בלעדיהם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בלעדיהם
הוספה למועדפים

בלעדיהם

4.2 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יוני ברקאי

יוני ברקאי נולד בקיבוץ משמרות, אבל חי בתל אביב כבר מעל לחמישים שנה. בעל תואר שני בהתנהגות אירגונית מאוניברסיטת תל אביב. החל את קריירת הכתיבה שלו ככתב נוער ב"מעריב לנוער" ומאז לא הפסיק לכתוב. פרסם סיפורים ושירים בעיתונים שונים, ובאתרי כותבים באינטרנט - "לא יכול בלי לכתוב". המחבר מגדיר עצמו כאיש שאוהב בני-אדם ותמיד שמח להיכרויות ולחיבורים חדשים. בעל ניסיון רב בעבודה עם אנשים - כקצין בצבא, כיועץ אירגוני ומנחה סדנאות, וכמלווה קבוצות לחו"ל שהדריך עשרות טיולים והכשיר דורות של מלווים חדשים. הקים וניהל במשך שנים רבות את חברת "יוני הפקות פרסומיות בע"מ" לעיצוב תדמיתי, הפקות דפוס והוצאה לאור. מאז פרש לפנסיה מקדיש את רוב זמנו לכתיבה, לספורט ולטיולים.

תקציר

יום אחד, בלא התראה, מתהפכים חייה של משפחה. אחת ועוד אחת ועוד אחת. אנשים נעלמים ולעולם אינם חוזרים. אנשים נעלמים ואיש אינו יודע כיצד ולאן. וחייהם של הנותרים ממשיכים, או נעצרים, או מסתיימים.
באקראי נתקלתי בתופעה מקרוב ומאותו רגע לא נתן לי הנושא מנוח עד שנכתב. הספר "בלעדיהם" מפגיש אותך עם נושא כאוב וטעון של משפחות שאחד מהם נעלם לפתע והותיר אחריו קרעים שאינם ניתנים לאיחוי. ובמקביל מנסה לפענח כמה מסודותיהם של אלו שנעלמו - מה דחף אותם אל הקצה ומה הותירם שם.
סודות ושקרים שצפים ועולים, כעס על מי שבחר להיעלם מבלי להתחשב באלו שהותיר מאחור, ולעיתים הקלה על שבחר ללכת ושחררם מעולו. 
ארבע משפחות, כל אחת והסיפור הייחודי שלה, ועיתונאי אחד שמחפש נושא לסיפור ומוצא עצמו מעורב עד צוואר בחייהם של אחרים.
זהו ספרו הרביעי של יוני ברקאי היוצא לאור, ("שלושה", "מאומץ", "צדיקים מלאכתם נעשית..."), שבחר שוב לעסוק ביחסים המורכבים בין בני אדם, כי שם תמיד נמצאים הסיפורים המרתקים והמסקרנים באמת.

פרק ראשון

פרק 1.

אילנית נאור נעלמה

בשש וכמה דקות דניאלה מתקשרת שוב למשטרה. אתמול ביקשו ממנה לחכות 24 שעות, אולי תחזור. שהרי תמיד חזרה בסופו של דבר. לא מסבירה, לא מתנצלת, פורצת הביתה כרוח סערה, טורקת את דלת חדרה וננעלת.

ברור שמציק לה שהיא מתבקשת לתת הסברים. הרי היא כבר בת שש־עשרה ותשעה חודשים, עוד מעט שבע־עשרה. פשוט להניח לה לנפשה. היא אפילו כבר מעשנת - לא לידה, כמובן - אפילו ניסתה כמה דברים חוץ מסיגריות, והכיוון החדש מאד מצא חן בעיניה. אם אימה היתה מגלה, ודאי הייתה משתגעת מכעס!.. על סיגריות היא עוד יכולה להבליג, אבל סמים — שומו שמיים!

מעניין, היא מהרהרת בינה לבין עצמה, מה היה מרגיז אותה יותר - לגלות שיש לבתה חבר והיא כבר חודשיים שוכבת איתו, או לדעת שכבר חודשיים היא מנסה סמים. יום אחד, אם היא ממש תרגיז אותה, היא תטיח בה את שני הדברים, ואז תגלה בעצמה — סמים או זיונים. יש לה, כמובן, השערה, אבל היא לא ממש בטוחה. מבחינתה - זה הכל כיף אחד גדול, ואין לה שום כוונה להפסיק, אף לא אחד מהם.

