מכשפה של סופה ומלח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מכשפה של סופה ומלח
הוספה למועדפים

מכשפה של סופה ומלח

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הדבר היחיד שאֵייברי רוֹ בת השש־עשרה רוצה הוא להיות מכשפה. היא מחכה לרגע שבו תוכל להחליף את סבתה בתפקיד המכשפה של האי פרינס, ולהמשיך להגן על האי ועל תושביו ציידי הלווייתנים. אבל לפני שאייברי מספיקה ללמוד את סודות הכישוף, אִמָּהּ, נחושה לנתק את שושלת הקסם, חוטפת אותה ומעבירה אותה לבית מפואר בעיר ומטילה עליה קללה שתמנע ממנה לחזור לסבתה. תחילה אייברי בטוחה ששחרורה הוא רק עניין של זמן, אבל כעת, לאחר ארבע שנים שבהן רקמה תוכניות לברוח ולמצוא דרך להגשים את ייעודה, אייברי חולמת חלום מחריד, ומבינה שפירושו שהיא עומדת למות. להירצח. היא גם יודעת שהיא לא טועה, וה דרך היחידה שלה להינצל היא לגלות את סודותיהן של אמה וסבתה.על סף ייאוש היא פוגשת את טאנֶה, נער מאי מרוחק, שניחן בכוחות קסם משלו. אייברי בטוחה שהוא זה שיוכל לסייע לה להשתחרר מקללתה של אמה ולהגן על האי מפני חורבן, ואילו טאנה בטוח שלאייברי יש כוחות שיכולים לסייע לו לנקום במי שגרם למות משפחתו. אך כשטאנה מעורר באייברי רגשות בעוצמה שלא הכירה, מתברר לה שכדי להפוך למכשפה עליה להקריב קורבן נורא ובלתי צפוי שהיא לא בטוחה שתוכל להקריבו. מכשפה של סופה ומלח הוא סיפור סוחף על סודות משפחה, על מאבקה של נערה לשרוד ועל תחילתה של סערה גדולה של אהבה ראשונה.

פרק ראשון

פרק 1

חרף מיטב מאמציה של אמי, מעולם לא שכחתי את היום שבו לימדה אותי סבתי לקשור את הרוחות. זה היה לפני עשר שנים, כשהאי פרינס היה יותר מסלע בלבד באוקיינוס האטלנטי, כשרציפיו התפקעו מרוב אוניות, כשארובות המפעל פלטו נחילי עשן שחור סמיך, והברים של האי פלטו נחילי גברים צוחקים, פניהם עגולות ומבהיקות.

באותם ימים סבתי היתה יקרה מפז לאנשי האי שלי והם ידעו היטב מה חלקה בקביעת גורלם. כל איש, אישה וילד באי פרינס הכירו את הדרך לבקתה שלה. לא היתה להם ברירה אלא להכיר אותה — חייהם היו תלויים בכך.

אפילו אז, בזמנים הטובים, נהג הכומר, שפניו נראו כמו תפוח עץ מיובש, להטיף לקהילה בדרשותיו נגד הבטחותיה של סבתי. עסקה איתה היא עסקה עם השטן, כך היה אומר להם, תוך כדי הנפת אגרופו באוויר והטחתו בדוכן. והאנשים באי שלי הינהנו בשפתיים קפוצות, והמשיכו לבקר אותה בכל זאת.

גבר — אם כי בדרך כלל הם היו צעירים כל כך עד שעדיין היה אפשר לכנותם "נערים" — היה עשוי לבקש קמע לנאמנות. הוא היה חרד כל כך ונרגש — מתוח יותר בשל הפרידה מחברתו מאשר מהמסע ארוך השנים שצפוי להיות מנת חלקו. סבתי היתה אומרת לו: "הבא לי תריסר שערות מראשה של אהובתך, וגזור קווצת שיער גם משלך." כשחזר עם הפריטים, היתה אורגת וכורכת באצבעותיה הארוכות את השערות עם עשבי ים, ומרכיבה מהם צמיד רופף. "ענוד אותו על פרק היד שלה," היתה אומרת, "ונערתך תשמור לך אמונים."

לעיתים קרובות היה הנער מחזיק את הדבר השברירי הזה בידו, חש עד כמה הוא עדין — ומזדעף. "את מטורפת. זה יתפרק בשנייה, ומי יודע מה סו שלי עוד עלולה אז לעשות."

"מעולם לא. לא הקמעות שלי," היתה עונה לו. "מעולם לא שמעתי שאחד מהם התפרק."

הוא היה תוחב אותו לכיסו, עדיין זועף, והולך. אחר כך היה עונד אותו על ידה של אהובתו.

"משהו שיזכיר לך אותי," היה אומר. אבל נשות האי פרינס כבר ראו מספיק שיער ועשבי ים כדי לדעת את האמת. ובכל זאת, הצמיד מעולם לא נקרע או דהה או התפרק, והנערה שמרה אמונים. כמובן, לסבתי לא היתה כל שליטה על מעשיו של הנער.

גברים מבוגרים יותר, רבי־החובלים ובעלי האוניות, היו מרעיפים על סבתי מותרות: סוכר לבן טהור עטוף בנייר מרשרש, פירות שצבעם עז כל כך עד שהכאיב לעיניי, יריעות בדים חלקים ורכים כמו עור.

"מתנות כיילב," כך הם כינו אותן, כי פעם, לפני שנים רבות, כשסבתי היתה אישה צעירה, רב־חובל בשם כיילב סוויני העליב אותה וסירב להביא לה מתנה, אף על פי ששהה באי במשך חודשים בשעה שאנשינו תיקנו את אונייתו. ימים ספורים אחרי שהפליגה האונייה, נודע שהיא התרסקה לרסיסים — התנגשה בסלעים ולא נשאר ממנה דבר מלבד קורות ובד קרוע.

הגברים של האי רטנו שחודשים של עבודה קשה ירדו לטמיון, וחששו מפגיעה במוניטין שלהם כבוני אוניות. אבל אפילו כיום ידוע לכולם בחוף המזרחי שאין חזק ממסמר שקבעו הבונים מהאי פרינס, וכך, בסופו של דבר, שמרו בוני האוניות על שמם הטוב, בעוד סבתי זכתה בכינוי חדש: מחוללת סערות שאין להכעיס.

