אסונו הפרטי של מר סמי סעאדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אסונו הפרטי של מר סמי סעאדה
הוספה למועדפים

אסונו הפרטי של מר סמי סעאדה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אדם רז

אדם רז הוא היסטוריון שתחום מחקריו הוא היסטוריה פוליטית ורעיונית של המאות ה־19 וה־20. בהוצאת כרמל יצאו לאור ספריו: הרצל: מאבקיו מבית ומחוץ (2017, עם יגאל וגנר) וטבח כפר קאסם: ביוגרפיה פוליטית (2018). ספריו המאבק על הפצצה (2015) ומשטר היד הקשה (2019) הם חלק מטרילוגיה על ההיסטוריה הפוליטית של תכנית הגרעין הישראלית. רז משלים בימים אלו את ספרו על מחשבתו ופועלו של קרל מרקס. מאמרים רבים פרי עטו התפרסמו בכתבי־עת ובעיתונות בארץ ובעולם. רז הוא חוקר בעקבות: המכון לחקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני ועורך תלם: כתב עת לשמאל ישראלי מבית קרן ברל כצנלסון.

תקציר

סמי סעאדה, ערבי־נוצרי תושב חיפה, נותר בעיר לאחר כיבוש "חיפה הערבית" באפריל 1948 והמתין – לשווא – לחזרת בני משפחתו ששהו בלבנון בזמן המלחמה. מתוך כ־70 אלף תושביה הערבים של חיפה, נותרו בה לאחר המלחמה כ־3,000 איש שרוכזו באזור מגורים ייעודי. סעאדה נעקר מביתו והועבר לדירה ברחוב עבאס – הרחוב היחידי מחוץ לגטו שבו קובצו תושבי חיפה הפלסטינים. בעודו ממתין חודשים ארוכים לחזרתם של בני משפחתו הלכו והתרבו בעיר מעשי ביזה וגזל כלפי הרכוש שהותירו מאחוריהם תושבי חיפה הערבים, שעזבוה בעקבות המלחמה. לדירתו בת ארבעת החדרים של סעאדה פלשו חיילים יהודים ובני משפחותיהם – ולבסוף הוא הושלך על ידם לרחוב. באמצעות מחזה ושני פרקים היסטוריים, המבוססים על תיעוד שאותר בארכיונים שונים בארץ, מציג אסונו הפרטי של מר סמי סעאדה, מאבק קפקאי של אזרח לא רצוי נגד ריבון שנאלץ לקבל את נוכחותו.

פרק ראשון

פרולוג

הצופים נכנסים לאולם. כרטיסיהם בידיהם והם תרים אחר מקום מושבם המצוין בשטר הבעלות המקנה להם את הזכות להתרווח לשעה קלה על הכיסא המרופד. אולם, חזיז ורעם. ההפקה עשתה מניפולציה בסדר המושבים ולרבים מן הצופים סומן בכרטיס — בכוונת מכוון — אותו מספר מושב.

מובן שהדבר גורם למורת רוח. הרי, איזהו בר־דעת המוכן שיגזלו ממנו את המושב עליו שילם? למשך דקות אחדות כעס, זעם ומבוכה שולטים באולם, ולאחדים נדמה שהשניות הממאנות לחלוף הן נצח.

הצופים חושפים את כרטיסיהם אחד לשני כדי להוכיח את חזקתו של פלוני ואלמוני על מושב כזה או אחר. לא, חלילה, מדוע שפלוני יוותר? זהו המושב הנועד עבורו וכך אכן מודפס שחור על גבי לבן בכרטיס המוכיח את בעלותו הזמנית על המושב הספציפי מאוד בו יושב כעת גבר אחר. הוא לא מהסוג שמוותר בקלות, הוא לא אדם שייסוג ממאבק — בטח כשזוגתו לצידו — ויפנה מובס למושב בשורה רחוקה יותר. את שלו הוא דורש ואת שלו הוא יקבל. כך היה וכך יהיה. רבים, רבים וטובים ברחבי האולם חשים מרומים.

אין ספק שהקורא הנבון יסכים שנעשה כאן עוול. הרי, אורחי התיאטרון יצאו מביתם במיטב מחלצותיהם, רגועים ובוטחים בסדר ישיבתם העתידי באולם. מדוע שאזרחים שומרי חוק, בני תרבות ונימוסים, ירומו? מדוע שהם, אשר נתנו והקריבו כה רבות למען המדינה והחברה, יוותרו על שמגיע להם בזכות ולא בחסד? את הכרטיס רכשו בכסף שהרוויחו (חלקם) ביושר.

