אלף טבעות חלק א'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלף טבעות חלק א'
מכר
אלפי
עותקים
אלף טבעות חלק א'
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

אלף טבעות חלק א'

4.7 כוכבים (73 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ליליאן סלמה נחום

ליליאן סלמה נחום (31), נולדה וגדלה בעיר אשקלון. עוד לפני שסיימה את בית הספר היסודי, כתבה סיפורים והמציאה דמויות. כעת, הדמויות שלה רואות אור.
 
ליליאן נשואה באושר לליעד ואמא לשני מלאכים-שטנים קטנים: הילי ודור. היא אוהבת לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה טובה וללמוד שפות ותרבויות שונות.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

חלק ראשון בדואט "אלף טבעות"

"חשבתי שהוא בחור טוב, פחדתי מהדברים שעלולים לקרות לו אם יישאר לבד ברחובות, לא רציתי שהוא יסתבך בצרות ותראי מה עשיתי, הכנסתי את הצרות לביתנו."

כשראיתי את אלברו מורנו מחדש הלב שלי פעם חזק כל־כך שהייתי בטוחה שהגוף שלי יקרוס. השנאה בערה בתוכי, שרפה אותי. הוא גנב ממני את חלומותיי, את קולי, את העתיד שלי. רציתי לחנוק אותו, לצרוח עליו, אבל הצלחתי לבלוע שנים של עינוי כאשר עמדתי מולו, הבטתי בעיניו הרעות ושיחקתי את המשחק. 
אם יש דבר שהחיים לימדו אותי, זה להיות סבלנית. סבלנות ושיקול דעת הם הכלים החזקים ביותר בתהליך הזה, ולא משנה כמה זמן יידרש לי, בסופו של דבר אהרוס אותו. 

אלחנדרה ואסקז היא אולי האישה האמיצה ביותר שהכרתי ובוודאות היפה והמסקרנת ביותר, אבל היא גם פזיזה. גבול דק ביותר מפריד בין אומץ לטיפשות, היא מתנדנדת עליו ואני רק מחכה שהיא תיפול. זה עניין של זמן, וכשהיא תיפול, היא יכולה לסמוך עליי שאהיה שם כדי לקבור אותה.

דואט אלף טבעות הוא ספרה העשרים ואחד של סופרת רבי המכר ליליאן סלמה נחום. זה דואט על אהבה עזה כמוות שהופכת ביום אחד לשנאה לוהטת כשאול ועל הדרך המפותלת שעוברות הדמויות הראשיות אל הגיהינום ובחזרה ממנו. 

פרק ראשון

פרולוג

אלברו

"לא משנה מה, את לא עוצרת!" אני פוקד, מביט בעיניה הירוקות, "את ממשיכה לרוץ גם אם אלוהים מתגלה לעינייך!"

האופנוענים מתקרבים. אני פותח בריצה, מוודא שהיא בעקבותיי. היא קופצת מעל גדמי עצים, נזהרת שלא להחליק ושומרת על קצב. יריות נשמעות ושנינו מורידים את הראשים מעט וממשיכים לרוץ. "תעקפי אותי!"

היא רצה בגב כפוף, ואני מאחוריה, מנסה לגונן עליה בגופי. היער הוא ביתי השני, אני מכיר אותו כמו את כף ידי, ובכל זאת אני לא מצליח להתחמק מבני־הזונות שרודפים אחרינו. הייתי בטוח שאם אוביל אותם לכאן אתחמק מהם, אבל טעיתי. "תטפסי על הגשר!"

"הם יראו אותנו," היא עונה את המובן מאליו, מסתכלת על גשר העץ התלוי מעל ערוץ הנחל.

"תעשי כדבריי," אני מורה בקשיחות.

היא מתחילה בטיפוס, אוחזת בחבלים ומשתדלת לשמור על שיווי משקל. אני מסתכל על בני־הזונות המתקרבים, יורה ומצליח לפגוע בהם. אני ממשיך בעקבותיה ופוזל לאחור, מוודא שאיש אינו מתקרב.

"מה עכשיו?" היא מתנשפת, מניחה את כפות ידיה על ברכיה, מתקשה להסדיר את נשימותיה.

"האקשן מתחיל." אני מחייך, מצביע על האומגה.

"אין לנו ציוד מתאים!" היא קוראת. אני מתקרב ומאלץ אותה להרים את ראשה כדי להתבונן בעיניי.

"את מפחדת?" אני מאתגר אותה.

כתפיה מתקשחות. "מה עושים?" היא מתקרבת אל מוט העץ המחובר לגלגלת.

"שבי." אני תופס את החבל ומתיישב מולה, מניח את רגליה על ירכיי ומצמיד אותה אליי. החבל הוא הדבר היחיד המפריד בינינו. "שאלוהים יעזור לנו," אני אומר ונותן תנופה.

הבהלה שאני רואה על פניה שווה הכול. במשך חודשים היא גילמה את האישה החזקה שלא מפחדת מכלום והינה, ריחוף מעל היער מוכיח שהיא אנושית. היא אוחזת בחבל בחוזקה ועוצמת את עיניה, מפספסת את הנוף המדהים.

הגלישה לצד השני של היער נמשכת דקות ספורות, וכאשר רגלינו נוגעות בקרקע היא משחררת את החבל ומתרחקת ממני, רועדת.

"מה קרה, צַ'אפּרִיטַה1? את לא נושמת," אני מקניט אותה.

"אל תקרא לי ככה!" היא מתעצבנת, מצחיקה אותי. "הם ימצאו אותנו כאן? מה התוכנית?" היא מרימה את קולה, ובכל זאת שומרת על קשיחות.

"יידרשו להם כמה דקות כדי להגיע לכאן על האופנועים," אני אומר, "בואי נרוץ."

הבחורה לא מתעייפת. אני לא מכיר הרבה גברים שהיו מצליחים לעמוד בקצב שלי, והיא עושה את זה ללא תלונות. האישה הזאת ראויה לכבוד. אנחנו ממשיכים בריצה ולא עוצרים גם כאשר מנועי האופנועים נשמעים ברקע.

"הם מכירים את המסלול שלך? איך הם מאתרים אותנו?" היא זועמת.

"אחד מהם הוא בוגד מזדיין. לפני שבוע גיליתי שהוא התחבר עם רובלס," אני מסביר, ממשיך לרוץ.

"אז למה אנחנו ממשיכים באותו המסלול?"

"אני צריך להרחיק אותם מהחווה. את סומכת עליי?" אני מביט לאחור, ומסתכל בעיניה.

היא צוחקת בלעג. "שאלה מיותרת. לעולם לא אסמוך עליך, מורנו," היא עונה בקשיחות.

אני צוחק. "את יודעת לשחות?"

"מה?" היא שואלת בחוסר הבנה.

אני מאיץ את מהירות הריצה כאשר האופנועים נשמעים קרובים יותר והיא רצה לא רחוק מאחוריי. אני מסיט עבורה כמה ענפים והיא משתחלת תחתיהם בגמישות.

"לאן הבאת אותי, לעזאזל?" היא צועקת כדי להתגבר על קולות המפל, מסתכלת סביבה ופוערת את עיניה כאשר היא מבינה שאין לנו דרך אחרת. "לא נשרוד את זה!"

"כנראה נגזר עלינו למות יחד. מה את אומרת, צ'אפריטה? קופצים?" אני מאתגר אותה. היא מסתכלת עליי לרגע ומחזירה את מבטה למפל הגבוה. אני מושיט לה את כף ידי. "מעיזה?"

"שיהיה לך ברור, מורנו," היא מתקרבת, קולה מלא טינה, "שאם אמות בקפיצה ואתה תשרוד, אחזור לרדוף אותך גם מהגיהינום. המוות לא יציל אותך ממני."

אני מאמין לה. צ'אפריטה תחזור מהמוות כדי לנסות להרוס אותי, ואני אחכה לה בקוצר רוח.

בלי להמתין לתשובה, אני לוקח את ידה בידי ואנחנו קופצים.

 

כינוי חיבה מקסיקני לאישה נמוכה.

חלק ראשון

שנת 2001

פרק 1

גואדלופה

"אימא, אני יוצאת!" אני קוראת וממהרת לדלת.

"תעצרי!" היא ממהרת לעברי, בוחנת אותי מלמטה למעלה באיטיות. "מה את לובשת?"

"אל תתחילי. אני רק בת חמש־עשרה וזאת האופנה." אני מחבקת אותה בכוח. לא קל לרכך את גברת פלורנסיה.