לא רק גברים עלו לרגל לבקתה של סבתי — גם נשים הגיעו. נשים שרצו להגן על הגברים שלהן שיצאו אל הים, ופה ושם — גם כאלה שביקשו להטיל עליהם קללה. לפעמים העניינים היו מסתבכים: היתה מגיעה אישה, כועסת עד השמיים ומבטיחה לסבתי כל דבר שבעולם אם רק יקרה משהו ל'קינג פישר' בלב ים ואחד הלווייתנים האדירים האלה ינגוס כהוגן באיזה קלרנס אולדריץ' ויגרור את גופתו המטונפת למעמקים. וזה היה מעמיד את סבתי במצב לא נוח, כי זמן קצר קודם לכן היא בדיוק מכרה לקלרנס אולדריץ' קמע מנוצת ציפור שיר קטנה, קסם רב־עוצמה נגד טביעה. לעיתים סבתי היתה מנסה להרגיע את האישה ולשכנע אותה להוציא את כספה על קמע אהבה, כדי למצוא גבר שראוי פחות לחטוף נגיסה מלווייתן. אבל לעיתים מזומנות יותר היא היתה לוקחת את הכסף ורוקחת את הלחש ואומרת לעצמה, שגם אם הלווייתן יתפוס את קלרנס אולדריץ' — מטביעה הוא בכל זאת יינצל.

אלה היו הקסמים הפשוטים, הקמעות היומיומיים והלחשים הקטנים שבעבורם שילמו לה בסחורות או במזון ובזכותם התנהלו חייה של סבתי על מי מנוחות. הם היו זולים מאוד והכנתם כמעט לא גזלה זמן. "זוטות," כך כינתה אותם, את הקמעות הקטנים שבאו לה באותה קלות כמו לנשום.

קשירת הרוחות היתה עניין שונה בתכלית. רק בעלי האוניות העשירים ביותר יכלו להרשות זאת לעצמם, ואלה היו שולחים את רבי־החובלים שלהם אל הבקתה שבסלעים כשהם מצוידים בכסף ובהוראות. את הכסף נהגה סבתי לקחת ברצון, את ההוראות — קצת פחות. הרוחות מסובכות, ערמומיות, וקשה מספיק לקשור ולחבר אותן זו לזו — כך היתה אומרת להם — מבלי שאיזה טיפש יבוא בדרישות ספציפיות. הם היו גברים גאים, רבי־החובלים האלה, דומים יותר לציפור או לדג עם כל הידע שלהם ברוחות ובגלים, כך שבוודאי לא היה להם קל להחריש למול עלבונותיה. ועדיין, לא ידוע לי על אף אדם שביקר בבקתה עם הכסף והכוונה לקנות קסם כזה, שלשונו או גאוותו בגדו בו, ולא חשוב עד כמה רתח דמו. זה קסם קטן, כמו שנהגה סבתי לומר — הקסם הקטן שבזכותו העולם ממשיך להסתובב.

כשהיה מגיע לבקתה אדם שביקש לשלוט ברוחות, נהגה לשלוח אותו לדרכו עד שסיימה. פעם, רב־חובל אחד — לא מקומי, אחרת אפילו לא היה מנסה לבקש — רצה להישאר, ולצפות בה מחוללת קסמים.

"אני עובדת טוב יותר לבדי," אמרה, ומבטו של רב־החובל החליק לעברי — נכדתה בת השש, שעמדה בפינה ומשם צפתה במתרחש במבט מרוכז. אבל גם אם חשב לעצמו משהו — לא אמר זאת בקול.

גם אני לא רציתי אותו שם. הבקתה של סבתי היתה עולם שהשתייך רק לנו, לה ולי ואולי גם לאמא שלי, אם אי פעם תרצה בו שוב. נשות רוֹ הפיקו את הקסם שבזכותו התקיים האי פרינס והן עשו כך לאורך דורות רבים, והרב־חובל הזה — שיגיד תודה במקום להיות חטטן כזה. הזעפתי אליו פנים עד שעזב.

סבתי פנתה אל תוככי הבקתה הקטנה וחיטטה בארגז שחור וכבד, שהוסתר למרגלות המיטה. ככל שידעתי, הארגז היה ישן ממש כמו המכשפות עצמן — חפץ גדול ונפוח שהביאה איתה הראשונה לבית רו כשהגיעה לאי פרינס. מאז הוא הועבר מאם לבת, ובו שמרו נשות רו את הרכיבים שהשתמשו בהם. הארגז היה אמור לעבור לאמא שלי לפני שנים, אבל במקום זה סבתי השאירה אותו בבקתה, ואף שכל חיי הוא היה מונח למרגלותיי בעת שישנתי — מעולם לא הצצתי לתוכו. מעולם לא הוזמנתי.

שמעתי איך אצבעותיה הארוכות של סבתי מסיטות הצידה בעדינות חפצים שרישרשו וקירקשו, עד ששלפה מיתר לבן, עבה כמו הזרת שלי וארוך כזרועי.

"בואי, אייברי," אמרה והתיישבה בכיסאה, ואני רצתי אליה וטיפסתי להתכרבל בחיקה. היא כרכה סביבי את זרועותיה ומבד שרווליה עלו ריחות חמימים של עשן עץ ושל עשבים. היא אחזה במיתר הלבן בידיה ברפיון ואני צחקתי והושטתי אליו ידיים כמו היה צעצוע.

"לא לגעת במיתר, יקירה," אמרה, והגביהה אותו כדי להרחיקו ממני. חשתי בשפתיה נוגעות בשערי ובהבל פיה החמים בקרקפתי. "הניחי את ידייך על שלי."

אצבעותיי השמנמנות התכווצו בחיקי ואני הגבהתי אותן, עד שריחפו מעל ידיה של סבתי. עורה היה כמעט שקוף ורשת הוורידים הכחולים בלטה כמו ענפים. הולכתי את קצות אצבעותיי לאורך גב ידה, מפרקי הידיים ועד לפרקי האצבעות, ולחצתי בחוזקה כך שהותרתי על עורה שובל של נקודות חיוורות.

"עכשיו תתרכזי." מילותיה דיגדגו בלחיי ואני החלקתי את ידיי על גבי ידיה שלה.

