חוף הים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חוף הים
הוספה למועדפים

חוף הים

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"את הים לא ראינו כמובן, אבל גם לא שמענו אותו. כאב לי נורא הראש כשחשבתי שאולי טעיתי, ואיך אני אסתדר בעיר המלאה מים ובוץ הזאת אם אין בה ים. כי נשבעתי שהילדים חייבים לראות את הים. פשוט ככה. חייבים."

אם חד־הורית יוצאת למסע עם שני ילדיה הקטנים. איש אינו יודע שעזבו, ובכל מקרה אין להם ממי להיפרד. הילדים מודאגים מהעזיבה הפתאומית ‒ הרי יש לימודים מחר, מה יגידו למורה?

גם בעיר שאליה הם מגיעים אף אחד לא מחכה להם. העת היא אמצע החורף והגשם לא מפסיק לרדת. שום דבר לא נראה כמו שהם ציפו, לא הנסיעה באוטובוס, לא המלון ולא העיר, אבל לנסיעה יש מטרה, והיא תוגשם, ויהי מה.

פרק ראשון

1

תפסנו את האוטובוס האחרון של הערב, כדי שאף אחד לא יראה אותנו. לפני שיצאנו הילדים אכלו משהו. שמתי לב שהם לא גמרו את צנצנת הריבה וחשבתי שהריבה הזאת הולכת להתבזבז סתם. זה חבל, אבל לימדתי אותם לא לבזבז ולחשוב על העתיד.

אני חושבת שהם שמחו על הנסיעה באוטובוס, וגם היו קצת מודאגים כי לא הסברתי להם כלום. תכננתי מראש לקחת מעילי גשם. בחוף הים יורד גשם לעיתים קרובות — את זה כן אמרתי להם, שהם הולכים לראות את הים בפעם הראשונה.

מבין שניהם מי שהיה הכי מרוצה זה קווין, הקטן. הכי סקרן בכל אופן. סטן, הגדול, זרק אלי מבט מודאג, כמו כשאני יושבת במטבח והוא אורב לי וחושב שאני לא רואה אותו בפיג׳מה ורגליים יחפות, ואין לי אפילו כוח להגיד לו: אל תסתובב יחף, סטן. כן, לפעמים אני יושבת שעות במטבח ולא אכפת לי מכלום.

למזלנו לא חיכינו יותר מדי לאוטובוס, ואף אחד לא ראה אותנו מסתלקים. זה היה מוזר לעזוב את העיר. לצאת ממנה כדי לנסוע למקום לא מוכר. בייחוד שזה לא היה בזמן החופשה, ואני יודעת טוב מאוד שזה עבר לילדים בראש. אנחנו אף פעם לא יצאנו לחופשה. אף פעם לא עזבנו את העיר. ופתאום בבת אחת — חיים חדשים. הבטן שלי התהפכה. הייתי צמאה כל הזמן. הכֹּל עִצבֵּן אותי אבל עשיתי מה שיכולתי, כן, באמת כל מה שיכולתי כדי שהילדים לא ירגישו שום דבר. רציתי שנצא להרפתקה, ושנאמין בזה עד הסוף.

כשהאוטובוס הגיע היינו שלושתנו נרגשים, כמעט נבוכים. לא היינו יותר נבוכים אם היינו צריכים לעלות על מחלקה ראשונה בספינת פאר. אבל אחרי הכֹּל זה היה רק אוטובוס ישן, רועש ובלי חימום. ואוֹ־הוֹ כמה שהיה קר! נכנסנו פנימה והרגשנו כמו בתוך רוח פרצים.

שילמתי על הכרטיסים בשטר האחרון של מאה שנשאר לי והתיישבנו בסוף האוטובוס, הילדים ואני, עם תיקי הספורט שלנו מתחת לרגליים. דחסתי לתוכם בגדים חמים בשביל הילדים. לקחתי יותר מדי, אני יודעת, אבל ארזתי את התיקים במין פאניקה שאני לא יכולה להסביר. רציתי לקחת הכֹּל, ידעתי שאין בזה שום טעם, אבל רציתי שזה ילווה אותנו — דברים מהבית, מוּכָּרים, שבהם אנחנו יכולים לזהות את עצמנו ממבט ראשון. קווין רצה שניקח גם את הצעצועים שלו אבל לא הסכמתי. ידעתי טוב מאוד שאנחנו לא הולכים לשַׂחק.

