה בזהירות." מיקה תפסה בידיהן אבל הן לא היו מהירות מספיק, הצללית נעה לכיוונן במהירות מבין השיחים.

"דם." גבי שמעה את בעל החיים ממלמל והשתנקה. היא הרגישה את ציפורניו החדות תופסות את רגלה וחופרות בבשרה. היא נפלה ומכה חזקה צרבה בצד גופה. היא התחילה לבעוט ברגלה הפנויה בראשו של בעל החיים.

"הצילו!" שמעה את מיקה ואור צועקות לעזרה ללא הפסקה.

"עזוב אותי!" צרחה, "עזוב!" היא בעטה שוב ופגעה בפנים שלו. עיניו השחורות כמו תהום עמוקה התמקדו בה. בזווית עינה ראתה את אור ומיקה מרימות אבנים ומטיחות אותן בראשו של היצור.

"לגימה מהאנרגייה שלך," היא שמעה את היצור אומר והרגישה משהו זוחל לאורך רגלה.

"שום סיכוי," אמרה ותפסה את הדבר שלא ידעה מהו ומשכה. לחרדתה הבינה שזו לשון ארוכה במיוחד אחרי שהיצור משך אותה חזרה לפיו.

"הקולות מגיעים משם," שמעה צעקות של נערים כמה מטרים ממנה. כנראה שמעו אותן מהמסיבה.

"אני לא מאמין," אמר הנער שהגיע ראשון. הוא זינק על היצור ושניהם הוטחו לאדמה בעוצמה. הנערים האחרים עוד היו רחוקים. "ברחו!" צעק והאחיות עמדו קפואות, לא רוצות לעזוב את הנער שהציל אותן. "עכשיו! לכו! העזרה בדרך." הנער בעל השיער החום נאבק בבעל החיים. הן ראו נער שני מזנק עליו ושלושתם נעלמו בחשכה

"מה זה היה?" הן התנשפו כשהגיעו לפרצה בגדר ויצאו מגן החיות.

"חייבים להזעיק משטרה!" גבי חשבה שהיא מתחרפנת, רגלה צרבה במקום שבעל החיים שרט אותה.

"מה, את גנובה? מה משטרה? כולנו נלך לכלא!" מיקה נלחצה, "זה סתם איזשהו בעל חיים! הנער ההוא מהמסיבה כבר טיפל בו." גבי לא הצליחה להבין מה היה הדבר המשונה שהסתער עליה או למה לעזאזל היא דמיינה שהוא מדבר איתה, אבל היא הרגישה שזה לא סתם בעל חיים. היא אפילו לא שאלה את האחיות שלה אם הן שמעו אותו כי זה נשמע מופרך כל כך שהן בטח יחשבו שהשתגעה. "בטוח דמיינתי מרוב פחד," תירצה לעצמה.

מיקה התקשרה מהנייד שלה לליאת. "אתן יכולות לבוא לקחת אותי, אני בפרצה בגדר."

"יא משוגעת! את חוזרת לשם? אחרי שבעל החיים הזה כמעט הרג אותי?" גבי לא האמינה למשמע אוזניה.

"וואי, את מגזימה!" מיקה נפנפה אותה, "מה שזה לא היה, הוא לא יתקרב למסיבה, יש שם יותר מדי אנשים, עכשיו תתחפפו." גבי התנשפה בתסכול ובכעס, תפסה את ידה של אור וגררה אותה משם, משאירה את מיקה לחכות לבד בחושך.

ה

אור שכבה בחדרה על השטיח והסתכלה על מובייל האצטרובלים שהיה מחובר למנורה שלה.

"את צריכה ללכת להתנצל," שמעה את גבי צועקת על מיקה במסדרון. בדרך הביתה גבי לחצה עליה לספר לה מה קרה במסיבה. היא לא רצתה לדבר על זה. גם בלי לחזור על הפרטים, מה שקרה היה משפיל מספיק. כשהגיעו הביתה כל אחת מהן פנתה לעיסוקיה. היא חשבה שגבי נרדמה מזמן ולכן הופתעה לשמוע אותה צועקת.

"אין לי על מה להתנצל," מיקה ענתה. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר והיא בדיוק חזרה מהמסיבה. אור שמעה את דלת חדרה נטרקת.

"מיקה, תפתחי," גבי צעקה עליה, ואור שמעה צעדים במסדרון.

היא קמה, נעמדה ליד דלתה והקשיבה, מקווה שהאחיות שלה יפסיקו לריב בגללה. מוזיקה חזקה ועצבנית השתלטה על הבית. אור הציצה מבין חריץ הדלת שפתחה על המסדרון. גבי ישבה על הרצפה ליד חדרה של מיקה, לידה המערכת השחורה הגדולה שלה שהייתה מכוונת לחדר של מיקה, וניגנה בעוצמה גבוהה, מתעלמת מהשעה המוקדמת. גל של צחוק שטף אותה, גבי תמיד הייתה לוחמנית הרבה יותר ממנה, והיא אהבה את התכונה הזו שלה.