המיתר נמתח בין אצבעותיה, כל סיביו עדינים ובוהקים כמו נוצרו ממשי עכבישים. מה ידעתי? אולי באמת מכך נוצרו.

שפתיה של סבתי נעו חלושות. הן הניעו את שערי, אבל אני שמעתי רק את זרם האוויר החם, ועצרתי את נשימתי ופקחתי עיניים גדולות־גדולות.

בחוץ התקמרה הרוח סביב הבקתה והשמיעה גניחה נמוכה ועמוקה, שהרעידה את החלונות. משהו התקבץ ליד הדלת ברעש ובפתאומיות כה גדולים עד שהזדעזעתי, אבל סבתי הצמידה בעדינות את לחיָה לראשי.

"תתרכזי," אמרה שוב, וקולה אוויר ממש, ולא צליל. "אל תורידי את העיניים מהחבל."

החבל... הוא רטט, רעד, ואף שידיה השזופות והמגוידות של סבתי נותרו יציבות, הרגשתי את הטלטלות העזות בעצמותיה. הרוח התגברה והיתה ליללה — גבוהה כל כך עד שנשמעה כמעט כמו כאב, אבל לא העזתי להסיר את עיניי מהמיתר הלבן, שנע כמו מיתר שנפרט בגיטרה.

"סבתא?" לחשתי והדופק שלי הלך והתגבר בדקירות קטנות. כפות ידיי החלו להזיע, קצות אצבעותיי החלו להיטלטל ולרעוד, ואני הרגשתי שמשהו, משהו אוחז אותי, כוח שחודר אלי מבעד לאצבעות הידיים, מבעד לעור, לעצמות, ונע עמוק בתוכי — מושך, תופס ושורט, כמו חתול שקורע פקעת חוטים.

עיניי נמלאו דמעות ורציתי להתכווץ ולהיעלם, אבל לא יכולתי. עצמותיי התאבנו בעוד סבתי לא אמרה מילה ובחוץ נשבה הרוח אפילו בחוזקה רבה יותר וטילטלה את הזגוגיות בחלונות במאבקה לחדור פנימה כדי להגיע אלינו, אלי.

האוויר פרח מריאותיי, וכשניסיתי לנשום שוב — גיליתי שאין עוד נשימה, אין רוח, אין אוויר, כאילו נשלחה יד בלתי נראית לחסום את פי ואת אפי, ואני טובעת, נחנקת.

"סבתא!" חירחרתי ורעדתי. החבל רטט בין אצבעותיה והרוח הטיחה אגרופים בחלונות וייללה ליד הדלת כמו חיה, שדעתה הולכת ונטרפת והיא הולכת ומטריפה.

כל החלונות נפרצו באחת ואני עצמתי את עיניי בחוזקה כשהרוח נעצה בי את טפריה, שרטה את לחיי ופרעה את שערי על פניי. כפות ידיה של סבתי נפגשו במהירות, במומחיות, וכפותיי נעו כמו בובות על גבי ידיה, שעמלו וקשרו את החוט, והידקו אותו היטב. צרחתי, יללה גבוהה וטהורת צליל כמו הרוח עצמה, ובאחת חשתי כאילו דבר מה יקר לי נחטף ממני, נקרע אל הרוח ונעלם לעד.

"ששש... שקט, אהובה. נגמר."

ידיה של סבתי לחצו בכבדות על כתפיי, ואני הבנתי שידיי שלי חופשיות. השתעלתי ועצרתי את נשימתי, כשעיניי עדיין עצומות. בשקט שהשתרר שמעתי את הרוח גוועת, והאוויר הצטנן ונרגע.

פקחתי את עיניי ומיצמצתי בחוזקה. ידיי היו צמודות לחזי ושרירי גופי כאבו כאילו נשאתי חפץ כבד במשך זמן רב. אבל זה היה רק זיכרון הכאב. התחושה שפילחה אותי — מה שלא היתה — נעלמה.

"זה לא מצא חן בעיניי," אמרתי והבטתי בסבתי. "זה כאב."

לרגע היה נדמה שהיא כלל לא שומעת אותי. היא התנשמה בכבדות, עורה היה אפור, עפעפיה רטטו ואני הרצנתי. כך היא נראתה לעיתים קרובות אחרי לחשים גדולים.

"סבתא?" הושטתי את ידיי אל פניה, והיא נרעדה וזקרה את סנטרה. היא צחקה בקול דק כמו נייר והצמידה את כפות ידיה לחזי. תחת כובד מגעה יכולתי להרגיש את עצמותיי־שלי, דקות וחזקות.

"זה בסדר, יקירה," לחשה לאט באוזני, בקול רועד. "זה אמור לכאוב. פשוט ככה זה אמור להיות."

המיתר עדיין הידלדל לו ברפיון מאחת מידיה, ואני הושטתי אליו יד. הפעם סבתי לא מחתה, והניחה לי למשש אותו באצבעותיי ולחוש בשלושת הקשרים ההדוקים שנכרכו עכשיו לאורכו.

"מה עשית?" שאלתי והעברתי את אצבעותיי על כל קשר וקשר. כשלחצתי עליהם בחוזקה הרגשתי משהו עמוק בתוכם: רעם, פריטה כמעט לא מורגשת.

"מה עשינו," אמרה סבתי ובעדינות לקחה ממני את החוט. "כל קשר מסמל רוח. אם תתירי את הקשר הראשון תקבלי משב קליל. הקשר השני יביא רוח סחר טובה. השלישי — הוא החזק ביותר. אם מתירים את הקשר השלישי מקבלים הוריקן, גדול ונורא יותר ממה שאת יכולה לדמיין."

"למה שמישהו ירצה לזַמן הוריקן?" שאלתי והיטיתי לעברה את ראשי. היא הרימה את גבותיה.

"אני לא שואלת, יקירה," אמרה. "תזכרי את זה. לא ממקומנו לשאול. לאנשים יש הסיבות שלהם."

"אני אוכל לעשות את זה עכשיו בעצמי?" שאלתי, וסבתי נדה בראשה.