בעשר אילנית התקשרה: "אני בדרך הביתה, תדליקי לי את הדוד, בא לי להתקלח". לשאלה איפה היא, אילנית לא ענתה וניתקה.

היא חיכתה לה. כשלא הגיעה החליטה לרדת למטה לסיבוב עם הכלבה. כשזה הסתיים ולוֹלה התרוקנה מכל הפרשותיה, עלתה הביתה לכבות את הדוד ולבדוק אם הבת כבר הגיעה, בלי ששמה לב. אבל הדלת היתה נעולה והבית חשוך, בדיוק כפי שעזבה אותו.

לא פעם עלתה במוחה המחשבה לשַלֵח אותה לחופשי. "חושבת שאת מספיק גדולה לעשות מה שבא לך? תתמודדי! הרי ללמוד ממש את לא לומדת. בגילך כבר אפשר ללכת לעבוד במשרה מלאה, להצטרף לדירת שותפים ולחוש על בשרך שהחיים זה לא פיקניק". אבל אלו שיחות בינה לבין עצמה, בינתיים. להתעמת איתה ממש היא לא מעיזה עדיין.

איך זה ששני תאומים יצאו שונים כל כך זה מזו? ממש שמים וארץ. איפה כתוב שנדב, שגם איתו יש לה הרבה חשבונות לא־סגורים, יקבל בפרידתם את הילד המוצלח מהשניים, והיא תיוותר עם הפרובלמטית?!

אמש, קצת אחרי חצות, כשקלטה סוף־סוף שמשהו בכל זאת לא בסדר, התיישבה בסלון החשוך לחַשב את צעדיה. כשתבוא, לא משנה באיזו שעה, היא תעמיד בפניה אולטימטום — או שתתאפס על עצמה, או שתמצא את עצמה בחוץ. בסתר ליבה קיוותה שתחליט להישאר. שתבטיח שוב להתנהג יפה. אולי יהיה אפילו חיבוק כמו פעם, להרגיע. בכל זאת — אמא שלך, באמת דואגת.

ומה יגידו כולם כשיידעו שזרקה אותה מהבית?

המחשבות התרוצצו בראשה כבמחול שדים. החושך סביבה עזר לה להישאר ממוקדת. שוב ושוב הציצה בשעון הזוהר שבממיר, אבל הזמן לא זז. בשתיים גמלה בה ההחלטה: היא תעשה סיבוב במכונית, תיסע עד המתנ"ס ותחזור בדרך אחרת. אולי קרה משהו, והילדה זקוקה לעזרה.

בידיים רועדות מתסכול, חרדה וזעם, התניעה ונסעה. פתחה את חלונות המכונית - אולי תשמע אותה בדרך. אבל כלום.

היא לא תתקשר לנדב. עדיין לא. לא תיתן לו את ההזדמנות לרדת עליה, לגעור בה שהיא חרא של אמא, כפי שהיה מטיח בה לא פעם. זה לא פייר. כמה קל להיות אבא טוב לילד נוח וממושמע כמו יריב. מה גרם לו לוותר בלי מלה על חברת אחותו התאומה, שעד הבר־מצווה לא נפרד ממנה לרגע?

החנתה את המכונית, אפילו לא כיבתה את המנוע, ואצה במעלה המדרגות לבדוק אם הגיעה.

"אילנית נאור" היא חזרה ואמרה ליומנאית המתנדבת, שנדמה היה שאינה ששה לטפל בה בשעת־לילה מאוחרת שכזו. "הנה התמונה שלה, תפרסמו מיד שהיא נעדרת!". אבל המתנדבת, אישה כבת שישים, ירתה בה מבט נוזף, וחזרה בפעם השלישית על המשפט שכבר אמרה פעמיים: "זה לא עובד ככה, גברת. חכי לה בבית. היא בטח תגיע. ארבע שעות זה לא 'נעדרת'". וכל ההסברים (גם אם היו לא מדויקים, בלשון המעטה) - שהיא בסך־הכל ילדה טובה, עוד לא בת שבע־עשרה, ושתמיד באה בזמן, וכשהיא מאחרת היא מודיעה, הנה, עובדה שהתקשרה בעשר — נתקלו בחומה הבצורה של 'נוהל נעדרים'.