"ג'י־ג'י," היא קראה לה אבל גבי לא שמעה אותה. "ג'י־ג'י!" צעקה לכיוונה שוב, "זה בסדר, היא לא צריכה להתנצל, זאת אשמתי שבכלל הלכתי לשם." היא גרמה למיקה מספיק סבל ובושה ליום אחד, והיא ממש לא רצתה שגבי תמשיך לזרות מלח על הפצעים של שתיהן.

"את רואה, אמרתי לך, מטורללת אחת!" מיקה קיללה מעבר לדלת.

"סבבה, אז מעכשיו גם שישאלו אותי אם את אחותי אני אגיד להם, 'זאתי? מה פתאום!'" גבי בעטה לה בדלת.

"לא אכפת לי מה החברים הפריקים שלך חושבים עליי." מיקה המשיכה לצעוק מהעבר השני.

"את כלבה!" גבי בעטה בדלת שוב ושוב.

לאור התחשק ללכת ולחבק את גבי ולהרגיע אותה. לפעמים גבי הייתה נשאבת לזעם שלה ושוכחת על מה היא נלחמת. אבל במקום זאת אור נסגרה בחדרה והסתכלה בלהבות המרצדות של הנרות שיצרו צללים נעים על הקירות. מחול לשונות האש הרגיע אותה וגרם לה להרגיש שהיא לא לבד. כשהייתה קטנה שיחקה כאילו הן החברות שלה. היא דיברה עם רקדניות האש והרגישה אותן. בעצם, על מי היא עובדת? גם עכשיו הן החברות היחידות שלה.

האור הקלוש של הלהבה הספיק לה כדי לקרוא. היא הייתה שקועה בקריאת הקלפים שהתחילה אתמול והפריעו לה. קלף המרכבה היה במרכז הפתיחה, קורא לה לא לוותר, להאמין בעצמה, להגשים את החלום שלה, יהיה אשר יהיה. אבל האמת הייתה שהיא לא הייתה בטוחה מה החלום שלה. גבי הייתה מרוכזת במוזיקה שלה, מיקה החליטה כבר על הלימודים בפיזיקה, הרצון להתקבל ללימודים במגמת ביוטכנולוגיה יחד עם העניינים החברתיים מילאו את כל עולמה. אבל לה לא היה חלום ברור. היא ידעה במה היא שונה מאחיותיה, לא זה העניין. היא אהבה את העולם שלה, העולם הקסום והמלא בסיפורים, קלפים ויצורים שמימיים. אבל מעבר לכך שכולם חשבו שאלה שטויות, זה לא היה משהו שאפשר לקרוא לו חלום. קלף גלגל המזלות היה השני בקריאה והזכיר לה שהיא נסחפת בחייה ולא לוקחת עליהם אחריות. "כן, כן, אני יודעת," היא אמרה בקול לקלף. היא לא הייתה מרוצה מהקריאה של היום, אבל קריאות כאלו ששיקפו לה את עצמה רק חיזקו אצלה את ההרגשה שגם אם אף אחד לא מאמין לה, זה אמיתי. היא הרגישה שהקלפים מדברים אליה, לאחרונה אפילו יותר מאשר לפני שנה כשהתחילה לקרוא בהם.

"אני לא מאמינה שהיא שוב כיבתה לי את החשמל." גבי התפרצה לחדרה, קוטעת את ההפרדה שאור ניסתה ליצור לעצמה. "מה, היא ילדה קטנה?"

אור החליטה לרדת למרתף ולהרים את המתג בעצמה. לגבי הגיע שהיא תבחר בצד שלה. להבת הנר שלה הובילה את הדרך עד המרתף. הנר גרם לצללים לנוע על הקירות, מגלה מדפים עמוסים בארגזים, מלאי של שימורים ואריזות של בקבוקי מים. קופסת הנתיכים הייתה מקובעת על הקיר מנגד. אור חצתה את המרתף החשוך, אבק נדבק למכנסיים שלה, והיא צעדה לאט כדי לא להיתקל וליפול על שום דבר. דלת המרתף נטרקה מאחוריה. היא הגיעו לצד השני בזמן שנראה כמו נצח, פתחה את הקופסה והרימה את המתג.