"זה ייקח עוד הרבה זמן," אמרה. "יום אחד, כשתהיי יותר מבוגרת, אסביר לך איך יבוא הקסם. אבל עד אז, את יכולה לעזור לי." היא החליקה את שערי הכהה בידה ואני חשתי בבטני חמימות, על כך שאני ילדה גדולה — סוף־סוף גדולה מספיק, כדי שסבתי תצרף אותי לעבודתה.

היא הורידה אותי בעדינות מעל ברכיה, נעמדה ואז חצתה באיטיות את הבקתה, לעבר התיבה השחורה. היא צלעה והתנועעה כאילו במהלך הדקות הספורות שנצרכו להטלת הכישוף עצמותיה התקשו. כשהגיעה לתיבה — הניחה יד על הקיר כדי לייצב את עצמה, והתנשמה בכבדות.

השגחתי עליה היטב, רק למקרה שתיפול או תתמוטט. לפעמים זה היה קורה אחרי לחשים גדולים כאלה. לפעמים היתה קמה על רגליה אבל מייד נופלת שוב, תוך כדי בכי ולפיתת חלקים בגופה — ואני ידעתי להביא כרית כדי להניח עליה את ראשה, להזיז את השולחן ואת הכיסאות כדי לתת לה מקום ולתחוב את אצבעותיי לאוזניי, כדי לא לשמוע אותה מקוננת (אבל את החלק האחרון לא סיפרתי לה). אבל עכשיו היא נראתה בסדר, ואני חשבתי שזה בטח בגלל שהפעם עזרתי לה.

היא הרימה את מכסה התיבה ורגע לפני שהשליכה פנימה את החבל — הסתובבה אלי והשתהתה.

"בואי לראות," אמרה בחיוך, והבטן שלי געשה.

צעדתי לאט ועצרתי את נשימתי בחוזקה בריאותיי. סבתי הושיטה לי יד, הצמידה אותי לרגליה וחיבקה אותי חזק, בזמן שעיניי הלכו והתרחבו.

חוטים, נוצות, אבנים — חפצים פשוטים, אבל בעיניי הם היו אבני חן, שבהקו באור הזיכרון של הקסם שחוללה סבתי. מתחת למחוללי הקמעות הקטנים הללו ראיתי ערימות של דפים, פתקים שנכתבו בכתבי יד משונים, תרשימים ואיורים שלא הבנתי אבל הם כולם קראו לי, קראו לי ממש כאילו כבר היו שלי.

בהיתי בתיבה שלרגליי, הקופסה שאצרה את ההיסטוריה של נשות רו ואת ההיסטוריה של חייהן הקצרים והסוערים. היא נראתה קטנה מדי. איך אפשר שהן עיצבו כך את האי שלי, את עולמי — ובכל זאת השאירו אחריהן מעט כל כך? אבל הן גם לא האריכו חיים, נשות רו. הן שרדו עד שנות הארבעים לחייהן — בדיוק עד שבנותיהן בגרו ויכלו להחליף אותן — אם כי סבתי עמדה תוך זמן קצר להיות היוצאת מן הכלל.

"התיבה הזו מכילה דורות של היסטוריית רו," לחשה סבתי. "כל מה שלמדנו או יצרנו. העבירו אותה מאם לבת מאז ימיה של הראשונה לבית רו. סבתי נתנה אותה לאמי, אמי נתנה אותה לי, ויום אחד אני אתן אותה לך." הרמתי אליה מבט מופתע, והיא התכופפה ונשקה לי על שערי. "את חלק מהן. חלק מאיתנו."

מאיתנו. היא התכוונה לנשות רו, כמובן, אבל גם למכשפות — המכשפה של האי פרינס, שכן בכל זמן נתון היתה רק מכשפה אחת פעילה (לאמי, למשל, היו כל היכולות הדרושות, אבל סבתי היא שהיתה המכשפה).

"זה יהיה תלוי בך, אייברי," אמרה סבתי וקרעה אותי ממחשבותיי. "את מבינה?"

כן. ידעתי בדיוק למה התכוונה. אני — אני ולא אמי — אירש את מקומה ואהפוך למכשפה הבאה לבית רו.

הינהנתי, וסבתי הרימה אותי בזרועותיה שהדיפו ניחוחות עשן והצמידה אותי אליה, ואני חשבתי על אמי, שנטשה את הקסם ואותי שנה בלבד אחרי שנולדתי; שוויתרה על מקומה כמכשפה לבית רו ואילצה את סבתי להמשיך ולעבוד הרבה אחרי השיא שלה, ובכך החלישה ועייפה אותה — והדאיגה את אנשי האי.

אני הייתי אמורה לתקן את זה, להפוך למכשפה ולהשיב את האי פרינס לימי תהילתו, אבל לפני שהספקתי, אפילו לפני שסבתי הספיקה ללמד אותי איך לפצח את הקסם שיהפוך אותי ליותר מסתם השוליה שלה — חזרה אמי כדי לקחת אותי. ימים ספורים אחרי יום הולדתי השנים־עשר היא גררה אותי מהבקתה כשאני בועטת ובוכה אל ניו־בישופ, העיר הגדולה בקצה הצפוני של האי, ואסרה עלי בכל תוקף להפוך למכשפה.

מאז ידעתי כי זה עניין של זמן עד שאחזור לבקתה, עד שאברח. וככל שהימים הפכו לשבועות, לחודשים ולשנים — לא דאגתי ולא נבהלתי. כשאמי הודיעה על אירוסיה לאחד מעשירי האי ואז הם התחתנו ועברנו לגור איתו — לא היה לי אכפת (מה כבר ההבדל בין כלא אחד לאחר?), וכשהיא התחילה להלביש אותי במחלצות משי וסאטן, להצעיד אותי כמו סוס פוני יקר בפיקניקים של הכנסייה ובמסיבות תה ולעטר את השיחות שניהלה במילים שנדמו לי כמו מוקשים — עדינות, צייתנות, מידה טובה, חן חברתי — גם אז כמעט לא הקדשתי לכך תשומת לב. שתעשה מה שהיא רוצה. שתחלום על האישה שרצתה שאהיה. לא אכפת לי.

כי אני הייתי אמורה להפוך למכשפה לבית רו, זה הגורל שלי וזו החובה שלי, ואיך אפשר שמישהו — אפילו אמא שלי — יעצור את זה?

נו.

ניסיתי.

אני מקווה שאנשי האי שלי יודעים את זה, לפחות.

