העם המחוצף

פרק ראשון

להתחיל מן הסוף

ראוי להתחיל את סיפור היהודים, תולדותיהם וגורלותיהם מהמקום בו אנו נמצאים עתה. הרי משמעותו של הסיפור הזה, אם אכן יש לו משמעות כלשהי — אינני בטוח אם יש לו או שמא הוא סתם סיפור מרתק שאנחנו חלק ממנו — מתומצתת באמירה הפשוטה: אנחנו כאן. ואל נקל ראש באמירה פשטנית, טאוטולוגית זו, שהרי, כפי שעוד נראה, השם "ישראל" הוזכר בשנת 1208 לפני הספירה, בכתובת שפַּרעה מֶרנֶפּתַח ציווה לחרוט במצרים לאחר מסע בארץ כנען: "ישראל הוּשׁם, אין לו זרע" (לא ברור אם התכוון לדגן או להמשך ביולוגי), הוא כותב. ואילו אני, הקטן, כותב שורות אלה ב־2012, כלומר: 3220 שנים אחרי שהאיש התיימר להרוס את "ישראל". ואני יושב בירושלים, במדינת ישראל, ובדומה לרוב האזרחים היהודים במדינה הזאת מקלל, מקטרג, נואש, זועם, לעתים מתלהב ומזדהה. אין אנו יודעים מה היה אותו "ישראל" שהפרעה המכובד טען להשמדתו, אך סביר להניח שמדובר בשבט או שבטים, ויותר מסביר להניח שמן הקבוצה השבטית הזאת התפתח והרבה־הרבה יותר מאוחר התגבש העם היהודי, שהשתנה, גדל, הצטמצם, הצליח ונכשל, נהרס וקם, נשחט וסבל, התעמר, התאכזר והִפלה — בקיצור, התנהג ומתנהג כעמים רבים אחרים. עד שהגענו הלום, כלומר: למדינה זאת שאנו חיים בתוכה. אודה ולא אבוש: לו יכולתי לבחור בקֶרב איזה עם אני רוצה להיוולד, הייתי בוחר בעם זה, שהוא מרתק, מרגיז, מלהיב, שנוא ואהוב, כמוני כנראה.

ועוד אודה: מעולם לא התלהבתי מממשלה כלשהי או מהנהגה שהייתה לנו אי פעם, מאז 1948 ואף קודם לכן. נכון, אינני אובייקטיבי. השתתפתי בכל האירועים מאז התגייסתי לפלמ"ח ב־1944. תמיד הייתי באופוזיציה, כמעט תמיד מהצד השמאלי של המפה. בגילי המתקדם — אני יליד 1926 — אין לי כל כוונה לשנות את גישתי הביקורתית. אני חושש מפוליטיקאים, גם מאלה שאני מצביע עבור מפלגותיהם — אף שאחדים מידידי הקרובים הם פוליטיקאים. אני מצביע, משום שאני מצדד בדבריו של צ'רצ'יל שאמר כידוע, שהדמוקרטיה היא הגרועה מכל צורות השלטון, לבד מכל החלופות האפשריות לה.

לא יעלה על דעתי לדון בתולדות העם הזה ללא התייחסות להווה שלו — מכאן הפתיחה האקטואלית — שכן תולדות מדינת ישראל במהלך השנתיים־שלוש שבהן כתבתי דברים אלה הן המשך לסיפור שמתחיל לפני 3,220 שנים — כך על פי התיעוד היחיד הנמצא בידינו.

השאלה הגדולה היא היכן אנו עומדים היום או שמא: היכן אנחנו מוטלים היום? התשובה, כך נדמה לי, היא שאנחנו חיים בארץ של ארבע מדינות, כולן בגבולות ארץ ישראל.

בארץ הקטנה הזו, בין הירדן לים, קיימת מדינה ושמה ישראל; לידה, בעזה, ישנה מדינה שנקרא לה חמאסטן; בגדה המערבית יש מדינה לכל דבר רק ללא האפשרות להיות מדינה של ממש בגלל הכיבוש הישראלי — מדינת הרשות הפלסטינית; ובתוך כל אלה קיימת מדינת יהודה של המתנחלים, שלישראל יש השפעה מסוימת, לא גדולה במיוחד, על אורחותיה. ארבע המדינות הללו הן דמוקרטיות, במידה זאת או אחרת: בעזה נבחר החמאס, בישראל יש ממשלה נבחרת, הרשות ברמאללה נבחרה בבחירות חופשיות, וגם מועצת יש"ע "נבחרה", פחות או יותר, אף שיש לה אופוזיציה רדיקלית מבפנים. תופעה זו גם אינה ייחודית לאנשי מועצת יש"ע: בעזה ישנם שרידים של הפת"ח וכן פלגים קיצוניים שחמאס נאלץ להילחם בהם, ויש כמובן הקבלות לחוסר יציבות כזה גם בישראל וברשות הפלסטינית. צפוף כאן מאוד. גם אצל הפלסטינים וגם אצל יהודי ישראל ישנו רוב שמצדד, להלכה לפחות, בפתרון של פשרה, אך הפשרה שלה מוכנה האוכלוסייה בצד האחד אינה דומה כלל לזו שלה מוכנה האוכלוסייה בצד שמנגד. אין כל סיכוי להגיע לפשרה מוסכמת כלשהי באמצעות משא ומתן ישיר בין הצדדים, משום שהמקסימום שמנהיגי צד אחד מוכנים — ומבחינתם יכולים — לתת כדי להתפשר, אינו מגיע למינימום שיתקבל על מנהיגי הצד האחר. בשתי האוכלוסיות, היהודית־ישראלית והפלסטינית־ערבית, ובהנהגותיהן, רק מיעוט קטן מוכן לפשרה נוסח הסכם ז'נבה, שנחתם בשעתו על ידי פעילים פוליטיים שלא הוסמכו על ידי ממשלותיהם.

מכאן אפשר להסיק מסקנה ברורה: אין סיכוי קל שבקלים שמשא ומתן בין הצדדים יביא ליותר מאשר לברבֶּרֶת אינסופית. מעולם לא היה מנהיג ישראלי שסירב לנהל לשיחות, ואף הממשלה המכהנת בעת כתיבת דברים אלה אינה יוצאת דופן, כי המנהיגים יודעים היטב שהברברת לא תביא לכל תוצאה. יש בשני הצדדים כאלה האומרים שקיימים סכסוכים שאינם פתירים וזהו אחד מהם. בצד הישראלי נאמר על ידי רבים כי יש לקבל את העובדה שאנחנו נידונים לחיות על חרבנו בלא סיכוי לפתרון ממשי אחר. ויש, בשני הצדדים, גם כאלה המציעים לחזור לרעיון המדינה האחת בין הים לירדן — בצד הפלסטיני מסתמכים על הגורם הדמוגרפי המבטיח, לכאורה, שזו תהיה מדינה עם רוב פלסטיני; ובצד היהודי מסתמכים על עלייה המונית ממקום כלשהו או על גירוש הפלסטינים או על תחזית למדינת אפרטהייד. כך או כך, בכל החלופות האלה בא אל קִצו החלום הציוני של רוב יהודי בארץ דמוקרטית.

האם יש בכל זאת סיכוי לפתרון אחר? ואם כן, מהו? התנאים הכלליים של פתרון פשרה אפשרי ידועים מזמן: גבולות 1967 עם חילופי שטחים; פירוק ההתנחלויות שאינן נמצאות בגבולות שטחים אלה; ויתור פלסטיני על זכות השיבה של פליטי 1948 — לבד אולי מקבלה של מספר סמלי, קטן, של פליטים בגבולות ישראל; תשלום פיצויים לצאצאי הפליטים הללו ולמתנחלים שייעקרו מבתיהם, בעזרת מִלווה בינלאומי גדול; חלוקה מדינית של ירושלים תוך שמירה על עירייה משותפת; פתרון יצירתי לבעיית הר הבית תוך שמירה על ניהול המקום בידי מוסדות מוסלמיים עם הבטחת גישה חופשית לכול; ופירוז, חלקי לפחות, של המדינה הפלסטינית. בתנאים הנוכחיים, אף לא מנהיג אחד בשני הצדדים יסכים או יוכל להסכים לכל אלה, שאם לא כן יודח למחרת היום.

כדאי מאוד לראות את הסכסוך הזה בהקשר רחב יותר. במקום אחר בספר זה אטען שאחת הסכנות החמורות לקיום המין האנושי טמונה במה שאנחנו מכנים "רצח עם" (genocide). כוונתי, כפי שעוד אפרש, לסוג של מעשי אנוש המביאים לחיסול ("אִיוּן") של קבוצה אנושית כלשהי, בין שהיא אתנית, לאומית, דתית, פוליטית, כלכלית או תרבותית, על ידי רצח המוני של חלק ממנה או של כולה. אני מציע להבחין בין רצח עם ובין סכסוך. סכסוך הוא התנגשות בין שני מרכזי כוח או יותר, כאשר אף אחד מן הצדדים אינו חזק מספיק כדי לחסל ("לאיין") את הצד או את הצדדים האחרים. רצח עם מתרחש כאשר לאחד או יותר מהצדדים יש מספיק כוח כדי לחסל והוא מוכן להפעיל אותו. הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא דוגמה קלאסית: לא ליהודים ולא לפלסטינים יש די כוח לחסל ("לאיין") את הצד האחר. ליהודים כוח צבאי עדיף, אבל הם אינם יכולים להשתמש בו כדי לחסל את הצד השני, וזאת מטעמים פנימיים, פוליטיים ומוסריים, וכמובן מטעמים בינלאומיים. בין הפלסטינים יש בלא ספק רוב גדול לשאיפה להיפטר מן היהודים וממדינתם ויש להם כיום תמיכה בינלאומית רבה. איראן, חיזבאללה וחמאס רוצים מאוד לחסל את מדינת היהודים, כמו גם, לתחושתי, רבים מאוד ואולי אף רוב באוכלוסיות שונות במדינות ערב. אולם אין באפשרותם, אם בשל כוחה הצבאי והמדיני של ישראל, בשל עליונותה הכלכלית או בשל התנגדות לכל מהלך כזה מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי. בצד היהודי־ישראלי קיימים גורמים חזקים למדי ששואפים לגירוש הפלסטינים, אקט שיכול להידרדר בקלות רבה לרצח עם; ויש בינינו גם מי שמטיפים לרצח, פשוטו כמשמעו, כפי שעוד אנסה להראות. חלק לא קטן מבין המתנחלים מבקשים "להיפטר" מן הערבים בטענה אידיאולוגית גֶנוֹצידָלית קלאסית: מקומָם לא כאן, הארץ ניתנה ליהודים בלבד, כי אנחנו, היהודים, הננו העם שלא רק נבחר על ידי האל אלא נבחר במיוחד כדי לשלוט על חלקת אדמה זאת הנקראת ארץ ישראל. המניעים נובעים, בעיקרו של דבר, ממשיחיות דתית ומלאומנות קיצונית השזורה בה. כלומר, המניע הוא אידיאולוגי טהור, בניגוד גמור להסברים המרקסיסטיים המחפשים תמיד את המניעים ה"אמיתיים": הכלכליים־חברתיים. שום גורם חברתי־כלכלי לא דחף את המתנחלים להתעמר בכפריים ערביים ולנסות לגרש אותם מאדמתם. הרצון לאיין את הזולת נבדל וגם מקביל בשני הצדדים. אנשי החמאס דומים מאוד בגישתם למתנחלים המשיחיים, במניע המרכזי שלהם הנובע מקיצוניות דתית, בעוד שברשות הפלסטינית המניע המרכזי הוא לאומי־לאומני, אם כי גם שם הולך ומתגבר היסוד הדתי.

