המדונה במעיל פרווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המדונה במעיל פרווה
הוספה למועדפים

המדונה במעיל פרווה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יונתן עלון
  • הוצאה: גמא
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 2022 עמ' מודפסים

נושאים

תקציר

סופר‭ ‬מבריק‭ ‬ואיש‭ ‬רוח‭ ‬דגול, ‬המחזיק‭ ‬בדעות‭ ‬קומוניסטיות, ‬נרצח‭ ‬בעודו‭ ‬מנסה‭ ‬להבריח‭ ‬את‭ ‬גבולות‭ ‬ארצו‭ ‬המתנכלת‭ ‬לו. ‬לאחר‭ ‬מותו‭,‬ דמותו‭ ‬הופכת‭ ‬לנערצת‭ ‬וכתביו‭ ‬נלמדים‭ ‬בבתי‭ ‬הספר. ‬זהו‭ ‬סיפורו‭ ‬של‭ ‬סבהטין‭ ‬עלי‭ (‬1948-1907‭) ‬שנרצח‭ ‬בגבול‭ ‬טורקיה‭-‬בולגריה‭ ‬עקב‭ ‬ביקורתו‭ ‬על‭ ‬השלטון‭ ‬הטורקי. ‬עלי‭ ‬פרסם‭ ‬בחייו‭ ‬שירים, ‬סיפורים‭ ‬קצרים‭ ‬ורומנים, ‬ואף‭ ‬נאזים‭ ‬חיכמת‭ ‬היה‭ ‬ממעריציו‭.‬
בשנת‭ ‬1942‭ ‬מפרסם‭ ‬עלי‭ ‬את‭ ‬אחד‭ ‬מסיפורי‭ ‬האהבה‭ ‬היפים‭ ‬ביותר‭ ‬שנכתבו‭ ‬מעולם, ‬סיפור‭ ‬אהבה‭ ‬מצמית‭ ‬בין‭ ‬גבר‭ ‬תורכי‭ ‬צעיר‭ ‬לבחורה‭ ‬יהודיה. ‬מקום‭ ‬ההתרחשות: ‬ברלין. ‬הסיפור‭ ‬הסוער‭ ‬עטוף‭ ‬בסיפור‭ ‬מסגרת‭ ‬יפיפה‭ ‬ומרתק‭ ‬אף‭ ‬הוא. ‬זהו‭ ‬ספר‭ ‬שאי‭ ‬אפשר‭ ‬להניח‭ ‬מן‭ ‬היד, ‬ודמויותיו‭ ‬הייחודיות‭ ‬נשארות‭ ‬חקוקות‭ ‬בליבנו‭.‬

פרק ראשון

 

מכל האנשים שפגשתי בדרך מקרה בימי חיי לא היה אחד שהותיר בי רושם עז יותר. חודשים כבר חלפו, אך עדיין ראיף אפנדי פוקד את מחשבותי. כשאני יושב כאן לבד יכול אני לראות את פניו הכֵּנות, מבטו מרוחק, כשהוא בכל־זאת מוכן לקדם בחיוך את כל מי שנקרֶה בדרכו. ועדיין הוא בקושי נחשב אדם יוצא מגדר הרגיל. למעשה, הוא היה רגיל למדי, ללא מאפיינים ייחודיים — לא שונה מאותם מאות בני־אדם אחרים שעוברים על פנינו במשך יום רגיל, ושאיננו מבחינים בהם.

אכן, לא היה כל פרט בחייו, הפומביים או הפרטיים, שיכול היה לעורר סקרנות. הוא היה, בסופו של דבר, סוג כזה של בני אדם שגורמים לנו לחשוב לעצמנו, "למען מה הם חיים? מה הם מוצאים בחייהם? מכוחו של איזה הִגיון הם ממשיכים לנשום? איזו תפישת־עולם מניעה אותם בתעייתם על פני כדור הארץ?" אבל שאלותינו יהיו לריק אם לא נתבונן מעבר לפני השטח — אם נתעלם מן העובדה שמתחת לכל מעטֶה מסתתרת ממלכה נוספת, שבה נפש כלואה חגה בודדה במעגלים.

קל יותר, אולי, להתעלם מאדם שפניו אינם מרמזים על חיי־נפש פנימיים. וכמה חבל שכך: די בקורטוב של סקרנות כדי להיתקל באוצרות מוכמנים, לחלוטין בלתי־צפויים. עם כל זאת, אך לעיתים נדירות מחפשים אנו את מה שאיננו מצפים לגלות. שלח גיבור־חיל למאורתו של דרקון, ומשימתו ברורה. אבל, גיבור מֵרָמָה אחרת הוא זה שיכול לאזור אומץ כדי לרדת לבאֵר עלומה. לבטח לא זה מה שקרה לי: ללא־עוררין, היכרותי עם ראיף אפנדי באה אך ורק באקראי, חד וחלק.

לאחר שאיבדתי את משרתי הצנועה בבנק — עדיין אינני יודע מדוע, הם טענו שהסיבה היא חיסכון בהוצאות, אלא שבתוך פחות משבוע הם קיבלו לעבודה מישהו אחר — ביליתי זמן רב בחיפוש עבודה באנקרה. חסכונותי הזעומים עזרו לי לצלוח את הקיץ, אך ככל שהתקרב והלך החורף התחוור לי שהימים שבהם אוכל לישון על ספה אצל חברים יבואו במהרה לקיצם. לא יכולתי אפילו לחדש את כרטיס המנוי לאוכל במסעדה, שתוקפו עמד לפוג בתוך שבוע. תקוותי הלכה והתפוגגה יחד עם כל תשובה שלילית לבקשה שהגשתי להתקבל לעבודה, אף שידעתי מראש שהסיכוי היה אפסי.

