הקוץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקוץ
הוספה למועדפים

הקוץ

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: מאיה גז
  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 112 עמ' מודפסים

מדלן קאן

מדלן קאן היא ניצולת שואה צרפתייה, היסטוריונית ורופאה. קאן נולדה בפריז, נשלחה כילדה למחנות בתקופת מלחמת העולם השנייה וחָבְרה שוב להוריה בצרפת ב‑1946. היא בנתה את חייה מחדש ולמדה שוב את השפה הצרפתית. קאן הקימה משפחה ועבדה בצרפת כרופאה. היא הקדישה את חייה לכתיבה ולפרסום ספריה. צרפת, גרמניה והמופתי הגדול הוא ספרה ה‑15. מדלן קאן עלתה לארץ ב‑2014, והיא רואה משמעות רבה בפרסום ספריה בישראל. 

תקציר

מרינה, ילדה פריזאית בת שש, נוסעת לחופשת הקיץ לבקר את סבתה ברומניה. השהות בכפר הרומני מתארכת לאחר שצרפת נכבשת והגבולות נסגרים. מרינה עוברת טלטלות, מסעות, שוהה במחנה מאסר ובמנזר האחיות מציון, שבו היא מתנצרת לפני שהיא חוזרת לצרפת, שש שנים אחר כך, בהוראת קונסול צרפת ברומניה.

כתב היד המרהיב של מדלן קאן נכנס לנבכי נפשה של הילדה שהיתה כשעולמה חרב עליה, ילדה שהתבגרה על רקע מעשי הרצח הנתעבים, הפוגרומים האכזריים, ההשמדה ההמונית שהנאצים ועוזריהם ביצעו במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. הקוץ הוא שיר הלל לסבתה שגידלה אותה. היא מצאה לנכון לחשוף בפנינו בספר זה עולם לא מוכר שבתוכו חייתה, ושבו סבתה נעלמה.

פרק ראשון

פסיכואנליזה

הזמן אינו יכול על זיכרונות מסוימים.

אנדרה פרוסאר

שדרת סן ז'רמן, קומה חמישית מימין, חדר המתנה מיניאטורי, חמים, טאפט עם פסים מוזהבים על הקירות, שטיח חום כהה, כל צעד שוקע בו עמוק, רך. השמש חורצת חריץ בווילונות בצבע קרם. מעט ריהוט, ספה מכוסה בבד כתמתם, ועליה מתכרבל חתול שחור עם עיניים ירקרקות, שולחן צד עגול שעליו מונחים עציץ קקטוס שפריחתו מהססת אם לשרוד או להיעלם, ושניים־שלושה כתבי עת לספרות ילדים. קול דלת נפתחת, נסגרת. דלת החדר פתוחה למחצה: הפסיכואנליטיקאית הגיעה.

אישה בשנות ה-50 לחייה, תמירה, רזה, תספורת קארה, מכבנה מחזיקה קווצת שיער אפורה, לבושה שמלת ז'קארד בצבע לילך. בגדיה נשפכים על גופה. מוקסינים חומים שטוחי עקב, תואמים את צבע גרבוניה הדקיקים שמאריכים עוד יותר את רגליה. היא מושיטה את ידה בחיוך. פניה הנאות מתקפלות בגל של קמטוטים. עיניה רכות, תנועותיה שקטות ואטיות. זהו יופיו של האיזון, איזון מושלם.

- היכנסי, שבי. עבר הרבה זמן מאז התראינו בפעם האחרונה!

מרינה נשארה שותקת, בניסיון למצוא מחדש את האישה הזאת נינוחה כל כך, בעלת שליטה עצמית, מהולה בטוּב ובסבלנות מוחלטת, שהרשימה אותה עמוקות. במשך חודשים על גבי חודשים היא נתמכה בזיכרון המשפט: "אני מכבדת את רצונותייך", כשהביעה את רצונה להפסיק את האנליזה. זה היה רגע נדיר. המבט המעודד, החיוך המלא בכוונות טובות, הנוכחות המרגיעה - כל זה הזמין וידוי.

- קיוויתי שאוכל להסתדר בלעדייך. אבל הפסקתי לעסוק ברפואה, ואני כותבת דוקטורט בהיסטוריה. מאז התחלתי, נהייתי כפייתית לחלוטין בכל הנוגע לארכיונים. אני צריכה לסדר את העניין הזה, ומלבדו אני מסתובבת עם סיפור שקורע אותי מבפנים.