הצגה כזאת של הדברים מצביעה על כך שבתנאים אחרים הידרדרות למצב של רצח עם בתחום ארץ ישראל היא אפשרית בהחלט; אולם כיום אפשרות זו אינה סבירה. יש למצב באזורנו הֶקשר עולמי: היו וישנם סכסוכים שיכולים להידרדר או אכן הידרדרו למצבים שאפשר לכנותם גנוצידליים. כך למשל הסכסוך בין הצפון והדרום בסודאן, הסכסוך על קשמיר בין הודו ופקיסטן, הסכסוך באינדונזיה על חבל אצ'ה (Aceh) בסוּמַטרָה ועוד. מצד אחר, מצבים גנוצידליים יכולים להתמתן לסכסוכים, שהם פתירים בדרכים שונות. כך למשל קיימת אפשרות — אמנם רק להלכה — שהמצב בדארפור יכול להיהפך לסכסוך שהוא בר פתרון, אילו היו פלגי המורדים מתאחדים ורוכשים מספיק נשק כדי להוות כוח שממשלת סודאן לא תוכל עוד להתגבר עליו בכוחה העדיף. ואכן, בשעתו הגיעה ממשלה זו להסכם, כביכול, עם הפלג האסלאמיסטי של המורדים (JEM), בעיקר מאנשי זג'ווה, מהלך שהיה מבודד את אנשי ה־SLA, למרות היותם הפלג הגדול יותר מקרב המורדים. הסכם זה לא התממש, כמובן, והמשא ומתן נפסק. מצב זה מאפשר לממשל בחרטום לנסות לפתור את הבעיה בדרכים צבאיות, מה גם שה־SLAמפולג. פתרון צבאי פירושו סכנה מוחשית לרצח המוני של אנשי שבט הפוּר, במעוזיהם ואולי אף במחנות הפליטים, כלומר: המשך הרצח הגנוצידלי.

סכסוך אפשר לפתור במשא ומתן או על ידי תיווך, בלחצם של כוחות חיצוניים שאין להם עניין בהתמשכותו או בגלל התעייפות הצדדים המסוכסכים והידלדלות כוחם. וגם בזכות ניצחון אחד הצדדים, כאשר מדובר בניצחון שאינו מביא לחיסול הצד האחר מאחר שכוחות חיצוניים מונעים זאת. דוגמה לכך: ניצחון ממשלת סרי לנקה על המורדים הטמילים, שלא הוביל לרצח עם אלא "רק" לסבל קשה של המוני אזרחים טמילים הנתונים לשלטונו של הרוב הסינהלזי.

לרצח עם, לעומת זאת, בניגוד לסכסוך גרידא, אין פתרון בדרך של משא ומתן בין הצדדים, ועל כך עוד ארחיב.

לשלושה גורמים חיצוניים מרכזיים השפעה על הסכסוך היהודי־ערבי: ארצות הברית, האיחוד האירופי ורוסיה. הגורמים המשניים הם: סין, מצרים, תורכיה וערב הסעודית. לאף גורם מאלה אין עניין בהמשך הסכסוך ואין אינטרסים כלכליים או גיאופוליטיים שימנעו ממנו ללחוץ לפתרונו. רובם — להוציא רוסיה וסין — חוששים מהתחזקות הציר איראן־סוריה־חיזבאללה־חמאס, מהתחזקות איראן והכוחות האסלאמיסטיים הקיצוניים. איראן זכתה למוצָא ראשון לים התיכון בשל סִכלותה של ההנהגה הישראלית במלחמות לבנון, הראשונה והשנייה, ולמוצא שני בעזה, בסיוע ישראלי נדיב במבצע "עופרת יצוקה", שהגביר את השנאה של הפלסטינים לישראל וחיזק את החמאס. איראן מבקשת להיות הכוח הדומיננטי במזרח התיכון, ומאיימת בהשתלטות על מצרי הורמוז — מוצא המפרץ הפרסי — ובאמצעותם על דרכי אספקת הנפט לעולם המערבי: כ־40% מן הנפט למערב עובר דרך מצָרים אלה. הסכסוך הישראלי־ערבי מקשה על כל משא ומתן עם איראן ועל יצירת לחץ משמעותי עליה. האיומים האיראניים על ישראל הם רציניים, ולוּ ניתנה לאיראן ההזדמנות להשמדת ישראל — כישות מדינית ואף כריכוז של אוכלוסייה יהודית — סביר להניח שהייתה מנצלת ומממשת אותה.

אולם, בסופו של דבר, ישראל בעיני האיראנים היא גורם משני, ועיקר חשיבותה של מדינת היהודים בכך שניתן להשתמש באיבה לישראל השוררת בעולם הערבי כדי לקדם את מטרת ההשתלטות האיראנית על המזרח התיכון. עם זאת יש להבהיר את ההבדל המהותי בין איומים אלה, הגם שהם רציניים בהחלט, לעניות דעתי, ובין המקרה הנאצי. ההשוואות שעורכים מנהיגים פוליטיים ישראלים, לפיהן אנחנו נתונים כיום במצבם של היהודים באירופה ב־1938, הן השוואות מטעות ומסוכנות. בעיית היהודים הייתה עניין מרכזי ביותר בראייתם של הנאצים והיוותה גורם חשוב לפרוץ המלחמה. השמדת היהודים הייתה בעיני הנאצים מטרה ראשונה במעלה. ואילו בעיני האיראנים, ישראל היא נטע זר ועוין, שאם אפשר להיפטר ממנו — מה טוב,  אבל היא רק אחד מן האויבים, גם אם מדובר ביריב לא מבוטל שאין לזלזל בו. העיקר מבחינתה של איראן הוא ההגמוניה במזרח התיכון, וכדי להשיג אותה היא רוצה להצטייד בנשק האולטימטיבי.

הסכסוך היהודי־ערבי מקשה על המאבק באסלאם הרדיקלי, שהוא אינטרס כללי, גם רוסי ואפילו סיני. משום כך, ולא רק משום כך, קיימת אפשרות, להלכה לפחות, ליצור חזית אחידה שתפעל להשגת פשרה בסכסוך. חזית כזאת יכולה להיות מונהגת על ידי ארצות הברית, אולם לא רק על ידה. אמריקה יכולה להיות הגורם המוביל, אך יהיה עליה לשאוף לשיתוף פעולה, קודם כול עם האיחוד האירופי ועם רוסיה, אך גם עם מדינות ערב בעלות בריתה, וכנראה גם עם סין. חזית כזאת לא תוכל לכפות על הצדדים פרטי פשרה מהסוג שתוארה לעיל, אולם יש באפשרותה, ללא קושי מיוחד, להשתמש באמצעים כלכליים ומדיניים כדי לכפות על שני הצדדים, במידה שווה, את עצם ההכרח להגיע לפשרה. התוצאה ממילא תהיה בכיוון שנרמז לעיל. אפשרות כזאת נפתחה עם עלייתו של ממשל אובמה. היה בכוחו לפעול בכיוון זה, לו רק רצה, ויכול היה, מבחינת סדר העדיפויות שלו, להתגבר על ההתנגדות בתוך ארצות הברית למדיניות כזאת. דברים אלה נכתבים לפני הבחירות בארצות הברית בסוף 2012. גם אם ייבחר אובמה לכהונה שנייה, אין כל ביטחון שיהיו לו כוח הרצון והנחישות לנקוט בצעדים כאלה. להפך, כל הסימנים מעידים על כך שכוח רצון כזה אינו קיים. אם ייבחר ממשל רפובליקני, הסיכויים קלושים עוד יותר.

