המתחזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המתחזה
מכר
מאות
עותקים
המתחזה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המתחזה

4.9 כוכבים (29 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

זה היה התיק הראשון שלי אחרי מצ"ח, במשרד החקירות של אלי השועל. משהו פשוט ולא מסוכן: מאבק ירושה על המיליונים של משפחת ששון, נדל"ניסטים יוצאי עיראק.
מזמין העבודה, הבכור במשפחה, טען שמישהו מתחזה לאחיו הצעיר, שאושפז במשך שנים בבית חולים למחלות נפש. ופתאום דורש את חלקו בירושה.
הכל הלך חלק, עד שמישהו פרץ לי לבית וניסה לרצוח אותי. משהו היה רקוב בממלכת בבל, ואני נגסתי בו בפה מלא.
 
"המתחזה" הוא ספר המתח הראשון של עו"ד אריאלה נקר, שפותח את סדרת ספרי נתי כץ.

פרק ראשון

פרק 1


זה לא אח שלי!


אם מישהו היה אומר לי שבעוד שבועיים ינסו לרצוח אותי, הייתי אומרת לו שהוא משוגע. 
לרצוח? אותי? מה כבר עשיתי? 
חבר אין לי. מההורים נפרדתי אתמול בשדה התעופה, ואני בדרך לעבודה החדשה שאבא סידר לי כדי שאהיה עסוקה בבקרים.
אז רצח?
אז רצח.
אבל נתחיל בהתחלה.