האור לא חזר. אור ניסתה שוב, ללא הצלחה. "גבי לא תאהב את זה," חשבה לעצמה והסתובבה לחזור. עיניה קלטו אור קלוש בוקע מאחד הארגזים שהיה מונח גבוה על המדף. "מה זה?" שאלה את עצמה וצעדה לכיוון הארגז. היא הייתה צריכה לערום כמה ארגזים זה על זה כדי שתוכל להגיע אליו. "סליחה," התנצלה בפני כמה עכבישים שברחו בריצה. ידיה סגרו על הארגז שהיה כבד יותר ממה שציפתה. היא משכה אותו ושניהם התרסקו על הרצפה. המכסה נפל ובתוך הארגז התגלה ספר ישן שבהק באור לבן.

אור שלחה את ידה פנימה ונדקרה ממשהו. טיפת דם אחת נטפה על הספר. "הארגז בטח מלא בשבבי עץ," אור תירצה לעצמה. היא שלחה את ידה שוב פנימה וברגע שהניחה אותה על הספר הרגישה תחושה נעימה שמילאה את כל גופה. "אני בטח מדמיינת," היא אמרה לעצמה ופתחה את הספר.

ו

גבי הרגישה ממש רע עם עצמה, עברה כבר חצי שעה מאז אור ירדה בשבילה למרתף והיא עדיין לא חזרה. היא ניסתה לפתוח את הדלת ללא הצלחה. "אור?" היא קראה דרך הדלת, "אור? את יכולה לפתוח את הדלת?" לא נשמע קול. "אור, זה לא מצחיק." היא דפקה על הדלת בחוזקה. אור לא ענתה וגבי התחילה לחשוש. "תנשמי," היא אמרה לעצמה, "את סתם מגזימה." עברו עוד עשר דקות והיא החליטה שאין ברירה. "לעזאזל," קיללה בשקט כשהיא עולה לחדרה של מיקה. "מיקה?" היא דפקה על דלתה.

"מה?" סיננה אחותה מבעד לדלת, "מה את רוצה?"

"אור ירדה למרתף." גבי נכנסה לחדר.

"גבי, יש לי הנגאובר, תעזבי אותי!"

"היא לא עונה לי." גבי לא הרפתה והתקרבה למיקה. היא שנאה לבקש את עזרתה אחרי הריב האטומי ביניהן.

"אולי הג'וקים אכלו אותה," מיקה מלמלה והסתובבה לצד השני במיטה, מפנה את גבה לדלת.

"תפסיקי." גבי שנאה את התחנונים ששמעה בקולה.

"היא ילדה גדולה. בטח היא עוד פעם עסוקה בדברים שלה," מיקה נפנפה אותה, וגבי החליטה לעבור לטקטיקה שונה והתחילה מושכת את השמיכה. "די!" צעקה עליה, אבל לשמחתה של גבי, מיקה התחילה לקלוט שהיא לא תיפטר ממנה בקלות. "כמה זמן היא כבר שם?" פלטה בכעס.

"יותר מחצי שעה."

מיקה גלגלה עיניים וקמה מהמיטה. הן ירדו במדרגות לכיוון המרתף. רגלה של גבי שרפה במקום שבעל החיים המוזר תפס אותה והיא התאמצה לא לצלוע. מיקה הניחה את ידה על הידית והדלת נפתחה. "מה הקטע שלך?" התעצבנה עליה. "סתם הערת אותי?" היא הסתובבה ללכת.

"לא, נשבעת לך! זה לא נפתח קודם." גבי תפסה את ידה שלא תברח ותשאיר אותה שם לבד. "אור?" גבי סקרה את המרתף עד שראתה את אור יושבת באחת הפינות, ספר מונח על ברכיה ועיניה בוהות בקיר לפניה. "אור?" הן התקרבו אליה, אך היא לא הגיבה. ידיה אחזו בחוזקה בספר שזהר קלות. "היא שוב באחד מהניתוקים שלה," אמרה גבי והסתכלה סביבה, דואגת מכל חרק שעלול להתקרב.

"אור?" מיקה ליטפה את לחייה של אחותה אך זו לא הגיבה. גבי שלפה את הספר מידיה ובחנה אותו. הוא היה ספר ישן ומאובק מעור חום 'ספר המאוֹרוֹת' היה חרוט על הכריכה, ומשהו בו גרם לה לתחושת אי־נוחות. "מאיפה מגיע האור?" היא בחנה את הספר. במרכזו הייתה אבן חן כחולה כהה וחריטות עמוקות בכריכת העור שלו יצרו מראה של כנפיים. מסביב לספר הייתה מסגרת עץ שתמכה בכריכה הישנה. "איה!" התרגזה גבי כשחתיכה מאבן החן דקרה אותה ואצבעה דיממה. היא חיפשה את החלק שדקר אותה, אבל מיקה הסבה את תשומת ליבה חזרה לאור. הן הרימו אותה ביחד, נשאו אותה במעלה המדרגות והשכיבו אותה על הספה. הן הביטו זו בזו בדאגה — לא היה אפשר לדעת כמה זמן ההתקפים של אור יימשכו, לפעמים היא הייתה מתנתקת לכמה שניות ולפעמים לכמה דקות. הן תמיד הרגישו קצת אשמות במצב הזה, אם כי זה לא היה באשמתן והן לא באמת יכלו לעזור לאור, וכך גם אור עצמה אמרה להן פעמים רבות.