מרינה שקעה בפעם השנייה באנליזה שהתחילה כמה שנים קודם לכן, והיה נדמה לה שעשתה זאת יותר מתוך סקרנות מאשר מתוך רצון לטפל בעצמה. אבל הזיכרונות, שהזמן טשטש, הסתבכו עד הנקודה שבה לא הבינה עוד מה שייך לעבר, לשקרים, לאמת, לחולשות ולחרטות. הפעם החליטה מרינה להתעמת עם המציאות. לראות בבירור את גורלה שלה.

 

 

העזיבה

כלום לא היתה שמורה עמך עדיין ילדותך, הנכס המופלא והמלכותי הזה, בית־אוצר זה של הזיכרונות?

ריינר מריה רילקה

1939! באותה שנה היתה מרינה בסך הכול ילדה קטנה, מלאת גוף, כבר אישה באופן שבו הביטה על עצמה במראה, עם חיוך מכשף שהעמיק בלחייה שתי גומות בכל פעם שפרצה בצחוק. אבל מה שבלט במיוחד בילדה הזאת היה עיניה: עיניים עצומות בגודלן, ירוקות, שלעתים הבריקו בכחול־אפור או בכחול טהור, לפי התחושות שעוררו בה המבוגרים שבהם הביטה, החפצים, הפגישות והגילויים.

היא אהבה להסתכל, לבחון, לחקות, היא טעמה בו־זמנית את העונג, את העניין ואת החשיבות שחברתם של מבוגרים העניקה לה. ודאי שהשתתפה במשחקי ילדים - רצה, קפצה, השתובבה איתם, אבל האושר האמיתי התרחש כשישבה באותו כיסא ברזל בפינת הגן, בסמוך לבִּיצה ולמלונה, בין חבריהם של הוריה, והקשיבה איך דיברו צרפתית בלתי מושלמת במבטא סלאבי, משובץ לעתים קרובות במשפטים ביידיש. באותם הימים הוטבעה בה השפה העשירה הזאת, הצטיירה בה התרבות שהפכה אותה למי שהיא לעולמי עד, לילדה אחרת.

היא אהבה את המילים "מָזֶל", "אוֹי וֵיי", "גוּרְנִישְׁט". אלה לא היו סתם מילים, אלא תכונות. באותם מפגשים לשוניים למדה על אודות האירועים שהתחוללו במשפחותיהם של האחרים, במדינות שמהן באו, בשורשים של אותם עקורים, אשר הושתקו על ידי שימוש בהומור, באירוניה או בלעג. בכל אחד מהם, בכל אחת מהן, חיו אלף שנות סבל.

העינוי האירופי, הפנאטיות, העיוורון למציאות של הוריה, אולי התשוקה הבלתי נשלטת להתרחק - כל אלה עמדו, באותו חודש יוני יפה ושמשי, לקרוע את מרינה מהאושר הטמון בחיים פשוטים ורגועים.

כמו בכל שנה, עמדה מרינה לנסוע בקיץ לבוקובינה, פרובינציה רומנית, כדי לפגוש כתמיד את סבתה ואת שורשיה המשפחתיים, יהודים אדוקים בדתם, אוסטרים בתרבותם ורומנים בגיאוגרפיה שלהם, אותה גיאוגרפיה שנקבעה במשחק הסכמי 1919.

בנסיעה הזאת מרינה לא תכיר בקשר הסימביוטי המתקיים בין אם לילדיה, שמרגיע, מגן, ובעצמו מאפשר נסיעה של הילד לזמן ארוך. אמה ההרה לא יכלה ללוות אותה. היא הופקדה בידי קרובת משפחה שהגיעה לצרפת עם בנה, שעל פי החוק הרומני נאסר עליו ללמוד באוניברסיטה ברומניה... הוא היה יהודי.

מרינה צפתה אירוע יוצא דופן. היא ראתה את אמה מכינה את מזוודותיה, ומדי פעם זלגה דמעה והתגלגלה על לחייה. אבל היא התעניינה רק בבטנה של אמה, שהפכה לבלון גדול, מזדקר לפנים. מעולם לא דיברו איתה על הלידה הקרבה, לא דיברו איתה גם על נסיעתה המתקרבת.

