בלבנט נולדנו כולנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בלבנט נולדנו כולנו
הוספה למועדפים

בלבנט נולדנו כולנו

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

המסאוּת שעליה תהילתה של ז'קלין (שוחט) כהנוב (1979-1917) היא סוגה של כתיבה אישית עיונית מעמיקה, המבוססת על שיטוט בין אנשים ומקומות במרחב הלבנטיני. במסותיה ובסיפוריה הלבנטיניות מבטאת חריגה מהמקומי, הכרת "האחר" (כמו האפריקאי, ההודי או היפני), ומבט מקורי אל עבר סופרים, מנהיגים ויבשות הרחוקים מן העין.

עורך האסופה, ההיסטוריון וחוקר התרבות פרופ' דוד אוחנה, הוא חוקר נודע של יצירת כהנוב, מחבר הספר הלבנטינית − ז'קלין כהנוב: ביוגרפיה אינטלקטואלית (כרמל, 2022), ועורך קובץ המאמרים ז'קלין כהנוב: בין שני עולמות (כתר, 2005).

פרק ראשון

מבוא: ממזרח השמש[55]
אני יודעת שלחיבורים, מאמרים וקטעים אוטוביוגרפיים אלה, שנכתבו במשך השנים ושהקשר ביניהם רופף, אין מבנה פורמלי, אחדות נושא והמשכיות של ספר שנכתב מתוך נקודת ראות מסוימת אחת על נושא מסוים אחד. אולם לקטעים המוצגים כאן יש מין אחדות, מפני שהם צומחים מתוך תשתית פורייה עתיקה, מיתית ומציאותית גם יחד, אם כי בלא קווי מִתאר משורטטים בבירור בזמן או במרחב. סמיכוּת אקראית במידת־מה זו משקפת, אולי, את מורכבויותיו והיבטיו הרבים של הלבנט, שבו, כמו בחפירה ארכאולוגית, קטעים שונים, הקשורים לאנשים שונים בתקופות שונות, נחשפים בו־זמנית.
אני מבקשת לגלות עקבות של עֲבָרִי כאן. אך אי־אפשר להפריד אותם מן ההיסטוריה של עמים אחרים שחיו באזור זה או עברו דרכו; שורשיהם ושורשינו שזורים אלה באלה, וכך חיינו היום, דרך עוצמת הסכסוך עצמו הכובל אותנו לקרב. במובן מסוים, חפירה זו שלי, דרך ממדים רבים של זמן אנושי, התחילה אי־אז בילדות, בתקווה שמתוך הרסיס היהודי־מזרחי השבור הקטן שלי אוכל להרכיב מחדש שלמוּת חיה. בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, ישראל היא עכשיו חלק מהלבנט כפי שהייתה בימי קדם, והיא מעצבת את גורלותיהם של האנשים באזור זה כפי שהם מעצבים את גורלנו. אני סבורה שהחוויות המתוארות כאן, חרף הדו־משמעויות שלהן וסתירותיהן, עשויות להתברר כמועילות לקוראים.
אילו כתבתי ספר זה היום, הוא היה שונה, הססני פחות, החלטי יותר. אולם בנעוריי חוויתי את התפרקותן של דרכי חיים וחשיבה מסורתיות, והתאמה ניסיונית, מתרצה־למחצה מרדנית־למחצה, לתרבות המערבית. החינוך הפורמלי שלי הוא מערבי, רגישויותיי העמוקות ביותר אינן כאלה, וכמו במקרה של אנשים רבים אחרים, תמיד ניצבתי מול הצורך ליישב בין מבנה־העל המערבי לבין זהות ששורשיה אינם מצויים בעולם המערבי.
הצורך בהתאמה לעולם המודרני והקשר הרגשי לעבר המסוים שלך נתפסים תחילה באורח טבעי למדי במונחים של עימות, המבוטא כאן לעתים קרובות. יש לאנשים מסביבנו חוויה דומה, תוך שהם חותרים לשמור על זהותם אך להשתייך למאה ה־20. אחדים, הנמשכים לעולם המערבי, משילים מעליהם את זהות העבר שלהם כלבוש בלוי, הנזרק אחר גֵו. אחרים נאחזים בעבר ומפנים את עורפם לאתגר שבכל דבר חדש. וישנם אלה שמשחוו את העולם המערבי, כמהים לשריד כלשהו של עברם, אולם כזה שהשתנה ומוקרן בממד חדש של העתיד. ביסודו של דבר, זה מה שישראל עשתה בנוגע למסורת היהודית. זוהי התנסות רבת־ערך, מפני שבעוד שישראל התנתקה במידה מסוימת מן העולם המערבי, היא בהחלט יכולה להפיק את התועלת המרבית מן הכלים האינטלקטואליים, המדעיים והטכנולוגיים שלו. זו אולי ההבטחה שהיא מציעה לאנשים אחרים החיים במסורת השמית בעיקרה של הלבנט.
אך משום שישראל הצליחה – ובאיזה מחיר – אנחנו נוטים להתעלם מן העובדה שאנשים אחרים סביבנו נתונים עדיין במכאובי ניסיון טראומטי, שבאמצעות כוח הנסיבות הופכים חריפים יותר. לדוגמה, הערבים נחשבים "לא הגיוניים", מבלי שייעשה ניסיון להבין את המוטיבציות שלהם, הנובעות מלוגיקה של תשוקה, ספק, פחד וייאוש. אולם ייאוש זה מיועד להשפיע עלינו בעתיד כמו בעבר, מפני שאנו מעורבים לעתים מזומנות בטרגדיית המלחמה. לא משנה כמה מלחמות יהיה צורך עוד לנהל, יהא עלינו למצוא איזושהי חלופה ללוחמה אם אמור להיות לנו עתיד משותף בחלק זה של העולם.
אינני היסטוריונית, ארכאולוגית, פילוסופית או סוציולוגית, כך שבמקרה הטוב אוכל רק לתאר את החוויה של חיים בממד מסוים של העבר העשוי להיות רלוונטי לישראל, בתקופה שבה ישראל מעורבת עמוקות וישירות יותר בגורלם של האנשים הסובבים אותה. כמו יהודים רבים שהגיעו לישראל ממה שמכוּנה ארצות המזרח, הקשר הרגשי שלי לארץ זו חב מעט לציונות, אך הוא ספוג מודעות לכך שאנחנו ילידי הלבנט, באותה מידה ממש כמו הערבי־מוסלמי. לאמיתו של דבר, העם העברי, או אם אתם מעדיפים, העם היהודי, הוא יליד המקום, ואין זה משנה כמה זמן נעדר לפני שחזר, שורשיו נמצאים כאן.
אולם יחד עם רבים אחרים, הובכתי מהלך הרוח, מן התרבות המתפשטת בכול, שגרמה לישראל להיראות כאנטיתזה ללבנט וכבזה לו. הלחצים בכיוון של שילוב, או היטמעות, של עולים חדשים מארצות לא־מערביות הם עצומים, וקשה לעמוד בהם. אין ספק שיש צורך להסתגל, אך אין לוותר בהכרח על העבר כלא־רלוונטי. הדבר עלול לסכן את שלמותה המוסרית ואת עצם קיומה של ישראל. אף על פי שאתה מבין כי ישראל מוקפת אויבים רבים, מאוימת ונתונה במצור, אינך יכול להיות בטוח תמיד שהיא יכולה, או צריכה, למצוא את מקומה בלבנט. האם אין שום חלופה למצב קבע של מצור? שורה חדשה של שאלות מתעוררת באשר לזווית הראייה כלפי ישראל, ובנוגע לקשר של ישראל לעמים האחרים של האזור. כמה מן החיבורים הכלולים כאן משקפים דילמה זו. לאור העובדה שלא מתאפשר לנו לחיות בגטו יהודי קטן ומוגן ללא הפרעות מצד שכנינו, אנחנו מעורבים בהכרח עם האנשים סביבנו. אם ישראל מייצגת מהפכה בקיום היהודי – והיא אכן כזו – כמו בכל התהליכים המהפכניים האחרים, היא נועדה להשפיע על אחרים. מכיוון שאנחנו כאן ומתכוונים להישאר, יהא עלינו להציע לאנשים האחרים באזור איזושהי חלופה בת־קיימא, משהו שהציונות לבדה אינה יכולה לעשות. הציונות הייתה חיונית בבניית ישראל, אך יש לה משמעות מועטה או שאין לה כלל משמעות עבור לא־יהודים, והיא אינה רוצה בזה. אין זה משנה כמה יהודים מיישבים את הארץ הזו, ישראל עדיין תהיה בחלק זה של העולם, ולפיכך שאלת הקשר שלה לאנשים אחרים באזור היא זו שצריכה להעסיק אותנו. מסגרת לבנטינית מודרנית, הכוללת אנשים שהם שונים, שווים ובני המקום במידה שווה, עשויה לספק דפוס בר־ביצוע – לא מושלם, אבל בר־ביצוע – לדו־קיום.

***

ברצוני להבהיר את המושג לבנט, שקנה לו בישראל משמעות לוואי של גנאי, מפני שבלא מחשבה אימצנו גישות אירופיות במקום לראות את עצמנו כעם ילידי החוזר הביתה. הלבנט הוא ארץ של ציביליזציות עתיקות שאי־אפשר להבדיל בחדות בינן לבין העולם הים־תיכוני, והוא אינו זהה במשמעותו לאסלאם, גם אם רוב תושביו מוסלמים. המוסלמים בעצמם משתייכים לכיתות שונות – בעיקר הסונים והשיעים – ולא כל אלה הם ערבים או אפילו דוברי ערבית. לטורקיה ולאיראן, למשל, אין שום טענה לערביוּת, וכך גם לפקיסטן ולניגריה, גם אם הן נוהגות על פי האסלאם. ללבנט יש אופי והיסטוריה משלו. הוא נקרא "קרוב" או "תיכון". קרוב ביחס לאירופה, לא לעצמו. במבט מאסיה, הוא יכול להיקרא בדיוק באותה מידה "המערב התיכון". כאן, לאמיתו של דבר, אירופה ואסיה הסיגו זו את גבולה של זו שוב ושוב, מותירות את חותמן באנדרטאות מתפוררות ובזיכרונות מעורפלים של אנשי הלבנט. מצרים העתיקה, ישראל העתיקה ויוון העתיקה, סוריה, אוּר ובבל, צוֹר, צידון וקרתגו, קונסטנטינופול, אלכסנדריה וירושלים הן כולן ממדים של הלבנט. כך גם היהדות, הנצרות והאסלאם, שהתנגשו בעימות דרמטי והניבו תרבויות עולם, שוברות את תתי־התרבויות המקומיות העיקשות ואת הזהויות רבות־הרבדים של אנשי הלבנט. הלבנט איננו מערבי או מזרחי, נוצרי, יהודי או מוסלמי באורח בלעדי.
בשל המגוון שלו הושווה הלבנט לפסיפס – פיסות אבן בצבעים שונים המרכיבות תמונה אחידה. עבורי הוא דומה יותר לפריזמה שפאותיה מחוברות באמצעות קו גבול חד של הבדלים, אך כל אחת מהן, בהתאם למיקומה ברצף זמן־חלל, משקפת או שוברת אור. לאמיתו של דבר, תפיסת הרצף כלולה במילה לבנט כמו במילה מזרח, ואולי הגיע הזמן שהלבנט יעריך את עצמו מחדש על פי אורותיו־שלו, ולא יראה את עצמו דרך הכוונת של אירופה, כמשהו אקזוטי באורח מוזר, לאה, חולה וחסר חיים כמעט.
תחייתה של ישראל משנה באורח קיצוני את היחסים בין אוכלוסיות הלבנט, משום שהיא מסמלת ישות דינמית חדשה שצמחה מתוך מיתוס עתיק, שמקורותיו היו כאן. אנשי האזור צריכים להשלים עם משמעותם של ישראל וישראלים היום – לא רק מבחינה תאולוגית, אלא גם עם דמותו החדשה של היהודי, שעברה תמורה מדהימה כל כך. הפריזמה הסתובבה, מַפנה פאה כהה עד כה אל האור, כך שמיקומן של כל הפאות האחרות השתנה בהתאם.
עוצמתו של הסכסוך הנוכחי גורמת לנו לראות את ישראל כמובלעת יהודית קטנה מוקפת בים ערבי מוסלמי המוכן לבלוע אותה, אך מאחורי הפאה של לאומנות ערבית עדיין קיימות ישויות תרבותיות, פוליטיות, לשוניות, אתניות ודתיות רבות, שאינן ערביות ולא מוסלמיות, לא דוברות ערבית, אף על פי שהן ילידות האזור כמו המוסלמים והערבים, ויש להן זכות להיות כאן באותה המידה.
בנייה מחדש של לבנט פלורליסטי עשויה להציע חלופה בת־ביצוע לאימפריאליזם, לנאו־קולוניאליזם, לשליטה ויריבויות נוצריות, מוסלמיות או של המעצמות הגדולות, על ידי הצעת מסגרת שבה לבני אדם ישנה הזכות להיות חופשיים, שונים ושווים, לא זו שבה ה"עליון" ישעבד, יחסל או לפחות יסבול אחרים בשם האוניברסליוּת.
אנחנו נוטים לשכוח שללבנט הייתה היסטוריה ארוכה ומורכבת הרבה לפני הכיבוש המוסלמי, ושרבים מאנשיו מעולם לא ויתרו על זהויותיהם המיוחדות, למרות שהם הסתגלו בדרכים מסוימות על מנת לשרוד. הדרוזים והמרונים בלבנון ובסוריה, הכורדים והנוצרים הנסטוריאנים בעיראק, הקופטים במצרים, הדומים לקהילות היהודיות העתיקות הפזורות מתימן עד מרוקו, הם ילידי האזור לא פחות מאלה שהמירו את דתם לאסלאם. האם על כולם להיות מדוכאים תחת קבלת מרותו של האסלאם המחופש בלבוש החדש של לאומנות ערבית? אחדים, כמו הכורדים והישראלים, מתנגדים. אחרים, כמו הקופטים, חייבים לשמור כרגע על פרופיל נמוך. אבל מועטים, אם בכלל, מסכימים פשוט להיעלם.
מאחורי העימות הישראלי־ערבי הדרמטי, גורלם של אנשים רבים אחרים ועתידו של האזור עצמו נתונים על כף המאזניים. לכורדים יש סיכוי טוב יותר להשיג את עצמאותם כל עוד ישראל מהווה מקור דאגה גדול לשליטים העיראקים; המרונים בלבנון אינם יכולים להיבלע או להתחסל על ידי הרוב המוסלמי כל עוד ישראל נמצאת שם. כמה מהם יודעים זאת, ללא ספק, גם אם אנטישמיות מושרשת עמוק מנעה מקבוצות רבות הנאבקות על הישרדותן־שלהן להעריך במלואה את חשיבות קיומה של ישראל עבורם. השגיאה החמורה של סורים ולבנונים נוצרים עלולה בהחלט להיות תמיכה בערביוּת למען היתרון המיידי שזו העניקה להם על פני מיעוטים אחרים (יוונים, ארמנים, קופטים ויהודים), שלא טענו ל"ערביוּת", תוך שהם שוכחים שהישרדותם־שלהם הייתה תלויה במסגרת לבנטינית ולא במסגרת ערבית או מוסלמית מונוליתית.
כולנו דבקנו באיבות ישנות מעברנו – אתניות, תאולוגיות ולאומיות – ולא עשינו כל ניסיון לפרש אותן מחדש במונחים שיהיו מכלילים ולא בלעדיים. החייאת מושג הלבנט כישות גאוגרפית, הכללת תרבויות רבות ועמים ילידים באמת, עשויות לסייע לנו ליצור בין ישראל לאנשים אחרים באזור הסכמה כללית הנובעת מקבלת המגוון לא כרע בלתי נמנע, אלא כטוב חיוני. חששותינו־שלנו בנוגע להיטמעות ולבנטיניזציה מונעים מאיתנו להדגיש באור החיובי ביותר את חשיבותה של ישראל חזקה ועצמאית בלבנט, שיכולה להיות לה השפעה דינמית. עצם העובדה שאנו ייחודיים מאוד בנוגע להיסטוריה, לשפה ולתרבות שלנו מספקת הבטחה שמה שאפשר לכנות ה"התפשטות" או ה"אימפריאליזם" שלנו אינו יכול להיות בלתי מוגדר בזמן, אלא יהיה מוגבל בזמן, כפי שהיה במקרה של ביזנטיון ושל האסלאם. ישראל יהודית מבטיחה את הערובה הטובה ביותר לחירותם של אנשים אחרים באזור שהם לא פחות ייחודיים ואינם מוכנים להיטמע בתוכנו – בדיוק כשם שאנחנו איננו מוכנים להיטמע בתוכם. אפילו אלה הנתונים עכשיו בעיצומה של פאן־ערביוּת מהפכנית עשויים עדיין לגלות שהפתרון של לבנט פלורליסטי הוא חלופה הגיונית לאנרכיה הנוצרת בשם האחדות הערבית המקפת, גם אם המתעתעת במידה רבה.
התפיסה של לבנט הנבנה מחדש עשויה לסייע לנו להגדיר מחדש את עצמנו ביחס לאחרים. בעוד שלציונות יש משמעות מועטה בעיני אנשי האזור שביניהם אנו חיים, לישראל עצמאית, המגנה על זכותה להיות עצמה, עשויה להיות השפעה גדולה הרבה יותר. אולם, לרוע המזל, תפיסות מערביות מונעות מאיתנו לעתים קרובות למצוא שפה שתבטא את תפיסתנו את עצמנו, ואולי יהא עלינו לעקוף אותן על מנת לתקשר ישירות במונחים של הרגישויות ההיסטוריות שלנו.
התפיסה של מדינת־לאום נראית מודרנית או מתקדמת בנוגע לבליל של הקהילות בלבנט, אולם במונחים עולמיים ייתכן שאבד כבר הכלח על מדינות הלאום. ובכל זאת, מבחינה פסיכולוגית, בני אדם עדיין חשים בצורך להשתייך לקהילות קטנות יותר, נעימות ונוחות יותר, ועדיין אכפת להם מעברם האישי. באורח בולט, בעוד שאירופה מתאחדת, תושבי בריטני, הבאסקים, הוולשים, הפלמים, האירים והסקוטים עומדים על האוטונומיה התרבותית שלהם כנגד מדינת הלאום הכוללת־כול. יתר על כן, קבוצות חדשות יותר מתגבשות כתוצאה מהגירה בעקבות התפוררותן של האימפריות האירופיות – אפריקאים, פקיסטנים, אנשי הודו המערבית והודו סין, אלג'יראים, וכו'. הם מהווים מובלעות חברתיות ותרבותיות חדשות באירופה – במידה רבה כפי שהיהודים היו פעם באורח בלעדי כמעט – בלא דרישות טריטוריאליות בסביבתם החדשה. הם אינם רוצים להיות משולבים או להיטמע לחלוטין במדינת הלאום; הם שומרים על קשרים עם ארצות המוצא שלהם. הם מהווים אומות – עַם – במידה רבה על פי הדפוס הלבנטיני הישן. במילים אחרות, מדינת הלאום המערבית עצמה עוברת לבנטיניזציה. סוגים שונים של קהילות, משולבות בישות רחבה יותר, מאורגנת בצורה רופפת למדי, עשויים לספק פתרון במקרים הרבים שבהם על אנשים שונים לחלוק את אותו מרחב גאוגרפי. מקבצי בני אדם המורכבים לפיכך ממעגלים מצטלבים, בעלי מרכז משותף, חופפים בחלקם, ומזהויות אתניות, רוחניות או תרבותיות, אינם תואמים ואינם יכולים לתאום יחידות טריטוריאליות קבועות במדויק.
במידה ניכרת, לישראל אין עדיין גבולות קבועים או מוכרים, כך שבעוד שאחדים עשויים להתווכח בשאלה אם עלינו להתקיים בכלל, ישראלים מתווכחים בנוגע לגורל חברון, שכם ויריחו. אך מה שעבורנו הוא שכם הוא נבלוס עבור אחרים – ששוכחים ששמה אינו ערבי, אלא נגזר מן השם היווני נאופוליס. בשום מקום הקשר ההדוק של רגשות מנוגדים כלפי אבות־אבותינו המיתיים אינו ברור כמו במקרה של חברון – אל־חליל עבור המוסלמים – מפני ששם אלוהים קירב אליו את אברהם. יש בינינו מחלוקת חריפה בשאלה מיהו הבן האהוב והמועדף, ומאיזו רעיה. הנושא עדיין טעון רגשית עבור בני ישראל ובני ישמעאל גם יחד. פטירת מושגים אלה כלא רלוונטיים, כאמונות תפלות מיושנות, והמלצה על עיצוב מדינות על פי הדגם האירופי, יש בהן מעט היגיון, מפני שהן היהודים והן המוסלמים באסוציאציות המודעות והתת־מודעות שלהם קשורים עמוקות לפרשנויות הסותרות של אותו מיתוס בסיסי. דווקא בהקשר של המחלוקת שלהם עשוי להימצא פתרון – מן הרגע שבו כל אחד יכיר באחר כיורש לגיטימי, הזכאי לחלק מן הירושה החומרית והרוחנית.
שוב ושוב נאלצו בני אדם ללמוד לחיות יחד באותו מרחב טריטוריאלי ומיתי על מנת לשרוד. אולי זהו הלקח ההיסטורי הגדול של הלבנט, מכיוון שהיה על כל ישות לוותר על חלק מטענתה לאוניברסליוּת חובקת־כול – החופפת לעתים קרובות כל כך אימפריאליזם ודיכוי. פלורליזם כאן הוא הסם הנגדי, החיוני לתביעות טריטוריאליות בלעדיות, סותרות זו את זו, המבוססות על עניין כפייתי במונותאיזם – בריבוי צורות – שכל אחת מהן רואה את עצמה ביהירות, לאמיתו של דבר, כישות היחידה שאלוהים מדבר איתה.