1.3.2010, יום שני


"אוהבת לחשוף מתחזים?" אֵלי קרא לי מפתח הדלת. 
"מה שצריך," הרמתי אליו את ראשי. הכיסא שלי חרק במחאה. עוד לא הספקתי להתרגל לכיסא הזה, שקיבלתי אחרי סיבוב ההיכרות הקצר שערכה לי אודליה המזכירה. 
משרד החקירות של אלי השועל במרכז פתח תקווה הוא לא בדיוק מה שחיפשתי, אבל החלטתי להסתדר עם מה שיש. 
"טוב, 'כנסי אליי בעשר לפגישה עם לקוחות חדשים," אלי אמר, "משיחת הטלפון נשמע שזה תיק מעניין, ומתחזים זה נושא מצוין לתיק ראשון."
אלי המשיך למשרד שלו שבהמשך המסדרון בלי להמתין לתשובה. נאנחתי. הוא נותן לי פקודות כאילו לא השתחררתי לפני חודש מהמשטרה הצבאית.
אספתי בלוק צהוב חצי משומש ועט לעוס שמצאתי באחת ממגירות השולחן. איף, כמה שהמשרד הזה מבאס! עם ארון משרדי מכוער, מחשב ישן, קירות עירומים ושכבת אבק בעובי היסטורי, אפילו למשרד הצבאי שלי היה מראה מלבב יותר.
לא התחשק לי לשבת שם יותר מדי, אז קצת לפני עשר יצאתי למסדרון. 
"בואי, נתי, את יכולה להיכנס," שמעתי את קולו של אלי מהקצה השני.
לא להאמין שעשרים פסיעות, גג שלושים, הפרידו בין המשרד שלי ו... זה. 
אלי ישב בראש שולחן עץ כהה, מבריק, ארוך ואלגנטי, וסביבו עמדו שמונה כיסאות מרופדים על רצפת פרקט. וילונות אלומיניום מעוצבים הסתירו את הגגות החשופים ואת דודי השמש של הבניינים הסמוכים, ורפרודוקציות בצבעים מרגיעים נתלו על הקירות בטוב טעם. 
"הספקת להכיר את כולם?" התעניין אלי והזדקף בכיסאו, מרים את אבזם החגורה מעל לכרס. "יש לנו פה שמונה חוקרים ועוד מתאמן אחד כמוך, עדיין בלי רישיון חוקר. תכף נשמע את הלקוחות ואז אחליט אם זה תיק שאוכל לתת לך בתור התחלה. כרגע את יושבת איתי, שומעת, לומדת, ואני מנהל את הפגישה עם הלקוחות. קָפּיש?"
הנהנתי אוטומטית. 
מה הוא מפיל עליי עבודה כבר ביום הראשון? אומנם היה לי ניסיון בחקירות בצבא, אבל לא הספקתי לספר לאלי – בשעה הקצרה שאני פה ושבמהלכה הכרתי את פינת הקפה בעיקר – שגם אם חקירות זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות, נרשמתי אתמול ללימודי משפטים באוניברסיטה. אולי בכלל לא אגש לבחינות לרישיון חוקר. כי ניסיון או לא ניסיון, אחרי שהמשטרה הצבאית בעטו אותי לאזרחות, עבודה במשרד חקירות היא כבר לא פסגת השאיפות שלי. נכוויתי מספיק ובאתי לפה רק כדי להעביר את הזמן. 
פתחתי את הפה, אבל לא הספקתי להוציא מילה. קולות נשמעו מאזור המזכירות, ואחריהם צעדים מתקרבים. הפניתי את מבטי אל הדלת. 
בפתח עמדו אישה מבוגרת כבת שבעים, לבושה בהידור לא מעודכן ועל כתפה תיק קלאץ' שחור, אותו הצמידה בכוח מתחת לבית שֶחייה. מעט באלכסון מאחוריה עמד בחור צעיר, בערך בגילי, אחד כזה שבקלות יכול להתברג לרשימת השווים שלי. לשניהם הייתה הבעה רצינית מאוד על הפנים.
"ברוכים הבאים, אני אלי פוֹקס, שוחחנו בטלפון. וזו נתי כץ, חוקרת מתאמנת," אלי החווה בידו לעברי, "ואתם בוודאי..."
"אני יוסי גולדברג וזו סבתא שלי, נעימה ששון," אמר הצעיר.
"נעים מאוד," אמר אלי והמתין שיתיישבו אל שולחן הישיבות הארוך, "ספרו לי בבקשה, במה אוכל לעזור לכם?"
"תדבר אתה, בדאלק, אני כבר בקושי יש לי נשימה," פנתה האישה המבוגרת בקול חלוש אל יוסי נכדהּ. יוסי הנהן אליה ברוך והגיש לה כוס מים קרירים שמזג מקנקן שעמד על השולחן.
"סבתא ואני," אמר יוסי גולדברג, "אנחנו פה בעניין המתחזה."
הסבתא, נעימה, לגמה מכוס הפלסטיק באיטיות אריסטוקרטית. ויוסי, שהביט בה לרגע, המשיך בדבריו. 