 ז

אור הרגישה שהיא במקום זר, עיניה לא הצליחו לראות דבר, הכול היה רק חושך אין־סופי. משהו היה לא בסדר, היא הרגישה על עורה, בטעם של האוויר, בדחיסות, שהיא רחוקה מהבית, אבודה. היא תהתה אם היא בסכנה. כששמעה את גבי ומיקה מדברות על הניתוקים שלה, היא הבינה שהיא בהתקף והיא לא מסוגלת לפקוח עיניים או לזוז. היא ניסתה להתרכז בקולן, במציאות שלה, היא ניסתה לחשוב על אימה. כשהיו בנות שלוש אור שאלה אותה למה לה יש את הניתוקים המוזרים האלו ולאחיותיה אין, והיא סיפרה להן שביום שהן נולדו, מיקה יצאה ראשונה, גבי אחריה ואור נשארה אחרונה. חבלי הטבור של שתיהן הסתבכו סביב הצוואר שלה וחסמו את זרימת הדם לראשה. היא נולדה ללא דופק ונדרשו לרופאים כמה דקות להחזיר אותה לחיים. מאז יש לה מדי פעם התקפים כאלו שהיא קופאת ולא מגיבה. הרופאים אמרו שזה סוג של אפילפסיה, אבל שום תרופה לא עזרה.

"להתקשר לאימא?" שמעה את גבי שואלת.

"לא, מה היא יכולה לעשות? היא במרחק יבשת שלמה," מיקה ביטלה את ההצעה.

היא הרגישה כל כך חסרת אונים. בדרך כלל לא זכרה שום דבר מהניתוקים, אבל הפעם זה היה שונה. בדרך כלל הכול היה שחור ושומם ומלוּוה בתחושה של החמצה, והפעם היא יכלה להישבע שלא הייתה לבד.

"הספר," נזכרה ותחושת דחיפות פועמת ומלהיטה הציפה אותה. "איפה הספר?" היא זינקה, נזכרת במה שקראה, וגופה התעורר לחים.

"אור!" שתי אחיותיה קראו בהקלה וחיבקו אותה.

"סליחה... התנתקתי." היא התנצלה שהדאיגה אותן. תחושת המבוכה הקבועה על שהייתה כזאת נטל שטפה אותה.

"כן," גבי אמרה. "ישבת במרתף, זה היה הכי סרט אימה."

הן צחקו והצליחו לפוגג מעט את הצורך הקבוע שלה לקבור את עצמה אחרי כל התקף כזה כשאיבדה לגמרי את הכרתה. ללא אחיותיה היא הייתה נשארת זרוקה איפשהו.

"הספר!" היא חייבת להתרכז במה שחשוב. "איפה הוא?" ההרגשה שמשהו חשוב נלקח ממנה הייתה הדבר הראשון שהציף אותה כשהתעוררה.

"כאן." הספר כבר לא זהר. אור הייתה בטוחה שקודם הוא זהר, שהיא לא דמיינה את זה.

"מה זה?" שאלה מיקה

"או־קיי, אני יודעת שזה יישמע מוזר..." היא הכינה אותן, "זה הרבה להכיל..." היא ניסתה לרכך את הבשורה.

"נו, דברי כבר!" מיקה התחילה לאבד את הסבלנות.

"זה ספר על המשפחה שלנו. ספר ישן..." היא אימצה אותו לחזהּ כדי שייתן לה כוח לספר לאחיותיה את האמת על חייהן. "כתוב כאן שאנחנו מלאכיות." היא הסתכלה עליהן בעיניים גדולות כשמה שקראה הציף אותה, דגדג את נימי ההתרגשות שלה ושטף את כל גופה.

"מה?" מיקה התפרצה וגבי התחילה לצחקק. "מה זה השטויות האלו?" מיקה צחקה, חטפה את הספר מידה של אחותה וקמה מהספה. "'ספר המאוֹרוֹת'," היא קראה בקול מזלזל מהכריכה. אור ראתה איך הספר שורט את אצבעותיה של מיקה ועושה לה חתך מדמם. ההתנהגות של הספר נראתה לה מכוונת, כמו סוג מחאה נגד הזלזול של מיקה בו.