***

ישראל היא חלק מן הלבנט, ועשויה להפוך לגורם חשוב של תחייתו באמצעות אימוץ אסוציאציה של עם שונה יליד האזור, המבקש לקיים עצמיוּת תרבותית או אתנית נפרדת, בעודו חולק יתרונות של התפתחות כלכלית מתוכננת בִּמקום האנרכיה, ההתפוררות החברתית וההרס הכלכלי שהמשטרים הערביים הנוכחיים מחישים. הפיכת הלבנט לברית של עמים חופשיים ועצמאיים, כאשר כל אחד מהם מוכן לזנוח את דרישות הלאומנות המוגזמות שלו ולכבד את זכויות המיעוטים שבקרבו, עשויה לסייע בחיסול המשברים המתמשכים המסכנים את יציבותו ושגשוגו של האזור כולו. מסגרת זו אינה צריכה להיות אזורים של אינטרסים אמריקאיים או רוסיים, אלא תוכל לארגן את משאביה־שלה באורח כלכלי יותר מאשר עד כה. זהו רעיון שישראל צריכה לקדם, משום שבטווח הארוך כולנו עומדים להפסיד על ידי היגררות לתוך מערבולת היריבויות בין המעצמות הגדולות, המנצלות את האיבות ההדדיות שלנו, אך מגיעות להסכם ביניהן. הסיכוי הטוב ביותר שלנו לשלום ולהישרדות עשוי להיות הפיכת המהפכה הציונית ללבנטינית.
צורך זה אינו צריך לבוא בהכרח על חשבון היהודיוּת שלנו או קשרינו עם קהילות יהודיות מחוץ לישראל. בסופו של דבר, יהודים קשורים באמצעות קרבה רוחנית, במידה רבה כמו מוסלמים וקתולים, וחשים קשר רגשי לישראל, כפי שאמריקאים ממוצא יווני, איטלקי או אירי חשים כלפי ארצות המכורה שלהם. יהודיוּת היא ללא ספק דאגתנו העמוק ביותר, אבל אל לה להיות סגורה בפני אחרים. מן הרגע שבו הפכנו לישות טריטוריאלית ופוליטית, נזקקנו לבעלי ברית באזורנו הקרוב ביותר לא פחות משאומות גדולות זקוקות לכך. השאלה כמה זמן נוכל לשרוד לבדנו תוך ניצחון במלחמות, אך מבלי לזכות בשלום, צריכה להעסיק את מחשבתו של דור חדש שבעיותיו והאינטרסים שלו דומים למדי לאלה של מיעוטים אחרים ולא־ערבים או לא־מוסלמים אחרים בלבנט.
העובדה שיהודים ויוונים יכלו לשמור על עצמם ולשמר את תרבויותיהם בלבנט במשך מאות בשנים, מבלי להיטמע, או להטמיע זה את זה, בשעה שהרמות הכלכליות והתרבותיות שלהם היו שוות, עשויה לספק דגם מעניין עבורנו עכשיו ולהרגיע את חששותינו בנוגע להתבוללות או לבנטיניזציה. היוונים, במידה רבה כמו היהודים, שהיו במשך זמן רב גיבוריו ויריביו העיקריים של הלבנט, נעו דרך קבע הלוך ושוב באזור ים התיכון, לעתים מחזיקים בארץ מולדתם, ולעתים לא, אך מעולם לא מוּכלים בו לחלוטין. היוונים מספקים דוגמה מאירת עיניים לשינוי המתמיד של עם שבמהלך הזמן עדיין שומר על יסודות בלתי משתנים אחדים. תרבותה של יוון העתיקה חדרה למצרים, לפלשתינה ולאסיה הקטנה. בתרבות ההלניסטית של אלכסנדריה, יהודי ויווני נפגשו, ומחלוקותיהם הדיאלקטיות סיפקו את הבסיס האינטלקטואלי שממנו צמחו הנצרות ומה שנחשב עכשיו כציביליזציה המערבית. יווני ויהודי התעמתו זה עם זה גם ביהודה, שבה ההשפעה ההלניסטית לא הייתה בשום פנים ואופן חסרת חשיבות. יוונית, שפת הציביליזציה, שימרה את עצמה בלבנט זמן רב לאחר שיוון הפכה לפרובינציה של האימפריה הרומית, והאימפריה הביזנטית־יוונית הפכה למרכז העולם התרבותי לאחר נפילת רומא בידי הברברים של הצפון. כאשר קיסרי ביזנטיון בחרו בנצרות, היוונית ולא הלטינית שלטה בכיפה והפכה לשפה הליטורגית של הכנסיות הנחשבות עכשיו מזרחיות.
אפילו כאשר ביזנטיון נפלה בידי האסלאם, אוכלוסיות גדולות דוברות יוונית המשיכו להתקיים בתוך האימפריה העות'מאנית ובערים ים־תיכוניות, במידה רבה כמו היהודים במזרח אירופה. הרנסאנס היה קשור ישירות ליציאתם מטורקיה של מלומדים יוונים ויהודים, שלקחו איתם כתבי־יד עתיקים והביאו השפעות תרבותיות חדשות, אלה של ימי קדם, שהאצילו על התרבות המערבית.[56] לפיכך, תרבות הלבנט, סינתזה משתנה תמיד של סגנונות רבים, שגשגה בכמה ערים; קונסטנטינופול השתלטה במקום שבו אלכסנדריה הפסיקה. ונציה ורוונה, טולדו וקורדובה במהלך ימי הביניים, גילמו היבטים רבים של התרבות הלבנטינית בשולי העולם המוסלמי. בימים מאוחרים יותר אלה הייתה אלכסנדריה עיר לבנטינית ולא ערבית, עיר שבה יווני ויהודי חידשו את הדיאלוג שלהם בהצטלבות רחובות הנקראים נבי דניאל ופרולמי. הקבוצות האתניות הללו היו יסוד מוּכוון מערבה, יסוד ילידי למחצה או לבנטיני, שעשוי היה להציב שוב את הלבנט כממשות על מפת העולם. אולם המהפכה הערבית הרסה אפשרות זו, וכרגע זוהי דווקא תל־אביב המגלמת את ההיבט המערבי של תרבות הלבנט בשולי העולם המוסלמי. ישראל היא הנשאית עכשיו של תרבות נמרצת חדשה, המורכבת מנטיות שונות, שמקורות כולן הן כאן.
באורח מפתיע, בדיוק כאשר ההשפעה התרבותית המערבית היא בשפל המדרגה, והיוונים מנותקים כמעט לגמרי מן הלבנט, העם העברי, המהווה את היסוד השני, הילידי־למחצה, המנוסה, שהִרבה יותר לנדוד, בתהליך השינוי הלבנטיני, פעיל שוב. לישראל המודרנית, המסמלת תרבות מדעית וטכנולוגית, ומהפכה חברתית מרחיקת־לכת, חייבת להיות השפעה, משום שהיא מהווה איום לשמרנות הסטאטית שהאסלאם דבק בה מאחורי החזות הערבית המהפכנית שלו. מדע וטכנולוגיה מעניקים לנו הזדמנות שמעולם לא הייתה קיימת לפני כן, של הדיפת המדבר המאיים לבטל את ההישגים שהשיגו הפעילים, של המתמודדים שקראו תיגר על הראייה הפטליסטית הרווחת של הניסיון האנושי. יעקב במסורת היהודית – במידת־מה כמו פרומתאוס במיתולוגיה היוונית – הוא אב־טיפוס של קריאת תיגר זו. יעקב אינו נכנע לרצון אלוהים, ואין הוא מובס על ידי האלים, אלא מכונן שותפות פעילה עם הרצון האלוהי, כגורם נבחר – ונבחר בידי עצמו. אלוהים מדבר אל גברים ונשים המפרשים את פקודותיו, יותר מאשר אל אלה המקשיבים ומצייתים באורח סביל, על מנת לכונן איתם ברית. האם אין זה עצם המעשה של היאבקות נגד רצונו העיוור לכאורה של הטבע ורצונו השרירותי של אלוהים, שהוא עיקרו של תהליך מהפכני – וכן גם מעשה של שינוי מתמיד באמצעות מאמץ יצירתי דינמי, ולא באמצעות כניעה סבילה?
ישראל נמצאת בקו הראשון של מאבק מהפכני זה, אך היא אינה יכולה להיות נושאת הלפיד עבור עצמה לבדה, אולי משום שהיא מטבעה חלק מן הלבנט. לפיכך, למשל, איכרים ערבים בגדה המערבית ובעזה לומדים טכניקות חדשות של ייצור חקלאי, ופועלים ערבים מן האזורים הללו העובדים בישראל מקבלים תשלום על פי תעריפי ההסתדרות. נשים ערביות כלולות בכוח עבודה זה, והעובדה שהן נהנות מהכנסה עצמאית תשנה ללא ספק את דרך חייהן, כפי שקרה בקרב קהילות יהודיות מזרחיות, אם כי כאן השינוי ייקח לבטח פרק זמן ארוך יותר ויהיה מקור גדול יותר לסכסוך. נטייה זו להאחדה, ניסיונית ומלאת קשיים ככל שתהיה, פירושה קריסת המעמד הבינוני הפאודלי, שאמצעי הייצור שלו שאבד עליהם הכלח רווחיים רק מפני שהם מקוימים בידי עבודה זולה ולא מיומנת.
צעירי בית הספר התיכון באזורים הללו, רובם מרקע של המעמד הבינוני, נקרעים בין דחפים סותרים, בין לאומנות, אינטרסים מעמדיים, ורצון כן בשינוי. אולי הם אינם יודעים מה רצונם, פרט לכך שאינם רוצים שזקניהם יסדירו את ענייניהם עבורם. לעתים קרובות הם מוצאים את עצמם בעימות ישיר עם ישראל. נערות, למשל, פעילות הרבה יותר מבחינה פוליטית מאשר בעבר, ולמרות שהמחאה שלהן מכוונת נגד הכיבוש הישראלי, ספק רב אם הן ישובו אי־פעם מרצון לסטטוס־קוו החברתי ששרר לפני יוני 1967. באורח פרדוקסלי, הנוכחות הישראלית היא זו הנותנת לצעירים הללו הזדמנות לפעול יחד.
חברות החיות ברמות שונות של התפתחות אך בקרבה רבה אינן יכולות פשוט להתעלם זו מזו; כאשר לא קיים שום קשר אחר – בשל היעדר תקשורת – העימות מוּעד להיות אלים. ארגוני הטרור יכולים לנצל את אי שביעות הרצון של האוכלוסייה הערבית, אבל אין להם תוכנית להציע, פרט לחזרה לפלסטין האוטופית, שבמידה שישראל תיעלם, תוטרד בידי סתירות פנימיות של חברה ערבית־מוסלמית לעומת העולם המודרני, בעיה שהמהפכנים הללו מתעלמים ממנה במכוון. הדרך הטובה ביותר שלנו לפעול נגדם עשויה להיות השקת תוכניות ורעיונות מעשיים לשיקומו החברתי, הכלכלי והפוליטי של הלבנט. הפלסטינים ימצאו את מקומם בו אך לא במסגרת ההגמוניה הערבית השוללת את חירותם וזכויותיהם של לא־ערבים החיים בקרבם.
אולי יהא עלינו לחשוב במונחים של חלופות לטווח ארוך, לוּ רק מפני שהשפעותיהן של הבעיות הפנימיות של חברות ערביות־מוסלמיות יפגעו בנו במשך זמן רב בעתיד. המאורעות הוכיחו שישראל אינה יכולה לבודד את עצמה מן האזור שבו היא מוצאת את עצמה, כך שמהפכה חברתית מתוכננת במודע עשויה להציע חלופה למלחמה, על ידי הפיכת המהפכה הציונית לכזו שתערב את כל אנשי הלבנט, שלא יהיו עוד קשורים יחד אך ורק באמצעות הסכסוך הישראלי־ערבי.
מבחינה טכנולוגית וחומרית, לארצות הברית ולברית המועצות יש יותר מה לתרום לאזור מאשר ישראל – בייחוד בכלי נשק – אך נוכחותן המשותפת פירושה שימור הלבנט כזירה ליריבויותיהם. אולי זה פועל לטובת ההנהגה הערבית הנוכחית והמעמד הבינוני המוסלמי התומך בה, אך אין זה פועל לטובתם של אנשי האזור. ניתן להכריז בבירור על החלופה: קִדמה ועצמאות לצד ישראל, או מלחמות וצורות חדשות של קולוניזציה בלעדיה. מלחמת ששת הימים הזניקה את ישראל ככוח בלבנט; יהיו אשר יהיו ההסדרים שייעשו בנוגע לגבולותינו שאינם מוכרים עדיין, חוסר האיזון בין החברות השונות שלנו נותר על כנו, ואינו מותיר לנו ברירה אלא להפוך את הלבנט למודרני תוך שאנו ממשיכים לרחוש כבוד למגוון שלו.
הסכסוך הנוכחי נוטה לגרום לנו לחוש מכותרים ומבודדים, כך שאנו דבקים בעקשנות ביהודיוּת כממד האנושי העיקרי שלנו. במובן מסוים, זה מהווה את הנשק היעיל ביותר של לוחמה פסיכולוגית שהמנהיגים הערבים הנוכחיים ובעלי בריתם מחזיקים במאגר כלי הנשק שלהם. ובכל זאת, הישרדותנו קשורה ישירות למגוון לבנטיני במסגרת מודרנית, במאבק משותף נגד כל הגמוניה שלטת. מה שמונע מאיתנו, על פי רוב, מליטול בידינו את ההובלה בהפצת האידאל של פדרציית לבנט, הוא הניסיון היהודי המיוחד – הכאוב במיוחד – שלנו. ישראל חופשייה לבקש הגירה יהודית ברובה כשם שעיראק, נגיד, חופשייה לפתוח את שעריה להגירה ערבית־מוסלמית. רק במסגרת ההגמוניה הערבית ההגירה היהודית אמורה להתחסל.
מחסום פסיכולוגי אחר המפריע לנו בלבנט הוא שכולנו חיים על פי תפיסות בלעדיות באורח הדדי של זמן היסטורי, שכולן טעונות מבחינה רגשית ומהוות חלק מן הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו כבני אדם, בשעה שאנו מתקיימים יחד באי־נוחות עכשיו. על פי לוח השנה העברי, אנחנו נמצאים בשנת 5729 (1968), בעוד שלוח השנה המוסלמי, שראשיתו במנוסתו של מוחמד ממכה, עומד ב־1348. הזמן הנוצרי מתארך את כל האירועים כלפני הספירה ואחריה, כאילו כל מה שאירע לפני או מחוץ לנצרות היה בעל חשיבות משנית. ירושלים היא סמל להתנגשות זמנים זו על בסיס התגלויות אלוהיות, עם טענות להיותן מוחלטות, בלעדיות ואוניברסליות. לפיכך, עבור רבים מאיתנו, ירושלים מעולם לא הייתה דבר פרט ליהודית, אפילו כאשר נתפסה בכוח על ידי אחרים; עבור האחרים הללו נחשבנו לא קיימים כמעט.
שיקומו של לבנט שיושכן בו שלום מצריך לא רק התאמה של מגוון במרחב, אלא גם הסתגלות לממדי הזמן האנושיים הללו. עלינו להעריך מחדש חישובי זמן פסיכו־היסטוריים אלה כקשורים זה לזה ויחסיים, ולא כנפרדים, עוינים זה את זה ומוחלטים. אילו פתחנו בחקר הפרה־היסטוריה, היהדות, הנצרות והאסלאם היו נראות כענפים של אותו עץ הממשיך לצמוח, ולצמוח בנפרד, אך הוא עדיין עץ שלם אחד. אין כמעט מערכת חינוכית שאינה שוטפת את מוחם של צעירים על מנת שיתמכו בעיוורון במשפחות האידאולוגיות שלהם ויידחו את כל האחרות. אולי זה המקום שבו השינוי נדרש ביותר. מכיוון שהמרחב מצטמצם, הסתגלות בנוגע לזמנים היסטוריים והערך שאנו מייחסים להם הופכים חשובים יותר.
המיתוסים שלנו הם חלק מן הסכסוך הפוליטי שלנו: ישמעאל וישראל שייכים לאותה משפחה, אך כאחים אויבים. אולם המיתוס, שהיה רדום כל עוד היהודים היו מיעוט מדוכא, הופעל שוב בעצם לידתה של ישראל. על פי המסורת הפטריארכלית, רק בן אחד יכול לזכות בברכת האב; על מנת לתפוס את מקומו, הבן האחר חייב לחסל אותו או לשלוט בו. אולם רובנו לא היינו בוחרים לחיות היום בחברה פטריארכלית, מן הסתם אפילו לא הערבים הפלסטינים, שעבורם המאבק הוא חריף על אחת כמה וכמה בהיותם קרובים אליו כל כך. לפיכך, יש לאל ידנו לכתוב מחדש את סיפור ישמעאל וישראל – ואימותיהם – על מנת להעניק לו פתיחה טובה יותר לעתיד.
שרה והגר היו יריבות בתוך מסגרת של חברה פטריארכלית, ובשעה שהן עדיין בינינו, דבר אינו מונע בעדן מלכונן ברית חדשה לעצמן ולילדיהן. איננו צריכים להיות כבולים לנצח למונחים שנקבעו על ידי המיתוסים וכתבי הקודש העתיקים שלנו. תוך הכרה בתפקיד המכריע שהם משחקים בעיצובנו, יש לאל ידנו לפרש אותם בתוך ההקשר שאנו חיים בו עכשיו. על ידי כך שנעורר את אותם אזורים שבהם המיתוסים שלנו מתנגשים, אנו עשויים להפוך רציונלים יותר בהערכת היסוד הלא־רציונלי מאוד, המצוי בליבת רוב הפעולות האנושיות הנוגעות לתחושת הזהות. הערבים הם לא רציונלים, אנחנו אומרים, מפני שהם אינם מכירים בעובדות, אבל היהודים לא היו רציונלים יותר במהלך ההיסטוריה שלהם. ישראל עצמה אינה חבה את קיומה לרציונליות אלא דווקא לשימוש באמצעים רציונליים לשם השגת מטרה לא־רציונלית. עלינו ליצור תרבות מכילה ורחבה יותר מכל אחת מן הזהויות המיוחדות שלנו או מרכיביהן השונים והמגוונים.
האידאולוגיה הציונית, שנולדה בסביבה של מזרח אירופה, כתגובה יהודית לה, אינה מצליחה לקשור את עצמה להיסטוריה של האזור הזה או אל האנשים החיים כאן משחר ימי קדם ועברו תמורות רבות. אולי היה על אידאולוגיה זו להדגיש את ייחודיותה בתקופת עיצובה. דומה כי האבות המייסדים של הציונות פעלו על פי ההנחה שככל שהדבר נגע ליהודים, היה כאן חלל ריק מוחלט מאז חורבן בית המקדש השני ועד העלייה השנייה. אפילו בנוגע לאותן תקופות שבהן יהודים חיו כאן במדינה ריבונית, ההיסטוריה שלנו מדגישה את עוינותם של אחרים, ניצחונותינו המהממים והתנגדותנו הנואשת שהסתיימה בהתאבדות או בגלות. אנו מדגישים את החורבן, הרדיפות, מעשי הטבח, ופוסחים בשתיקה על התקופות הארוכות של תן וקח פורה. אנחנו מתעלמים מכך שאפילו מצרים של פרעה הייתה ידידותית למדי לבני ישראל במשך זמן רב. כזו הייתה ספרד, כזו הייתה האימפריה העות'מאנית, והיהודים לא היו הקורבנות היחידים לרדיפות.
המקרה שלנו שונה, בעיקר בכך שהיינו עיקשים הרבה יותר מן הרוב באי רצוננו להיעלם ולהניח לעמנו להתבולל, כך שהיסטוריה זו של רדיפות חזרה על עצמה בהקשרים שונים. אך אפילו זה אינו נכון לגמרי בלבנט. היוונים, עִם או ללא טריטוריה, לא נעלמו, ואנשים כמו הארמנים ידעו מעשי טבח, גלות ופיזור. ההתנגדות הנואשת של מוחמד מוסאדק (ראש ממשלת איראן, 1953-1951) מזכירה את מצדה. ההיסטוריה שלנו אינה שונה כל כך מזו של אנשים רבים אחרים, אך לא ייתכן שנמצא ידידים ובעלי ברית כל עוד אנו שואפים להישאר "יחידים במיננו" מכל בחינה. אנו מתעלמים מן העובדה שיהודים חיו תמיד בלבנט ובאגן הים התיכון מאז ימי קדם, ושהאתוס היהודי עצמו לא נולד בחלל ריק, כדבר מופשט של התגלות אלוהית, אלא צץ והופיע מתוך התפתחות תרבותית ארוכה ואטית. יש לנו זכות מלאה להיות גאים בו, קשורים אליו, אך עלינו גם לראותו כהתפתחות מסוימת אחת בתוך הקשר רחב יותר.
סירוב זה להכיר בכל מה שעשוי להיות לנו במשותף עם אנשים אחרים באזור משתקף בשם שניתן לילדים ילידי המקום להורים מזרח אירופים. הם נקראו סַבְּרַה, בעוד שילדים ילידי המקום אחרים נקראו ילידי הארץ. היה זה כאילו עם שובם לכאן הם יכלו להזדהות רק עם הפרי הקוצני של קקטוס הבר, יצירה אלוהית המתחרה בשממה. אך זה הותיר את ילדיהם בלא דרך להתייחס אל הילדים האחרים. פירות מתורבתים של האזור, המוזכרים לעתים קרובות כל כך בתנ"ך ואשר שימשו כדוגמאות קישוט בגלות – הגפן, התאנה, הרימון – זכו להתעלמות, כמו צריך היה לדחות כל סמל משותף הקושר אותנו לעבר. אבל אם אנחנו דוחים עבר משותף, כמעט שלא יהיה לנו עתיד משותף, וכתוצאה מכך אנו כבולים בידי המונחים של מחלוקת ישמעאל־ישראל: אח אחד המחסל או משעבד את השני, ולאנשים האחרים במשפחה אין מה לומר על כך.
למעשה, אין זו בושה לאיש מאיתנו להיקרא יליד הארץ או יליד, ואנו כאלה מבחינות שונות אך קשורות זו לזו. בין הטמעה או היטמעות, לשלוט או להישלט – או להתחסל – נשארת החלופה של כינון קשר בוגר, מתורבת, כזה של הכרה בין אנשים חופשיים ושווים, שיש להם זכות מלאה להיות שונים אלה מאלה. איש מאיתנו לא הגיע עדיין לבגרות זו. אך זוהי חלופה שאנו יכולים לאמץ ולהציע לאנשים אחרים בלבנט, על מנת שנוכל ליצור בצוותא ברית של אנשים מודרנים, שכל אחד מהם קשור לעברו אך אינו משועבד על ידו. העבר יכול להתפרש מחדש על מנת לקבץ אנשים יחד במסגרת מודרנית, נסבלת, בת־ביצוע, שניתן לחיות בה. כרגע אנחנו מדגישים את ההיבטים הנחשלים או השליליים ביותר של תרבויותינו, אלה המתעלמים זה מזה במונחים מוחלטים.
החלופה הפלורליסטית אולי לא תמנע את המלחמה הבאה, או את זו שאחריה, אולם בטווח הארוך היא עשויה לסייע לישראל להשתלב בלבנט. לא במובן שבו מתיישבים חדשים היו אמורים להשתלב בישראל, תוך איבוד כל פיסת זהות שלהם, אלא כאנשים נאורים ובוגרים, בעלי עבר גאה – אך גם עם הווה ועתיד לחיותם ולחלוק אותם עם אחרים.

