המפה הלא מודעת של ההורות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המפה הלא מודעת של ההורות
הוספה למועדפים

המפה הלא מודעת של ההורות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בעבודתה רבת השנים כפסיכולוגית ילדים פיתחה צ'לה בניה שפה טיפולית משלה, ואת המושג "המפה הלא מודעת של ההורות". לפי גישה זו, היחס של ההורה לילד מושפע מכוחות סמויים שמפעילים אותו. פתיחת "המפה הלא מודעת" מזמינה את ההורים להתבונן בהורות שלהם כתהליך חווייתי הכולל עצב, שמחה ואומץ, ומאפשרת להם לזהות ולהכיר את כאבי ילדותם המושרים על ילדיהם. 

בניה מציגה באמצעות תיאורי מקרים מגוונים את מערכת היחסים המודעת והלא מודעת שההורים מנהלים עם ילדותם, ומדגימה את הדרכים הנפתלות שבהן נפש ההורה מנסה לגונן על עצמה מפני העבר המאיים והרחוק. קריאה רגישה ועמוקה ב"מפה הלא מודעת", שמציעה בניה, מסייעת לחבר בין חלקי הנפש ופותחת בפני ההורים לא רק נתיבים אל ילדותם, אלא בעיקר דרך חדשה לאהוב את ילדיהם. ספרה מזמין אותנו להתמודד עם השאלה מהי אהבה הורית.

המפה הלא מודעת של ההורות מיועד הן לאנשי מקצוע שעובדים עם ילדים והוריהם, והן להורים הסקרנים להתבונן בהיבטים הלא מודעים של ההורות שלהם. הוא מזמין את אנשי המקצוע להניח למינוח השגור "הדרכת הורים", ולהעז לכנות את המפגש עם ההורים בחדר הטיפול "פסיכותרפיה של ההורות", כלומר, מפגש טיפולי שחלים עליו עקרונות הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית ושפתה.

צ'לה בניה היא פסיכולוגית קלינית המטפלת ומדריכה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית במבוגרים, בילדים ובהורים. זה שלושה עשורים שהיא מלמדת פסיכותרפיה פסיכואנליטית של הילד בבית ספר לפסיכותרפיה, באוניברסיטת תל אביב. זהו ספרה השלישי. קדמו לו 'נעליים: אחד עשר סיפורים ארגנטינאיים' (כרמל, 2014) וספר הילדים 'מאגורו, בּאגורו וגוּרָה גוּרוּ' (עלו-עט, 2019).

פרק ראשון

1. הקדמה
 

בילדותי, בהיותי הצעירה מבין שלושה, הטרידה אותי השאלה: איך ייתכן שהורים, שאוהבים את ילדיהם כל כך, מסוגלים לפגוע בהם? מנקודת המבט שלי כילדה, האמנתי לאהבתם של הוריי, וכמו כן באהבתם של ההורים האחרים שהכרתי בסביבתי. ובכל זאת ראיתי את הוריי, וגם הורים אחרים, מגיבים לילדיהם בקשת רחבה של התנהגויות פוגעניות: מכה על היד, צעקה שגובלת בצרחה, התעלמות מן הילד ועוד. באותו זמן גם פגשתי ילדים שהסתירו את חוויותיהם מהוריהם, שיקרו להם והתחבאו מפניהם. הרגשתי שאני לא מצליחה לחבר בין העמדה האוהבת של ההורים לבין רצף ההתנהגויות היומיומיות הפוגעניות כלפי ילדיהם. הפער הזה עורר בי שאלות רבות. כילדה תהיתי איך להאמין באהבתם? איך להתמסר לאהבה שלי לאותו הורה? כל העולם המורכב הזה עניין אותי מאוד, ובעצם מעניין אותי עד היום - למעלה מארבעים שנה אני עוסקת בתחום המרתק של יחסים בין הורים לילדים.

תמיד האמנתי באהבתם של הורים לילדיהם. זוהי הנחת היסוד שלי. זו הייתה תמימותי כילדה, אך זו גם עדיין העמדה שלי כאשת מקצוע, לאחר שטיפלתי בהורים וילדים רבים והדרכתי אנשי מקצוע בתחום זה. בעבודה עִמם, הילדים עזרו לי לחזק את העמדה הטיפולית. דרך ההקשבה לילדים והמשחק איתם, יכולתי לראות את העקבות הלא מודעות של הוריהם בהם. גם ההורים חשפו במפגשים עִמי את האופן הלא מודע שילדיהם רשומים אצלם. מתוך אמירות פשוטות נפערו סדקים שדרכם אפשר היה לראות את העיוורון ואת התקיעוּת של ההורה אל מול ילדו. השאלה שעסקתי בה, ועדיין מעניינת אותי, היא איך ביחד עם ההורה פורשׂים את המפה הלא מודעת של ההורות שלו, מושג שאותו אפַתח לאורך הספר.

האמונה שלי באהבתם של הורים - אפילו הורים שחוצים גבולות ובאופן לא מודע פוגעים בהתפתחות של ילדם - לא התערערה ואף חיזקה בי עמדה של קבלה, שכן היא מאפשרת לא לשפוט או להאשים את ההורה על מה שהוא מחולל במפגש עם הילד שלו. לאורך הספר אבקש לשרטט את העמדה הטיפולית הזאת, ואנסה להציג מהי אותה אהבה הורית שהיא הבסיס למוכנות שלנו להשקיע את כל כוחנו ולהשאיל את עצמנו, במילותיו של ויניקוט, לילד שלנו כדי לאפשר לו לגדול באמצעותנו.

מורכבות היחסים בין הורים לילדים היא שורשית ועתיקה, ועליה מעיד הפסוק המקראי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". אני קוראת זאת כמטפורה לחותם הישיר שהורים מטביעים בילדיהם; מה שקרה להורים יתגלגל באופן לא ידוע אל הילדים שלהם. הרגשתי שזהו קוד שעליי לפענח. מה זה 'בוסר'? מה פירוש 'תקהינה'? כיצד מתרחש התהליך הזה? נפרק את המשפט לשני חלקים. ב"אבות אכלו בוסר" הכוונה היא שהם אכלו פרי שאינו בשל. זהו דימוי להורות שמגיעה ממקום ילדי, ראשוני, לא מגובש. מובן שבפירוש שלי אני מרחיבה את המילה 'אבות' לתיאור של הורים בכלל. המשך המשפט, "שיני בנים תקהינה", מתייחס לשיניים שאינן חדות. זוהי אלגוריה לכך שהן לא ממלאות את ייעודן, שהן לא מסוגלות ללעוס, שהן סובלות ממוגבלות.

הפסוק מתאר את ההשפעה של ההורים כמקובעת וסופית לכאורה, ואת האופן שבו הם חוו את חייהם כגורם מכריע בהתפתחותם של ילדיהם. במשך שנים ניסיתי לפענח את הקוד הזה וליצור שפה ברורה שתאפשר לי להגמיש את העיקרון הנוקשה לפיו ההורים קובעים בצורה כה מכרעת וחד־משמעית, ובאופן לא מודע, את גורלם של ילדיהם. אני מביאה את הפסוק מתוך הסכמה עם הקביעה שישנה תבנית חוזרת ביחסים בין הורים לילדים ובין דור לדור, ואני מציעה דרך לחלץ את עצמנו משם.

כשחיפשתי את המקור המקראי, מצאתי את הפסוק הבא: "בַּיָּמִים הָהֵם־־לֹא־יֹאמְרוּ עוֹד, אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה" (ירמיהו, פרק ל"א, פסוק כ"ח). היום אני מפרשת אותו כך: עוד יבוא היום שבו כל אדם יהיה אחראי למעשיו, ואם הורה אכל פרי לא בשל, בנו לא יהיה מי שישלם את המחיר. הבן לא ישלם בהווייתו, בבשרו ובגורלו על המאוויים הלא בשלים של הוריו. הפסיכותרפיה של ההורות, כפי שאנסה להציג בספר שלפניכם, משרטטת לנו דרך אל הימים שירמיהו מבקש. דרך הקושי של הילד לתפקד עם השיניים הלא חדות, נציע להורה להסתכל על חוסר הבשלות שלו במילוי תפקידו, לא ממקום של אשמה, אלא ממקום שמתבונן על התבנית החוזרת של ההורות שלו, ומגיב באחריות להווייתו.

הכתיבה נבעה מתוך האהבה שלי לילדים, מתוך הכרת התודה להם. הילדים לימדו אותי לנהל דיאלוג חי, להקשיב מעבר למילים ולהיות נוכחת. הם לא אוהבים מילים ריקות. אם הייתי אומרת משהו יותר מדי "פסיכולוגי", הם היו סותמים את האוזניים, או מבקשים להפסיק את הדיבורים. המשחק איתם בחדר הטיפול היה מרגש, וגרם לי לפגוש את הספונטני, האותנטי, הלא צפוי. איתם יכולתי לצחוק, שזה משהו שאפיין אותי מאוד כילדה. הצחוק היה לשפה שלי גם בטיפול במבוגרים. הצחוק עוזר לפרק מועקה, לקבל פרספקטיבה. הוא כמו חומר אוורירי שפותח ומפריד את המולקולות של הסבל. את כל זה למדתי מילדים, ועל כך אני רוחשת להם כבוד גדול.

2. המפה
 

המפה: סיפור ודימוי
 

יום אחד לקח אותי אבי לטיול. הייתי כנראה בן חמש. הוא אמר לי להכין את תרמילי אבל שלא יהיה כבד מדי כי הדרך תהיה ארוכה ותלולה. ארזתי בתבונה ובחסכנות. "מדוע שאקח איתי את המפה כולה?" חשבתי, "גם לה יש משקל". לכן נטלתי זוג מספריים וגזרתי סביב הדרך שבה תכננו את טיולנו. בערך באמצע הדרך, אבי ביקש את המפה. מתוך הסידור שלפתי רצועת נייר גזורה ברוחב אצבע אחת. "הנה, אבא, המפה". אולם אז הרגשתי גם אני שמשהו אינו כשורה. מפה צריכה להציג לא רק את דרך המסע המתוכנן, אלא גם את כל האפשרויות לסטייה מהמסלול. הן משמשות נקודות ציון להקפדה על הנתיב הנכון.

לכן, אל לנו להיבהל אם איננו מבינים יצירה כתובה. חיבור טוב איננו משקל עודף; יצירה טובה היא מפה. אין צורך שנכסה את כל השטח שהיא מציגה לעינינו. אבל אם איננו רוצים לאבד את דרכנו, עלינו לשאת תמיד את כל מה שיש בה.1

הסיפור המובא כאן למעלה הוא הבסיס להמשגה שברצוני לפתח לאורך כל הספר. הסופר ההונגרי גזה רוריג מספר על משקלה של מפה אותה עלינו לשאת אם ברצוננו לא ללכת לאיבוד במסע. על איזו מפה אני רוצה שנסתכל? ובאילו כלים נוכל לשרטט אותה? אני רוצה שנתבונן במפה הלא מודעת של ההורות שמשרטטת את ההיגיון הפנטזמטי של ההורים, היגיון המתבסס על עברם כילדים.

הורים רושמים במפה הזאת את ילדיהם. אותה מפה אינה כתובה באופן שנגיש לנו; עלינו לעבוד באופן אקטיבי עם עצמנו, דרך מסע אל תוך נפשנו, על מנת לחשוף ולגלות אותה. לא מדובר על העץ המשפחתי או על המטען הגנטי שלנו, מפות אישיות לכאורה שאנשי מקצוע חיצוניים יכולים לשרטט למעננו, אך אינן מאפשרות לנווט על פיהן בתוך עולמנו הפנימי.

בבואנו לנסות לרשום או לשרטט את הקווים הבלתי נראים המחברים מאוויים ותשוקות של הורים באשר לילדיהם, נתייחס תמיד לשלושה דורות לפחות: הילד, שמבטא באמצעות אי נחת מסוימת את הכאב שלו, ילד שמתקשה בהתנהגות שלו, במצבי הרוח שלו, בלימודיו, עם אחיו או בקשריו החברתיים, או סובל בגופו; ההורה, שמרגיש שמשהו לא תקין, שמשהו לא כשורה, או שקיבל מגורמים כמו המחנכת, היועצת, העובדת הסוציאלית או הרופאה המטפלת הפניה לטיפול; בדור השלישי, של הסבים והסבתות, נזהה השפעות על אותן התנהגויות. סיפורי החיים של הדור השלישי, ומיקומם של ההורים בילדותם מולם, יובאו להסתכלות מחודשת כדי לבנות את ממד העומק של המפה. ננסה לבנות את המתווה הלא־מודע של הילד ושל הוריו וכך נוכל למקם את הנושאים המרכזיים ששורשיהם עוד בדורות הקודמים של ההורים עצמם.

בתחילת דרכי כפסיכולוגית קלינית של ילדים, כמתמחה בבית החולים "אסף הרופא", התחלתי לעבוד גם עם הוריהם. במסגרת המרפאה לבריאות הנפש הקמתי את המענה הנפשי לילדים המאושפזים במחלקת ילדים. במסגרת זו, כאשר פגשתי ילד, פגשתי גם את הוריו. הייתי אז באמצע ההכשרה של לימודי הפסיכולוגיה הקלינית, ובאותו הזמן היה מקובל להפריד את הטיפול בילד מהעבודה הטיפולית עם הוריו - המטפל של הילד לא פגש את ההורים. זאת הייתה הנורמה בעולם הטיפולי הפסיכואנליטי. בבית החולים המציאות הייתה שונה מאשר במרפאה לבריאות הנפש. כשהגעתי אל הילד המאושפז, ההורה היה נוכח לצדו, וטיפלתי גם במצוקה של ההורה. שם למדתי שכאשר אני עובדת במקביל עם הילד ועם הוריו, מתאפשרת להם ראייה משותפת יותר ברורה, כזו המיטיבה עם הילד. שמתי לב שכשאני נותנת מקום לכאב של ההורה, אני מאפשרת לו עוד שבילי גישה אל הילד שלו. למשל, אם הורה יחוש פחות חרדה לאחר שיחה עִמי, הוא יהיה יותר נינוח ויוכל להקרין יותר ביטחון, באופן שמשפיע על החלמתו של הילד.

באותו זמן התחלתי לעסוק גם בשאלת מקומם של ההורים אצל הילדים, הן בנוכחותם הפיזית והן בנוכחותם המופנמת. כמטפלים, לעתים קרובות אנו חשים שההורה המביא את ילדו לטיפול מרגיש את סבלו של הילד ואת סבלו שלו, אך לא יודע לקשר ביניהם - ההורה לא יודע איך לחבר אותם למפה הכוללנית של חייו. הורים רבים לא מקשרים את הסימפטום של הילד להיסטוריה שלהם עצמם, אלא תופסים את ההתנהגות הבעייתית של הילד כמשהו שמתרחש בנפרד מההורה, ללא קשר אליו. כמטפלים, עלינו להאמין להורה שכך הוא חש את המצב, ולא לשפוט אותו על עיוורונו. אנו זוכרים שגם הורינו היו עיוורים, ושגם לנו כהורים ישנן נקודות עיוורון מסוימות ביחס לילדינו.