היו המון אנשים סביבנו, קשה להאמין שיש כל כך הרבה אנשים בחוץ ובשעה כל כך מאוחרת. מאיפה הם באים כולם? אולי הם הולכים לאותו מקום כמונו? אי אפשר היה לנחש. הם נראו רגועים ושקועים במחשבות שלוות. לילדים שלי, לעומת זאת, היו המון שאלות: זה ייקח עוד הרבה זמן? יהיה בוקר כשנגיע? דברים כאלה. לא כל כך ידעתי מה לענות להם. הייתה לי בחילה ולא התחשק לי לדבר. בעיקר לא רציתי שהאחרים יקשיבו לנו.

היינו גבוהים באוטובוס ההוא, והמכוניות שבדרך כלל מפחידות כל כך נראו קטנות ועלובות. יכולנו לראות את הרגליים של הנהגים ואת הידיים שלהם, את הדברים שהם שמו על הכיסא לידם. ראינו אותם כל כך טוב, כמעט כאילו הם נמצאים בבתים שלהם. זה הפך אותם לפחות מסוכנים. כן, הרגשנו די מוגנים באוטובוס הזה, אפילו שקפאנו מקור.

מהר מאוד קווין היה צריך פיפי. זה מהלחץ, אמרתי לו, אבל הוא התחיל לדאוג. הוא פחד לעשות במכנסיים. זה ילד שנלחץ בקלות. דווקא אני, שלא רציתי להתבלט, הייתי צריכה לחצות את המעבר מול כולם ולעצור את האוטובוס, ולהעמיד את הילד שלי להשתין על הגלגלים, בחושך, על שפת הכביש, עם המכוניות שכמעט נגעו בנו והאורות המהירים והאלימים שלהן. סטן, לעומת זאת, אף פעם לא מפריע. ואף פעם לא צריך פיפי. ולא רעב. ולא צמא. הוא לא מבקש כלום ולפעמים זה קצת מעיק עלי. הייתי מעדיפה שיסתכל עלי פחות ויתלונן יותר. עכשיו זה כבר לא חשוב.

סטן דמה לאח בכור אפילו לפני שקווין נולד. זה כאילו שהוא חיכה רק לזה: שהקטן יגיע כדי שהוא יוכל לתפוס את המקום של האח הגדול. זה מתאים לו מאוד. בבוקר אין לי כוח לקום כדי ללכת לבית־ספר. סטן הוא זה שלוקח את קווין ונדמה לי שהקטן אוהב את זה. פעם הוא אמר לי: עם סטן אני אף פעם לא מאחר. בתי־הספר נפתחים מוקדם מדי. עשר בבוקר היה יכול להיות בסדר. אני לפני עשר לא מסוגלת לכלום. בלילה אני ישנה רע. חרֵדה. אני לא יכולה להגיד ממה. זה משהו שרובץ עלי. כאילו מתיישבים עלי, בדיוק ככה. אני לא פה בשביל אף אחד. יושבים עלי כמו על ספסל. הייתי רוצה לקום, להרים את עצמי, להרביץ, לצרוח. אין מה לעשות. ממשיכים לשבת עלי. מי יכול להבין דבר כזה? בלילה חונקים אותי. זאת הסיבה שבמשך היום הרבה פעמים אני צריכה לשכב. לישון קצת. ביום אני יכולה לישון בלי חרדה. לא תמיד, אבל מדי פעם. שינה שקופה. עצירה שלא משאירה שום זיכרון, וגם לא כאב. כשאני מתעוררת קשה לי — אין לי מושג איפה אני, מה השעה, מה אני צריכה לעשות. הרבה פעמים אני מפספסת את השעה של היציאה מבית הספר. אני מתביישת ודוהרת לבית הספר. קווין מחכה לי ליד השער ובוכה. תמיד הוא מפחד. לא על עצמו, עלי. אני לא עד כדי כך שבירה, אבל אני מתביישת.

הנסיעה באוטובוס הייתה ארוכה. ארוכה מדי. היה לילה. לא יכולנו להסתכל על הנוף ולא ידענו לא לאן אנחנו נוסעים ולא איפה אנחנו. היינו עמוק בתוך הלילה, בתוך הרעש, חצינו אורות ועקפנו משאיות. עקפנו, אבל בשביל להגיע לאן בדיוק?