***

בשעה שאני כותבת זאת, אני יודעת שהקורא יגלה שדברים אלה הם לא סיכום תוכנו של הספר. המסות שכתבתי משקפות רגשות מעורבים כלפי עבר שעדיין לא ניתק מן הלבנט של התקופה שבין שתי מלחמות העולם, או כלפי הדילמה של עולה חדש מארצות המזרח שלא שש כלל "להיטמע". במאמרים הכלולים כאן יש התבוננות לאחור, ולא לפנים, תוך שאילת שאלות לאורך כל הדרך. מלחמת ששת הימים הובילה אותנו בחזרה לתוך הלבנט, על מנת להפוך לאחד הכוחות העיקריים המשבשים את הסדר הישן, אולם יש לקוות שגם כוח חיובי שיתרום להחלפת הסדר הישן בגישה מודרנית ומתקדמת יותר. ודאי שאיננו יכולים לחיות בחלל ריק.
ניסיתי לחקור בדרך אישית ממדים רבים של העבר על סתירותיהם הלא־פתורות. אך הלבנט נראה לי שונה מאוד עכשיו מכפי שנראה לי בכל תקופה בעברי־שלי, בין אם במצרים, בצרפת, באמריקה, ואפילו כפי שנראה לי מישראל לפני עשר שנים בלבד. ישראל היא עכשיו גורם בלבנט, וניצחונה מציב בפניה בעיות חדשות שאינן עוד יהודיות באורח בלעדי, אלא כרוכות גם בקשר שיש לכונן עם אנשים אחרים באזור מסוים זה. הקורא ירצה אולי להרהר בזה על מנת להיטיב להבין את העולם סביבנו – לא רק העולם הערבי־מוסלמי, אלא אולי גם עולם שבו תחייתה של ישראל מבשרת תקווה והבטחה גם יחד ללבנט שייוולד מחדש.

מאנגלית: עודד פלד

[55] ז'קלין כהנוב כתבה מסה זו ב־1968 כמבוא לאוסף מסות מתוכנן באנגלית. כאשר ספר המסות הראשון של כהנוב פורסם בעברית ב־1978 תחת אותה כותרת, חיבור זה לא נכלל בו. המסה תורגמה על ידי עודד פלד, הקדים לה מבוא דוד אוחנה, והיא פורסמה תחת הכותרת "הסיכוי הטוב ביותר לשלום ולהישרדות עשוי להיות הפיכת המהפכה הציונית ללבנטינית", הארץ, 19.2.2019. 
[56] המחקר בן זמננו מפקפק ברעיון זה.