מנותק מן החברים שלי, עברתי מחנות לחנות בחיפוש עבודה בתפקיד של זבן; מתוך ייאוש, לאחר כל דחייה, הייתי מבלה מחצית מן הלילה בשיטוט ברחובות. מדי פעם החברים שלי היו מזמינים אותי לארוחת ערב, אבל אף בעודי מסב לשולחן, ונהנה מן המאכלים והמשקאות, הערפל במוחי סירב להתפוגג. וזה היה הדבר המוזר ביותר: ככל שמצבי הורע, וככל שהביטחון שלי לשרוד מיום אחד למשנהו פחת, כך גדלה הבושה שחשתי, וכך התגבר בי אי־רצון לבקש עזרה. הייתי רואה ברחוב ידיד — ידיד שבעבר היה שׂש להציע לי מקומות שבהם אוכל לבקש מישרה — וממהר לעבור על פניו, בראש מורכן. אף כלפי ידידים שבעבר הייתי מבקש מהם מזון, או בשמחה לווה מהם כספים, התנהגותי השתנתה. כששאלו כיצד אני מסתדר — הייתי מחייך חיוך נבוך ועונה "לא רע ... פה ושם אני מוצא מדי פעם עבודות זמניות." בכך, הייתי נפרד מהם לשלום. ככל שגדל הצורך שלי בידידַי — כך התגבר רצוני דווקא לנוס מהם.

באחד הערבים טיילתי לאיטי לאורכו של רחוב שקט בין התחנה המרכזית ואולם התערוכות, נושם לעומק את יופיָָָָָָם של ימי הסתיו באנקרה, בתקווה שהם יעודדו את רוחי. השמש שהשתקפה מחלונות בית־העם סימנה על השיש הלבן של הבניין הזה נקודות שצבען כצבע דם; מעל לשתילי האורן הצעירים ועצי השיטה התרומם ענן עשן שיכול היה גם להיות עמוד של קיטור או אבק, בעוד שקבוצה של פועלים כפופים, בבגדי עבודה מטונפים, חוזרים מאתר בנייה כלשהו, התקדמה בדממה על הכביש המצולק... וכל דבר בתפאורה הזאת נראה מרוצה בתפקידו. הכל טוב בעולם הזה. כל דבר מצא את מקומו הראוי. כבר לא היה דבר, חשבתי, שאוכל לעשות.

בדיוק אז מכונית חלפה על פני. כשהעפתי מבט בנהג, חשבתי שזיהיתי אותו. המכונית נעצרה לאחר כמה מטרים, והדלת נפתחה לרווחה. רכון דרך החלון היה חברי לכיתה מימים ימימה, חַמדי, כשהוא קורא בשמי.

התקרבתי לעברו.

"לאן אתה הולך?" הוא שאל.

"לשום מקום. אני רק מטייל בחוץ."

"היכנס פנימה. בוא נלך אלי הביתה."

בלא להמתין לתשובה, הנחה אותי אל המושב שלידו. במהלך הנסיעה הוא סיפר לי שהוא בדרך חזרה הביתה מסיור במפעלים אחדים השייכים לחברה שבה הוא מועסק עתה. "שלחתי מברק הביתה כדי להודיע להם מתי אני צפוי להגיע. לכן הם יכינו לי את המקום. אחרת, לא הייתי מעז להזמין אותך!"

צחקתי.

פעם היינו חמדי ואנוכי מתראים הרבה זה עם זה, אבל מאז שאיבדתי את מישרתי לא ראיתי אותו כלל. ידעתי שהוא התפרנס יפה כעוזר מנהל בחברה שסחרה במכונות, שגם עסקה בענייני ייעור וכריתת עצים. ובדיוק לכן לא השתדלתי לפגוש אותו לאחר שאיבדתי את מישרתי: חששתי שמא יחשוב שבאתי אליו לבקש הלוואה, ולא מישרה.

"האם אתה עדיין בבנק?" הוא שאל.

"לא," אמרתי, "עזבתי."

הוא נראה מופתע. "אז היכן אתה עובד עכשיו?"

באי־רצון, אמרתי, "אני מובטל!"

הוא סב לסקור אותי, שׂם לב למצב הבגדים שלי, ואז, כאילו לתת לי להבין שאין הוא מתחרט על כך שהזמין אותי לביתו, חייך ונתן לי טפיחה ידידותית על הגב. "אל תדאג, אנו נדון בכך הלילה ונמצא איזה פתרון!"

הוא נראה כה בטוח, כה שבע־רצון מעצמו. ככלות הכל, הוא יכול עתה להתענג על המותרות שבמתן עזרה לחבריו. קנאתי בו כל כך!

הבית היה קטן אך מקסים, אשתו לא היתה כל־כך מושכת, אך היתה חביבה. ללא כל מבוכה הם התנשקו. ואז חמדי נטש אותי והלך להתרחץ.

הוא לא הציג אותי לאשתו, ולכן נעמדתי שם בחדר האורחים, כשאינני בטוח מה לעשות. בינתיים, אשתו השתהתה בפתח הדלת, בוחנת אותי בחשאי. היא נראתה מהורהרת. לבטח תהתה האם עליה להזמין אותי לשבת. משנמלכה בדעתה, סבה והלכה לה.

תהיתי ביני לבין עצמי למה זה חמדי נטש אותי תלוי ועומד כך, מכיוון שתמיד ידעתי שהוא קפדן בעניינים כגון אלה — ואם בכלל, אזי קפדן מדי — בהיותו מאמין שתשומת לב היא רכיב הכרחי להצלחה. זאת היתה, ככל הנראה, מוזרוּת התוקפת את אלה שעלו למעמד רם של חשיבות — בכוונת־מכַוון לא להיות קשובים לחברים ותיקים (שהצלחתם פחותה). לדבר בנימה אבהית, משפילה, אל חברים שתמיד פנית אליהם במידה של רשמיות, להרגיש את הזכות לקטוע את שיחתם באיזו שאלה חסרת־משמעות, כמעט תמיד בחיוך דק של חמלה... נתקלתי בכל־כך הרבה בני־אדם כאלה בימים האחרונים עד שאף לא העליתי בדעתי לכעוס על חמדי. כל שרציתי היה להיפטר מן המצב הטורדני הזה.