החלונות היו מכוסים אֵדים וקווין צייר עם האצבע בתים קטנים ועקומים ואנשים בלי זרועות. לאנשים שקווין מצייר אף פעם אין זרועות. הידיים שלהם משולבות מאחורי הגב, זה מה שהוא עונה כששואלים אותו לאן נעלמו הזרועות של האנשים.

מהר מאוד לא היה יותר מקום על החלון וקווין השתעמם. הוא ביקש את השְׂמיכי שלו, הוא רצה לישון. שכחתי לגמרי מהשְׂמיכי וסטן זרק אלי מבט כועס. שישתמש באגודל שלו, אמרתי. פעם לילדים לא היה שְׂמיכי, הם מצצו אצבע וזה היה יותר נוח. ככה אמרתי לסטן, אבל אני יודעת טוב מאוד שקווין לא יכול להירדם בלי המטפחת הצהובה הגדולה שלו. הפה שלו התחיל לרעוד. אל תבכה, קווין! אמר סטן שיודע איך מתחיל התקף בכי. השְׂמיכי שלי! ענה הקטן. תמצוץ אצבע, אמרתי. הוא בעט במושב שלפניו והאיש שישב בכיסא הסתובב. זה היה אדון שמן עם שפם. קווין נבהל מאוד כשהוא אמר לו להפסיק עם זה תיכף ומיד והפסיק תיכף ומיד. הוא לא ביקש יותר את השְׂמיכי שלו ואני חושבת שהוא בכה. הוא כל הזמן משך באף, זה היה מעצבן.

האנשים באוטובוס הזה ישבו מאוד בנוחיות ולא רצו שיפריעו להם, זה היה ברור. הם לא שמו לב לדרך. הם דיברו קצת ביניהם, בשקט. רק הילדים שלי קפצו כל הזמן, דיברו בקול רם, השתינו וייללו. האחרים, בשיא הרצינות, נראו כמו התגלמות השלווה. כאילו שהנסיעה הזאת זה משהו שהם עושים כל ערב. אני הבנתי פחות ופחות איפה אנחנו, וכמה זמן אנחנו כבר נוסעים. האחרים היו יותר ויותר סבלניים. חלק אפילו ישנו, עם הידיים על הבטן ועם הפה פתוח. הם הכירו את הדרך מצוין. כל כך פחדתי לפספס את התחנה שעוד פעם קמתי לשאול את הנהג.

כמעט נפלתי במעבר, האוטובוס לקח פנייה חדה ופגעתי בראש של גברת זקנה אחת. היא פלטה צעקה קטנה ונואשת, כאילו עִצבנתי אותה מההתחלה. היא אפילו לא הסתכלה עלי. אולי הגעלתי אותה. אבל בכל זאת, טוב עשיתי ששאלתי. נשארו לנו רק עשר דקות והנהג אמר שהוא יכריז על התחנה. נראה לי שהוא הבין שאני לחוצה. הודיתי לו מאוד. איזו הקלה! חזרתי בזהירות למקום שלי ותפסתי חזק את המשענות של המושבים. הגברת הזקנה אפילו לא העיפה אלי מבט. היא דיברה עם השכן שלה, אולי עלי.

עוד מעט מגיעים, הודעתי לילדים, וקווין, למרות שהוא בכה, שלח לי חיוך קטן. חיוך גומות קטן, אני קוראת לזה, עם שלוש שיניים חסרות. בעצם אנחנו דומים שנינו, עם החורים בפה. אני לעיתים קרובות לא מעזה לחייך או לצחוק בלי לשים את היד על הפה. אני לא יודעת אם סטן וקווין קלטו את זה. במשך הזמן הם בטוח היו מתביישים. עכשיו, אחרי שהתעודדנו, יכולנו לעשות את עצמנו כאילו אנחנו מצפצפים על הכֹּל. כאילו גם אנחנו לא מרגישים את הסכנה, כמו שאר הנוסעים. זה עזר לנו להעביר את הזמן והופתענו כשהנהג הכריז במיקרופון שלו שהגענו לעיר. קמנו במהירות. היו הרבה אנשים במעבר.