הלבנטיניזציה של ישראל[57]
תמונה קשה הייתה מונחת על שולחני בארגון שבו עבדתי זמן קצר לאחר בואי לישראל. על רקע של אוהלים קורסים וחבלים עמוסים בכבסים קרועים, עמד ילד, רזה כל כך שניתן היה לראות את השלד, עירום מלבד סמרטוט שנסחב מאחורי כתפיו הדקיקות. ישראל 1950 היה הכיתוב. לא השתמשנו בתצלום הזה ברשימה שנשלחה לעיתון, אך שמרתי עליו והצצתי בו לעתים קרובות, תוהה מה עלה בגורלו של אותו הילד, משווה את מה שראיתי בישראל בשנים הבאות עם התמונה הזו, המתוארכת כאמור ל־1950.
הילד יכול היה להגיע מכל ארץ שבה שיעור הילודה גדל בממדים מסחררים. אנשים רבים רעבים במהלך כל חייהם, ומסורות ואמונות ישנות שליוו אנשים כל החיים מתפוררות, עד שאי־אפשר כבר להאמין כי רעב בעולם הזה פירושו גאולה בעולם הבא. שפע חדש ובל ייאמן איננו נראה כחטא כשלעצמו, וזאת רק מפני שהדבר נתפס מתאים למעטים כל כך כזכותם הבלעדית. במצרים מולדתי חזיתי בעולם הפראי של ילדים המחטטים בפחי זבל למצוא דבר־מה לאכול, בעוד העשירים חולפים על פניהם בשוויון נפש במכוניות הביואיק הנוצצות שלהם, והשוטרים הבריטים דוהרים על סוסיהם הערביים הנאים.
בשכונה היהודית, במקום שלימדתי בבית הספר, גברות עשירות פטרוניות של מרפאה חדשה סיפרו בגאווה ששיעורי תמותת התינוקות ירדו ב־50% מאז שהמרפאה החלה לפעול. על האחות הראשית, יהודייה ארצישראלית נמרצת שעודדה את הנשים להשתמש באמצעי מניעה, נמתחה ביקורת קטלנית כל כך, שהיה צריך לפטר אותה. השם נתן, השם לקח, יהי שם ה' מבורך. בעולם הזה, במקום שבו מוות של ילד פירושו פחות פה להאכיל, אנשים לא הכירו בדו־משמעות יראתם מפני המסתורין הקדוש של החיים. ברור, יש להציל חיים, הרהרתי, ולפתוח בתי ספר, ולהעניק לצעירים הזדמנות למצוא מקומות עבודה בחברה הנתונה בתהליך מודרניזציה מהיר. אבל האם ניתן יהיה לייצר מספיק מקומות עבודה, שעה שכמחצית הילדים במשפחה שוב לא ימותו, ומה יקרה לשורדים אילו החברה לא תספק להם עבודה, שהיא לחם החיים?
אולי איש אינו יודע את התשובות לשאלות הללו, אך אני הכרתי את הילד בתמונה, אחד מאותם האלפים מימי ילדותי שהיגרו לישראל. הם יהיו אלה אשר יעמיקו את אנושיותה של ישראל בכך שיקרבו אותה אל עולם הרעב העתיק, הספוג בבוז לחיי אדם ובתשוקה המיסטית לנפש האדם; באופן זה השתלבו שני היבטים מנוגדים של מציאות אחת. ישראל, שנוסדה על ידי חלוצים מאירופה, חָלקה עם שכניה הערבים את הטרגדיה של ילדים אלה, שהיה צריך לא רק להאכילם, לחנכם ולרפאם, אלא גם לסייע בידם לבנות עולם משלהם. זה יוכל להיות הקשר ביניהם, הגם שבינתיים אין לאף אחד תמונה ברורה בעניין. בישראל יצטרך תת־פרולטריון מזרחי, הרחוק מאוד מהתפיסה המסורתית של מעמד פועלים תעשייתי, להשתלב בדפוסים חדשים של מערכות יחסים חברתיות ואנושיות, כאשר במקביל הוא ניצב מול אוכלוסייה אירופית שיצרה עולם של קיבוצים, של חלוציות ציונית ושל משק מבוסס על אידאולוגיה סוציאליסטית. אפשר שבאמצעות מאבק, מאבק המזעזע היום את העולם כולו, תוכל ישראל להשיג ממד אוניברסלי הראוי לנביאיה הקדמונים. האם יהיה בכך כדי לסייע שעם זה, שיצא מאותה מסורת היסטורית, יחתור בעמל רב לקראת שותפות חדשה? או שמא הפיצול – שהביא חלק אחד של העם היהודי אל העולם המערבי ואילו חלקו האחר נותר בתוך העולם המוסלמי – ימנע את שני הערוצים הללו מלהתמזג במולדת שנולדה מחדש? לא ניתן עדיין להשיב על אף אחת משאלות אלה; במעורבותם המורכבת, בני אדם עושים כמיטב יכולתם, בעוד החיים הסוחפים אותם קדימה מספקים תשובות בלתי צפויות. אין מי שיוכל לצְפות בשלמות מה תהיה הצורה הדיאלקטית הסופית, פרי הפעולות והתגובות האנושיות השונות – ואף המנוגדות.
מהצד החומרי נעשה רבות כדי לבער את הרעות החולות שפגעו באוכלוסייה המזרחית, שהגיעה לעתים קרובות לישראל ללא האליטה המשכילה שלה, אם משום שזו התמערבה עד כדי כך שנטתה להתיישב בעולם המערבי, ואם משום שמנהיגותה המסורתית מצאה עצמה מנותקת בשל מצבים חדשים ובלתי מוכרים. ההישגים בתחומי הבריאות והחינוך מרשימים: כבר לא רואים ילדים לבושי קרעים, ילדים מעטים בלבד אינם יודעים קרוא וכתוב, וכמעט שאין ילדים שלא נרפאו מגרענת וממחלות אחרות של זיהום ותת־תזונה. רוכלים ובעלי מלאכה זעירים שאין ביקוש למרכולתם למדו בקורסים להכשרה מקצועית, קיבלו שכר תוך כדי הלימוד, והם מספקים כיום כוח עבודה מיומן למדי; אחרים השיגו רווחה צנועה בחקלאות, ומרביתם מאוגדים באיגודים מקצועיים. צעירים יוצאי מזרח ומערב לחמו יחד במלחמת סיני, וכל ישראל נשמה לרווחה: המלחמה על האינטגרציה נחלה ניצחון. נחשף לפנינו עם אחד, והעם הזה התברך בסולידריות. ברור שנותרו כיסים בעייתיים: אנשים מבוגרים שנבצר מהם להסתגל לכלכלה או למוסדות הישראליים, ילדים שנשרו מבית הספר, צעירים מובטלים ועברייני נוער, קונפליקטים מכאיבים שערערו מערכות ערכים שנתפסו כסותרות; צייתנות מול עצמאות, נאמנות למשפחה, לעדה ולקהילה מול נאמנות של האזרח לאומה. היה זה אפוא בלתי נמנע בתקופה של שינוי מהיר וקיצוני, אולם אנשים חשבו כי קשיים כאלה ייפתרו בהדרגה.
תושבים ותיקים ועולים חדשים הסכימו בלא אומר להתחיל בדברים הבסיסיים: בריאות, דיור, בתי ספר, מלחמה בבערות, בעוני ובפיגור טכנולוגי היו היעדים המוסכמים על כולם. אך משעה שדברים אלה נעשו, לא הוותיקים שסיפקו את המסגרת המוסדית, את כוח האדם המקצועי ואת המימון למהפכה חברתית כבירה זאת, ולא העולים המזרחים בצד המקבל, לא ידעו שזו אכן מהפכה, וכי לכל צד יהיו הנחות יסוד ופחדים כמוסים שלא יובנו היטב.
התושבים הוותיקים חששו שישראל, יציר כפיהם, תיבלע בתוך נחשול האומללות האנושית שאיים "לגרור אותה לרמה של ארצות ערב", רמה העלולה לבטל את עליונותה הטכנולוגית המותאמת לעולם המודרני, שאפשרה לה להחזיק מעמד לנוכח עליונותם המספרית של הערבים. שגיאות רבות נבעו מפחד זה. את העולים החדשים היה צריך לקלוט במהירות שיא, בלי להתחשב די הצורך באמונות, ברגשות או אפילו בערכם האנושי ובכבודם העצמי. ככלות הכול, אף יצור אנושי אינו רוצה שייראו בו נטל, או חומר גלם "לעיצוב" (שעה שמלמדים אותו לראות בעצמו אזרח שווה־זכויות במשטר דמוקרטי). שני הצדדים חלקו אותו אידאל שוויוני, אך בה במידה גם קוצר רוח להגיע לאותה מטרה. הם לא הבינו כי לא ניתן לבצע מעבר מקהילה ליישות לאומית בזמן כה קצר, במיוחד כאשר השוני הוא יסוד מפתח במשוואה של שינוי חברתי. הקהילה היא אגודה טבעית, ויוצאי דופן הם היחידים היכולים להשתלב מחוצה לה בלא ליפול לשטח הפקר צחיח של בידוד נפשי.
הגישה המכניסטית אל האינטגרציה השתלבה בפחד מפני הקשרים הקהילתיים הישנים, שנתפסו כאיום על הסולידריות הלאומית. גישה זאת גרמה לוותיקים רבים בעמדות בכירות להתעלם מהתהליך הפסיכולוגי המתחולל אצל אלה, אותם אנשים המשתנים במידה רבה במטרה להתאים עצמם לחברה הישראלית המערבית. כתוצאה פרדוקסלית מאוחרת לכך הלך והצטבר עלבון בקרב האוכלוסייה ממוצא מזרחי, במקביל לשיפור ברמתה החומרית. בוגרים צעירים של בתי ספר ישראליים ויוצאי צבא, שאינטגרציה מלאה עם האוכלוסייה הוותיקה הוצעה להם כגמול על הזדהותם עם הערכים החדשים שספגו בישראל, חשו לא פעם תסכול, כעס, עלבון – ומרי – כיוון שהצעירים ילידי ישראל, שהוצגו להם כאידאל וכמודל לחיקוי, לא קיבלו אותם כ"דומים וכשווים". הישראלים החדשים לא ידעו כי אין בשש או בשבע שנות חיים בחברה חדשה כדי לשנות אדם מן היסוד; ואדי סאליב והמקומות האחרים שבהם התחוללו המהומות לפני שנה, באו לעולם לא מפני שלא נעשה בהם דבר עבור הקהילות המזרחיות, אלא משום שנעשה בהם יותר מדי בתחום החומרי, ללא התחשבות מספקת במתחולל בנפש האנושית. מכיוון ששוויון חברתי וכלכלי נתפס מאז ומתמיד כאידאל משותף, צעירים ממוצא מזרחי התאכזבו מרה משנוכחו לדעת כי מטרה זו, שהייתה לכאורה בהישג יד, נסוגה דווקא כאשר הם וילדיהם ילידי ישראל התקדמו לקראתה. בתגובתם האלימה, מצערת ככל שתהיה, היו יסודות חיוביים שהעידו כי בוגרים מזרחים אלה לא נותרו אנשים סבילים טעוני אינטגרציה. הם נחשפו כסובייקטים פעילים בעלי השקפות ותקוות משלהם באשר לדרך שהאינטגרציה צריכה להתבצע, וזאת אף אם מושגיהם לא היו ברורים די צורכם. הזעם ערפל אותם.
קהילות מזרחיות, שהתגבשו ליחידה רופפת דווקא מפני שהופעלו עליהן אותם לחצים, מעריכות עתה מחדש את הישגי העבר, כמו גם את טעויות העבר. הן נזקקות לא רק לאמצעים להשגת חיים חומריים משופרים, אלא אף לאפשרויות גדולות יותר לחדור למציאות הישראלית, לתפוס עצמן בעתיד כממלאות תפקיד הרבה יותר חשוב ופעיל בישראל.
בפגישה של אינטלקטואלים צעירים עולים מעיראק, נאמר למנהיגים פוליטיים וַתיקים שהוזמנו להשתתף בה, "כל זמן שאתם התושבים הוותיקים לא מניחים לנו לחלוק אתכם את השלטון, הנכם נושאים באחריות לשגיאות שנעשו במדיניות האינטגרציה שאתם הגיתם ויישמתם ללא התייעצות עמנו. לא נוכל לחלוק לא בקרדיט ולא באשמה, כל עוד לא נחלוק גם באחריות". הקהל, שכלל במפתיע נשים רבות, עקרות בית שזו להן היציאה הראשונה מביתן, מחא כפיים בהתלהבות.
יצירתה של המנהיגות המזרחית החדשה הזאת, הן במישור הקהילתי והן במישור הלאומי, תהווה אחד ההיבטים החשובים ביותר של האינטגרציה בשנים הבאות, שכן, באופן בלתי נמנע, ברגע שמרבית הבעיות החומריות הבסיסיות באות על פתרונן, בהן רכישת שפה משותפת, אנשים משיגים עצמאות אידאולוגית, הופכים קצרי־רוח, ומודאגים הרבה יותר מבעיות חדשות. עולות סוגיות חדשות כמו הזדהותם החברתית והנפשית עם ישראל, או הערכים החיוביים שהם נושאים מהעבר ורוצים להיפטר מהם או לפרשם מחדש בהקשר הישראלי, או רכישת הזדמנויות להשכלה ולתעסוקה לנשים. הדרישה למתן חופש לצעירים להחליט על נישואים במקום שההורים יחליטו בשבילם היא היבט נוסף של האינטגרציה. הדור הצעיר של אנשים ממוצא מזרחי נלחם אפוא לאו דווקא נגד הממסד, אלא לעתים נגד השמרנות של דור ההורים. בדיונים על פוליטיקה, יש הטוענים כי יעיל יותר לפעול "מתוך המפלגות הקיימות", ואילו קצרי הרוח סוברים כי מפלגות אופוזיציה "קהילתיות" חדשות צריכות לעלות לקדמת הבמה כדי לייצג את הציבור המזרחי. אולם הרוב מסכים כי עד כה לא הייתה אוכלוסייה זאת מסוגלת לתת ביטוי פוליטי לעצמה, ומוטב היה שתגייס את כוחותיה להשתתפות ישירה בפוליטיקה ובממשל. בבחירות האחרונות פנו המפלגות לקולותיהם עד כדי כך שהאלוף משה דיין בכבודו ובעצמו הופיע בעצרת מפא"י בלב שכונת העוני המרוקאית ואדי סאליב שבחיפה.
התגובות של האוכלוסייה הוותיקה מסבכות את תהליך השינוי החברתי הטבעי. תושבים ותיקים רבים, המזוהים עם ישראל יציר־כפיהם, הניחו כי העולים החדשים יסתגלו בשמחה לאידאלים ולמוסדות הקיימים, תוך ש"יתעלו" לרמה גבוהה. למרבה הפלא, מעולם לא עלה על דעתם של תושבים ותיקים אלה כי האוכלוסייה החדשה צריכה לבטא את עצמה כדי לחוש שייכת לישראל, כפי שנהגו החלוצים בזמנם. רבים מהתושבים הוותיקים פירשו לא נכון את הביקורת או את חילוקי הדעות ככפיות תודה, ונפגעו מכך, ללא היכולת להבין שכל חברה דינמית מייצרת ערכים משלה. הם ביקשו לראות את ישראל של היום, כפי שהיא באמת, כתוצר מלבלב וכפרי של מאמץ בן חצי מאה, אולם לא כזרע של חברה חדשה, הנאבקת לאחדות בתוך ריבוי הסכסוכים של קבוצות שונות, אם מאירופה ואם מהמזרח התיכון. התושבים הוותיקים וילדיהם, כמו כל קבוצה מבוססת, גאים בצדק על הישגיהם, אולם לעתים קרובות הישגים אלה נחשפים כיסוד שמרני. החשד לשינויים מזוהה עם הפחד מפני השד של הלבנטיניות. פחד זה, בתורו, גורם לעולה החדש להאמין כי האוכלוסייה הוותיקה דוחה אותו במתכוון, בלי להבין שהיא מוּנעת על ידי רפלקסים מתגוננים טבעיים.
"אינכם רוצים לעבוד, הנכם חושבים רק על כסף", מטיח מנהל העבודה בעולה החדש שאינו עובד לדידו מספיק על מנת להאכיל את משפחתו, ומתלונן על עבודה קשה. לפני 20 שנה הוא עצמו ניפץ אבנים לסלילת כבישים, לאחר מכן לחם במלחמת העצמאות. התושב הוותיק אינו מבין שהוא עתה חלק ממעמד המנהלים, ובצדק, אך חדל לעשות את אותן עבודות שהיה גאה בהן והציגן כמופת. החלוציות בערבות הנגב ובאזורי הפיתוח החדשים היא ברובה נחלתם של העולים החדשים, אף כי הם מתייחסים לקשיים כהכרח ולא מתוך אידאליזם שעמו הם מתקשים להזדהות. הוותיקים שומעים את התלונות, ואך לעתים רחוקות משבחים את מאמציהם של אותם אנשים החשים לא רצויים, כאילו "זרקו אותם למדבר". דווקא משום כך הם זקוקים לעידוד. נבצר מהעולים החדשים להבין את קשיחותו של דור – כפי שמנהל העבודה מייצג אותו – המתייחס באופן לא רגיש כל כך לצרכים אנושיים בסיסיים. הוותיקים יאמרו לעתים קרובות בקוצר רוח: "מה עוד הם רוצים? באיזה מקום היו מוצאים בית, עבודה, בית ספר, טיפול רפואי? אנחנו היינו צריכים לעשות הכול בעצמנו. העולים אינם מבינים שהם חיים פה הרבה יותר טוב מכפי שחיו במרוקו". בעוד שאת הוותיקים מטרידה השאלה כיצד יוכלו לשלוח את ילדיהם לתיכון או לאוניברסיטה, העולה החדש, הטרוד בשבעה או יותר ילדים המתפרנסים מעבודתו הלא־מקצועית, תוהה מדוע מנהל העבודה חושב כי העולה המשתכר למחייתו איננו המשימה החשובה בעולם.
הוותיק, המעורה בחברתו־שלו, נוטה להתעלם מהצורך המוסרי להתקבלות ומהספקות העצמיים שאין מנוס מהם בעידן של שינוי תרבותי מהיר. ואילו העולה החדש מתייסר שוב ושוב בשל דחייה־לכאורה זאת, ושוכח את הדברים החיוביים שנעשו למענו ואת הצעד הגדול קדימה שהוא עצמו עשה. בעיות אנושיות קשות ומורכבות אלו מסתבכות עוד יותר בשל דעות קדומות המובעות לעתים קרובות באלימות מפיהם של ניצולי מחנות ריכוז, שהטרגדיה שלהם טבועה בהם עד כדי כך, שרבים מהם מרגישים צורך כפייתי מורבידי להמחיש את עליונותם ה"לבנה". היהודי המזרחי מתעלם מהעובדה כי עצם ההיוולדות באירופה אינה הוכחה לתרבות גבוהה, והוא זר לאֵימי הנאציזם מכדי להבין את השפעתה ההרסנית על ישראלים שנפגעו ממנה ומתקשים להשתלב באחדות הלאומית.
אין תרופות־פלא מוכנות לשימוש. הזמן הוא יסוד חיוני, אולם רק אם יוצעו פתרונות טובים יותר המספקים אמוציונלית. ההתקדמות החומרית נמשכת, אף כי גם כאן התברר כי יש צורך במאמצים גדולים יותר כדי להשוות את התנאים בין קבוצות שונות. נותר מיעוט של צעירים, רובם ממוצא מזרחי, שאינם מסוגלים בגלל מצבם החברתי־כלכלי החלש להגיע לרמה שתאפשר להם להתערב בצעירים מרקעים יותר נוחים. התוצאה היא הפרדה לא מכוונת אך ממשית המונעת אינטגרציה של צעירים. מחנכים אחראים מודעים עתה לבעיה זו, ונעשה מאמץ גדול לספק מלגות וחונכוּת לילדים הסובלים מתנאים כאלה. בתחום הדיור הושקעו כספים רבים במאמץ להעביר תושבי שכונות עוני לבתים נאותים ולהאיץ פרויקטים של דיור, כך שלכל משפחה יהיו מעתה שכנים מאותה ארץ מוצא. עם זאת, אנשים ממוצא שונה שוהים בצוותא במרכזי קניות, במרכזים קהילתיים, במגרשי משחקים ובבתי קולנוע. העברית המדוברת קלטה מעט ערבית כמו גם מילים מסוימות מיידיש. למרות התמרמרות הטהרנים, אנשים חשו בנוח לשוחח ביניהם בדרך זו. גם שינוי של הרגלים טובים משקף תהליך של השפעה הדדית: משפחות מזרחיות רבות אימצו את חמיצת הסלק הקרה, את שטרודל התפוחים ואת הדגים הממולאים כמילה האחרונה, ומשפחות אירופיות למדו לבשל אורז, להשתמש בתבלינים ולשתות קפה במקום תה "רוסי" מימי, כמו התמכרו לאקזוטיקה שאינה עוד סימן לפיגור או ללבנטיניזציה. צעד חשוב קדימה היה בעובדה שרוב האנשים קלטו שינויים רבים בתוך שנים ספורות. ההתקדמות אמיתית והתקוות מוצדקות, ויש לעודד תהליך הדדי זה.
עכשיו שהסטנדרטים הבסיסיים של הבריאות והחינוך הובטחו בעשורים הראשונים של ישראל, בשלב הבא יש לכונן תנאים מוסריים וחומריים שיקלו על המתחים והסכסוכים שנבעו מתחושות התסכול, המרירות והניכור החברתי. הצורך למנוע את פיצול אוכלוסייה לקבוצות יריבות הוא כורח החורג מכל האינטרסים המפלגתיים. דעת הקהל מצדדת בנהלים ציבוריים ראויים. הטחת כינויים מעליבים באוטובוסים עמוסים הפכה תדירה פחות, והנוסעים נוטים יותר לגנות את התופעה כשלעצמה מאשר לצדד בנצים על פי הקשרם הקהילתי.
העיתונות והרדיו סילקו מהלקסיקון מילים כמו "פרימיטיבי" ו"מפגר", והם מרבים בכתבות על קהילות שונות ומגוונות. פולקלור יהודי מזרחי ומוזיקה יהודית מזרחית נעשו לצורות בידור פופולריות, ופולקלור כשלעצמו נתפס כביטוי מגוון ועשיר של חיים יהודיים, אם ממרוקו ואם מפולין. לא זו בלבד שמלומדים אספו בשקידה את הסיפורים האלה, אלא שמומחים מכל תחומי החיים מגלים עניין נלהב בפולקלור כתופעה אוניברסלית המבטאת את הייחודיות של קבוצות אנושיות שונות. סיפורי־עם נחשבים היום כשורשים שמתוכם צמחה ספרות יהודית־ישראלית. קבלה זאת של המגוון, השוני והפלורליזם התרבותי מקלה על התקשורת האנושית ועל חילופי תרבות הדדיים.
חקירה סוציולוגית העוסקת באובדן ערכים, בספקות ובקונפליקטים חושפת תופעה תרבותית חדשה, והיא עתה באופנה. לעומת זאת, ביטויים על "עיצובם" של בני אדם בכדי להתאימם לרמה גבוהה יותר נתפסים עתה כמיושנים.
דרושה עתה יצירתה של מנהיגות אמיתית ממוצא מזרחי, המסוגלת למתוח ביקורת ולבטא הבדלי דעות, מסורה לבנייה של מסגרת מוסדית, אידאולוגית ותרבותית. רק מעט יהודים מזרחים הגיעו עד כה לעמדות בכירות, אבל הם משתתפים יותר ויותר בענייני הציבור. דיונים פתוחים, הנעשים בחוכמה וברוח טובה, מחליפים בהדרגה דפוסים ישנים הרצופים באישומים פרועים של אפליה. ועדה הסתדרותית, שעוסקת בהיבטים שונים של האינטגרציה, מכנסת אנשים מכל העדות, ארצות המוצא ואורחות החיים לדיון בפעולות פוליטיות ותרבותיות, וחילופי הדעות במהלך הוויכוחים האלה יש בהם כשלעצמם משום היטהרות. סוציולוגים מציינים כי האינטגרציה בעבר דמתה לעתים קרובות מדי לקולוניזציה, שחיוני לא לבלבל טכנולוגיה עם תרבות, שאפשר להגדיר אותה כחוקים המגדירים את המותר והאסור בחברה נתונה, ושבישראל צריך להתרחק מסכנת האמריקניזציה, הנתפסת כחברה מכנית נטולת אנושיות, כמו שצריך להתרחק מהלבנטיניזציה. אנשים מאזורי פיתוח חדשים המוזמנים להשתתף, נותנים ביטוי למצוקותיהם, ומתלוננים בין השאר שלא ניתנה להם הזדמנות לקרוא משוררים יהודים מזרח אירופים כמו ביאליק או לחזות בריקודים חסידיים ממזרח אירופה, שבמיטבם דומים לריקודים תימניים בהתלהבותם המיסטית.
גישות כאלה צוברות תנופה, הגם שהרבה ישראלים ממוצא אירופי מוסיפים להתרעם על "הנמכת הסטנדרטים התרבותיים", בלי להבין שישראל עלולה להתקרב מדי להיבט השלילי ביותר של העולם הלבנטיני בעידן הקולוניאלי. בעולם ההוא רק מיעוט בעל השכלה אירופית השתתף בתרבות המערבית, ולאוכלוסייה הילידית לא היו האמצעים או ההכשרה ליהנות ממנה.
היבט חיובי נוסף של העולם הלבנטיני, המדוכא היום תחת הלאומנות הערבית, הוא הצטלבות קבועה של זרמים תרבותיים, של רעיונות ומחשבה החודרים ומשפיעים אלה על אלה, המתגבשים לפרקים לציביליזציות נפלאות בעלות משמעות אוניברסלית. תקדים היסטורי לכך שימשו ביזנטיון והאסלאם, ששתיהן לא רק שילבו את היוונים עם הרומאים ועם הערבים, אלא ברוב חוכמתן הניחו לכל מיעוט לשמור על אופיו באימפריה רחבת הידיים. לקבל את התערובת התרבותית הזאת, לעודד פלורליזם תרבותי וחיים קהילתיים, לראות את האינטגרציה כתהליך רב־צדדי מבוסס על הדדיות – זו תהיה הדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיות שישראל לכודה בהן כעת. מעודד לראות אנשים החשים די בטוחים לאמץ הבנה נאורה זו במקום להתעקש לכפות אחידות בכל מחיר.
ישראל, שהיא לבנטינית באופן בלתי נמנע מתוקף התערובת של התושבים ונתוניה הגאוגרפיים, תצא נשכרת אם תאמץ במתכוון את הלבנטיניות, כך שתשתלב ברמת היצירתיות הגבוהה ביותר האפשרית ולא ברמה הנמוכה של חיקוי כנוע, סנובי, של צורות הנחשבות עליונות, בין שהן מועילות ובין שלא, בשל מוצאן המערבי. ואמנם, נעשית עתה הערכה תרבותית מחדש של הערכים המכוננים: במקום גישה לאומנית של שיבה אל הארץ המובטחת המוצגת לעתים קרובות, יש להיחשף גם לגישה המזרחית המיסטית. גישה זאת נתפסת כמפגרת והיא נגועה בדעות קדומות, אך לאמיתו של דבר היא קשורה באמונה בביאת המשיח, שבמרכזה עומדים מאמציו של העם היהודי החותר להשגת צדק עלי אדמות לכל בני האדם. משיחיות זו אינה מבטלת בשום פנים את הצורך לשרוד ואת הזכות לקיום לאומי, ועם זאת היא מתעלה לצורה יהודית ייחודית של אמונה אנושית אוניברסלית. הציונים מימים עברו מרדו בפגמים של הגולה וחיי הגטו, ובמגבלות המוּלדוֹת של המסורת הדתית, אולם אפשר שהם זלזלו בכוחה של האמונה המשיחית שגרמה ליהודי המזרחי, בין שהוא מקיים מצוות ובין אם לאו, לראות את חייו בישראל כשליחות נבואית המיועדת באמצעותו לקרום עור וגידים. התוכן המוסרי והרוחני של שילובו כאן נעשה אבן־בוחן של ערכים מוסריים וזכויות אנושיות שיהודים הגנו עליהם בעקשנות במהלך הגלות. סוגיה חיונית זו, הנטועה בלב החיים בישראל, היא המעניקה להם, חרף כל השגיאות, ממד העושה אותם ראויים לנביאיהם העתיקים.
[57] מאמר זה, שפורסם לראשונה בדבר ב־1959, מספק ביטוי מוקדם ותמציתי של השקפותיה של כהנוב על האינטגרציה של היהודים הלבנטינים בחברה הישראלית. המאמר הופיע בערך באותו זמן שסדרת "דור הלבנטינים" ראתה אור ברבעון לספרות, עיון וביקורת קשת. מתרגם לא ידוע. 