"האופנה היא להסתובב עירומה?" היא מכווצת את פניה. "אולי את רק בת חמש־עשרה, אבל את כבר לא ילדה, והבגדים האלה ימשכו את הטיפוסים הרעים שמסתובבים בשכונה."

"אל תגזימי. חוץ מזה, כולם יודעים שאימא שלי משוגעת ולא מעיזים להתעסק איתי."

"משוגעת, הא?" היא נלחמת בחיוך. "תשמרי על עצמך ואל תאחרי, אני לא אוהבת כשאת מסתובבת ברחובות עד מאוחר."

"אל תדאגי, אין לי שום כוונה לאחר או להסתבך בצרות. אני הולכת לעשות חזרות עם אינס על שיר חדש ואחזור לפני החשכה," אני מבטיחה ומחבקת אותה פעם נוספת.

היא נענית לחיבוקי ומנשקת אותי. "שאלוהים ילווה אותך."

אני יוצאת מהבית ומרימה את קשת האוזניות מצווארי לראשי, מפעילה את הווקמן וצועדת לביתה של אינס, החצי השני שלי.

אינס היחידה שמבינה את אהבתי למוזיקה ושמוכנה להילחם כדי לעזור לי להגיע אל האנשים הנכונים. אני רוקדת ומפזזת, שרה עם המוזיקה. אימא תמיד אומרת לי ללכת רק ברחובות הראשיים ואני אכן מקפידה על כך בדרך כלל, אבל יש כמה סמטאות צדדיות שמקצרות את הדרך בהרבה ואפילו שאימא ביקשה כמה פעמים שלא אלך דרכן, אני משתמשת בהן כל הזמן. היא סתם לחוצה, הרבה פעמים היא הרבה יותר מדי מודאגת.

אני פוסעת לאורך הסמטה על המדרכה הצרה כאשר מישהו לפתע נכנס אליה בריצה מטורפת, ראשו מופנה לרגע לאחור והוא לא רואה אותי. אני לא מספיקה לזוז מדרכו כאשר הוא מתנגש בי ומטיח אותי בקיר הלבנים של הבניין. הוא נצמד לגופי ואוחז במותניי ביד אחת, ובידו האחרת אוחז בלחיי ומניד בראשו לשלילה בתנועות קדחתניות כשאני פוערת את פי כדי לצעוק.

אני מעפעפת וסוגרת את הפה כשאני מביטה בעיניו הירוקות הכהות. הוא גבוה ממני ומאלץ אותי להרים את ראשי כדי להביט בהן, ויש בהן משהו שמתחנן בפניי לשמור על השקט.

הוא מסתכל לעבר היציאה מהסמטה ואז משפיל את ראשו ולוחש כמה מילים קרוב לשפתיי. אני לא שומעת אותן מעבר לקולות המוזיקה שבאוזניי ופעימות ליבי המואצות, המלוות את נשימותיי כבדות. אני רוצה לצעוק, צריכה לצעוק, אבל לא מוצאת את קולי.

מי הוא?

אני מכירה את הבחורים מהשכונה והוא לא מפה, בזה אין לי ספק. ניידת משטרה חולפת על פני הסמטה, ולאחר שהיא נעלמת הוא משחרר אותי ומסתכל לאחור, מוודא שהיא המשיכה בדרכה.

אני מורידה את האוזניות מאוזניי ושואלת בפחד, "מה אתה עושה?"

"תירגעי, צ'אפריטה, לא התכוונתי לפגוע בך." לפי המבטא אני מבינה שהוא לא ממקסיקו סיטי. "גנבתי לחם ובעל החנות הזעיק את המשטרה."

הדבר הנכון יהיה לברוח. ההורים שלי יהרגו אותי אם ידעו שהלכתי דרך הסמטאות ושזר הצמיד אותי לקיר. "איך קוראים לך?"

"אלברו. אלברו מורנו." הוא מושיט לי את ידו ללחיצה. "נעים מאוד."

אני לוחצת אותה. הוא מרים את ידי ונושק לה.

מי עושה את זה בכלל? מאיפה הבחור הזה צץ?

אני בוחנת את לבושו ומתאפקת שלא לפרוץ בצחוק. הוא לבוש במכנסי ג'ינס ובחולצה מכופתרת משובצת בגוונים של כחול, חוגר חגורת עור רחבה ונועל מגפי בוקרים. אני מקבלת את סגנון הלבוש העתיק כשאבא בוחר בו, אבל בחור צעיר? למזלו, יש לו פנים יפות, כאלה שקשה להתעלם מהן.

"נעים מאוד להכיר אותך. אני גוּאַדַלוּפֵה, אבל כולם קוראים לי לוּפֵה." אני מושכת את כף ידי מלחיצתו והולכת לאיבוד בחיוכו. שיניו ישרות כל־כך וחיוכו מאיר את פניו. הוא צריך להיות דוגמן, אם רק יחליף את הבגדים המיושנים האלה. "מאיפה אתה?"

"מכפר נידח." הוא צוחק. "מיותר שאומר לך את שמו, הוא אפילו לא מופיע במפה."

"עכשיו אני מבינה את עניין הלבוש."

"מה רע בלבוש שלי?" הוא מסתכל על עצמו. "העירוניים מוזרים מאוד," הוא מוסיף, מצחיק אותי.

"למה אנחנו מוזרים?"

"תראי אותך. את רוקדת ושרה ברחוב ולא שמה לב למה שקורה לך מול העיניים. ואני חייב לומר לך, הקשת שלך מוזרה."

אני לא מתאפקת ופורצת בצחוק, מכסה את פי כדי לנסות לשלוט בו ונכשלת. "אתה מתכוון לאוזניות? זאת לא קשת."

"מה זה אוזניות?"

"אני שומעת בעזרתן מוזיקה." אני מסירה אותן מצווארי ומניחה אותן על אוזניו. הוא נבהל ומזיז אותן לאחור.

"מה זה?"

"זה ווקמן. אתה לא יודע מה זה ווקמן? נראה לי שהגעת מכוכב אחר, לא מכפר נידח."

"תצחקי, אבל אצלנו אין דברים מוזרים כאלה. כשרוצים לשמוע מוזיקה, שומעים מכל הלב ומרעידים את הכפר."

"תחשוב, מה היה קורה אם כל אחד היה שומע מוזיקה מכל הלב? איך אפשר היה לחיות כאן?"

"יש פה הרבה אנשים." הוא מסתכל סביבו. "חשבתי שאמצא עבודה בבירה. בינתיים מצאתי רק אנשים רעים ורעב. אני לא יודע איך אפשר להסתדר כאן."

"צריך להילחם, גם אם מתחילים מלמטה," אני מעודדת אותו. "אני צריכה ללכת, החברה שלי מחכה לי. אתה רוצה להיפגש מאוחר יותר? אדאג לך לארוחת ערב טעימה במיוחד."

"ארוחה טעימה." הוא מחייך בחולמניות. "באמת תאכילי אותי?"

"חכה לי כאן בסביבות שמונה בערב. אחמוק מהבית ואביא לך ארוחת ערב חמה," אני מבטיחה.

"אחכה לך, צ'אפריטה."

אני מחייכת ועוקפת אותו. ביציאה מהסמטה אני מסתכלת לאחור ורואה שהוא עומד באותו מקום ומסתכל עליי. אני מנופפת לו בידי ואז שבה ומפעילה את המוזיקה, ממשיכה לרקוד בדרכי לביתה של אינס. המפגש הזה היה מוזר, אבל יש לי הרגשה שאפשר לסמוך עליו.

"אבא, אתה מגזים. זאת לא הפעם הראשונה או האחרונה שאשאר לבד בבית," אני מרגיעה אותו, נושקת ללחיו. "לך. תיהנה. אני עייפה."

"ממתי את עייפה בשעות כאלה?" הוא שואל בחשדנות. "אני תמיד צריך לריב איתך כדי שתלכי כבר לישון ואת ממשיכה לקפוץ ולרקוד מול הראי גם באמצע הלילה."

אני צוחקת כשהוא מנסה לחקות אותי. "אינס ואני עשינו הרבה מאוד חזרות, והתעייפתי."

"כתבת שיר חדש?" הוא מחייך.

"אתה צריך לעודד אותה להשקיע בלימודים, לא בשטויות האלה," אימא נוזפת בו ופונה אליי. "את צריכה להיות עורכת דין או אדריכלית."