מומחים שונים מתייחסים לתרחיש כזה במידה רבה של ספקנות, ובכלל זה לאפשרות מימושה של התערבות חיצונית יעילה. הם טוענים שלחץ הימין הרפובליקני — בעיקר של הפונדמנטליזם הפרוטסטנטי — והקהילה היהודית בארצות הברית, ימנעו מממשל אמריקני כלשהו פעולה כזאת, שתתפרש כצעד אנטי־ישראלי מובהק. כן נטען שלחץ כלכלי או איום בסנקציות לא יהיו יעילים, ובעיקר כי חזית משותפת כזאת אינה בגדר אפשרות פוליטית מעשית, בשל ניגודי האינטרסים הקיימים בין השותפים הבינלאומיים הפוטנציאליים. עקרונית, נטען, אין אפשרות שממשל אמריקני כלשהו יכפה שלום, אם בעלי הדבר, הישראלים והפלסטינים, אינם רוצים בו. אין לשלול את תקפותם של טיעונים אלה, אולם דומה שקיימות להם תשובות: חלק לא מבוטל מקרב היהודים בארצות הברית שואף, על פי סקרים, לפשרה כלשהי, וגם ההנהגה, אם יש כזו, מפוצלת בתוכה. דבר זה מאפיין — כך אנסה להסביר בפרקים הבאים — את התרבות היהודית בהתפתחותה ההיסטורית בכלל. יהודי ארצות הברית לא יתנגדו כנראה לפשרה, בתנאי כמובן שממשלת ארצות הברית תקיים את הבטחתה, שפשרה כזאת לא תסכן את קיומה, ביטחונה, התפתחותה ושלומה של ישראל בגבולות שעליהם יוסכם. איזון מדיני כזה אפשרי, אם כי אינו פשוט, וכמובן אינו מובטח לנצח. לחצם של מיליוני פרוטסטנטים פונדמנטליסטים המצדדים בימין הישראלי, כולל זה הקיצוני, הוא עניין כבד ומשמעותי בהרבה, ובעת כתיבת דברים אלה קשה לראות כיצד אפשר להתגבר על כך. אשר ללחץ כלכלי, דומה שהדבר אינו מסובך במיוחד. אין כל צורך באיום בסנקציות. די בכך שהאיחוד האירופי, למשל, יודיע לרשות הפלסטינית ולחמאס שיתקשה להעביר את סכומי הכסף לתשלום משכורות הפקידים המקיימים את שלטונם של שני הגופים האלה. אם גם ערב הסעודית תשתף פעולה, יהיה זה משכנע עוד יותר: אם תגמישו את עמדותיכם לקראת פשרה, כך אפשר לרמוז, יהיה לנו קל יותר להעביר לכם את הסכומים הנדרשים. ולגבי הצד הישראלי — מספיק שיתעוררו "לפתע פתאום" קשיים טכניים באספקת חלקי חילוף לחיל האוויר הישראלי. בהיעדר חלקי חילוף, ייהפך חיל האוויר "הטוב בעולם" לאוסף מעניין של מתכת ישנה. גם כאן אפשר לרמוז שהגמשה תסלק את קשיי האספקה. אולם יש לזכור: אם לחץ כזה או דומה לו לא יופעל כלפי שני הצדדים באופן שווה, כל המהלך לא יצלח. גם אי אפשר לאלץ את הצדדים לקבל תכתיב מלמעלה. הלחץ יהיה יעיל רק אם יכוון למשא ומתן רציני, עם לוח זמנים ברור, ובנוכחות המתווכים. או אז יש סיכוי לתוצאה חיובית. הפשרה אינה חייבת להוביל לשלום פורמלי דווקא. די בהסדר שיכוּנה "זמני", שכן כל היסטוריון יודע שאין דבר קבוע יותר מהסדרים זמניים. כך למשל "הקו הירוק" המפורסם הוא בעצם קו שביתות הנשק של 1949 בין ישראל לשכנותיה, סימון גבול שאמור היה להחזיק מעמד זמן קצר, עד שיוחלף בחוזי שלום. בינתיים קיים "הקו הירוק" זה שישים שנה ומעלה.

הצעת פתרון כזאת, שנוסחה בידי שר החוץ לשעבר שלמה בן־עמי, לא נראית כיום, כאמור, בעלת סיכויי התממשות רבים. עם זאת המצב עשוי להשתנות אם הימין הנמצא בשלטון ייכשל במדיניותו הפנימית והחיצונית, כפי שאכן צפוי, ותיפתח אפשרות לממשלה מסוג אחר, שאינה תלויה בגורמים לאומניים ודתיים־משיחיים. אפילו ממשלה שהיא פשרה בין הזרמים השונים תוכל להנמיך את אש הסכסוך, אם המשא ומתן שהיא תנהל יהיה מבוסס על גישות פרגמטיות המתקבלות על דעת אלה שמדינת ישראל תלויה בהם: ארצות הברית ואירופה. האם יש לאפשרות כזאת פרטנר פלסטיני? אולי. הבעיה הפנים־ישראלית היא שלפלסטינים אין פרטנר יהודי־ישראלי.

מהי אם כן האלטרנטיבה? בהיעדר פשרה, הסכסוך ימשיך לבעבע, יגבה קורבנות רבים משני הצדדים, ויהיה תקוע כעצם בגרון בכל הֶסדר כללי של הסכסוכים הרבים במזרח התיכון. ודווקא לכן יש סיכוי לפשרה, אך מדובר בסיכוי קלוש.

לנוכח מצבה המדיני של מדינת ישראל, מהו מצבו של העם היהודי, 3,220 שנים אחרי שהשם "ישראל" הוזכר לראשונה? הוא מונה כ־13 מיליון נפש, כ־40% ממנו חיים בארצות הברית, כ־40% בישראל, והשאר בארצות רבות אחרות, כמעט כולן מדינות "העולם הראשון" — רוסיה, צרפת, בריטניה, אמריקה הלטינית. מיעוטים קטנים קיימים במקומות נוספים. בעולם הסגור, הלא־דמוקרטי במידה כזאת או אחרת, נותרו קהילות קטנות, למשל במרוקו, בתוניסיה ובאיראן. קהילות של אנשי עסקים ישראליים מתפתחות בפולין, ברוסיה, בהונג־קונג, בסינגפור ובמקומות רבים אחרים. מדינת ישראל היא כוח אזורי חשוב, אם כי היא תלויה לחלוטין בארצות הברית. בישראל צמחה כלכלה חזקה למדי, שמעריכים את שוויה בכמה מאות מיליארדי דולרים ואולי אף למעלה מזה. ישראל היא אחת ממעצמות ההיי־טק החשובות בעולם, ויצואנית נשק לכל דכפין — כולל למשטרים אפלים מאוד. היא פיתחה חיי תרבות מרשימים למדי. מספר ניכר של סופרים ישראלים הפכו לשמות מוכרים בעולם. מוזיקאים ישראלים מככבים באולמי הקונצרטים, אמנים ישראלים זוכים לכבוד רב ברחבי העולם. מופעי תרבות בינלאומיים מסוגים שונים נערכים בישראל מדי שנה, גם בעתות של מתיחות ביטחונית, וגם מול נחשולי חרמות למיניהם. חיי התרבות בישראל מחוברים היטב לחיי התרבות במה שקרוי "המערב".[2] בניגוד להיגיון, ובניגוד להתפתחות במדינות המערב, קיים בישראל ריבוי טבעי חיובי, גם בין אוכלוסייתה היהודית, וגם בין החילונים שבה, לא רק בקרב דתיים וחרדים, מה שמצביע לכאורה על תשתית פסיכולוגית חברתית אופטימית.

החברה הישראלית מונה בשנת 2012 כשבעה וחצי מיליון תושבים, מהם כחמישה וחצי מיליון יהודים, כמיליון וחצי ערבים־פלסטינים, והשאר "אחרים", בעיקר כשלוש מאות אלף עולים־מהגרים שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית. החברה הישראלית שסועה ומפולגת, והדבר נכון בעיקר לגבי הרוב היהודי שבה. ושוב, דומה שיש כאן המשך של תהליכים היסטוריים ארוכי טווח. רוב החברה הישראלית אינו דתי, על פי הגדרות עצמיות. כ־22% מגדירים עצמם כדתיים או כחרדים (אלה מהווים כ־13%); כ־43% מגדירים עצמם חילונים; וכ־32% מגדירים עצמם כמסורתיים, כאשר כמחצית מאלה קרובים יותר לדת. המושגים "חילוני" או "מסורתי" מעומעמים במידה רבה. יהודי ישראלי חילוני יקיים לרוב את חגי ישראל בצורה זו או אחרת, אולי גם יצום ביום הכיפורים, וברוב המקרים תימצא מזוזה בפתח ביתו. יהודי מסורתי ייסע בשבת, אם זה נחוץ לדעתו, יכתוב בשבת ולא יקיים מטבח כשר, אבל גם לא ישתה קפה עם חלב אחרי ארוחה בשרית ולא יאכל בשר חזיר — שרימפס אולי כן... הוא ילך לבית כנסת לומר קדיש אחרי יקירים שנפטרו, ובפסח יקרא את ההגדה המסורתית. הגבולות בין אורחות החיים נזילים. עבור רוב החילונים אין כאן עניין של אידיאולוגיה, ואצל רבים מהם אין גם כל עניין בסימנים חיצוניים כלשהם של דת יהודית. אלא שרובם יאמרו גם הם קדיש אחרי נפטריהם, ימולו את בניהם, ויגדירו עצמם כיהודים־ישראלים או כישראלים־יהודים. רוב ה"חילונים" מאמינים, בצורה זו או אחרת, בקיום האלוהים, המוגדר על ידם בהגדרות שונות ומשונות.