אבל בדיוק באותו רגע כפרייָה אחת קשישה, צעיף לראשה, חגורה בסינר לבן, גרביים משומשות מאוד לרגליה, נכנסה בצעדים חרישיים, נושאת קפה. התיישבתי על אחת הכורסאות — בכחול כהה, רקומה חוטי־כסף — והבטתי סביבי. על הקיר היו תמונות של קרובי־משפחה וכוכבי קולנוע; על מדף־הספרים, שלבטח היה של הרעיה, היו פזורים כמה רומנים זולים וכתבי־עת של אופנה. מתחת לשולחן צדדי נערמו אלבומים אחדים, שנדמה כי אורחים רבים דפדפו בהם. משלא ידעתי מה לעשות, נטלתי לידי אחד מהם, אך עוד לפני שיכולתי לפתוח אותו חמדי הופיע בדלת. הוא סרק את שערותיו הרטובות ביד אחת בעודו רוכס את חולצתו ביד האחרת.

"נו, אז עכשיו," אמר. "עדכן אותי."

"אין מה לומר, באמת, מעבר למה שכבר סיפרתי לך."

הוא נראה שבע־רצון שנתקל בי. אולי מכיוון שניתנה לו הזדמנות להראות לי עד כמה הוא התקדם, או אולי, מכיוון שכאשר הוא הביט בי, שמח שהוא לא היה במצבי. כאשר המזל איננו מאיר פנים לאלה שפעם צעדו לצדנו, אנו חשים הקלה, כמעט מאמינים אנו שניצלנו, וכאשר אנו משכנעים את עצמנו שהם סובלים במקומנו, מתעוררות בנו תחושות כלפי המסכנים הללו. אנו נעשים רחמנים. זאת לערך היתה נימת דיבורו של חמדי כאשר הוא שאל, "האם אתה עדיין כותב?"

"לעיתים... קצת שירה, סיפורים אחדים..."

"אבל אמור לי, יש בכלל רווח בדברים כאלה?"

שוב צחקתי. לכך הוא אמר, "באמת עליך לחדול, ידידי!" והמשיך להרצות לי על הדרך כיצד, אם רצוני להצליח, עלי להתחיל להיות מעשי, ועד כמה עיסוקים ריקים מתוכן, כגון ספרוּת אינם יכולים אלא להזיק לאחר גמר הלימודים בבית הספר. הוא דיבר אלי כאילו הייתי ילד, בלא להעלות על דעתו שאולי יש לי מה לומר בתגובה, ולא נרתע מלהבהיר שההצלחה העניקה לו את האומץ. כל אותה עת רק ישבתי, נחבא מאחורי חיוך שהייתי בטוח שייראה טיפשי ורק ישמש להאדרת הביטחון העצמי שלו.

"בוא לפגוש אותי מחר בבוקר!" הוא אמר עתה. "נראה אם נוכל למצוא משהו עבורך. יש לך שכל טוב מתחת לקודקוד הזה שלך. תמיד היית די עצל, גם, אך אין זה חשוב. ניסיון הוא המורה הטוב ביותר!... אם־כן אל תשכח. הקדם לבוא לשם."

נדמה שהוא שכח שהוא בעצמו היה אחד הילדים העצלנים בבית הספר. או, לחילופין, הוא נטל לעצמו חירויות, ביודעו שאינני מתכוון לקרוא עליו תיגר.

כשרצה לקום מכיסאו, קפצתי והושטתי לו את ידי. "ברשותך," אמרתי.

"למה כל כך מוקדם, ידידי? אה, נו בסדר, אתה מיטיב לדעת ממני."

רק אז נזכרתי שהוא הרי הזמין אותי לארוחת ערב. אבל כנראה שזה פרח מזכרונו כליל. התחלתי ללכת לכיוון הדלת. כשלקחתי את כובעי, אמרתי, "אנא מסור את הערכתי לאשתך!"

"אה, אמסור, אמסור. ואתה אל תשכח לבוא לראותני מחר! בינתיים אל תהיה מדוכדך!" הוא אמר, וטפח על גבי.

כשיצאתי מן הבית, באמת כבר ירדה מאוד החשכה. פנסי הרחוב דלקו. נשמתי נשימה עמוקה. היה אבק באוויר, אך באשר לי, הרגשתי נקי ושלֵיו להפליא. בדרך הביתה צעדתי לאיטי.

מאוחר בבוקר למחרת הלכתי למשרדו של חמדי — אף שכבר כאשר יצאתי מביתו בערב הקודם לא התכוונתי לעשות זאת. ככלות הכל, ההצעה שלו לא היתה רצינית. כל מי שפניתי אליו לעזרה שילח אותי באותן מילים נדושות: "נראה מה נוכל למצוא, נראה מה נוכל לעשות." בכל־זאת הלכתי. לא היתה זאת כל־כך התקווה שהניעה אותי כמו הצורך למצוא את עצמי מבוייש. במידת־מה אמרתי לעצמי, "ישבת שם אמש בשקט ונתת לו לשחק את תפקיד הפטרון, הלא־כן? נו, אז הנה אתה הולך לעבור את זה עד הסוף המר, כי לזה אתה ראוי."

השוער הוביל אותי תחילה לחדר־המתנה קטן. כאשר ליוו אותי למשרד של חמדי, יכולתי לחוש את אותו חיוך טיפשי על פני, וכעסתי על עצמי אפילו יותר.

חמדי היה עסוק בערמה של ניירות על שולחנו, כשפקידים אצים פנימה והחוצה ממשרדו. כאשר הוא מראה בהינד־ראש לכיוון של איזה כיסא, וללא אומץ מִצִִִִִדי לגשת וללחוץ את ידו, הלכתי להתיישב. הביטחון העצמי שלי צנח לנקודת שפל כזאת שנעשיתי מסוחרר כאילו הוא מנהל אמיתי, המראה לי את מקומי, ובו בזמן קיבלתי את היחס הזה כאילו הוא באמת טבעי. איזו תהום נפערה בין בן־כיתתי לשעבר לביני מן הרגע שהזמין אותי להיכנס למכוניתו לפני קצת יותר משתים־עשרה שעות! כמה תפלים הם היו, אותם משחקים ששיחקנו בשמה של ידידות; האם תמרונים מלאכותיים וריקים כאלה קרובים אפילו כהוא־זה לדבר האמיתי?