"כמו שהסברתי לך בטלפון, מר... אלי, אנחנו בבעיה רצינית. אני אמור לרשת את הרכוש המשפחתי כשאגיע לגיל עשרים ושלוש, שזה בעוד פחות מחודשיים. סבא שלי, יוסף ששון, שאני קרוי על שמו, הוריש לי את הרכוש הזה, שהוא עשה בעשר אצבעות." הוא השתתק והביט בסבתו, שהנהנה. "אני בטוח ששמעת על מרכזי הקניות של ששון, נכון?"
"אתה מתכוון למרכז ששון באזור התעשייה ומול בית החולים בילינסון?" התפלא אלי. 
"כן, וחוץ מהשניים בפתח תקווה יש עוד שבעה במקומות שונים בגוש דן, סך הכל תשעה מרכזי קניות," הוסיף יוסי.
"אני מבין," אמר אלי והיישיר מבט מעריך אל עיניה המנצנצות של נעימה. 
אם היו שואלים אותי, מרכז קניות אחד היה מספיק לי בהחלט, אבל אם אפשר לרשת תשעה, למה לא. 
"הצוואות של סבא שלי ושל אמא שלי, זיכרונם לברכה, קובעות שבן משפחה שהוא חולה נפש לא יוכל לרשת," אמר יוסי, "וזה בגלל מחלת נפש שעוברת במשפחה. ובאמת אחי הקטן בנימין אובחן עם סכיזופ–"
"יוסי הוא היחיד שטיפל בבנימין כל השנים האלה! נשמה טהורה!" התפרצה נעימה לדבריו, "ועכשיו גונבים לנו את הירושה של בעלי!" ידה רעדה כשהניחה את כוס המים על השולחן וטיפות קטנות ניתזו ממנה. 
"די, סבתא, שלא תחטפי לי התקף לב," ביקש יוסי והמתין לרגע כדי לוודא שסבתו הסדירה את נשימתה לפני שהמשיך. הדאגה של יוסי לסבתא שלו הייתה באמת נוגעת ללב.
"בשבע השנים האחרונות, מאז שאמא שלי נפטרה, הרכוש הוחזק בנאמנות אצל עורך דין שפיצר. הוא היה מעביר לנו סכום קבוע ומטפל בנכסים, והכל היה טוב ויפה. אתמול נפגשנו איתו כדי לשמוע איך ומתי הרכוש עובר על שמי, ואז אנחנו מגלים – וזה אמיתי מה שאני מספר לך עכשיו – שבמשרד של שפיצר יושב בחור שלא ראיתי אותו בחיים שלי ואומר לי שהוא אחי הצעיר בנימין ושמגיעה לו מחצית מהירושה!"
נעימה דפקה על השולחן בידה ומלמלה בארסיות מילים בשפה שלא הבנתי.
"ישר אמרתי לשפיצר," המשיך יוסי, "שזה פושע גנב ושקרן שבא לגנוב לנו את הירושה! אני הרי מכיר את אחי, אני ביקרתי אותו בפנימייה כל הזמן, אני יודע איך הוא נראה. וזה לא אח שלי! ושפיצר? מראה לי תעודת זהות של המניאק ואומר לי שהוא לא יכול לשלול שזה בנימין!"
"גנב בן גנב, אִבְּנ־אלְ־כַּלְבּ!" זעקה נעימה וידיה רעדו מכעס, "אללה יְחַדְּהּו! שאלוהים ייקח אותו היום לפני מחר, אינשאללה!"
"הכסף מושך אליו כל מיני צרות," התערב אלי בקול מרגיע, "אבל אין דבר שהוא בלתי פתיר. אתם בטוחים שהבחור שהגיע לשפיצר הוא לא האח הצעיר?"
"זה לא בנימין, אני אומרת לך!" זעקה נעימה, "מה, סבתא לא תכיר את הנכד שלה? גם אחרי עשרים שנה הייתי מזהה את בנימין! אח לא יכיר את אחיו? שהוא מטפל בו ומבקר אותו כל הזמן בפנימייה? איפה נשמע דבר כזה?! אִבְּנ־אלְ־כַּלְבּ! נְפַקְּסִת עֵינו!" ידיה רעדו בכעס בלתי נשלט.
"די, סבתא, לא טוב לך שאת ככה מתרגשת," הניח יוסי את ידו על זרועה ופנה אל אלי, "זה גובה מסבתא מחיר בריאותי יקר. כל הלילה לא ישנו. אנחנו לא מבינים מי הבחור שהגיע ואיך זה יכול להיות שהוא אומר מה שהוא אומר. אנחנו לא יודעים מה עוד לעשות, לכן פנינו אליך מייד, כדי שאתה תוכיח שמדובר במתחזה."
שרבטתי כמה שורות בבלוק הצהוב, רק כדי להסיר את המבט מהמראה המהפנט של נעימה הנסערת. היא מלמלה לעצמה כמו בתפילה חרישית, שנשמעה יותר כמו זימון שדים, והניחה יד על החזה. בשקט שהשתרר דמיינתי שאני שומעת את הלמות ליבה. 
"אני מבין את הדאגה שלכם ואת המצוקה," אמר אלי ופנה אל נעימה שנשמה בכבדות, "אבל אפשר לטפל בזה ולהוכיח תוך זמן קצר שמדובר ברמאי ולא בנכדך הצעיר. הדרך הקלה ביותר היא להביא את בנימין האמיתי. איפה הוא?" 