החברה הדתית והחרדית מפוצלת בין נאמנויות המנוגדות זו לזו. ברוב המקרים אין קשרי נישואין בין החצרות והחסידויות השונות, בין הקבוצות ה"ליטאיות" השונות, ובין כולן לבין דתיים ציוניים. הטענה של החרדים כי נישואים אזרחיים יפגעו באחדות היהודית היא חסרת שחר ומשוללת כל יסוד, שכן לא קיימת אחדות כזאת, גם לא בין החרדים לבין עצמם. לא יעלה על דעתו של חסיד סאטמר להשיא את בנו או בתו למשפחה "ליטאית", וזו לעולם לא תיצור קשר משפחתי עם אנשי חב"ד. אין כמובן מה לדבר על נישואין בין חרדים לחילונים, אלא אם האחרונים "חוזרים בתשובה". עניין זה מהווה בעיה מרכזית במערך החברתי, לא רק היהודי־ישראלי, אלא גם היהודי העולמי. הטענה החרדית המרכזית היא שאורח החיים החרדי הוא דרך היהדות האמיתית היחידה, המשך רציף לחיים היהודיים הנורמטיביים מאז ומתמיד. אולם לא כך הוא. עד לראשית המאה התשע־עשרה, ואפשר לומר עד לחת"ם סופר (ר' משה סופר־שרייבער, 1839-1762), הרב של ברטיסלבה־פרסבורג־פושוני, חלה התפתחות משמעותית במחשבה הדתית ובאורחות החיים הדתיים במזרח אירופה, וחלו בהם שינויים רבים. לקראת סוף המאה השמונה־עשרה הובילה תנועת החסידות למאבקים פנימיים ולחידושים מהפכניים למדי, ואילו לאחר המחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה נקלעת היהדות להתאבנות, כאשר חייו של החת"ם סופר, מתנגד קיצוני לכל חידוש ולכל רוח חדשה, מהווים מעין פרשת מים, עניינית או סמלית. התנועות החרדיות, שבעניינים אחרים היו מסוכסכות ביניהן, שיתפו פעולה במאבק עיקש על שמירת החומות ועל התנגדות עיקשת לכל חידוש או הסתגלות לחיים המשתנים סביבן. מכאן גם ההתנגדות העקרונית לתנועה הציונית על כל גווניה, ובראש וראשונה לתנועות הציוניות־הדתיות, שהתחרו עם החסידים וה"ליטאים" על נפשותיהם של יהודים דתיים בקהילות ישראל. התנועות החרדיות האשכנזיות הצליחו לחדש את העולם החרדי בישראל ובתפוצות לאחר האסון הכבד של השואה, שבה הושמדו כל מרכזי החרדים יחד עם כל קהילות ישראל באירופה. שונה היה מצבם של יהודי אפריקה ואסיה, הנקראים כיום "מזרחיים". השם "מזרחיים", אגב, מעניין בשל חוסר ההיגיון שבו: מדובר ביהודי המגרב (המערב) של צפון אפריקה, ובקהילות יהודיות בעיראק, איראן, סוריה ולבנון, מצרים ותורכיה, שאין ביניהן לבין יהודי המגרב ולא כלום. דווקא יהודי מזרח אירופה נקראים "מערביים" — מישהו כנראה נרדם בשיעורי הגיאוגרפיה. בקהילות יהודיות "מזרחיות" אלה הייתה קיימת אורתודוקסיה אדוקה בדתה, אך לא קיצונית ולא מחמירה יתר על המידה. לאחר עלייתם לארץ הפכו משכיליה הדתיים לתלמידים נאמנים של הישיבות ה"ליטאיות" — כולל הרב מרן עובדיה יוסף, נ"י שליט"א — עד ש"מזרחיים" אלה הפכו להעתק מדויק של מתנגדיהם האשכנזים, לא רק בתוכן, אלא גם בצורה החיצונית, בלבוש וכיוצא באלה. משונה לראות אנשים יוצאי המגרב מתלבשים במיטב המחלצות של אצילים אוקראינים מהמאות השש־עשרה או השמונה־עשרה — הלבוש שהביאו עִמם יוצאי ארצות מזרח אירופה החרדים לארץ הקודש. הטיעון החרדי ה"מזרחי", כאילו הם מבקשים "להחזיר עטרה ליושנה", מוטעה ומטעה: על בסיס של אורתודוקסיה טרום־מודרנית, אך לא קיצונית, נבנה בניין אולטרה־מודרני, חדשני בחומרתו ובקיצוניותו וברצון ההשתלטות שלו על כלל החברה. בעצם לא מחזירים עטרה ליושנה, אלא משתדלים להשתלט על חברה מודרנית ברוח של קנאות דתית.

יש הרבה מן המשותף בין העולם החרדי, בעיקר זה שבישראל, ובין תנועות דתיות קיצוניות בתרבויות אחרות. בדומה להן, גם החרדים היהודים מוכנים בהחלט להשתמש במיטב הטכנולוגיה המודרנית כדי לקדם את עניינם השמרני. האסלאם הקיצוני, התנועה ההינדית הדתית־לאומנית הקיצונית (Bharatiya Janata Party – BJP) והפרוטסטנטים הקיצוניים בארצות הברית, נוהגים באותה צורה. החרדים, כפי שעוד יצוין, משתלבים בתנועה כלל־עולמית המתאפיינת בהגברת כוחן של תנועות דתיות רדיקליות.

אבל החרדים בישראל מסַכנים את עצם קיומה של המדינה. עם כוחם העולה מתמעטים אלה המשרתים בצבא, מתגבר העוני — משום שרבים מן הגברים החרדים מבלים את שנותיהם הצעירות בלימודי תורה (למעשה, לא "תורה" אלא גמרא ופוסקים), שאין בהם כל תועלת חברתית או כלכלית. אורח חיים זה מתנגד להשכלה הגבוהה החיונית לקיומה של חברה מודרנית, פרט, כפי שנאמר כבר, לעניינים טכנולוגיים מובהקים (כלומר, טכנולוגיה ללא ספרות, מדעי חיים, פילוסופיה, היסטוריה, אמנות, מוזיקה, ארכיאולוגיה ועוד. זוהי השכלה, או ליתר דיוק הסכלה, המייצרת ברברים בעלי מיומנויות טכניות).[3] בנכונות החרדים ללמוד טכנולוגיה יש סתירה פנימית מעניינת: גישה דתית השוללת את תורת האבולוציה בצורה קיצונית, משתמשת בהישגים טכנולוגיים המתבססים על תורה זו. כל עניין המדע הגנטי, למשל, מבוסס על הנחות אבולוציוניות, והגנטיקה ותחומים מדעיים נוספים הם בסיס לרפואה המודרנית. מכאן שהרופא החרדי — ויש לא מעט רופאים חרדים — משתמש בתוצאות של מחקר מדעי העומד בסתירה לתפיסותיו של המטופל או של הרופא עצמו. הסכנה החרדית לקיומו של העם היהודי בעידן המודרני או הפוסט־מודרני היא סכנה מוחשית ביותר, מה גם שהיא תואמת, כאמור, את ההתפתחות הכלל־עולמית של הקצנת אמונות דתיות, מוסלמיות, נוצריות והינדיות. קיימים אמנם גם תופעות וזרמים הפוכים, ועוד נצטרך לעסוק במאבק עולמי זה הכולל גם את המאבק היהודי הפנימי. כך או כך, לפנינו בעיה מוסרית לא פשוטה, שהרי איש אינו מתכוון לפגוע בזכותו המלאה של כל אדם לקיים את מצוות דתו. אלא שכאן מדובר לא בחופש דת אלא בפגיעה באושיות קיומה של חברה שלמה. אין להתנגד ללימוד "תורה" או לקיום מלא של תרי"ג מצוות, אלא לשימוש בקיום מצוות אלה לרעת החברה, ולכפייתן על אנשים שאינם רוצים לקבל אותן.

אין שום דבר במורשת היהודית הדתית המונע מאדם להירתם לשירות צבאי. אדרבה, לא קשה למצוא בתנ"ך קריאה מפורשת לעשות כן. גם אין כל אמת באמירה החרדית כאילו לימוד "תורה" קודם לפרנסת המשפחה. הדוגמאות של חכמי התלמוד מצביעות על ההפך מכך: החכמים המופיעים בשני התלמודים מצטיינים ברובם בהיותם בעלי מלאכה העובדים לפרנסתם ולפרנסת משפחותיהם ועוסקים בלימוד תורה לאחר מילוי חובתם זו. אין כל סיבה שלא לדרוש מהאוכלוסייה החרדית שתלך בעקבות אבותיה הרוחניים.

דברים אחרונים אלה עומדים, לכאורה, בסתירה לפן האופטימי של החברה היהודית־ישראלית, המצטיינת, כאמור, בשיעור של גידול טבעי יוצא דופן בהשוואה לחברות מפותחות רבות, לא רק במגזרים החרדים והדתיים אלא גם בקרב האוכלוסייה היהודית־ישראלית החילונית, אם כי בשיעור נמוך יותר.[4] אין כאן הכְוונה ממשלתית, וגם אילו הייתה, ספק אם הייתה משפיעה. זהו כנראה ביטוי לאופטימיות חברתית, שהרי אי אפשר להסביר אחרת את רצונן של משפחות, ובעיקר של נשים, להביא ילדים לעולם למרות המלחמות, הקשיים החברתיים והכלכליים, הצפיפות בערי ישראל ועוד גורמים מרתיעים. דומה שיש כאן ביטוי למשהו שילווה אותנו בכל ניסיונותינו להתחקות אחר קווים מרכזיים בהתפתחותו של העם היהודי: זוהי תרבות — ונידרש לכך גם בהמשך — המתקיימת לא למרות הסתירות שבה אלא בגללן. אם יש ייחוד בתולדות היהודים, אולי כאן מקורו.

לעומת הריבוי הטבעי בישראל, מבחינים דמוגרפים בהתמעטות אקטואלית וצפויה של האוכלוסיות היהודיות ברחבי העולם (לבד כנראה מיהדות אוסטרליה). מספר היהודים מחוץ למדינת ישראל הולך ומצטמק. מצב זה אכן תואם את ההתפתחות הדמוגרפית במרבית החברות המפותחות. כך למשל נמצאת אירופה על סף אסון דמוגרפי של ממש: בעוד כמה עשורים יהיו באירופה הרבה פחות רוסים, גרמנים, איטלקים, ספרדים וכו'. גם בארצות הברית, לולא ההגירה המסיבית של היספאנים אליה, היינו בוודאי עדים לתופעה דומה — ועוד נחזור לעניין זה. התוצאה הצפויה של מגמה זאת היא ריכוז רובו של העם היהודי בישראל, אם כי אין פירוש הדבר שהתפוצות ייעלמו — הן יצטמקו, אלא אם כן יחול עם הזמן שינוי במגמות הדמוגרפיות. נראה שבמאה העשרים ואחת יתרכזו רוב היהודים במדינת ישראל, לא בגלל ציונות ולא בגלל הגירה אליה, אלא בגלל ריבוי טבעי גדול והתמעטות מספר היהודים מחוצה לה.

אולם זהו עם מפולג מאוד. בישראל מדובר בפערים מעמדיים, אמיתיים או מדומים (אין זה משנה) בין אשכנזים למכונים, בטעות כאמור, מזרחיים או ספרדים,[5] בין עולים חדשים לאלה היושבים כאן זה מכבר, בין דתיים לחילונים. מדובר בחברה תוססת הנגועה באלימות ובשחיתות, אולם גם בחברה שיש בה תופעות חיוביות ביותר של דאגה לזולת, של יזמות תרבותית וכיוצא באלה. קריאה לאחדות העם היא סם מוות לאפשרויות חיוביות אלה. זוהי תרבות שחיה על מחלוקות, ואם תעמוד תחת מכבש של אחדות — תהא זו דתית, חילונית, פוליטית או כלכלית — היא תיחנק. הַצילו אותנו מאחדות!