הסדק הראשון בקיומה ניבע ברכבת. הזדרזו להגיע לתחנת הרכבת, הושיבו אותה בתא הנוסעים, מרינה היתה חסרת שקט ותזזיתית בגלל תזזיתיות האחרים, אשר דחפו זה את זה אפילו כדי לרדת לרציף. מרינה לא רצתה ללכת בעקבותיהם. היא הצמידה את אפה לחלון המעבר ברכבת. היא ראתה את אמהּ, גדולה, אביה נדמה לה קטן, קרובת המשפחה היתה פטפטנית, שפתיה לא פסקו לנוע.

עשו למרינה סימן לבוא, אבל מרינה הבחינה רק בציפורים. היא בהתה דרך הזכוכית בציפורים הרבות, בקדחת התרגשותן, בפעילותן הנרגשת, בחיוּת משחקיהן. הן קפצצו, התרוממו, הצטייצו, הזכוכית היתה מלאה בצפצופיהן, בתעלוליהן, בשירתן.

היא לא שמה לב לנוכחות הפתאומית של קרובת המשפחה, היא לא שמעה את הקטר מכריז על עזיבת הרכבת את התחנה, היא לא הבחינה בחיכוך המוטות, היא לא ראתה את הרכבת מתחילה לנוע, ולא היה זה אלא רק נוכח מעבר העצים המהיר יותר ויותר על פניה, הגגות, חלקות האדמה, שהיא הבחינה לא רק בעזיבתה שלה, אלא גם בהיעלמותם של הוריה. המראה שהתגלה היה פצע עמוק, סבל תהומי. כחץ שלוח של חרדה אל המשקל הכבד של העולם ללא הוריה, מרינה עשתה מאמץ עלוב שלא לפרוץ בבכי.

הנסיעה היתה ארוכה ומעייפת. מרינה גילתה את הנוקשות השתלטנית והבלתי מתפשרת של המבוגרים: היא לא הורשתה לצאת למעבר, היא נדרשה להתנהג יפה, היא הורשתה ללכת לשירותים, היא ניצלה את האישור הזה, מה שעצבן את קרובת המשפחה שלה. מרינה היתה צמאה לעתים קרובות, גם זה עצבן את קרובת המשפחה. היא הביטה במרינה בחומרה, לעתים ברשעות. הנוסעים האחרים דיברו אחרת. הם זזו במקומם ללא הרף, מוכנים להרפתקה. הגברים הרימו כובעיהם, הנשים הטו ראשיהן, שלחו חיוכים ללא סיבה. "הם מטומטמים", חשבה מרינה, שלא הבינה דבר במוזרות האנושית.

כשהגיעה לסבתה, נדרש למרינה זמן לזהות מחדש את הבית, את האנשים. כל מי שקיבל הודעה מראש על הגעתה היה שם: כתוהים על קנקנה, הם המתינו נרעשים, בסקרנות נרגשת, לא לילדה, אלא ל"פריזאית", עד כדי כך החלום על המערב רדף אותם. התפעלו מבגדיה, משערותיה הארוכות הבלונדיניות, מהניחוח הזר. מרינה התעניינה רק בשולחן שהיה מכוסה בעוגות, בממתקים ובפירות. היא נמלאה חשיבות עצמית קיצונית, גאה להיות מרכז התעניינות של כולם, וכבר פנה מבטה לעבר הדרך שמסגרה מסגרת החלון, המקום שבו יתהפך גורלם. נכנסו, יצאו, בירכו, פטפטו, לחששו, אכלו בקושי, שתו בלגימות קטנות.

כשהלילה ירד, כשהחברים, המכרים, ההורים של האחרים והסקרנים עזבו בזה אחר זה, כשרעש הנוכחים שעזבו שכך והפך לנדיר, החלה מרינה, בשקט המטריד הזה, לחוש שלא בנוח. דמעות מילאו את עיניה, היא החלה להתייפח, מלמלה לעצמה "אמא", ומיהרה בברוטליות לכיוון הדלת, פערה אותה וצרחה "אמא" ויצאה החוצה. מעט האנשים שעדיין נכחו במקום, המשרתת הצעירה וסבתה, מיהרו אחריה, ניסו לנחם אותה באופן מביך והחזירו אותה בכוח לתוך הבית.