לא אני ולא חמדי השתנינו מאז אמש. נותרנו כפי שהיינו. אבל לאחר שגילינו דברים אחדים זה על זה, הרשינו לפרטים פעוטים לשלח אותנו לנתיבים מתפצלים. הדבר המוזר ביותר היה ששנינו קיבלנו בהסכמה את השינוי הזה ביחסים בינינו, ואף קיבלנו אותו כטבעי. לא כעסתי, לא עליו ולא על עצמי. כל שרציתי היה לא להימצא כאן.

"מצאתי לך משרה!" הוא הכריז. כשהביט בי ישירות, באותן עיניים אמיצות וכנות שלו, הוא הוסיף, "כלומר, מצאתי משרה. היא לא תהיה מאוד מפרכת. אתה תנהל מעקב אחר העסקים שלנו עם בנקים שונים, ובעיקר הבנק שלנו... אתה תשמש כמעין פקיד־קישור, לתיאום עסקי החברה עם בנקים... וכאשר לא יהיה לך משהו אחר לעשות תוכל לדאוג לעסקיך... כתוב כמה שירים שתרצה... דיברתי עם המנהל ונוכל להעסיק אותך... אלא שכרגע לא נוכל להציע לך הרבה: ארבעים או חמישים לירות. נגדיל את משכורתך מאוחר יותר, כמובן. אז בוא נתחיל! ממתינה לנו הצלחה!"

בלא לטרוח לקום, הוא הושיט לי את ידו. התקרבתי אליו והודיתי לו. על הבעת פניו ראיתי עד כמה לחלוטין היה מרוצה שהוא במקום שבו הוא נותן עזרה לי. חשבתי אז שהוא בכלל לא היה חבר גרוע, למעשה — הוא רק שיחק תפקיד בהתאם למעמדו, וייתכן שזה היה אפילו באמת הכרחי.

אבל, היה איזה רגע לאחר שיצאתי ממשרדו שבו הרגשתי פיתוי לא קל לנטוש מיד את המקום הזה, במקום להמשיך אל החדר שהוא ציין. אך לבסוף דשדשתי לאורך המסדרון, בראש מורכן, ושאלתי את השרת הראשון שראיתי האם יוכל להראות לי את הדרך למשרדו של המתרגם ראיף אפנדי. הוא נפנף לעבר איזו דלת והמשיך בדרכו. שוב, נעמדתי. מדוע לא יכולתי לעזוב וזהו? האם אינני מסוגל לוותר על משכורת של ארבעים לירות? או אולי חששתי שאיחשב כאילו אני מעליב את חמדי? לא! הייתי מובטל מזה כמה חודשים. אעזוב את המקום ללא תוחלת, ללא רעיון לאן ללכת... וללא כל טיפת אומץ. אלה היו המחשבות שהשאירו אותי במסדרון האפל, ממתין לשרת שיראה לי את הדרך.

לבסוף הצצתי באקראי מבעד לאחת הדלתות וראיתי את ראיף אפנדי בפנים. לא ראיתיו מעולם קודם לכן. אף־על־פי־כן, כשראיתי את האדם הזה רכון מעל שולחנו ידעתי שזה חייב להיות הוא. לאחר מכן, תהיתי כיצד הגעתי אל המסקנה הזאת. חמדי כבר אמר אז, "סידרתי שיהיה לך שולחן בחדרו של המתרגם לגרמנית שלנו, ראיף אפנדי. הוא אדם פשוט, וגם שקט מאוד. כלל וכלל לא מזיק." בתקופה שבה כולם החלו לפנות לאחר בתואר מר או גברת, הוא עדיין היה ידוע כראיף אפנדי. זאת היתה, אולי, הדמות שהעלה בדמיוני התיאור הזה שלחשה לי שהאיש אפור־השיער הזה, שזיפי שיער מעטרים את פניו, ומרכיב משקפיים במסגרת שריון צב, חייב להיות הוא. נכנסתי פנימה.

הוא הרים את ראשו להביט בי בעיניים חולמניות, ואז אמרתי, "אתה בוודאי ראיף אפנדי."

לרגע אחד הוא סקר אותי. ואז, בלחש ובקול כמעט מבוהל, הוא אמר, "כן. ואתה בוודאי הפקיד החדש. הם בדיוק נכנסו עתה להתקין את השולחן שלך. ברוך הבא! אנא היכנס!"

הלכתי להתיישב ליד השולחן שלי. בחנתי את המשטח השרוט, שכתמי דיו דהויים עליו. מה שהשתוקקתי לעשות, כפי שנהוג כאשר יושבים בסמוך לאדם זר, היה לתהות על קנקנו, ולקבל את ההתרשמות הראשונה שלי במבטים חטופים — מוטעית כמובן. אבל לו, כפי שראיתי, לא היתה כל תשוקה כזאת; הוא רק רכן מעל העבודה שלו, והמשיך כאילו לא הייתי שם כלל.

כך נמשך הדבר עד הצהריים. עתה כבר בָהיתי בו בגלוי, וללא כל מורא. שערו היה קצוץ קצר, והחל להיות דליל בקודקוד. העור שבין צווארו לבין אוזניו הקטנות היה קמוט. כשביצע את מלאכת התרגום שלו אצבעות ידיו הארוכות, הדקות, נעו ממסמך למסמך ללא כל סימן לחוסר־סבלנות. מדי פעם הרים את עיניו, כאילו חיפש את המילה המתאימה, וכאשר עינינו נפגשו — הוא שלח לעברי משהו בדומה לחיוך. אף שכאשר מביטים בו מן הצד או מלמעלה הוא נראה כאדם זקן, היתה לו חזות כובשת ותמימות ילדית, כשחייך. שפמו הבלונדי הקצוץ רק העצים את הרושם הזה.

בדרכי ללכת לאכול, ראיתיו מושך מגירה מן השולחן ומוציא מיכל אוכל ופרוסת לחם עטופה בנייר. "בתיאבון," אמרתי, ויצאתי מן החדר.