"מאז האבחון שלו במחלה כשהיה בן שתים עשרה, כבר שש שנים בערך, בנימין נמצא בפנימייה פוסט־אשפוזית לנוער," אמר יוסי והעביר יד בשערו הכהה, "אתה לא חושב שהדבר הראשון שעשיתי זה לצלצל לפנימייה ולבקש לדבר איתו?"
"נו, ו..." דחק בו אלי.
"ואמרו לי שם שבנימין השתחרר מהפנימייה לפני שבועיים! כנראה מייד אחרי שביקרתי אותו בפעם האחרונה!" הרים יוסי את קולו בתסכול, "בדיוק מלאו לו שמונה עשרה, והם לא יודעים איפה הוא עכשיו!"
"אני מבין. ואיך המתחזה ידע על הפגישה אצל שפיצר אתמול?"
"אני יכול רק לנחש, כמובן. אולי מהמכתב ששפיצר שלח לפנימייה. מהמכתבים האלה היה אפשר לעלות על כל העניין של הירושה. הוא כמו סרגל, השפיצר הזה, מעדכן גם כשלא צריך. גם אני קיבלתי מכתב כזה, הופיע שם התאריך והכל."
"וטלפון? לבנימין היה טלפון?" אלי סימן לי לרשום הכל.
"בפנימייה? ממש לא. אין שם טלפונים. אולי היה לו את המספר של האחראי שם, אבל לבנימין אין טלפון."
"אני מבין. יש לנו עסק עם קנוניה מתוחכמת. אבל!" הוא פנה לנעימה שפתחה את פיה לזעוק, "אנחנו נטפל בזה. אנחנו נחשוף את זהותו האמיתית של המתחזה וגם נמצא את בנימין האמיתי, שאני מבין שאתם בוודאי דואגים לו מאוד."
יוסי ונעימה הנהנו בעיניים מושפלות.
"אני צריך שתעשו את זה מהר ככל האפשר," הרים יוסי את עיניו ולראשונה נפגשו מבטינו. "סבתא לא עומדת בזה. יום ההולדת שלי מתקרב, זה הזמן שיעבור אליי הרכוש, ואני פשוט משתגע."
"תראו, יש למשרד הזה ניסיון רב עם מתחזים," אמר אלי, "היו מחזרים שהציגו את עצמם כבעלי ממון רק כדי לעקוץ מבנות זוגם את כל החסכונות. היו שרלטנים שהמציאו עסקים שלא קיימים. אתם לא תאמינו אילו שקרים חשפנו: שמות, מקומות עבודה, כתובות, הכל מצוץ מהאצבע."
אלי לגם מכוס מים כמו איש שיווק משופשף בזמן שהסבתא והנכד המתינו למוצא פיו. הם כבר היו בכיס שלו.
כן, הוא בהחלט ידע למכור.
"במקרה שלכם," המשיך אלי, "יש לנו כמה קצות חוט להתחיל מהם. ראשית, נעדכן את עורך הדין שפיצר שאנחנו עובדים בשבילכם עכשיו. אני אנצל את קשריי הטובים איתו כדי לבדוק אם תעודת הזהות שהוצגה לו מזויפת, ואבדוק את יתר הפרטים שמסר לו המתחזה. במקביל, נערוך חקירה בפנימייה של האח הצעיר – למצוא את בנימין האמיתי יהיה הקלף האולטימטיבי כנגד המתחזה הזה."
אלי נשם עמוקות, כנראה קיבל החלטה, ואמר, "בחקירה שלכם יש לחץ של זמן, ולכן אני אטפל בעניין באופן אישי יחד עם נתי כץ שלנו. נתי הייתה עד לא מזמן חוקרת מוערכת מאוד במצ"ח, ויש לה כישורי חקירה ייחודיים שיכולים לעזור לנו במקרה הזה."
יוסי ונעימה הביטו בי בחשש.
"היא לא קצת צעירה בשביל זה?" שאלה נעימה.
"נתי חדה וקשובה," אמר אלי, "עבודת שטח זה הספציאליטה שלה, ואני מבטיח לכם שהיא לא משאירה אבן על אבן. כמו במקרים אחרים של התחזות, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים."
"כל עוד זה בפיקוח שלך..." החלה נעימה לומר.
"נתי תעבוד צמוד אליכם," נכנס אלי לדבריה. "עליכם לסייע לה כאילו היא אני. כשנתקדם, תקבלו ממני את כל המידע. היא – שאלות, אני – תשובות. אוקיי?"
יוסי ונעימה הנהנו. פניהם נותרו מתוחות כשנכנסה אודליה המזכירה עם טפסים לחתימה.
"ועכשיו, אחרי שגמרנו עם הטופסולוגיה, אפשר להמשיך," אמר אלי ונשען לאחור, מרים את החגורה מעל הכרס שלו, "מה שם הפנימייה שבה היה בנימין עד לפני שבועיים?"
"הוא היה בשקמה, ליד אבו גוש," אמרה נעימה, פתחה את תיקה השחור בנקישה והושיטה לאלי כרטיס ביקור פשוט בצבע קרם, מקומט בקצוות. "הנה הפרטים."
 