"אני משקיעה גם בלימודים, לא רק במוזיקה, את יכולה להיות רגועה," אני מבטיחה ומנשקת אותה. "מחר אשמיע לך את השיר החדש, הוא לוהט במיוחד," אני אומרת לאבא וקורצת לו. הוא מחבק אותי בזרועותיו ורוקד איתי. אני צוחקת.

"קדימה, אנחנו מאחרים," אימא קוראת ופוסעת לעבר הדלת, נלחמת בחיוכה.

לאחר שהם יוצאים אני נועלת את הדלת, מסתכלת על השעון ומתפללת שאלברו לא התייאש והלך. אני נכנסת לחדרי, נועלת את נעליי, מרימה את התיק שבו דחפתי בגדים בשבילו ולוקחת בדרכי החוצה את קופסת האוכל שהכנתי.

כשאני יוצאת מהבית, אני מסתכלת ימינה ושמאלה כדי לוודא שהוריי נסעו, ורצה למקום המפגש.

"חשבתי שלא תגיעי," הוא אומר כשהוא רואה אותי מתקרבת ונעמד.

"חיכיתי עד שההורים שלי יצאו מהבית. הבאתי לך בגדים שפעם היו שייכים לאח של חברה שלי, וארוחת ערב," אני מושיטה לו את התיק ואת הקופסה. "נשב בפארק?" אני מסמנת לכיוון היציאה מהסמטה.

הוא לוקח מידיי את התיק ואת הקופסה ואז שנינו פונים לעבר היציאה מהסמטה, חוצים את הכביש ומתיישבים על ספסל בפארק שנמצא מעבר לו.

"את בחורה טובה," החיוך לא יורד מפניו.

"מה עשית בשעות האחרונות?" אני מתעניינת. אלברו פותח את הקופסה וטורף את האוכל בתיאבון. נראה שהוא לא טעם אוכל מבושל כבר חודשים. "תאכל לאט, תכאב לך הבטן."

"זה אלוהי," הוא מתרגש, "אימא שלך יודעת לבשל."

"יש לנו מסעדה. כולם בשכונה מעריצים את האוכל שלה," אני מספרת.

"מצאתי עבודה," הוא מספר בהתלהבות. "זה לא משהו גדול, אבל לא אצטרך לגנוב לחם ולאט אפלס את דרכי בעיר הזאת."

"אני שמחה בשבילך," אני אומרת בכנות. "למה אתה לא לומד בבית הספר? בן כמה אתה?"

"בכפר לא מבזבזים את הזמן בלימודים. אני יודע לקרוא ולכתוב, וגם קצת חשבון. הידע החשוב הוא הידע שצוברים ברחוב. למדתי מה זו עבודה קשה מגיל צעיר."

"הלימודים חשובים מאוד," אני מתעקשת, "אני חולמת להיות זמרת גדולה ובכל זאת לא אוותר על הלימודים. ידע הוא כוח."

"את רוצה להיות זמרת? לשיר על במה?" הוא שואל בחיוך כובש, "תראי לי איך את שרה ורוקדת."

"אתה צוחק עליי?" אני בוחנת את פניו ברצינות מזויפת.

"מה פתאום," הוא מכריז, "אל תשכחי שראיתי איך את מנענעת את הישבן. את יודעת, בכלל לא ראית אותי לפני שהתנגשתי בך. ומה אם הייתי פושע?"

"זה נכון שהבהלת אותי," אני מודה, "חשבתי שאולי אתה רוצח או אנס."

"לאנוס או לרצוח בחורה באמצע הרחוב ובאור יום? אני משוגע, אבל לא עד כדי כך."

"כן? אתה משוגע?" אני בוחנת את פניו.

הוא צוחק. "אולי אני באמת קצת משוגע, אבל אנס אני לא. לא קיימת הבחורה שתסרב להיות איתי."

"ואתה כזה בטוח בזה?"

"תראי את הפנים היפות שלי, היית מסרבת לי?" הוא שואל בחיוך.

אני לא מתאפקת ופורצת בצחוק. "תקשיב, אני אולי לא צרחתי כמו משוגעת כשהצמדת אותי לקיר, אבל אני לא בטוחה שכל הבחורות היו מתנהגות כמוני. אם הייתי צורחת הניידת הזאת הייתה עוצרת ואתה היית עכשיו עצור."

"אני יודע, פעלתי בלי לחשוב," הוא מודה. "זה לא יקרה שוב."

"לא, זה לא יקרה שוב כי מעכשיו לא תהיה לך סיבה לגנוב אוכל. אעזור לך, אדאג לך לאוכל עד שתתחיל להרוויח כסף." המצפון לא יניח לי לתת לו לרעוב. "איפה אתה גר? קרוב לכאן?"

"קרוב מאוד," הוא עונה בחיוך ומסיים את הארוחה. "על כל ספסל פנוי."

"מה?" אני מזדעזעת. "אתה ישן פה בפארק?"

"אני לא מכיר אף אחד בעיר ואין לי כסף לשכור דירה," הוא אומר במבוכה, "אבל אני לא דואג, בקרוב אסתדר. אני לא עצלן, אני רגיל לעבודה קשה."

"אתה לא יכול להישאר ברחוב. מקסיקו סיטי לא דומה בכלום לכפר שממנו באת, החיים כאן עלולים להיות מסוכנים. יש לי רעיון. אגניב אותך לחדרי. תישן אצלי. תצא לפני שההורים שלי יתעוררו."

"את מוכנה לעשות את זה בשבילי? למה?" הוא בוחן את עיניי.

"כי אני לא רוצה להשאיר אותך ברחוב. אני מכירה את השכונה, מסוכן להסתובב בה גם בשעות היום למי שלא גדל כאן, אז תאר לעצמך מה קורה בלילה. כמה זמן אתה כבר ישן פה בפארק על הספסלים?"

"הגעתי לפני יומיים."

"התקלחת מאז?"

"התנקיתי בשירותים הציבוריים." הוא נראה נבוך. "אני מסריח?"

"לא, אתה לא מסריח, אבל אתה צריך להתקלח." אני מסתכלת בלחץ בשעון. "ההורים שלי לא יגיעו הביתה בשעה הקרובה. אם נמהר, תספיק גם להתקלח לפני שהם יגיעו."

"אני לא רוצה לסבך אותך בצרות, צ'אפריטה."

"ההורים שלי לא יגלו. וגם אם הם יגלו, הם לא יכעסו עליי הרבה. הם סולחים לי על הכול. קדימה, בוא נמהר." אני מרימה את הקופסה וסוגרת אותה. הוא מרים את התיק על כתפו וצועד לצידי.

"יש לך אחים?"

"לא, אני בת יחידה. ולך?"

"יש לי שלושה אחים."

"אתה קרוב אליהם?"

"אין לנו ברירה אלא להיות קרובים. חלקנו חדר מגיל אפס ואת כל השטויות עשינו יחד. בשביל האחים שלי אתן את חיי."

"ההורים שלי רצו עוד ילדים, אבל המצב הכלכלי לא אפשר להם." אני פותחת את שער החצר. "אם זה היה תלוי בי, הייתי רוצה אחים. להיות בת יחידה זה משעמם."

"לא הייתי מחליף את האחים שלי תמורת כסף וחיי נוחות."

אנחנו נכנסים הביתה ואני מזרזת אותו לחדר האמבטיה. "בתיק תמצא בגדים להחלפה. את הבגדים המלוכלכים תשאיר לי ואכבס... בעצם, אשרוף אותם. הם מזעזעים." אלברו צוחק. "תמהר, אין לנו הרבה זמן."

אני סוגרת אחריו את הדלת והולכת לסלון, נעמדת ליד החלון ומוודאת שההורים שלי לא מקדימים דווקא הערב. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. אם הם יגלו, הם יהרגו אותי.

בעצם, אני כן יודעת מה חשבתי לעצמי. לא יכולתי להשאיר אותו ברחוב.

"סיימתי," הוא מכריז.

אני קופצת בבהלה והוא צוחק מתגובתי. "לא התלבשת," אני מציינת, בוחנת את חזהו הרטוב. מגבת עוטפת את מותניו והיא לא מסתירה יותר מדי. אני נלחמת בזה, אך מתקשה להסיט את עיניי ממנו. לבחורים שלומדים איתי בבית הספר אין גופים כאלה חטובים. אני מכחכחת בגרוני במבוכה ומסיטה את עיניי. "תיכנס לחדר ותתלבש. אנקה אחריך."

"אני יכול לנקות."