גם לאחר ימים ארוכים שישבנו לא רחוק זה מזה באותו חדר, עדיין לא ממש דיברנו. עתה כבר היכרתי די טוב כמה מן הפקידים ממחלקות אחרות כדי להילוות אליהם בערבים לאיזה בית קפה למשחק שש־בש. מהם למדתי שראיף אפנדי היה אחד הפקידים הוותיקים ביותר בחברה. עוד לפני שהחברה נוסדה הוא עבד כמתרגם בבנק שעמו החברה עובדת עכשיו. אף אחד לא זכר מתי הוא החל לעבוד שם. סיפרו שהוא אמור לפרנס את משפחתו הענפה, וכי משכורתו מספיקה בקושי לכיסוי ההוצאות שלו. כששאלתי מדוע החברה לא העלתה את משכורתו, אף שהיה כה ותיק, ועוד בחברה שבזבזה כסף על ימין ועל שמאל, הפקידים הצעירים צחקו. "זה כי הוא נרפֶּה! אנחנו אפילו איננו בטוחים עד כמה הוא טוב בשפות!"

*המשך העלילה בספר המלא*

עוד על הספר

  • תרגום: יונתן עלון
  • הוצאה: גמא
  • תאריך הוצאה: יוני 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 2022 עמ' מודפסים

נושאים

המדונה במעיל פרווה סבהטין עלי

 

מכל האנשים שפגשתי בדרך מקרה בימי חיי לא היה אחד שהותיר בי רושם עז יותר. חודשים כבר חלפו, אך עדיין ראיף אפנדי פוקד את מחשבותי. כשאני יושב כאן לבד יכול אני לראות את פניו הכֵּנות, מבטו מרוחק, כשהוא בכל־זאת מוכן לקדם בחיוך את כל מי שנקרֶה בדרכו. ועדיין הוא בקושי נחשב אדם יוצא מגדר הרגיל. למעשה, הוא היה רגיל למדי, ללא מאפיינים ייחודיים — לא שונה מאותם מאות בני־אדם אחרים שעוברים על פנינו במשך יום רגיל, ושאיננו מבחינים בהם.

אכן, לא היה כל פרט בחייו, הפומביים או הפרטיים, שיכול היה לעורר סקרנות. הוא היה, בסופו של דבר, סוג כזה של בני אדם שגורמים לנו לחשוב לעצמנו, "למען מה הם חיים? מה הם מוצאים בחייהם? מכוחו של איזה הִגיון הם ממשיכים לנשום? איזו תפישת־עולם מניעה אותם בתעייתם על פני כדור הארץ?" אבל שאלותינו יהיו לריק אם לא נתבונן מעבר לפני השטח — אם נתעלם מן העובדה שמתחת לכל מעטֶה מסתתרת ממלכה נוספת, שבה נפש כלואה חגה בודדה במעגלים.

קל יותר, אולי, להתעלם מאדם שפניו אינם מרמזים על חיי־נפש פנימיים. וכמה חבל שכך: די בקורטוב של סקרנות כדי להיתקל באוצרות מוכמנים, לחלוטין בלתי־צפויים. עם כל זאת, אך לעיתים נדירות מחפשים אנו את מה שאיננו מצפים לגלות. שלח גיבור־חיל למאורתו של דרקון, ומשימתו ברורה. אבל, גיבור מֵרָמָה אחרת הוא זה שיכול לאזור אומץ כדי לרדת לבאֵר עלומה. לבטח לא זה מה שקרה לי: ללא־עוררין, היכרותי עם ראיף אפנדי באה אך ורק באקראי, חד וחלק.

לאחר שאיבדתי את משרתי הצנועה בבנק — עדיין אינני יודע מדוע, הם טענו שהסיבה היא חיסכון בהוצאות, אלא שבתוך פחות משבוע הם קיבלו לעבודה מישהו אחר — ביליתי זמן רב בחיפוש עבודה באנקרה. חסכונותי הזעומים עזרו לי לצלוח את הקיץ, אך ככל שהתקרב והלך החורף התחוור לי שהימים שבהם אוכל לישון על ספה אצל חברים יבואו במהרה לקיצם. לא יכולתי אפילו לחדש את כרטיס המנוי לאוכל במסעדה, שתוקפו עמד לפוג בתוך שבוע. תקוותי הלכה והתפוגגה יחד עם כל תשובה שלילית לבקשה שהגשתי להתקבל לעבודה, אף שידעתי מראש שהסיכוי היה אפסי.

מנותק מן החברים שלי, עברתי מחנות לחנות בחיפוש עבודה בתפקיד של זבן; מתוך ייאוש, לאחר כל דחייה, הייתי מבלה מחצית מן הלילה בשיטוט ברחובות. מדי פעם החברים שלי היו מזמינים אותי לארוחת ערב, אבל אף בעודי מסב לשולחן, ונהנה מן המאכלים והמשקאות, הערפל במוחי סירב להתפוגג. וזה היה הדבר המוזר ביותר: ככל שמצבי הורע, וככל שהביטחון שלי לשרוד מיום אחד למשנהו פחת, כך גדלה הבושה שחשתי, וכך התגבר בי אי־רצון לבקש עזרה. הייתי רואה ברחוב ידיד — ידיד שבעבר היה שׂש להציע לי מקומות שבהם אוכל לבקש מישרה — וממהר לעבור על פניו, בראש מורכן. אף כלפי ידידים שבעבר הייתי מבקש מהם מזון, או בשמחה לווה מהם כספים, התנהגותי השתנתה. כששאלו כיצד אני מסתדר — הייתי מחייך חיוך נבוך ועונה "לא רע ... פה ושם אני מוצא מדי פעם עבודות זמניות." בכך, הייתי נפרד מהם לשלום. ככל שגדל הצורך שלי בידידַי — כך התגבר רצוני דווקא לנוס מהם.