היא נאבקה, רצה מאחד לשני וזרקה עצמה כבר נטולת כוח כנגד הדלת שאותה החשיבה כמכשול שמאחוריו תמצא את אמהּ. הבטיחו לה את אמא למחרת. במשך שעות ארוכות היא צרחה בכאב, ואחר כך בלב כבד, נכנעת, נרדמה על הרצפה.

למחרת היה יום אחר. למחרת מרינה הקטנה הפסיקה להתקיים. את מקומה תפסה ילדה אחרת, פצועה, שהוכתה לעד בפרידה האימהית.

 

 

מדלן קאן

מדלן קאן היא ניצולת שואה צרפתייה, היסטוריונית ורופאה. קאן נולדה בפריז, נשלחה כילדה למחנות בתקופת מלחמת העולם השנייה וחָבְרה שוב להוריה בצרפת ב‑1946. היא בנתה את חייה מחדש ולמדה שוב את השפה הצרפתית. קאן הקימה משפחה ועבדה בצרפת כרופאה. היא הקדישה את חייה לכתיבה ולפרסום ספריה. צרפת, גרמניה והמופתי הגדול הוא ספרה ה‑15. מדלן קאן עלתה לארץ ב‑2014, והיא רואה משמעות רבה בפרסום ספריה בישראל. 

עוד על הספר

  • תרגום: מאיה גז
  • הוצאה: טפר
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 112 עמ' מודפסים
הקוץ מדלן קאן

פסיכואנליזה

הזמן אינו יכול על זיכרונות מסוימים.

אנדרה פרוסאר

שדרת סן ז'רמן, קומה חמישית מימין, חדר המתנה מיניאטורי, חמים, טאפט עם פסים מוזהבים על הקירות, שטיח חום כהה, כל צעד שוקע בו עמוק, רך. השמש חורצת חריץ בווילונות בצבע קרם. מעט ריהוט, ספה מכוסה בבד כתמתם, ועליה מתכרבל חתול שחור עם עיניים ירקרקות, שולחן צד עגול שעליו מונחים עציץ קקטוס שפריחתו מהססת אם לשרוד או להיעלם, ושניים־שלושה כתבי עת לספרות ילדים. קול דלת נפתחת, נסגרת. דלת החדר פתוחה למחצה: הפסיכואנליטיקאית הגיעה.

אישה בשנות ה-50 לחייה, תמירה, רזה, תספורת קארה, מכבנה מחזיקה קווצת שיער אפורה, לבושה שמלת ז'קארד בצבע לילך. בגדיה נשפכים על גופה. מוקסינים חומים שטוחי עקב, תואמים את צבע גרבוניה הדקיקים שמאריכים עוד יותר את רגליה. היא מושיטה את ידה בחיוך. פניה הנאות מתקפלות בגל של קמטוטים. עיניה רכות, תנועותיה שקטות ואטיות. זהו יופיו של האיזון, איזון מושלם.

- היכנסי, שבי. עבר הרבה זמן מאז התראינו בפעם האחרונה!

מרינה נשארה שותקת, בניסיון למצוא מחדש את האישה הזאת נינוחה כל כך, בעלת שליטה עצמית, מהולה בטוּב ובסבלנות מוחלטת, שהרשימה אותה עמוקות. במשך חודשים על גבי חודשים היא נתמכה בזיכרון המשפט: "אני מכבדת את רצונותייך", כשהביעה את רצונה להפסיק את האנליזה. זה היה רגע נדיר. המבט המעודד, החיוך המלא בכוונות טובות, הנוכחות המרגיעה - כל זה הזמין וידוי.

- קיוויתי שאוכל להסתדר בלעדייך. אבל הפסקתי לעסוק ברפואה, ואני כותבת דוקטורט בהיסטוריה. מאז התחלתי, נהייתי כפייתית לחלוטין בכל הנוגע לארכיונים. אני צריכה לסדר את העניין הזה, ומלבדו אני מסתובבת עם סיפור שקורע אותי מבפנים.

מרינה שקעה בפעם השנייה באנליזה שהתחילה כמה שנים קודם לכן, והיה נדמה לה שעשתה זאת יותר מתוך סקרנות מאשר מתוך רצון לטפל בעצמה. אבל הזיכרונות, שהזמן טשטש, הסתבכו עד הנקודה שבה לא הבינה עוד מה שייך לעבר, לשקרים, לאמת, לחולשות ולחרטות. הפעם החליטה מרינה להתעמת עם המציאות. לראות בבירור את גורלה שלה.