"אל תדאג לזה. לך להתלבש." הוא פונה לחדר השינה. אני נושמת עמוק ומסתכלת לתקרה. "עשית לי את זה בכוונה, אלוהים? זה לא יפה להתגרות בי ככה. לא יפה בכלל," אני ממלמלת וממהרת אל חדר האמבטיה, שם אני גורפת את המים מהרצפה לפתח הניקוז ומייבשת אותה בסמרטוט.

אני מרימה את בגדיו ותוחבת אותם לשקית אשפה ואז חוזרת לחדרי ונוקשת על הדלת. אני פותחת אותה ומוצאת אותו עומד שם, לבוש במכנסי ג'ינס דהויים ובחולצה קצרה לבנה. הוא לא ויתר על החגורה ועל מגפי הבוקרים.

"אתה נראה טוב יותר." אני מחייכת ותוחבת את השקית מתחת למיטה. מחר אעלים אותה.

"מוצא חן בעינייך?" הוא בוחן את עצמו בראי.

"מאוד. אתה יכול לחלוץ את המגפיים כי אתה נשאר לישון כאן."

"את בטוחה? תסתבכי בבעיות עם ההורים שלך."

"אם יתפסו אותנו אסתבך, ואין לי שום כוונה להיתפס. תצטרך לשמור על השקט ולא לעשות שום דבר שיסגיר אותנו," אני מזהירה.

"את רגילה להסתיר בחורים בחדרך?" הוא מתיישב על המיטה.

"אל תהיה חצוף," אני נוזפת בו.

"סליחה, סליחה, זה נשמע רע, אבל לא התכוונתי לשום דבר רע," הוא ממהר להתנצל. "את המלאך השומר שלי. אני לא מכיר עוד אנשים שהיו מוכנים להסתכן ככה בשבילי."

"בתשובה לשאלה שלך, אני לא רגילה לארח בחורים בביתי, ובוודאי לא בחדרי. הסיבה היחידה בגללה אתה פה היא שלא הייתי רוצה שיקרה לך משהו רע ברחוב. ברגע שיהיה לך כסף ותמצא מקום לגור בו, לא תראה שוב את חדרי."

"את לא מעודדת אותי למצוא מקום אחר," הוא אומר, בוחן אותי מלמעלה למטה באיטיות, "אני מעדיף להישאר כאן איתך, גם אם זה אומר להתעורר לפני הזריחה כדי שההורים שלך לא יתפסו אותנו."

"אתה מתחיל איתי?" אני מתקשה להסתיר את ההתלהבות שבקולי. לא חשבתי שבחור חתיך כמו אלברו ימצא עניין בבחורה רגילה כמוני.

"אני בטוח שאת רגילה לכך שכולם מתחילים איתך," הוא אומר.

"ממש לא. הבחורים בבית הספר מתייחסים אליי כאל אחת מהחבר'ה ולא מתחילים איתי."

"ומחוץ לבית הספר?"

אני שומעת את מכוניתם של הוריי ומסמנת לו לשתוק. אני יוצאת מהחדר ורצה אל הספה, נשכבת ומתכסה בשמיכה המונחת עליה, מעמידה פני ישנה.

"היי," אני אומרת כשאני שומעת את דלת הכניסה נפתחת, מרימה את ראשי ומסיטה את שערי מפניי, משתדלת להיראות ישנונית. "איך היה?"

"מצטער, גוזלית, לא התכוונו להעיר אותך." אבא מתקרב ומתיישב לצידי, מושך אותי לחיבוק ונושק לראשי.

"זאת לא אשמתכם. נרדמתי על הספה." אם הייתי נשארת בחדרי אימא הייתה נכנסת לאחל לי לילה טוב ולסדר סביבי את השמיכה. היא שוכחת שאני כבר לא בת שלוש. "נהניתם?"

"מאוד," אימא עונה בחיוך. "הבאתי לך חתיכת עוגה."

"אוכל אותה בבוקר. לארוחת הערב אכלתי את כל השאריות שהשארת במקרר. הייתי רעבה."

"יופי, את צריכה לאכול יותר, את רזה מאוד."

אני קמה מהספה ומחבקת אותם. "אלך לישון ואפעיל את המוזיקה כדי לחשוב על שירים בזמן השינה."

"תסגרי אחרייך את הדלת," אימא מבקשת.

"כמובן." אני מחייכת ומנשקת אותה פעם נוספת. לאחר מכן אני הולכת לחדרי ונועלת את הדלת. אני מסמנת לאלברו לשתוק, פוסעת אל מערכת הסטריאו ומפעילה אותה. "תצטרך לישון עם מוזיקה כדי שהם לא ישמעו אותנו," אני לוחשת, מסתכלת סביבי. איך אלבש פיג'מה כשהוא כאן איתי? אם אצא להתלבש בחדר האמבטיה, ההורים שלי יחשדו. "תסתובב כדי שאחליף בגדים, ואל תציץ," אני מזהירה.

הוא מחייך, מתיישב על המיטה ונשכב על בטנו, מפנה את ראשו לקיר. אני חולצת את הנעליים, מתפשטת ואז לובשת את הפיג'מה שהייתה מונחת על השידה. "סיימתי." אני מתקרבת אל המיטה. אלוהים, יהיה מביך לישון לצידו. אף פעם לא ישנתי עם בן.

"מה קרה?" הוא שואל.

"אני לא יודעת, יהיה מוזר לישון איתך."

"לא אעשה דבר, אני מבטיח."

אני מכריחה את עצמי להירגע ונשכבת לצידו. המיטה לא גדולה מספיק בשביל שנינו, ככה שצד גופי נוגע בצד גופו. הלחץ מתחיל להתפשט בי. מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי להכניס זר מוחלט למיטה שלי?

אני מפנה את ראשי לכיוונו ומתבוננת בעיניו הירוקות, מסלקת את המחשבות מראשי. עדיף לחוות מבוכה מאשר להשאיר אותו לבד ברחוב. הוא לא רגיל לעיר ולא מכיר את הסכנות, לא יכולתי להפנות לו את גבי.

"את יפה מאוד, צ'אפריטה," הוא לוחש, מסיט באצבעו את שערי מפניי, מעביר צמרמורת נעימה בגופי. "טוב הלב שלך נשקף מעינייך הירוקות ומאיר אותן."

"יש לך מחמאות של סבא בן שמונים," אני מקניטה כדי להסוות את המבוכה. אני לא יודעת מה יש בבחור הזה שמצליח להרעיד כל חלק בגופי.

"את אוהבת את המחמאות שלי. לא סתם הלחיים שלך אדומות כמו עגבנייה," הוא מחזיר לי בחיוך.

"הלחיים שלי לא אדומות. העור שלי כהה מדי מכדי שזה יקרה," אני מתחכמת.

הוא צוחק. "צ'אפריטה, אם הייתי חושב שאני ראוי לבחורה כמוך, היה לי קשה מאוד לעמוד בפנייך והייתי מנשק אותך."

הצמרמורת מתחזקת. אף פעם לא התנשקתי עם מישהו, והייתי רוצה שהוא ינשק אותי. "למה אתה חושב שאתה לא ראוי לבחורה כמוני?"

"תראי אותי. אין לי כסף בשביל אוכל, אין לי מקום לגור בו. מה אוכל להציע לך?"

הוא לא נשמע מושפל או נבוך מהעובדה שהוא עני, אבל אני יכולה לראות שזה מפריע לו. "אתה מתכנן לעבוד קשה, לא?"

"לא אשאר עני. הגעתי לכאן כדי להתעשר. את תראי, יום אחד כולם ידברו עליי."

הביטחון שבקולו מעלה חיוך על פניי. הוא מזכיר לי את הדברים שאני אומרת לעצמי בכל פעם שאני חושבת על עתיד בעולם המוזיקה. ההורים, החברים ואפילו המורים שלי מתקשים להאמין שאצליח לפרוץ, אבל אני מאמינה שיום אחד אגשים את החלום ואהיה זמרת גדולה. "אני מאמינה בך. כל עוד תעשה את הדברים בצורה הנכונה, תתרכז במטרה ולא תניח לאיש לגרום לך לחשוב שאתה לא טוב מספיק, אתה תצליח."

"גם את תצליחי ותגשימי את החלום שלך," הוא מבטיח. "נגיע לפסגה וכל אלה שלא מאמינים בנו, יסתכלו עלינו מלמטה."

"תגיע להופעות שלי?" אני שואלת בחיוך חולמני.