עוד על הספר

המתחזה אריאלה נקר

פרק 1


זה לא אח שלי!


אם מישהו היה אומר לי שבעוד שבועיים ינסו לרצוח אותי, הייתי אומרת לו שהוא משוגע. 
לרצוח? אותי? מה כבר עשיתי? 
חבר אין לי. מההורים נפרדתי אתמול בשדה התעופה, ואני בדרך לעבודה החדשה שאבא סידר לי כדי שאהיה עסוקה בבקרים.
אז רצח?
אז רצח.
אבל נתחיל בהתחלה.

1.3.2010, יום שני


"אוהבת לחשוף מתחזים?" אֵלי קרא לי מפתח הדלת. 
"מה שצריך," הרמתי אליו את ראשי. הכיסא שלי חרק במחאה. עוד לא הספקתי להתרגל לכיסא הזה, שקיבלתי אחרי סיבוב ההיכרות הקצר שערכה לי אודליה המזכירה. 
משרד החקירות של אלי השועל במרכז פתח תקווה הוא לא בדיוק מה שחיפשתי, אבל החלטתי להסתדר עם מה שיש. 
"טוב, 'כנסי אליי בעשר לפגישה עם לקוחות חדשים," אלי אמר, "משיחת הטלפון נשמע שזה תיק מעניין, ומתחזים זה נושא מצוין לתיק ראשון."
אלי המשיך למשרד שלו שבהמשך המסדרון בלי להמתין לתשובה. נאנחתי. הוא נותן לי פקודות כאילו לא השתחררתי לפני חודש מהמשטרה הצבאית.
אספתי בלוק צהוב חצי משומש ועט לעוס שמצאתי באחת ממגירות השולחן. איף, כמה שהמשרד הזה מבאס! עם ארון משרדי מכוער, מחשב ישן, קירות עירומים ושכבת אבק בעובי היסטורי, אפילו למשרד הצבאי שלי היה מראה מלבב יותר.
לא התחשק לי לשבת שם יותר מדי, אז קצת לפני עשר יצאתי למסדרון. 
"בואי, נתי, את יכולה להיכנס," שמעתי את קולו של אלי מהקצה השני.
לא להאמין שעשרים פסיעות, גג שלושים, הפרידו בין המשרד שלי ו... זה. 
אלי ישב בראש שולחן עץ כהה, מבריק, ארוך ואלגנטי, וסביבו עמדו שמונה כיסאות מרופדים על רצפת פרקט. וילונות אלומיניום מעוצבים הסתירו את הגגות החשופים ואת דודי השמש של הבניינים הסמוכים, ורפרודוקציות בצבעים מרגיעים נתלו על הקירות בטוב טעם. 
"הספקת להכיר את כולם?" התעניין אלי והזדקף בכיסאו, מרים את אבזם החגורה מעל לכרס. "יש לנו פה שמונה חוקרים ועוד מתאמן אחד כמוך, עדיין בלי רישיון חוקר. תכף נשמע את הלקוחות ואז אחליט אם זה תיק שאוכל לתת לך בתור התחלה. כרגע את יושבת איתי, שומעת, לומדת, ואני מנהל את הפגישה עם הלקוחות. קָפּיש?"
הנהנתי אוטומטית. 
מה הוא מפיל עליי עבודה כבר ביום הראשון? אומנם היה לי ניסיון בחקירות בצבא, אבל לא הספקתי לספר לאלי – בשעה הקצרה שאני פה ושבמהלכה הכרתי את פינת הקפה בעיקר – שגם אם חקירות זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות, נרשמתי אתמול ללימודי משפטים באוניברסיטה. אולי בכלל לא אגש לבחינות לרישיון חוקר. כי ניסיון או לא ניסיון, אחרי שהמשטרה הצבאית בעטו אותי לאזרחות, עבודה במשרד חקירות היא כבר לא פסגת השאיפות שלי. נכוויתי מספיק ובאתי לפה רק כדי להעביר את הזמן. 