לצד הקשיים האינהרנטיים לעבודה עם הורים, ישנם גם אילוצים נוספים: הרצון של ההורים למצוא פתרון מהיר, מספר מועט של פגישות שעומדות לרשותנו בשירות הציבורי וקושי כלכלי במגזר הפרטי. בנוסף ישנה גם תחושת הדחיפות שלנו, המטפלים, למצוא מוצא הולם למצוקה של הילד, וכמובן הפעולה של הלא־מודע שלנו עצמנו. כדי שתהליך פסיכותרפויטי יוכל להתקיים, עלינו לשאת גם את הקשיים האינהרנטיים הללו, וגם את משקלה של המפה הלא מודעת של ההורות.

כאשר הורה נוקט אלימות מילולית, מקלל, צורח, מאבד שליטה מול הילד שלו, ועם זאת מבטא המון דאגה ואכפתיות לילד, אנו כמטפלים יכולים להתערב ולומר לו שאסור לנהוג כך. אולם ההורה הרי יודע זאת, ולכן הוא פונה אלינו - הוא מרגיש שהילד מוציא אותו מדעתו והוא מאבד את העשתונות. בהקשבה שלנו עלינו כמטפלים לשאת את המפה, כלומר להיות מסוגלים לשאת את הכאב של הדואליות הזאת: מחד גיסא אנחנו מאמינים לכאב ולדאגה שלו, תופסים שההתפרצות שלו כהורה נובעת מכאבים היסטוריים שלו כילד מול הוריו. מאידך גיסא, אנחנו שואפים לכך שהוא יפסיק באופן מיידי את ההתנהגות האלימה אל הילד שלו, שגורמת להתכווצות ולהסתגרות שהילד נלכד בתוכה. פעמים רבות נרצה להגיב מייד, אך עלינו לשאת את כובד המשקל של המפה הלא מודעת לאורכם של המפגשים הפסיכותרפויטיים, לנוע מתוך הכאב, להעניק להורה את התחושה שאנחנו נוכל להמיר את הכאב לכוח של חיים, כך שיוכל לראות את ילדו ממקום חדש. במשך התהליך המפה נפרשת. אבל אי אפשר להתחיל לפרוש אותה בלי שנהיה מוכנים לשאת את הכאב שמקופל בה.

כשנכנסים לנפתולי הנפש ולא מפחדים להתבונן, נוכחים לגלות שבראשית חיינו - בינקותנו ובילדותנו - היינו במצב של חוסר אונים מוחלט, חשופים בלי הגנה. היינו זקוקים לידיים מחבקות ולמזון מידיו של מישהו אחר. יותר מכול, היינו זקוקים למישהו שיאהב אותנו. במפגש עם ההורים של הילד שבטיפול, אני מציעה להזמין את ההורה להתבונן בדרך שבה הוא אוהב את הילד שלו. זה נותן מוצא לתקווה. כשההורה מביא את הילד לטיפול, הוא מספר ברובד הגלוי מה קורה לילד, אך מה שנחשף ברובד הסמוי של השיח עמו הוא האופן הלא־מודע שבו הוא אוהב אותו, והיכן הוא מעמיד אותו ביחס לעצמו. במפגשים המשותפים הולך ומצטייר בעדינות רבה מיקומן של אבני דרך משמעותיות שמתגלגלות מדור לדור. המפה עשויה להשתנות ממפגש למפגש. בכל מפגש אנו עתידים לגלות סמטאות חדשות, שבילים חדשים, שמובילים למיקום הלא מודע הזה.

עוד הרבה לפני לידתו מוטלות על כתפי הילד העתיד לבוא משאלות וציפיות רבות, לחלקן ההורה מודע, אך רובן הגדול בלתי מודעות. אמנם ברמה המודעת מבטא ההורה כמיהה מסוימת, אך בפועל מתרחש ממש ההפך. לא פעם אנו שומעים הורים אומרים: "אני אעשה כל מאמץ שמערכת היחסים שלי עם ילדי תהיה שונה מהאופן שבו גידלו אותי וממערכת היחסים שלי עם הוריי." אך לעתים קרובות מאוד, התרחיש במציאות שונה לגמרי מכוונותיהם המקוריות, וכמו בטרגדיה היוונית, הגורל כאילו מוכתב מראש והתסריט של מערכת היחסים של ההורה עם הוריו שלו משוחזר. "כל כך כעסתי על אמא שהייתה מכריחה אותי לעשות שיעורים גם בשעות המאוחרות של הלילה, כדי שאהיה הילדה המצטיינת שלה, והבטחתי לעצמי שאני לא 'אשב' על הילדים ואתן להם חופש. פתאום אני מבחינה שאני מוודאת שהם הכינו שיעורים, שאני בודקת איתם כל ערב את הילקוט ושאכפת לי מאוד שיצטיינו בלימודים. אני אומרת לעצמי, 'מה את עושה? את בדיוק כמו אמא שלך', אבל אני לא יכולה להרפות מזה."

בדוגמה שנתתי אנחנו מזהים רצף ברור הנמתח מעת היותה של האם ילדה מול אִמהּ אל עמדתה כאם ילדיה, אך במקרים רבים המציאות מתעתעת והשחזור מדור לדור איננו ישיר וגלוי כל כך. למשל, הגיע אליי לטיפול אב שגדל בעוני רב ועבד מגיל צעיר מאוד. הוריו נעדרו שעות רבות מהבית כדי לפרנס את ילדיהם בדוחק, והוא הרגיש שהוא לא יכול לסמוך על הוריו ואף שעליו לדאוג להם. לעומתם הוא גידל את ילדיו ברווחה כלכלית, ולתפיסתו נתן להם את האפשרות לעשות כל מה שהם רוצים. הוא חש שהוא נותן לילדיו ביטחון והגנה שלא עמדו לו כילד, אך במהלך הטיפול לתדהמתו נעשה מודע לכך שילדיו משדרים לו שאינם יכולים לסמוך עליו: הוא נעדר שעות רבות מהבית, ראשו ונפשו שקועים בעסק שלו. הוא מצא את עצמו ניצב בשביל ילדיו במקום שהוריו היו בשבילו.

במקרה מורכב אף יותר הגיעה אליי מטופלת עם דאגה עמוקה להתפתחות בנה בן השלוש, גיל, שרק לאחרונה החל לדבר בצורה מעט יותר ברורה. בבית הוא היה מצוי באי שקט, בפיזור דעת, ומיעט לתקשר עם בני אדם. לגיל אח בכור המבוגר ממנו בשנתיים - "ילד באמת נהדר" כדברי האם. לאחר הולדת הבן חשה האם שאינה רוצה עוד ילדים, אך בעלה רצה בכך מאוד ולמענו נכנסה שוב להיריון. אותו היריון לא עלה יפה והאם עברה הפלה. בהמשך הרתה שוב, עם גיל. בחודש השישי להריונה החלו דימומים לא ברורים ואת שארית הזמן עד ללידה בילתה האם בכניסות דחופות לבית החולים. רק באשפוזים הרגישה בטוחה ורגועה, אך כשהייתה משתחררת הוצפה חרדה ושאלה טורדנית: "האם הילד יהיה בסדר?"

מן השיחות עם האם עלה שמקומו של הילד השני היה מקום מסובך ומאיים עוד בטרם נולד. ברמה המודעת יכלה האם לשתף באותו חשש לגורלו של העוּבּר, שאותו קישרה לדימומים. עוד ידעה לספר שחששה לבנה הבכור, ולאופן שבו יגיב כשייוולד 'נסיך' נוסף במשפחה. לאחר ששוחחנו על משפחתה, זיהינו את המטען של לידת הילד השני ארבעה דורות אחורה. הסבתא רבתא של גיל נפטרה בעת שילדה את בִּתה השנייה, סבתו של גיל. אמו של גיל הייתה הבכורה ולאחר שנולד אחיה - בן שני במשפחה - חלתה אמם עד שנשקפה סכנה לחייה, ומשהחלימה נותרה עם מחלה כרונית. וכך, גם במקרה של המטופלת שלי, הניסיון הראשון שלה להביא ילד שני הסתיים בהפלה לא רצויה. זו סימנה, כאות מבשר רע, את גורלו של הילד השני. במהלך הפגישות גילתה האם את החזרתיות הזאת, והצליחה לנסח אותה. לראשונה חשה שלא הגורל הוא המכתיב את חייה, אלא כוח לא מודע הקשור לתולדותיה. היא הבינה מחדש את השורשים להתנגדותה להרות בפעם השנייה, ואת התרומה של החרדה שלה לעיכוב בהתפתחות של בנה.

הורים, ככל בני האדם, מופעלים על־ידי כוחו רב־העֹצמה של

הלא־מודע, אשר מכתיב חלק ניכר מההתנהגות שלהם ומיחסם לסביבה. אני מציעה לקרוא את הלא־מודע כמפה. במסע הפסיכותרפויטי, הילד גוזר בסבלו ובכאבו רצועה מן המפה, והאתגר הוא לנסות ולפרוש את המפה במלואה. סביר שתחילת הדרך תהיה סתומה בשביל המטפלים, כשם שהיא סתומה בשביל ההורים. הסימפטומטולוגיה של הילד היא חתיכה גזורה מהמפה, הרוויה בהיגיון הפנטזמטי של זוג ההורים. יש לפיכך לתת מקום בהקשבה שלנו כמטפלים לחתיכה הגזורה מהמפה שהילד נושא, ומתוך ההקשבה הזאת תתחבר החתיכה לעוד חלקים, שיתגלו ככל שהמפה תיפרשׂ.

בסיפורו של רוריג הילד גוזר חתיכה מהמפה כדי שלא יצטרך לסחוב את כולה ולהכביד על משאו בטיול. אולם מתחוור לו, בשיחה עם אביו, שכדי לא ללכת לאיבוד עליו לשאת את כל המפה. באנלוגיה שאני עושה לטיפול, כמטפלים עלינו לשאת את כל המפה של הילד ולא להסתפק רק בחתיכה שהוא גזר לו; והמפה הזאת כבדה, ספוגה בכאב, מקופלת, מקומטת, בלויה ומצריכה תהליך פתיחה ופיענוח.

עלינו לזכור שהמפה היא ניסיון למפות משהו שלא באמת ניתן למיפוי. כמטפלים עלינו לחיות את הפרדוקס הזה. המפה היא דרך סימבולית שמייצגת בשבילנו המטפלים את האופן שבו ההורה רושם את ילדו בעולמו הלא־מודע, ואנו יכולים לעשות בה שימוש כדי להבהיר מהו הרישום הלא מודע הזה. יתר על כן, עלינו לדעת שככל שהיחסים הטיפוליים הולכים ומתפתחים, המפה עשויה להשתנות. המפה היא לא תוצר מוגמר, לא בשביל המטופל ולא בשביל המטפל. יכולת ההשתנות של המפה משקפת את התנועתיות של הקשר בין הורה לילד, קשר שהוא מסע למידה מתמיד. ככל שהטיפול מתקדם, יש ביכולתנו להרחיב, להעשיר ולהעמיק את המפה. השרטוט שלה הוא דינמי, וכשהטיפול מסתיים המפה ממשיכה להדהד במטופלים שלנו, והם יכולים להמשיך לגדול איתה וגם לשנות אותה.

 

 

שבילים במפה
 

במפה הלא מודעת של ההורות משורטטים שבילים: יש המסומנים בקו רצוף, אחרים בקו מקווקוו ואחדים בקווים קטועים. קו רצוף מסמן מצב שבו ההורה מזהה את הרצף הקיים בין הילד שהוא היה ביחס להוריו לבין הילד שלו ביחס לעצמו. קו מקווקו מסמן מצב שבו ההורה חש לרגע את הסבל של ילדו מהדהד את הכאב שלו כילד, אולם ברגע הבא הרגש המכאיב מכוסה לגמרי וההורה אינו תופס איך הסבל של ילדו קשור אליו. קו קטוע מסמן מצב שבו להורה אין שום אפשרות רגשית ומחשבתית לגעת בכאב שלו עצמו כילד אל מול הוריו. מתוך המצב הזה הוא אינו יכול לראות את ההקשר הרגשי שהילד שלו גדל בו. גם אם ההורה אינו יכול לקשר בין הילד שבו לילד שלו - שכן הקשר נמצא במישור לא ידוע לו - עלינו כמטפלים לשאת את המשקל למענו, לכבד את כאביו ולנסות לתת למפה מרחב להיפרשׂ.

אדגים למה אני מתכוונת. קו רצוף מסמן כאמור מצב שבו ההורה רואה מה קרה ביחסים עם ההורים שלו ומבחין בדמיון ליחסיו עם ילדיו שלו, אבל הוא לא יודע איך לשנות את זה. לדוגמה איתמר, ילד בן שמונה, עמד לחגוג יום הולדת במסיבה שהוריו תכננו לערוך בביתם. איתמר אמר במפורש שהוא לא רוצה שילד מסוים, בן של חברים של ההורים שלו, ישתתף במסיבה. יומיים לפני המסיבה פגש אביו את חבריו עם ילדם ששאל "נכון שאני בא ליומולדת של איתמר?" האב הנבוך השיב: "נכון, בטח, תבואו." כשאיתמר ראה שאותו הילד הגיע למסיבה שלו, הוא התחיל להתפרע ולקלל כי לא רצה אותו שם. בטיפול סיפר לי אבא של איתמר שמצא את עצמו צועק על הילד שלו במהלך מסיבת יום ההולדת ומכריח אותו להתנהג יפה.