"לא אתן לך ללכת לבד לשום הופעה. עוד יחטפו לי אותך."

אני צוחקת. "מי אמר שארצה להיות איתך?"

"את רוצה להיות איתי, צ'אפריטה," הוא עונה ללא שמץ של ספק, "ראיתי איך התפללת לאלוהים שהמגבת תיפול."

"אתה כזה אידיוט," אני מחטיפה לזרועו ומכסה את פניי במבוכה. "תסתובב, הגיע הזמן לישון."

"לא נתת לי נשיקת לילה טוב."

"אני לא מתכוונת לתת לך נשיקת לילה טוב." אני מפנה לו את גבי. הוא נצמד לגבי ומניח את כף ידו על מותניי. צמרמורת לא ברורה חולפת בגופי וליבי מאיים לפרוץ מבית החזה. אני לא רוצה שהוא יתרחק, אבל הקרבה הזאת מבהילה אותי.

"אולי הלילה לא, אולי גם מחר לא, אבל שיהיה לך ברור, את שלי, צ'אפריטה."

ליליאן סלמה נחום

ליליאן סלמה נחום (31), נולדה וגדלה בעיר אשקלון. עוד לפני שסיימה את בית הספר היסודי, כתבה סיפורים והמציאה דמויות. כעת, הדמויות שלה רואות אור.
 
ליליאן נשואה באושר לליעד ואמא לשני מלאכים-שטנים קטנים: הילי ודור. היא אוהבת לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה טובה וללמוד שפות ותרבויות שונות.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

אלף טבעות חלק א' ליליאן סלמה נחום

פרולוג

אלברו

"לא משנה מה, את לא עוצרת!" אני פוקד, מביט בעיניה הירוקות, "את ממשיכה לרוץ גם אם אלוהים מתגלה לעינייך!"

האופנוענים מתקרבים. אני פותח בריצה, מוודא שהיא בעקבותיי. היא קופצת מעל גדמי עצים, נזהרת שלא להחליק ושומרת על קצב. יריות נשמעות ושנינו מורידים את הראשים מעט וממשיכים לרוץ. "תעקפי אותי!"

היא רצה בגב כפוף, ואני מאחוריה, מנסה לגונן עליה בגופי. היער הוא ביתי השני, אני מכיר אותו כמו את כף ידי, ובכל זאת אני לא מצליח להתחמק מבני־הזונות שרודפים אחרינו. הייתי בטוח שאם אוביל אותם לכאן אתחמק מהם, אבל טעיתי. "תטפסי על הגשר!"

"הם יראו אותנו," היא עונה את המובן מאליו, מסתכלת על גשר העץ התלוי מעל ערוץ הנחל.

"תעשי כדבריי," אני מורה בקשיחות.

היא מתחילה בטיפוס, אוחזת בחבלים ומשתדלת לשמור על שיווי משקל. אני מסתכל על בני־הזונות המתקרבים, יורה ומצליח לפגוע בהם. אני ממשיך בעקבותיה ופוזל לאחור, מוודא שאיש אינו מתקרב.

"מה עכשיו?" היא מתנשפת, מניחה את כפות ידיה על ברכיה, מתקשה להסדיר את נשימותיה.

"האקשן מתחיל." אני מחייך, מצביע על האומגה.

"אין לנו ציוד מתאים!" היא קוראת. אני מתקרב ומאלץ אותה להרים את ראשה כדי להתבונן בעיניי.

"את מפחדת?" אני מאתגר אותה.

כתפיה מתקשחות. "מה עושים?" היא מתקרבת אל מוט העץ המחובר לגלגלת.

"שבי." אני תופס את החבל ומתיישב מולה, מניח את רגליה על ירכיי ומצמיד אותה אליי. החבל הוא הדבר היחיד המפריד בינינו. "שאלוהים יעזור לנו," אני אומר ונותן תנופה.

הבהלה שאני רואה על פניה שווה הכול. במשך חודשים היא גילמה את האישה החזקה שלא מפחדת מכלום והינה, ריחוף מעל היער מוכיח שהיא אנושית. היא אוחזת בחבל בחוזקה ועוצמת את עיניה, מפספסת את הנוף המדהים.

הגלישה לצד השני של היער נמשכת דקות ספורות, וכאשר רגלינו נוגעות בקרקע היא משחררת את החבל ומתרחקת ממני, רועדת.

"מה קרה, צַ'אפּרִיטַה1? את לא נושמת," אני מקניט אותה.

"אל תקרא לי ככה!" היא מתעצבנת, מצחיקה אותי. "הם ימצאו אותנו כאן? מה התוכנית?" היא מרימה את קולה, ובכל זאת שומרת על קשיחות.

"יידרשו להם כמה דקות כדי להגיע לכאן על האופנועים," אני אומר, "בואי נרוץ."

הבחורה לא מתעייפת. אני לא מכיר הרבה גברים שהיו מצליחים לעמוד בקצב שלי, והיא עושה את זה ללא תלונות. האישה הזאת ראויה לכבוד. אנחנו ממשיכים בריצה ולא עוצרים גם כאשר מנועי האופנועים נשמעים ברקע.

"הם מכירים את המסלול שלך? איך הם מאתרים אותנו?" היא זועמת.

"אחד מהם הוא בוגד מזדיין. לפני שבוע גיליתי שהוא התחבר עם רובלס," אני מסביר, ממשיך לרוץ.

"אז למה אנחנו ממשיכים באותו המסלול?"

"אני צריך להרחיק אותם מהחווה. את סומכת עליי?" אני מביט לאחור, ומסתכל בעיניה.

היא צוחקת בלעג. "שאלה מיותרת. לעולם לא אסמוך עליך, מורנו," היא עונה בקשיחות.

אני צוחק. "את יודעת לשחות?"

"מה?" היא שואלת בחוסר הבנה.

אני מאיץ את מהירות הריצה כאשר האופנועים נשמעים קרובים יותר והיא רצה לא רחוק מאחוריי. אני מסיט עבורה כמה ענפים והיא משתחלת תחתיהם בגמישות.

"לאן הבאת אותי, לעזאזל?" היא צועקת כדי להתגבר על קולות המפל, מסתכלת סביבה ופוערת את עיניה כאשר היא מבינה שאין לנו דרך אחרת. "לא נשרוד את זה!"

"כנראה נגזר עלינו למות יחד. מה את אומרת, צ'אפריטה? קופצים?" אני מאתגר אותה. היא מסתכלת עליי לרגע ומחזירה את מבטה למפל הגבוה. אני מושיט לה את כף ידי. "מעיזה?"

"שיהיה לך ברור, מורנו," היא מתקרבת, קולה מלא טינה, "שאם אמות בקפיצה ואתה תשרוד, אחזור לרדוף אותך גם מהגיהינום. המוות לא יציל אותך ממני."

אני מאמין לה. צ'אפריטה תחזור מהמוות כדי לנסות להרוס אותי, ואני אחכה לה בקוצר רוח.

בלי להמתין לתשובה, אני לוקח את ידה בידי ואנחנו קופצים.

 

כינוי חיבה מקסיקני לאישה נמוכה.

חלק ראשון

שנת 2001

פרק 1

גואדלופה

"אימא, אני יוצאת!" אני קוראת וממהרת לדלת.

"תעצרי!" היא ממהרת לעברי, בוחנת אותי מלמטה למעלה באיטיות. "מה את לובשת?"

"אל תתחילי. אני רק בת חמש־עשרה וזאת האופנה." אני מחבקת אותה בכוח. לא קל לרכך את גברת פלורנסיה.

"האופנה היא להסתובב עירומה?" היא מכווצת את פניה. "אולי את רק בת חמש־עשרה, אבל את כבר לא ילדה, והבגדים האלה ימשכו את הטיפוסים הרעים שמסתובבים בשכונה."

"אל תגזימי. חוץ מזה, כולם יודעים שאימא שלי משוגעת ולא מעיזים להתעסק איתי."

"משוגעת, הא?" היא נלחמת בחיוך. "תשמרי על עצמך ואל תאחרי, אני לא אוהבת כשאת מסתובבת ברחובות עד מאוחר."

"אל תדאגי, אין לי שום כוונה לאחר או להסתבך בצרות. אני הולכת לעשות חזרות עם אינס על שיר חדש ואחזור לפני החשכה," אני מבטיחה ומחבקת אותה פעם נוספת.

היא נענית לחיבוקי ומנשקת אותי. "שאלוהים ילווה אותך."