פתחתי את הפה, אבל לא הספקתי להוציא מילה. קולות נשמעו מאזור המזכירות, ואחריהם צעדים מתקרבים. הפניתי את מבטי אל הדלת. 
בפתח עמדו אישה מבוגרת כבת שבעים, לבושה בהידור לא מעודכן ועל כתפה תיק קלאץ' שחור, אותו הצמידה בכוח מתחת לבית שֶחייה. מעט באלכסון מאחוריה עמד בחור צעיר, בערך בגילי, אחד כזה שבקלות יכול להתברג לרשימת השווים שלי. לשניהם הייתה הבעה רצינית מאוד על הפנים.
"ברוכים הבאים, אני אלי פוֹקס, שוחחנו בטלפון. וזו נתי כץ, חוקרת מתאמנת," אלי החווה בידו לעברי, "ואתם בוודאי..."
"אני יוסי גולדברג וזו סבתא שלי, נעימה ששון," אמר הצעיר.
"נעים מאוד," אמר אלי והמתין שיתיישבו אל שולחן הישיבות הארוך, "ספרו לי בבקשה, במה אוכל לעזור לכם?"
"תדבר אתה, בדאלק, אני כבר בקושי יש לי נשימה," פנתה האישה המבוגרת בקול חלוש אל יוסי נכדהּ. יוסי הנהן אליה ברוך והגיש לה כוס מים קרירים שמזג מקנקן שעמד על השולחן.
"סבתא ואני," אמר יוסי גולדברג, "אנחנו פה בעניין המתחזה."
הסבתא, נעימה, לגמה מכוס הפלסטיק באיטיות אריסטוקרטית. ויוסי, שהביט בה לרגע, המשיך בדבריו. 
"כמו שהסברתי לך בטלפון, מר... אלי, אנחנו בבעיה רצינית. אני אמור לרשת את הרכוש המשפחתי כשאגיע לגיל עשרים ושלוש, שזה בעוד פחות מחודשיים. סבא שלי, יוסף ששון, שאני קרוי על שמו, הוריש לי את הרכוש הזה, שהוא עשה בעשר אצבעות." הוא השתתק והביט בסבתו, שהנהנה. "אני בטוח ששמעת על מרכזי הקניות של ששון, נכון?"
"אתה מתכוון למרכז ששון באזור התעשייה ומול בית החולים בילינסון?" התפלא אלי. 
"כן, וחוץ מהשניים בפתח תקווה יש עוד שבעה במקומות שונים בגוש דן, סך הכל תשעה מרכזי קניות," הוסיף יוסי.
"אני מבין," אמר אלי והיישיר מבט מעריך אל עיניה המנצנצות של נעימה. 
אם היו שואלים אותי, מרכז קניות אחד היה מספיק לי בהחלט, אבל אם אפשר לרשת תשעה, למה לא. 
"הצוואות של סבא שלי ושל אמא שלי, זיכרונם לברכה, קובעות שבן משפחה שהוא חולה נפש לא יוכל לרשת," אמר יוסי, "וזה בגלל מחלת נפש שעוברת במשפחה. ובאמת אחי הקטן בנימין אובחן עם סכיזופ–"
"יוסי הוא היחיד שטיפל בבנימין כל השנים האלה! נשמה טהורה!" התפרצה נעימה לדבריו, "ועכשיו גונבים לנו את הירושה של בעלי!" ידה רעדה כשהניחה את כוס המים על השולחן וטיפות קטנות ניתזו ממנה. 
"די, סבתא, שלא תחטפי לי התקף לב," ביקש יוסי והמתין לרגע כדי לוודא שסבתו הסדירה את נשימתה לפני שהמשיך. הדאגה של יוסי לסבתא שלו הייתה באמת נוגעת ללב.
"בשבע השנים האחרונות, מאז שאמא שלי נפטרה, הרכוש הוחזק בנאמנות אצל עורך דין שפיצר. הוא היה מעביר לנו סכום קבוע ומטפל בנכסים, והכל היה טוב ויפה. אתמול נפגשנו איתו כדי לשמוע איך ומתי הרכוש עובר על שמי, ואז אנחנו מגלים – וזה אמיתי מה שאני מספר לך עכשיו – שבמשרד של שפיצר יושב בחור שלא ראיתי אותו בחיים שלי ואומר לי שהוא אחי הצעיר בנימין ושמגיעה לו מחצית מהירושה!"
