אסונו הפרטי של מר סמי סעאדה

פרולוג

הצופים נכנסים לאולם. כרטיסיהם בידיהם והם תרים אחר מקום מושבם המצוין בשטר הבעלות המקנה להם את הזכות להתרווח לשעה קלה על הכיסא המרופד. אולם, חזיז ורעם. ההפקה עשתה מניפולציה בסדר המושבים ולרבים מן הצופים סומן בכרטיס — בכוונת מכוון — אותו מספר מושב.

מובן שהדבר גורם למורת רוח. הרי, איזהו בר־דעת המוכן שיגזלו ממנו את המושב עליו שילם? למשך דקות אחדות כעס, זעם ומבוכה שולטים באולם, ולאחדים נדמה שהשניות הממאנות לחלוף הן נצח.

הצופים חושפים את כרטיסיהם אחד לשני כדי להוכיח את חזקתו של פלוני ואלמוני על מושב כזה או אחר. לא, חלילה, מדוע שפלוני יוותר? זהו המושב הנועד עבורו וכך אכן מודפס שחור על גבי לבן בכרטיס המוכיח את בעלותו הזמנית על המושב הספציפי מאוד בו יושב כעת גבר אחר. הוא לא מהסוג שמוותר בקלות, הוא לא אדם שייסוג ממאבק — בטח כשזוגתו לצידו — ויפנה מובס למושב בשורה רחוקה יותר. את שלו הוא דורש ואת שלו הוא יקבל. כך היה וכך יהיה. רבים, רבים וטובים ברחבי האולם חשים מרומים.

אין ספק שהקורא הנבון יסכים שנעשה כאן עוול. הרי, אורחי התיאטרון יצאו מביתם במיטב מחלצותיהם, רגועים ובוטחים בסדר ישיבתם העתידי באולם. מדוע שאזרחים שומרי חוק, בני תרבות ונימוסים, ירומו? מדוע שהם, אשר נתנו והקריבו כה רבות למען המדינה והחברה, יוותרו על שמגיע להם בזכות ולא בחסד? את הכרטיס רכשו בכסף שהרוויחו (חלקם) ביושר.

עננים מתקדרים באולם ואגלי זיעה מופיעים על פני המבקרים. קורא יקר, אל חשש! לא מדובר בסכינאים, ומלבד הרמת קול וצעקות — לכולם שלום. אבל, כיצד ניתן להתחיל בהצגה שלמענה התכנסו הבריות בהמולה כזו? רוב הצופים עומדים בין המעברים, והיכן, השם ישמור, הסדרן שישכין שלום באולם? איזו מועקה. טרגדיה בהתהוות. הצופים שלנו אינם רגילים שגוזלים מהם את רכושם (ועוד בתיאטרון!).

אולם, האם ישנה דרך טובה יותר לפתוח את המחזה שלנו? הרי, העובדות ידועות בוודאי לקהל המשכיל שהתכנס באולם: לטנגו דרושים תמיד שניים, ועל מנת שמישהו יתאים לקטגורית ה"מנושל", הכרחי שיהא מי שימלא את משבצת ה"מנשל". ההיסטוריה מלמדת שאין כל אפשרות אחרת.

אכן, זו הסיבה להתכנסותנו, עם אחד נושל והאחר נישל. והצופים משתייכים לצד שנישל ומנשל עדיין.

המבקרים בתיאטרון בעלי הדיפלומות יודעים זאת היטב. אולם, האם הם גם חשים זאת? הם יודעים שהמילה "גזל" גזורה מהשורש ג.ז.ל. אך כיצד חש הצד הנגזל? זאת, אני מבטיח, הם אינם יודעים כלל.

אז הנה, כך יחל המחזה שלנו: בתחושת גזל המנקרת בלבבות הצופים — החשים מחנק וכעס. אולם, היו כנים עם עצמכם: האם הם מוטרדים מרבבות על רבבות הפלסטינים שתחושות אלו מלוות אותם כל צעד ושעל?

ובכל זאת, עלינו להתרכז בעיקר: לא יעלה בידי השחקנים לשחק במהומה שכזאת ולו גם את אחרון התפקידים. עד לרגע זה משוכנעים הצופים שצוות ההפקה בתיאטרון הנכבד טעה ברישום הכרטיסים (והצופים, אין ספק שזאת יודע הקורא, אינם נמנים עם מי שמוכן לשלם עבור טעויות של אחרים). הם אינם מעלים בדעתם שההפקה יצרה את הכאוס בכוונת מכוון. אם תרצו זהו כאוס תיאטרלי במלוא הדרו וכל מטרתו אחת: להכשיר, ולו רק במעט, את לבבות הצופים להכיר באסונו הפרטי של מר סמי סעאדה.

בינתיים, לשם הרגעת הרוחות — שהרי איננו מנוולים — נכנסים לאולם שני "סדרנים" לבושים במדים וחבושים בכומתות ומתחילים להשליט "סדר".

הצופים מבינים עתה שנפלו קורבן לתרגיל לא מתוחכם במיוחד שהעלה המחבר בדמיונו. ומיד צצה השאלה: האם יוותרו על מקומם כפי שמצוין בכרטיס הקדוש שהם מחזיקים בידיהם? הוויתור על זכויות שמקנה משטר הרכוש הפרטי לבעלי אמצעים, אינו פשוט כלל.

ראוי שהבמאי יבחר סדרנים חסונים השולטים במלאכת השררה (המלצה להפקה: עדיף לשבץ שחקנים ששירתו בצבא בתפקידים שהקנו להם את הניסיון הנדרש למלאכה. כאלו ימצא הבמאי בשפע ברחבי ארץ הקודש ובמיוחד חיילים ששירתו במחסומים, בערים הכבושות וכדומה). הסדרנים יושיבו את הצופים על־פי רצונם. מבחינת המחבר, אין מניעה להפריד בין זוגות שבאו לצפות בהצגה יחד (כידוע, הופרדו זוגות רבים ובני משפחות בזמן המלחמה הגדולה ואחריה).

הבה נתקדם צעד נוסף, על מנת שנוכל להתחיל את ההצגה. הנה משפט שראוי שסדרן א' יאמר בטון המתבקש ובכל הכבוד והרצינות: "גבירתי, אדוני, אתם תעברו לשבת שם. מה שכתוב על הכרטיס שלכם, כלל אינו מעניין אותי. ואתה, אדוני [הוא פונה לאדון אחר] — אינך יכול לשבת כאן. מדוע? מכיוון שכך החלטתי".

משפט קשה! האם יאמר זאת הסדרן? בכל זאת, המחזאי לא יחייב את השחקנים לומר דווקא את המילים הללו, כיוון שבשלב הפרולוג יש לאלתר בהתאם לתגובות הקהל.

ושאלה חשובה לא פחות: האם הקהל ישתף פעולה? גם זה לא מעניין ממש את המחבר. אבל האם קיימת דרך טובה יותר לגרום לקבוצת אנשים שבאה לצפות במחזה בתיאטרון, להרגיש מהו ניצול וגזל? המחבר לא העלה בחכתו מתודה מוצלחת יותר.

ובכן, לאחר מספר דקות סוערות הקהל התיישב. וההצגה, אִל־חַמְדֻלִלַה, יכולה להתחיל.

הבה נכיר את סיפורו של מר סמי סעאדה שלכבודו התכנסנו. הבה נתוודע לתוכנו של הגזל ולקיומה של השררה.