"אח!" התעצבנה מיקה והעבירה עוד עמוד. תמונה של איש כבן ארבעים ללא חולצה נראתה בעמוד הראשון. בעמוד השני הופיע אותו איש עם כנפיים לבנות מאחוריו. הכול היה בצבע צהבהב ונראה ישן, בן כמה מאות שנים.

"זה סבא רבא־רבא־רבא־רבא־רבא שלנו," אמרה אור, לא מניחה לזלזול של אחותה להשפיע על מצב הרוח שלה, "או משהו כזה. הוא היה מלאך של אלוהים. המלאכים נשלחו לעולם בני האדם להגן עליהם מפני השדים במלחמה נגד הרוע והאופל. לפי הספר הוא התחתן עם מלאכית בשם מוירה, ובהמשך כתוב שאמא צאצאית שלו." אור הרימה מבט לאחיותיה בתקווה שיחלקו איתה את אותה התלהבות, אך פניה של גבי היו משועשעות, ושל מיקה — עקשניות ומזלזלות.

"איזה אוסף של שטויות," מיקה הטיחה את הספר חזרה לחיקה של אור, והיא אימצה אותו אליה כדי שלא ייעלב כמו שהיא נעלבה. "עכשיו אחרי ששתיכן הרסתן לי את השינה, אני אלך למצוא כדור להנגאובר שלי ואנצל את השעה לסיים ללמוד לבחינת חיי. אשמח לא לשמוע מכן כל היום, עדיף יומיים."

אור ידעה שאין לה על מה לכעוס, מיקה הייתה לחוצה והיו לה הרבה בעיות משלה. אור כבר הייתה רגילה לזה שאין לאחיות שלה זמן לבעיות שלה, אבל זה היה חשוב יותר. "למה הן לא מסוגלות להתעלות מעל עצמן פעם אחת בשבילי? בשביל עצמן?" שאלה את עצמה.

"תיהני," אמרה לה גבי בחיוך משועשע ונעלמה גם היא במעלה המדרגות. קול צעדיה הדהד בבית, ולאור היה ברור שעוד שנייה הן יתחילו לריב שוב. היא לא יכלה להתאפק ופתחה שוב את הספר. לא אכפת לה מה הן חושבות, גם כך הן אף פעם לא האמינו לה. אי אפשר להיות יותר שונה ממנה. היא התנערה מההתבוססות העצמית והמשיכה לקרוא עוד שעות ארוכות, צוללת עמוק לעולם המלאכים.

ח

גבי הסתכלה בשעון, כנראה הייתה שקועה כל כולה בחזרות ולא שמה לב שהיא מאחרת. זאת הייתה הסיבה ההגיונית היחידה לכך שרגע אחד היה בוקר ופתאום השעה הייתה כבר שלוש וחצי והיא עוד לא יצאה לכיוון המדרחוב.

"שיט!" גבי שעטה מהבית לרחוב תוך כדי שהיא אוספת את שערה הג'ינג'י לקוקו בלוף מבולגן ורצה לתחנת האוטובוס. היא מאחרת לשון. היא גרה במרחק של לפחות חצי שעה נסיעה מהמדרחוב, איזו בושה! האוטובוס כמובן נתקע בפקק אבל המחוגים לא הפסיקו לזוז במהירות כמו אופנוע בבגין. כשסוף־סוף ירדה מהאוטובוס השעה הייתה כבר רבע לחמש. היא קיללה את השעון והתחננה אליו שיחזור שעה אחורה כי אז זה יהיה פשוט מושלם. שון אפילו לא התקשר לשאול איפה היא. "הוא בטח שונא אותי," חשבה בתסכול, מתלבטת אם פשוט לברוח הביתה עם הגיטרה בין הרגליים. "אני לא מאמינה, זה לא הוגן." המילים חזרו בראשה ללא שליטה. גבי ניסתה לחשוב על מיליון תירוצים למה איחרה, אבל שום דבר לא נראה לה מוצלח מספיק.

היא רצתה לרוץ למקום שקבעו להיפגש, אבל הייתה חייבת לעצור, הרגל שלה פעמה בכאב. היא גלגלה למעלה את המכנס וראתה את השריטות העמוקות של הדוב או האורנגאוטן או מה שזה שלא היה שתקף אותה. המקום היה אדום ונקודות לבנות קטנות הופיעו מסביב. היא נגעה במקום והוא הקרין חום, אבל שום דבר לא היה עוצר בעדה להופיע עם שון. היא המשיכה לצעוד במדרחוב וראתה אותו מגלגל את מגבר הגיטרה לנקודה שקבעו. "מה קורה עכשיו?" גבי חשבה לעצמה. האם היא כל כך בת מזל שגם הוא מאחר?

"מה קורה?" החיוך שלו קרן אליה, מושלם כתמיד. הוא אפילו לא התנצל על האיחור.