צדקתי שתכננתי מראש לקחת בגדים שמתאימים לגשם. איזה מבול ירד כשיצאנו מהאוטובוס! יורד גשם מהאורות, אמר קווין, וסטן צחק עליו. אני חשבתי שזה חמוד. אתה צודק, קווין, אמרתי, יורד גשם מפנסי הרחוב. הלוואי שכבר יהיה בוקר! הייתי אבודה לגמרי, עומדת לא ברור איפה בעיר הזרה הזאת, אבל שיחקתי את זאת שיודעת את הדרך והלכתי אחרי האנשים שירדו מהאוטובוס יחד אִתנו. היה נראה שכולם הולכים לאותו מקום בלי להסס. הילדים נתלו עלי, כל אחד עם יד אחת ובשנייה הם סחבו את תיקי הספורט שלהם. התיקים היו כבדים מדי בשבילם אבל מאז ששברתי את עצם הבריח קשה לי לסחוב דברים.

כנראה שהרבה זמן יורד גשם בעיר הזאת. הרגשנו כאילו אנחנו הולכים בתוך אתר בנייה ולא על מדרכה. או שאולי זאת עיר בלי מדרכות. שאלתי את עצמי אם יקבלו אותנו במלון עם נעליים מלאות בוץ, ואיך האנשים כאן מסתדרים. הבתים שלהם בטח מוצפים במים ואדמה, שלא לדבר על החול של הים. את הים לא ראינו כמובן, אבל גם לא שמענו אותו. כאב לי נורא הראש כשחשבתי שאולי טעיתי, ואיך אני אסתדר בעיר המלאה מים ובוץ הזאת אם אין בה ים. כי נשבעתי שהילדים חייבים לראות את הים. פשוט ככה. חייבים.

הגענו לכיכר והאנשים התחילו להתפזר כל אחד לכיוון שלו. היינו בוודאות במרכז העיר ולא הצלחתי להבין אם הוא ענקי או קטנטן. היה לגמרי חשוך והגשם היה נורא קר. הרגשנו שאנחנו נמצאים בשום־מקום. הייתי כמעט לבד עם הילדים שלי והעיר הפכה לתעלומה. לא ידעתי באיזה רחוב לפנות ואיפה לחצות, מה מרחיק אותנו ומה מקָרֵב. הכֹּל היה חסר תנועה, וככל שהיה יותר שקט, ככה היינו יותר זרים.

הייתי חייבת לדבר עם מישהו. אני לא אוהבת לבקש עזרה אבל ידעתי שתיכף יהיה אמצע הלילה, ואז באמת נהיה אבודים שלושתנו. בפינת הרחוב ראיתי איש קטן עטוף במעיל רוח מטייל עם כלב כל כך פצפון ורזה, עד שהוא נראה כאילו עשו אותו מגפרורים. שאלתי אותו איפה המלון. הקול שלי רעד ובקושי יצא החוצה. עוד פעם החרדות חוזרות, חשבתי, וזה הפחיד אותי. האיש הקטן לא אמר מילה. הוא הראה עם האצבע — המלון היה בדיוק מאחורינו. לא ראיתי אותו. הוא היה ממש מאחורינו אבל לא היה שלט מואר וגם לא אור בכניסה. הודיתי לו עם הראש. פחדתי לשמוע את הקול שלי ובכל מקרה גם הוא לא אמר כלום. כשהלכנו משם, גוררים את התיקים בבוץ, הכלב הקטן והגפרורי נבח וזה נשמע כמו צחוק. צחוק רע. זה עשה לי צמרמורת בגב, למרות שאני לא פוחדת מכלבים ואת הכלב הזה בכלל יכולתי למעוך בכף היד שלי. בבת אחת חשבתי שאולי זה בגלל הגשם: הקול שלי שרעד, הכלב שצחק. אולי כולם צרודים בעיר הזאת. ואז זה נהיה מפחיד. רציתי נורא שיהיה כבר מחר. שנוכל לבדוק את כל זה באור יום ולברר מה מחכה לנו.

זה המלון, אמא? שאל קווין וגם הקול שלו נשבר. זה הקול שמעיד אצלו על עייפות גדולה. הִכּרתי אותו טוב וזה כמעט הרגיע אותי. תיכנס, עניתי, והיינו צריכים לעזוב את הידיים. לא יכולנו לעבור שלושתנו בדלת תלויים ככה אחד על השני, ועוד עם תיקי הספורט. היה לנו קשה להיפרד. היינו לגמרי רדומים. מלופפים. הרגליים של קווין הסתבכו ברצועות של התיק והראש שלו נדפק חזק בדלת. זה היה הרגע שבו ראיתי כמה השיער שלו רטוב ואני זוכרת... זה טיפשי... אני זוכרת שזה היה כמו רפלקס. פחד ישן. הפחד שהוא יחטוף נזלת, שיהיה לו חום. מי יודע? אולי לכל האימהות יש את זה: דחף להגן על הגורים שלהן מחום גבוה. אולי זה חייתי, יותר חזק מאִתנו.