 

 

העזיבה

כלום לא היתה שמורה עמך עדיין ילדותך, הנכס המופלא והמלכותי הזה, בית־אוצר זה של הזיכרונות?

ריינר מריה רילקה

1939! באותה שנה היתה מרינה בסך הכול ילדה קטנה, מלאת גוף, כבר אישה באופן שבו הביטה על עצמה במראה, עם חיוך מכשף שהעמיק בלחייה שתי גומות בכל פעם שפרצה בצחוק. אבל מה שבלט במיוחד בילדה הזאת היה עיניה: עיניים עצומות בגודלן, ירוקות, שלעתים הבריקו בכחול־אפור או בכחול טהור, לפי התחושות שעוררו בה המבוגרים שבהם הביטה, החפצים, הפגישות והגילויים.

היא אהבה להסתכל, לבחון, לחקות, היא טעמה בו־זמנית את העונג, את העניין ואת החשיבות שחברתם של מבוגרים העניקה לה. ודאי שהשתתפה במשחקי ילדים - רצה, קפצה, השתובבה איתם, אבל האושר האמיתי התרחש כשישבה באותו כיסא ברזל בפינת הגן, בסמוך לבִּיצה ולמלונה, בין חבריהם של הוריה, והקשיבה איך דיברו צרפתית בלתי מושלמת במבטא סלאבי, משובץ לעתים קרובות במשפטים ביידיש. באותם הימים הוטבעה בה השפה העשירה הזאת, הצטיירה בה התרבות שהפכה אותה למי שהיא לעולמי עד, לילדה אחרת.

היא אהבה את המילים "מָזֶל", "אוֹי וֵיי", "גוּרְנִישְׁט". אלה לא היו סתם מילים, אלא תכונות. באותם מפגשים לשוניים למדה על אודות האירועים שהתחוללו במשפחותיהם של האחרים, במדינות שמהן באו, בשורשים של אותם עקורים, אשר הושתקו על ידי שימוש בהומור, באירוניה או בלעג. בכל אחד מהם, בכל אחת מהן, חיו אלף שנות סבל.

העינוי האירופי, הפנאטיות, העיוורון למציאות של הוריה, אולי התשוקה הבלתי נשלטת להתרחק - כל אלה עמדו, באותו חודש יוני יפה ושמשי, לקרוע את מרינה מהאושר הטמון בחיים פשוטים ורגועים.

כמו בכל שנה, עמדה מרינה לנסוע בקיץ לבוקובינה, פרובינציה רומנית, כדי לפגוש כתמיד את סבתה ואת שורשיה המשפחתיים, יהודים אדוקים בדתם, אוסטרים בתרבותם ורומנים בגיאוגרפיה שלהם, אותה גיאוגרפיה שנקבעה במשחק הסכמי 1919.

בנסיעה הזאת מרינה לא תכיר בקשר הסימביוטי המתקיים בין אם לילדיה, שמרגיע, מגן, ובעצמו מאפשר נסיעה של הילד לזמן ארוך. אמה ההרה לא יכלה ללוות אותה. היא הופקדה בידי קרובת משפחה שהגיעה לצרפת עם בנה, שעל פי החוק הרומני נאסר עליו ללמוד באוניברסיטה ברומניה... הוא היה יהודי.

מרינה צפתה אירוע יוצא דופן. היא ראתה את אמה מכינה את מזוודותיה, ומדי פעם זלגה דמעה והתגלגלה על לחייה. אבל היא התעניינה רק בבטנה של אמה, שהפכה לבלון גדול, מזדקר לפנים. מעולם לא דיברו איתה על הלידה הקרבה, לא דיברו איתה גם על נסיעתה המתקרבת.

הסדק הראשון בקיומה ניבע ברכבת. הזדרזו להגיע לתחנת הרכבת, הושיבו אותה בתא הנוסעים, מרינה היתה חסרת שקט ותזזיתית בגלל תזזיתיות האחרים, אשר דחפו זה את זה אפילו כדי לרדת לרציף. מרינה לא רצתה ללכת בעקבותיהם. היא הצמידה את אפה לחלון המעבר ברכבת. היא ראתה את אמהּ, גדולה, אביה נדמה לה קטן, קרובת המשפחה היתה פטפטנית, שפתיה לא פסקו לנוע.