למעשה, אביו של איתמר נדרש להתמודד עם ילדו, תוך כדי מסיבה לכבודו, עם אותה המבוכה שממנה ניסה להימנע קודם לכן. באותו הקשר נזכר האב כיצד הוריו כפו עליו לשמור על אחיו הקטן בילדותו, דרישה שהיוותה בשבילו מאמץ גדול מדי. הוא סיפר שבעת משחק עם חברים, אחיו הקטן היה מביך אותו או מאלץ אותו להפסיק את המשחק, ועוד מצבים שהוא תפס כהשפלה. זאת דוגמה לקו רצוף, כיוון שהאב יכול לתפוס בקלות יחסית איך נוצרה לפניו סיטואציה שבה ההורה, המבוגר, כופה על הילד שלו משהו בניגוד לרצונו, כפי שהוריו כפו עליו. האב הנחית את האורח על איתמר ללא ידיעתו, ציפה שבנו יקבל דבר שהוא אמר במפורש שאינו רוצה, בדיוק באותה דרך שבה הוא הרגיש כילד שההורה שלו כפה עליו מצבים שבעיניו היו מביכים ולא נעימים וציפה שהוא יקבל אותם ללא התנגדות. והיו גם המצבים שבהם חש שהוריו מביישים אותו בפומבי. ברגע שהוא תפס, די במהירות, את הרצף - כיצד העמיד את ילדו במקום שבו הוא עמד מול הוריו שלו - הוא יכול לנוע מתוך הכאב ולראות שיש לו אופציה נוספת, והיא לקחת אחריות: להתנצל בפני איתמר על כך שלא שוחח עמו קודם, שלא הכין אותו לבואו של הילד של החבר ושהגיב בכוחנות כלפיו בזמן המסיבה. אופציה זו הייתה בלתי נגישה מבחינתו ברגע האמת, כשעמד מול הילד של החברים. באותה עת הוא לא מצא דרך אלטרנטיבית לא להזמין אותו, למשל לומר בפשטות ש"המסיבה היא רק לילדי הכיתה, ובהמשך נזמין את הילדים של החברים," או משהו דומה. המבוכה הגדולה סביב האפשרות לאכזב את הילד של החברים והקושי שלו לכבד את הבקשה של ילדו מנעו ממנו את האפשרות לא להזמין את הילד למסיבה, ולהתעלם מהאמת של הילד שלו.

הקו המקווקוו מסמן מצב שבו ההורה רוב הזמן לא מודע לרצף הקיים בין הילד שהוא היה ביחס להוריו לבין ילדו שלו ביחס אליו עצמו. השביל מכוסה, ומגיח רק לרגע. בטיפול יתאפשר לו להבחין ברצף ולהרגיש אותו, ובכך טמונה תחילתה של האפשרות לצאת ממנו. לדוגמה, דרך המסגרת החינוכית של ילדיה, הופנתה אליי אם ששני בניה תוארו כסובלים מהיעדר גבולות ומהיעדר משמעת: הם אינם נענים למה שנדרש מהם על־ידי המורים, ובבית לא מסדרים את החדר, לא רוחצים כלים ולא מכינים שיעורים בזמן, אלא רק מאוחר בלילה. במסגרת בית הספר הם שרויים באי שקט תמידי, קמים ויוצאים מהכיתה בלי רשות, מצפצפים על הסמכות. בראשית הדרך לא הבינה האם מדוע ילדיה מתנהגים כך, שכן היא בהחלט הגדירה את עצמה כאמא "טובה, שמאפשרת לילדים חופש". היא ציינה שמבחינתה זאת הדרך להעניק כבוד אמִתי לילדיה. בשיחות עם האם על אודות ילדותה, היא תיארה את עצמה כילדה שקטה וטובה, שהייתה עסוקה בלרַצות את הוריה הנוקשים. באופן מודע, היא ביקשה לגדל את ילדיה באופן שונה, שיהיו חופשיים, שיעשו מה שהם רוצים. מה שהיא לא ידעה שבכך היא הייתה שוב לילדה מרַצה וטובה, הפעם כלפי ילדיה, בעוד הילדים נעשים נוקשים בתביעותיהם כלפיה. בכך היא משחזרת עם ילדיה את אותו תפקיד שנטלה על עצמה ביחסיה עם הוריה.

הדוגמה שלפנינו מייצגת מפה לא מודעת שברובה בנויה מקווים מקווקווים. מצד אחד, האם יכלה לרגע לזהות איך היא מוותרת ומרַצה, ובכך מעודדת את ילדיה להתנהגות מופרעת, נוקשה וקיצונית. מצד שני, ברגעים אחרים אותה אם אינה מבינה, מתפלאת מדוע ילדיה מתנהגים בפראות ואינם שמחים בחופש שהיא מעניקה להם. בתהליך הפסיכותרפויטי היא הייתה מסוגלת לגשת בקלות לזיכרונות ילדותה ולדבר על נוקשותם של הוריה, אך היא לא יכלה לגעת בכאב שהסתתר מאחורי הוויתורים הגדולים שהיא עשתה בחייה. כתוצאה מכך, היא לא הייתה מסוגלת להתחבר לילדה שבתוכה, המוותרת ללא הרף. הכאב החי מניע אותה להמשיך להיות אותה ילדה מוותרת, הפעם לילדיה. השביל הזה במפה שלה מקווקוו: היא חשה הד של כאב ביחסים עם ילדיה, הדומה לכאב שהיא חשה מול הוריה. ההד הזה מוּכּר לה, אבל מכיוון שעוד אין רצף, הוא מופיע רק לפעמים, במקווקוו, והיא לא מסוגלת להעניק משמעות מלאה למה שקורה לה.

דוגמה אחרונה מתייחסת לקו הקטוע על המפה, המייצג חוסר אפשרות של ההורה להיות במגע עם עמדתו כילד. טיפלתי בילדה בת 13 שהגיעה לטיפול לאחר ניסיון אֹבדני בגלל שסבלה מעודף משקל. בתחילת המפגשים הטיפוליים תיארה אִמהּ שהיא אוכלת ללא הפסקה. הילדה מצידה סיפרה שאִמהּ מכריחה אותה לסיים את כל האוכל ולהשאיר צלחת נקייה לגמרי, ואילו האם התעקשה שהיא אינה כופה עליה לאכול, שהיא משיגה כסף וקונה לבד במכולת ופותחת את המקרר בכל שעות היממה. רק לאחר כמעט שנתיים של עבודה משותפת יכלה האם לומר את המשפט הכואב: "השמנים שרדו את מחנה ההשמדה," וגם שיש אצלה בדירה מחסן אוכל שיכול להאכיל משפחות רבות, ושאכן אמת היא שהילדה שלה, כדבריה: "חייבת לאכול לי." היא, כילדה להורים שניצלו ממחנות ההשמדה, הייתה חייבת לאכול גם כשממש לא רצתה. היא סיפרה שגם היא סבלה מעודף משקל בילדותה כששני הוריה, ניצולי מחנה ההשמדה, הכריחו אותה לאכול. הם כמעט מתו מרעב, ומבחינתם אוכל היה ביטוי לאהבה ולדאגה. הקו הקטוע בא לידי ביטוי במקרה זה בכך שבמשך שנתיים האם התייחסה למצוקתה של בִּתה, ולאופן שבו היא נוהגת כלפיה, כאל שתי אמִתות נפרדות לחלוטין וביטלה כל אפשרות של חיבור ביניהן. נדרשה עבודה רבה כדי לרכך בה את האפשרות לגעת בכאב שלה כילדה. רק משעה שהאם תפסה את הציווי הלא מודע של הוריה, היא יכלה לנהל דיאלוג בתוכה אל מול דרישותיהם. היא הבינה, שבגלל הרעב שלהם במחנה, ההורים היו חייבים להאכיל אותה, מבלי לראות שהם בעצם פוגעים בה. היא הבינה שהיא בעצם ממיתה את הילדה שלה, מגדלת ילדה שלא מפסיקה לאכול, בדיוק כמו שהיא כילדה אכלה וסבלה מהשמנת־יתר. הקו במפה שלה היה קטוע כי במשך שנתיים לא הייתה מסוגלת להכיר באחריות שלה, להכיר בכך שהיא מעודדת ודוחפת אותה למעשה כל כך קיצוני כמו אֹבדנות. הילדה הייתה במלכוד. לא היה לה מוצא אחר: אם היא אוכלת, היא סובלת מאוד מדימוי עצמי נמוך, מדחייה בבית הספר, מתחושה שהאכילה היא בניגוד לרצונה; ואם היא לא אוכלת, היא מרגישה שלא יכולה לשאת זאת, אף שאינה מכירה בתביעה שלה מבִּתהּ לאכילה מופרזת. האם מחקה את הרצף בין ההתנהגות שלה לבין זו של הילדה. היה זה בלתי אפשרי מבחינתה להכיר ברצף כי היא גדלה עם החרדה והכאב של ההורים שלה. היה עליה כמעט להימחק רגשית כדי לשאת את האוכל שהגיע בדרך הזאת מהם. מה שהיא לא תפסה הוא האופן שבו היא מוחקת את הקיום של הילדה שלה ומוחקת את עצמה. לשם מה אנחנו בונים את הסטרוקטורה הזאת המכונה 'מפה לא מודעת'? מה אנחנו כהורים וכמטפלים נוכל להרוויח במיקום הקווים ובתיאורם - מקווקווים, רציפים ומקוטעים? על אילו שבילים מדובר - ראשיים, צדדיים, אוטוסטרדה? אני מקווה להשיב על השאלות הללו, במענה שעובר כחוט השני לאורך הספר. המקרים האחרונים הובאו להדגמת העיקרון של ציור הקווים במפה, כדי שנוכל להשתמש בה כמערכת חשיבה על ההורות. אך לא נשכח שבמציאות של ההורה, הן בחדר הטיפולים והן בחייו מחוצה לו, ה"קו" לרוב מפותל, מורכב, מכיל סתירות בתוכו, ואנו המטפלים נדרשים להתבונן בו, לזהות אותו ולהדהד אותו. אביא דוגמאות למקרים כאלה בהמשך הספר.

על פי ניסיוני, אני מאמינה שלהורה יש אפשרות להתחבר מחדש לאהבתו שלו לילדו, ממקום שהוא באמת רואה את הילד שלו ואוהב אותו משום שהוא הילד שלו, בלי המטען המסורבל של המפה. בתחילת הטיפול המטען של המפה כבד, כי עדיין לא פירשנו אותה. זה לאו דווקא תלוי בתוכנה של המפה. עצם המאמץ לסגור את רחשי העבר ולא לתת להם לפרוץ החוצה, מכביד באופן שאינו מאפשר תנועה חופשית בין ההורה לילד שלו. 

אנחנו כמטפלים נושאים את המשקל הכבד של החיבורים המקווקווים, המקוטעים, הבלתי רציפים, או הרציפים בחלקם, של ההורה, עם חוויות הילדות שלו המשתחזרות ביחסיו עם הילד שלו. לשאת את המשקל של המפה פירושו לעבוד עם מודעות לכך שההורה מעורר בנו התנגדות, ולא להגיב אליו מתוכה. יש קושי של ממש לשאת כאב של ילד שבטיפולנו ולחוש שההורה הוא שחקן ראשי בכאבו, בלי שהדבר יעורר בנו התנגדות, ומכאן הצורך לפרושׂ את המפה על כל הסימנים הטמונים בחובה. 

 

 

כוחו של הלא־מודע
 

אפשר לומר שפרויד גילה לתרבות המערב את 'הלא־מודע'. התרומה המכוננת הזאת חשפה ממד חדש באנושיות ואִפשרה להעניק הסבר לתופעות נפשיות וגופניות שלא נמצא להן הסבר רציונלי, התנהגויות של בני אדם שהשורשים הנפשיים שלהם חבויים ונסתרים מעיניהם. אין בכוונתי להתיימר להציג כאן את מלוא היקפו של הגילוי הזה, את מה שקדם לו ואת פיתוחיו על־ידי ממשיכיו של פרויד. ברצוני רק לציין קווים מהותיים מבחינתי הנוגעים לכוחו של הלא־מודע. למרות שהלא־מודע אינו מאפשר התבוננות ישירה בו, וגם לא ידוע אם והיכן הוא שוכן במוח, הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שהלא־מודע קיים. לא פעם אנחנו מתקשים להאמין באפקטים שלו או בעצם קיומו, אך הוא נוכח בהוויה שלנו ומנחה את העשייה הטיפולית בכל רגע ורגע.

מאז שנתקל פרויד בכך שהדברים האישיים והאינטימיים ביותר לאדם, בגופו ובנפשו וביחסיו עם אחרים, אינם מודעים לו, לאורך עבודתו הוא שב וניסח את הלא־מודע בכל פעם מחדש: הוא חילק אותו לאזורים שונים בתוך הנפש, למד את הדינמיקה שלו עם החלקים המודעים של האדם, התעכב על האופן שבו הלא־מודע נוצר בשנים המוקדמות של החיים ועל הדרך שבה הוא מתבטא במציאות היומיומית של האדם, וביתר שאת במסגרת המפגש הטיפולי, בטרנספרנס.

במובן עמוק, הלא־מודע הוא כמו החיים: איך נגדיר אותם בלי לצמצם אותם? ובכל זאת, במילים ספורות, אציין נקודה רלוונטית בשבילי בגילוי של פרויד ובהגדרת הלא־מודע אצלו. על פי פרויד, התכנים הלא מודעים מורכבים מדחפים וממשאלות ילדות, שעקב אי ההלימה שלהם עם המציאות החברתית מופעל עליהם מנגנון הדחקה. עם זאת, הם ממשיכים לפעול את פעולתם, לוחצים ומנסים לעלות אל המודע, אולם מאחר שהביטוי והסיפוק שלהם כרוכים באיום, הם יכולים להיכנס למערך של המודע רק בצורת פשרה, אחרי שעברו את העיוותים של הצנזור. הכוונה היא שהם לא עוברים למודע כמות שהם באופן ישיר, אלא עוברים תהליכים נפשיים מורכבים, ומגיעים למודעות במגוון רחב של תחפושות. פרויד התמקד באופן שבו המנגנונים האלה באים לידי ביטוי לעיני המטפל במפגש הטיפולי.

נעזרתי בחשיבה הפרוידיאנית בעבודתי הטיפולית, וניסיתי לנסח כלי עזר לעבודה מורכבת עם המנגנונים הלא מודעים של הורים וילדים. לאותו כלי עזר קראתי "המפה הלא מודעת של ההורות". הנחת המוצא שלי כשאני פוגשת הורים היא קיומו של ידע שאינו ידוע להם, ידע רלוונטי לעמדה ההורית שלהם ולבעיה שעמה הם מגיעים אליי. יתר על כן, מתוך ההקשבה שלי כמטפלת להורים ניתן לחלץ את הידע הזה, שנוכח בדיבור שלהם. מה לא ידוע להורה? ההיסטוריה האישית שלו עצמו שבה רשומים המאוויים והתשוקות שלו. במילים אחרות, הילד שבתוכו - הכאבים שהחביא בגופו, התקוות שהסתיר בלִבו, התמונות שחרוטות בו ועולות לעיניו, השתיקות שמצלצלות באוזניו, המילים שבהן תיארו אותו בילדותו, והאופן שבו הוא דמיין כיצד הוריו תופסים אותו. בבגרותנו אנחנו לא זוכרים את כל רישומי הילדות, אבל אנחנו ממשיכים לחיות אותם כאמת פנימית שלנו, כילד שבתוכנו. לרוב הם מודחקים ונשארים מחוץ למודע, שכן הם ספוגים בכאב רב, ולכן נדרשת לחשיפתם עבודה של היזכרות ושל עיבוד.