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

חוף הים ורוניק אולמי

1

תפסנו את האוטובוס האחרון של הערב, כדי שאף אחד לא יראה אותנו. לפני שיצאנו הילדים אכלו משהו. שמתי לב שהם לא גמרו את צנצנת הריבה וחשבתי שהריבה הזאת הולכת להתבזבז סתם. זה חבל, אבל לימדתי אותם לא לבזבז ולחשוב על העתיד.

אני חושבת שהם שמחו על הנסיעה באוטובוס, וגם היו קצת מודאגים כי לא הסברתי להם כלום. תכננתי מראש לקחת מעילי גשם. בחוף הים יורד גשם לעיתים קרובות — את זה כן אמרתי להם, שהם הולכים לראות את הים בפעם הראשונה.

מבין שניהם מי שהיה הכי מרוצה זה קווין, הקטן. הכי סקרן בכל אופן. סטן, הגדול, זרק אלי מבט מודאג, כמו כשאני יושבת במטבח והוא אורב לי וחושב שאני לא רואה אותו בפיג׳מה ורגליים יחפות, ואין לי אפילו כוח להגיד לו: אל תסתובב יחף, סטן. כן, לפעמים אני יושבת שעות במטבח ולא אכפת לי מכלום.

למזלנו לא חיכינו יותר מדי לאוטובוס, ואף אחד לא ראה אותנו מסתלקים. זה היה מוזר לעזוב את העיר. לצאת ממנה כדי לנסוע למקום לא מוכר. בייחוד שזה לא היה בזמן החופשה, ואני יודעת טוב מאוד שזה עבר לילדים בראש. אנחנו אף פעם לא יצאנו לחופשה. אף פעם לא עזבנו את העיר. ופתאום בבת אחת — חיים חדשים. הבטן שלי התהפכה. הייתי צמאה כל הזמן. הכֹּל עִצבֵּן אותי אבל עשיתי מה שיכולתי, כן, באמת כל מה שיכולתי כדי שהילדים לא ירגישו שום דבר. רציתי שנצא להרפתקה, ושנאמין בזה עד הסוף.

כשהאוטובוס הגיע היינו שלושתנו נרגשים, כמעט נבוכים. לא היינו יותר נבוכים אם היינו צריכים לעלות על מחלקה ראשונה בספינת פאר. אבל אחרי הכֹּל זה היה רק אוטובוס ישן, רועש ובלי חימום. ואוֹ־הוֹ כמה שהיה קר! נכנסנו פנימה והרגשנו כמו בתוך רוח פרצים.

שילמתי על הכרטיסים בשטר האחרון של מאה שנשאר לי והתיישבנו בסוף האוטובוס, הילדים ואני, עם תיקי הספורט שלנו מתחת לרגליים. דחסתי לתוכם בגדים חמים בשביל הילדים. לקחתי יותר מדי, אני יודעת, אבל ארזתי את התיקים במין פאניקה שאני לא יכולה להסביר. רציתי לקחת הכֹּל, ידעתי שאין בזה שום טעם, אבל רציתי שזה ילווה אותנו — דברים מהבית, מוּכָּרים, שבהם אנחנו יכולים לזהות את עצמנו ממבט ראשון. קווין רצה שניקח גם את הצעצועים שלו אבל לא הסכמתי. ידעתי טוב מאוד שאנחנו לא הולכים לשַׂחק.

היו המון אנשים סביבנו, קשה להאמין שיש כל כך הרבה אנשים בחוץ ובשעה כל כך מאוחרת. מאיפה הם באים כולם? אולי הם הולכים לאותו מקום כמונו? אי אפשר היה לנחש. הם נראו רגועים ושקועים במחשבות שלוות. לילדים שלי, לעומת זאת, היו המון שאלות: זה ייקח עוד הרבה זמן? יהיה בוקר כשנגיע? דברים כאלה. לא כל כך ידעתי מה לענות להם. הייתה לי בחילה ולא התחשק לי לדבר. בעיקר לא רציתי שהאחרים יקשיבו לנו.