"תגיד, מה השעה אצלך?" שאלה כבדרך אגב. הוא הסתכל בשעון השחור שעל זרועו, שתמיד התעקש לענוד כי זה מפריע להתרכז במוזיקה אם כל רגע מסתכלים בנייד. "רבע לארבע, למה?"

איך זה הגיוני? היא התקשתה להאמין. הרי כשעלתה על האוטובוס השעה הייתה רבע לארבע והנסיעה ארכה מעל לשעה. "בטח השעון שלו נתקע... איזה מזל יש לי," חשבה. חיוך מטופש עלה על שפתיה.

היא סקרה אותו בהקלה. שון היה קצת יותר גדול ממנה ולמד כיתה מעליה. הם התחברו בבמה הפתוחה במייק'ס פלייס. הוא בא עם כמה חברים לחגוג את יום הולדת שבע עשרה שלו, גבי הופיעה והוא צפה בה מקהל. הנער היפהפה, עם השיער הארוך ועיני האל הכחולות, נראה כמו אלילי הרוק שהעריצה. הוא ניגש אליה אחרי ההופעה והציע לה להצטרף אליו בימי חמישי בערב לנגן במדרחוב. היא לא האמינה שהוא מדבר איתה. הוא היה התגשמות כל מה שתמיד חיפשה אצל בנים. הוא אמר לה שהוא צריך קול נשי, וזה שהיא מנגנת זה "בונוס אדיר." הביטחון העצמי שלו שאב אותה. היא פחות הקשיבה ויותר בהתה בעיניו, שהיו בצבע המים בקיץ ונצנצו באורות הפנסים, בקווצות השיער החום שעיטרו את פניו בחוסר סדר ברור, חלקן עומד, חלקן בולט לצדדים וחלקן תוחם את עיניו. זה גרם לה לרצות לשלוח יד ולסדר את שערו.

הם בילו את כל הקיץ ביחד, מתאמנים עם הגיטרה. תמיד היה לה קל לנגן, אבל שון כל הזמן התעקש שגם תשיר, גם אם רק קולות רקע. אף אחד לא גרם לה להאמין שהיא באמת יכולה להיות טובה בזה כמו שהוא גרם לה. כשהייתה איתו היא הרגישה שהיא מיוחדת ולא עוד סתם מישהי עם גיטרה שיכולה לנגן רק במדורות. אם רק היו גם מתנשקים זה היה מושלם. המחשבה גרמה לה להסמיק, אבל היא מיד ביטלה אותה. אולי מבחינתו הם רק מנגנים ביחד, חשבה לעצמה כדי לא לפתח ציפיות מביכות.

"נתחיל," הוא סיים לחבר את הגיטרה שלה ואת המיקרופונים, והקול שלו החזיר אותה למציאות. היא פתחה את הנייד והעבירה אותו למצב שקט כשהשעה 16:00 ריחפה על הצג. זה תפס אותה. היא בהתה בו לרגע מבולבלת אבל לא היה לה זמן להעמיק בזה. היא הניחה את הטלפון בצד והתחילה מחליקה את אצבעותיה על מיתרי הגיטרה.

המוזיקה שלהם מילאה את הרחוב. גבי כמעט יכלה לראות אותה מושכת את האנשים להקיף אותם, לעטוף אותם. תורה לשיר הגיע ובטנה התכווצה. גבי עצמה את עיניה הירוקות ואילצה את עצמה לפתוח את פיה ולשיר. היא הבטיחה לשון ולעצמה שתעשה את זה. היא דמיינה את הקול שלה כמו צליל חלילו של החלילן מהמלין, מסתחרר סביב אנשים והם מתמסרים לו, נמשכים אל המקום ההופעה שלהם בחוטי מוזיקה כסופים. כשפתחה את עיניה הופתעה לראות שכמות האנשים מסביבם הוכפלה. היא סקרה אותם; איש בעל חולצה מכופתרת לבנה שנשען על מנורת רחוב והקשיב לאורך כל ההופעה משך את תשומת ליבה במיוחד. האצבעות שלה ריקדו על המיתרים וקולה ליווה את קולו של שון. מדי פעם מבטיהם נפגשו וגבי דמיינה ניצוצות עפים מהם.

"תודה, אנשים, תודה," אמר שון למיקרופון ועבר לשיר הבא.

ככל שעבר הזמן התחלפו האנשים, ומשפחות שעזבו לאכול ארוחת ערב הוחלפו בבליינים ליליים.

"הייתה הופעה טובה," שון אמר והתחיל לספור את הכסף שנאסף בקופסה.

"כן," גבי הסכימה. "היה הרבה קהל, בטח בגלל החג בשבוע הבא."