באחד הערבים טיילתי לאיטי לאורכו של רחוב שקט בין התחנה המרכזית ואולם התערוכות, נושם לעומק את יופיָָָָָָם של ימי הסתיו באנקרה, בתקווה שהם יעודדו את רוחי. השמש שהשתקפה מחלונות בית־העם סימנה על השיש הלבן של הבניין הזה נקודות שצבען כצבע דם; מעל לשתילי האורן הצעירים ועצי השיטה התרומם ענן עשן שיכול היה גם להיות עמוד של קיטור או אבק, בעוד שקבוצה של פועלים כפופים, בבגדי עבודה מטונפים, חוזרים מאתר בנייה כלשהו, התקדמה בדממה על הכביש המצולק... וכל דבר בתפאורה הזאת נראה מרוצה בתפקידו. הכל טוב בעולם הזה. כל דבר מצא את מקומו הראוי. כבר לא היה דבר, חשבתי, שאוכל לעשות.

בדיוק אז מכונית חלפה על פני. כשהעפתי מבט בנהג, חשבתי שזיהיתי אותו. המכונית נעצרה לאחר כמה מטרים, והדלת נפתחה לרווחה. רכון דרך החלון היה חברי לכיתה מימים ימימה, חַמדי, כשהוא קורא בשמי.

התקרבתי לעברו.

"לאן אתה הולך?" הוא שאל.

"לשום מקום. אני רק מטייל בחוץ."

"היכנס פנימה. בוא נלך אלי הביתה."

בלא להמתין לתשובה, הנחה אותי אל המושב שלידו. במהלך הנסיעה הוא סיפר לי שהוא בדרך חזרה הביתה מסיור במפעלים אחדים השייכים לחברה שבה הוא מועסק עתה. "שלחתי מברק הביתה כדי להודיע להם מתי אני צפוי להגיע. לכן הם יכינו לי את המקום. אחרת, לא הייתי מעז להזמין אותך!"

צחקתי.

פעם היינו חמדי ואנוכי מתראים הרבה זה עם זה, אבל מאז שאיבדתי את מישרתי לא ראיתי אותו כלל. ידעתי שהוא התפרנס יפה כעוזר מנהל בחברה שסחרה במכונות, שגם עסקה בענייני ייעור וכריתת עצים. ובדיוק לכן לא השתדלתי לפגוש אותו לאחר שאיבדתי את מישרתי: חששתי שמא יחשוב שבאתי אליו לבקש הלוואה, ולא מישרה.

"האם אתה עדיין בבנק?" הוא שאל.

"לא," אמרתי, "עזבתי."

הוא נראה מופתע. "אז היכן אתה עובד עכשיו?"

באי־רצון, אמרתי, "אני מובטל!"

הוא סב לסקור אותי, שׂם לב למצב הבגדים שלי, ואז, כאילו לתת לי להבין שאין הוא מתחרט על כך שהזמין אותי לביתו, חייך ונתן לי טפיחה ידידותית על הגב. "אל תדאג, אנו נדון בכך הלילה ונמצא איזה פתרון!"

הוא נראה כה בטוח, כה שבע־רצון מעצמו. ככלות הכל, הוא יכול עתה להתענג על המותרות שבמתן עזרה לחבריו. קנאתי בו כל כך!

הבית היה קטן אך מקסים, אשתו לא היתה כל־כך מושכת, אך היתה חביבה. ללא כל מבוכה הם התנשקו. ואז חמדי נטש אותי והלך להתרחץ.

הוא לא הציג אותי לאשתו, ולכן נעמדתי שם בחדר האורחים, כשאינני בטוח מה לעשות. בינתיים, אשתו השתהתה בפתח הדלת, בוחנת אותי בחשאי. היא נראתה מהורהרת. לבטח תהתה האם עליה להזמין אותי לשבת. משנמלכה בדעתה, סבה והלכה לה.

תהיתי ביני לבין עצמי למה זה חמדי נטש אותי תלוי ועומד כך, מכיוון שתמיד ידעתי שהוא קפדן בעניינים כגון אלה — ואם בכלל, אזי קפדן מדי — בהיותו מאמין שתשומת לב היא רכיב הכרחי להצלחה. זאת היתה, ככל הנראה, מוזרוּת התוקפת את אלה שעלו למעמד רם של חשיבות — בכוונת־מכַוון לא להיות קשובים לחברים ותיקים (שהצלחתם פחותה). לדבר בנימה אבהית, משפילה, אל חברים שתמיד פנית אליהם במידה של רשמיות, להרגיש את הזכות לקטוע את שיחתם באיזו שאלה חסרת־משמעות, כמעט תמיד בחיוך דק של חמלה... נתקלתי בכל־כך הרבה בני־אדם כאלה בימים האחרונים עד שאף לא העליתי בדעתי לכעוס על חמדי. כל שרציתי היה להיפטר מן המצב הטורדני הזה.

אבל בדיוק באותו רגע כפרייָה אחת קשישה, צעיף לראשה, חגורה בסינר לבן, גרביים משומשות מאוד לרגליה, נכנסה בצעדים חרישיים, נושאת קפה. התיישבתי על אחת הכורסאות — בכחול כהה, רקומה חוטי־כסף — והבטתי סביבי. על הקיר היו תמונות של קרובי־משפחה וכוכבי קולנוע; על מדף־הספרים, שלבטח היה של הרעיה, היו פזורים כמה רומנים זולים וכתבי־עת של אופנה. מתחת לשולחן צדדי נערמו אלבומים אחדים, שנדמה כי אורחים רבים דפדפו בהם. משלא ידעתי מה לעשות, נטלתי לידי אחד מהם, אך עוד לפני שיכולתי לפתוח אותו חמדי הופיע בדלת. הוא סרק את שערותיו הרטובות ביד אחת בעודו רוכס את חולצתו ביד האחרת.

"נו, אז עכשיו," אמר. "עדכן אותי."

"אין מה לומר, באמת, מעבר למה שכבר סיפרתי לך."