עוד על הספר

בלבנט נולדנו כולנו ז'קלין כהנוב

מבוא: ממזרח השמש[55]
אני יודעת שלחיבורים, מאמרים וקטעים אוטוביוגרפיים אלה, שנכתבו במשך השנים ושהקשר ביניהם רופף, אין מבנה פורמלי, אחדות נושא והמשכיות של ספר שנכתב מתוך נקודת ראות מסוימת אחת על נושא מסוים אחד. אולם לקטעים המוצגים כאן יש מין אחדות, מפני שהם צומחים מתוך תשתית פורייה עתיקה, מיתית ומציאותית גם יחד, אם כי בלא קווי מִתאר משורטטים בבירור בזמן או במרחב. סמיכוּת אקראית במידת־מה זו משקפת, אולי, את מורכבויותיו והיבטיו הרבים של הלבנט, שבו, כמו בחפירה ארכאולוגית, קטעים שונים, הקשורים לאנשים שונים בתקופות שונות, נחשפים בו־זמנית.
אני מבקשת לגלות עקבות של עֲבָרִי כאן. אך אי־אפשר להפריד אותם מן ההיסטוריה של עמים אחרים שחיו באזור זה או עברו דרכו; שורשיהם ושורשינו שזורים אלה באלה, וכך חיינו היום, דרך עוצמת הסכסוך עצמו הכובל אותנו לקרב. במובן מסוים, חפירה זו שלי, דרך ממדים רבים של זמן אנושי, התחילה אי־אז בילדות, בתקווה שמתוך הרסיס היהודי־מזרחי השבור הקטן שלי אוכל להרכיב מחדש שלמוּת חיה. בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, ישראל היא עכשיו חלק מהלבנט כפי שהייתה בימי קדם, והיא מעצבת את גורלותיהם של האנשים באזור זה כפי שהם מעצבים את גורלנו. אני סבורה שהחוויות המתוארות כאן, חרף הדו־משמעויות שלהן וסתירותיהן, עשויות להתברר כמועילות לקוראים.
אילו כתבתי ספר זה היום, הוא היה שונה, הססני פחות, החלטי יותר. אולם בנעוריי חוויתי את התפרקותן של דרכי חיים וחשיבה מסורתיות, והתאמה ניסיונית, מתרצה־למחצה מרדנית־למחצה, לתרבות המערבית. החינוך הפורמלי שלי הוא מערבי, רגישויותיי העמוקות ביותר אינן כאלה, וכמו במקרה של אנשים רבים אחרים, תמיד ניצבתי מול הצורך ליישב בין מבנה־העל המערבי לבין זהות ששורשיה אינם מצויים בעולם המערבי.
הצורך בהתאמה לעולם המודרני והקשר הרגשי לעבר המסוים שלך נתפסים תחילה באורח טבעי למדי במונחים של עימות, המבוטא כאן לעתים קרובות. יש לאנשים מסביבנו חוויה דומה, תוך שהם חותרים לשמור על זהותם אך להשתייך למאה ה־20. אחדים, הנמשכים לעולם המערבי, משילים מעליהם את זהות העבר שלהם כלבוש בלוי, הנזרק אחר גֵו. אחרים נאחזים בעבר ומפנים את עורפם לאתגר שבכל דבר חדש. וישנם אלה שמשחוו את העולם המערבי, כמהים לשריד כלשהו של עברם, אולם כזה שהשתנה ומוקרן בממד חדש של העתיד. ביסודו של דבר, זה מה שישראל עשתה בנוגע למסורת היהודית. זוהי התנסות רבת־ערך, מפני שבעוד שישראל התנתקה במידה מסוימת מן העולם המערבי, היא בהחלט יכולה להפיק את התועלת המרבית מן הכלים האינטלקטואליים, המדעיים והטכנולוגיים שלו. זו אולי ההבטחה שהיא מציעה לאנשים אחרים החיים במסורת השמית בעיקרה של הלבנט.
אך משום שישראל הצליחה – ובאיזה מחיר – אנחנו נוטים להתעלם מן העובדה שאנשים אחרים סביבנו נתונים עדיין במכאובי ניסיון טראומטי, שבאמצעות כוח הנסיבות הופכים חריפים יותר. לדוגמה, הערבים נחשבים "לא הגיוניים", מבלי שייעשה ניסיון להבין את המוטיבציות שלהם, הנובעות מלוגיקה של תשוקה, ספק, פחד וייאוש. אולם ייאוש זה מיועד להשפיע עלינו בעתיד כמו בעבר, מפני שאנו מעורבים לעתים מזומנות בטרגדיית המלחמה. לא משנה כמה מלחמות יהיה צורך עוד לנהל, יהא עלינו למצוא איזושהי חלופה ללוחמה אם אמור להיות לנו עתיד משותף בחלק זה של העולם.
אינני היסטוריונית, ארכאולוגית, פילוסופית או סוציולוגית, כך שבמקרה הטוב אוכל רק לתאר את החוויה של חיים בממד מסוים של העבר העשוי להיות רלוונטי לישראל, בתקופה שבה ישראל מעורבת עמוקות וישירות יותר בגורלם של האנשים הסובבים אותה. כמו יהודים רבים שהגיעו לישראל ממה שמכוּנה ארצות המזרח, הקשר הרגשי שלי לארץ זו חב מעט לציונות, אך הוא ספוג מודעות לכך שאנחנו ילידי הלבנט, באותה מידה ממש כמו הערבי־מוסלמי. לאמיתו של דבר, העם העברי, או אם אתם מעדיפים, העם היהודי, הוא יליד המקום, ואין זה משנה כמה זמן נעדר לפני שחזר, שורשיו נמצאים כאן.
אולם יחד עם רבים אחרים, הובכתי מהלך הרוח, מן התרבות המתפשטת בכול, שגרמה לישראל להיראות כאנטיתזה ללבנט וכבזה לו. הלחצים בכיוון של שילוב, או היטמעות, של עולים חדשים מארצות לא־מערביות הם עצומים, וקשה לעמוד בהם. אין ספק שיש צורך להסתגל, אך אין לוותר בהכרח על העבר כלא־רלוונטי. הדבר עלול לסכן את שלמותה המוסרית ואת עצם קיומה של ישראל. אף על פי שאתה מבין כי ישראל מוקפת אויבים רבים, מאוימת ונתונה במצור, אינך יכול להיות בטוח תמיד שהיא יכולה, או צריכה, למצוא את מקומה בלבנט. האם אין שום חלופה למצב קבע של מצור? שורה חדשה של שאלות מתעוררת באשר לזווית הראייה כלפי ישראל, ובנוגע לקשר של ישראל לעמים האחרים של האזור. כמה מן החיבורים הכלולים כאן משקפים דילמה זו. לאור העובדה שלא מתאפשר לנו לחיות בגטו יהודי קטן ומוגן ללא הפרעות מצד שכנינו, אנחנו מעורבים בהכרח עם האנשים סביבנו. אם ישראל מייצגת מהפכה בקיום היהודי – והיא אכן כזו – כמו בכל התהליכים המהפכניים האחרים, היא נועדה להשפיע על אחרים. מכיוון שאנחנו כאן ומתכוונים להישאר, יהא עלינו להציע לאנשים האחרים באזור איזושהי חלופה בת־קיימא, משהו שהציונות לבדה אינה יכולה לעשות. הציונות הייתה חיונית בבניית ישראל, אך יש לה משמעות מועטה או שאין לה כלל משמעות עבור לא־יהודים, והיא אינה רוצה בזה. אין זה משנה כמה יהודים מיישבים את הארץ הזו, ישראל עדיין תהיה בחלק זה של העולם, ולפיכך שאלת הקשר שלה לאנשים אחרים באזור היא זו שצריכה להעסיק אותנו. מסגרת לבנטינית מודרנית, הכוללת אנשים שהם שונים, שווים ובני המקום במידה שווה, עשויה לספק דפוס בר־ביצוע – לא מושלם, אבל בר־ביצוע – לדו־קיום.

***

ברצוני להבהיר את המושג לבנט, שקנה לו בישראל משמעות לוואי של גנאי, מפני שבלא מחשבה אימצנו גישות אירופיות במקום לראות את עצמנו כעם ילידי החוזר הביתה. הלבנט הוא ארץ של ציביליזציות עתיקות שאי־אפשר להבדיל בחדות בינן לבין העולם הים־תיכוני, והוא אינו זהה במשמעותו לאסלאם, גם אם רוב תושביו מוסלמים. המוסלמים בעצמם משתייכים לכיתות שונות – בעיקר הסונים והשיעים – ולא כל אלה הם ערבים או אפילו דוברי ערבית. לטורקיה ולאיראן, למשל, אין שום טענה לערביוּת, וכך גם לפקיסטן ולניגריה, גם אם הן נוהגות על פי האסלאם. ללבנט יש אופי והיסטוריה משלו. הוא נקרא "קרוב" או "תיכון". קרוב ביחס לאירופה, לא לעצמו. במבט מאסיה, הוא יכול להיקרא בדיוק באותה מידה "המערב התיכון". כאן, לאמיתו של דבר, אירופה ואסיה הסיגו זו את גבולה של זו שוב ושוב, מותירות את חותמן באנדרטאות מתפוררות ובזיכרונות מעורפלים של אנשי הלבנט. מצרים העתיקה, ישראל העתיקה ויוון העתיקה, סוריה, אוּר ובבל, צוֹר, צידון וקרתגו, קונסטנטינופול, אלכסנדריה וירושלים הן כולן ממדים של הלבנט. כך גם היהדות, הנצרות והאסלאם, שהתנגשו בעימות דרמטי והניבו תרבויות עולם, שוברות את תתי־התרבויות המקומיות העיקשות ואת הזהויות רבות־הרבדים של אנשי הלבנט. הלבנט איננו מערבי או מזרחי, נוצרי, יהודי או מוסלמי באורח בלעדי.
בשל המגוון שלו הושווה הלבנט לפסיפס – פיסות אבן בצבעים שונים המרכיבות תמונה אחידה. עבורי הוא דומה יותר לפריזמה שפאותיה מחוברות באמצעות קו גבול חד של הבדלים, אך כל אחת מהן, בהתאם למיקומה ברצף זמן־חלל, משקפת או שוברת אור. לאמיתו של דבר, תפיסת הרצף כלולה במילה לבנט כמו במילה מזרח, ואולי הגיע הזמן שהלבנט יעריך את עצמו מחדש על פי אורותיו־שלו, ולא יראה את עצמו דרך הכוונת של אירופה, כמשהו אקזוטי באורח מוזר, לאה, חולה וחסר חיים כמעט.
תחייתה של ישראל משנה באורח קיצוני את היחסים בין אוכלוסיות הלבנט, משום שהיא מסמלת ישות דינמית חדשה שצמחה מתוך מיתוס עתיק, שמקורותיו היו כאן. אנשי האזור צריכים להשלים עם משמעותם של ישראל וישראלים היום – לא רק מבחינה תאולוגית, אלא גם עם דמותו החדשה של היהודי, שעברה תמורה מדהימה כל כך. הפריזמה הסתובבה, מַפנה פאה כהה עד כה אל האור, כך שמיקומן של כל הפאות האחרות השתנה בהתאם.
עוצמתו של הסכסוך הנוכחי גורמת לנו לראות את ישראל כמובלעת יהודית קטנה מוקפת בים ערבי מוסלמי המוכן לבלוע אותה, אך מאחורי הפאה של לאומנות ערבית עדיין קיימות ישויות תרבותיות, פוליטיות, לשוניות, אתניות ודתיות רבות, שאינן ערביות ולא מוסלמיות, לא דוברות ערבית, אף על פי שהן ילידות האזור כמו המוסלמים והערבים, ויש להן זכות להיות כאן באותה המידה.
בנייה מחדש של לבנט פלורליסטי עשויה להציע חלופה בת־ביצוע לאימפריאליזם, לנאו־קולוניאליזם, לשליטה ויריבויות נוצריות, מוסלמיות או של המעצמות הגדולות, על ידי הצעת מסגרת שבה לבני אדם ישנה הזכות להיות חופשיים, שונים ושווים, לא זו שבה ה"עליון" ישעבד, יחסל או לפחות יסבול אחרים בשם האוניברסליוּת.
אנחנו נוטים לשכוח שללבנט הייתה היסטוריה ארוכה ומורכבת הרבה לפני הכיבוש המוסלמי, ושרבים מאנשיו מעולם לא ויתרו על זהויותיהם המיוחדות, למרות שהם הסתגלו בדרכים מסוימות על מנת לשרוד. הדרוזים והמרונים בלבנון ובסוריה, הכורדים והנוצרים הנסטוריאנים בעיראק, הקופטים במצרים, הדומים לקהילות היהודיות העתיקות הפזורות מתימן עד מרוקו, הם ילידי האזור לא פחות מאלה שהמירו את דתם לאסלאם. האם על כולם להיות מדוכאים תחת קבלת מרותו של האסלאם המחופש בלבוש החדש של לאומנות ערבית? אחדים, כמו הכורדים והישראלים, מתנגדים. אחרים, כמו הקופטים, חייבים לשמור כרגע על פרופיל נמוך. אבל מועטים, אם בכלל, מסכימים פשוט להיעלם.
מאחורי העימות הישראלי־ערבי הדרמטי, גורלם של אנשים רבים אחרים ועתידו של האזור עצמו נתונים על כף המאזניים. לכורדים יש סיכוי טוב יותר להשיג את עצמאותם כל עוד ישראל מהווה מקור דאגה גדול לשליטים העיראקים; המרונים בלבנון אינם יכולים להיבלע או להתחסל על ידי הרוב המוסלמי כל עוד ישראל נמצאת שם. כמה מהם יודעים זאת, ללא ספק, גם אם אנטישמיות מושרשת עמוק מנעה מקבוצות רבות הנאבקות על הישרדותן־שלהן להעריך במלואה את חשיבות קיומה של ישראל עבורם. השגיאה החמורה של סורים ולבנונים נוצרים עלולה בהחלט להיות תמיכה בערביוּת למען היתרון המיידי שזו העניקה להם על פני מיעוטים אחרים (יוונים, ארמנים, קופטים ויהודים), שלא טענו ל"ערביוּת", תוך שהם שוכחים שהישרדותם־שלהם הייתה תלויה במסגרת לבנטינית ולא במסגרת ערבית או מוסלמית מונוליתית.
כולנו דבקנו באיבות ישנות מעברנו – אתניות, תאולוגיות ולאומיות – ולא עשינו כל ניסיון לפרש אותן מחדש במונחים שיהיו מכלילים ולא בלעדיים. החייאת מושג הלבנט כישות גאוגרפית, הכללת תרבויות רבות ועמים ילידים באמת, עשויות לסייע לנו ליצור בין ישראל לאנשים אחרים באזור הסכמה כללית הנובעת מקבלת המגוון לא כרע בלתי נמנע, אלא כטוב חיוני. חששותינו־שלנו בנוגע להיטמעות ולבנטיניזציה מונעים מאיתנו להדגיש באור החיובי ביותר את חשיבותה של ישראל חזקה ועצמאית בלבנט, שיכולה להיות לה השפעה דינמית. עצם העובדה שאנו ייחודיים מאוד בנוגע להיסטוריה, לשפה ולתרבות שלנו מספקת הבטחה שמה שאפשר לכנות ה"התפשטות" או ה"אימפריאליזם" שלנו אינו יכול להיות בלתי מוגדר בזמן, אלא יהיה מוגבל בזמן, כפי שהיה במקרה של ביזנטיון ושל האסלאם. ישראל יהודית מבטיחה את הערובה הטובה ביותר לחירותם של אנשים אחרים באזור שהם לא פחות ייחודיים ואינם מוכנים להיטמע בתוכנו – בדיוק כשם שאנחנו איננו מוכנים להיטמע בתוכם. אפילו אלה הנתונים עכשיו בעיצומה של פאן־ערביוּת מהפכנית עשויים עדיין לגלות שהפתרון של לבנט פלורליסטי הוא חלופה הגיונית לאנרכיה הנוצרת בשם האחדות הערבית המקפת, גם אם המתעתעת במידה רבה.
התפיסה של לבנט הנבנה מחדש עשויה לסייע לנו להגדיר מחדש את עצמנו ביחס לאחרים. בעוד שלציונות יש משמעות מועטה בעיני אנשי האזור שביניהם אנו חיים, לישראל עצמאית, המגנה על זכותה להיות עצמה, עשויה להיות השפעה גדולה הרבה יותר. אולם, לרוע המזל, תפיסות מערביות מונעות מאיתנו לעתים קרובות למצוא שפה שתבטא את תפיסתנו את עצמנו, ואולי יהא עלינו לעקוף אותן על מנת לתקשר ישירות במונחים של הרגישויות ההיסטוריות שלנו.
התפיסה של מדינת־לאום נראית מודרנית או מתקדמת בנוגע לבליל של הקהילות בלבנט, אולם במונחים עולמיים ייתכן שאבד כבר הכלח על מדינות הלאום. ובכל זאת, מבחינה פסיכולוגית, בני אדם עדיין חשים בצורך להשתייך לקהילות קטנות יותר, נעימות ונוחות יותר, ועדיין אכפת להם מעברם האישי. באורח בולט, בעוד שאירופה מתאחדת, תושבי בריטני, הבאסקים, הוולשים, הפלמים, האירים והסקוטים עומדים על האוטונומיה התרבותית שלהם כנגד מדינת הלאום הכוללת־כול. יתר על כן, קבוצות חדשות יותר מתגבשות כתוצאה מהגירה בעקבות התפוררותן של האימפריות האירופיות – אפריקאים, פקיסטנים, אנשי הודו המערבית והודו סין, אלג'יראים, וכו'. הם מהווים מובלעות חברתיות ותרבותיות חדשות באירופה – במידה רבה כפי שהיהודים היו פעם באורח בלעדי כמעט – בלא דרישות טריטוריאליות בסביבתם החדשה. הם אינם רוצים להיות משולבים או להיטמע לחלוטין במדינת הלאום; הם שומרים על קשרים עם ארצות המוצא שלהם. הם מהווים אומות – עַם – במידה רבה על פי הדפוס הלבנטיני הישן. במילים אחרות, מדינת הלאום המערבית עצמה עוברת לבנטיניזציה. סוגים שונים של קהילות, משולבות בישות רחבה יותר, מאורגנת בצורה רופפת למדי, עשויים לספק פתרון במקרים הרבים שבהם על אנשים שונים לחלוק את אותו מרחב גאוגרפי. מקבצי בני אדם המורכבים לפיכך ממעגלים מצטלבים, בעלי מרכז משותף, חופפים בחלקם, ומזהויות אתניות, רוחניות או תרבותיות, אינם תואמים ואינם יכולים לתאום יחידות טריטוריאליות קבועות במדויק.
במידה ניכרת, לישראל אין עדיין גבולות קבועים או מוכרים, כך שבעוד שאחדים עשויים להתווכח בשאלה אם עלינו להתקיים בכלל, ישראלים מתווכחים בנוגע לגורל חברון, שכם ויריחו. אך מה שעבורנו הוא שכם הוא נבלוס עבור אחרים – ששוכחים ששמה אינו ערבי, אלא נגזר מן השם היווני נאופוליס. בשום מקום הקשר ההדוק של רגשות מנוגדים כלפי אבות־אבותינו המיתיים אינו ברור כמו במקרה של חברון – אל־חליל עבור המוסלמים – מפני ששם אלוהים קירב אליו את אברהם. יש בינינו מחלוקת חריפה בשאלה מיהו הבן האהוב והמועדף, ומאיזו רעיה. הנושא עדיין טעון רגשית עבור בני ישראל ובני ישמעאל גם יחד. פטירת מושגים אלה כלא רלוונטיים, כאמונות תפלות מיושנות, והמלצה על עיצוב מדינות על פי הדגם האירופי, יש בהן מעט היגיון, מפני שהן היהודים והן המוסלמים באסוציאציות המודעות והתת־מודעות שלהם קשורים עמוקות לפרשנויות הסותרות של אותו מיתוס בסיסי. דווקא בהקשר של המחלוקת שלהם עשוי להימצא פתרון – מן הרגע שבו כל אחד יכיר באחר כיורש לגיטימי, הזכאי לחלק מן הירושה החומרית והרוחנית.
שוב ושוב נאלצו בני אדם ללמוד לחיות יחד באותו מרחב טריטוריאלי ומיתי על מנת לשרוד. אולי זהו הלקח ההיסטורי הגדול של הלבנט, מכיוון שהיה על כל ישות לוותר על חלק מטענתה לאוניברסליוּת חובקת־כול – החופפת לעתים קרובות כל כך אימפריאליזם ודיכוי. פלורליזם כאן הוא הסם הנגדי, החיוני לתביעות טריטוריאליות בלעדיות, סותרות זו את זו, המבוססות על עניין כפייתי במונותאיזם – בריבוי צורות – שכל אחת מהן רואה את עצמה ביהירות, לאמיתו של דבר, כישות היחידה שאלוהים מדבר איתה.