"את טובה, את יודעת?" הוא הושיט לה מחצית מהסכום ואצבעותיהם נגעו. אפילו שכבר התאמנו הרבה זמן ביחד, כל פעם שהחמיא לה בטנה געשה. "הרבה יותר אנשים התאספו היום מאשר כשאני מופיע לבד."

"תודה!" מהרגע שנפגשו הייתה לה תחושה כאילו לרגע כל האוויר עוזב אותה. "גם אתה די טוב." היא זרקה עליו את הנרתיק של המיקרופון.

"אני מצוין," הוא צחק.

גבי הבחינה שהאיש בחולצה הלבנה שראתה קודם יושב כעת על ספסל מעבר לרחוב. הוא קם וניגש אליה. "יש לך קול יוצא דופן," הוא החמיא לה. הקול שלו היה מוכר לה, אבל היא לא ידעה מאיפה. האיש בחן אותה במבט שגרם לה אי־נוחות. היא העיפה מבט בשון לראות אם הוא מאזין.

"תודה," אמרה, מפסיקה לגלגל את הכבל.

"אם תרצי יש לי אולפן הקלטות קרוב לפה." הוא התבונן בה כאילו היה רעב, וגרם לה לצעוד צעד אחורה. "ניק קמבל, מפיק, אמרגן, משווק," הוא הציג את עצמו, אבל היא לא האמינה לו. "מה שמך?"

למה הוא ממשיך לדבר איתה? גבי רצתה שהוא ילך וייתן לה להמשיך את השיחה עם שון. "גבי." למה היא אמרה לו את שמה? "את ממש מטומטמת," כעסה על עצמה. למה היא עונה לו בכלל?

"והוא?" הוא לא הסיר ממנה את עיניו גם כשהחווה בראשו לכיוון שון. העיניים שלו הזכירו לה את עיניו של בעל החיים המשוחרר אתמול בגן החיות. לרגע דמיינה שגם הן בורקות בשחור תהומי. "האם הקול שלו מוכר לי משם?" אבל מיד סילקה את המחשבה הזו מראשה. היא בטח בטראומה.

"שון," גבי המשיכה לנדב מידע. לפעמים כשהייתה לחוצה הייתה פולטת מילים בלי לחשוב עליהן יותר מדי.

"את לא צריכה אותו, יש לך קול של מלאכים." הוא הסתובב ונבלע בהמון הבליינים, והמועקה נעלמה איתו. אבל רגלה הזכירה לה שהיא עדין כואבת, מזל שישבה כל ההופעה.

"מה הוא רצה?" שאל אותה שון.

"הוא מפיק," אמרה והביטה לוודא שהוא לא חוזר.

"די, איזה מגניב! נקבע הקלטות!"

"לא יודעת... הוא נראה ממש מוזר." היא הסיטה את מבטה משון לתיק הגיטרה כדי שלא יראה את פניה.

"מה שתגידי, לדעתי כדאי לנו." הוא נשמע קצת מאוכזב.

גבי דחפה לתיק הגיטרה את הכבל כאשר כרטיס האוטובוס נפל ממנו. היא הביטה בו וראתה ששעת קניית הכרטיס הייתה 15:45, "איך זה יכול להיות?" תהתה. "אם עליתי לאוטובוס ב-15:45, וזה לקח לי לפחות שעה להגיע עם כל הפקקים, לא יכול להיות שהגעתי לפה לפני 16:00." אבל זה היה כתוב על הכרטיס שחור על גבי לבן. גבי נשכה את שפתה התחתונה בניסיון למצוא היגיון בדברים, אבל תחושה שלא תצליח לפענח את התעלומה החלה לטפס בגבה ובמעלה העורף שלה. ופתאום חלפה בה הרגשה שמשהו קרה לאור. היא לקחה את הטלפון הנייד וחייגה לאחותה בחיוג המהיר. "המספר שאליו חייגת איננו מחובר, תודה. המספר שאליו חייגת איננו..." הייתה התשובה וגבי ניתקה.

היא הרגישה שמשהו ממש לא בסדר. היא כבר הרגישה את התחושה הזאת פעם כשמיקה שברה את הרגל לפני כמה שנים. כעת התחושה התחזקה וגבי אחזה בספסל שלידה כשסחרחורת חלפה בה.

"קח אותי הביתה," פלטה ומיד הצטערה שנשמעה כאילו ציוותה עליו.

"מה קרה?" שון הסתכל עליה מבוהל. "את לא מרגישה טוב?"

"משהו קרה לאחותי." התחושה חלפה כמו שהגיעה, גורמת לגבי לתהות אם דמיינה אותה.

"זאת בטח רק תחושה," הוא אמר לה ברוגע והניח את ידו לרגע על כתפה של גבי. הנקודה שנגע בה התלהטה, מעלה סומק קל על לחייה של גבי.