לפני שאפשר יהיה לגשת לשאלה מה הם התהליכים העוברים היום על העם היהודי ומה הן האפשרויות להתפתחות עתידית, עלינו לשאול את השאלה הישנה־נושנה: האם קיים בכלל עם יהודי, ואם כן, כיצד יוגדר, ומי משתייך אליו. ההנהגה הפלסטינית, למשל, אינה מכירה כלל בקיומו של עם יהודי, אלא רק בדת יהודית. ומאחר שאין לגיטימיות למדינה המבוססת על דת — כך הם טוענים — אין גם לגיטימיות למדינה של הדת היהודית, כלומר למדינת ישראל. הם מתמודדים, לטענתם, עם "אומה ישראלית", או עם "עם ישראלי" — יצור שקיים בצד היהודי בדמות הכנענים של יונתן רטוש בשנות הארבעים, או בדמותם של אנשים הרואים עצמם כיום כישראלים ומנסים לעקר את הקשר ליהודי התפוצות, ושמא גם להיסטוריה היהודית. זוהי קבוצה קטנה, גם אם קולנית מאוד, ובכל הסקרים מגדירים עצמם יהודי ישראל בתור יהודים־ישראלים או ישראלים־יהודים. "העם הישראלי" או "האומה הישראלית", קיימים בדמיונם של המנהיגים הפלסטינים בלבד, מאז הגדיר זאת כך מנהיגם המיתולוגי, יאסר ערפאת. מובן שיש בעמדה כזאת סתירה פנימית משוועת, כי הם הרי לוחמים ביהודים ומתייחסים אליהם במאבקם היומיומי כאל קבוצה אתנית לכל דבר. יש גם מדינות המגדירות עצמן כמדינות של דת מסוימת. פקיסטן, למשל, היא מדינה המוגדרת על פי הדת, ואיראן רואה עצמה כרפובליקה אסלאמית. היהודים, לעומת זאת, מגדירים עצמם, ברובם הגדול, קודם כול כעם, כלומר כקבוצה אתנית או לאומית. ועוד נדון בכך בהקשר לתיאוריה של הפרופסור המלומד שלמה זנד, בפרק השמיני.

יש לוויכוח זה קשר לשאלת הזהות היהודית, שכן עובדה היא, ועוד נזכיר זאת כאשר נדון בבעיית הדת בכלל, שבישראל רק כחמישית מן היהודים מגדירים עצמם כדתיים ממש, ומכל מקום הרוב אינו דתי על פי אורח חייו, אף שקיימת אפשרות — וליתר דיוק: סכנה — של עלייה משמעותית במספר המזדהים כדתיים, ושל השתלטות הדת על המדינה. גם בתפוצות אחוז הלא־דתיים בולט לא פחות, אולי אף יותר. למעלה ממחצית יהודי ארצות הברית — כלומר, אלה המגדירים עצמם כיהודים — אינם חברים בשום בית כנסת. עם זאת יש יהודים שאינם חברים בבית כנסת והם דתיים במובן קיום אורח חיים דתי, ויש גם יהודים שרשומים בבית כנסת ואינם דתיים לפי שום פרמטר סוציולוגי, וייתכן, אם כי אי אפשר להוכיח זאת, שאלה מאזנים את אלה. תמונה דומה מתקבלת כאשר מסתכלים על יהודי בריטניה, צרפת, רוסיה וכיוצא באלה. גם מי שמגדירים עצמם דתיים נחלקים למספר רב של קבוצות אשר מקיימות הלכות דת במידות שונות, במינון שונה, ועל פי השקפות שונות ולעתים קרובות מנוגדות אלה לאלה. למעשה, אין דת יהודית אלא דתות יהודיות, היונקות כולן מאותם מקורות ומתייחסות לאותם טקסטים מכוננים, אלא שהפירושים שונים בתכלית. כיום, בניגוד למצב ששרר לפני כמאתיים שנה, אין זהות בין האֶתנוֹס היהודי לצורות השונות של הדת היהודית. יש יהודים דתיים קיצוניים שמבחינתם לא קיים למעשה עם יהודי, או שהוא מצומצם לקבוצת התומכים בעמדתם בלבד, ויש יהודים לא דתיים שמכירים במשהו מעורפל הנקרא "עם יהודי" או ב"יהודים" כקבוצה אתנית או קבוצות אתניות שיש להם מוצא משותף כלשהו. בין אלה לבין אלה ישנו רוב גדול של יהודים שרואים עצמם כקבוצה אתנית־לאומית או אתנית־דתית או דתית־לאומית. אינני הראשון וודאי גם לא האחרון המנסה להכניס לעניין הזה סדר בצורה כלשהי, כדי שנדע על מי אנחנו בעצם מדברים.

כפי שעוד אנסה לטעון — ואין מנוס מלחזור על דברים מסוימים בהקשרים שונים, שבניגוד לתיאוריות הטוענות שעמים או לאומים הם קונסטרוקציות סוציולוגיות שנוצרו בעת החדשה,[6] עם יהודי קיים כקבוצה מובחנת זה כ־2500 שנה, כלומר, מתקופת גלות בבל וצמיחת מרכזים יהודיים אחרים; ועוד לפני כן היו תושבי ממלכת יהודה, "יהודאים". הדבר נכון הן מנקודת מבטם של היהודים עצמם, שהגדירו את עצמם כך במשך כל התקופה הארוכה הזאת, והן מבחינת סביבתם שכך הגדירה אותם לאורך כל אותו זמן. התַרבות המיוחדת שנוצרה בעם הזה על ידי מרכיביו, עם הדת במרכזה כגורם מאחד וממדר, דומה אולי מבחינת תכניה ומבניה לתרבויות אחרות בעלות קווים מיוחדים במינם. אחד הדברים המעניינים, כך דומה, הוא היכולת לקלוט השפעות מן הסביבה ולעצב, מיסודות שנוצרו בתרבויות אחרות, גישה מיוחדת המאחדת ומפתחת את ההשפעות הללו. כך למשל מושג השבת, מקורו בבבל — עצם השם "שבת" הוא בבלי ("שפאתו" — šappattu). אולם שָם היה זה יום חג לרגל מלאת הירח באמצע החודש, בעוד שהיהודים הפכו את השבת ליום מנוחה שבועי, ולא רק לאנשים חופשיים אלא גם לעבדים ולשפחות ("למען ינוח עבדך ואמתך כמוך") ואף לבעלי החיים, והוסיפו גם שנת שמיטה, מעין מהפכה אקולוגית קדומה. ביחס לעבדות, שהייתה נהוגה בכל העולם התרבותי הקדום, משתקפת תחושת אי־נוחות רבה בחוקים על שחרור עבדים עבריים ובכלל שאין להחזיר לאדוניו עבד שברח. הדברים לא הגיעו אמנם לפסילת העבדות בכלל, אבל האגדה בדבר יציאת מצרים בנויה כולה על סיפור של מרד־בריחה של עם־עבדים. בארץ יהודה ההררית לא הייתה אפשרות מעשית להיווצרותן של לטיפונדיות, אחוזות חקלאיות רחבות ידיים; האיכרים עסקו בחקלאות ברצועות קרקע לא גדולות, במדרונות ובעמקים ההרריים. הפרדה, השור, החמור, הסוס או האדם משכו אחריהם מחרשת עץ, ובעזרתה נחרשה האדמה שהייתה זקוקה לסיקול מתמיד, ועליה גידלו מעט דגנים, נטעו גפנים, עצי פרי או עצי זית. הבסיס הכלכלי־חקלאי הביא לשוויוניות יחסית, בניגוד לאימפריות הגדולות מסביב, שלרשותן עמדו משאבי קרקע גדולים בהרבה. מצב זה משתקף היטב בחוקים שכוהני הדת והפרנסים פיתחו וקבעו, כפי שהם מופיעים במקרא. עם זאת, אף שמוצאה של התרבות היהודית מן הסביבה המדינית־כלכלית־תרבותית־דתית שבה היא צמחה, היא בכל זאת מצטיינת בחריגה ברורה מסביבתה. היא אמנם ייחודית כמו רוב התרבויות האחרות — ייחודית לזמנה, למקומה ולאנשיה, אלא שבשונה מרוב התרביות האחרות היא לא נשארה במקומה המקורי אלא נדדה, והפכה בכך לתרבות לא מקומית, בעלת השפעה כללית יותר, ובסופו של דבר לתרבות עולמית.

לאחר עזיבת רוב היהודים את ארץ מוצאם — ושוב אני מבטיח עוד לחזור ולדון בכך — היהודים נפוצו לכל עבר והתרכזו בקהילות שהקימו בין ובקרב עמים אחרים, ועִמם תרבותם המיוחדת. הבסיס החקלאי נעשה וירטואלי, ולמעשה נוצר בסיס כלכלי־חברתי אחר, מכורח הנסיבות. היהודים הפכו לעם החי כמעמד ביניים, בהתאם להתפתחות הכלכלית של הסביבה שבה מצא מקלט. בעת החדשה אִפשר מעמד זה את המעבר לעולם קפיטליסטי מתפתח, והיהודים הפכו לאחד הגורמים המזרזים התפתחות זו — ואין בדברי אלה כל חדש, כמובן. התפקיד הייחודי, החברתי, של היהודים, הוא בהיותם גורם ביניים בכל מצב של חברה טרום־מודרנית ומודרנית. גורם זה המשיך לקיים בצורות שונות את מיוחדותו/ייחודיותו של העם היהודי, תוך הסתגלות לחברה שבה הוא חי מצד אחד, ותוך שמירה על אלמנטים של מורשתו התרבותית מן הצד האחר.

השאלה המעניינת היא אם ייחוד יחסי זה ממשיך להתקיים גם היום. צריך להבין שקולקטיב אנושי נוהג, בחלקו לפחות, על פי מסורות שירש מקודמיו, והתרבות היהודית אינה יוצאת דופן. מורשת תרבותית משפיעה בדרכים שונות ולאורך זמן, כך שלא פלא שהיהודים בימינו ממשיכים, במידה כזאת או אחרת, את תרבותם, או יותר נכון את תרבויותיהם, כאשר הם מסתמכים על עברם, האמיתי או המדומה. אפשר לשאול את השאלה הזאת בצורה ממוקדת יותר: האם אוסף המנהגים הדתיים והלא־דתיים, שלפיהם נוהגים יהודים במקומות שונים ובסביבות שונות מבחינה מעמדית, פוליטית או כלכלית, מאפשר בכלל לדבר בהווה על עם אחד?