אני יוצאת מהבית ומרימה את קשת האוזניות מצווארי לראשי, מפעילה את הווקמן וצועדת לביתה של אינס, החצי השני שלי.

אינס היחידה שמבינה את אהבתי למוזיקה ושמוכנה להילחם כדי לעזור לי להגיע אל האנשים הנכונים. אני רוקדת ומפזזת, שרה עם המוזיקה. אימא תמיד אומרת לי ללכת רק ברחובות הראשיים ואני אכן מקפידה על כך בדרך כלל, אבל יש כמה סמטאות צדדיות שמקצרות את הדרך בהרבה ואפילו שאימא ביקשה כמה פעמים שלא אלך דרכן, אני משתמשת בהן כל הזמן. היא סתם לחוצה, הרבה פעמים היא הרבה יותר מדי מודאגת.

אני פוסעת לאורך הסמטה על המדרכה הצרה כאשר מישהו לפתע נכנס אליה בריצה מטורפת, ראשו מופנה לרגע לאחור והוא לא רואה אותי. אני לא מספיקה לזוז מדרכו כאשר הוא מתנגש בי ומטיח אותי בקיר הלבנים של הבניין. הוא נצמד לגופי ואוחז במותניי ביד אחת, ובידו האחרת אוחז בלחיי ומניד בראשו לשלילה בתנועות קדחתניות כשאני פוערת את פי כדי לצעוק.

אני מעפעפת וסוגרת את הפה כשאני מביטה בעיניו הירוקות הכהות. הוא גבוה ממני ומאלץ אותי להרים את ראשי כדי להביט בהן, ויש בהן משהו שמתחנן בפניי לשמור על השקט.

הוא מסתכל לעבר היציאה מהסמטה ואז משפיל את ראשו ולוחש כמה מילים קרוב לשפתיי. אני לא שומעת אותן מעבר לקולות המוזיקה שבאוזניי ופעימות ליבי המואצות, המלוות את נשימותיי כבדות. אני רוצה לצעוק, צריכה לצעוק, אבל לא מוצאת את קולי.

מי הוא?

אני מכירה את הבחורים מהשכונה והוא לא מפה, בזה אין לי ספק. ניידת משטרה חולפת על פני הסמטה, ולאחר שהיא נעלמת הוא משחרר אותי ומסתכל לאחור, מוודא שהיא המשיכה בדרכה.

אני מורידה את האוזניות מאוזניי ושואלת בפחד, "מה אתה עושה?"

"תירגעי, צ'אפריטה, לא התכוונתי לפגוע בך." לפי המבטא אני מבינה שהוא לא ממקסיקו סיטי. "גנבתי לחם ובעל החנות הזעיק את המשטרה."

הדבר הנכון יהיה לברוח. ההורים שלי יהרגו אותי אם ידעו שהלכתי דרך הסמטאות ושזר הצמיד אותי לקיר. "איך קוראים לך?"

"אלברו. אלברו מורנו." הוא מושיט לי את ידו ללחיצה. "נעים מאוד."

אני לוחצת אותה. הוא מרים את ידי ונושק לה.

מי עושה את זה בכלל? מאיפה הבחור הזה צץ?

אני בוחנת את לבושו ומתאפקת שלא לפרוץ בצחוק. הוא לבוש במכנסי ג'ינס ובחולצה מכופתרת משובצת בגוונים של כחול, חוגר חגורת עור רחבה ונועל מגפי בוקרים. אני מקבלת את סגנון הלבוש העתיק כשאבא בוחר בו, אבל בחור צעיר? למזלו, יש לו פנים יפות, כאלה שקשה להתעלם מהן.

"נעים מאוד להכיר אותך. אני גוּאַדַלוּפֵה, אבל כולם קוראים לי לוּפֵה." אני מושכת את כף ידי מלחיצתו והולכת לאיבוד בחיוכו. שיניו ישרות כל־כך וחיוכו מאיר את פניו. הוא צריך להיות דוגמן, אם רק יחליף את הבגדים המיושנים האלה. "מאיפה אתה?"

"מכפר נידח." הוא צוחק. "מיותר שאומר לך את שמו, הוא אפילו לא מופיע במפה."

"עכשיו אני מבינה את עניין הלבוש."

"מה רע בלבוש שלי?" הוא מסתכל על עצמו. "העירוניים מוזרים מאוד," הוא מוסיף, מצחיק אותי.

"למה אנחנו מוזרים?"

"תראי אותך. את רוקדת ושרה ברחוב ולא שמה לב למה שקורה לך מול העיניים. ואני חייב לומר לך, הקשת שלך מוזרה."

אני לא מתאפקת ופורצת בצחוק, מכסה את פי כדי לנסות לשלוט בו ונכשלת. "אתה מתכוון לאוזניות? זאת לא קשת."

"מה זה אוזניות?"

"אני שומעת בעזרתן מוזיקה." אני מסירה אותן מצווארי ומניחה אותן על אוזניו. הוא נבהל ומזיז אותן לאחור.

"מה זה?"

"זה ווקמן. אתה לא יודע מה זה ווקמן? נראה לי שהגעת מכוכב אחר, לא מכפר נידח."

"תצחקי, אבל אצלנו אין דברים מוזרים כאלה. כשרוצים לשמוע מוזיקה, שומעים מכל הלב ומרעידים את הכפר."

"תחשוב, מה היה קורה אם כל אחד היה שומע מוזיקה מכל הלב? איך אפשר היה לחיות כאן?"

"יש פה הרבה אנשים." הוא מסתכל סביבו. "חשבתי שאמצא עבודה בבירה. בינתיים מצאתי רק אנשים רעים ורעב. אני לא יודע איך אפשר להסתדר כאן."

"צריך להילחם, גם אם מתחילים מלמטה," אני מעודדת אותו. "אני צריכה ללכת, החברה שלי מחכה לי. אתה רוצה להיפגש מאוחר יותר? אדאג לך לארוחת ערב טעימה במיוחד."

"ארוחה טעימה." הוא מחייך בחולמניות. "באמת תאכילי אותי?"

"חכה לי כאן בסביבות שמונה בערב. אחמוק מהבית ואביא לך ארוחת ערב חמה," אני מבטיחה.

"אחכה לך, צ'אפריטה."

אני מחייכת ועוקפת אותו. ביציאה מהסמטה אני מסתכלת לאחור ורואה שהוא עומד באותו מקום ומסתכל עליי. אני מנופפת לו בידי ואז שבה ומפעילה את המוזיקה, ממשיכה לרקוד בדרכי לביתה של אינס. המפגש הזה היה מוזר, אבל יש לי הרגשה שאפשר לסמוך עליו.

"אבא, אתה מגזים. זאת לא הפעם הראשונה או האחרונה שאשאר לבד בבית," אני מרגיעה אותו, נושקת ללחיו. "לך. תיהנה. אני עייפה."

"ממתי את עייפה בשעות כאלה?" הוא שואל בחשדנות. "אני תמיד צריך לריב איתך כדי שתלכי כבר לישון ואת ממשיכה לקפוץ ולרקוד מול הראי גם באמצע הלילה."

אני צוחקת כשהוא מנסה לחקות אותי. "אינס ואני עשינו הרבה מאוד חזרות, והתעייפתי."

"כתבת שיר חדש?" הוא מחייך.

"אתה צריך לעודד אותה להשקיע בלימודים, לא בשטויות האלה," אימא נוזפת בו ופונה אליי. "את צריכה להיות עורכת דין או אדריכלית."

"אני משקיעה גם בלימודים, לא רק במוזיקה, את יכולה להיות רגועה," אני מבטיחה ומנשקת אותה. "מחר אשמיע לך את השיר החדש, הוא לוהט במיוחד," אני אומרת לאבא וקורצת לו. הוא מחבק אותי בזרועותיו ורוקד איתי. אני צוחקת.

"קדימה, אנחנו מאחרים," אימא קוראת ופוסעת לעבר הדלת, נלחמת בחיוכה.

לאחר שהם יוצאים אני נועלת את הדלת, מסתכלת על השעון ומתפללת שאלברו לא התייאש והלך. אני נכנסת לחדרי, נועלת את נעליי, מרימה את התיק שבו דחפתי בגדים בשבילו ולוקחת בדרכי החוצה את קופסת האוכל שהכנתי.

כשאני יוצאת מהבית, אני מסתכלת ימינה ושמאלה כדי לוודא שהוריי נסעו, ורצה למקום המפגש.

"חשבתי שלא תגיעי," הוא אומר כשהוא רואה אותי מתקרבת ונעמד.