הוא נראה שבע־רצון שנתקל בי. אולי מכיוון שניתנה לו הזדמנות להראות לי עד כמה הוא התקדם, או אולי, מכיוון שכאשר הוא הביט בי, שמח שהוא לא היה במצבי. כאשר המזל איננו מאיר פנים לאלה שפעם צעדו לצדנו, אנו חשים הקלה, כמעט מאמינים אנו שניצלנו, וכאשר אנו משכנעים את עצמנו שהם סובלים במקומנו, מתעוררות בנו תחושות כלפי המסכנים הללו. אנו נעשים רחמנים. זאת לערך היתה נימת דיבורו של חמדי כאשר הוא שאל, "האם אתה עדיין כותב?"

"לעיתים... קצת שירה, סיפורים אחדים..."

"אבל אמור לי, יש בכלל רווח בדברים כאלה?"

שוב צחקתי. לכך הוא אמר, "באמת עליך לחדול, ידידי!" והמשיך להרצות לי על הדרך כיצד, אם רצוני להצליח, עלי להתחיל להיות מעשי, ועד כמה עיסוקים ריקים מתוכן, כגון ספרוּת אינם יכולים אלא להזיק לאחר גמר הלימודים בבית הספר. הוא דיבר אלי כאילו הייתי ילד, בלא להעלות על דעתו שאולי יש לי מה לומר בתגובה, ולא נרתע מלהבהיר שההצלחה העניקה לו את האומץ. כל אותה עת רק ישבתי, נחבא מאחורי חיוך שהייתי בטוח שייראה טיפשי ורק ישמש להאדרת הביטחון העצמי שלו.

"בוא לפגוש אותי מחר בבוקר!" הוא אמר עתה. "נראה אם נוכל למצוא משהו עבורך. יש לך שכל טוב מתחת לקודקוד הזה שלך. תמיד היית די עצל, גם, אך אין זה חשוב. ניסיון הוא המורה הטוב ביותר!... אם־כן אל תשכח. הקדם לבוא לשם."

נדמה שהוא שכח שהוא בעצמו היה אחד הילדים העצלנים בבית הספר. או, לחילופין, הוא נטל לעצמו חירויות, ביודעו שאינני מתכוון לקרוא עליו תיגר.

כשרצה לקום מכיסאו, קפצתי והושטתי לו את ידי. "ברשותך," אמרתי.

"למה כל כך מוקדם, ידידי? אה, נו בסדר, אתה מיטיב לדעת ממני."

רק אז נזכרתי שהוא הרי הזמין אותי לארוחת ערב. אבל כנראה שזה פרח מזכרונו כליל. התחלתי ללכת לכיוון הדלת. כשלקחתי את כובעי, אמרתי, "אנא מסור את הערכתי לאשתך!"

"אה, אמסור, אמסור. ואתה אל תשכח לבוא לראותני מחר! בינתיים אל תהיה מדוכדך!" הוא אמר, וטפח על גבי.

כשיצאתי מן הבית, באמת כבר ירדה מאוד החשכה. פנסי הרחוב דלקו. נשמתי נשימה עמוקה. היה אבק באוויר, אך באשר לי, הרגשתי נקי ושלֵיו להפליא. בדרך הביתה צעדתי לאיטי.

מאוחר בבוקר למחרת הלכתי למשרדו של חמדי — אף שכבר כאשר יצאתי מביתו בערב הקודם לא התכוונתי לעשות זאת. ככלות הכל, ההצעה שלו לא היתה רצינית. כל מי שפניתי אליו לעזרה שילח אותי באותן מילים נדושות: "נראה מה נוכל למצוא, נראה מה נוכל לעשות." בכל־זאת הלכתי. לא היתה זאת כל־כך התקווה שהניעה אותי כמו הצורך למצוא את עצמי מבוייש. במידת־מה אמרתי לעצמי, "ישבת שם אמש בשקט ונתת לו לשחק את תפקיד הפטרון, הלא־כן? נו, אז הנה אתה הולך לעבור את זה עד הסוף המר, כי לזה אתה ראוי."

השוער הוביל אותי תחילה לחדר־המתנה קטן. כאשר ליוו אותי למשרד של חמדי, יכולתי לחוש את אותו חיוך טיפשי על פני, וכעסתי על עצמי אפילו יותר.

חמדי היה עסוק בערמה של ניירות על שולחנו, כשפקידים אצים פנימה והחוצה ממשרדו. כאשר הוא מראה בהינד־ראש לכיוון של איזה כיסא, וללא אומץ מִצִִִִִדי לגשת וללחוץ את ידו, הלכתי להתיישב. הביטחון העצמי שלי צנח לנקודת שפל כזאת שנעשיתי מסוחרר כאילו הוא מנהל אמיתי, המראה לי את מקומי, ובו בזמן קיבלתי את היחס הזה כאילו הוא באמת טבעי. איזו תהום נפערה בין בן־כיתתי לשעבר לביני מן הרגע שהזמין אותי להיכנס למכוניתו לפני קצת יותר משתים־עשרה שעות! כמה תפלים הם היו, אותם משחקים ששיחקנו בשמה של ידידות; האם תמרונים מלאכותיים וריקים כאלה קרובים אפילו כהוא־זה לדבר האמיתי?

לא אני ולא חמדי השתנינו מאז אמש. נותרנו כפי שהיינו. אבל לאחר שגילינו דברים אחדים זה על זה, הרשינו לפרטים פעוטים לשלח אותנו לנתיבים מתפצלים. הדבר המוזר ביותר היה ששנינו קיבלנו בהסכמה את השינוי הזה ביחסים בינינו, ואף קיבלנו אותו כטבעי. לא כעסתי, לא עליו ולא על עצמי. כל שרציתי היה לא להימצא כאן.

"מצאתי לך משרה!" הוא הכריז. כשהביט בי ישירות, באותן עיניים אמיצות וכנות שלו, הוא הוסיף, "כלומר, מצאתי משרה. היא לא תהיה מאוד מפרכת. אתה תנהל מעקב אחר העסקים שלנו עם בנקים שונים, ובעיקר הבנק שלנו... אתה תשמש כמעין פקיד־קישור, לתיאום עסקי החברה עם בנקים... וכאשר לא יהיה לך משהו אחר לעשות תוכל לדאוג לעסקיך... כתוב כמה שירים שתרצה... דיברתי עם המנהל ונוכל להעסיק אותך... אלא שכרגע לא נוכל להציע לך הרבה: ארבעים או חמישים לירות. נגדיל את משכורתך מאוחר יותר, כמובן. אז בוא נתחיל! ממתינה לנו הצלחה!"