במפגש הטיפולי נזמין אפוא את ההורה להכיר ולהתיידד עם מה שלא מומש בילדותו, עם מה שנרשם אצלו כחסר, עם המטענים שהתגלגלו אליו מדורות קודמים. התהליך של הטיפול פותח דלתות אל אותו זיכרון, אל אותם רישומים. מנגנונים נפשיים מורכבים כיסו אותם בתחפושות סימפטומטיות, בעיוותים, בהדחקות, ואנו מניחים שהם באים לידי ביטוי בצורות כאלה ואחרות ביחסיו עם ילדו. דרך בניית המפה הלא מודעת ננסה להחיות את הדיאלוג עם הילד הפנימי של ההורה, אשר מניע את הדרך שבה הוא קושר את ילדו אליו. גילויים אלה אמנם טומנים בחובם כאב רב, אך ניסיוני מלמד אותי שההורה נוכח לדעת שדווקא אלה הם שמעניקים לו כלים להיטיב עם עצמו ועם ילדו.

 

 

ביטוייו של הלא־מודע בחיי היומיום של הורים
 

אני מציעה שנתבונן יחד בהתנהגויות יומיומיות - סצנות קטנות וטריוויאליות שמתרחשות בכל בית, בכל משפחה — כבביטוי ללא־מודע של ההורה, כפי שעל פי פרויד החלומות ופליטות הפה מהווים את דרך המלך אל הלא־מודע. אני מזמינה אותנו לבחון אם אנחנו יכולים לגלות נדבכים עמוקים יותר, נסתרים מן העין, שקיימים שם. מה שמעניין אותי ביחסים של הורים וילדים הוא ההתנהגויות והרגשות שחוזרים שוב ושוב ושאין להם הסבר - לדוגמה, התסכול, הכעס, האכזבה או תחושת חוסר האונים של ההורה מול הילד שלו.

בזירות אחרות בחייו, כמו בעבודה, ההורה עשוי להרגיש קומפטנטי, מצליח, כמי שיש לו שפה ומילים להתמודד, כמי שלא כל כך בקלות יוצא מדעתו, אבל ביומיום שלו כהורה היציאה הזאת מן הדעת היא קונקרטית, וממשית. אִמהות ואבות כועסים על ילדיהם על דברים מזעריים וחסרי חשיבות לכאורה; אך כשהם בתוך ההתרחשות הדרמטית, הם אינם מסוגלים להשתלט על הזעם והתסכול מכך שהילד אינו ממלא אחר ציפיותיהם, ציפיות שאינם תמיד מודעים להם. ילד זורק פסולת ברחוב בלי לאסוף, דורש ממתק לפני ארוחה, לא רוצה ללכת לישון, קופץ על המיטה, משחק במשהו שאסרו עליו לגעת בו מתוך החפצים של המבוגרים, פותח מגֵרות, מדבר בקול רם או מבקש "תקני לי" בקניון. ההורה יוצא מדעתו, צורח עליו, "למה אתה זורק לי אשפה על הרצפה!" ומעניש אותו מייד בעונש לא קשור למעשה - "אתה לא תראה טלוויזיה." כבר שמעתי סיפור של הורה, שברגע של זעם אסף את כל הבגדים שהיו מפוזרים על הרצפה וזרק אותם דרך החלון. במקרים קיצוניים היציאה מהדעת מגיעה עד כדי אלימות כלפי הילדים.

אני רוצה להתעכב על ההבדל בין סמכות לבין דרישה לציות, שכן לעתים קרובות השיח הרווח סביב גיבוש הסמכות ההורית מתמקד למעשה בדרישה לציות. האם הדרישה לציות לסמכות אבסולוטית אינה אלא סיפוק ה"אגו" של ההורה, יותר מאשר טובתו של הילד? רבים רוצים להשיב את הגלגל לאחור, לימים שבהם ילדים "כיבדו" את הוריהם וצייתו להם. יכול להיות שהדורות הקודמים נראו יותר סמכותיים. אבל האם באמת הייתה להם סמכות, או שרק הטילו על ילדיהם מורא? האם ילדיהם באמת כיבדו אותם? לתפיסתי הורה משיג את רחישת הכבוד של ילדו כאשר הילד רואה עקביות וקוהרנטיות בין התנהגותו של ההורה לבין דרישותיו. עקביות כזאת מאפשרת לילד לסמוך על ההורה שלו. יש קשר בין המילים "לסמוך" ו"סמכות", ומכאן שילד שסומך על ההורה שלו, חש גם את סמכותו ומכבד אותה. הציות איננו העיקר, או הביטוי החיצוני, של סמכות.

הילד הוא בן אדם חושב ומבין, והוא מסוגל להבחין, באופן מודע או לא מודע, במצבים שבהם ההורה לוקה בנקודות עיוורון. כשההורה עיוור להתנהגותו, הילד לא יכול לכבד אותו. למשל, במצב שההורה מספק את הילד הפנימי שבו ודורש בלי הרף מילדו "כבוד" באופן מופרז, אינפנטילי וכוחני, הילד לא ישיב לו כבוד באמת. באופן דומה, אפשר לחשוב על הורה שנותן ומפנק יותר מדי, ולבסוף מרגיש כמו משרת שלא שׂם גבולות. הורה כזה עשוי במוקדם או במאוחר להאשים את ילדו בכך שהוא מתייחס אליו כאל משרת, אף על פי שהוא יצר את הדינמיקה הזאת ביניהם. אותו הורה צריך להסתכל פנימה ולשאול את עצמו מה גורם לו להיעתר לתביעות של ילדו, ומול איזו דמות ילדית בתוכו הוא נאבק מבפנים. ככל שהוא רוצה שילדו יפצה על החסכים והפצעים שלו, כן מתערערת סמכותו מולו. גם במקרה כזה, הדרישה של ההורה מהילד לכבוד מוחצן לא תמלא את הצורך של הילד לכבד את הוריו ולחוש את סמכותם בחייו. כיוון שההורות רצופה נקודות עיוורון, בניית הסמכות ובניית האפשרות של הילד לסמוך על ההורה שלו מתרחשות בהדרגה, בתהליך חי, כל עוד ההורה מוכן להיפתח למחשבה שיש אצלו נקודות עיוורון שאינו מודע להן.

חישבו על סיטואציה שכיחה מאוד: בסוּפֶּר או בקניון, הילד מתחנן שיקנו לו סוכרייה או צעצוע, ולבסוף ההורה קונה לילד סוכרייה לאחר שהילד מנדנד "תקנה לי, תקנה לי". הילד תובע שההורה יקנה לו "משהו", הוא מנסה להכניע את ההורה שימלא את רצונו. בדרך כלל ההורה יוצא מסיטואציה כזאת מובס וכנוע; יש גם פעמים שהוא לא קונה, ואז הילד יוצא מובס וכנוע. אין מוצא אחר: משעה ששפת המאבק השתלטה, אחד מהפרטנרים מוכרח לצאת עם ההרגשה הזאת.

כשהורה הולך לקניון עם ילדו, הוא מעמיד את הילד מול סביבה צרכנית שמפתה אותו, מוצפת ממתקים וגירויים. מבחינת המציאות של הילד, הוא רוצה את מה שטעים לו ומה שנעים לו למשחק. המאבק נוצר בלית ברֵרה מתוך קונפליקט לא מודע של ההורה - הוא גם רוצה לקנות לו וגם לא רוצה לקנות לו. הוא רוצה לספק את הילד הפנימי שבו שסוחב את החסכים מהוריו, ומצד אחר לא רוצה להזיק לילדו עם אוכל לא בריא או פינוק־יתר. וכמו שאסביר בהמשך, כשהמאבק הזה אינו מודע, הוא מיתרגם לאבדן שליטה, אבדן סמכות מול הילד, גם במקרים שקיימת לכאורה סמכות בדמות ציות.

ההורים הם תמיד אלה שמוסרים את המציאות לילדם. אך לעתים ההורה נאבק במציאות: להיאבק במציאות פירושו לסחוב את הילד הארכאי שההורה היה בעבר ולשאוף להיענות למאוויים של אותו ילד, גם אם המציאות לא מאפשרת זאת וגם אם הדבר לא מתאים לילד שלו. אני מבקשת להדגיש על המאבק המתחולל קודם כול במישור הלא־מודע בנפשו של ההורה. מה שמערער לעומק את הסמכות של ההורה, היא העובדה שהוא עצמו, בתוך תוכו, מצוי במבוכה מול שיח נוקשה של קולות שונים בלא־מודע שלו.

לדוגמה, בבתים רבים הורים מוצאים שקשה להעיר את הילדים בבוקר לגן, לדרבן אותם להכין שיעורי בית ובאופן כללי לגרום להם להתמודד עם סדר יום ועם מטלות מחייבות. רבים מההורים מרגישים שהם רוצים לחסוך לילדים את החיכוך עם החיים, עם העולם, להשהות אותו עבור ילדיהם ובכך להאריך את תקופת התום של הילדות. המקום שבו עלול להתפתח קונפליקט לא מודע סביב המצבים האלה הוא, למשל, כשההורה חווה בילדותו קושי גדול, אבדן או אסון, צורך להתבגר בטרם עת, וכעת תביעות היומיום מילדיו נראות לו אכזריות וקשות הרבה יותר מכפי שהן. אותו הורה עשוי לוותר שוב ושוב לילדו, למנוע ממנו להתמודד עם אתגרים, כשלמעשה הוא מפצה את הילד שבו על האבדן שחווה, ולא את הילד שלו שזקוק לאותם אתגרים והתמודדויות על מנת להתפתח.

התחושה השכיחה שהורה חש היא, שהוריו שלו לא ראו אותו ושהוא השתעבד לרצונותיהם. בקליניקה אנחנו פוגשים שוב ושוב את אותן טענות ש"ההורים לא היו רגישים לצרכים שלי." זה יכול להתבטא באינספור ואריאציות הנרשמות כל אחת ככאב סובייקטיבי אצל ההורה. אלה המקומות שבהם הוא או היא חוזרים ויוצאים מאיזון, לא כאירוע חד פעמי, אלא תמיד מול אותו כאב, מול מה שמגרה את הפצע הייחודי. הילד מגיב למאבק שנוצר בנפשו של ההורה, ועל כן הוא לא מסוגל לסמוך עליו. "אז מה לעשות עכשיו? מה להגיד לו?" שואלים אותי הורים. אין תשובה נכונה ולא נכונה כאן, כי אין בכוחה של התשובה לפתור, להורה את המאבק הפנימי הלא־מודע שבתוכו: שהוא רוצה ובו־זמנית לא רוצה להיעתר לילד. במילים אחרות, באופן לא מודע הוא נשאב להיעתר לילד ולמלא את כל רצונותיו, כי הוריו שלו לא נעתרו לכל רצונותיו שלו.

בהורה נוצר פיצול בין המבוגר שמטפל בילד שלו, דואג לצרכיו בצורה מתוכננת ואחראית וחושב על טובתו, לבין ההבלחות האלה של הילד הפנימי ששוכן בתוכו בלא־מודע, שדורש מהילד שלו לממש בשבילו משהו שנרשם אצלו כחסך, כרצון שלא מומש, ככאב. הפיצול הזה מתרחש בתוך ההורה. הילד לומד הרבה מהרגעים האלה, מהסדקים, לומד מה משמעותי וחשוב להורה. ככל שהפיצול יותר גדול, כך גדולה יותר התביעה מהילד. מתוך הפיצול קשה להורה לראות את הדברים המספקים שהוא כן קיבל מהוריו, לראות אותם בתור מבוגרים אחראים שטיפלו בו ונדרשו לאזן גם הם בין תביעות שונות, חלקן לא מודעות, בנפשם.

זהו קונפליקט בין החלק הבוגר בהורה, הרוצה להגביל את הילד שלו, לחנך אותו, להכניס אותו בשערי הסדר החברתי ולהקנות לו ערכים של טוב ורע, לבין חלק נסתר ממנו, רב־עֹצמה ותשוקתי, שארית מהילד שהוא עצמו היה. בהשפעת הקונפליקט הזה מוצא את עצמו ההורה חסר אונים מול הילד. אף על פי שנראה כי הילד יוזם מאבק בהורה, למעשה הוא חש בחוסר האונים הזה של ההורה ו"נסחף" לתוך המאבק. אפשר להעלות על הדעת כל מיני רישומים במפה הלא מודעת של ההורה לאותו מאבק היסטורי. למשל, כשהיה ילד הוריו אף פעם לא קנו לו, ואז הוא הרגיש מובס וכנוע. הוא כאב את העובדה שלילדים אחרים תמיד היה קלמר חדש, ואילו הוא אף פעם לא הביא משהו חדש לבית הספר. או לחלופין, כילד היה עליו להיאבק עם הוריו על כל דבר שהוא קיבל, אבל גם כשקיבל בסופו של דבר את המבוקש, הוא לא יכול להימלט מן האשמה שהוא הכניע את הוריו. כשההורה "נכנע" לדרישות של הילד, הוא בעצם מספק את הילד שהוא היה. אלה אינן אלא אופציות אפשריות לפיענוח המפה הלא מודעת, אך ישנן, כמובן, אינסוף אפשרויות לאמת הסובייקטיבית של כל הורה.

ניתן אפוא לומר שההורה יוצר מאבק לא מודע עם הילד; לא הילד יוצר אותו. הילד מוכנס אליו. באמירה זאת אני קוראת תיגר על הזווית הפרוידיאנית הקלאסית, הגורסת שהילד יוצר את המאבק עם הדמויות ההוריות שלו. פרויד ורבים מתלמידיו ניסחו את המאבק במסגרת של 'תסביך אדיפוס', בו הדרמה מתחוללת בנפשו של הילד סביב המשאלה ליחסים קרובים עם האם וסילוקו של האב. אני לא טוענת שילדים הם מלאכים פסיביים, אולם האחריות לכך שהשיח עם הילד לא יהיה שיח של מאבק נתונה בידי ההורים.

כשההורה יוצר באופן לא מודע שיח של מאבק, הוא יוצר בהכרח שתי פוזיציות - "מורד" או "נכנע". על הילד להיכנע להורה, או שההורה נכנע לקפריזות של הילד, למרד שלו. זאת השפה של המאבק. לקנות את הממתק, או לא. לקום בבוקר, או לא. לשחק בטלפון, או לא. כדי ליצור שיח משוחרר ממאבק, על ההורה לנהל דיאלוג בתוך עצמו - מה הוא רוצה לקנות ומה לא, מה נכון עכשיו לו ולילד - ובדרך לקניון לשתף את הילד במה שיהיה שם. כך עשוי ההורה למנוע מהילד לדרוש בתובענות "תקנה לי, תקנה לי." הילד מבקש בטבעיות כי הוא רוצה, מתוך הסקרנות שלו, והוא לא יודע וגם לא מסוגל לתפוס עדיין את מחיר הדברים. הוא לא מסוגל לתפוס את ההשלכות של הסירוב לצחצח שיניים או לאכול ארוחת ערב. הורה שלומד להתהלך בנינוחות ובתחושת מוּכּרוּת בשבילים השונים של המפה הלא מודעת שלו, יודע להרגיע את ילדו, בטון שלו, במוסיקה של המילים, בחיבוק שלו, להסביר לילד שזאת המציאות. במצב הזה גם ההורה לא נאבק במציאות - יש פיתויים וגירויים, יש מה שאפשרי ולא אפשרי.

