אלף טבעות חלק ב'

פרק 1

אלברו

"צ'יקארקאס!" אני קורא ברגע שאנחנו נכנסים למתחם החווה ורואה את כולם מחכים לנו. אני לא ממשיך להתקדם, אלא נעמד שם ומחכה שהוא יתקרב אליי.

עם הזריחה אלחנדרה ואני יצאנו לדרך. צעדנו במשך שעות כדי להגיע לחווה. הקפיצה מהמפל הייתה משחק ילדים לעומת הטיפוס חזרה. אין לי מושג איך הצלחתי לעשות את זה עם ידי הפצועה. במהלך הלילה כמעט לא עצמתי עין. שחזרתי שוב ושוב כל רגע שחווינו יחד.

אלחנדרה היא גואדלופה. הדמיון לא תעתע בי.

אבל איך זה ייתכן?

"מה קרה, למה עצרת?" אלחנדרה שואלת בדאגה ונעמדת לידי, אך לא מביטה לתוך עיניי. "אתה בסדר?"

אחרי שהתמסרה לי ביער, הרגשתי שהיא הייתה מתה לברוח ממני, אך לא היה לה לאן. כמוני, היא לא ישנה הרבה במהלך הלילה, רק העמידה פני ישנה, ולא יכלה להסתיר ממני את הדמעות שחמקו מעיניה. היא מתייסרת על מה שקרה בינינו, ואני בטוח שהיא לא סולחת לעצמה על החולשה שהפגינה.

עיניי מתמקדות באחי הצועד לעברי ומעז להיראות עצבני. "אני צריך להחליף כמה מילים עם אחי," אני מסנן לעברה, "תמשיכי אל הבית, אצטרף אלייך עוד מעט." אלחנדרה ממשיכה ללכת קדימה.

"מה קורה?" שואל אחי שנעצר מולי. בזמן שאני שוקל את מילותיי בזהירות, אני מסתכל על אלחנדרה שנעצרת בכניסה לבית ומחלקת פקודות לכל האחרים.

"ג'וניור, תזמין לפה רופא," היא אומרת לו, "אבא שלך פצוע. פפה ורפאל, תרכזו את האנשים שלנו, יש לנו עבודה לעשות. אצטרף אליכם לאחר שאתקלח."

צ'יקארקאס מאבד את הסבלנות. "נו, מה קרה? לאן נעלמתם אתמול בלילה? חיפשנו אתכם בכל היער! היא ירתה בך?"

ברגע שאלחנדרה נכנסת הביתה, אני מחזיר אליו את תשומת ליבי. "יש לי שאלה," אני מתחיל בקול נמוך, "אל מי הלכת כדי לברר את המידע אז, כששאלתי אותך מה עלה בגורלה של גואדלופה רמירז?"

"שוב אותו הסיפור?" הוא שואל בחוסר סבלנות.

אני מאבד שליטה וחובט בפניו, מתעלם מהכאב החזק שאני חש בזרועי כשאני תופס אותו בצווארון חולצתו לפני שהוא מספיק ליפול לאדמה או לנגב את הדם מאפו.

"מי אמר לך שהיא בסדר?" אני מתעקש, "ביררת בכלל, או שסתם מכרת לי סיפורים? בגדת בי?" אני שואג, רואה בעיניו את הבהלה. אני משחרר את חולצתו מאחיזתי וחובט בו פעם נוספת, זועם על אחי כפי שלא זעמתי מעולם. הוא נופל על הקרקע ואני רוכן מעליו וחובט בו שוב ושוב עד שידיים מושכות אותי לאחור והחבר'ה חוצצים בינינו ועוזרים לו לעמוד.

"מה קורה כאן?"

אלחנדרה ממהרת לעברנו, אך אני לא מסיר את מבטי מעיניו של הבוגד.

"תסתלק מהבית שלי," אני יורה את המילים, "אם אראה אותך שוב, אשכח שאנחנו אחים ואתקע לך כדור בראש!" אני לא ממתין לתשובה ממנו וגם לא מתייחס לאחרים כשאני חולף על פניהם בדרכי אל הבית. אני נכנס, פונה לחדר העבודה וטורק אחריי את הדלת.

כעבור רגע הדלת נפתחת ואלחנדרה נכנסת בסערה, אוחזת בידה בקבוק מים. היא משליכה אותו לעברי. אני תופס אותו באוויר, פותח את הפקק ומרוקן את תכולתו בלגימה.