בבוקר התייצבה במתנ"ס. ביקשה לדעת מתי הסתיים חוג הציור אמש והאם אילנית שלה הייתה שם. המתנדבת במועדון, להבדיל מזו שבמשטרה, דווקא גילתה הבנה ואמפטיה: התקשרה מיד לאולגה מהחוג לברר אם קרה משהו חריג, וככל שהתמשכה השיחה, חשה דניאלה שברכיה מתרופפות. "לצערי, אין לי מה לחדש לך" אמרה המתנדבת בסיום השיחה, "אילנית שלך אכן השתתפה בחוג אמש, ואולגה אף הציעה לה טרמפ הביתה, כדי שלא תלך בעשר בלילה לבדה, אבל היא העדיפה משום מה לחזור ברגל".

הן הלכו יחד לחדר הציור. על אחד הכַּנים עדיין נותר הציור שלה לייבוש. היא זיהתה אותו מיד. אי אפשר לטעות: הצבעים הכהים ומשיחות המכחול הקצרות המוכרות כל כך. "איפה בעלך?" שאלה המתנדבת בסקרנות מתבקשת מאליה, והעירה אותה מייאושה. "הוא לא בתמונה" מלמלה, ואחר כך התעשתה וסיפרה לה שעדיין אינו יודע, ובכלל לא בטוח שהוא כרגע בארץ, וללא מילה נוספת נטלה את הציור הלח, נזהרת שלא יכתים את בגדיה, ויצאה וחזרה למכוניתה.

שעה ארוכה ישבה במכונית הדוממת, מנסה להבין מה עליה לעשות. בעבודה הודיעה שלא תגיע היום. "עניינים משפחתיים" הסבירה וניתקה מיד, שלא להמציא הסבר נוסף. אחר כך החליטה שתחכה בבית, אולי בכל זאת הילדה תופיע. גם את הדוד שכיבתה אמש, הדליקה עכשיו שוב. שתתה קפה, ואיכשהו מצאה את עצמה עירומה בחדר הרחצה, מבלי שהתכוונה בכלל להתקלח. עמדה והניחה לטיפות המים להחליק על עורה, ואז לבשה חלוק ובדקה שוב בחדרה של אילנית, אולי היא שם. אולי התגנבה בהיעדרה ולקחה כמה דברים והסתלקה לאן שהסתלקה. אבל כלום.

בבוקר התעוררה, מכווצת ככדור על מיטת בתה הנעדרת. הרעב העיר אותה. חיממה ואכלה מרק, והותירה במיקרו מנה עבורה, שיהיה כשתגיע, רק אלוהים יודע מתי ומאיפה, ובטח תהיה רעבה רצח.

עכשיו, כששבעה וגם נחה, חשה חזקה מספיק להתקשר לנדב. הוא בטח יכעס, ובצדק, שלא סיפרה לו מיד. אבל הם הרי סיכמו בפרידתם - כל אחד אחראי, לטוב ולרע, לילד שגדל אצלו. זר לא יבין זאת. לפעמים גם היא לא הבינה איך הגיעו לסיכום מעוות שכזה. אבל עובדה שזה כבר מחזיק שנתיים, ואיכשהו זרמו החיים עד עכשיו. לטוב ולרע.

המענה הקולי של נדב עידכן שהוא עסוק ויחזור מאוחר יותר. גם יריב לא ענה, כנראה היה כבר בבית הספר. לשניהם השאירה הודעה שיחזרו אליה דחוף ביותר, אבל לא פירטה למה. וכשלא נחה דעתה שלחה לשניהם הודעת ווטסאפ עם שלושה סימני קריאה. עכשיו כל מה שנותר לה זה להמתין.

הצלצול החריד אותה. קיוותה שאחד מהם ראה את ההודעה. אבל זו הייתה מנהלת המתנ"ס. המתנדבת עידכנה אותה והיא התקשרה לברר אם יש חדש, ואולי יש משהו שהם יכולים לעזור. אם היא לבד היא מוזמנת לבוא למתנ"ס והם יחכו איתה. אבל היא העדיפה ככה. לבדה. איך יסתכלו עליה אחר כך כשאילנית תחזור, ויתברר שהיא, באמת, אמא היסטרית, ואולי גרוע מכך — אמא מזניחה, שאין לה מושג איפה בתה מסתובבת בלילות, וככה נתנה לה "להיעלם".