אין בכוונתי לשפוט הורים או להביא לכך שירגישו אשמים על כך שיצאו מדעתם. אשמה היא תחושה כמעט בלתי נמנעת שמלווה את ההורה ביומיום שלו, כל עת שהוא מרגיש שהוא פוגע בילד שלו. ההורה מנסה להתנתק מן האשמה כי בשבילו היא בלתי נסבלת, היא מחזקת את הקונפליקט הלא־מודע. בעבודה עם הורים אני מזמינה אותם לקחת אחריות מלאה ולהיפרד מרגשות האשמה. ההורה הוא המבוגר, ואם הוא לא יכול למצוא דרך לצאת מהמאבק, אז הילד לכוד בתוכו. הילד לא יכול להמציא שפה שהיא לא מאבק, אם ההורה לא מציע אותה. עליו להסכים לברר מיהו הנמען למאבק הזה - האם על המאבק להתנהל מול ילדו, או האם מדובר על מאבק היסטורי אל מול הוריו שהוא נושא על גבו.

עוד על הספר

המפה הלא מודעת של ההורות צ'לה בניה

1. הקדמה
 

בילדותי, בהיותי הצעירה מבין שלושה, הטרידה אותי השאלה: איך ייתכן שהורים, שאוהבים את ילדיהם כל כך, מסוגלים לפגוע בהם? מנקודת המבט שלי כילדה, האמנתי לאהבתם של הוריי, וכמו כן באהבתם של ההורים האחרים שהכרתי בסביבתי. ובכל זאת ראיתי את הוריי, וגם הורים אחרים, מגיבים לילדיהם בקשת רחבה של התנהגויות פוגעניות: מכה על היד, צעקה שגובלת בצרחה, התעלמות מן הילד ועוד. באותו זמן גם פגשתי ילדים שהסתירו את חוויותיהם מהוריהם, שיקרו להם והתחבאו מפניהם. הרגשתי שאני לא מצליחה לחבר בין העמדה האוהבת של ההורים לבין רצף ההתנהגויות היומיומיות הפוגעניות כלפי ילדיהם. הפער הזה עורר בי שאלות רבות. כילדה תהיתי איך להאמין באהבתם? איך להתמסר לאהבה שלי לאותו הורה? כל העולם המורכב הזה עניין אותי מאוד, ובעצם מעניין אותי עד היום - למעלה מארבעים שנה אני עוסקת בתחום המרתק של יחסים בין הורים לילדים.

תמיד האמנתי באהבתם של הורים לילדיהם. זוהי הנחת היסוד שלי. זו הייתה תמימותי כילדה, אך זו גם עדיין העמדה שלי כאשת מקצוע, לאחר שטיפלתי בהורים וילדים רבים והדרכתי אנשי מקצוע בתחום זה. בעבודה עִמם, הילדים עזרו לי לחזק את העמדה הטיפולית. דרך ההקשבה לילדים והמשחק איתם, יכולתי לראות את העקבות הלא מודעות של הוריהם בהם. גם ההורים חשפו במפגשים עִמי את האופן הלא מודע שילדיהם רשומים אצלם. מתוך אמירות פשוטות נפערו סדקים שדרכם אפשר היה לראות את העיוורון ואת התקיעוּת של ההורה אל מול ילדו. השאלה שעסקתי בה, ועדיין מעניינת אותי, היא איך ביחד עם ההורה פורשׂים את המפה הלא מודעת של ההורות שלו, מושג שאותו אפַתח לאורך הספר.

האמונה שלי באהבתם של הורים - אפילו הורים שחוצים גבולות ובאופן לא מודע פוגעים בהתפתחות של ילדם - לא התערערה ואף חיזקה בי עמדה של קבלה, שכן היא מאפשרת לא לשפוט או להאשים את ההורה על מה שהוא מחולל במפגש עם הילד שלו. לאורך הספר אבקש לשרטט את העמדה הטיפולית הזאת, ואנסה להציג מהי אותה אהבה הורית שהיא הבסיס למוכנות שלנו להשקיע את כל כוחנו ולהשאיל את עצמנו, במילותיו של ויניקוט, לילד שלנו כדי לאפשר לו לגדול באמצעותנו.

מורכבות היחסים בין הורים לילדים היא שורשית ועתיקה, ועליה מעיד הפסוק המקראי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". אני קוראת זאת כמטפורה לחותם הישיר שהורים מטביעים בילדיהם; מה שקרה להורים יתגלגל באופן לא ידוע אל הילדים שלהם. הרגשתי שזהו קוד שעליי לפענח. מה זה 'בוסר'? מה פירוש 'תקהינה'? כיצד מתרחש התהליך הזה? נפרק את המשפט לשני חלקים. ב"אבות אכלו בוסר" הכוונה היא שהם אכלו פרי שאינו בשל. זהו דימוי להורות שמגיעה ממקום ילדי, ראשוני, לא מגובש. מובן שבפירוש שלי אני מרחיבה את המילה 'אבות' לתיאור של הורים בכלל. המשך המשפט, "שיני בנים תקהינה", מתייחס לשיניים שאינן חדות. זוהי אלגוריה לכך שהן לא ממלאות את ייעודן, שהן לא מסוגלות ללעוס, שהן סובלות ממוגבלות.

הפסוק מתאר את ההשפעה של ההורים כמקובעת וסופית לכאורה, ואת האופן שבו הם חוו את חייהם כגורם מכריע בהתפתחותם של ילדיהם. במשך שנים ניסיתי לפענח את הקוד הזה וליצור שפה ברורה שתאפשר לי להגמיש את העיקרון הנוקשה לפיו ההורים קובעים בצורה כה מכרעת וחד־משמעית, ובאופן לא מודע, את גורלם של ילדיהם. אני מביאה את הפסוק מתוך הסכמה עם הקביעה שישנה תבנית חוזרת ביחסים בין הורים לילדים ובין דור לדור, ואני מציעה דרך לחלץ את עצמנו משם.

כשחיפשתי את המקור המקראי, מצאתי את הפסוק הבא: "בַּיָּמִים הָהֵם־־לֹא־יֹאמְרוּ עוֹד, אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה" (ירמיהו, פרק ל"א, פסוק כ"ח). היום אני מפרשת אותו כך: עוד יבוא היום שבו כל אדם יהיה אחראי למעשיו, ואם הורה אכל פרי לא בשל, בנו לא יהיה מי שישלם את המחיר. הבן לא ישלם בהווייתו, בבשרו ובגורלו על המאוויים הלא בשלים של הוריו. הפסיכותרפיה של ההורות, כפי שאנסה להציג בספר שלפניכם, משרטטת לנו דרך אל הימים שירמיהו מבקש. דרך הקושי של הילד לתפקד עם השיניים הלא חדות, נציע להורה להסתכל על חוסר הבשלות שלו במילוי תפקידו, לא ממקום של אשמה, אלא ממקום שמתבונן על התבנית החוזרת של ההורות שלו, ומגיב באחריות להווייתו.

הכתיבה נבעה מתוך האהבה שלי לילדים, מתוך הכרת התודה להם. הילדים לימדו אותי לנהל דיאלוג חי, להקשיב מעבר למילים ולהיות נוכחת. הם לא אוהבים מילים ריקות. אם הייתי אומרת משהו יותר מדי "פסיכולוגי", הם היו סותמים את האוזניים, או מבקשים להפסיק את הדיבורים. המשחק איתם בחדר הטיפול היה מרגש, וגרם לי לפגוש את הספונטני, האותנטי, הלא צפוי. איתם יכולתי לצחוק, שזה משהו שאפיין אותי מאוד כילדה. הצחוק היה לשפה שלי גם בטיפול במבוגרים. הצחוק עוזר לפרק מועקה, לקבל פרספקטיבה. הוא כמו חומר אוורירי שפותח ומפריד את המולקולות של הסבל. את כל זה למדתי מילדים, ועל כך אני רוחשת להם כבוד גדול.

2. המפה
 

המפה: סיפור ודימוי
 

יום אחד לקח אותי אבי לטיול. הייתי כנראה בן חמש. הוא אמר לי להכין את תרמילי אבל שלא יהיה כבד מדי כי הדרך תהיה ארוכה ותלולה. ארזתי בתבונה ובחסכנות. "מדוע שאקח איתי את המפה כולה?" חשבתי, "גם לה יש משקל". לכן נטלתי זוג מספריים וגזרתי סביב הדרך שבה תכננו את טיולנו. בערך באמצע הדרך, אבי ביקש את המפה. מתוך הסידור שלפתי רצועת נייר גזורה ברוחב אצבע אחת. "הנה, אבא, המפה". אולם אז הרגשתי גם אני שמשהו אינו כשורה. מפה צריכה להציג לא רק את דרך המסע המתוכנן, אלא גם את כל האפשרויות לסטייה מהמסלול. הן משמשות נקודות ציון להקפדה על הנתיב הנכון.

לכן, אל לנו להיבהל אם איננו מבינים יצירה כתובה. חיבור טוב איננו משקל עודף; יצירה טובה היא מפה. אין צורך שנכסה את כל השטח שהיא מציגה לעינינו. אבל אם איננו רוצים לאבד את דרכנו, עלינו לשאת תמיד את כל מה שיש בה.1

הסיפור המובא כאן למעלה הוא הבסיס להמשגה שברצוני לפתח לאורך כל הספר. הסופר ההונגרי גזה רוריג מספר על משקלה של מפה אותה עלינו לשאת אם ברצוננו לא ללכת לאיבוד במסע. על איזו מפה אני רוצה שנסתכל? ובאילו כלים נוכל לשרטט אותה? אני רוצה שנתבונן במפה הלא מודעת של ההורות שמשרטטת את ההיגיון הפנטזמטי של ההורים, היגיון המתבסס על עברם כילדים.

הורים רושמים במפה הזאת את ילדיהם. אותה מפה אינה כתובה באופן שנגיש לנו; עלינו לעבוד באופן אקטיבי עם עצמנו, דרך מסע אל תוך נפשנו, על מנת לחשוף ולגלות אותה. לא מדובר על העץ המשפחתי או על המטען הגנטי שלנו, מפות אישיות לכאורה שאנשי מקצוע חיצוניים יכולים לשרטט למעננו, אך אינן מאפשרות לנווט על פיהן בתוך עולמנו הפנימי.

בבואנו לנסות לרשום או לשרטט את הקווים הבלתי נראים המחברים מאוויים ותשוקות של הורים באשר לילדיהם, נתייחס תמיד לשלושה דורות לפחות: הילד, שמבטא באמצעות אי נחת מסוימת את הכאב שלו, ילד שמתקשה בהתנהגות שלו, במצבי הרוח שלו, בלימודיו, עם אחיו או בקשריו החברתיים, או סובל בגופו; ההורה, שמרגיש שמשהו לא תקין, שמשהו לא כשורה, או שקיבל מגורמים כמו המחנכת, היועצת, העובדת הסוציאלית או הרופאה המטפלת הפניה לטיפול; בדור השלישי, של הסבים והסבתות, נזהה השפעות על אותן התנהגויות. סיפורי החיים של הדור השלישי, ומיקומם של ההורים בילדותם מולם, יובאו להסתכלות מחודשת כדי לבנות את ממד העומק של המפה. ננסה לבנות את המתווה הלא־מודע של הילד ושל הוריו וכך נוכל למקם את הנושאים המרכזיים ששורשיהם עוד בדורות הקודמים של ההורים עצמם.

בתחילת דרכי כפסיכולוגית קלינית של ילדים, כמתמחה בבית החולים "אסף הרופא", התחלתי לעבוד גם עם הוריהם. במסגרת המרפאה לבריאות הנפש הקמתי את המענה הנפשי לילדים המאושפזים במחלקת ילדים. במסגרת זו, כאשר פגשתי ילד, פגשתי גם את הוריו. הייתי אז באמצע ההכשרה של לימודי הפסיכולוגיה הקלינית, ובאותו הזמן היה מקובל להפריד את הטיפול בילד מהעבודה הטיפולית עם הוריו - המטפל של הילד לא פגש את ההורים. זאת הייתה הנורמה בעולם הטיפולי הפסיכואנליטי. בבית החולים המציאות הייתה שונה מאשר במרפאה לבריאות הנפש. כשהגעתי אל הילד המאושפז, ההורה היה נוכח לצדו, וטיפלתי גם במצוקה של ההורה. שם למדתי שכאשר אני עובדת במקביל עם הילד ועם הוריו, מתאפשרת להם ראייה משותפת יותר ברורה, כזו המיטיבה עם הילד. שמתי לב שכשאני נותנת מקום לכאב של ההורה, אני מאפשרת לו עוד שבילי גישה אל הילד שלו. למשל, אם הורה יחוש פחות חרדה לאחר שיחה עִמי, הוא יהיה יותר נינוח ויוכל להקרין יותר ביטחון, באופן שמשפיע על החלמתו של הילד.

באותו זמן התחלתי לעסוק גם בשאלת מקומם של ההורים אצל הילדים, הן בנוכחותם הפיזית והן בנוכחותם המופנמת. כמטפלים, לעתים קרובות אנו חשים שההורה המביא את ילדו לטיפול מרגיש את סבלו של הילד ואת סבלו שלו, אך לא יודע לקשר ביניהם - ההורה לא יודע איך לחבר אותם למפה הכוללנית של חייו. הורים רבים לא מקשרים את הסימפטום של הילד להיסטוריה שלהם עצמם, אלא תופסים את ההתנהגות הבעייתית של הילד כמשהו שמתרחש בנפרד מההורה, ללא קשר אליו. כמטפלים, עלינו להאמין להורה שכך הוא חש את המצב, ולא לשפוט אותו על עיוורונו. אנו זוכרים שגם הורינו היו עיוורים, ושגם לנו כהורים ישנן נקודות עיוורון מסוימות ביחס לילדינו.

לצד הקשיים האינהרנטיים לעבודה עם הורים, ישנם גם אילוצים נוספים: הרצון של ההורים למצוא פתרון מהיר, מספר מועט של פגישות שעומדות לרשותנו בשירות הציבורי וקושי כלכלי במגזר הפרטי. בנוסף ישנה גם תחושת הדחיפות שלנו, המטפלים, למצוא מוצא הולם למצוקה של הילד, וכמובן הפעולה של הלא־מודע שלנו עצמנו. כדי שתהליך פסיכותרפויטי יוכל להתקיים, עלינו לשאת גם את הקשיים האינהרנטיים הללו, וגם את משקלה של המפה הלא מודעת של ההורות.