דומה שהתשובה לכך חיובית. העם היהודי הוא ביסודו של דבר קולקטיב, מדומיין וריאלי בה בעת. הוא מורכב מקבוצות שונות בעלות מאפיינים השונים בחלקם אלה מאלה, אך כל הקבוצות מנסות, בדרכים שונות מאוד, להמשיך קיום משותף הבנוי על התגוששות הדדית מתמדת, שמתמצֵית בסופו של דבר בגישות שונות כלפי אותה מורשת משותפת. יש כאן פרדוקס, או אם תרצו מבנה דיאלקטי של מציאות, שבה האחדות מושגת על ידי אי־הסכמה מתמדת ובסיסית. מה משותף בין קהילה יהודית באַיוֹוָה שבארצות הברית לבין יהודים מאתיופיה, עולים יהודים מברית המועצות לשעבר וקהילה יהודית בקזחסטן של ימינו?[7] התשובה בעצם די פשוטה: המאמץ להמשיך חיים המבוססים על פירושים שונים בתכלית של מורשת תרבותית משותפת. ויש גם הקְבלות לסיפור היהודי אצל עמים אחרים. למשל, מה מאחד את הגרמנים? הרי העגות הלשוניות הגרמניות רבות, ואיש מבוואריה בדרום יתקשה להבין את האדם מפריזלנד שבצפון. המסורות התרבותיות שלהם שונות, ועד לזמן החדש, ואפילו כיום, מתקיימת זרוּת בין חלקי האוכלוסייה, על בסיס אזורי. ואם כך לגבי מדינה "לאומית" קלאסית, הרי שלגבי מדינות פדרטיביות כדוגמת ארצות הברית או הודו, הפערים בין חלקי האוכלוסיות גדולים אף יותר. אולם קיים סיפור, נרטיב "לאומי" אמריקני או הודי המקובל (כמעט) על כולם, אף שרק לחלק מן האוכלוסייה יש בו חלק היסטורי ממשי. ההזדהות הקולקטיבית של אמריקנים עם אמריקה ושל הודים עם הודו היא מרחיקת לכת, למרות המכשולים.

בין הקהילות היהודיות קיים גם קשר וגם ניתוק. אולם תחושת הקשר חזקה למדי, ואפשר בהחלט לדבר על גישה סובייקטיבית המאמצת את הסיפור היהודי על פי הבנתו של המספר, היחיד או הקהילתי. גם בישראל קיימת אותה תופעה: אפשר לקלל את המדינה, אפשר להיות באופוזיציה קיצונית לה ולתרבותה, אפשר להיות לא ציוני או אפילו אנטי־ציוני (עד גבול מסוים), אולם כאשר נדרשת עמידה מול זרים, הרוב המכריע רואה את עצמו כקולקטיב בעל זהות אחידה או לפחות דומה מאוד, והוא מוכן להגן בגופו על קיומו של הקולקטיב הפוליטי הלאומי. הדבר נכון לגבי רוב החרדים, לגבי רוב החילונים שאינם רוצים כל קשר לעבר היהודי, וכמובן לגבי כל אלה שבתווך, על אף חילוקי הדעות הקיצוניים למדי הקיימים בין אלה לאלה.

יש אפוא עם יהודי. בשוליו, ולעתים אלה שוליים לא כל כך צרים, קיים היסוס ביחס לזהות יהודית. לעתים מדובר בהרבה יותר מהיסוס — ניכור והתנגדות הנהפכים לשנאה. אולם שוב: תופעות כאלה מצויות לא רק אצל היהודים. אמריקנים לא מעטים אינם רוצים לחיות בארצות הברית ויש להם ביקורת קטלנית על ארצם ובני ארצם, עד כדי שנאה של ממש. וכמותם ישנם גם באירופה. השאלה היא מהו עתידו של העם היהודי הזה. אמר מי שאמר: קשה לנבא, ובעיקר קשה לנבא את העתיד, ויהודים יודעים למי ניתנה הנבואה לאחר חורבן הבית. עם זאת אפשר להצביע על כמה התפתחויות המרמזות על העתיד. כדי לדון בכך יש צורך בבדיקת ההקשר הרחב.

התהליכים המדיניים־חברתיים בעולם הם, כרגיל, דיאלקטיים במהותם: מצד אחד איחוד עמים ולאומים ליחידות גדולות יותר, ומצד שני דרישה הולכת וגוברת לעצמאות או לאוטונומיה אתנית או לאומית. האיחוד האירופי כיום איננו ממש איחוד, כפי שגם "האומות המאוחדות" לא ממש מאוחדות, ויש באירופה מדינות לאומיות המושכות לכיוון הפוך מאיחוד. ובכל זאת, ישנה מגמה חזקה גם להעמקת האיחוד, ואפשר להבחין בתהליך אטי, אף שהוא סתור בתוך עצמו, של גיבוש מוסדות האיחוד האירופי לקראת פדרציה כזאת או אחרת של מדינות. וזאת למרות אי־הסדר הקרוב לכאוס השולט בבירת האיחוד, בריסל שבבלגיה, ולמרות המשבר הכלכלי החמור. לצד זה ובניגוד לכך קיימת בבריטניה שאיפה לעצמאות הסקוטים ולאוטונומיה רחבה לוולשים; בגרמניה דורשים הסורבים, אוכלוסייה סלבית קטנה במזרח גרמניה, אוטונומיה לשונית ותרבותית; כך גם הגרמנים בצפון איטליה; הבַּסקים והברטונים בצרפת; הארומנים במקדוניה; ההונגרים בסלובקיה; הקטלונים והבסקים בספרד; ועוד ועוד. באסיה ובאפריקה הדברים אף חמורים ומסוכנים בהרבה. שם מאיימת מגמה זאת בפירוק המסגרות, שנקבעו בדרך כלל בידי הכובשים הקולוניאליים. כך למשל נוצרו הודו ופקיסטן בידי הכובשים הבריטים — לפני כן לא הייתה מעולם מדינה הכוללת את כל הודו של היום, ופקיסטן היא יצור משונה של מדינה המנסה להיות חילונית אף שנוצרה על בסיס דתי מובהק. לפני הכיבוש הבריטי, שהחל במחצית המאה השמונה־עשרה, הייתה קיימת האימפריה של המוּגולים המוסלמים, שמרכזה היה בצפון הודו — כיום מרכז הרפובליקה ההינדית. השטחים העצומים שמהודו המרכזית ודרומה מעולם לא היוו יחידה פוליטית־חברתית אחת, ומעולם לא היו מחוברים להודו הצפונית. הבריטים הם שיצרו את הודו, ודווקא הודות להם נוצרה תודעה מדינית־חברתית משותפת של תושבי הרפובליקה ההודית העצומה, על בסיס התפתחות כלכלית שמקורה ביזמות הבריטים. התפתחות זאת אפשרה לרפובליקה ההודית לבטל את המדינות הפיאודליות הרבות ביבשת, וליצור תודעה של אחדות ושל גורל משותף, על אף ריבוי עצום של קבוצות אתניות המדברות במספר רב ביותר של שפות ומקיימות חיי תרבות שונים באותו מרחב פוליטי ענק. הסכנה היא עצומה: אם יבוא יום והקבוצות האתניות ידרשו אוטונומיה, או חלילה עצמאות, עלולה אחדותה של הודו לעמוד בסכנה; וכך גם בפקיסטן. סכנות דומות, במידה זאת או אחרת, קיימות גם ברוב מדינות אפריקה, שגבולותיהן נקבעו על ידי הקולוניאליזם אשר לא התחשב בריבוי האתני או בקיומן של יחידות פוליטיות — ממלכות או שלטונות מסוגים שונים — שהיו קיימות שם לפני כן. קבוצות אתניות המדברות באותה שפה והן בעלות עבר משותף, אמיתי או מדומיין, מחולקות לעתים בין מדינות שונות, בעוד שמדינות לא מעטות כוללות קבוצות אתניות רבות (ניגריה, דרום־אפריקה, אתיופיה ועוד). גם באפריקה קיים תהליך, כאוטי ככל שיהיה, בכיוון שיתוף פעולה והאחדה מצד אחד, ומצד שני מאבקים פנימיים אלימים, הנושאים לעתים קרובות מאוד אופי בין־אתני. המגמה להתעוררות תחושות של התבדלות אתנית מאיימת על קיום המדינות האפריקניות, ובכך על יציבות היבשת. כל הדברים האלה נכונים, חלקית לפחות, לגבי העולם ששולטים בו כוחות שאפשר לנחש את תגובותיהם מראש, כי הם מתנהגים באופן פחות או יותר "רציונלי" — הכוונה היא למה שמכונה העולם המערבי וחלק גדול מן העולם הקולוניאלי לשעבר, הכולל את מרבית אסיה ואפריקה, ולצורך העניין שייכים לעולם זה גם ארצות מזרח אסיה, כולל סין. סין, ועוד נדון בכך, היא אימפריה חדשה המבקשת לכבוש לה מקום מרכזי בתוך מקבילת הכוחות המוכרת מתולדות העולם הקולוניאלי והפוסט־קולוניאלי של מאה־מאה וחמישים השנים האחרונות. אולם הדברים דלעיל אינם נכונים לגבי אותו חלק של האנושות הנמצא תחת שלטון כוחות שעולם המושגים שלהם מנותק מרציונליות חברתית ומדינית מקובלת, והכוונה בראש וראשונה לגבי חלקים מן העולם המוסלמי, שבהם יש השפעה גדולה ואולי גדלה והולכת של הרדיקליזם האסלאמי. עוד נצטרך להתייחס גם לנושא זה ביתר פירוט.