עשו למרינה סימן לבוא, אבל מרינה הבחינה רק בציפורים. היא בהתה דרך הזכוכית בציפורים הרבות, בקדחת התרגשותן, בפעילותן הנרגשת, בחיוּת משחקיהן. הן קפצצו, התרוממו, הצטייצו, הזכוכית היתה מלאה בצפצופיהן, בתעלוליהן, בשירתן.

היא לא שמה לב לנוכחות הפתאומית של קרובת המשפחה, היא לא שמעה את הקטר מכריז על עזיבת הרכבת את התחנה, היא לא הבחינה בחיכוך המוטות, היא לא ראתה את הרכבת מתחילה לנוע, ולא היה זה אלא רק נוכח מעבר העצים המהיר יותר ויותר על פניה, הגגות, חלקות האדמה, שהיא הבחינה לא רק בעזיבתה שלה, אלא גם בהיעלמותם של הוריה. המראה שהתגלה היה פצע עמוק, סבל תהומי. כחץ שלוח של חרדה אל המשקל הכבד של העולם ללא הוריה, מרינה עשתה מאמץ עלוב שלא לפרוץ בבכי.

הנסיעה היתה ארוכה ומעייפת. מרינה גילתה את הנוקשות השתלטנית והבלתי מתפשרת של המבוגרים: היא לא הורשתה לצאת למעבר, היא נדרשה להתנהג יפה, היא הורשתה ללכת לשירותים, היא ניצלה את האישור הזה, מה שעצבן את קרובת המשפחה שלה. מרינה היתה צמאה לעתים קרובות, גם זה עצבן את קרובת המשפחה. היא הביטה במרינה בחומרה, לעתים ברשעות. הנוסעים האחרים דיברו אחרת. הם זזו במקומם ללא הרף, מוכנים להרפתקה. הגברים הרימו כובעיהם, הנשים הטו ראשיהן, שלחו חיוכים ללא סיבה. "הם מטומטמים", חשבה מרינה, שלא הבינה דבר במוזרות האנושית.

כשהגיעה לסבתה, נדרש למרינה זמן לזהות מחדש את הבית, את האנשים. כל מי שקיבל הודעה מראש על הגעתה היה שם: כתוהים על קנקנה, הם המתינו נרעשים, בסקרנות נרגשת, לא לילדה, אלא ל"פריזאית", עד כדי כך החלום על המערב רדף אותם. התפעלו מבגדיה, משערותיה הארוכות הבלונדיניות, מהניחוח הזר. מרינה התעניינה רק בשולחן שהיה מכוסה בעוגות, בממתקים ובפירות. היא נמלאה חשיבות עצמית קיצונית, גאה להיות מרכז התעניינות של כולם, וכבר פנה מבטה לעבר הדרך שמסגרה מסגרת החלון, המקום שבו יתהפך גורלם. נכנסו, יצאו, בירכו, פטפטו, לחששו, אכלו בקושי, שתו בלגימות קטנות.

כשהלילה ירד, כשהחברים, המכרים, ההורים של האחרים והסקרנים עזבו בזה אחר זה, כשרעש הנוכחים שעזבו שכך והפך לנדיר, החלה מרינה, בשקט המטריד הזה, לחוש שלא בנוח. דמעות מילאו את עיניה, היא החלה להתייפח, מלמלה לעצמה "אמא", ומיהרה בברוטליות לכיוון הדלת, פערה אותה וצרחה "אמא" ויצאה החוצה. מעט האנשים שעדיין נכחו במקום, המשרתת הצעירה וסבתה, מיהרו אחריה, ניסו לנחם אותה באופן מביך והחזירו אותה בכוח לתוך הבית.

היא נאבקה, רצה מאחד לשני וזרקה עצמה כבר נטולת כוח כנגד הדלת שאותה החשיבה כמכשול שמאחוריו תמצא את אמהּ. הבטיחו לה את אמא למחרת. במשך שעות ארוכות היא צרחה בכאב, ואחר כך בלב כבד, נכנעת, נרדמה על הרצפה.

למחרת היה יום אחר. למחרת מרינה הקטנה הפסיקה להתקיים. את מקומה תפסה ילדה אחרת, פצועה, שהוכתה לעד בפרידה האימהית.