כאשר הורה נוקט אלימות מילולית, מקלל, צורח, מאבד שליטה מול הילד שלו, ועם זאת מבטא המון דאגה ואכפתיות לילד, אנו כמטפלים יכולים להתערב ולומר לו שאסור לנהוג כך. אולם ההורה הרי יודע זאת, ולכן הוא פונה אלינו - הוא מרגיש שהילד מוציא אותו מדעתו והוא מאבד את העשתונות. בהקשבה שלנו עלינו כמטפלים לשאת את המפה, כלומר להיות מסוגלים לשאת את הכאב של הדואליות הזאת: מחד גיסא אנחנו מאמינים לכאב ולדאגה שלו, תופסים שההתפרצות שלו כהורה נובעת מכאבים היסטוריים שלו כילד מול הוריו. מאידך גיסא, אנחנו שואפים לכך שהוא יפסיק באופן מיידי את ההתנהגות האלימה אל הילד שלו, שגורמת להתכווצות ולהסתגרות שהילד נלכד בתוכה. פעמים רבות נרצה להגיב מייד, אך עלינו לשאת את כובד המשקל של המפה הלא מודעת לאורכם של המפגשים הפסיכותרפויטיים, לנוע מתוך הכאב, להעניק להורה את התחושה שאנחנו נוכל להמיר את הכאב לכוח של חיים, כך שיוכל לראות את ילדו ממקום חדש. במשך התהליך המפה נפרשת. אבל אי אפשר להתחיל לפרוש אותה בלי שנהיה מוכנים לשאת את הכאב שמקופל בה.

כשנכנסים לנפתולי הנפש ולא מפחדים להתבונן, נוכחים לגלות שבראשית חיינו - בינקותנו ובילדותנו - היינו במצב של חוסר אונים מוחלט, חשופים בלי הגנה. היינו זקוקים לידיים מחבקות ולמזון מידיו של מישהו אחר. יותר מכול, היינו זקוקים למישהו שיאהב אותנו. במפגש עם ההורים של הילד שבטיפול, אני מציעה להזמין את ההורה להתבונן בדרך שבה הוא אוהב את הילד שלו. זה נותן מוצא לתקווה. כשההורה מביא את הילד לטיפול, הוא מספר ברובד הגלוי מה קורה לילד, אך מה שנחשף ברובד הסמוי של השיח עמו הוא האופן הלא־מודע שבו הוא אוהב אותו, והיכן הוא מעמיד אותו ביחס לעצמו. במפגשים המשותפים הולך ומצטייר בעדינות רבה מיקומן של אבני דרך משמעותיות שמתגלגלות מדור לדור. המפה עשויה להשתנות ממפגש למפגש. בכל מפגש אנו עתידים לגלות סמטאות חדשות, שבילים חדשים, שמובילים למיקום הלא מודע הזה.

עוד הרבה לפני לידתו מוטלות על כתפי הילד העתיד לבוא משאלות וציפיות רבות, לחלקן ההורה מודע, אך רובן הגדול בלתי מודעות. אמנם ברמה המודעת מבטא ההורה כמיהה מסוימת, אך בפועל מתרחש ממש ההפך. לא פעם אנו שומעים הורים אומרים: "אני אעשה כל מאמץ שמערכת היחסים שלי עם ילדי תהיה שונה מהאופן שבו גידלו אותי וממערכת היחסים שלי עם הוריי." אך לעתים קרובות מאוד, התרחיש במציאות שונה לגמרי מכוונותיהם המקוריות, וכמו בטרגדיה היוונית, הגורל כאילו מוכתב מראש והתסריט של מערכת היחסים של ההורה עם הוריו שלו משוחזר. "כל כך כעסתי על אמא שהייתה מכריחה אותי לעשות שיעורים גם בשעות המאוחרות של הלילה, כדי שאהיה הילדה המצטיינת שלה, והבטחתי לעצמי שאני לא 'אשב' על הילדים ואתן להם חופש. פתאום אני מבחינה שאני מוודאת שהם הכינו שיעורים, שאני בודקת איתם כל ערב את הילקוט ושאכפת לי מאוד שיצטיינו בלימודים. אני אומרת לעצמי, 'מה את עושה? את בדיוק כמו אמא שלך', אבל אני לא יכולה להרפות מזה."

בדוגמה שנתתי אנחנו מזהים רצף ברור הנמתח מעת היותה של האם ילדה מול אִמהּ אל עמדתה כאם ילדיה, אך במקרים רבים המציאות מתעתעת והשחזור מדור לדור איננו ישיר וגלוי כל כך. למשל, הגיע אליי לטיפול אב שגדל בעוני רב ועבד מגיל צעיר מאוד. הוריו נעדרו שעות רבות מהבית כדי לפרנס את ילדיהם בדוחק, והוא הרגיש שהוא לא יכול לסמוך על הוריו ואף שעליו לדאוג להם. לעומתם הוא גידל את ילדיו ברווחה כלכלית, ולתפיסתו נתן להם את האפשרות לעשות כל מה שהם רוצים. הוא חש שהוא נותן לילדיו ביטחון והגנה שלא עמדו לו כילד, אך במהלך הטיפול לתדהמתו נעשה מודע לכך שילדיו משדרים לו שאינם יכולים לסמוך עליו: הוא נעדר שעות רבות מהבית, ראשו ונפשו שקועים בעסק שלו. הוא מצא את עצמו ניצב בשביל ילדיו במקום שהוריו היו בשבילו.

במקרה מורכב אף יותר הגיעה אליי מטופלת עם דאגה עמוקה להתפתחות בנה בן השלוש, גיל, שרק לאחרונה החל לדבר בצורה מעט יותר ברורה. בבית הוא היה מצוי באי שקט, בפיזור דעת, ומיעט לתקשר עם בני אדם. לגיל אח בכור המבוגר ממנו בשנתיים - "ילד באמת נהדר" כדברי האם. לאחר הולדת הבן חשה האם שאינה רוצה עוד ילדים, אך בעלה רצה בכך מאוד ולמענו נכנסה שוב להיריון. אותו היריון לא עלה יפה והאם עברה הפלה. בהמשך הרתה שוב, עם גיל. בחודש השישי להריונה החלו דימומים לא ברורים ואת שארית הזמן עד ללידה בילתה האם בכניסות דחופות לבית החולים. רק באשפוזים הרגישה בטוחה ורגועה, אך כשהייתה משתחררת הוצפה חרדה ושאלה טורדנית: "האם הילד יהיה בסדר?"

מן השיחות עם האם עלה שמקומו של הילד השני היה מקום מסובך ומאיים עוד בטרם נולד. ברמה המודעת יכלה האם לשתף באותו חשש לגורלו של העוּבּר, שאותו קישרה לדימומים. עוד ידעה לספר שחששה לבנה הבכור, ולאופן שבו יגיב כשייוולד 'נסיך' נוסף במשפחה. לאחר ששוחחנו על משפחתה, זיהינו את המטען של לידת הילד השני ארבעה דורות אחורה. הסבתא רבתא של גיל נפטרה בעת שילדה את בִּתה השנייה, סבתו של גיל. אמו של גיל הייתה הבכורה ולאחר שנולד אחיה - בן שני במשפחה - חלתה אמם עד שנשקפה סכנה לחייה, ומשהחלימה נותרה עם מחלה כרונית. וכך, גם במקרה של המטופלת שלי, הניסיון הראשון שלה להביא ילד שני הסתיים בהפלה לא רצויה. זו סימנה, כאות מבשר רע, את גורלו של הילד השני. במהלך הפגישות גילתה האם את החזרתיות הזאת, והצליחה לנסח אותה. לראשונה חשה שלא הגורל הוא המכתיב את חייה, אלא כוח לא מודע הקשור לתולדותיה. היא הבינה מחדש את השורשים להתנגדותה להרות בפעם השנייה, ואת התרומה של החרדה שלה לעיכוב בהתפתחות של בנה.

הורים, ככל בני האדם, מופעלים על־ידי כוחו רב־העֹצמה של

הלא־מודע, אשר מכתיב חלק ניכר מההתנהגות שלהם ומיחסם לסביבה. אני מציעה לקרוא את הלא־מודע כמפה. במסע הפסיכותרפויטי, הילד גוזר בסבלו ובכאבו רצועה מן המפה, והאתגר הוא לנסות ולפרוש את המפה במלואה. סביר שתחילת הדרך תהיה סתומה בשביל המטפלים, כשם שהיא סתומה בשביל ההורים. הסימפטומטולוגיה של הילד היא חתיכה גזורה מהמפה, הרוויה בהיגיון הפנטזמטי של זוג ההורים. יש לפיכך לתת מקום בהקשבה שלנו כמטפלים לחתיכה הגזורה מהמפה שהילד נושא, ומתוך ההקשבה הזאת תתחבר החתיכה לעוד חלקים, שיתגלו ככל שהמפה תיפרשׂ.

בסיפורו של רוריג הילד גוזר חתיכה מהמפה כדי שלא יצטרך לסחוב את כולה ולהכביד על משאו בטיול. אולם מתחוור לו, בשיחה עם אביו, שכדי לא ללכת לאיבוד עליו לשאת את כל המפה. באנלוגיה שאני עושה לטיפול, כמטפלים עלינו לשאת את כל המפה של הילד ולא להסתפק רק בחתיכה שהוא גזר לו; והמפה הזאת כבדה, ספוגה בכאב, מקופלת, מקומטת, בלויה ומצריכה תהליך פתיחה ופיענוח.

עלינו לזכור שהמפה היא ניסיון למפות משהו שלא באמת ניתן למיפוי. כמטפלים עלינו לחיות את הפרדוקס הזה. המפה היא דרך סימבולית שמייצגת בשבילנו המטפלים את האופן שבו ההורה רושם את ילדו בעולמו הלא־מודע, ואנו יכולים לעשות בה שימוש כדי להבהיר מהו הרישום הלא מודע הזה. יתר על כן, עלינו לדעת שככל שהיחסים הטיפוליים הולכים ומתפתחים, המפה עשויה להשתנות. המפה היא לא תוצר מוגמר, לא בשביל המטופל ולא בשביל המטפל. יכולת ההשתנות של המפה משקפת את התנועתיות של הקשר בין הורה לילד, קשר שהוא מסע למידה מתמיד. ככל שהטיפול מתקדם, יש ביכולתנו להרחיב, להעשיר ולהעמיק את המפה. השרטוט שלה הוא דינמי, וכשהטיפול מסתיים המפה ממשיכה להדהד במטופלים שלנו, והם יכולים להמשיך לגדול איתה וגם לשנות אותה.

 

 

שבילים במפה
 

במפה הלא מודעת של ההורות משורטטים שבילים: יש המסומנים בקו רצוף, אחרים בקו מקווקוו ואחדים בקווים קטועים. קו רצוף מסמן מצב שבו ההורה מזהה את הרצף הקיים בין הילד שהוא היה ביחס להוריו לבין הילד שלו ביחס לעצמו. קו מקווקו מסמן מצב שבו ההורה חש לרגע את הסבל של ילדו מהדהד את הכאב שלו כילד, אולם ברגע הבא הרגש המכאיב מכוסה לגמרי וההורה אינו תופס איך הסבל של ילדו קשור אליו. קו קטוע מסמן מצב שבו להורה אין שום אפשרות רגשית ומחשבתית לגעת בכאב שלו עצמו כילד אל מול הוריו. מתוך המצב הזה הוא אינו יכול לראות את ההקשר הרגשי שהילד שלו גדל בו. גם אם ההורה אינו יכול לקשר בין הילד שבו לילד שלו - שכן הקשר נמצא במישור לא ידוע לו - עלינו כמטפלים לשאת את המשקל למענו, לכבד את כאביו ולנסות לתת למפה מרחב להיפרשׂ.

אדגים למה אני מתכוונת. קו רצוף מסמן כאמור מצב שבו ההורה רואה מה קרה ביחסים עם ההורים שלו ומבחין בדמיון ליחסיו עם ילדיו שלו, אבל הוא לא יודע איך לשנות את זה. לדוגמה איתמר, ילד בן שמונה, עמד לחגוג יום הולדת במסיבה שהוריו תכננו לערוך בביתם. איתמר אמר במפורש שהוא לא רוצה שילד מסוים, בן של חברים של ההורים שלו, ישתתף במסיבה. יומיים לפני המסיבה פגש אביו את חבריו עם ילדם ששאל "נכון שאני בא ליומולדת של איתמר?" האב הנבוך השיב: "נכון, בטח, תבואו." כשאיתמר ראה שאותו הילד הגיע למסיבה שלו, הוא התחיל להתפרע ולקלל כי לא רצה אותו שם. בטיפול סיפר לי אבא של איתמר שמצא את עצמו צועק על הילד שלו במהלך מסיבת יום ההולדת ומכריח אותו להתנהג יפה.

למעשה, אביו של איתמר נדרש להתמודד עם ילדו, תוך כדי מסיבה לכבודו, עם אותה המבוכה שממנה ניסה להימנע קודם לכן. באותו הקשר נזכר האב כיצד הוריו כפו עליו לשמור על אחיו הקטן בילדותו, דרישה שהיוותה בשבילו מאמץ גדול מדי. הוא סיפר שבעת משחק עם חברים, אחיו הקטן היה מביך אותו או מאלץ אותו להפסיק את המשחק, ועוד מצבים שהוא תפס כהשפלה. זאת דוגמה לקו רצוף, כיוון שהאב יכול לתפוס בקלות יחסית איך נוצרה לפניו סיטואציה שבה ההורה, המבוגר, כופה על הילד שלו משהו בניגוד לרצונו, כפי שהוריו כפו עליו. האב הנחית את האורח על איתמר ללא ידיעתו, ציפה שבנו יקבל דבר שהוא אמר במפורש שאינו רוצה, בדיוק באותה דרך שבה הוא הרגיש כילד שההורה שלו כפה עליו מצבים שבעיניו היו מביכים ולא נעימים וציפה שהוא יקבל אותם ללא התנגדות. והיו גם המצבים שבהם חש שהוריו מביישים אותו בפומבי. ברגע שהוא תפס, די במהירות, את הרצף - כיצד העמיד את ילדו במקום שבו הוא עמד מול הוריו שלו - הוא יכול לנוע מתוך הכאב ולראות שיש לו אופציה נוספת, והיא לקחת אחריות: להתנצל בפני איתמר על כך שלא שוחח עמו קודם, שלא הכין אותו לבואו של הילד של החבר ושהגיב בכוחנות כלפיו בזמן המסיבה. אופציה זו הייתה בלתי נגישה מבחינתו ברגע האמת, כשעמד מול הילד של החברים. באותה עת הוא לא מצא דרך אלטרנטיבית לא להזמין אותו, למשל לומר בפשטות ש"המסיבה היא רק לילדי הכיתה, ובהמשך נזמין את הילדים של החברים," או משהו דומה. המבוכה הגדולה סביב האפשרות לאכזב את הילד של החברים והקושי שלו לכבד את הבקשה של ילדו מנעו ממנו את האפשרות לא להזמין את הילד למסיבה, ולהתעלם מהאמת של הילד שלו.