"אחיך היה זה ששלח את אנשיו של טורו אחרינו?"

"לא, זה לא העניין. מדובר בעניין אישי." אני מתקשה להביט בעיניה. אם אגלה שצ'יקארקאס שיקר לי, אהיה מסוגל להרוג אותו.

"אלך להתקלח ולאחר מכן נתחיל בעבודה," היא אומרת. "נצטרך למצוא דרך חכמה להשמיד סופית את הקרטל של טורו פרננדס."

היא לא ממתינה לתשובה, יוצאת מחדר העבודה וסוגרת אחריה את הדלת. אני ניגש לשולחן ומחפש את הטלפון הנייד כאשר הדלת נפתחת והבנים שלי נכנסים.

"החוצה, לא עכשיו," אני מורה בלי להסתכל עליהם ומתקשר לדיאנה.

"אנחנו צריכים לדבר," רפאל מתעקש.

"החוצה!" אני מרים את קולי. הם יוצאים וסוגרים אחריהם את הדלת.

"אני מקווה שהצעקה הזאת לא כוונה אליי," דיאנה אומרת ברגע שהיא עונה לשיחה.

"את ליד המחשב?"

"אני יכולה להיות, תמתין רגע."

אני ניגש לבר, מרים את בקבוק הטקילה, שותה ישירות ממנו ומקלל חרישית, הזרוע שלי שורפת כמעט כמו ליבי. דיאנה היא היחידה שיכולה לומר לי אם מדובר בדמיונות שמפיק הראש הדפוק שלי, או שאלחנדרה היא באמת גואדלופה.

"או־קיי, במה מדובר?" היא שואלת.

"תמצאי מידע על גואדלופה רמירז," אני מבקש, מסתכל דרך החלון הגדול הפונה לגינה.

"גואדלופה רמירז גרסיה?" היא מוודאת.

"כן," אני עונה בקול חנוק.

"נראה שמצאת את הבחורה שחיפשת."

"מה הכוונה?" ליבי פועם במהירות.

"גואדלופה רמירז חלקה תא עם קמילה ואסקז במשך תקופה ארוכה."

"קַרַאחוֹ¹," אני ממלמל, מרגיש שהחמצן נוטש את גופי. "שלחי לי כל מידע אפשרי."

"אצלך במייל."

"תודה."

"אתה רוצה לספר לי במה מדובר?"

"לא כרגע. אדבר איתך." אני מנתק את השיחה ומתיישב על הכיסא, מפעיל את המחשב ומתקשה לנשום. אני לוגם לגימה נוספת ישירות מהבקבוק ומרגיש את הטקילה שורפת את גרוני. אני פותח את המידע שקיבלתי מדיאנה ועיניי נעצרות על תמונתה של גואדלופה.

התמונה בשחור־לבן ובכל זאת אי אפשר שלא לראות את יופייה. שערה אסוף ועיניה עצובות. איך לא שמתי לב לדמיון המכריע? אומנם היה לה אז גשר על השיניים שהיום כבר איננו, אבל זו בכל זאת היא. צבע שערה שונה היום, היא כבר לא מרכיבה משקפי ראייה וככל הנראה עברה גם ניתוח פלסטי באף. היא נראית אחרת לגמרי מכפי שנראתה כשהייתה נערה, ובכל זאת עכשיו, כשאני יודע שזו היא, אני לא יכול שלא לראות את הדמיון, ותוהה איך לא שמתי לב לזה לפני כן. אני נזכר בשיחה שהייתי עד לה אז, בבית של אורורה.

"מה כבר יכול לקרות לי?" ולנטינה שואלת בייאוש, "אני רק רוצה לבלות עם חברות, להתאהב, לעשות את הדברים הרגילים שבני נוער בגילי עושים."

"גם אני רציתי לעשות את כל הדברים הרגילים האלה, ואת יודעת איפה מצאתי את עצמי? בכלא."

"בכלא?" היא שואלת בהלם. "מה עשית?"

"התאהבתי בגבר הלא נכון," אלחנדרה מודה. "הייתי צעירה ותמימה מדי. האמנתי למילים היפות שלו, הענקתי לו את הלב ואת הגוף שלי ובתמורה, הוא שלח אותי לכלא לעשר שנים. כשהייתי בכלא גיליתי שאני בהיריון וילדתי שם את הבן שלי."