עננים מתקדרים באולם ואגלי זיעה מופיעים על פני המבקרים. קורא יקר, אל חשש! לא מדובר בסכינאים, ומלבד הרמת קול וצעקות — לכולם שלום. אבל, כיצד ניתן להתחיל בהצגה שלמענה התכנסו הבריות בהמולה כזו? רוב הצופים עומדים בין המעברים, והיכן, השם ישמור, הסדרן שישכין שלום באולם? איזו מועקה. טרגדיה בהתהוות. הצופים שלנו אינם רגילים שגוזלים מהם את רכושם (ועוד בתיאטרון!).

אולם, האם ישנה דרך טובה יותר לפתוח את המחזה שלנו? הרי, העובדות ידועות בוודאי לקהל המשכיל שהתכנס באולם: לטנגו דרושים תמיד שניים, ועל מנת שמישהו יתאים לקטגורית ה"מנושל", הכרחי שיהא מי שימלא את משבצת ה"מנשל". ההיסטוריה מלמדת שאין כל אפשרות אחרת.

אכן, זו הסיבה להתכנסותנו, עם אחד נושל והאחר נישל. והצופים משתייכים לצד שנישל ומנשל עדיין.

המבקרים בתיאטרון בעלי הדיפלומות יודעים זאת היטב. אולם, האם הם גם חשים זאת? הם יודעים שהמילה "גזל" גזורה מהשורש ג.ז.ל. אך כיצד חש הצד הנגזל? זאת, אני מבטיח, הם אינם יודעים כלל.

אז הנה, כך יחל המחזה שלנו: בתחושת גזל המנקרת בלבבות הצופים — החשים מחנק וכעס. אולם, היו כנים עם עצמכם: האם הם מוטרדים מרבבות על רבבות הפלסטינים שתחושות אלו מלוות אותם כל צעד ושעל?

ובכל זאת, עלינו להתרכז בעיקר: לא יעלה בידי השחקנים לשחק במהומה שכזאת ולו גם את אחרון התפקידים. עד לרגע זה משוכנעים הצופים שצוות ההפקה בתיאטרון הנכבד טעה ברישום הכרטיסים (והצופים, אין ספק שזאת יודע הקורא, אינם נמנים עם מי שמוכן לשלם עבור טעויות של אחרים). הם אינם מעלים בדעתם שההפקה יצרה את הכאוס בכוונת מכוון. אם תרצו זהו כאוס תיאטרלי במלוא הדרו וכל מטרתו אחת: להכשיר, ולו רק במעט, את לבבות הצופים להכיר באסונו הפרטי של מר סמי סעאדה.

בינתיים, לשם הרגעת הרוחות — שהרי איננו מנוולים — נכנסים לאולם שני "סדרנים" לבושים במדים וחבושים בכומתות ומתחילים להשליט "סדר".

הצופים מבינים עתה שנפלו קורבן לתרגיל לא מתוחכם במיוחד שהעלה המחבר בדמיונו. ומיד צצה השאלה: האם יוותרו על מקומם כפי שמצוין בכרטיס הקדוש שהם מחזיקים בידיהם? הוויתור על זכויות שמקנה משטר הרכוש הפרטי לבעלי אמצעים, אינו פשוט כלל.

ראוי שהבמאי יבחר סדרנים חסונים השולטים במלאכת השררה (המלצה להפקה: עדיף לשבץ שחקנים ששירתו בצבא בתפקידים שהקנו להם את הניסיון הנדרש למלאכה. כאלו ימצא הבמאי בשפע ברחבי ארץ הקודש ובמיוחד חיילים ששירתו במחסומים, בערים הכבושות וכדומה). הסדרנים יושיבו את הצופים על־פי רצונם. מבחינת המחבר, אין מניעה להפריד בין זוגות שבאו לצפות בהצגה יחד (כידוע, הופרדו זוגות רבים ובני משפחות בזמן המלחמה הגדולה ואחריה).

הבה נתקדם צעד נוסף, על מנת שנוכל להתחיל את ההצגה. הנה משפט שראוי שסדרן א' יאמר בטון המתבקש ובכל הכבוד והרצינות: "גבירתי, אדוני, אתם תעברו לשבת שם. מה שכתוב על הכרטיס שלכם, כלל אינו מעניין אותי. ואתה, אדוני [הוא פונה לאדון אחר] — אינך יכול לשבת כאן. מדוע? מכיוון שכך החלטתי".

משפט קשה! האם יאמר זאת הסדרן? בכל זאת, המחזאי לא יחייב את השחקנים לומר דווקא את המילים הללו, כיוון שבשלב הפרולוג יש לאלתר בהתאם לתגובות הקהל.