אני מקווה שכשהם מספרים את הסיפור הזה, הסיפור על איך איבדו את המכשפות שלהם ואת מזלם ואת עושרם, הם לא שופטים אותי יותר מדי לחומרה. אני גם מקווה שהם זוכרים שדבר מכל זה לא היה קורה אם אמא שלי לא היתה מפנה לקסם את גבה. או אם אמא שלי היתה מניחה לי לנפשי בבקתה של סבתי. או אם אמא שלי, שנשאבה לגמרי לכל פולחן חיי המשפחה הזה והיתה ספוגה לחלוטין במוסר של שנות השישים של המאה התשע־עשרה, לא היתה נחושה כל כך להפוך אותי לעלמה כמו שצריך. או אם היתה מבינה שבכל הנוגע לקסם — אין לי כוונה לחזור על הטעויות שלה.

כך שאם אנשי האי שלי מאשימים מישהו — כדאי שיאשימו אותה, ולא אותי.

 

 

עוד על הספר

מכשפה של סופה ומלח קנדל קולפר

פרק 1

חרף מיטב מאמציה של אמי, מעולם לא שכחתי את היום שבו לימדה אותי סבתי לקשור את הרוחות. זה היה לפני עשר שנים, כשהאי פרינס היה יותר מסלע בלבד באוקיינוס האטלנטי, כשרציפיו התפקעו מרוב אוניות, כשארובות המפעל פלטו נחילי עשן שחור סמיך, והברים של האי פלטו נחילי גברים צוחקים, פניהם עגולות ומבהיקות.

באותם ימים סבתי היתה יקרה מפז לאנשי האי שלי והם ידעו היטב מה חלקה בקביעת גורלם. כל איש, אישה וילד באי פרינס הכירו את הדרך לבקתה שלה. לא היתה להם ברירה אלא להכיר אותה — חייהם היו תלויים בכך.

אפילו אז, בזמנים הטובים, נהג הכומר, שפניו נראו כמו תפוח עץ מיובש, להטיף לקהילה בדרשותיו נגד הבטחותיה של סבתי. עסקה איתה היא עסקה עם השטן, כך היה אומר להם, תוך כדי הנפת אגרופו באוויר והטחתו בדוכן. והאנשים באי שלי הינהנו בשפתיים קפוצות, והמשיכו לבקר אותה בכל זאת.

גבר — אם כי בדרך כלל הם היו צעירים כל כך עד שעדיין היה אפשר לכנותם "נערים" — היה עשוי לבקש קמע לנאמנות. הוא היה חרד כל כך ונרגש — מתוח יותר בשל הפרידה מחברתו מאשר מהמסע ארוך השנים שצפוי להיות מנת חלקו. סבתי היתה אומרת לו: "הבא לי תריסר שערות מראשה של אהובתך, וגזור קווצת שיער גם משלך." כשחזר עם הפריטים, היתה אורגת וכורכת באצבעותיה הארוכות את השערות עם עשבי ים, ומרכיבה מהם צמיד רופף. "ענוד אותו על פרק היד שלה," היתה אומרת, "ונערתך תשמור לך אמונים."

לעיתים קרובות היה הנער מחזיק את הדבר השברירי הזה בידו, חש עד כמה הוא עדין — ומזדעף. "את מטורפת. זה יתפרק בשנייה, ומי יודע מה סו שלי עוד עלולה אז לעשות."

"מעולם לא. לא הקמעות שלי," היתה עונה לו. "מעולם לא שמעתי שאחד מהם התפרק."

הוא היה תוחב אותו לכיסו, עדיין זועף, והולך. אחר כך היה עונד אותו על ידה של אהובתו.

"משהו שיזכיר לך אותי," היה אומר. אבל נשות האי פרינס כבר ראו מספיק שיער ועשבי ים כדי לדעת את האמת. ובכל זאת, הצמיד מעולם לא נקרע או דהה או התפרק, והנערה שמרה אמונים. כמובן, לסבתי לא היתה כל שליטה על מעשיו של הנער.

גברים מבוגרים יותר, רבי־החובלים ובעלי האוניות, היו מרעיפים על סבתי מותרות: סוכר לבן טהור עטוף בנייר מרשרש, פירות שצבעם עז כל כך עד שהכאיב לעיניי, יריעות בדים חלקים ורכים כמו עור.

"מתנות כיילב," כך הם כינו אותן, כי פעם, לפני שנים רבות, כשסבתי היתה אישה צעירה, רב־חובל בשם כיילב סוויני העליב אותה וסירב להביא לה מתנה, אף על פי ששהה באי במשך חודשים בשעה שאנשינו תיקנו את אונייתו. ימים ספורים אחרי שהפליגה האונייה, נודע שהיא התרסקה לרסיסים — התנגשה בסלעים ולא נשאר ממנה דבר מלבד קורות ובד קרוע.

הגברים של האי רטנו שחודשים של עבודה קשה ירדו לטמיון, וחששו מפגיעה במוניטין שלהם כבוני אוניות. אבל אפילו כיום ידוע לכולם בחוף המזרחי שאין חזק ממסמר שקבעו הבונים מהאי פרינס, וכך, בסופו של דבר, שמרו בוני האוניות על שמם הטוב, בעוד סבתי זכתה בכינוי חדש: מחוללת סערות שאין להכעיס.

לא רק גברים עלו לרגל לבקתה של סבתי — גם נשים הגיעו. נשים שרצו להגן על הגברים שלהן שיצאו אל הים, ופה ושם — גם כאלה שביקשו להטיל עליהם קללה. לפעמים העניינים היו מסתבכים: היתה מגיעה אישה, כועסת עד השמיים ומבטיחה לסבתי כל דבר שבעולם אם רק יקרה משהו ל'קינג פישר' בלב ים ואחד הלווייתנים האדירים האלה ינגוס כהוגן באיזה קלרנס אולדריץ' ויגרור את גופתו המטונפת למעמקים. וזה היה מעמיד את סבתי במצב לא נוח, כי זמן קצר קודם לכן היא בדיוק מכרה לקלרנס אולדריץ' קמע מנוצת ציפור שיר קטנה, קסם רב־עוצמה נגד טביעה. לעיתים סבתי היתה מנסה להרגיע את האישה ולשכנע אותה להוציא את כספה על קמע אהבה, כדי למצוא גבר שראוי פחות לחטוף נגיסה מלווייתן. אבל לעיתים מזומנות יותר היא היתה לוקחת את הכסף ורוקחת את הלחש ואומרת לעצמה, שגם אם הלווייתן יתפוס את קלרנס אולדריץ' — מטביעה הוא בכל זאת יינצל.