בלא לטרוח לקום, הוא הושיט לי את ידו. התקרבתי אליו והודיתי לו. על הבעת פניו ראיתי עד כמה לחלוטין היה מרוצה שהוא במקום שבו הוא נותן עזרה לי. חשבתי אז שהוא בכלל לא היה חבר גרוע, למעשה — הוא רק שיחק תפקיד בהתאם למעמדו, וייתכן שזה היה אפילו באמת הכרחי.

אבל, היה איזה רגע לאחר שיצאתי ממשרדו שבו הרגשתי פיתוי לא קל לנטוש מיד את המקום הזה, במקום להמשיך אל החדר שהוא ציין. אך לבסוף דשדשתי לאורך המסדרון, בראש מורכן, ושאלתי את השרת הראשון שראיתי האם יוכל להראות לי את הדרך למשרדו של המתרגם ראיף אפנדי. הוא נפנף לעבר איזו דלת והמשיך בדרכו. שוב, נעמדתי. מדוע לא יכולתי לעזוב וזהו? האם אינני מסוגל לוותר על משכורת של ארבעים לירות? או אולי חששתי שאיחשב כאילו אני מעליב את חמדי? לא! הייתי מובטל מזה כמה חודשים. אעזוב את המקום ללא תוחלת, ללא רעיון לאן ללכת... וללא כל טיפת אומץ. אלה היו המחשבות שהשאירו אותי במסדרון האפל, ממתין לשרת שיראה לי את הדרך.

לבסוף הצצתי באקראי מבעד לאחת הדלתות וראיתי את ראיף אפנדי בפנים. לא ראיתיו מעולם קודם לכן. אף־על־פי־כן, כשראיתי את האדם הזה רכון מעל שולחנו ידעתי שזה חייב להיות הוא. לאחר מכן, תהיתי כיצד הגעתי אל המסקנה הזאת. חמדי כבר אמר אז, "סידרתי שיהיה לך שולחן בחדרו של המתרגם לגרמנית שלנו, ראיף אפנדי. הוא אדם פשוט, וגם שקט מאוד. כלל וכלל לא מזיק." בתקופה שבה כולם החלו לפנות לאחר בתואר מר או גברת, הוא עדיין היה ידוע כראיף אפנדי. זאת היתה, אולי, הדמות שהעלה בדמיוני התיאור הזה שלחשה לי שהאיש אפור־השיער הזה, שזיפי שיער מעטרים את פניו, ומרכיב משקפיים במסגרת שריון צב, חייב להיות הוא. נכנסתי פנימה.

הוא הרים את ראשו להביט בי בעיניים חולמניות, ואז אמרתי, "אתה בוודאי ראיף אפנדי."

לרגע אחד הוא סקר אותי. ואז, בלחש ובקול כמעט מבוהל, הוא אמר, "כן. ואתה בוודאי הפקיד החדש. הם בדיוק נכנסו עתה להתקין את השולחן שלך. ברוך הבא! אנא היכנס!"

הלכתי להתיישב ליד השולחן שלי. בחנתי את המשטח השרוט, שכתמי דיו דהויים עליו. מה שהשתוקקתי לעשות, כפי שנהוג כאשר יושבים בסמוך לאדם זר, היה לתהות על קנקנו, ולקבל את ההתרשמות הראשונה שלי במבטים חטופים — מוטעית כמובן. אבל לו, כפי שראיתי, לא היתה כל תשוקה כזאת; הוא רק רכן מעל העבודה שלו, והמשיך כאילו לא הייתי שם כלל.

כך נמשך הדבר עד הצהריים. עתה כבר בָהיתי בו בגלוי, וללא כל מורא. שערו היה קצוץ קצר, והחל להיות דליל בקודקוד. העור שבין צווארו לבין אוזניו הקטנות היה קמוט. כשביצע את מלאכת התרגום שלו אצבעות ידיו הארוכות, הדקות, נעו ממסמך למסמך ללא כל סימן לחוסר־סבלנות. מדי פעם הרים את עיניו, כאילו חיפש את המילה המתאימה, וכאשר עינינו נפגשו — הוא שלח לעברי משהו בדומה לחיוך. אף שכאשר מביטים בו מן הצד או מלמעלה הוא נראה כאדם זקן, היתה לו חזות כובשת ותמימות ילדית, כשחייך. שפמו הבלונדי הקצוץ רק העצים את הרושם הזה.

בדרכי ללכת לאכול, ראיתיו מושך מגירה מן השולחן ומוציא מיכל אוכל ופרוסת לחם עטופה בנייר. "בתיאבון," אמרתי, ויצאתי מן החדר.

גם לאחר ימים ארוכים שישבנו לא רחוק זה מזה באותו חדר, עדיין לא ממש דיברנו. עתה כבר היכרתי די טוב כמה מן הפקידים ממחלקות אחרות כדי להילוות אליהם בערבים לאיזה בית קפה למשחק שש־בש. מהם למדתי שראיף אפנדי היה אחד הפקידים הוותיקים ביותר בחברה. עוד לפני שהחברה נוסדה הוא עבד כמתרגם בבנק שעמו החברה עובדת עכשיו. אף אחד לא זכר מתי הוא החל לעבוד שם. סיפרו שהוא אמור לפרנס את משפחתו הענפה, וכי משכורתו מספיקה בקושי לכיסוי ההוצאות שלו. כששאלתי מדוע החברה לא העלתה את משכורתו, אף שהיה כה ותיק, ועוד בחברה שבזבזה כסף על ימין ועל שמאל, הפקידים הצעירים צחקו. "זה כי הוא נרפֶּה! אנחנו אפילו איננו בטוחים עד כמה הוא טוב בשפות!"

*המשך העלילה בספר המלא*