ושאלה חשובה לא פחות: האם הקהל ישתף פעולה? גם זה לא מעניין ממש את המחבר. אבל האם קיימת דרך טובה יותר לגרום לקבוצת אנשים שבאה לצפות במחזה בתיאטרון, להרגיש מהו ניצול וגזל? המחבר לא העלה בחכתו מתודה מוצלחת יותר.

ובכן, לאחר מספר דקות סוערות הקהל התיישב. וההצגה, אִל־חַמְדֻלִלַה, יכולה להתחיל.

הבה נכיר את סיפורו של מר סמי סעאדה שלכבודו התכנסנו. הבה נתוודע לתוכנו של הגזל ולקיומה של השררה.

אדם רז

אדם רז הוא היסטוריון שתחום מחקריו הוא היסטוריה פוליטית ורעיונית של המאות ה־19 וה־20. בהוצאת כרמל יצאו לאור ספריו: הרצל: מאבקיו מבית ומחוץ (2017, עם יגאל וגנר) וטבח כפר קאסם: ביוגרפיה פוליטית (2018). ספריו המאבק על הפצצה (2015) ומשטר היד הקשה (2019) הם חלק מטרילוגיה על ההיסטוריה הפוליטית של תכנית הגרעין הישראלית. רז משלים בימים אלו את ספרו על מחשבתו ופועלו של קרל מרקס. מאמרים רבים פרי עטו התפרסמו בכתבי־עת ובעיתונות בארץ ובעולם. רז הוא חוקר בעקבות: המכון לחקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני ועורך תלם: כתב עת לשמאל ישראלי מבית קרן ברל כצנלסון.

עוד על הספר

אסונו הפרטי של מר סמי סעאדה אדם רז

פרולוג

הצופים נכנסים לאולם. כרטיסיהם בידיהם והם תרים אחר מקום מושבם המצוין בשטר הבעלות המקנה להם את הזכות להתרווח לשעה קלה על הכיסא המרופד. אולם, חזיז ורעם. ההפקה עשתה מניפולציה בסדר המושבים ולרבים מן הצופים סומן בכרטיס — בכוונת מכוון — אותו מספר מושב.

מובן שהדבר גורם למורת רוח. הרי, איזהו בר־דעת המוכן שיגזלו ממנו את המושב עליו שילם? למשך דקות אחדות כעס, זעם ומבוכה שולטים באולם, ולאחדים נדמה שהשניות הממאנות לחלוף הן נצח.

הצופים חושפים את כרטיסיהם אחד לשני כדי להוכיח את חזקתו של פלוני ואלמוני על מושב כזה או אחר. לא, חלילה, מדוע שפלוני יוותר? זהו המושב הנועד עבורו וכך אכן מודפס שחור על גבי לבן בכרטיס המוכיח את בעלותו הזמנית על המושב הספציפי מאוד בו יושב כעת גבר אחר. הוא לא מהסוג שמוותר בקלות, הוא לא אדם שייסוג ממאבק — בטח כשזוגתו לצידו — ויפנה מובס למושב בשורה רחוקה יותר. את שלו הוא דורש ואת שלו הוא יקבל. כך היה וכך יהיה. רבים, רבים וטובים ברחבי האולם חשים מרומים.

אין ספק שהקורא הנבון יסכים שנעשה כאן עוול. הרי, אורחי התיאטרון יצאו מביתם במיטב מחלצותיהם, רגועים ובוטחים בסדר ישיבתם העתידי באולם. מדוע שאזרחים שומרי חוק, בני תרבות ונימוסים, ירומו? מדוע שהם, אשר נתנו והקריבו כה רבות למען המדינה והחברה, יוותרו על שמגיע להם בזכות ולא בחסד? את הכרטיס רכשו בכסף שהרוויחו (חלקם) ביושר.

עננים מתקדרים באולם ואגלי זיעה מופיעים על פני המבקרים. קורא יקר, אל חשש! לא מדובר בסכינאים, ומלבד הרמת קול וצעקות — לכולם שלום. אבל, כיצד ניתן להתחיל בהצגה שלמענה התכנסו הבריות בהמולה כזו? רוב הצופים עומדים בין המעברים, והיכן, השם ישמור, הסדרן שישכין שלום באולם? איזו מועקה. טרגדיה בהתהוות. הצופים שלנו אינם רגילים שגוזלים מהם את רכושם (ועוד בתיאטרון!).