נעימה דפקה על השולחן בידה ומלמלה בארסיות מילים בשפה שלא הבנתי.
"ישר אמרתי לשפיצר," המשיך יוסי, "שזה פושע גנב ושקרן שבא לגנוב לנו את הירושה! אני הרי מכיר את אחי, אני ביקרתי אותו בפנימייה כל הזמן, אני יודע איך הוא נראה. וזה לא אח שלי! ושפיצר? מראה לי תעודת זהות של המניאק ואומר לי שהוא לא יכול לשלול שזה בנימין!"
"גנב בן גנב, אִבְּנ־אלְ־כַּלְבּ!" זעקה נעימה וידיה רעדו מכעס, "אללה יְחַדְּהּו! שאלוהים ייקח אותו היום לפני מחר, אינשאללה!"
"הכסף מושך אליו כל מיני צרות," התערב אלי בקול מרגיע, "אבל אין דבר שהוא בלתי פתיר. אתם בטוחים שהבחור שהגיע לשפיצר הוא לא האח הצעיר?"
"זה לא בנימין, אני אומרת לך!" זעקה נעימה, "מה, סבתא לא תכיר את הנכד שלה? גם אחרי עשרים שנה הייתי מזהה את בנימין! אח לא יכיר את אחיו? שהוא מטפל בו ומבקר אותו כל הזמן בפנימייה? איפה נשמע דבר כזה?! אִבְּנ־אלְ־כַּלְבּ! נְפַקְּסִת עֵינו!" ידיה רעדו בכעס בלתי נשלט.
"די, סבתא, לא טוב לך שאת ככה מתרגשת," הניח יוסי את ידו על זרועה ופנה אל אלי, "זה גובה מסבתא מחיר בריאותי יקר. כל הלילה לא ישנו. אנחנו לא מבינים מי הבחור שהגיע ואיך זה יכול להיות שהוא אומר מה שהוא אומר. אנחנו לא יודעים מה עוד לעשות, לכן פנינו אליך מייד, כדי שאתה תוכיח שמדובר במתחזה."
שרבטתי כמה שורות בבלוק הצהוב, רק כדי להסיר את המבט מהמראה המהפנט של נעימה הנסערת. היא מלמלה לעצמה כמו בתפילה חרישית, שנשמעה יותר כמו זימון שדים, והניחה יד על החזה. בשקט שהשתרר דמיינתי שאני שומעת את הלמות ליבה. 
"אני מבין את הדאגה שלכם ואת המצוקה," אמר אלי ופנה אל נעימה שנשמה בכבדות, "אבל אפשר לטפל בזה ולהוכיח תוך זמן קצר שמדובר ברמאי ולא בנכדך הצעיר. הדרך הקלה ביותר היא להביא את בנימין האמיתי. איפה הוא?" 
"מאז האבחון שלו במחלה כשהיה בן שתים עשרה, כבר שש שנים בערך, בנימין נמצא בפנימייה פוסט־אשפוזית לנוער," אמר יוסי והעביר יד בשערו הכהה, "אתה לא חושב שהדבר הראשון שעשיתי זה לצלצל לפנימייה ולבקש לדבר איתו?"
"נו, ו..." דחק בו אלי.
"ואמרו לי שם שבנימין השתחרר מהפנימייה לפני שבועיים! כנראה מייד אחרי שביקרתי אותו בפעם האחרונה!" הרים יוסי את קולו בתסכול, "בדיוק מלאו לו שמונה עשרה, והם לא יודעים איפה הוא עכשיו!"
"אני מבין. ואיך המתחזה ידע על הפגישה אצל שפיצר אתמול?"
"אני יכול רק לנחש, כמובן. אולי מהמכתב ששפיצר שלח לפנימייה. מהמכתבים האלה היה אפשר לעלות על כל העניין של הירושה. הוא כמו סרגל, השפיצר הזה, מעדכן גם כשלא צריך. גם אני קיבלתי מכתב כזה, הופיע שם התאריך והכל."