אלה היו הקסמים הפשוטים, הקמעות היומיומיים והלחשים הקטנים שבעבורם שילמו לה בסחורות או במזון ובזכותם התנהלו חייה של סבתי על מי מנוחות. הם היו זולים מאוד והכנתם כמעט לא גזלה זמן. "זוטות," כך כינתה אותם, את הקמעות הקטנים שבאו לה באותה קלות כמו לנשום.

קשירת הרוחות היתה עניין שונה בתכלית. רק בעלי האוניות העשירים ביותר יכלו להרשות זאת לעצמם, ואלה היו שולחים את רבי־החובלים שלהם אל הבקתה שבסלעים כשהם מצוידים בכסף ובהוראות. את הכסף נהגה סבתי לקחת ברצון, את ההוראות — קצת פחות. הרוחות מסובכות, ערמומיות, וקשה מספיק לקשור ולחבר אותן זו לזו — כך היתה אומרת להם — מבלי שאיזה טיפש יבוא בדרישות ספציפיות. הם היו גברים גאים, רבי־החובלים האלה, דומים יותר לציפור או לדג עם כל הידע שלהם ברוחות ובגלים, כך שבוודאי לא היה להם קל להחריש למול עלבונותיה. ועדיין, לא ידוע לי על אף אדם שביקר בבקתה עם הכסף והכוונה לקנות קסם כזה, שלשונו או גאוותו בגדו בו, ולא חשוב עד כמה רתח דמו. זה קסם קטן, כמו שנהגה סבתי לומר — הקסם הקטן שבזכותו העולם ממשיך להסתובב.

כשהיה מגיע לבקתה אדם שביקש לשלוט ברוחות, נהגה לשלוח אותו לדרכו עד שסיימה. פעם, רב־חובל אחד — לא מקומי, אחרת אפילו לא היה מנסה לבקש — רצה להישאר, ולצפות בה מחוללת קסמים.

"אני עובדת טוב יותר לבדי," אמרה, ומבטו של רב־החובל החליק לעברי — נכדתה בת השש, שעמדה בפינה ומשם צפתה במתרחש במבט מרוכז. אבל גם אם חשב לעצמו משהו — לא אמר זאת בקול.

גם אני לא רציתי אותו שם. הבקתה של סבתי היתה עולם שהשתייך רק לנו, לה ולי ואולי גם לאמא שלי, אם אי פעם תרצה בו שוב. נשות רוֹ הפיקו את הקסם שבזכותו התקיים האי פרינס והן עשו כך לאורך דורות רבים, והרב־חובל הזה — שיגיד תודה במקום להיות חטטן כזה. הזעפתי אליו פנים עד שעזב.

סבתי פנתה אל תוככי הבקתה הקטנה וחיטטה בארגז שחור וכבד, שהוסתר למרגלות המיטה. ככל שידעתי, הארגז היה ישן ממש כמו המכשפות עצמן — חפץ גדול ונפוח שהביאה איתה הראשונה לבית רו כשהגיעה לאי פרינס. מאז הוא הועבר מאם לבת, ובו שמרו נשות רו את הרכיבים שהשתמשו בהם. הארגז היה אמור לעבור לאמא שלי לפני שנים, אבל במקום זה סבתי השאירה אותו בבקתה, ואף שכל חיי הוא היה מונח למרגלותיי בעת שישנתי — מעולם לא הצצתי לתוכו. מעולם לא הוזמנתי.

שמעתי איך אצבעותיה הארוכות של סבתי מסיטות הצידה בעדינות חפצים שרישרשו וקירקשו, עד ששלפה מיתר לבן, עבה כמו הזרת שלי וארוך כזרועי.

"בואי, אייברי," אמרה והתיישבה בכיסאה, ואני רצתי אליה וטיפסתי להתכרבל בחיקה. היא כרכה סביבי את זרועותיה ומבד שרווליה עלו ריחות חמימים של עשן עץ ושל עשבים. היא אחזה במיתר הלבן בידיה ברפיון ואני צחקתי והושטתי אליו ידיים כמו היה צעצוע.

"לא לגעת במיתר, יקירה," אמרה, והגביהה אותו כדי להרחיקו ממני. חשתי בשפתיה נוגעות בשערי ובהבל פיה החמים בקרקפתי. "הניחי את ידייך על שלי."

אצבעותיי השמנמנות התכווצו בחיקי ואני הגבהתי אותן, עד שריחפו מעל ידיה של סבתי. עורה היה כמעט שקוף ורשת הוורידים הכחולים בלטה כמו ענפים. הולכתי את קצות אצבעותיי לאורך גב ידה, מפרקי הידיים ועד לפרקי האצבעות, ולחצתי בחוזקה כך שהותרתי על עורה שובל של נקודות חיוורות.

"עכשיו תתרכזי." מילותיה דיגדגו בלחיי ואני החלקתי את ידיי על גבי ידיה שלה.

המיתר נמתח בין אצבעותיה, כל סיביו עדינים ובוהקים כמו נוצרו ממשי עכבישים. מה ידעתי? אולי באמת מכך נוצרו.

שפתיה של סבתי נעו חלושות. הן הניעו את שערי, אבל אני שמעתי רק את זרם האוויר החם, ועצרתי את נשימתי ופקחתי עיניים גדולות־גדולות.

בחוץ התקמרה הרוח סביב הבקתה והשמיעה גניחה נמוכה ועמוקה, שהרעידה את החלונות. משהו התקבץ ליד הדלת ברעש ובפתאומיות כה גדולים עד שהזדעזעתי, אבל סבתי הצמידה בעדינות את לחיָה לראשי.

"תתרכזי," אמרה שוב, וקולה אוויר ממש, ולא צליל. "אל תורידי את העיניים מהחבל."