היינו גבוהים באוטובוס ההוא, והמכוניות שבדרך כלל מפחידות כל כך נראו קטנות ועלובות. יכולנו לראות את הרגליים של הנהגים ואת הידיים שלהם, את הדברים שהם שמו על הכיסא לידם. ראינו אותם כל כך טוב, כמעט כאילו הם נמצאים בבתים שלהם. זה הפך אותם לפחות מסוכנים. כן, הרגשנו די מוגנים באוטובוס הזה, אפילו שקפאנו מקור.

מהר מאוד קווין היה צריך פיפי. זה מהלחץ, אמרתי לו, אבל הוא התחיל לדאוג. הוא פחד לעשות במכנסיים. זה ילד שנלחץ בקלות. דווקא אני, שלא רציתי להתבלט, הייתי צריכה לחצות את המעבר מול כולם ולעצור את האוטובוס, ולהעמיד את הילד שלי להשתין על הגלגלים, בחושך, על שפת הכביש, עם המכוניות שכמעט נגעו בנו והאורות המהירים והאלימים שלהן. סטן, לעומת זאת, אף פעם לא מפריע. ואף פעם לא צריך פיפי. ולא רעב. ולא צמא. הוא לא מבקש כלום ולפעמים זה קצת מעיק עלי. הייתי מעדיפה שיסתכל עלי פחות ויתלונן יותר. עכשיו זה כבר לא חשוב.

סטן דמה לאח בכור אפילו לפני שקווין נולד. זה כאילו שהוא חיכה רק לזה: שהקטן יגיע כדי שהוא יוכל לתפוס את המקום של האח הגדול. זה מתאים לו מאוד. בבוקר אין לי כוח לקום כדי ללכת לבית־ספר. סטן הוא זה שלוקח את קווין ונדמה לי שהקטן אוהב את זה. פעם הוא אמר לי: עם סטן אני אף פעם לא מאחר. בתי־הספר נפתחים מוקדם מדי. עשר בבוקר היה יכול להיות בסדר. אני לפני עשר לא מסוגלת לכלום. בלילה אני ישנה רע. חרֵדה. אני לא יכולה להגיד ממה. זה משהו שרובץ עלי. כאילו מתיישבים עלי, בדיוק ככה. אני לא פה בשביל אף אחד. יושבים עלי כמו על ספסל. הייתי רוצה לקום, להרים את עצמי, להרביץ, לצרוח. אין מה לעשות. ממשיכים לשבת עלי. מי יכול להבין דבר כזה? בלילה חונקים אותי. זאת הסיבה שבמשך היום הרבה פעמים אני צריכה לשכב. לישון קצת. ביום אני יכולה לישון בלי חרדה. לא תמיד, אבל מדי פעם. שינה שקופה. עצירה שלא משאירה שום זיכרון, וגם לא כאב. כשאני מתעוררת קשה לי — אין לי מושג איפה אני, מה השעה, מה אני צריכה לעשות. הרבה פעמים אני מפספסת את השעה של היציאה מבית הספר. אני מתביישת ודוהרת לבית הספר. קווין מחכה לי ליד השער ובוכה. תמיד הוא מפחד. לא על עצמו, עלי. אני לא עד כדי כך שבירה, אבל אני מתביישת.

הנסיעה באוטובוס הייתה ארוכה. ארוכה מדי. היה לילה. לא יכולנו להסתכל על הנוף ולא ידענו לא לאן אנחנו נוסעים ולא איפה אנחנו. היינו עמוק בתוך הלילה, בתוך הרעש, חצינו אורות ועקפנו משאיות. עקפנו, אבל בשביל להגיע לאן בדיוק?

החלונות היו מכוסים אֵדים וקווין צייר עם האצבע בתים קטנים ועקומים ואנשים בלי זרועות. לאנשים שקווין מצייר אף פעם אין זרועות. הידיים שלהם משולבות מאחורי הגב, זה מה שהוא עונה כששואלים אותו לאן נעלמו הזרועות של האנשים.