***

ישראל היא חלק מן הלבנט, ועשויה להפוך לגורם חשוב של תחייתו באמצעות אימוץ אסוציאציה של עם שונה יליד האזור, המבקש לקיים עצמיוּת תרבותית או אתנית נפרדת, בעודו חולק יתרונות של התפתחות כלכלית מתוכננת בִּמקום האנרכיה, ההתפוררות החברתית וההרס הכלכלי שהמשטרים הערביים הנוכחיים מחישים. הפיכת הלבנט לברית של עמים חופשיים ועצמאיים, כאשר כל אחד מהם מוכן לזנוח את דרישות הלאומנות המוגזמות שלו ולכבד את זכויות המיעוטים שבקרבו, עשויה לסייע בחיסול המשברים המתמשכים המסכנים את יציבותו ושגשוגו של האזור כולו. מסגרת זו אינה צריכה להיות אזורים של אינטרסים אמריקאיים או רוסיים, אלא תוכל לארגן את משאביה־שלה באורח כלכלי יותר מאשר עד כה. זהו רעיון שישראל צריכה לקדם, משום שבטווח הארוך כולנו עומדים להפסיד על ידי היגררות לתוך מערבולת היריבויות בין המעצמות הגדולות, המנצלות את האיבות ההדדיות שלנו, אך מגיעות להסכם ביניהן. הסיכוי הטוב ביותר שלנו לשלום ולהישרדות עשוי להיות הפיכת המהפכה הציונית ללבנטינית.
צורך זה אינו צריך לבוא בהכרח על חשבון היהודיוּת שלנו או קשרינו עם קהילות יהודיות מחוץ לישראל. בסופו של דבר, יהודים קשורים באמצעות קרבה רוחנית, במידה רבה כמו מוסלמים וקתולים, וחשים קשר רגשי לישראל, כפי שאמריקאים ממוצא יווני, איטלקי או אירי חשים כלפי ארצות המכורה שלהם. יהודיוּת היא ללא ספק דאגתנו העמוק ביותר, אבל אל לה להיות סגורה בפני אחרים. מן הרגע שבו הפכנו לישות טריטוריאלית ופוליטית, נזקקנו לבעלי ברית באזורנו הקרוב ביותר לא פחות משאומות גדולות זקוקות לכך. השאלה כמה זמן נוכל לשרוד לבדנו תוך ניצחון במלחמות, אך מבלי לזכות בשלום, צריכה להעסיק את מחשבתו של דור חדש שבעיותיו והאינטרסים שלו דומים למדי לאלה של מיעוטים אחרים ולא־ערבים או לא־מוסלמים אחרים בלבנט.
העובדה שיהודים ויוונים יכלו לשמור על עצמם ולשמר את תרבויותיהם בלבנט במשך מאות בשנים, מבלי להיטמע, או להטמיע זה את זה, בשעה שהרמות הכלכליות והתרבותיות שלהם היו שוות, עשויה לספק דגם מעניין עבורנו עכשיו ולהרגיע את חששותינו בנוגע להתבוללות או לבנטיניזציה. היוונים, במידה רבה כמו היהודים, שהיו במשך זמן רב גיבוריו ויריביו העיקריים של הלבנט, נעו דרך קבע הלוך ושוב באזור ים התיכון, לעתים מחזיקים בארץ מולדתם, ולעתים לא, אך מעולם לא מוּכלים בו לחלוטין. היוונים מספקים דוגמה מאירת עיניים לשינוי המתמיד של עם שבמהלך הזמן עדיין שומר על יסודות בלתי משתנים אחדים. תרבותה של יוון העתיקה חדרה למצרים, לפלשתינה ולאסיה הקטנה. בתרבות ההלניסטית של אלכסנדריה, יהודי ויווני נפגשו, ומחלוקותיהם הדיאלקטיות סיפקו את הבסיס האינטלקטואלי שממנו צמחו הנצרות ומה שנחשב עכשיו כציביליזציה המערבית. יווני ויהודי התעמתו זה עם זה גם ביהודה, שבה ההשפעה ההלניסטית לא הייתה בשום פנים ואופן חסרת חשיבות. יוונית, שפת הציביליזציה, שימרה את עצמה בלבנט זמן רב לאחר שיוון הפכה לפרובינציה של האימפריה הרומית, והאימפריה הביזנטית־יוונית הפכה למרכז העולם התרבותי לאחר נפילת רומא בידי הברברים של הצפון. כאשר קיסרי ביזנטיון בחרו בנצרות, היוונית ולא הלטינית שלטה בכיפה והפכה לשפה הליטורגית של הכנסיות הנחשבות עכשיו מזרחיות.
אפילו כאשר ביזנטיון נפלה בידי האסלאם, אוכלוסיות גדולות דוברות יוונית המשיכו להתקיים בתוך האימפריה העות'מאנית ובערים ים־תיכוניות, במידה רבה כמו היהודים במזרח אירופה. הרנסאנס היה קשור ישירות ליציאתם מטורקיה של מלומדים יוונים ויהודים, שלקחו איתם כתבי־יד עתיקים והביאו השפעות תרבותיות חדשות, אלה של ימי קדם, שהאצילו על התרבות המערבית.[56] לפיכך, תרבות הלבנט, סינתזה משתנה תמיד של סגנונות רבים, שגשגה בכמה ערים; קונסטנטינופול השתלטה במקום שבו אלכסנדריה הפסיקה. ונציה ורוונה, טולדו וקורדובה במהלך ימי הביניים, גילמו היבטים רבים של התרבות הלבנטינית בשולי העולם המוסלמי. בימים מאוחרים יותר אלה הייתה אלכסנדריה עיר לבנטינית ולא ערבית, עיר שבה יווני ויהודי חידשו את הדיאלוג שלהם בהצטלבות רחובות הנקראים נבי דניאל ופרולמי. הקבוצות האתניות הללו היו יסוד מוּכוון מערבה, יסוד ילידי למחצה או לבנטיני, שעשוי היה להציב שוב את הלבנט כממשות על מפת העולם. אולם המהפכה הערבית הרסה אפשרות זו, וכרגע זוהי דווקא תל־אביב המגלמת את ההיבט המערבי של תרבות הלבנט בשולי העולם המוסלמי. ישראל היא הנשאית עכשיו של תרבות נמרצת חדשה, המורכבת מנטיות שונות, שמקורות כולן הן כאן.
באורח מפתיע, בדיוק כאשר ההשפעה התרבותית המערבית היא בשפל המדרגה, והיוונים מנותקים כמעט לגמרי מן הלבנט, העם העברי, המהווה את היסוד השני, הילידי־למחצה, המנוסה, שהִרבה יותר לנדוד, בתהליך השינוי הלבנטיני, פעיל שוב. לישראל המודרנית, המסמלת תרבות מדעית וטכנולוגית, ומהפכה חברתית מרחיקת־לכת, חייבת להיות השפעה, משום שהיא מהווה איום לשמרנות הסטאטית שהאסלאם דבק בה מאחורי החזות הערבית המהפכנית שלו. מדע וטכנולוגיה מעניקים לנו הזדמנות שמעולם לא הייתה קיימת לפני כן, של הדיפת המדבר המאיים לבטל את ההישגים שהשיגו הפעילים, של המתמודדים שקראו תיגר על הראייה הפטליסטית הרווחת של הניסיון האנושי. יעקב במסורת היהודית – במידת־מה כמו פרומתאוס במיתולוגיה היוונית – הוא אב־טיפוס של קריאת תיגר זו. יעקב אינו נכנע לרצון אלוהים, ואין הוא מובס על ידי האלים, אלא מכונן שותפות פעילה עם הרצון האלוהי, כגורם נבחר – ונבחר בידי עצמו. אלוהים מדבר אל גברים ונשים המפרשים את פקודותיו, יותר מאשר אל אלה המקשיבים ומצייתים באורח סביל, על מנת לכונן איתם ברית. האם אין זה עצם המעשה של היאבקות נגד רצונו העיוור לכאורה של הטבע ורצונו השרירותי של אלוהים, שהוא עיקרו של תהליך מהפכני – וכן גם מעשה של שינוי מתמיד באמצעות מאמץ יצירתי דינמי, ולא באמצעות כניעה סבילה?
ישראל נמצאת בקו הראשון של מאבק מהפכני זה, אך היא אינה יכולה להיות נושאת הלפיד עבור עצמה לבדה, אולי משום שהיא מטבעה חלק מן הלבנט. לפיכך, למשל, איכרים ערבים בגדה המערבית ובעזה לומדים טכניקות חדשות של ייצור חקלאי, ופועלים ערבים מן האזורים הללו העובדים בישראל מקבלים תשלום על פי תעריפי ההסתדרות. נשים ערביות כלולות בכוח עבודה זה, והעובדה שהן נהנות מהכנסה עצמאית תשנה ללא ספק את דרך חייהן, כפי שקרה בקרב קהילות יהודיות מזרחיות, אם כי כאן השינוי ייקח לבטח פרק זמן ארוך יותר ויהיה מקור גדול יותר לסכסוך. נטייה זו להאחדה, ניסיונית ומלאת קשיים ככל שתהיה, פירושה קריסת המעמד הבינוני הפאודלי, שאמצעי הייצור שלו שאבד עליהם הכלח רווחיים רק מפני שהם מקוימים בידי עבודה זולה ולא מיומנת.
צעירי בית הספר התיכון באזורים הללו, רובם מרקע של המעמד הבינוני, נקרעים בין דחפים סותרים, בין לאומנות, אינטרסים מעמדיים, ורצון כן בשינוי. אולי הם אינם יודעים מה רצונם, פרט לכך שאינם רוצים שזקניהם יסדירו את ענייניהם עבורם. לעתים קרובות הם מוצאים את עצמם בעימות ישיר עם ישראל. נערות, למשל, פעילות הרבה יותר מבחינה פוליטית מאשר בעבר, ולמרות שהמחאה שלהן מכוונת נגד הכיבוש הישראלי, ספק רב אם הן ישובו אי־פעם מרצון לסטטוס־קוו החברתי ששרר לפני יוני 1967. באורח פרדוקסלי, הנוכחות הישראלית היא זו הנותנת לצעירים הללו הזדמנות לפעול יחד.
חברות החיות ברמות שונות של התפתחות אך בקרבה רבה אינן יכולות פשוט להתעלם זו מזו; כאשר לא קיים שום קשר אחר – בשל היעדר תקשורת – העימות מוּעד להיות אלים. ארגוני הטרור יכולים לנצל את אי שביעות הרצון של האוכלוסייה הערבית, אבל אין להם תוכנית להציע, פרט לחזרה לפלסטין האוטופית, שבמידה שישראל תיעלם, תוטרד בידי סתירות פנימיות של חברה ערבית־מוסלמית לעומת העולם המודרני, בעיה שהמהפכנים הללו מתעלמים ממנה במכוון. הדרך הטובה ביותר שלנו לפעול נגדם עשויה להיות השקת תוכניות ורעיונות מעשיים לשיקומו החברתי, הכלכלי והפוליטי של הלבנט. הפלסטינים ימצאו את מקומם בו אך לא במסגרת ההגמוניה הערבית השוללת את חירותם וזכויותיהם של לא־ערבים החיים בקרבם.
אולי יהא עלינו לחשוב במונחים של חלופות לטווח ארוך, לוּ רק מפני שהשפעותיהן של הבעיות הפנימיות של חברות ערביות־מוסלמיות יפגעו בנו במשך זמן רב בעתיד. המאורעות הוכיחו שישראל אינה יכולה לבודד את עצמה מן האזור שבו היא מוצאת את עצמה, כך שמהפכה חברתית מתוכננת במודע עשויה להציע חלופה למלחמה, על ידי הפיכת המהפכה הציונית לכזו שתערב את כל אנשי הלבנט, שלא יהיו עוד קשורים יחד אך ורק באמצעות הסכסוך הישראלי־ערבי.
מבחינה טכנולוגית וחומרית, לארצות הברית ולברית המועצות יש יותר מה לתרום לאזור מאשר ישראל – בייחוד בכלי נשק – אך נוכחותן המשותפת פירושה שימור הלבנט כזירה ליריבויותיהם. אולי זה פועל לטובת ההנהגה הערבית הנוכחית והמעמד הבינוני המוסלמי התומך בה, אך אין זה פועל לטובתם של אנשי האזור. ניתן להכריז בבירור על החלופה: קִדמה ועצמאות לצד ישראל, או מלחמות וצורות חדשות של קולוניזציה בלעדיה. מלחמת ששת הימים הזניקה את ישראל ככוח בלבנט; יהיו אשר יהיו ההסדרים שייעשו בנוגע לגבולותינו שאינם מוכרים עדיין, חוסר האיזון בין החברות השונות שלנו נותר על כנו, ואינו מותיר לנו ברירה אלא להפוך את הלבנט למודרני תוך שאנו ממשיכים לרחוש כבוד למגוון שלו.
הסכסוך הנוכחי נוטה לגרום לנו לחוש מכותרים ומבודדים, כך שאנו דבקים בעקשנות ביהודיוּת כממד האנושי העיקרי שלנו. במובן מסוים, זה מהווה את הנשק היעיל ביותר של לוחמה פסיכולוגית שהמנהיגים הערבים הנוכחיים ובעלי בריתם מחזיקים במאגר כלי הנשק שלהם. ובכל זאת, הישרדותנו קשורה ישירות למגוון לבנטיני במסגרת מודרנית, במאבק משותף נגד כל הגמוניה שלטת. מה שמונע מאיתנו, על פי רוב, מליטול בידינו את ההובלה בהפצת האידאל של פדרציית לבנט, הוא הניסיון היהודי המיוחד – הכאוב במיוחד – שלנו. ישראל חופשייה לבקש הגירה יהודית ברובה כשם שעיראק, נגיד, חופשייה לפתוח את שעריה להגירה ערבית־מוסלמית. רק במסגרת ההגמוניה הערבית ההגירה היהודית אמורה להתחסל.
מחסום פסיכולוגי אחר המפריע לנו בלבנט הוא שכולנו חיים על פי תפיסות בלעדיות באורח הדדי של זמן היסטורי, שכולן טעונות מבחינה רגשית ומהוות חלק מן הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו כבני אדם, בשעה שאנו מתקיימים יחד באי־נוחות עכשיו. על פי לוח השנה העברי, אנחנו נמצאים בשנת 5729 (1968), בעוד שלוח השנה המוסלמי, שראשיתו במנוסתו של מוחמד ממכה, עומד ב־1348. הזמן הנוצרי מתארך את כל האירועים כלפני הספירה ואחריה, כאילו כל מה שאירע לפני או מחוץ לנצרות היה בעל חשיבות משנית. ירושלים היא סמל להתנגשות זמנים זו על בסיס התגלויות אלוהיות, עם טענות להיותן מוחלטות, בלעדיות ואוניברסליות. לפיכך, עבור רבים מאיתנו, ירושלים מעולם לא הייתה דבר פרט ליהודית, אפילו כאשר נתפסה בכוח על ידי אחרים; עבור האחרים הללו נחשבנו לא קיימים כמעט.
שיקומו של לבנט שיושכן בו שלום מצריך לא רק התאמה של מגוון במרחב, אלא גם הסתגלות לממדי הזמן האנושיים הללו. עלינו להעריך מחדש חישובי זמן פסיכו־היסטוריים אלה כקשורים זה לזה ויחסיים, ולא כנפרדים, עוינים זה את זה ומוחלטים. אילו פתחנו בחקר הפרה־היסטוריה, היהדות, הנצרות והאסלאם היו נראות כענפים של אותו עץ הממשיך לצמוח, ולצמוח בנפרד, אך הוא עדיין עץ שלם אחד. אין כמעט מערכת חינוכית שאינה שוטפת את מוחם של צעירים על מנת שיתמכו בעיוורון במשפחות האידאולוגיות שלהם ויידחו את כל האחרות. אולי זה המקום שבו השינוי נדרש ביותר. מכיוון שהמרחב מצטמצם, הסתגלות בנוגע לזמנים היסטוריים והערך שאנו מייחסים להם הופכים חשובים יותר.
המיתוסים שלנו הם חלק מן הסכסוך הפוליטי שלנו: ישמעאל וישראל שייכים לאותה משפחה, אך כאחים אויבים. אולם המיתוס, שהיה רדום כל עוד היהודים היו מיעוט מדוכא, הופעל שוב בעצם לידתה של ישראל. על פי המסורת הפטריארכלית, רק בן אחד יכול לזכות בברכת האב; על מנת לתפוס את מקומו, הבן האחר חייב לחסל אותו או לשלוט בו. אולם רובנו לא היינו בוחרים לחיות היום בחברה פטריארכלית, מן הסתם אפילו לא הערבים הפלסטינים, שעבורם המאבק הוא חריף על אחת כמה וכמה בהיותם קרובים אליו כל כך. לפיכך, יש לאל ידנו לכתוב מחדש את סיפור ישמעאל וישראל – ואימותיהם – על מנת להעניק לו פתיחה טובה יותר לעתיד.
שרה והגר היו יריבות בתוך מסגרת של חברה פטריארכלית, ובשעה שהן עדיין בינינו, דבר אינו מונע בעדן מלכונן ברית חדשה לעצמן ולילדיהן. איננו צריכים להיות כבולים לנצח למונחים שנקבעו על ידי המיתוסים וכתבי הקודש העתיקים שלנו. תוך הכרה בתפקיד המכריע שהם משחקים בעיצובנו, יש לאל ידנו לפרש אותם בתוך ההקשר שאנו חיים בו עכשיו. על ידי כך שנעורר את אותם אזורים שבהם המיתוסים שלנו מתנגשים, אנו עשויים להפוך רציונלים יותר בהערכת היסוד הלא־רציונלי מאוד, המצוי בליבת רוב הפעולות האנושיות הנוגעות לתחושת הזהות. הערבים הם לא רציונלים, אנחנו אומרים, מפני שהם אינם מכירים בעובדות, אבל היהודים לא היו רציונלים יותר במהלך ההיסטוריה שלהם. ישראל עצמה אינה חבה את קיומה לרציונליות אלא דווקא לשימוש באמצעים רציונליים לשם השגת מטרה לא־רציונלית. עלינו ליצור תרבות מכילה ורחבה יותר מכל אחת מן הזהויות המיוחדות שלנו או מרכיביהן השונים והמגוונים.
האידאולוגיה הציונית, שנולדה בסביבה של מזרח אירופה, כתגובה יהודית לה, אינה מצליחה לקשור את עצמה להיסטוריה של האזור הזה או אל האנשים החיים כאן משחר ימי קדם ועברו תמורות רבות. אולי היה על אידאולוגיה זו להדגיש את ייחודיותה בתקופת עיצובה. דומה כי האבות המייסדים של הציונות פעלו על פי ההנחה שככל שהדבר נגע ליהודים, היה כאן חלל ריק מוחלט מאז חורבן בית המקדש השני ועד העלייה השנייה. אפילו בנוגע לאותן תקופות שבהן יהודים חיו כאן במדינה ריבונית, ההיסטוריה שלנו מדגישה את עוינותם של אחרים, ניצחונותינו המהממים והתנגדותנו הנואשת שהסתיימה בהתאבדות או בגלות. אנו מדגישים את החורבן, הרדיפות, מעשי הטבח, ופוסחים בשתיקה על התקופות הארוכות של תן וקח פורה. אנחנו מתעלמים מכך שאפילו מצרים של פרעה הייתה ידידותית למדי לבני ישראל במשך זמן רב. כזו הייתה ספרד, כזו הייתה האימפריה העות'מאנית, והיהודים לא היו הקורבנות היחידים לרדיפות.
המקרה שלנו שונה, בעיקר בכך שהיינו עיקשים הרבה יותר מן הרוב באי רצוננו להיעלם ולהניח לעמנו להתבולל, כך שהיסטוריה זו של רדיפות חזרה על עצמה בהקשרים שונים. אך אפילו זה אינו נכון לגמרי בלבנט. היוונים, עִם או ללא טריטוריה, לא נעלמו, ואנשים כמו הארמנים ידעו מעשי טבח, גלות ופיזור. ההתנגדות הנואשת של מוחמד מוסאדק (ראש ממשלת איראן, 1953-1951) מזכירה את מצדה. ההיסטוריה שלנו אינה שונה כל כך מזו של אנשים רבים אחרים, אך לא ייתכן שנמצא ידידים ובעלי ברית כל עוד אנו שואפים להישאר "יחידים במיננו" מכל בחינה. אנו מתעלמים מן העובדה שיהודים חיו תמיד בלבנט ובאגן הים התיכון מאז ימי קדם, ושהאתוס היהודי עצמו לא נולד בחלל ריק, כדבר מופשט של התגלות אלוהית, אלא צץ והופיע מתוך התפתחות תרבותית ארוכה ואטית. יש לנו זכות מלאה להיות גאים בו, קשורים אליו, אך עלינו גם לראותו כהתפתחות מסוימת אחת בתוך הקשר רחב יותר.
סירוב זה להכיר בכל מה שעשוי להיות לנו במשותף עם אנשים אחרים באזור משתקף בשם שניתן לילדים ילידי המקום להורים מזרח אירופים. הם נקראו סַבְּרַה, בעוד שילדים ילידי המקום אחרים נקראו ילידי הארץ. היה זה כאילו עם שובם לכאן הם יכלו להזדהות רק עם הפרי הקוצני של קקטוס הבר, יצירה אלוהית המתחרה בשממה. אך זה הותיר את ילדיהם בלא דרך להתייחס אל הילדים האחרים. פירות מתורבתים של האזור, המוזכרים לעתים קרובות כל כך בתנ"ך ואשר שימשו כדוגמאות קישוט בגלות – הגפן, התאנה, הרימון – זכו להתעלמות, כמו צריך היה לדחות כל סמל משותף הקושר אותנו לעבר. אבל אם אנחנו דוחים עבר משותף, כמעט שלא יהיה לנו עתיד משותף, וכתוצאה מכך אנו כבולים בידי המונחים של מחלוקת ישמעאל־ישראל: אח אחד המחסל או משעבד את השני, ולאנשים האחרים במשפחה אין מה לומר על כך.
למעשה, אין זו בושה לאיש מאיתנו להיקרא יליד הארץ או יליד, ואנו כאלה מבחינות שונות אך קשורות זו לזו. בין הטמעה או היטמעות, לשלוט או להישלט – או להתחסל – נשארת החלופה של כינון קשר בוגר, מתורבת, כזה של הכרה בין אנשים חופשיים ושווים, שיש להם זכות מלאה להיות שונים אלה מאלה. איש מאיתנו לא הגיע עדיין לבגרות זו. אך זוהי חלופה שאנו יכולים לאמץ ולהציע לאנשים אחרים בלבנט, על מנת שנוכל ליצור בצוותא ברית של אנשים מודרנים, שכל אחד מהם קשור לעברו אך אינו משועבד על ידו. העבר יכול להתפרש מחדש על מנת לקבץ אנשים יחד במסגרת מודרנית, נסבלת, בת־ביצוע, שניתן לחיות בה. כרגע אנחנו מדגישים את ההיבטים הנחשלים או השליליים ביותר של תרבויותינו, אלה המתעלמים זה מזה במונחים מוחלטים.
החלופה הפלורליסטית אולי לא תמנע את המלחמה הבאה, או את זו שאחריה, אולם בטווח הארוך היא עשויה לסייע לישראל להשתלב בלבנט. לא במובן שבו מתיישבים חדשים היו אמורים להשתלב בישראל, תוך איבוד כל פיסת זהות שלהם, אלא כאנשים נאורים ובוגרים, בעלי עבר גאה – אך גם עם הווה ועתיד לחיותם ולחלוק אותם עם אחרים.