השוטרת במוקד 100 הייתה הרבה יותר מקצועית ואמפטית מאותה מתנדבת (שאיתה היא תסגור חשבון מיד אחרי שאילנית שלה תשוב הביתה). היא הקשיבה רוב קשב להתגלגלות העניינים, וביקשה שתגיע שוב לתחנה ברחובות. "הפעם" - הבטיחה - "תתקבל התלונה ותטופל במלוא הרצינות עפ"י הנוהל. ותביאי בבקשה תמונה שלה וגם נסי להיזכר מה בדיוק היא לבשה כשיצאה מהבית". היה משהו מעודד באופן שהמוקדנית התייחסה אליה. פתאום מאמינים לה. פתאום ההודעה שאילנית נעדרת הפכה לעובדה מוצהרת.

לימים היא תנסה להיזכר בכל מה שעבר עליה באותן שעות ראשונות, מה חשבה ואיך הרגישה, ומתי בדיוק התקבעה בה סופית ההבנה שהילדה שלה פשוט איננה.

 

 

יוני ברקאי

יוני ברקאי נולד בקיבוץ משמרות, אבל חי בתל אביב כבר מעל לחמישים שנה. בעל תואר שני בהתנהגות אירגונית מאוניברסיטת תל אביב. החל את קריירת הכתיבה שלו ככתב נוער ב"מעריב לנוער" ומאז לא הפסיק לכתוב. פרסם סיפורים ושירים בעיתונים שונים, ובאתרי כותבים באינטרנט - "לא יכול בלי לכתוב". המחבר מגדיר עצמו כאיש שאוהב בני-אדם ותמיד שמח להיכרויות ולחיבורים חדשים. בעל ניסיון רב בעבודה עם אנשים - כקצין בצבא, כיועץ אירגוני ומנחה סדנאות, וכמלווה קבוצות לחו"ל שהדריך עשרות טיולים והכשיר דורות של מלווים חדשים. הקים וניהל במשך שנים רבות את חברת "יוני הפקות פרסומיות בע"מ" לעיצוב תדמיתי, הפקות דפוס והוצאה לאור. מאז פרש לפנסיה מקדיש את רוב זמנו לכתיבה, לספורט ולטיולים.

עוד על הספר

בלעדיהם יוני ברקאי

פרק 1.

אילנית נאור נעלמה

בשש וכמה דקות דניאלה מתקשרת שוב למשטרה. אתמול ביקשו ממנה לחכות 24 שעות, אולי תחזור. שהרי תמיד חזרה בסופו של דבר. לא מסבירה, לא מתנצלת, פורצת הביתה כרוח סערה, טורקת את דלת חדרה וננעלת.

ברור שמציק לה שהיא מתבקשת לתת הסברים. הרי היא כבר בת שש־עשרה ותשעה חודשים, עוד מעט שבע־עשרה. פשוט להניח לה לנפשה. היא אפילו כבר מעשנת - לא לידה, כמובן - אפילו ניסתה כמה דברים חוץ מסיגריות, והכיוון החדש מאד מצא חן בעיניה. אם אימה היתה מגלה, ודאי הייתה משתגעת מכעס!.. על סיגריות היא עוד יכולה להבליג, אבל סמים — שומו שמיים!

מעניין, היא מהרהרת בינה לבין עצמה, מה היה מרגיז אותה יותר - לגלות שיש לבתה חבר והיא כבר חודשיים שוכבת איתו, או לדעת שכבר חודשיים היא מנסה סמים. יום אחד, אם היא ממש תרגיז אותה, היא תטיח בה את שני הדברים, ואז תגלה בעצמה — סמים או זיונים. יש לה, כמובן, השערה, אבל היא לא ממש בטוחה. מבחינתה - זה הכל כיף אחד גדול, ואין לה שום כוונה להפסיק, אף לא אחד מהם.

בעשר אילנית התקשרה: "אני בדרך הביתה, תדליקי לי את הדוד, בא לי להתקלח". לשאלה איפה היא, אילנית לא ענתה וניתקה.

היא חיכתה לה. כשלא הגיעה החליטה לרדת למטה לסיבוב עם הכלבה. כשזה הסתיים ולוֹלה התרוקנה מכל הפרשותיה, עלתה הביתה לכבות את הדוד ולבדוק אם הבת כבר הגיעה, בלי ששמה לב. אבל הדלת היתה נעולה והבית חשוך, בדיוק כפי שעזבה אותו.