"מה?" היא המומה.

"לא הייתי עבריינית והיו לי הורים רגילים וטובים מאוד. הייתי תלמידה מצטיינת והיו לי מלא חלומות. עד אותו גבר לא יצאתי עם אף אחד. הוא היה הראשון בהכול והוא רימה אותי."

אני אוחז בראשי ועוצם את עיניי. מה עשיתי? מה עשיתי, לעזאזל?

דלת חדר העבודה נפתחת וג'וניור נכנס, מלווה ברופא. "אם תנסה להעיף את הרופא אקרא לאלחנדרה," הוא מזהיר.

אני סוגר את מסך המחשב. אהיה חייב לטפל בזרוע אחרת לא אוכל להילחם בטורו, ואלחנדרה תהיה מסוגלת לעשות את זה בלעדיי.

"קדימה, דוקטור, תעשה משהו עם החרא הזה," אני דורש ולוגם לגימה נוספת מהבקבוק.

הרופא מתקרב ומסתכל על הפצע. הוא פותח את תיקו, שולף ממנו כמה דברים, מחטא את הפצע ולאחר מכן תופר אותו. הוא מדבר אליי בזמן שהוא עושה את זה, אבל אני לא מקשיב למילה.

לופה הייתה ילדה מאושרת עם לב ענק ואני הרסתי אותה. הפכתי אותה לאישה קשה וחסרת רגש, רוצחת, סוחרת סמים. הייתי רעל עבורה, והיא חזרה כדי להרוס אותי.

"אין צורך שתחבוש את הפצע עכשיו כי אני הולך להתקלח," אני אומר לרופא, עוצר אותו, "אעשה את זה אחר כך בעצמי." אני קם מהכיסא, חולף על פניהם ויוצא מחדר העבודה.

צ'יקארקאס מחכה לי מחוץ לדלת. "אתה מתכוון לספר לי איך בגדתי בך?" הוא שואל ברגע שאני יוצא למסדרון. אני מתעלם ממנו כי אם אסתכל עליו, אהיה מסוגל לגרוע מכול. עדיף לו לשמור ממני מרחק.

אני פוסע במסדרון ונכנס לחדר השינה, שומע את המים זורמים במקלחת. אני מתפשט ונכנס לחדר האמבטיה, ממשיך ישר אל המקלחת ונכנס, מבהיל אותה.

"מה אתה עושה, אלברו?"

היא מסתכלת עליי בשנאה. אני תופס בעורפה ומרסק את שפתיי על שפתיה המלאות, השפתיים שליוו אותי לאורך תקופה ארוכה.

"על מה אתה מדבר, לעזאזל? אתה לא יכול להסגיר את עצמך!" מיגל מתפרץ עליי. אני מסתכל על הרחוב וליבי דוהר בחזי. "המשטרה בטח מחפשת אותך, והיא לא היחידה!"

"מה אתה רוצה שאעשה? גואדלופה נעצרה ואני לא מוכן לתת לה לשלם במקומי."

הבטן שלי מתהפכת מעצם המחשבה עליה בתא מעצר. לעזאזל, מה עשיתי? אני מסתכל על הטלפון הציבורי ורואה שהשיחה עומדת להתנתק.

"תקשיב לי טוב, השוטרים לא יעשו לה כלום. בטח כבר שחררו אותה לביתה ומחפשים אותך. אתה צריך להתחפף משם כי המשטרה היא הבעיה הקטנה שלך. אם אנשי הקרטל יתפסו אותך, ירצחו אותך. ולא רק אחריך ירדפו, יבואו לחפש גם אותנו. כמה זמן אתה חושב שייקח להם להגיע אלינו הביתה ולדרוש מאיתנו לשלם את החוב שלך? איך אתה חושב שנשלם להם? אתה רוצה למצוא את הגופות שלנו?"

"לא, לא אתן ששום דבר רע יקרה לכם." אני מעביר את כף ידי בשערי. אלוהים, מה אני אמור לעשות? אין לי כלום, השוטרים לקחו הכול.

"תתמקם באזור מרוחק, הכי מרוחק שאתה יכול מהעיר, וברגע שתעדכן אותי איפה אתה, אשלח לך את הכסף ששמרנו עבורך. הכסף הזה יעזור לך להסתדר עד שנחשוב על פתרון. בינתיים שמור על פרופיל נמוך."