החבל... הוא רטט, רעד, ואף שידיה השזופות והמגוידות של סבתי נותרו יציבות, הרגשתי את הטלטלות העזות בעצמותיה. הרוח התגברה והיתה ליללה — גבוהה כל כך עד שנשמעה כמעט כמו כאב, אבל לא העזתי להסיר את עיניי מהמיתר הלבן, שנע כמו מיתר שנפרט בגיטרה.

"סבתא?" לחשתי והדופק שלי הלך והתגבר בדקירות קטנות. כפות ידיי החלו להזיע, קצות אצבעותיי החלו להיטלטל ולרעוד, ואני הרגשתי שמשהו, משהו אוחז אותי, כוח שחודר אלי מבעד לאצבעות הידיים, מבעד לעור, לעצמות, ונע עמוק בתוכי — מושך, תופס ושורט, כמו חתול שקורע פקעת חוטים.

עיניי נמלאו דמעות ורציתי להתכווץ ולהיעלם, אבל לא יכולתי. עצמותיי התאבנו בעוד סבתי לא אמרה מילה ובחוץ נשבה הרוח אפילו בחוזקה רבה יותר וטילטלה את הזגוגיות בחלונות במאבקה לחדור פנימה כדי להגיע אלינו, אלי.

האוויר פרח מריאותיי, וכשניסיתי לנשום שוב — גיליתי שאין עוד נשימה, אין רוח, אין אוויר, כאילו נשלחה יד בלתי נראית לחסום את פי ואת אפי, ואני טובעת, נחנקת.

"סבתא!" חירחרתי ורעדתי. החבל רטט בין אצבעותיה והרוח הטיחה אגרופים בחלונות וייללה ליד הדלת כמו חיה, שדעתה הולכת ונטרפת והיא הולכת ומטריפה.

כל החלונות נפרצו באחת ואני עצמתי את עיניי בחוזקה כשהרוח נעצה בי את טפריה, שרטה את לחיי ופרעה את שערי על פניי. כפות ידיה של סבתי נפגשו במהירות, במומחיות, וכפותיי נעו כמו בובות על גבי ידיה, שעמלו וקשרו את החוט, והידקו אותו היטב. צרחתי, יללה גבוהה וטהורת צליל כמו הרוח עצמה, ובאחת חשתי כאילו דבר מה יקר לי נחטף ממני, נקרע אל הרוח ונעלם לעד.

"ששש... שקט, אהובה. נגמר."

ידיה של סבתי לחצו בכבדות על כתפיי, ואני הבנתי שידיי שלי חופשיות. השתעלתי ועצרתי את נשימתי, כשעיניי עדיין עצומות. בשקט שהשתרר שמעתי את הרוח גוועת, והאוויר הצטנן ונרגע.

פקחתי את עיניי ומיצמצתי בחוזקה. ידיי היו צמודות לחזי ושרירי גופי כאבו כאילו נשאתי חפץ כבד במשך זמן רב. אבל זה היה רק זיכרון הכאב. התחושה שפילחה אותי — מה שלא היתה — נעלמה.

"זה לא מצא חן בעיניי," אמרתי והבטתי בסבתי. "זה כאב."

לרגע היה נדמה שהיא כלל לא שומעת אותי. היא התנשמה בכבדות, עורה היה אפור, עפעפיה רטטו ואני הרצנתי. כך היא נראתה לעיתים קרובות אחרי לחשים גדולים.

"סבתא?" הושטתי את ידיי אל פניה, והיא נרעדה וזקרה את סנטרה. היא צחקה בקול דק כמו נייר והצמידה את כפות ידיה לחזי. תחת כובד מגעה יכולתי להרגיש את עצמותיי־שלי, דקות וחזקות.

"זה בסדר, יקירה," לחשה לאט באוזני, בקול רועד. "זה אמור לכאוב. פשוט ככה זה אמור להיות."

המיתר עדיין הידלדל לו ברפיון מאחת מידיה, ואני הושטתי אליו יד. הפעם סבתי לא מחתה, והניחה לי למשש אותו באצבעותיי ולחוש בשלושת הקשרים ההדוקים שנכרכו עכשיו לאורכו.

"מה עשית?" שאלתי והעברתי את אצבעותיי על כל קשר וקשר. כשלחצתי עליהם בחוזקה הרגשתי משהו עמוק בתוכם: רעם, פריטה כמעט לא מורגשת.

"מה עשינו," אמרה סבתי ובעדינות לקחה ממני את החוט. "כל קשר מסמל רוח. אם תתירי את הקשר הראשון תקבלי משב קליל. הקשר השני יביא רוח סחר טובה. השלישי — הוא החזק ביותר. אם מתירים את הקשר השלישי מקבלים הוריקן, גדול ונורא יותר ממה שאת יכולה לדמיין."

"למה שמישהו ירצה לזַמן הוריקן?" שאלתי והיטיתי לעברה את ראשי. היא הרימה את גבותיה.

"אני לא שואלת, יקירה," אמרה. "תזכרי את זה. לא ממקומנו לשאול. לאנשים יש הסיבות שלהם."

"אני אוכל לעשות את זה עכשיו בעצמי?" שאלתי, וסבתי נדה בראשה.

"זה ייקח עוד הרבה זמן," אמרה. "יום אחד, כשתהיי יותר מבוגרת, אסביר לך איך יבוא הקסם. אבל עד אז, את יכולה לעזור לי." היא החליקה את שערי הכהה בידה ואני חשתי בבטני חמימות, על כך שאני ילדה גדולה — סוף־סוף גדולה מספיק, כדי שסבתי תצרף אותי לעבודתה.

היא הורידה אותי בעדינות מעל ברכיה, נעמדה ואז חצתה באיטיות את הבקתה, לעבר התיבה השחורה. היא צלעה והתנועעה כאילו במהלך הדקות הספורות שנצרכו להטלת הכישוף עצמותיה התקשו. כשהגיעה לתיבה — הניחה יד על הקיר כדי לייצב את עצמה, והתנשמה בכבדות.