***

בשעה שאני כותבת זאת, אני יודעת שהקורא יגלה שדברים אלה הם לא סיכום תוכנו של הספר. המסות שכתבתי משקפות רגשות מעורבים כלפי עבר שעדיין לא ניתק מן הלבנט של התקופה שבין שתי מלחמות העולם, או כלפי הדילמה של עולה חדש מארצות המזרח שלא שש כלל "להיטמע". במאמרים הכלולים כאן יש התבוננות לאחור, ולא לפנים, תוך שאילת שאלות לאורך כל הדרך. מלחמת ששת הימים הובילה אותנו בחזרה לתוך הלבנט, על מנת להפוך לאחד הכוחות העיקריים המשבשים את הסדר הישן, אולם יש לקוות שגם כוח חיובי שיתרום להחלפת הסדר הישן בגישה מודרנית ומתקדמת יותר. ודאי שאיננו יכולים לחיות בחלל ריק.
ניסיתי לחקור בדרך אישית ממדים רבים של העבר על סתירותיהם הלא־פתורות. אך הלבנט נראה לי שונה מאוד עכשיו מכפי שנראה לי בכל תקופה בעברי־שלי, בין אם במצרים, בצרפת, באמריקה, ואפילו כפי שנראה לי מישראל לפני עשר שנים בלבד. ישראל היא עכשיו גורם בלבנט, וניצחונה מציב בפניה בעיות חדשות שאינן עוד יהודיות באורח בלעדי, אלא כרוכות גם בקשר שיש לכונן עם אנשים אחרים באזור מסוים זה. הקורא ירצה אולי להרהר בזה על מנת להיטיב להבין את העולם סביבנו – לא רק העולם הערבי־מוסלמי, אלא אולי גם עולם שבו תחייתה של ישראל מבשרת תקווה והבטחה גם יחד ללבנט שייוולד מחדש.

מאנגלית: עודד פלד

[55] ז'קלין כהנוב כתבה מסה זו ב־1968 כמבוא לאוסף מסות מתוכנן באנגלית. כאשר ספר המסות הראשון של כהנוב פורסם בעברית ב־1978 תחת אותה כותרת, חיבור זה לא נכלל בו. המסה תורגמה על ידי עודד פלד, הקדים לה מבוא דוד אוחנה, והיא פורסמה תחת הכותרת "הסיכוי הטוב ביותר לשלום ולהישרדות עשוי להיות הפיכת המהפכה הציונית ללבנטינית", הארץ, 19.2.2019. 
[56] המחקר בן זמננו מפקפק ברעיון זה.