מהר מאוד לא היה יותר מקום על החלון וקווין השתעמם. הוא ביקש את השְׂמיכי שלו, הוא רצה לישון. שכחתי לגמרי מהשְׂמיכי וסטן זרק אלי מבט כועס. שישתמש באגודל שלו, אמרתי. פעם לילדים לא היה שְׂמיכי, הם מצצו אצבע וזה היה יותר נוח. ככה אמרתי לסטן, אבל אני יודעת טוב מאוד שקווין לא יכול להירדם בלי המטפחת הצהובה הגדולה שלו. הפה שלו התחיל לרעוד. אל תבכה, קווין! אמר סטן שיודע איך מתחיל התקף בכי. השְׂמיכי שלי! ענה הקטן. תמצוץ אצבע, אמרתי. הוא בעט במושב שלפניו והאיש שישב בכיסא הסתובב. זה היה אדון שמן עם שפם. קווין נבהל מאוד כשהוא אמר לו להפסיק עם זה תיכף ומיד והפסיק תיכף ומיד. הוא לא ביקש יותר את השְׂמיכי שלו ואני חושבת שהוא בכה. הוא כל הזמן משך באף, זה היה מעצבן.

האנשים באוטובוס הזה ישבו מאוד בנוחיות ולא רצו שיפריעו להם, זה היה ברור. הם לא שמו לב לדרך. הם דיברו קצת ביניהם, בשקט. רק הילדים שלי קפצו כל הזמן, דיברו בקול רם, השתינו וייללו. האחרים, בשיא הרצינות, נראו כמו התגלמות השלווה. כאילו שהנסיעה הזאת זה משהו שהם עושים כל ערב. אני הבנתי פחות ופחות איפה אנחנו, וכמה זמן אנחנו כבר נוסעים. האחרים היו יותר ויותר סבלניים. חלק אפילו ישנו, עם הידיים על הבטן ועם הפה פתוח. הם הכירו את הדרך מצוין. כל כך פחדתי לפספס את התחנה שעוד פעם קמתי לשאול את הנהג.

כמעט נפלתי במעבר, האוטובוס לקח פנייה חדה ופגעתי בראש של גברת זקנה אחת. היא פלטה צעקה קטנה ונואשת, כאילו עִצבנתי אותה מההתחלה. היא אפילו לא הסתכלה עלי. אולי הגעלתי אותה. אבל בכל זאת, טוב עשיתי ששאלתי. נשארו לנו רק עשר דקות והנהג אמר שהוא יכריז על התחנה. נראה לי שהוא הבין שאני לחוצה. הודיתי לו מאוד. איזו הקלה! חזרתי בזהירות למקום שלי ותפסתי חזק את המשענות של המושבים. הגברת הזקנה אפילו לא העיפה אלי מבט. היא דיברה עם השכן שלה, אולי עלי.

עוד מעט מגיעים, הודעתי לילדים, וקווין, למרות שהוא בכה, שלח לי חיוך קטן. חיוך גומות קטן, אני קוראת לזה, עם שלוש שיניים חסרות. בעצם אנחנו דומים שנינו, עם החורים בפה. אני לעיתים קרובות לא מעזה לחייך או לצחוק בלי לשים את היד על הפה. אני לא יודעת אם סטן וקווין קלטו את זה. במשך הזמן הם בטוח היו מתביישים. עכשיו, אחרי שהתעודדנו, יכולנו לעשות את עצמנו כאילו אנחנו מצפצפים על הכֹּל. כאילו גם אנחנו לא מרגישים את הסכנה, כמו שאר הנוסעים. זה עזר לנו להעביר את הזמן והופתענו כשהנהג הכריז במיקרופון שלו שהגענו לעיר. קמנו במהירות. היו הרבה אנשים במעבר.

צדקתי שתכננתי מראש לקחת בגדים שמתאימים לגשם. איזה מבול ירד כשיצאנו מהאוטובוס! יורד גשם מהאורות, אמר קווין, וסטן צחק עליו. אני חשבתי שזה חמוד. אתה צודק, קווין, אמרתי, יורד גשם מפנסי הרחוב. הלוואי שכבר יהיה בוקר! הייתי אבודה לגמרי, עומדת לא ברור איפה בעיר הזרה הזאת, אבל שיחקתי את זאת שיודעת את הדרך והלכתי אחרי האנשים שירדו מהאוטובוס יחד אִתנו. היה נראה שכולם הולכים לאותו מקום בלי להסס. הילדים נתלו עלי, כל אחד עם יד אחת ובשנייה הם סחבו את תיקי הספורט שלהם. התיקים היו כבדים מדי בשבילם אבל מאז ששברתי את עצם הבריח קשה לי לסחוב דברים.