לא פעם עלתה במוחה המחשבה לשַלֵח אותה לחופשי. "חושבת שאת מספיק גדולה לעשות מה שבא לך? תתמודדי! הרי ללמוד ממש את לא לומדת. בגילך כבר אפשר ללכת לעבוד במשרה מלאה, להצטרף לדירת שותפים ולחוש על בשרך שהחיים זה לא פיקניק". אבל אלו שיחות בינה לבין עצמה, בינתיים. להתעמת איתה ממש היא לא מעיזה עדיין.

איך זה ששני תאומים יצאו שונים כל כך זה מזו? ממש שמים וארץ. איפה כתוב שנדב, שגם איתו יש לה הרבה חשבונות לא־סגורים, יקבל בפרידתם את הילד המוצלח מהשניים, והיא תיוותר עם הפרובלמטית?!

אמש, קצת אחרי חצות, כשקלטה סוף־סוף שמשהו בכל זאת לא בסדר, התיישבה בסלון החשוך לחַשב את צעדיה. כשתבוא, לא משנה באיזו שעה, היא תעמיד בפניה אולטימטום — או שתתאפס על עצמה, או שתמצא את עצמה בחוץ. בסתר ליבה קיוותה שתחליט להישאר. שתבטיח שוב להתנהג יפה. אולי יהיה אפילו חיבוק כמו פעם, להרגיע. בכל זאת — אמא שלך, באמת דואגת.

ומה יגידו כולם כשיידעו שזרקה אותה מהבית?

המחשבות התרוצצו בראשה כבמחול שדים. החושך סביבה עזר לה להישאר ממוקדת. שוב ושוב הציצה בשעון הזוהר שבממיר, אבל הזמן לא זז. בשתיים גמלה בה ההחלטה: היא תעשה סיבוב במכונית, תיסע עד המתנ"ס ותחזור בדרך אחרת. אולי קרה משהו, והילדה זקוקה לעזרה.

בידיים רועדות מתסכול, חרדה וזעם, התניעה ונסעה. פתחה את חלונות המכונית - אולי תשמע אותה בדרך. אבל כלום.

היא לא תתקשר לנדב. עדיין לא. לא תיתן לו את ההזדמנות לרדת עליה, לגעור בה שהיא חרא של אמא, כפי שהיה מטיח בה לא פעם. זה לא פייר. כמה קל להיות אבא טוב לילד נוח וממושמע כמו יריב. מה גרם לו לוותר בלי מלה על חברת אחותו התאומה, שעד הבר־מצווה לא נפרד ממנה לרגע?

החנתה את המכונית, אפילו לא כיבתה את המנוע, ואצה במעלה המדרגות לבדוק אם הגיעה.

"אילנית נאור" היא חזרה ואמרה ליומנאית המתנדבת, שנדמה היה שאינה ששה לטפל בה בשעת־לילה מאוחרת שכזו. "הנה התמונה שלה, תפרסמו מיד שהיא נעדרת!". אבל המתנדבת, אישה כבת שישים, ירתה בה מבט נוזף, וחזרה בפעם השלישית על המשפט שכבר אמרה פעמיים: "זה לא עובד ככה, גברת. חכי לה בבית. היא בטח תגיע. ארבע שעות זה לא 'נעדרת'". וכל ההסברים (גם אם היו לא מדויקים, בלשון המעטה) - שהיא בסך־הכל ילדה טובה, עוד לא בת שבע־עשרה, ושתמיד באה בזמן, וכשהיא מאחרת היא מודיעה, הנה, עובדה שהתקשרה בעשר — נתקלו בחומה הבצורה של 'נוהל נעדרים'.

בבוקר התייצבה במתנ"ס. ביקשה לדעת מתי הסתיים חוג הציור אמש והאם אילנית שלה הייתה שם. המתנדבת במועדון, להבדיל מזו שבמשטרה, דווקא גילתה הבנה ואמפטיה: התקשרה מיד לאולגה מהחוג לברר אם קרה משהו חריג, וככל שהתמשכה השיחה, חשה דניאלה שברכיה מתרופפות. "לצערי, אין לי מה לחדש לך" אמרה המתנדבת בסיום השיחה, "אילנית שלך אכן השתתפה בחוג אמש, ואולגה אף הציעה לה טרמפ הביתה, כדי שלא תלך בעשר בלילה לבדה, אבל היא העדיפה משום מה לחזור ברגל".