השגחתי עליה היטב, רק למקרה שתיפול או תתמוטט. לפעמים זה היה קורה אחרי לחשים גדולים כאלה. לפעמים היתה קמה על רגליה אבל מייד נופלת שוב, תוך כדי בכי ולפיתת חלקים בגופה — ואני ידעתי להביא כרית כדי להניח עליה את ראשה, להזיז את השולחן ואת הכיסאות כדי לתת לה מקום ולתחוב את אצבעותיי לאוזניי, כדי לא לשמוע אותה מקוננת (אבל את החלק האחרון לא סיפרתי לה). אבל עכשיו היא נראתה בסדר, ואני חשבתי שזה בטח בגלל שהפעם עזרתי לה.

היא הרימה את מכסה התיבה ורגע לפני שהשליכה פנימה את החבל — הסתובבה אלי והשתהתה.

"בואי לראות," אמרה בחיוך, והבטן שלי געשה.

צעדתי לאט ועצרתי את נשימתי בחוזקה בריאותיי. סבתי הושיטה לי יד, הצמידה אותי לרגליה וחיבקה אותי חזק, בזמן שעיניי הלכו והתרחבו.

חוטים, נוצות, אבנים — חפצים פשוטים, אבל בעיניי הם היו אבני חן, שבהקו באור הזיכרון של הקסם שחוללה סבתי. מתחת למחוללי הקמעות הקטנים הללו ראיתי ערימות של דפים, פתקים שנכתבו בכתבי יד משונים, תרשימים ואיורים שלא הבנתי אבל הם כולם קראו לי, קראו לי ממש כאילו כבר היו שלי.

בהיתי בתיבה שלרגליי, הקופסה שאצרה את ההיסטוריה של נשות רו ואת ההיסטוריה של חייהן הקצרים והסוערים. היא נראתה קטנה מדי. איך אפשר שהן עיצבו כך את האי שלי, את עולמי — ובכל זאת השאירו אחריהן מעט כל כך? אבל הן גם לא האריכו חיים, נשות רו. הן שרדו עד שנות הארבעים לחייהן — בדיוק עד שבנותיהן בגרו ויכלו להחליף אותן — אם כי סבתי עמדה תוך זמן קצר להיות היוצאת מן הכלל.

"התיבה הזו מכילה דורות של היסטוריית רו," לחשה סבתי. "כל מה שלמדנו או יצרנו. העבירו אותה מאם לבת מאז ימיה של הראשונה לבית רו. סבתי נתנה אותה לאמי, אמי נתנה אותה לי, ויום אחד אני אתן אותה לך." הרמתי אליה מבט מופתע, והיא התכופפה ונשקה לי על שערי. "את חלק מהן. חלק מאיתנו."

מאיתנו. היא התכוונה לנשות רו, כמובן, אבל גם למכשפות — המכשפה של האי פרינס, שכן בכל זמן נתון היתה רק מכשפה אחת פעילה (לאמי, למשל, היו כל היכולות הדרושות, אבל סבתי היא שהיתה המכשפה).

"זה יהיה תלוי בך, אייברי," אמרה סבתי וקרעה אותי ממחשבותיי. "את מבינה?"

כן. ידעתי בדיוק למה התכוונה. אני — אני ולא אמי — אירש את מקומה ואהפוך למכשפה הבאה לבית רו.

הינהנתי, וסבתי הרימה אותי בזרועותיה שהדיפו ניחוחות עשן והצמידה אותי אליה, ואני חשבתי על אמי, שנטשה את הקסם ואותי שנה בלבד אחרי שנולדתי; שוויתרה על מקומה כמכשפה לבית רו ואילצה את סבתי להמשיך ולעבוד הרבה אחרי השיא שלה, ובכך החלישה ועייפה אותה — והדאיגה את אנשי האי.

אני הייתי אמורה לתקן את זה, להפוך למכשפה ולהשיב את האי פרינס לימי תהילתו, אבל לפני שהספקתי, אפילו לפני שסבתי הספיקה ללמד אותי איך לפצח את הקסם שיהפוך אותי ליותר מסתם השוליה שלה — חזרה אמי כדי לקחת אותי. ימים ספורים אחרי יום הולדתי השנים־עשר היא גררה אותי מהבקתה כשאני בועטת ובוכה אל ניו־בישופ, העיר הגדולה בקצה הצפוני של האי, ואסרה עלי בכל תוקף להפוך למכשפה.

מאז ידעתי כי זה עניין של זמן עד שאחזור לבקתה, עד שאברח. וככל שהימים הפכו לשבועות, לחודשים ולשנים — לא דאגתי ולא נבהלתי. כשאמי הודיעה על אירוסיה לאחד מעשירי האי ואז הם התחתנו ועברנו לגור איתו — לא היה לי אכפת (מה כבר ההבדל בין כלא אחד לאחר?), וכשהיא התחילה להלביש אותי במחלצות משי וסאטן, להצעיד אותי כמו סוס פוני יקר בפיקניקים של הכנסייה ובמסיבות תה ולעטר את השיחות שניהלה במילים שנדמו לי כמו מוקשים — עדינות, צייתנות, מידה טובה, חן חברתי — גם אז כמעט לא הקדשתי לכך תשומת לב. שתעשה מה שהיא רוצה. שתחלום על האישה שרצתה שאהיה. לא אכפת לי.

כי אני הייתי אמורה להפוך למכשפה לבית רו, זה הגורל שלי וזו החובה שלי, ואיך אפשר שמישהו — אפילו אמא שלי — יעצור את זה?

נו.

ניסיתי.

אני מקווה שאנשי האי שלי יודעים את זה, לפחות.

אני מקווה שכשהם מספרים את הסיפור הזה, הסיפור על איך איבדו את המכשפות שלהם ואת מזלם ואת עושרם, הם לא שופטים אותי יותר מדי לחומרה. אני גם מקווה שהם זוכרים שדבר מכל זה לא היה קורה אם אמא שלי לא היתה מפנה לקסם את גבה. או אם אמא שלי היתה מניחה לי לנפשי בבקתה של סבתי. או אם אמא שלי, שנשאבה לגמרי לכל פולחן חיי המשפחה הזה והיתה ספוגה לחלוטין במוסר של שנות השישים של המאה התשע־עשרה, לא היתה נחושה כל כך להפוך אותי לעלמה כמו שצריך. או אם היתה מבינה שבכל הנוגע לקסם — אין לי כוונה לחזור על הטעויות שלה.

כך שאם אנשי האי שלי מאשימים מישהו — כדאי שיאשימו אותה, ולא אותי.