כנראה שהרבה זמן יורד גשם בעיר הזאת. הרגשנו כאילו אנחנו הולכים בתוך אתר בנייה ולא על מדרכה. או שאולי זאת עיר בלי מדרכות. שאלתי את עצמי אם יקבלו אותנו במלון עם נעליים מלאות בוץ, ואיך האנשים כאן מסתדרים. הבתים שלהם בטח מוצפים במים ואדמה, שלא לדבר על החול של הים. את הים לא ראינו כמובן, אבל גם לא שמענו אותו. כאב לי נורא הראש כשחשבתי שאולי טעיתי, ואיך אני אסתדר בעיר המלאה מים ובוץ הזאת אם אין בה ים. כי נשבעתי שהילדים חייבים לראות את הים. פשוט ככה. חייבים.

הגענו לכיכר והאנשים התחילו להתפזר כל אחד לכיוון שלו. היינו בוודאות במרכז העיר ולא הצלחתי להבין אם הוא ענקי או קטנטן. היה לגמרי חשוך והגשם היה נורא קר. הרגשנו שאנחנו נמצאים בשום־מקום. הייתי כמעט לבד עם הילדים שלי והעיר הפכה לתעלומה. לא ידעתי באיזה רחוב לפנות ואיפה לחצות, מה מרחיק אותנו ומה מקָרֵב. הכֹּל היה חסר תנועה, וככל שהיה יותר שקט, ככה היינו יותר זרים.

הייתי חייבת לדבר עם מישהו. אני לא אוהבת לבקש עזרה אבל ידעתי שתיכף יהיה אמצע הלילה, ואז באמת נהיה אבודים שלושתנו. בפינת הרחוב ראיתי איש קטן עטוף במעיל רוח מטייל עם כלב כל כך פצפון ורזה, עד שהוא נראה כאילו עשו אותו מגפרורים. שאלתי אותו איפה המלון. הקול שלי רעד ובקושי יצא החוצה. עוד פעם החרדות חוזרות, חשבתי, וזה הפחיד אותי. האיש הקטן לא אמר מילה. הוא הראה עם האצבע — המלון היה בדיוק מאחורינו. לא ראיתי אותו. הוא היה ממש מאחורינו אבל לא היה שלט מואר וגם לא אור בכניסה. הודיתי לו עם הראש. פחדתי לשמוע את הקול שלי ובכל מקרה גם הוא לא אמר כלום. כשהלכנו משם, גוררים את התיקים בבוץ, הכלב הקטן והגפרורי נבח וזה נשמע כמו צחוק. צחוק רע. זה עשה לי צמרמורת בגב, למרות שאני לא פוחדת מכלבים ואת הכלב הזה בכלל יכולתי למעוך בכף היד שלי. בבת אחת חשבתי שאולי זה בגלל הגשם: הקול שלי שרעד, הכלב שצחק. אולי כולם צרודים בעיר הזאת. ואז זה נהיה מפחיד. רציתי נורא שיהיה כבר מחר. שנוכל לבדוק את כל זה באור יום ולברר מה מחכה לנו.

זה המלון, אמא? שאל קווין וגם הקול שלו נשבר. זה הקול שמעיד אצלו על עייפות גדולה. הִכּרתי אותו טוב וזה כמעט הרגיע אותי. תיכנס, עניתי, והיינו צריכים לעזוב את הידיים. לא יכולנו לעבור שלושתנו בדלת תלויים ככה אחד על השני, ועוד עם תיקי הספורט. היה לנו קשה להיפרד. היינו לגמרי רדומים. מלופפים. הרגליים של קווין הסתבכו ברצועות של התיק והראש שלו נדפק חזק בדלת. זה היה הרגע שבו ראיתי כמה השיער שלו רטוב ואני זוכרת... זה טיפשי... אני זוכרת שזה היה כמו רפלקס. פחד ישן. הפחד שהוא יחטוף נזלת, שיהיה לו חום. מי יודע? אולי לכל האימהות יש את זה: דחף להגן על הגורים שלהן מחום גבוה. אולי זה חייתי, יותר חזק מאִתנו.

*המשך הפרק בספר המלא*