הלבנטיניזציה של ישראל[57]
תמונה קשה הייתה מונחת על שולחני בארגון שבו עבדתי זמן קצר לאחר בואי לישראל. על רקע של אוהלים קורסים וחבלים עמוסים בכבסים קרועים, עמד ילד, רזה כל כך שניתן היה לראות את השלד, עירום מלבד סמרטוט שנסחב מאחורי כתפיו הדקיקות. ישראל 1950 היה הכיתוב. לא השתמשנו בתצלום הזה ברשימה שנשלחה לעיתון, אך שמרתי עליו והצצתי בו לעתים קרובות, תוהה מה עלה בגורלו של אותו הילד, משווה את מה שראיתי בישראל בשנים הבאות עם התמונה הזו, המתוארכת כאמור ל־1950.
הילד יכול היה להגיע מכל ארץ שבה שיעור הילודה גדל בממדים מסחררים. אנשים רבים רעבים במהלך כל חייהם, ומסורות ואמונות ישנות שליוו אנשים כל החיים מתפוררות, עד שאי־אפשר כבר להאמין כי רעב בעולם הזה פירושו גאולה בעולם הבא. שפע חדש ובל ייאמן איננו נראה כחטא כשלעצמו, וזאת רק מפני שהדבר נתפס מתאים למעטים כל כך כזכותם הבלעדית. במצרים מולדתי חזיתי בעולם הפראי של ילדים המחטטים בפחי זבל למצוא דבר־מה לאכול, בעוד העשירים חולפים על פניהם בשוויון נפש במכוניות הביואיק הנוצצות שלהם, והשוטרים הבריטים דוהרים על סוסיהם הערביים הנאים.
בשכונה היהודית, במקום שלימדתי בבית הספר, גברות עשירות פטרוניות של מרפאה חדשה סיפרו בגאווה ששיעורי תמותת התינוקות ירדו ב־50% מאז שהמרפאה החלה לפעול. על האחות הראשית, יהודייה ארצישראלית נמרצת שעודדה את הנשים להשתמש באמצעי מניעה, נמתחה ביקורת קטלנית כל כך, שהיה צריך לפטר אותה. השם נתן, השם לקח, יהי שם ה' מבורך. בעולם הזה, במקום שבו מוות של ילד פירושו פחות פה להאכיל, אנשים לא הכירו בדו־משמעות יראתם מפני המסתורין הקדוש של החיים. ברור, יש להציל חיים, הרהרתי, ולפתוח בתי ספר, ולהעניק לצעירים הזדמנות למצוא מקומות עבודה בחברה הנתונה בתהליך מודרניזציה מהיר. אבל האם ניתן יהיה לייצר מספיק מקומות עבודה, שעה שכמחצית הילדים במשפחה שוב לא ימותו, ומה יקרה לשורדים אילו החברה לא תספק להם עבודה, שהיא לחם החיים?
אולי איש אינו יודע את התשובות לשאלות הללו, אך אני הכרתי את הילד בתמונה, אחד מאותם האלפים מימי ילדותי שהיגרו לישראל. הם יהיו אלה אשר יעמיקו את אנושיותה של ישראל בכך שיקרבו אותה אל עולם הרעב העתיק, הספוג בבוז לחיי אדם ובתשוקה המיסטית לנפש האדם; באופן זה השתלבו שני היבטים מנוגדים של מציאות אחת. ישראל, שנוסדה על ידי חלוצים מאירופה, חָלקה עם שכניה הערבים את הטרגדיה של ילדים אלה, שהיה צריך לא רק להאכילם, לחנכם ולרפאם, אלא גם לסייע בידם לבנות עולם משלהם. זה יוכל להיות הקשר ביניהם, הגם שבינתיים אין לאף אחד תמונה ברורה בעניין. בישראל יצטרך תת־פרולטריון מזרחי, הרחוק מאוד מהתפיסה המסורתית של מעמד פועלים תעשייתי, להשתלב בדפוסים חדשים של מערכות יחסים חברתיות ואנושיות, כאשר במקביל הוא ניצב מול אוכלוסייה אירופית שיצרה עולם של קיבוצים, של חלוציות ציונית ושל משק מבוסס על אידאולוגיה סוציאליסטית. אפשר שבאמצעות מאבק, מאבק המזעזע היום את העולם כולו, תוכל ישראל להשיג ממד אוניברסלי הראוי לנביאיה הקדמונים. האם יהיה בכך כדי לסייע שעם זה, שיצא מאותה מסורת היסטורית, יחתור בעמל רב לקראת שותפות חדשה? או שמא הפיצול – שהביא חלק אחד של העם היהודי אל העולם המערבי ואילו חלקו האחר נותר בתוך העולם המוסלמי – ימנע את שני הערוצים הללו מלהתמזג במולדת שנולדה מחדש? לא ניתן עדיין להשיב על אף אחת משאלות אלה; במעורבותם המורכבת, בני אדם עושים כמיטב יכולתם, בעוד החיים הסוחפים אותם קדימה מספקים תשובות בלתי צפויות. אין מי שיוכל לצְפות בשלמות מה תהיה הצורה הדיאלקטית הסופית, פרי הפעולות והתגובות האנושיות השונות – ואף המנוגדות.
מהצד החומרי נעשה רבות כדי לבער את הרעות החולות שפגעו באוכלוסייה המזרחית, שהגיעה לעתים קרובות לישראל ללא האליטה המשכילה שלה, אם משום שזו התמערבה עד כדי כך שנטתה להתיישב בעולם המערבי, ואם משום שמנהיגותה המסורתית מצאה עצמה מנותקת בשל מצבים חדשים ובלתי מוכרים. ההישגים בתחומי הבריאות והחינוך מרשימים: כבר לא רואים ילדים לבושי קרעים, ילדים מעטים בלבד אינם יודעים קרוא וכתוב, וכמעט שאין ילדים שלא נרפאו מגרענת וממחלות אחרות של זיהום ותת־תזונה. רוכלים ובעלי מלאכה זעירים שאין ביקוש למרכולתם למדו בקורסים להכשרה מקצועית, קיבלו שכר תוך כדי הלימוד, והם מספקים כיום כוח עבודה מיומן למדי; אחרים השיגו רווחה צנועה בחקלאות, ומרביתם מאוגדים באיגודים מקצועיים. צעירים יוצאי מזרח ומערב לחמו יחד במלחמת סיני, וכל ישראל נשמה לרווחה: המלחמה על האינטגרציה נחלה ניצחון. נחשף לפנינו עם אחד, והעם הזה התברך בסולידריות. ברור שנותרו כיסים בעייתיים: אנשים מבוגרים שנבצר מהם להסתגל לכלכלה או למוסדות הישראליים, ילדים שנשרו מבית הספר, צעירים מובטלים ועברייני נוער, קונפליקטים מכאיבים שערערו מערכות ערכים שנתפסו כסותרות; צייתנות מול עצמאות, נאמנות למשפחה, לעדה ולקהילה מול נאמנות של האזרח לאומה. היה זה אפוא בלתי נמנע בתקופה של שינוי מהיר וקיצוני, אולם אנשים חשבו כי קשיים כאלה ייפתרו בהדרגה.
תושבים ותיקים ועולים חדשים הסכימו בלא אומר להתחיל בדברים הבסיסיים: בריאות, דיור, בתי ספר, מלחמה בבערות, בעוני ובפיגור טכנולוגי היו היעדים המוסכמים על כולם. אך משעה שדברים אלה נעשו, לא הוותיקים שסיפקו את המסגרת המוסדית, את כוח האדם המקצועי ואת המימון למהפכה חברתית כבירה זאת, ולא העולים המזרחים בצד המקבל, לא ידעו שזו אכן מהפכה, וכי לכל צד יהיו הנחות יסוד ופחדים כמוסים שלא יובנו היטב.
התושבים הוותיקים חששו שישראל, יציר כפיהם, תיבלע בתוך נחשול האומללות האנושית שאיים "לגרור אותה לרמה של ארצות ערב", רמה העלולה לבטל את עליונותה הטכנולוגית המותאמת לעולם המודרני, שאפשרה לה להחזיק מעמד לנוכח עליונותם המספרית של הערבים. שגיאות רבות נבעו מפחד זה. את העולים החדשים היה צריך לקלוט במהירות שיא, בלי להתחשב די הצורך באמונות, ברגשות או אפילו בערכם האנושי ובכבודם העצמי. ככלות הכול, אף יצור אנושי אינו רוצה שייראו בו נטל, או חומר גלם "לעיצוב" (שעה שמלמדים אותו לראות בעצמו אזרח שווה־זכויות במשטר דמוקרטי). שני הצדדים חלקו אותו אידאל שוויוני, אך בה במידה גם קוצר רוח להגיע לאותה מטרה. הם לא הבינו כי לא ניתן לבצע מעבר מקהילה ליישות לאומית בזמן כה קצר, במיוחד כאשר השוני הוא יסוד מפתח במשוואה של שינוי חברתי. הקהילה היא אגודה טבעית, ויוצאי דופן הם היחידים היכולים להשתלב מחוצה לה בלא ליפול לשטח הפקר צחיח של בידוד נפשי.
הגישה המכניסטית אל האינטגרציה השתלבה בפחד מפני הקשרים הקהילתיים הישנים, שנתפסו כאיום על הסולידריות הלאומית. גישה זאת גרמה לוותיקים רבים בעמדות בכירות להתעלם מהתהליך הפסיכולוגי המתחולל אצל אלה, אותם אנשים המשתנים במידה רבה במטרה להתאים עצמם לחברה הישראלית המערבית. כתוצאה פרדוקסלית מאוחרת לכך הלך והצטבר עלבון בקרב האוכלוסייה ממוצא מזרחי, במקביל לשיפור ברמתה החומרית. בוגרים צעירים של בתי ספר ישראליים ויוצאי צבא, שאינטגרציה מלאה עם האוכלוסייה הוותיקה הוצעה להם כגמול על הזדהותם עם הערכים החדשים שספגו בישראל, חשו לא פעם תסכול, כעס, עלבון – ומרי – כיוון שהצעירים ילידי ישראל, שהוצגו להם כאידאל וכמודל לחיקוי, לא קיבלו אותם כ"דומים וכשווים". הישראלים החדשים לא ידעו כי אין בשש או בשבע שנות חיים בחברה חדשה כדי לשנות אדם מן היסוד; ואדי סאליב והמקומות האחרים שבהם התחוללו המהומות לפני שנה, באו לעולם לא מפני שלא נעשה בהם דבר עבור הקהילות המזרחיות, אלא משום שנעשה בהם יותר מדי בתחום החומרי, ללא התחשבות מספקת במתחולל בנפש האנושית. מכיוון ששוויון חברתי וכלכלי נתפס מאז ומתמיד כאידאל משותף, צעירים ממוצא מזרחי התאכזבו מרה משנוכחו לדעת כי מטרה זו, שהייתה לכאורה בהישג יד, נסוגה דווקא כאשר הם וילדיהם ילידי ישראל התקדמו לקראתה. בתגובתם האלימה, מצערת ככל שתהיה, היו יסודות חיוביים שהעידו כי בוגרים מזרחים אלה לא נותרו אנשים סבילים טעוני אינטגרציה. הם נחשפו כסובייקטים פעילים בעלי השקפות ותקוות משלהם באשר לדרך שהאינטגרציה צריכה להתבצע, וזאת אף אם מושגיהם לא היו ברורים די צורכם. הזעם ערפל אותם.
קהילות מזרחיות, שהתגבשו ליחידה רופפת דווקא מפני שהופעלו עליהן אותם לחצים, מעריכות עתה מחדש את הישגי העבר, כמו גם את טעויות העבר. הן נזקקות לא רק לאמצעים להשגת חיים חומריים משופרים, אלא אף לאפשרויות גדולות יותר לחדור למציאות הישראלית, לתפוס עצמן בעתיד כממלאות תפקיד הרבה יותר חשוב ופעיל בישראל.
בפגישה של אינטלקטואלים צעירים עולים מעיראק, נאמר למנהיגים פוליטיים וַתיקים שהוזמנו להשתתף בה, "כל זמן שאתם התושבים הוותיקים לא מניחים לנו לחלוק אתכם את השלטון, הנכם נושאים באחריות לשגיאות שנעשו במדיניות האינטגרציה שאתם הגיתם ויישמתם ללא התייעצות עמנו. לא נוכל לחלוק לא בקרדיט ולא באשמה, כל עוד לא נחלוק גם באחריות". הקהל, שכלל במפתיע נשים רבות, עקרות בית שזו להן היציאה הראשונה מביתן, מחא כפיים בהתלהבות.
יצירתה של המנהיגות המזרחית החדשה הזאת, הן במישור הקהילתי והן במישור הלאומי, תהווה אחד ההיבטים החשובים ביותר של האינטגרציה בשנים הבאות, שכן, באופן בלתי נמנע, ברגע שמרבית הבעיות החומריות הבסיסיות באות על פתרונן, בהן רכישת שפה משותפת, אנשים משיגים עצמאות אידאולוגית, הופכים קצרי־רוח, ומודאגים הרבה יותר מבעיות חדשות. עולות סוגיות חדשות כמו הזדהותם החברתית והנפשית עם ישראל, או הערכים החיוביים שהם נושאים מהעבר ורוצים להיפטר מהם או לפרשם מחדש בהקשר הישראלי, או רכישת הזדמנויות להשכלה ולתעסוקה לנשים. הדרישה למתן חופש לצעירים להחליט על נישואים במקום שההורים יחליטו בשבילם היא היבט נוסף של האינטגרציה. הדור הצעיר של אנשים ממוצא מזרחי נלחם אפוא לאו דווקא נגד הממסד, אלא לעתים נגד השמרנות של דור ההורים. בדיונים על פוליטיקה, יש הטוענים כי יעיל יותר לפעול "מתוך המפלגות הקיימות", ואילו קצרי הרוח סוברים כי מפלגות אופוזיציה "קהילתיות" חדשות צריכות לעלות לקדמת הבמה כדי לייצג את הציבור המזרחי. אולם הרוב מסכים כי עד כה לא הייתה אוכלוסייה זאת מסוגלת לתת ביטוי פוליטי לעצמה, ומוטב היה שתגייס את כוחותיה להשתתפות ישירה בפוליטיקה ובממשל. בבחירות האחרונות פנו המפלגות לקולותיהם עד כדי כך שהאלוף משה דיין בכבודו ובעצמו הופיע בעצרת מפא"י בלב שכונת העוני המרוקאית ואדי סאליב שבחיפה.
התגובות של האוכלוסייה הוותיקה מסבכות את תהליך השינוי החברתי הטבעי. תושבים ותיקים רבים, המזוהים עם ישראל יציר־כפיהם, הניחו כי העולים החדשים יסתגלו בשמחה לאידאלים ולמוסדות הקיימים, תוך ש"יתעלו" לרמה גבוהה. למרבה הפלא, מעולם לא עלה על דעתם של תושבים ותיקים אלה כי האוכלוסייה החדשה צריכה לבטא את עצמה כדי לחוש שייכת לישראל, כפי שנהגו החלוצים בזמנם. רבים מהתושבים הוותיקים פירשו לא נכון את הביקורת או את חילוקי הדעות ככפיות תודה, ונפגעו מכך, ללא היכולת להבין שכל חברה דינמית מייצרת ערכים משלה. הם ביקשו לראות את ישראל של היום, כפי שהיא באמת, כתוצר מלבלב וכפרי של מאמץ בן חצי מאה, אולם לא כזרע של חברה חדשה, הנאבקת לאחדות בתוך ריבוי הסכסוכים של קבוצות שונות, אם מאירופה ואם מהמזרח התיכון. התושבים הוותיקים וילדיהם, כמו כל קבוצה מבוססת, גאים בצדק על הישגיהם, אולם לעתים קרובות הישגים אלה נחשפים כיסוד שמרני. החשד לשינויים מזוהה עם הפחד מפני השד של הלבנטיניות. פחד זה, בתורו, גורם לעולה החדש להאמין כי האוכלוסייה הוותיקה דוחה אותו במתכוון, בלי להבין שהיא מוּנעת על ידי רפלקסים מתגוננים טבעיים.
"אינכם רוצים לעבוד, הנכם חושבים רק על כסף", מטיח מנהל העבודה בעולה החדש שאינו עובד לדידו מספיק על מנת להאכיל את משפחתו, ומתלונן על עבודה קשה. לפני 20 שנה הוא עצמו ניפץ אבנים לסלילת כבישים, לאחר מכן לחם במלחמת העצמאות. התושב הוותיק אינו מבין שהוא עתה חלק ממעמד המנהלים, ובצדק, אך חדל לעשות את אותן עבודות שהיה גאה בהן והציגן כמופת. החלוציות בערבות הנגב ובאזורי הפיתוח החדשים היא ברובה נחלתם של העולים החדשים, אף כי הם מתייחסים לקשיים כהכרח ולא מתוך אידאליזם שעמו הם מתקשים להזדהות. הוותיקים שומעים את התלונות, ואך לעתים רחוקות משבחים את מאמציהם של אותם אנשים החשים לא רצויים, כאילו "זרקו אותם למדבר". דווקא משום כך הם זקוקים לעידוד. נבצר מהעולים החדשים להבין את קשיחותו של דור – כפי שמנהל העבודה מייצג אותו – המתייחס באופן לא רגיש כל כך לצרכים אנושיים בסיסיים. הוותיקים יאמרו לעתים קרובות בקוצר רוח: "מה עוד הם רוצים? באיזה מקום היו מוצאים בית, עבודה, בית ספר, טיפול רפואי? אנחנו היינו צריכים לעשות הכול בעצמנו. העולים אינם מבינים שהם חיים פה הרבה יותר טוב מכפי שחיו במרוקו". בעוד שאת הוותיקים מטרידה השאלה כיצד יוכלו לשלוח את ילדיהם לתיכון או לאוניברסיטה, העולה החדש, הטרוד בשבעה או יותר ילדים המתפרנסים מעבודתו הלא־מקצועית, תוהה מדוע מנהל העבודה חושב כי העולה המשתכר למחייתו איננו המשימה החשובה בעולם.
הוותיק, המעורה בחברתו־שלו, נוטה להתעלם מהצורך המוסרי להתקבלות ומהספקות העצמיים שאין מנוס מהם בעידן של שינוי תרבותי מהיר. ואילו העולה החדש מתייסר שוב ושוב בשל דחייה־לכאורה זאת, ושוכח את הדברים החיוביים שנעשו למענו ואת הצעד הגדול קדימה שהוא עצמו עשה. בעיות אנושיות קשות ומורכבות אלו מסתבכות עוד יותר בשל דעות קדומות המובעות לעתים קרובות באלימות מפיהם של ניצולי מחנות ריכוז, שהטרגדיה שלהם טבועה בהם עד כדי כך, שרבים מהם מרגישים צורך כפייתי מורבידי להמחיש את עליונותם ה"לבנה". היהודי המזרחי מתעלם מהעובדה כי עצם ההיוולדות באירופה אינה הוכחה לתרבות גבוהה, והוא זר לאֵימי הנאציזם מכדי להבין את השפעתה ההרסנית על ישראלים שנפגעו ממנה ומתקשים להשתלב באחדות הלאומית.
אין תרופות־פלא מוכנות לשימוש. הזמן הוא יסוד חיוני, אולם רק אם יוצעו פתרונות טובים יותר המספקים אמוציונלית. ההתקדמות החומרית נמשכת, אף כי גם כאן התברר כי יש צורך במאמצים גדולים יותר כדי להשוות את התנאים בין קבוצות שונות. נותר מיעוט של צעירים, רובם ממוצא מזרחי, שאינם מסוגלים בגלל מצבם החברתי־כלכלי החלש להגיע לרמה שתאפשר להם להתערב בצעירים מרקעים יותר נוחים. התוצאה היא הפרדה לא מכוונת אך ממשית המונעת אינטגרציה של צעירים. מחנכים אחראים מודעים עתה לבעיה זו, ונעשה מאמץ גדול לספק מלגות וחונכוּת לילדים הסובלים מתנאים כאלה. בתחום הדיור הושקעו כספים רבים במאמץ להעביר תושבי שכונות עוני לבתים נאותים ולהאיץ פרויקטים של דיור, כך שלכל משפחה יהיו מעתה שכנים מאותה ארץ מוצא. עם זאת, אנשים ממוצא שונה שוהים בצוותא במרכזי קניות, במרכזים קהילתיים, במגרשי משחקים ובבתי קולנוע. העברית המדוברת קלטה מעט ערבית כמו גם מילים מסוימות מיידיש. למרות התמרמרות הטהרנים, אנשים חשו בנוח לשוחח ביניהם בדרך זו. גם שינוי של הרגלים טובים משקף תהליך של השפעה הדדית: משפחות מזרחיות רבות אימצו את חמיצת הסלק הקרה, את שטרודל התפוחים ואת הדגים הממולאים כמילה האחרונה, ומשפחות אירופיות למדו לבשל אורז, להשתמש בתבלינים ולשתות קפה במקום תה "רוסי" מימי, כמו התמכרו לאקזוטיקה שאינה עוד סימן לפיגור או ללבנטיניזציה. צעד חשוב קדימה היה בעובדה שרוב האנשים קלטו שינויים רבים בתוך שנים ספורות. ההתקדמות אמיתית והתקוות מוצדקות, ויש לעודד תהליך הדדי זה.
עכשיו שהסטנדרטים הבסיסיים של הבריאות והחינוך הובטחו בעשורים הראשונים של ישראל, בשלב הבא יש לכונן תנאים מוסריים וחומריים שיקלו על המתחים והסכסוכים שנבעו מתחושות התסכול, המרירות והניכור החברתי. הצורך למנוע את פיצול אוכלוסייה לקבוצות יריבות הוא כורח החורג מכל האינטרסים המפלגתיים. דעת הקהל מצדדת בנהלים ציבוריים ראויים. הטחת כינויים מעליבים באוטובוסים עמוסים הפכה תדירה פחות, והנוסעים נוטים יותר לגנות את התופעה כשלעצמה מאשר לצדד בנצים על פי הקשרם הקהילתי.
העיתונות והרדיו סילקו מהלקסיקון מילים כמו "פרימיטיבי" ו"מפגר", והם מרבים בכתבות על קהילות שונות ומגוונות. פולקלור יהודי מזרחי ומוזיקה יהודית מזרחית נעשו לצורות בידור פופולריות, ופולקלור כשלעצמו נתפס כביטוי מגוון ועשיר של חיים יהודיים, אם ממרוקו ואם מפולין. לא זו בלבד שמלומדים אספו בשקידה את הסיפורים האלה, אלא שמומחים מכל תחומי החיים מגלים עניין נלהב בפולקלור כתופעה אוניברסלית המבטאת את הייחודיות של קבוצות אנושיות שונות. סיפורי־עם נחשבים היום כשורשים שמתוכם צמחה ספרות יהודית־ישראלית. קבלה זאת של המגוון, השוני והפלורליזם התרבותי מקלה על התקשורת האנושית ועל חילופי תרבות הדדיים.
חקירה סוציולוגית העוסקת באובדן ערכים, בספקות ובקונפליקטים חושפת תופעה תרבותית חדשה, והיא עתה באופנה. לעומת זאת, ביטויים על "עיצובם" של בני אדם בכדי להתאימם לרמה גבוהה יותר נתפסים עתה כמיושנים.
דרושה עתה יצירתה של מנהיגות אמיתית ממוצא מזרחי, המסוגלת למתוח ביקורת ולבטא הבדלי דעות, מסורה לבנייה של מסגרת מוסדית, אידאולוגית ותרבותית. רק מעט יהודים מזרחים הגיעו עד כה לעמדות בכירות, אבל הם משתתפים יותר ויותר בענייני הציבור. דיונים פתוחים, הנעשים בחוכמה וברוח טובה, מחליפים בהדרגה דפוסים ישנים הרצופים באישומים פרועים של אפליה. ועדה הסתדרותית, שעוסקת בהיבטים שונים של האינטגרציה, מכנסת אנשים מכל העדות, ארצות המוצא ואורחות החיים לדיון בפעולות פוליטיות ותרבותיות, וחילופי הדעות במהלך הוויכוחים האלה יש בהם כשלעצמם משום היטהרות. סוציולוגים מציינים כי האינטגרציה בעבר דמתה לעתים קרובות מדי לקולוניזציה, שחיוני לא לבלבל טכנולוגיה עם תרבות, שאפשר להגדיר אותה כחוקים המגדירים את המותר והאסור בחברה נתונה, ושבישראל צריך להתרחק מסכנת האמריקניזציה, הנתפסת כחברה מכנית נטולת אנושיות, כמו שצריך להתרחק מהלבנטיניזציה. אנשים מאזורי פיתוח חדשים המוזמנים להשתתף, נותנים ביטוי למצוקותיהם, ומתלוננים בין השאר שלא ניתנה להם הזדמנות לקרוא משוררים יהודים מזרח אירופים כמו ביאליק או לחזות בריקודים חסידיים ממזרח אירופה, שבמיטבם דומים לריקודים תימניים בהתלהבותם המיסטית.
גישות כאלה צוברות תנופה, הגם שהרבה ישראלים ממוצא אירופי מוסיפים להתרעם על "הנמכת הסטנדרטים התרבותיים", בלי להבין שישראל עלולה להתקרב מדי להיבט השלילי ביותר של העולם הלבנטיני בעידן הקולוניאלי. בעולם ההוא רק מיעוט בעל השכלה אירופית השתתף בתרבות המערבית, ולאוכלוסייה הילידית לא היו האמצעים או ההכשרה ליהנות ממנה.
היבט חיובי נוסף של העולם הלבנטיני, המדוכא היום תחת הלאומנות הערבית, הוא הצטלבות קבועה של זרמים תרבותיים, של רעיונות ומחשבה החודרים ומשפיעים אלה על אלה, המתגבשים לפרקים לציביליזציות נפלאות בעלות משמעות אוניברסלית. תקדים היסטורי לכך שימשו ביזנטיון והאסלאם, ששתיהן לא רק שילבו את היוונים עם הרומאים ועם הערבים, אלא ברוב חוכמתן הניחו לכל מיעוט לשמור על אופיו באימפריה רחבת הידיים. לקבל את התערובת התרבותית הזאת, לעודד פלורליזם תרבותי וחיים קהילתיים, לראות את האינטגרציה כתהליך רב־צדדי מבוסס על הדדיות – זו תהיה הדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיות שישראל לכודה בהן כעת. מעודד לראות אנשים החשים די בטוחים לאמץ הבנה נאורה זו במקום להתעקש לכפות אחידות בכל מחיר.
ישראל, שהיא לבנטינית באופן בלתי נמנע מתוקף התערובת של התושבים ונתוניה הגאוגרפיים, תצא נשכרת אם תאמץ במתכוון את הלבנטיניות, כך שתשתלב ברמת היצירתיות הגבוהה ביותר האפשרית ולא ברמה הנמוכה של חיקוי כנוע, סנובי, של צורות הנחשבות עליונות, בין שהן מועילות ובין שלא, בשל מוצאן המערבי. ואמנם, נעשית עתה הערכה תרבותית מחדש של הערכים המכוננים: במקום גישה לאומנית של שיבה אל הארץ המובטחת המוצגת לעתים קרובות, יש להיחשף גם לגישה המזרחית המיסטית. גישה זאת נתפסת כמפגרת והיא נגועה בדעות קדומות, אך לאמיתו של דבר היא קשורה באמונה בביאת המשיח, שבמרכזה עומדים מאמציו של העם היהודי החותר להשגת צדק עלי אדמות לכל בני האדם. משיחיות זו אינה מבטלת בשום פנים את הצורך לשרוד ואת הזכות לקיום לאומי, ועם זאת היא מתעלה לצורה יהודית ייחודית של אמונה אנושית אוניברסלית. הציונים מימים עברו מרדו בפגמים של הגולה וחיי הגטו, ובמגבלות המוּלדוֹת של המסורת הדתית, אולם אפשר שהם זלזלו בכוחה של האמונה המשיחית שגרמה ליהודי המזרחי, בין שהוא מקיים מצוות ובין אם לאו, לראות את חייו בישראל כשליחות נבואית המיועדת באמצעותו לקרום עור וגידים. התוכן המוסרי והרוחני של שילובו כאן נעשה אבן־בוחן של ערכים מוסריים וזכויות אנושיות שיהודים הגנו עליהם בעקשנות במהלך הגלות. סוגיה חיונית זו, הנטועה בלב החיים בישראל, היא המעניקה להם, חרף כל השגיאות, ממד העושה אותם ראויים לנביאיהם העתיקים.
[57] מאמר זה, שפורסם לראשונה בדבר ב־1959, מספק ביטוי מוקדם ותמציתי של השקפותיה של כהנוב על האינטגרציה של היהודים הלבנטינים בחברה הישראלית. המאמר הופיע בערך באותו זמן שסדרת "דור הלבנטינים" ראתה אור ברבעון לספרות, עיון וביקורת קשת. מתרגם לא ידוע.