בתוך המערכת העולמית הזאת, גם מצבו של העם היהודי הקטן, המרוכז בעיקרו במדינת ישראל ובארצות הברית, משקף את מסגרת המאבקים האלה. תהליך הריכוז וההאחדה יוכל אולי לתרום לקיומו ולשגשוגו של אותו חלק של העם היהודי החי בישראל, בתנאי כמובן שמדינת ישראל תמצא את הדרך להתפשר, חלקית לפחות, עם שכניה. מצד אחר, יהודי התפוצות מבינים, ברובם הגדול, את היתרון הרב הטמון עבורם בגלובליזציה מדינית, כלכלית ותרבותית: בעולם שבו יש סיכוי כלשהו כי תוכר הזכות של קבוצות בני אדם, ולא רק של יחידים, לפתח את ייחודם האתני או האתני־דתי תחת מטרייה של יחידות גדולות יותר, יש גם סיכוי כלשהו להחלשת האנטישמיות, ועוד ידובר גם על כך. התפתחות לקראת אוטונומיה ועצמאות של קבוצות אתניות מובילה בעצם לכיוון שבו הסכנות ידועות היטב: הלאומנות הישראלית, המוּנעת על ידי משיחיות ה"שקר" (כאילו יש סיכוי כלשהו למשיחיות "אמת") של "גאולה" לכאורה על ידי כיבוש ארץ ישראל כולה בצורה כזאת או אחרת, עלולה להעמיד את מדינת ישראל, ועִמה אולי גם את יהודי התפוצות, בעימות עם שאיפות לאומיות ואינטרסים של מעצמות. התפתחות כזאת יכולה להוביל לאסון.

על פי המתודולוגיה ההיסטורית המוצעת בספר זה — דחיית החלוקה לעת עתיקה, ימי ביניים, עת חדשה וכיוצא באלה — ראוי עתה לקחת מעין פסק זמן ולהסתכל על ההקבלות שבין שנת 70 לספירה לשנים 2009 ו־2012 לספירה. האמירה שחורבן הבית השני היה תוצאה של מריבות פנימיות ("על קמצא ובר־קמצא חרבה ירושלים") בשקר גמור יסודה, וקיימת סכנה ממשית בעצם ההיאחזות בסיפור שקרי זה. מרד נגד רומי, בשיא כוחה, במאה הראשונה לספירה, היה מראש חסר כל סיכוי. הרפתקנות חסרת אחריות זו הונעה בעיקרו של דבר בידי אותה משיחיות ("שקר") החוזרת על עצמה באידיאולוגיה של "גוש אמונים" ויורשיו במה שמכונה יש"ע, ועד ל"נוער הגבעות" ורבני "תורת המלך" בימינו שלנו: הקב"ה יעזור, יעשה נִסים, ואנחנו נעזור לו על ידי התעמרות בפלסטינים, במגמה לגרום לעזיבתם־גירושם, כי לנו הארץ הזאת. עובדה, אומרים, האלוהים בכבודו ובעצמו הכריז על כך. ושוב: לוּ בעת המרד הגדול היה כל העם היהודי בארץ ישראל (כנראה למעלה מארבעה מיליון איש) מתאחד כאיש אחד וללא כל מחלוקות, ייתכן שהחורבן היה בא לא בשנת 70 אלא אולי בשנת 71. ואין הדבר דומה לתבוסת הרומאים במרכז גרמניה, בשנת 9 לספירה, בידי ארמיניוס הגרמני, באזור של יער עד וללא רשת של כבישים רומיים או גישה לנמלים, כאשר היתרון המספרי העצום של הלוחמים הגרמנים אפשר את ניצחונם, וכן העובדה שהונהגו בידי מצביא אשר רכש את השכלתו הצבאית ברומא במשך שנים. ובהווה: מצבה של מדינת ישראל שונה כמובן ממצבה של ארץ ישראל תחת הכיבוש הרומי — מדינת ישראל היא מעצמה אזורית, עם כלכלה סבירה (ופערים חברתיים חמורים ביותר האוכלים את לשדה), אולם היא תלויה באופן מוחלט בארצות הברית ובאיחוד האירופי, וההשתלטות עליה של קיצונים לאומנים־דתיים תוביל בהכרח לעימות עם בעלי בריתה. לכן סכנה קיומית אמיתית מאיימת עליה.[8]

אין כאן אפוא איום פנימי בלבד. אין ספק שקיים איום חיצוני על מדינת ישראל של ימינו, והוא כמובן קשור לסכסוך הערבי־ישראלי, אולם לא פחות מזה גם להעברת כובד משקלה של האנטישמיות מן המערב לעולם המוסלמי. הסכסוך הוא אמיתי מאוד: שני עמים הטוענים, ושניהם בצדק גמור, לבעלות על פיסת נדל"ן לא גדולה בין נחל־נהר הירדן לבין הים התיכון. אין לאן ללכת מכאן, לא ליהודים ולא לפלסטינים, וכפיפה תחת גג אחד עם זכויות מלאות לכולם היא בלתי אפשרית, לפחות לא בעתיד הנראה לעין, בשל הלאומנות הגוברת בשני הצדדים ובשל מורשת סכסוך הדמים. כוונת המתנחלים ליצור עובדות בשטח עלולה למנוע פשרה באמצעות מניעה של כל אפשרות להקמתה ולקיומה של מדינה פלסטינית. התמיכה של מדינות ערב בפלסטינים היא אולי פושרת, אך אין ספק שהציבור הערבי, ברובו הגדול, תומך נלהב במאבק הפלסטיני. הסכסוך, שמהותו היא לאומית, הפך, כפי שעוד נראה, לסכסוך בעל אופי דתי־אידיאולוגי, והאנטישמיות הערבית והמוסלמית משחקת בו תפקיד הולך ומתעצם. באופן פרדוקסלי משהו, דווקא אצל הפלסטינים ברשות הפלסטינית דומה שהגורם האנטישמי חלש יותר יחסית (בחמאס הוא בולט למדי), בעוד שהעולם הערבי מנכס לעצמו גישות אנטישמיות מובהקות. צד אחר של איום זה בא, כידוע היטב, מכיוון הרדיקליזם השיעי שמרכזו באיראן. מהי כוונת ההנהגה האיראנית? מאחר שהדיונים הפנימיים שם אינם נגישים לגורמים חיצוניים, אפשר רק לנחש את כוונות הממשל האיראני, על בסיס ההתנהגות הגלויה שלו: השתלטות על מצרי הורמוז וכניסה מסיבית לפוליטיקה הערבית המזרח־תיכונית, תוך סילוק ההגמוניה המצרית והסעודית שם. ישראל סייעה בהתקדמות לקראת יעד זה בגלל הרפתקאותיה הצבאיות בלבנון ובעזה. אין להטיל ספק ברצינות האיום האיראני על ישראל, עם או בלי נשק גרעיני, אולם דומה שאיומי ההשמדה כלפי ישראל הם קודם כול אמצעי תעמולה יעילים בידי השלטון השיעי כדי לרכוש אהדה בקרב גורמים סוּנים. כלומר, אם איראן תוכל להזיק או לתקוף את ישראל במגמה גנוצידלית מובהקת, הדבר ייעשה, אולם לא זאת המטרה המרכזית. המטרה המרכזית היא, כאמור, הגמוניה אזורית. כל הצלחה בחזית זו תצמצם גם את הסיכונים האיראניים במדיניות הפנים שלה: הימצאותם של מיעוטים אתניים שאינם שבעי רצון מן השלטון המרכזי, וכמובן הבעיות הכלכליות הרציניות מאוד שבהן מתלבט השלטון האיראני. כלומר: קיימת סכנה רצינית מצד איראן, ועם זאת ישראל משחקת בעיקר את תפקיד הדחליל במשחק מזרח־תיכוני שעיקרו בעיות של כוח והשפעה אזוריות.

וטרם התייחסנו לבעיה מרכזית אחרת שעל ישראל להתמודד איתה: היחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי־פלסטיני, כחמישית מן האוכלוסייה. שוויון הזכויות הפורמלי אינו עונה על בעיית האפליה בתחומים רבים. אין כמעט פקידים ממשלתיים בתפקידים מרכזיים מבני המיעוט הערבי, ואוכלוסייה זו סובלת ממוסדות חינוך בלתי מפותחים ומאפליה כלכלית בולטת. נציגיה בכנסת חסרי השפעה ממשית, ואינם משתתפים בשלטון. יש נציגות גדולה יותר בתחום המשפטי, אולם גם שם רחוקים ערבים־פלסטינים מלהוות חמישית מבין שופטי ישראל. סמליה של המדינה הם יהודיים־ציוניים מובהקים, וקשה לדרוש מערבי־פלסטיני שישיר את ההמנון הלאומי היהודי "התקווה" ויכיר במגן הדוד שבדגל המדינה כסמל המבטא גם אותו. לכאורה, ישנם תקדימים למצבים דומים, שהרי מדינה שיש בה כ־80% בני עם, אתנוס או אומה, היא אכן מדינה לאומית של אותו עם. כך למשל בלטביה יש רוב של כ־70% לטבים (הכוללים את הלטגלים, שהם כ־17% מן הלטבים ומדברים בשפה הקרובה מאוד ללטבית, אבל מהווים קבוצה אתנית בזכות עצמה), ואילו השאר הם בעיקר רוסים. באֶסטוניה מהווים הרוסים קרוב ל־40% מאזרחי המדינה; בפינלנד חיים קרוב ל־10% שבדים ועוד כמה אחוזים סאמים (לאפים) בצפון המדינה; במקדוניה ישנם כ־25% אלבנים. כל המדינות האלה הן מדינות לאומיות של הלטבים, האסטונים, הפינים והמקדונים, ואין מערער. אולם בכל המדינות האלה, ובייחוד בפינלנד, נהנים המיעוטים הלאומיים מאוטונומיה תרבותית. אוטונומיה תרבותית למיעוט הערבי־פלסטיני, עם סמלים מתאימים, לא חייבת לעמוד בסתירה לאופיה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. אולם כמו בכל עניין פוליטי, המציאות אינה נקבעת על ידי פתרונות מושכלים הנהגים בין אקדמאים, אלא מושפעת באופן ניכר מגורמים נפשיים ורגשיים שמוצאם בהבנה עצמית קולקטיבית, וזו מצדה מושפעת מפירושים מסוימים של עבר היסטורי, אמיתי או מדומיין, ושל הזהות שהתפתחה ממנו. במילים אחרות: העובדה שבעיית המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל ניתנת לפתרון, אין משמעותה שהיא אכן תיפתר.