השיחה מתנתקת ואני מסתכל לצדדים, תוהה לאן ללכת. אחי צודק, המשטרה תשחרר את צ'אפריטה ברגע שהיא תמסור לה פרטים עליי. כשזה יקרה, הם יחפשו אחריי. אני חייב לברוח לפני שזה יקרה.

"זאת טעות." היא מתרחקת, מניחה את כפות ידיה על חזי והודפת אותי לאחור. "לא נחזור על מה שקרה ביער," היא מבהירה, מתבוננת בעיניי, "כדי שנצליח לעבוד יחד, נהיה חייבים לשמור מרחק."

"כמה זמן התוכנית הזאת תחזיק מעמד? יום? שבוע?" אני מתקרב אליה, מצמיד אותה לאריחים. עיניה פוגשות בעיניי ואני מזהה את המלחמה המתנהלת בתוכה. "את רוצה להרוס אותי? תעשי את זה. אעשה הכול כדי לגרום לך להרגיש טוב, אהרוס את עצמי אם יהיה צורך, אבל אל תרחיקי אותי. תני לי לפתור את הבעיות ולהשאיר לך את הדרך פנויה." אני משעין את מצחי על מצחה, מביט בעיניה. "אוכיח לך במעשים עד כמה אני רציני."

"למה אתה אומר לי את הדברים האלה?" היא שואלת בחשדנות.

"כי זה מה שאני מרגיש שנכון לומר," אני אומר ולא מוסיף הסבר נוסף.

דלת חדר האמבטיה נפתחת וולנטינה קוראת, "אבא!" ונשמעת היסטרית. דפנות המקלחת מכוסות אדים כך שאני לא רואה את פניה, אבל לפי טון קולה ברור לי שהיא בוכה.

"מה קרה?" אני שואל, מתרחק מאלחנדרה.

"אני חייבת לטוס לבירה!"

אלחנדרה מסתכלת עליי בדאגה ושואלת, "ולנטינה, מה קרה? למה את חייבת לטוס לבירה?"

"אלחנדרה?" ולנטינה אומרת, "פפה והלקון מחפשים אותך."

הצבע אוזל מפניה של אלחנדרה. אני סוגר את המים. "ולנטינה, תסתובבי לעבר הדלת," אני מבקש לפני שאני פותח את דלת המקלחת, מעביר לאלחנדרה מגבת, ואז לוקח אחת לעצמי וכורך אותה סביב מותניי.

"את יכולה להסתובב עכשיו," אני אומר. כשהיא פונה אליי, אני רואה שלחייה רטובות מדמעות. "ספרי לי מה קרה."

"התקשרתי לאלן וחואנה, החברה שלו, ענתה. היא אמרה שמעבירים אותו לבית החולים," היא מתייפחת. "הוא עבר תאונה עם האופנוע."

"לא, לא, לא," אלחנדרה ממלמלת. אני אוחז בה ומצמיד אותה לגופי. "את יודעת מה קרה לו? באיזה מצב הוא?"

"אני לא יודעת כלום. חואנה ניתקה את השיחה, וכשהגעתי לפה שמעתי את פפה מדבר עם מריצה. היא ביקשה ממנו להביא אותך לעיר במהירות האפשרית."

"ולנטינה, תבקשי מרפאל להכין את המטוס בדחיפות," אני פוקד. היא יוצאת בריצה מחדר האמבטיה.

"הבן שלי," אלחנדרה ממלמלת, גופה רועד.

"הבן שלך יהיה בסדר," אני מבטיח, מתקשה לנשום. רק אתמול גיליתי שיש לי בן נוסף, ואין לי כוונה לאבד אותו עוד לפני שזכיתי להכיר אותו. "בואי נתארגן ונצא, תתקשרי לאימא שלך מהדרך."

"כן, אני צריכה להתקשר אליה." היא נושמת עמוק ומתקשה לאסוף את רגשותיה. "אתה לא צריך לבוא איתי."

"אני טס איתך," אני עונה בטון שלא משתמע לשתי פנים. היא מהנהנת. אלן הוא הבן שלי והגיע הזמן שאהיה שם בשבילו.

מספרדית: לעזאזל.