הן הלכו יחד לחדר הציור. על אחד הכַּנים עדיין נותר הציור שלה לייבוש. היא זיהתה אותו מיד. אי אפשר לטעות: הצבעים הכהים ומשיחות המכחול הקצרות המוכרות כל כך. "איפה בעלך?" שאלה המתנדבת בסקרנות מתבקשת מאליה, והעירה אותה מייאושה. "הוא לא בתמונה" מלמלה, ואחר כך התעשתה וסיפרה לה שעדיין אינו יודע, ובכלל לא בטוח שהוא כרגע בארץ, וללא מילה נוספת נטלה את הציור הלח, נזהרת שלא יכתים את בגדיה, ויצאה וחזרה למכוניתה.

שעה ארוכה ישבה במכונית הדוממת, מנסה להבין מה עליה לעשות. בעבודה הודיעה שלא תגיע היום. "עניינים משפחתיים" הסבירה וניתקה מיד, שלא להמציא הסבר נוסף. אחר כך החליטה שתחכה בבית, אולי בכל זאת הילדה תופיע. גם את הדוד שכיבתה אמש, הדליקה עכשיו שוב. שתתה קפה, ואיכשהו מצאה את עצמה עירומה בחדר הרחצה, מבלי שהתכוונה בכלל להתקלח. עמדה והניחה לטיפות המים להחליק על עורה, ואז לבשה חלוק ובדקה שוב בחדרה של אילנית, אולי היא שם. אולי התגנבה בהיעדרה ולקחה כמה דברים והסתלקה לאן שהסתלקה. אבל כלום.

בבוקר התעוררה, מכווצת ככדור על מיטת בתה הנעדרת. הרעב העיר אותה. חיממה ואכלה מרק, והותירה במיקרו מנה עבורה, שיהיה כשתגיע, רק אלוהים יודע מתי ומאיפה, ובטח תהיה רעבה רצח.

עכשיו, כששבעה וגם נחה, חשה חזקה מספיק להתקשר לנדב. הוא בטח יכעס, ובצדק, שלא סיפרה לו מיד. אבל הם הרי סיכמו בפרידתם - כל אחד אחראי, לטוב ולרע, לילד שגדל אצלו. זר לא יבין זאת. לפעמים גם היא לא הבינה איך הגיעו לסיכום מעוות שכזה. אבל עובדה שזה כבר מחזיק שנתיים, ואיכשהו זרמו החיים עד עכשיו. לטוב ולרע.

המענה הקולי של נדב עידכן שהוא עסוק ויחזור מאוחר יותר. גם יריב לא ענה, כנראה היה כבר בבית הספר. לשניהם השאירה הודעה שיחזרו אליה דחוף ביותר, אבל לא פירטה למה. וכשלא נחה דעתה שלחה לשניהם הודעת ווטסאפ עם שלושה סימני קריאה. עכשיו כל מה שנותר לה זה להמתין.

הצלצול החריד אותה. קיוותה שאחד מהם ראה את ההודעה. אבל זו הייתה מנהלת המתנ"ס. המתנדבת עידכנה אותה והיא התקשרה לברר אם יש חדש, ואולי יש משהו שהם יכולים לעזור. אם היא לבד היא מוזמנת לבוא למתנ"ס והם יחכו איתה. אבל היא העדיפה ככה. לבדה. איך יסתכלו עליה אחר כך כשאילנית תחזור, ויתברר שהיא, באמת, אמא היסטרית, ואולי גרוע מכך — אמא מזניחה, שאין לה מושג איפה בתה מסתובבת בלילות, וככה נתנה לה "להיעלם".

השוטרת במוקד 100 הייתה הרבה יותר מקצועית ואמפטית מאותה מתנדבת (שאיתה היא תסגור חשבון מיד אחרי שאילנית שלה תשוב הביתה). היא הקשיבה רוב קשב להתגלגלות העניינים, וביקשה שתגיע שוב לתחנה ברחובות. "הפעם" - הבטיחה - "תתקבל התלונה ותטופל במלוא הרצינות עפ"י הנוהל. ותביאי בבקשה תמונה שלה וגם נסי להיזכר מה בדיוק היא לבשה כשיצאה מהבית". היה משהו מעודד באופן שהמוקדנית התייחסה אליה. פתאום מאמינים לה. פתאום ההודעה שאילנית נעדרת הפכה לעובדה מוצהרת.

לימים היא תנסה להיזכר בכל מה שעבר עליה באותן שעות ראשונות, מה חשבה ואיך הרגישה, ומתי בדיוק התקבעה בה סופית ההבנה שהילדה שלה פשוט איננה.