"וטלפון? לבנימין היה טלפון?" אלי סימן לי לרשום הכל.
"בפנימייה? ממש לא. אין שם טלפונים. אולי היה לו את המספר של האחראי שם, אבל לבנימין אין טלפון."
"אני מבין. יש לנו עסק עם קנוניה מתוחכמת. אבל!" הוא פנה לנעימה שפתחה את פיה לזעוק, "אנחנו נטפל בזה. אנחנו נחשוף את זהותו האמיתית של המתחזה וגם נמצא את בנימין האמיתי, שאני מבין שאתם בוודאי דואגים לו מאוד."
יוסי ונעימה הנהנו בעיניים מושפלות.
"אני צריך שתעשו את זה מהר ככל האפשר," הרים יוסי את עיניו ולראשונה נפגשו מבטינו. "סבתא לא עומדת בזה. יום ההולדת שלי מתקרב, זה הזמן שיעבור אליי הרכוש, ואני פשוט משתגע."
"תראו, יש למשרד הזה ניסיון רב עם מתחזים," אמר אלי, "היו מחזרים שהציגו את עצמם כבעלי ממון רק כדי לעקוץ מבנות זוגם את כל החסכונות. היו שרלטנים שהמציאו עסקים שלא קיימים. אתם לא תאמינו אילו שקרים חשפנו: שמות, מקומות עבודה, כתובות, הכל מצוץ מהאצבע."
אלי לגם מכוס מים כמו איש שיווק משופשף בזמן שהסבתא והנכד המתינו למוצא פיו. הם כבר היו בכיס שלו.
כן, הוא בהחלט ידע למכור.
"במקרה שלכם," המשיך אלי, "יש לנו כמה קצות חוט להתחיל מהם. ראשית, נעדכן את עורך הדין שפיצר שאנחנו עובדים בשבילכם עכשיו. אני אנצל את קשריי הטובים איתו כדי לבדוק אם תעודת הזהות שהוצגה לו מזויפת, ואבדוק את יתר הפרטים שמסר לו המתחזה. במקביל, נערוך חקירה בפנימייה של האח הצעיר – למצוא את בנימין האמיתי יהיה הקלף האולטימטיבי כנגד המתחזה הזה."
אלי נשם עמוקות, כנראה קיבל החלטה, ואמר, "בחקירה שלכם יש לחץ של זמן, ולכן אני אטפל בעניין באופן אישי יחד עם נתי כץ שלנו. נתי הייתה עד לא מזמן חוקרת מוערכת מאוד במצ"ח, ויש לה כישורי חקירה ייחודיים שיכולים לעזור לנו במקרה הזה."
יוסי ונעימה הביטו בי בחשש.
"היא לא קצת צעירה בשביל זה?" שאלה נעימה.
"נתי חדה וקשובה," אמר אלי, "עבודת שטח זה הספציאליטה שלה, ואני מבטיח לכם שהיא לא משאירה אבן על אבן. כמו במקרים אחרים של התחזות, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים."
"כל עוד זה בפיקוח שלך..." החלה נעימה לומר.
"נתי תעבוד צמוד אליכם," נכנס אלי לדבריה. "עליכם לסייע לה כאילו היא אני. כשנתקדם, תקבלו ממני את כל המידע. היא – שאלות, אני – תשובות. אוקיי?"
יוסי ונעימה הנהנו. פניהם נותרו מתוחות כשנכנסה אודליה המזכירה עם טפסים לחתימה.
"ועכשיו, אחרי שגמרנו עם הטופסולוגיה, אפשר להמשיך," אמר אלי ונשען לאחור, מרים את החגורה מעל הכרס שלו, "מה שם הפנימייה שבה היה בנימין עד לפני שבועיים?"
"הוא היה בשקמה, ליד אבו גוש," אמרה נעימה, פתחה את תיקה השחור בנקישה והושיטה לאלי כרטיס ביקור פשוט בצבע קרם, מקומט בקצוות. "הנה הפרטים."