"חיכיתי עד שההורים שלי יצאו מהבית. הבאתי לך בגדים שפעם היו שייכים לאח של חברה שלי, וארוחת ערב," אני מושיטה לו את התיק ואת הקופסה. "נשב בפארק?" אני מסמנת לכיוון היציאה מהסמטה.

הוא לוקח מידיי את התיק ואת הקופסה ואז שנינו פונים לעבר היציאה מהסמטה, חוצים את הכביש ומתיישבים על ספסל בפארק שנמצא מעבר לו.

"את בחורה טובה," החיוך לא יורד מפניו.

"מה עשית בשעות האחרונות?" אני מתעניינת. אלברו פותח את הקופסה וטורף את האוכל בתיאבון. נראה שהוא לא טעם אוכל מבושל כבר חודשים. "תאכל לאט, תכאב לך הבטן."

"זה אלוהי," הוא מתרגש, "אימא שלך יודעת לבשל."

"יש לנו מסעדה. כולם בשכונה מעריצים את האוכל שלה," אני מספרת.

"מצאתי עבודה," הוא מספר בהתלהבות. "זה לא משהו גדול, אבל לא אצטרך לגנוב לחם ולאט אפלס את דרכי בעיר הזאת."

"אני שמחה בשבילך," אני אומרת בכנות. "למה אתה לא לומד בבית הספר? בן כמה אתה?"

"בכפר לא מבזבזים את הזמן בלימודים. אני יודע לקרוא ולכתוב, וגם קצת חשבון. הידע החשוב הוא הידע שצוברים ברחוב. למדתי מה זו עבודה קשה מגיל צעיר."

"הלימודים חשובים מאוד," אני מתעקשת, "אני חולמת להיות זמרת גדולה ובכל זאת לא אוותר על הלימודים. ידע הוא כוח."

"את רוצה להיות זמרת? לשיר על במה?" הוא שואל בחיוך כובש, "תראי לי איך את שרה ורוקדת."

"אתה צוחק עליי?" אני בוחנת את פניו ברצינות מזויפת.

"מה פתאום," הוא מכריז, "אל תשכחי שראיתי איך את מנענעת את הישבן. את יודעת, בכלל לא ראית אותי לפני שהתנגשתי בך. ומה אם הייתי פושע?"

"זה נכון שהבהלת אותי," אני מודה, "חשבתי שאולי אתה רוצח או אנס."

"לאנוס או לרצוח בחורה באמצע הרחוב ובאור יום? אני משוגע, אבל לא עד כדי כך."

"כן? אתה משוגע?" אני בוחנת את פניו.

הוא צוחק. "אולי אני באמת קצת משוגע, אבל אנס אני לא. לא קיימת הבחורה שתסרב להיות איתי."

"ואתה כזה בטוח בזה?"

"תראי את הפנים היפות שלי, היית מסרבת לי?" הוא שואל בחיוך.

אני לא מתאפקת ופורצת בצחוק. "תקשיב, אני אולי לא צרחתי כמו משוגעת כשהצמדת אותי לקיר, אבל אני לא בטוחה שכל הבחורות היו מתנהגות כמוני. אם הייתי צורחת הניידת הזאת הייתה עוצרת ואתה היית עכשיו עצור."

"אני יודע, פעלתי בלי לחשוב," הוא מודה. "זה לא יקרה שוב."

"לא, זה לא יקרה שוב כי מעכשיו לא תהיה לך סיבה לגנוב אוכל. אעזור לך, אדאג לך לאוכל עד שתתחיל להרוויח כסף." המצפון לא יניח לי לתת לו לרעוב. "איפה אתה גר? קרוב לכאן?"

"קרוב מאוד," הוא עונה בחיוך ומסיים את הארוחה. "על כל ספסל פנוי."

"מה?" אני מזדעזעת. "אתה ישן פה בפארק?"

"אני לא מכיר אף אחד בעיר ואין לי כסף לשכור דירה," הוא אומר במבוכה, "אבל אני לא דואג, בקרוב אסתדר. אני לא עצלן, אני רגיל לעבודה קשה."

"אתה לא יכול להישאר ברחוב. מקסיקו סיטי לא דומה בכלום לכפר שממנו באת, החיים כאן עלולים להיות מסוכנים. יש לי רעיון. אגניב אותך לחדרי. תישן אצלי. תצא לפני שההורים שלי יתעוררו."

"את מוכנה לעשות את זה בשבילי? למה?" הוא בוחן את עיניי.

"כי אני לא רוצה להשאיר אותך ברחוב. אני מכירה את השכונה, מסוכן להסתובב בה גם בשעות היום למי שלא גדל כאן, אז תאר לעצמך מה קורה בלילה. כמה זמן אתה כבר ישן פה בפארק על הספסלים?"

"הגעתי לפני יומיים."

"התקלחת מאז?"

"התנקיתי בשירותים הציבוריים." הוא נראה נבוך. "אני מסריח?"

"לא, אתה לא מסריח, אבל אתה צריך להתקלח." אני מסתכלת בלחץ בשעון. "ההורים שלי לא יגיעו הביתה בשעה הקרובה. אם נמהר, תספיק גם להתקלח לפני שהם יגיעו."

"אני לא רוצה לסבך אותך בצרות, צ'אפריטה."

"ההורים שלי לא יגלו. וגם אם הם יגלו, הם לא יכעסו עליי הרבה. הם סולחים לי על הכול. קדימה, בוא נמהר." אני מרימה את הקופסה וסוגרת אותה. הוא מרים את התיק על כתפו וצועד לצידי.

"יש לך אחים?"

"לא, אני בת יחידה. ולך?"

"יש לי שלושה אחים."

"אתה קרוב אליהם?"

"אין לנו ברירה אלא להיות קרובים. חלקנו חדר מגיל אפס ואת כל השטויות עשינו יחד. בשביל האחים שלי אתן את חיי."

"ההורים שלי רצו עוד ילדים, אבל המצב הכלכלי לא אפשר להם." אני פותחת את שער החצר. "אם זה היה תלוי בי, הייתי רוצה אחים. להיות בת יחידה זה משעמם."

"לא הייתי מחליף את האחים שלי תמורת כסף וחיי נוחות."

אנחנו נכנסים הביתה ואני מזרזת אותו לחדר האמבטיה. "בתיק תמצא בגדים להחלפה. את הבגדים המלוכלכים תשאיר לי ואכבס... בעצם, אשרוף אותם. הם מזעזעים." אלברו צוחק. "תמהר, אין לנו הרבה זמן."

אני סוגרת אחריו את הדלת והולכת לסלון, נעמדת ליד החלון ומוודאת שההורים שלי לא מקדימים דווקא הערב. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. אם הם יגלו, הם יהרגו אותי.

בעצם, אני כן יודעת מה חשבתי לעצמי. לא יכולתי להשאיר אותו ברחוב.

"סיימתי," הוא מכריז.

אני קופצת בבהלה והוא צוחק מתגובתי. "לא התלבשת," אני מציינת, בוחנת את חזהו הרטוב. מגבת עוטפת את מותניו והיא לא מסתירה יותר מדי. אני נלחמת בזה, אך מתקשה להסיט את עיניי ממנו. לבחורים שלומדים איתי בבית הספר אין גופים כאלה חטובים. אני מכחכחת בגרוני במבוכה ומסיטה את עיניי. "תיכנס לחדר ותתלבש. אנקה אחריך."

"אני יכול לנקות."

"אל תדאג לזה. לך להתלבש." הוא פונה לחדר השינה. אני נושמת עמוק ומסתכלת לתקרה. "עשית לי את זה בכוונה, אלוהים? זה לא יפה להתגרות בי ככה. לא יפה בכלל," אני ממלמלת וממהרת אל חדר האמבטיה, שם אני גורפת את המים מהרצפה לפתח הניקוז ומייבשת אותה בסמרטוט.

אני מרימה את בגדיו ותוחבת אותם לשקית אשפה ואז חוזרת לחדרי ונוקשת על הדלת. אני פותחת אותה ומוצאת אותו עומד שם, לבוש במכנסי ג'ינס דהויים ובחולצה קצרה לבנה. הוא לא ויתר על החגורה ועל מגפי הבוקרים.

"אתה נראה טוב יותר." אני מחייכת ותוחבת את השקית מתחת למיטה. מחר אעלים אותה.

"מוצא חן בעינייך?" הוא בוחן את עצמו בראי.