אולם, האם ישנה דרך טובה יותר לפתוח את המחזה שלנו? הרי, העובדות ידועות בוודאי לקהל המשכיל שהתכנס באולם: לטנגו דרושים תמיד שניים, ועל מנת שמישהו יתאים לקטגורית ה"מנושל", הכרחי שיהא מי שימלא את משבצת ה"מנשל". ההיסטוריה מלמדת שאין כל אפשרות אחרת.

אכן, זו הסיבה להתכנסותנו, עם אחד נושל והאחר נישל. והצופים משתייכים לצד שנישל ומנשל עדיין.

המבקרים בתיאטרון בעלי הדיפלומות יודעים זאת היטב. אולם, האם הם גם חשים זאת? הם יודעים שהמילה "גזל" גזורה מהשורש ג.ז.ל. אך כיצד חש הצד הנגזל? זאת, אני מבטיח, הם אינם יודעים כלל.

אז הנה, כך יחל המחזה שלנו: בתחושת גזל המנקרת בלבבות הצופים — החשים מחנק וכעס. אולם, היו כנים עם עצמכם: האם הם מוטרדים מרבבות על רבבות הפלסטינים שתחושות אלו מלוות אותם כל צעד ושעל?

ובכל זאת, עלינו להתרכז בעיקר: לא יעלה בידי השחקנים לשחק במהומה שכזאת ולו גם את אחרון התפקידים. עד לרגע זה משוכנעים הצופים שצוות ההפקה בתיאטרון הנכבד טעה ברישום הכרטיסים (והצופים, אין ספק שזאת יודע הקורא, אינם נמנים עם מי שמוכן לשלם עבור טעויות של אחרים). הם אינם מעלים בדעתם שההפקה יצרה את הכאוס בכוונת מכוון. אם תרצו זהו כאוס תיאטרלי במלוא הדרו וכל מטרתו אחת: להכשיר, ולו רק במעט, את לבבות הצופים להכיר באסונו הפרטי של מר סמי סעאדה.

בינתיים, לשם הרגעת הרוחות — שהרי איננו מנוולים — נכנסים לאולם שני "סדרנים" לבושים במדים וחבושים בכומתות ומתחילים להשליט "סדר".

הצופים מבינים עתה שנפלו קורבן לתרגיל לא מתוחכם במיוחד שהעלה המחבר בדמיונו. ומיד צצה השאלה: האם יוותרו על מקומם כפי שמצוין בכרטיס הקדוש שהם מחזיקים בידיהם? הוויתור על זכויות שמקנה משטר הרכוש הפרטי לבעלי אמצעים, אינו פשוט כלל.

ראוי שהבמאי יבחר סדרנים חסונים השולטים במלאכת השררה (המלצה להפקה: עדיף לשבץ שחקנים ששירתו בצבא בתפקידים שהקנו להם את הניסיון הנדרש למלאכה. כאלו ימצא הבמאי בשפע ברחבי ארץ הקודש ובמיוחד חיילים ששירתו במחסומים, בערים הכבושות וכדומה). הסדרנים יושיבו את הצופים על־פי רצונם. מבחינת המחבר, אין מניעה להפריד בין זוגות שבאו לצפות בהצגה יחד (כידוע, הופרדו זוגות רבים ובני משפחות בזמן המלחמה הגדולה ואחריה).

הבה נתקדם צעד נוסף, על מנת שנוכל להתחיל את ההצגה. הנה משפט שראוי שסדרן א' יאמר בטון המתבקש ובכל הכבוד והרצינות: "גבירתי, אדוני, אתם תעברו לשבת שם. מה שכתוב על הכרטיס שלכם, כלל אינו מעניין אותי. ואתה, אדוני [הוא פונה לאדון אחר] — אינך יכול לשבת כאן. מדוע? מכיוון שכך החלטתי".

משפט קשה! האם יאמר זאת הסדרן? בכל זאת, המחזאי לא יחייב את השחקנים לומר דווקא את המילים הללו, כיוון שבשלב הפרולוג יש לאלתר בהתאם לתגובות הקהל.

ושאלה חשובה לא פחות: האם הקהל ישתף פעולה? גם זה לא מעניין ממש את המחבר. אבל האם קיימת דרך טובה יותר לגרום לקבוצת אנשים שבאה לצפות במחזה בתיאטרון, להרגיש מהו ניצול וגזל? המחבר לא העלה בחכתו מתודה מוצלחת יותר.

ובכן, לאחר מספר דקות סוערות הקהל התיישב. וההצגה, אִל־חַמְדֻלִלַה, יכולה להתחיל.

הבה נכיר את סיפורו של מר סמי סעאדה שלכבודו התכנסנו. הבה נתוודע לתוכנו של הגזל ולקיומה של השררה.