למרות כל הסכנות והבעיות שנסקרו כאן, אינני שותף לדעה הפסימית ביחס לעתידה של ישראל, אף שפסימיות היא אופנה רווחת באינטליגנציה הישראלית. הכלכלה הישראלית איתנה למדי, הפערים הפנימיים חמורים אך ניתנים, להלכה לפחות, לשליטה ולתיקון, גם אם לא בהכרח לפתרון — אמנם רק תחת ממשלה אחרת, לא ימנית — והסכסוך עם הפלסטינים הופך יותר ויותר לבעיה בינלאומית המצריכה פתרון בינלאומי. כל פתרון כזה, ואפילו התקרבות אליו, יעגן את קיומה ושגשוגה של ישראל בקרקע של מציאות מדינית בינלאומית.

התפוצות ימשיכו להתקיים, על אף הירידה הדמוגרפית, אולם רק אם בסופו של דבר יצליח המאבק הפנימי החריף בדבר הצטרפותם של אנשים וקבוצות נוספים למסגרת בלתי מוגדרת ורופפת זאת שהיא העם היהודי. וגם כאן ישנה בעיה קיומית אמיתית. בישראל עצמה חיים מאות אלפי אנשים (כשלוש מאות אלף) שהגיעו אליה בזכות חוק השבות, אבל הם אינם יהודים על פי ההלכה הדתית, והדברים ידועים. בנוסף אליהם חיים בה עשרות אלפי פועלים זרים, שבחלקם הולידו כאן ילדים המתחנכים כיהודים וכישראלים לכל דבר, גם אם הם והוריהם לא עברו גיור אורתודוקסי מחמיר כמנהג החוגים השליטים בעניינים אלה. הם, והעולים החוקיים מתוקף חוק השבות שהזכרתי, מוכנים לשרת ואף משרתים בצה"ל, בניגוד בולט לאלה (הכוונה לחרדים) המבקשים לשלול את הצטרפות המהגרים־העולים לעם היהודי. בתפוצות יש מספר לא קטן של אנשים המבקשים להזדהות כיהודים אף שלא נולדו כיהודים, אך מסרבים לעבור גיור אורתודוקסי שכן אין להם עניין להצטרף לאחת הקהילות האורתודוקסיות אלא לקהילות קונסרבטיביות, ליברליות או רפורמיות, או שהם חילונים הרוצים להזדהות כיהודים לא־דתיים. כאשר מדובר בבני/בנות זוג של יהודים על פי ההלכה — ואלה אכן רוב המקרים הללו, חלקם מחנכים את ילדיהם כיהודים, מצטרפים לקהילות יהודיות מסוגים שונים, ורואים את עצמם כיהודים לכל דבר. מדוע לא לקבל אותם אל שורות העם היהודי?

התשובה ידועה היטב: המִמסדים, האורתודוקסי והחרדי, טוענים כי הדת היא שקובעת את הזהות היהודית, והדרך להתגייר היא אך ורק בגיור אורתודוקסי מחמיר. אם יסטו מן הדרך הזאת, נטען, לא יוכלו שלומי אמוני ישראל לבוא בברית נישואין עם מי מאלה שהוזכרו כאן או עם צאצאי האנשים האלה, ויבוא פילוג על עם ישראל, רחמנא לִצלן.

אלה הן טענות סרק, גם מעֵבר לעובדה השערורייתית שכדי להצטרף לקבוצה לאומית או אתנית צריך להצטרף לדת שרק מיעוט מבני העם הזה מאמין בה. כבר אמרנו שאין קשרי נישואין אפילו בין בני כיתות חרדיות שונות, בינם לבין הדתיים־הלאומיים, ובין כל אלה לבין יהודים לא אורתודוקסיים, לא כל שכן יהודים לא דתיים, אלא אם הלא־חרדי או הלא־אורתודוקסי מקבל על עצמו את אורח החיים החרדי או האורתודוקסי. אפילו לגרים שגוירו כהלכה קשה ביותר למצוא בן או בת זוג בתוך הקהילה החרדית/אורתודוקסית. כך שהפילוג בעם היהודי כבר קיים, והמפלגים הם הזרמים של "שלומי אמוני ישראל". גם עניין המוצָא הוא תוצאה של התפתחות היסטורית: בתקופה העתיקה לא נקבעה זהותו של אדם על פי מוצא האם בלבד.

קיימים תקדימים לקליטה של לא יהודים בעם היהודי: כפי שנראה בפרק הבא, המוני אדם, שאת מספרם אי אפשר להעריך, הצטרפו לקהילות היהודיות דווקא בתקופה שבה חרב הבית השני. במשך הדורות הצטרפו המונים נוספים, וכל מי שיוצא לרחובה של עיר ישראלית יפגוש יהודים לבנים, שחורים וחומים — ראיה להתערבות יסודות לא יהודיים בעם היהודי והיקלטותם בו. אם יורשה לי להביא דוגמה ממשפחתי שלי: סבו של סבא רבא שלי היה חייל צרפתי בצבא נפוליון, שניהל רומן עם גברת יהודייה אחת בשם תרזה באואר בעיירה במורביה. אחד מחתני הוא נכדו של צועני שניהל רומן עם בחורה יהודייה, וכן הלאה וכן הלאה.

קליטתם של אנשים הרוצים להיקלט ואינם מוכנים לעבור תהליכי גיור זרים להם לחלוטין היא אתגר חברתי־תרבותי ממדרגה ראשונה. הקריטריון הרצוי הראשי לקליטה כזאת הוא קודם כול החלטתו של האדם להצטרף לציבור הנקרא העם היהודי. דבר זה אינו מובן מאליו, שכן להיות יהודי פירושו, לגבי הגבר, לעבור מילה. חובה זאת חלה על אנשים דתיים ואין לדרוש זאת מאנשים שאינם דתיים. אולם לבד מעניין זה קיימים שני קשיים נוספים, והם כבדי משקל: ראשית, אדם כזה, כפי שפסקה ההלכה על כל גר (לא על גרה, שכן היהדות הדתית היא לא פחות אנטי־נשית מאשר דתות מונותאיסטיות אחרות), נקרא אברהם בן אברהם. פירוש הדבר שהוא מקבל על עצמו לא רק את הדת אלא גם את כל ההיסטוריה היהודית שלא היה לו ולאבותיו חלק בה עד להתגיירותו, והוא יורש אותה לא פחות ממי שנולד יהודי. שנית, הוא מצטרף לעם בעייתי הסוחב אחריו שובל של שנאה היסטורית המתפרצת מדי פעם בחמת זעם. אולם מי שמצטרף על אף כל אלה, יהיה לחלק מן העם היהודי אם הוא, והפעם בהחלט גם היא, יזדהו עם העם הזה על ידי פעולות מעשיות. בישראל פירוש הדבר קודם כול שירות בצבא או שירות לאומי, לימוד השפה העברית וכן השתתפות פעילה כלשהי בחברה ובתרבות; בתפוצות פירושו פעילות או פעולה כלשהי בקולקטיב יהודי כלשהו. אין לקבוע מסמרות, שכן ההשתייכות לקבוצה לאומית או אתנית אינה רק עניין של חוזה פורמלי על סעיפיו החוקיים, אלא גם עניין של רגש ופעולה. בישראל קיימת קליטה ממשית של עולים שבאו בתוקף חוק השבות ואינם יהודים על פי ההלכה הדתית, אך הם מעוניינים להיות אנשים בעלי זהות יהודית. הדבר אמור גם לגבי שוהים שבאו הנה מסיבות כלשהן, יסדו כאן משפחות, וילדיהם הם ישראלים־יהודים לכל עניין ודבר. בתפוצות, בחברה פלורליסטית מערבית, קיימת בעיקר קליטה של בני זוג לא יהודים — כמובן בהנחה שהם מעוניינים בכך, ושל פרטים המבקשים להצטרף לקהילות יהודיות לא דתיות. קליטה כזאת עשויה, כפי שקרה בעבר, להבטיח טוב יותר את המשך קיומו ושגשוגו של העם היהודי.

אין בדברים אלה משום ביקורת על עצם קיומה של הדת או על יהודים דתיים — וגם עניין זה עוד יידון. כלל גדול הוא שאדם באמונתו יחיה — זוהי זכות שאין עליה עוררין. בחברה יהודית פלורליסטית יימשכו הוויכוחים הנוקבים וההתנגשויות החברתיות החריפות, אולם אם חפֵצת חיים היא, עליה לעמוד על זכותם של הפרט ושל הקבוצה להגדרה עצמית אתנית־לאומית, דתית או לא דתית, במסגרת כללית. לעולם לא תהיה הסכמה גורפת ובוודאי שלא מוחלטת. המֵרב שאפשר לצפות לו הוא הסכמה על אי־ההסכמה, והרי זהו אופיה של התרבות היהודית בכללותה מקדמת דנא.

להוֹוה היהודי יש אופי מעניין ביותר, אך גם בעתיד צפוי למדינת ישראל מאבק קשה, הן חיצוני והן פנימי, והיא תמשיך להתקיים במערבולת מסוכנת ומאתגרת. אינני צופה שהיא תיחלץ מן המצב הזה, אפילו יתקדם משא ומתן כלשהו עם הפלסטינים, ואפילו אם תהיה רגיעה ביחסים בין חילונים ודתיים ובין יהודים לערביי ישראל. מצד שני, אינני צופה שהמצב הזה יכריע אותה. שכבות ההנהגה השונות בפוליטיקה, בכלכלה, בחברה ובתרבות ימשיכו בהגנה לאומנית על עמדות כאלה או אחרות, ויפַתחו, כפי שהן נוהגות מאז קום המדינה, נוסטלגיה מתקתקה לעָבר הֵרואי שספק אם היה פה אי פעם. עצם הוויכוח הסוער והנוסטלגיה ל"תור הזהב" יבטיחו את המשך קיומה ושגשוגה של ישראל. בתפוצות יימשך בלא ספק התהליך הדיאלקטי של התרחקות מישראל ובה בעת הזדהות עִמה, של התרחקות ממורשת ישראל ובה בעת התקרבות אליה, אולי בצורות חדשות שאי אפשר לצפותן מראש. ככל הנראה יש בסיס לקלישאה השחוקה והמטופשת: עם ישראל אכן חי