הקו המקווקוו מסמן מצב שבו ההורה רוב הזמן לא מודע לרצף הקיים בין הילד שהוא היה ביחס להוריו לבין ילדו שלו ביחס אליו עצמו. השביל מכוסה, ומגיח רק לרגע. בטיפול יתאפשר לו להבחין ברצף ולהרגיש אותו, ובכך טמונה תחילתה של האפשרות לצאת ממנו. לדוגמה, דרך המסגרת החינוכית של ילדיה, הופנתה אליי אם ששני בניה תוארו כסובלים מהיעדר גבולות ומהיעדר משמעת: הם אינם נענים למה שנדרש מהם על־ידי המורים, ובבית לא מסדרים את החדר, לא רוחצים כלים ולא מכינים שיעורים בזמן, אלא רק מאוחר בלילה. במסגרת בית הספר הם שרויים באי שקט תמידי, קמים ויוצאים מהכיתה בלי רשות, מצפצפים על הסמכות. בראשית הדרך לא הבינה האם מדוע ילדיה מתנהגים כך, שכן היא בהחלט הגדירה את עצמה כאמא "טובה, שמאפשרת לילדים חופש". היא ציינה שמבחינתה זאת הדרך להעניק כבוד אמִתי לילדיה. בשיחות עם האם על אודות ילדותה, היא תיארה את עצמה כילדה שקטה וטובה, שהייתה עסוקה בלרַצות את הוריה הנוקשים. באופן מודע, היא ביקשה לגדל את ילדיה באופן שונה, שיהיו חופשיים, שיעשו מה שהם רוצים. מה שהיא לא ידעה שבכך היא הייתה שוב לילדה מרַצה וטובה, הפעם כלפי ילדיה, בעוד הילדים נעשים נוקשים בתביעותיהם כלפיה. בכך היא משחזרת עם ילדיה את אותו תפקיד שנטלה על עצמה ביחסיה עם הוריה.

הדוגמה שלפנינו מייצגת מפה לא מודעת שברובה בנויה מקווים מקווקווים. מצד אחד, האם יכלה לרגע לזהות איך היא מוותרת ומרַצה, ובכך מעודדת את ילדיה להתנהגות מופרעת, נוקשה וקיצונית. מצד שני, ברגעים אחרים אותה אם אינה מבינה, מתפלאת מדוע ילדיה מתנהגים בפראות ואינם שמחים בחופש שהיא מעניקה להם. בתהליך הפסיכותרפויטי היא הייתה מסוגלת לגשת בקלות לזיכרונות ילדותה ולדבר על נוקשותם של הוריה, אך היא לא יכלה לגעת בכאב שהסתתר מאחורי הוויתורים הגדולים שהיא עשתה בחייה. כתוצאה מכך, היא לא הייתה מסוגלת להתחבר לילדה שבתוכה, המוותרת ללא הרף. הכאב החי מניע אותה להמשיך להיות אותה ילדה מוותרת, הפעם לילדיה. השביל הזה במפה שלה מקווקוו: היא חשה הד של כאב ביחסים עם ילדיה, הדומה לכאב שהיא חשה מול הוריה. ההד הזה מוּכּר לה, אבל מכיוון שעוד אין רצף, הוא מופיע רק לפעמים, במקווקוו, והיא לא מסוגלת להעניק משמעות מלאה למה שקורה לה.

דוגמה אחרונה מתייחסת לקו הקטוע על המפה, המייצג חוסר אפשרות של ההורה להיות במגע עם עמדתו כילד. טיפלתי בילדה בת 13 שהגיעה לטיפול לאחר ניסיון אֹבדני בגלל שסבלה מעודף משקל. בתחילת המפגשים הטיפוליים תיארה אִמהּ שהיא אוכלת ללא הפסקה. הילדה מצידה סיפרה שאִמהּ מכריחה אותה לסיים את כל האוכל ולהשאיר צלחת נקייה לגמרי, ואילו האם התעקשה שהיא אינה כופה עליה לאכול, שהיא משיגה כסף וקונה לבד במכולת ופותחת את המקרר בכל שעות היממה. רק לאחר כמעט שנתיים של עבודה משותפת יכלה האם לומר את המשפט הכואב: "השמנים שרדו את מחנה ההשמדה," וגם שיש אצלה בדירה מחסן אוכל שיכול להאכיל משפחות רבות, ושאכן אמת היא שהילדה שלה, כדבריה: "חייבת לאכול לי." היא, כילדה להורים שניצלו ממחנות ההשמדה, הייתה חייבת לאכול גם כשממש לא רצתה. היא סיפרה שגם היא סבלה מעודף משקל בילדותה כששני הוריה, ניצולי מחנה ההשמדה, הכריחו אותה לאכול. הם כמעט מתו מרעב, ומבחינתם אוכל היה ביטוי לאהבה ולדאגה. הקו הקטוע בא לידי ביטוי במקרה זה בכך שבמשך שנתיים האם התייחסה למצוקתה של בִּתה, ולאופן שבו היא נוהגת כלפיה, כאל שתי אמִתות נפרדות לחלוטין וביטלה כל אפשרות של חיבור ביניהן. נדרשה עבודה רבה כדי לרכך בה את האפשרות לגעת בכאב שלה כילדה. רק משעה שהאם תפסה את הציווי הלא מודע של הוריה, היא יכלה לנהל דיאלוג בתוכה אל מול דרישותיהם. היא הבינה, שבגלל הרעב שלהם במחנה, ההורים היו חייבים להאכיל אותה, מבלי לראות שהם בעצם פוגעים בה. היא הבינה שהיא בעצם ממיתה את הילדה שלה, מגדלת ילדה שלא מפסיקה לאכול, בדיוק כמו שהיא כילדה אכלה וסבלה מהשמנת־יתר. הקו במפה שלה היה קטוע כי במשך שנתיים לא הייתה מסוגלת להכיר באחריות שלה, להכיר בכך שהיא מעודדת ודוחפת אותה למעשה כל כך קיצוני כמו אֹבדנות. הילדה הייתה במלכוד. לא היה לה מוצא אחר: אם היא אוכלת, היא סובלת מאוד מדימוי עצמי נמוך, מדחייה בבית הספר, מתחושה שהאכילה היא בניגוד לרצונה; ואם היא לא אוכלת, היא מרגישה שלא יכולה לשאת זאת, אף שאינה מכירה בתביעה שלה מבִּתהּ לאכילה מופרזת. האם מחקה את הרצף בין ההתנהגות שלה לבין זו של הילדה. היה זה בלתי אפשרי מבחינתה להכיר ברצף כי היא גדלה עם החרדה והכאב של ההורים שלה. היה עליה כמעט להימחק רגשית כדי לשאת את האוכל שהגיע בדרך הזאת מהם. מה שהיא לא תפסה הוא האופן שבו היא מוחקת את הקיום של הילדה שלה ומוחקת את עצמה. לשם מה אנחנו בונים את הסטרוקטורה הזאת המכונה 'מפה לא מודעת'? מה אנחנו כהורים וכמטפלים נוכל להרוויח במיקום הקווים ובתיאורם - מקווקווים, רציפים ומקוטעים? על אילו שבילים מדובר - ראשיים, צדדיים, אוטוסטרדה? אני מקווה להשיב על השאלות הללו, במענה שעובר כחוט השני לאורך הספר. המקרים האחרונים הובאו להדגמת העיקרון של ציור הקווים במפה, כדי שנוכל להשתמש בה כמערכת חשיבה על ההורות. אך לא נשכח שבמציאות של ההורה, הן בחדר הטיפולים והן בחייו מחוצה לו, ה"קו" לרוב מפותל, מורכב, מכיל סתירות בתוכו, ואנו המטפלים נדרשים להתבונן בו, לזהות אותו ולהדהד אותו. אביא דוגמאות למקרים כאלה בהמשך הספר.

על פי ניסיוני, אני מאמינה שלהורה יש אפשרות להתחבר מחדש לאהבתו שלו לילדו, ממקום שהוא באמת רואה את הילד שלו ואוהב אותו משום שהוא הילד שלו, בלי המטען המסורבל של המפה. בתחילת הטיפול המטען של המפה כבד, כי עדיין לא פירשנו אותה. זה לאו דווקא תלוי בתוכנה של המפה. עצם המאמץ לסגור את רחשי העבר ולא לתת להם לפרוץ החוצה, מכביד באופן שאינו מאפשר תנועה חופשית בין ההורה לילד שלו. 

אנחנו כמטפלים נושאים את המשקל הכבד של החיבורים המקווקווים, המקוטעים, הבלתי רציפים, או הרציפים בחלקם, של ההורה, עם חוויות הילדות שלו המשתחזרות ביחסיו עם הילד שלו. לשאת את המשקל של המפה פירושו לעבוד עם מודעות לכך שההורה מעורר בנו התנגדות, ולא להגיב אליו מתוכה. יש קושי של ממש לשאת כאב של ילד שבטיפולנו ולחוש שההורה הוא שחקן ראשי בכאבו, בלי שהדבר יעורר בנו התנגדות, ומכאן הצורך לפרושׂ את המפה על כל הסימנים הטמונים בחובה. 

 

 

כוחו של הלא־מודע
 

אפשר לומר שפרויד גילה לתרבות המערב את 'הלא־מודע'. התרומה המכוננת הזאת חשפה ממד חדש באנושיות ואִפשרה להעניק הסבר לתופעות נפשיות וגופניות שלא נמצא להן הסבר רציונלי, התנהגויות של בני אדם שהשורשים הנפשיים שלהם חבויים ונסתרים מעיניהם. אין בכוונתי להתיימר להציג כאן את מלוא היקפו של הגילוי הזה, את מה שקדם לו ואת פיתוחיו על־ידי ממשיכיו של פרויד. ברצוני רק לציין קווים מהותיים מבחינתי הנוגעים לכוחו של הלא־מודע. למרות שהלא־מודע אינו מאפשר התבוננות ישירה בו, וגם לא ידוע אם והיכן הוא שוכן במוח, הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שהלא־מודע קיים. לא פעם אנחנו מתקשים להאמין באפקטים שלו או בעצם קיומו, אך הוא נוכח בהוויה שלנו ומנחה את העשייה הטיפולית בכל רגע ורגע.

מאז שנתקל פרויד בכך שהדברים האישיים והאינטימיים ביותר לאדם, בגופו ובנפשו וביחסיו עם אחרים, אינם מודעים לו, לאורך עבודתו הוא שב וניסח את הלא־מודע בכל פעם מחדש: הוא חילק אותו לאזורים שונים בתוך הנפש, למד את הדינמיקה שלו עם החלקים המודעים של האדם, התעכב על האופן שבו הלא־מודע נוצר בשנים המוקדמות של החיים ועל הדרך שבה הוא מתבטא במציאות היומיומית של האדם, וביתר שאת במסגרת המפגש הטיפולי, בטרנספרנס.

במובן עמוק, הלא־מודע הוא כמו החיים: איך נגדיר אותם בלי לצמצם אותם? ובכל זאת, במילים ספורות, אציין נקודה רלוונטית בשבילי בגילוי של פרויד ובהגדרת הלא־מודע אצלו. על פי פרויד, התכנים הלא מודעים מורכבים מדחפים וממשאלות ילדות, שעקב אי ההלימה שלהם עם המציאות החברתית מופעל עליהם מנגנון הדחקה. עם זאת, הם ממשיכים לפעול את פעולתם, לוחצים ומנסים לעלות אל המודע, אולם מאחר שהביטוי והסיפוק שלהם כרוכים באיום, הם יכולים להיכנס למערך של המודע רק בצורת פשרה, אחרי שעברו את העיוותים של הצנזור. הכוונה היא שהם לא עוברים למודע כמות שהם באופן ישיר, אלא עוברים תהליכים נפשיים מורכבים, ומגיעים למודעות במגוון רחב של תחפושות. פרויד התמקד באופן שבו המנגנונים האלה באים לידי ביטוי לעיני המטפל במפגש הטיפולי.

נעזרתי בחשיבה הפרוידיאנית בעבודתי הטיפולית, וניסיתי לנסח כלי עזר לעבודה מורכבת עם המנגנונים הלא מודעים של הורים וילדים. לאותו כלי עזר קראתי "המפה הלא מודעת של ההורות". הנחת המוצא שלי כשאני פוגשת הורים היא קיומו של ידע שאינו ידוע להם, ידע רלוונטי לעמדה ההורית שלהם ולבעיה שעמה הם מגיעים אליי. יתר על כן, מתוך ההקשבה שלי כמטפלת להורים ניתן לחלץ את הידע הזה, שנוכח בדיבור שלהם. מה לא ידוע להורה? ההיסטוריה האישית שלו עצמו שבה רשומים המאוויים והתשוקות שלו. במילים אחרות, הילד שבתוכו - הכאבים שהחביא בגופו, התקוות שהסתיר בלִבו, התמונות שחרוטות בו ועולות לעיניו, השתיקות שמצלצלות באוזניו, המילים שבהן תיארו אותו בילדותו, והאופן שבו הוא דמיין כיצד הוריו תופסים אותו. בבגרותנו אנחנו לא זוכרים את כל רישומי הילדות, אבל אנחנו ממשיכים לחיות אותם כאמת פנימית שלנו, כילד שבתוכנו. לרוב הם מודחקים ונשארים מחוץ למודע, שכן הם ספוגים בכאב רב, ולכן נדרשת לחשיפתם עבודה של היזכרות ושל עיבוד.

במפגש הטיפולי נזמין אפוא את ההורה להכיר ולהתיידד עם מה שלא מומש בילדותו, עם מה שנרשם אצלו כחסר, עם המטענים שהתגלגלו אליו מדורות קודמים. התהליך של הטיפול פותח דלתות אל אותו זיכרון, אל אותם רישומים. מנגנונים נפשיים מורכבים כיסו אותם בתחפושות סימפטומטיות, בעיוותים, בהדחקות, ואנו מניחים שהם באים לידי ביטוי בצורות כאלה ואחרות ביחסיו עם ילדו. דרך בניית המפה הלא מודעת ננסה להחיות את הדיאלוג עם הילד הפנימי של ההורה, אשר מניע את הדרך שבה הוא קושר את ילדו אליו. גילויים אלה אמנם טומנים בחובם כאב רב, אך ניסיוני מלמד אותי שההורה נוכח לדעת שדווקא אלה הם שמעניקים לו כלים להיטיב עם עצמו ועם ילדו.

 

 

ביטוייו של הלא־מודע בחיי היומיום של הורים
 

אני מציעה שנתבונן יחד בהתנהגויות יומיומיות - סצנות קטנות וטריוויאליות שמתרחשות בכל בית, בכל משפחה — כבביטוי ללא־מודע של ההורה, כפי שעל פי פרויד החלומות ופליטות הפה מהווים את דרך המלך אל הלא־מודע. אני מזמינה אותנו לבחון אם אנחנו יכולים לגלות נדבכים עמוקים יותר, נסתרים מן העין, שקיימים שם. מה שמעניין אותי ביחסים של הורים וילדים הוא ההתנהגויות והרגשות שחוזרים שוב ושוב ושאין להם הסבר - לדוגמה, התסכול, הכעס, האכזבה או תחושת חוסר האונים של ההורה מול הילד שלו.