"מאוד. אתה יכול לחלוץ את המגפיים כי אתה נשאר לישון כאן."

"את בטוחה? תסתבכי בבעיות עם ההורים שלך."

"אם יתפסו אותנו אסתבך, ואין לי שום כוונה להיתפס. תצטרך לשמור על השקט ולא לעשות שום דבר שיסגיר אותנו," אני מזהירה.

"את רגילה להסתיר בחורים בחדרך?" הוא מתיישב על המיטה.

"אל תהיה חצוף," אני נוזפת בו.

"סליחה, סליחה, זה נשמע רע, אבל לא התכוונתי לשום דבר רע," הוא ממהר להתנצל. "את המלאך השומר שלי. אני לא מכיר עוד אנשים שהיו מוכנים להסתכן ככה בשבילי."

"בתשובה לשאלה שלך, אני לא רגילה לארח בחורים בביתי, ובוודאי לא בחדרי. הסיבה היחידה בגללה אתה פה היא שלא הייתי רוצה שיקרה לך משהו רע ברחוב. ברגע שיהיה לך כסף ותמצא מקום לגור בו, לא תראה שוב את חדרי."

"את לא מעודדת אותי למצוא מקום אחר," הוא אומר, בוחן אותי מלמעלה למטה באיטיות, "אני מעדיף להישאר כאן איתך, גם אם זה אומר להתעורר לפני הזריחה כדי שההורים שלך לא יתפסו אותנו."

"אתה מתחיל איתי?" אני מתקשה להסתיר את ההתלהבות שבקולי. לא חשבתי שבחור חתיך כמו אלברו ימצא עניין בבחורה רגילה כמוני.

"אני בטוח שאת רגילה לכך שכולם מתחילים איתך," הוא אומר.

"ממש לא. הבחורים בבית הספר מתייחסים אליי כאל אחת מהחבר'ה ולא מתחילים איתי."

"ומחוץ לבית הספר?"

אני שומעת את מכוניתם של הוריי ומסמנת לו לשתוק. אני יוצאת מהחדר ורצה אל הספה, נשכבת ומתכסה בשמיכה המונחת עליה, מעמידה פני ישנה.

"היי," אני אומרת כשאני שומעת את דלת הכניסה נפתחת, מרימה את ראשי ומסיטה את שערי מפניי, משתדלת להיראות ישנונית. "איך היה?"

"מצטער, גוזלית, לא התכוונו להעיר אותך." אבא מתקרב ומתיישב לצידי, מושך אותי לחיבוק ונושק לראשי.

"זאת לא אשמתכם. נרדמתי על הספה." אם הייתי נשארת בחדרי אימא הייתה נכנסת לאחל לי לילה טוב ולסדר סביבי את השמיכה. היא שוכחת שאני כבר לא בת שלוש. "נהניתם?"

"מאוד," אימא עונה בחיוך. "הבאתי לך חתיכת עוגה."

"אוכל אותה בבוקר. לארוחת הערב אכלתי את כל השאריות שהשארת במקרר. הייתי רעבה."

"יופי, את צריכה לאכול יותר, את רזה מאוד."

אני קמה מהספה ומחבקת אותם. "אלך לישון ואפעיל את המוזיקה כדי לחשוב על שירים בזמן השינה."

"תסגרי אחרייך את הדלת," אימא מבקשת.

"כמובן." אני מחייכת ומנשקת אותה פעם נוספת. לאחר מכן אני הולכת לחדרי ונועלת את הדלת. אני מסמנת לאלברו לשתוק, פוסעת אל מערכת הסטריאו ומפעילה אותה. "תצטרך לישון עם מוזיקה כדי שהם לא ישמעו אותנו," אני לוחשת, מסתכלת סביבי. איך אלבש פיג'מה כשהוא כאן איתי? אם אצא להתלבש בחדר האמבטיה, ההורים שלי יחשדו. "תסתובב כדי שאחליף בגדים, ואל תציץ," אני מזהירה.

הוא מחייך, מתיישב על המיטה ונשכב על בטנו, מפנה את ראשו לקיר. אני חולצת את הנעליים, מתפשטת ואז לובשת את הפיג'מה שהייתה מונחת על השידה. "סיימתי." אני מתקרבת אל המיטה. אלוהים, יהיה מביך לישון לצידו. אף פעם לא ישנתי עם בן.

"מה קרה?" הוא שואל.

"אני לא יודעת, יהיה מוזר לישון איתך."

"לא אעשה דבר, אני מבטיח."

אני מכריחה את עצמי להירגע ונשכבת לצידו. המיטה לא גדולה מספיק בשביל שנינו, ככה שצד גופי נוגע בצד גופו. הלחץ מתחיל להתפשט בי. מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי להכניס זר מוחלט למיטה שלי?

אני מפנה את ראשי לכיוונו ומתבוננת בעיניו הירוקות, מסלקת את המחשבות מראשי. עדיף לחוות מבוכה מאשר להשאיר אותו לבד ברחוב. הוא לא רגיל לעיר ולא מכיר את הסכנות, לא יכולתי להפנות לו את גבי.

"את יפה מאוד, צ'אפריטה," הוא לוחש, מסיט באצבעו את שערי מפניי, מעביר צמרמורת נעימה בגופי. "טוב הלב שלך נשקף מעינייך הירוקות ומאיר אותן."

"יש לך מחמאות של סבא בן שמונים," אני מקניטה כדי להסוות את המבוכה. אני לא יודעת מה יש בבחור הזה שמצליח להרעיד כל חלק בגופי.

"את אוהבת את המחמאות שלי. לא סתם הלחיים שלך אדומות כמו עגבנייה," הוא מחזיר לי בחיוך.

"הלחיים שלי לא אדומות. העור שלי כהה מדי מכדי שזה יקרה," אני מתחכמת.

הוא צוחק. "צ'אפריטה, אם הייתי חושב שאני ראוי לבחורה כמוך, היה לי קשה מאוד לעמוד בפנייך והייתי מנשק אותך."

הצמרמורת מתחזקת. אף פעם לא התנשקתי עם מישהו, והייתי רוצה שהוא ינשק אותי. "למה אתה חושב שאתה לא ראוי לבחורה כמוני?"

"תראי אותי. אין לי כסף בשביל אוכל, אין לי מקום לגור בו. מה אוכל להציע לך?"

הוא לא נשמע מושפל או נבוך מהעובדה שהוא עני, אבל אני יכולה לראות שזה מפריע לו. "אתה מתכנן לעבוד קשה, לא?"

"לא אשאר עני. הגעתי לכאן כדי להתעשר. את תראי, יום אחד כולם ידברו עליי."

הביטחון שבקולו מעלה חיוך על פניי. הוא מזכיר לי את הדברים שאני אומרת לעצמי בכל פעם שאני חושבת על עתיד בעולם המוזיקה. ההורים, החברים ואפילו המורים שלי מתקשים להאמין שאצליח לפרוץ, אבל אני מאמינה שיום אחד אגשים את החלום ואהיה זמרת גדולה. "אני מאמינה בך. כל עוד תעשה את הדברים בצורה הנכונה, תתרכז במטרה ולא תניח לאיש לגרום לך לחשוב שאתה לא טוב מספיק, אתה תצליח."

"גם את תצליחי ותגשימי את החלום שלך," הוא מבטיח. "נגיע לפסגה וכל אלה שלא מאמינים בנו, יסתכלו עלינו מלמטה."

"תגיע להופעות שלי?" אני שואלת בחיוך חולמני.

"לא אתן לך ללכת לבד לשום הופעה. עוד יחטפו לי אותך."

אני צוחקת. "מי אמר שארצה להיות איתך?"

"את רוצה להיות איתי, צ'אפריטה," הוא עונה ללא שמץ של ספק, "ראיתי איך התפללת לאלוהים שהמגבת תיפול."

"אתה כזה אידיוט," אני מחטיפה לזרועו ומכסה את פניי במבוכה. "תסתובב, הגיע הזמן לישון."

"לא נתת לי נשיקת לילה טוב."

"אני לא מתכוונת לתת לך נשיקת לילה טוב." אני מפנה לו את גבי. הוא נצמד לגבי ומניח את כף ידו על מותניי. צמרמורת לא ברורה חולפת בגופי וליבי מאיים לפרוץ מבית החזה. אני לא רוצה שהוא יתרחק, אבל הקרבה הזאת מבהילה אותי.

"אולי הלילה לא, אולי גם מחר לא, אבל שיהיה לך ברור, את שלי, צ'אפריטה."