ט

אחר הצהריים הגיע וליבה של מיקה פעם בהתרגשות שלא הייתה רגילה לה. היא סיימה להתארגן מול המראה, אוספת את שערה החום לקוקו הדוק שאף קווצת שיער לא תפריע לה להתרכז. היה לה מבחן קבלה למגמה שלה והיא ציפתה מעצמה לצלוח אותו בקלות, היא הרי חייבת להיות במגמת ביוטכנולוגיה אם היא רוצה להגיע למשהו בחיים שלה. את כל התפקידים הטובים באמת בצבא מקבלים בוגרי מגמות נחשבות. היא לא הבינה למה אחיותיה מבזבזות את הזמן שלהן על דברים שטותיים, אבל זאת בעיה שלהן. למה לה להיות רק תלמידה טובה או רק מקובלת, כשהיא יכולה להיות גם וגם — גם יפה, גם חכמה, גם נחשבת וגם אהובה.

היא למדה למבחן בכל דקה פנויה שהייתה לה בחופשה. היא אפילו לא עבדה בעבודת קיץ. רק שישה עשר תלמידים מכל השכבה שלהם יתקבלו. המורה שלהם הבהיר להם שלא מספיק לדעת את החומר, ציפו מהם גם להיות מתוחכמים, מעניינים, מעמיקים, ישאלו אותם שאלות שידרשו מהם דמיון, ידע, אמביציה ויזמות. כשחלפה בכניסה לבית הספר היה נדמה לה לרגע שהיא רואה בשיחים את בעל החיים מגן החיות, אבל היא ניערה את המחשבה מראשה והסתכלה שוב רק כדי לגלות שאין שם שום דבר.

בית הספר היה שוקק יחסית ליום שלפני תחילת הלימודים. ספורטאים שנבחנו לנבחרת ישבו על ספסלים בדשא, עוד תלמידים מהשכבה שלה ישבו עם מחברות והתכוננו למבחן כזה או אחר.

מיקה נכנסה מלאת ביטחון לכיתה שלה. אחרי כל השעות שלמדה אין שום סיבה בעולם שהיא לא תצליח במבחן. היא ניגשה לשולחן ליד הקיר וסידרה עליו את כלי הכתיבה שלה ליד חטיף אנרגייה ובקבוק מים. המורה נכנס בדיוק בזמן וחילק לתלמידים את המבחן, והיא צללה לתוכו בהתרגשות. תחושת פניקה לפתה אותה. היא לא ידעה את התשובות, ראשה כאב, היא ניסתה להתרכז, למה היא לא יודעת את התשובות? היא קראה שוב את השאלות והפעם היה ברור לה מה לענות, אבל תחושת ההיסטריה לא עזבה אותה. למה היא מגיבה ככה? "מה אני עושה פה?... המבחן הזה לא בשבילי," אפילו קולה לא נשמע בראשה כמו שלה, מעולם לא פחדה מבחינות. הרגשות שלה השתוללו.

היה לה חם עד שהייתה חייבת להוריד את הז'קט הקל שלבשה בגלל קור המזגנים בכיתות. "משחק ילדים," שמעה קול נוסף בראשה, מרגישה שהיא עומדת לנצח. לנצח במה? עיניה נדדו לחלון. על המסלול נערכו המבחנים של נבחרת הספורט. ההתרגשות שלה התגברה, הנער עם השיער החום הוא הנער שהציל אותן מבעל החיים. הוא הוביל במבחני הריצה, ולמרות המרחק היא יכלה לראות את החיוך שמרוח על פניו, "אם רק היו יודעים שאין להם סיכוי לנצח אותי." היא קמה בבהלה. היא שמעה אותו! ראשה הסתחרר. "איך אני שומעת אותו? מה קורה לי? מה אני עושה?" שוב ראשה דיבר אליה, הפעם בקול של נערה. "אני בחיים לא אצליח. עדיף שאני אלך הביתה." אחת הנערות קמה ובידיים רועדות החזירה את המבחן למורה.

"את בטוחה שאת לא רוצה לנסות?" המורה ניסה לשכנע אותה אבל הנערה, שמה היה צוף, רק הנידה בראשה לשלילה וברחה ואיתה נעלמה תחושת הלחץ והחרדה.

"ומה איתך?" המורה שאל את מיקה שעמדה כמו פסל. "את יושבת וממשיכה או שגם את עוזבת אותנו?" מיקה התיישבה ברגליים רועדות והסדירה את מחשבותיה. "זה רק הלחץ," הפעם שמעה את מחשבותיה שלה. "תסמונת פוסט־הנגאובר ומעט שעות שינה, תירגעי, מיקה, והכול יהיה בסדר."