בזירות אחרות בחייו, כמו בעבודה, ההורה עשוי להרגיש קומפטנטי, מצליח, כמי שיש לו שפה ומילים להתמודד, כמי שלא כל כך בקלות יוצא מדעתו, אבל ביומיום שלו כהורה היציאה הזאת מן הדעת היא קונקרטית, וממשית. אִמהות ואבות כועסים על ילדיהם על דברים מזעריים וחסרי חשיבות לכאורה; אך כשהם בתוך ההתרחשות הדרמטית, הם אינם מסוגלים להשתלט על הזעם והתסכול מכך שהילד אינו ממלא אחר ציפיותיהם, ציפיות שאינם תמיד מודעים להם. ילד זורק פסולת ברחוב בלי לאסוף, דורש ממתק לפני ארוחה, לא רוצה ללכת לישון, קופץ על המיטה, משחק במשהו שאסרו עליו לגעת בו מתוך החפצים של המבוגרים, פותח מגֵרות, מדבר בקול רם או מבקש "תקני לי" בקניון. ההורה יוצא מדעתו, צורח עליו, "למה אתה זורק לי אשפה על הרצפה!" ומעניש אותו מייד בעונש לא קשור למעשה - "אתה לא תראה טלוויזיה." כבר שמעתי סיפור של הורה, שברגע של זעם אסף את כל הבגדים שהיו מפוזרים על הרצפה וזרק אותם דרך החלון. במקרים קיצוניים היציאה מהדעת מגיעה עד כדי אלימות כלפי הילדים.

אני רוצה להתעכב על ההבדל בין סמכות לבין דרישה לציות, שכן לעתים קרובות השיח הרווח סביב גיבוש הסמכות ההורית מתמקד למעשה בדרישה לציות. האם הדרישה לציות לסמכות אבסולוטית אינה אלא סיפוק ה"אגו" של ההורה, יותר מאשר טובתו של הילד? רבים רוצים להשיב את הגלגל לאחור, לימים שבהם ילדים "כיבדו" את הוריהם וצייתו להם. יכול להיות שהדורות הקודמים נראו יותר סמכותיים. אבל האם באמת הייתה להם סמכות, או שרק הטילו על ילדיהם מורא? האם ילדיהם באמת כיבדו אותם? לתפיסתי הורה משיג את רחישת הכבוד של ילדו כאשר הילד רואה עקביות וקוהרנטיות בין התנהגותו של ההורה לבין דרישותיו. עקביות כזאת מאפשרת לילד לסמוך על ההורה שלו. יש קשר בין המילים "לסמוך" ו"סמכות", ומכאן שילד שסומך על ההורה שלו, חש גם את סמכותו ומכבד אותה. הציות איננו העיקר, או הביטוי החיצוני, של סמכות.

הילד הוא בן אדם חושב ומבין, והוא מסוגל להבחין, באופן מודע או לא מודע, במצבים שבהם ההורה לוקה בנקודות עיוורון. כשההורה עיוור להתנהגותו, הילד לא יכול לכבד אותו. למשל, במצב שההורה מספק את הילד הפנימי שבו ודורש בלי הרף מילדו "כבוד" באופן מופרז, אינפנטילי וכוחני, הילד לא ישיב לו כבוד באמת. באופן דומה, אפשר לחשוב על הורה שנותן ומפנק יותר מדי, ולבסוף מרגיש כמו משרת שלא שׂם גבולות. הורה כזה עשוי במוקדם או במאוחר להאשים את ילדו בכך שהוא מתייחס אליו כאל משרת, אף על פי שהוא יצר את הדינמיקה הזאת ביניהם. אותו הורה צריך להסתכל פנימה ולשאול את עצמו מה גורם לו להיעתר לתביעות של ילדו, ומול איזו דמות ילדית בתוכו הוא נאבק מבפנים. ככל שהוא רוצה שילדו יפצה על החסכים והפצעים שלו, כן מתערערת סמכותו מולו. גם במקרה כזה, הדרישה של ההורה מהילד לכבוד מוחצן לא תמלא את הצורך של הילד לכבד את הוריו ולחוש את סמכותם בחייו. כיוון שההורות רצופה נקודות עיוורון, בניית הסמכות ובניית האפשרות של הילד לסמוך על ההורה שלו מתרחשות בהדרגה, בתהליך חי, כל עוד ההורה מוכן להיפתח למחשבה שיש אצלו נקודות עיוורון שאינו מודע להן.

חישבו על סיטואציה שכיחה מאוד: בסוּפֶּר או בקניון, הילד מתחנן שיקנו לו סוכרייה או צעצוע, ולבסוף ההורה קונה לילד סוכרייה לאחר שהילד מנדנד "תקנה לי, תקנה לי". הילד תובע שההורה יקנה לו "משהו", הוא מנסה להכניע את ההורה שימלא את רצונו. בדרך כלל ההורה יוצא מסיטואציה כזאת מובס וכנוע; יש גם פעמים שהוא לא קונה, ואז הילד יוצא מובס וכנוע. אין מוצא אחר: משעה ששפת המאבק השתלטה, אחד מהפרטנרים מוכרח לצאת עם ההרגשה הזאת.

כשהורה הולך לקניון עם ילדו, הוא מעמיד את הילד מול סביבה צרכנית שמפתה אותו, מוצפת ממתקים וגירויים. מבחינת המציאות של הילד, הוא רוצה את מה שטעים לו ומה שנעים לו למשחק. המאבק נוצר בלית ברֵרה מתוך קונפליקט לא מודע של ההורה - הוא גם רוצה לקנות לו וגם לא רוצה לקנות לו. הוא רוצה לספק את הילד הפנימי שבו שסוחב את החסכים מהוריו, ומצד אחר לא רוצה להזיק לילדו עם אוכל לא בריא או פינוק־יתר. וכמו שאסביר בהמשך, כשהמאבק הזה אינו מודע, הוא מיתרגם לאבדן שליטה, אבדן סמכות מול הילד, גם במקרים שקיימת לכאורה סמכות בדמות ציות.

ההורים הם תמיד אלה שמוסרים את המציאות לילדם. אך לעתים ההורה נאבק במציאות: להיאבק במציאות פירושו לסחוב את הילד הארכאי שההורה היה בעבר ולשאוף להיענות למאוויים של אותו ילד, גם אם המציאות לא מאפשרת זאת וגם אם הדבר לא מתאים לילד שלו. אני מבקשת להדגיש על המאבק המתחולל קודם כול במישור הלא־מודע בנפשו של ההורה. מה שמערער לעומק את הסמכות של ההורה, היא העובדה שהוא עצמו, בתוך תוכו, מצוי במבוכה מול שיח נוקשה של קולות שונים בלא־מודע שלו.

לדוגמה, בבתים רבים הורים מוצאים שקשה להעיר את הילדים בבוקר לגן, לדרבן אותם להכין שיעורי בית ובאופן כללי לגרום להם להתמודד עם סדר יום ועם מטלות מחייבות. רבים מההורים מרגישים שהם רוצים לחסוך לילדים את החיכוך עם החיים, עם העולם, להשהות אותו עבור ילדיהם ובכך להאריך את תקופת התום של הילדות. המקום שבו עלול להתפתח קונפליקט לא מודע סביב המצבים האלה הוא, למשל, כשההורה חווה בילדותו קושי גדול, אבדן או אסון, צורך להתבגר בטרם עת, וכעת תביעות היומיום מילדיו נראות לו אכזריות וקשות הרבה יותר מכפי שהן. אותו הורה עשוי לוותר שוב ושוב לילדו, למנוע ממנו להתמודד עם אתגרים, כשלמעשה הוא מפצה את הילד שבו על האבדן שחווה, ולא את הילד שלו שזקוק לאותם אתגרים והתמודדויות על מנת להתפתח.

התחושה השכיחה שהורה חש היא, שהוריו שלו לא ראו אותו ושהוא השתעבד לרצונותיהם. בקליניקה אנחנו פוגשים שוב ושוב את אותן טענות ש"ההורים לא היו רגישים לצרכים שלי." זה יכול להתבטא באינספור ואריאציות הנרשמות כל אחת ככאב סובייקטיבי אצל ההורה. אלה המקומות שבהם הוא או היא חוזרים ויוצאים מאיזון, לא כאירוע חד פעמי, אלא תמיד מול אותו כאב, מול מה שמגרה את הפצע הייחודי. הילד מגיב למאבק שנוצר בנפשו של ההורה, ועל כן הוא לא מסוגל לסמוך עליו. "אז מה לעשות עכשיו? מה להגיד לו?" שואלים אותי הורים. אין תשובה נכונה ולא נכונה כאן, כי אין בכוחה של התשובה לפתור, להורה את המאבק הפנימי הלא־מודע שבתוכו: שהוא רוצה ובו־זמנית לא רוצה להיעתר לילד. במילים אחרות, באופן לא מודע הוא נשאב להיעתר לילד ולמלא את כל רצונותיו, כי הוריו שלו לא נעתרו לכל רצונותיו שלו.

בהורה נוצר פיצול בין המבוגר שמטפל בילד שלו, דואג לצרכיו בצורה מתוכננת ואחראית וחושב על טובתו, לבין ההבלחות האלה של הילד הפנימי ששוכן בתוכו בלא־מודע, שדורש מהילד שלו לממש בשבילו משהו שנרשם אצלו כחסך, כרצון שלא מומש, ככאב. הפיצול הזה מתרחש בתוך ההורה. הילד לומד הרבה מהרגעים האלה, מהסדקים, לומד מה משמעותי וחשוב להורה. ככל שהפיצול יותר גדול, כך גדולה יותר התביעה מהילד. מתוך הפיצול קשה להורה לראות את הדברים המספקים שהוא כן קיבל מהוריו, לראות אותם בתור מבוגרים אחראים שטיפלו בו ונדרשו לאזן גם הם בין תביעות שונות, חלקן לא מודעות, בנפשם.

זהו קונפליקט בין החלק הבוגר בהורה, הרוצה להגביל את הילד שלו, לחנך אותו, להכניס אותו בשערי הסדר החברתי ולהקנות לו ערכים של טוב ורע, לבין חלק נסתר ממנו, רב־עֹצמה ותשוקתי, שארית מהילד שהוא עצמו היה. בהשפעת הקונפליקט הזה מוצא את עצמו ההורה חסר אונים מול הילד. אף על פי שנראה כי הילד יוזם מאבק בהורה, למעשה הוא חש בחוסר האונים הזה של ההורה ו"נסחף" לתוך המאבק. אפשר להעלות על הדעת כל מיני רישומים במפה הלא מודעת של ההורה לאותו מאבק היסטורי. למשל, כשהיה ילד הוריו אף פעם לא קנו לו, ואז הוא הרגיש מובס וכנוע. הוא כאב את העובדה שלילדים אחרים תמיד היה קלמר חדש, ואילו הוא אף פעם לא הביא משהו חדש לבית הספר. או לחלופין, כילד היה עליו להיאבק עם הוריו על כל דבר שהוא קיבל, אבל גם כשקיבל בסופו של דבר את המבוקש, הוא לא יכול להימלט מן האשמה שהוא הכניע את הוריו. כשההורה "נכנע" לדרישות של הילד, הוא בעצם מספק את הילד שהוא היה. אלה אינן אלא אופציות אפשריות לפיענוח המפה הלא מודעת, אך ישנן, כמובן, אינסוף אפשרויות לאמת הסובייקטיבית של כל הורה.

ניתן אפוא לומר שההורה יוצר מאבק לא מודע עם הילד; לא הילד יוצר אותו. הילד מוכנס אליו. באמירה זאת אני קוראת תיגר על הזווית הפרוידיאנית הקלאסית, הגורסת שהילד יוצר את המאבק עם הדמויות ההוריות שלו. פרויד ורבים מתלמידיו ניסחו את המאבק במסגרת של 'תסביך אדיפוס', בו הדרמה מתחוללת בנפשו של הילד סביב המשאלה ליחסים קרובים עם האם וסילוקו של האב. אני לא טוענת שילדים הם מלאכים פסיביים, אולם האחריות לכך שהשיח עם הילד לא יהיה שיח של מאבק נתונה בידי ההורים.

כשההורה יוצר באופן לא מודע שיח של מאבק, הוא יוצר בהכרח שתי פוזיציות - "מורד" או "נכנע". על הילד להיכנע להורה, או שההורה נכנע לקפריזות של הילד, למרד שלו. זאת השפה של המאבק. לקנות את הממתק, או לא. לקום בבוקר, או לא. לשחק בטלפון, או לא. כדי ליצור שיח משוחרר ממאבק, על ההורה לנהל דיאלוג בתוך עצמו - מה הוא רוצה לקנות ומה לא, מה נכון עכשיו לו ולילד - ובדרך לקניון לשתף את הילד במה שיהיה שם. כך עשוי ההורה למנוע מהילד לדרוש בתובענות "תקנה לי, תקנה לי." הילד מבקש בטבעיות כי הוא רוצה, מתוך הסקרנות שלו, והוא לא יודע וגם לא מסוגל לתפוס עדיין את מחיר הדברים. הוא לא מסוגל לתפוס את ההשלכות של הסירוב לצחצח שיניים או לאכול ארוחת ערב. הורה שלומד להתהלך בנינוחות ובתחושת מוּכּרוּת בשבילים השונים של המפה הלא מודעת שלו, יודע להרגיע את ילדו, בטון שלו, במוסיקה של המילים, בחיבוק שלו, להסביר לילד שזאת המציאות. במצב הזה גם ההורה לא נאבק במציאות - יש פיתויים וגירויים, יש מה שאפשרי ולא אפשרי.

אין בכוונתי לשפוט הורים או להביא לכך שירגישו אשמים על כך שיצאו מדעתם. אשמה היא תחושה כמעט בלתי נמנעת שמלווה את ההורה ביומיום שלו, כל עת שהוא מרגיש שהוא פוגע בילד שלו. ההורה מנסה להתנתק מן האשמה כי בשבילו היא בלתי נסבלת, היא מחזקת את הקונפליקט הלא־מודע. בעבודה עם הורים אני מזמינה אותם לקחת אחריות מלאה ולהיפרד מרגשות האשמה. ההורה הוא המבוגר, ואם הוא לא יכול למצוא דרך לצאת מהמאבק, אז הילד לכוד בתוכו. הילד לא יכול להמציא שפה שהיא לא מאבק, אם ההורה לא מציע אותה. עליו להסכים לברר מיהו הנמען למאבק הזה - האם על המאבק להתנהל מול ילדו, או האם מדובר על מאבק היסטורי אל מול הוריו שהוא נושא על גבו.