באלה חידשתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
באלה חידשתי
הוספה למועדפים

באלה חידשתי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 250 עמ' מודפסים

אברהם פרנק

מורה, מחנך, מנהל בית ספר תיכון במשך 16 שנים. בעל תואר דוקטור במינהל ומדיניות החינוך. מעורב בארגוני חינוך שונים וכותב בנושא זה. בן 72, נשוי ואב לשלושה, חבר קיבוץ גן שמואל.

נושאים

תקציר

הספר שלפניכם הוא אוסף של נושאים שונים בתחום החינוך, שעליהם כתבתי במהלך השנים 2022-1996 ורובם פורסמו בכתבי-עת או עיתונים. לספר יש גם סממנים אוטוביוגרפיים מסוימים, אבל אלה לא ממש חשובים. מה שחשוב בעיקר הוא, שבמרבית הנושאים לא חל השינוי המיוחל: אי השוויון בין חזקים למוחלשים, שנותרו כל אחד במקומו; בחינות הבגרות ותעודת הבגרות הן עדיין היעד המקודש היחיד שאליו חותרים; "טוהר הבחינות" המטעה והמוזר; המדידות האין-סופיות, והמבחנים שהפכו מזמן לחוויה השבועית המרכזית של התלמידים; חינוך מיני ועיסוק בחלקים החברתיים-רגשיים של התלמידים והמורים – לא טופלו; השפה החינוכית שאינה משתנה, שמשפיעה על החשיבה החינוכית – שמשתנה לאט מדי; דמות המורה ודמות בית הספר שאינם מעודכנים; שאילת שאלות וחשיבה ביקורתית שתי מיומנויות מרכזיות חסרות; וחינוך לקיימות שאינו קיים, מול עולם שדועך לנגד עינינו; אלה ועוד נותנים את התחושה שאין מי שרואה את התמונה הכללית, או שבעצם – אין תמונה כללית.
כאשר אני עוסק בהוצאת הספר הזה, במאי 2022, מערכת החינוך נתונה במשבר שלא היה כדוגמתו אולי מעולם: מחסור מדובר היסטרי במורות ומורים בתחומי-דעת שונים. אדמת החינוך רועדת ויש תחושה של התפוררות ומכירת חיסול. את שכר המורים צריך להעלות, אבל הוא לבדו לא יפתור את בעיות המערכת. שתי שנות הקורונה גרמו לשינוי גדול בהתנהגות התלמידים, והמורים הניצבים היום מולם, הם חסרי אונים בשל אבדן המשמעת והשליטה בכיתות. זו כנראה הבעיה המרכזית, עוד לפני השכר. בעיה נוספת בעקבות הקורונה היא, שבמובנים רבים נפקחו העיניים לראות עוד אפשרויות: אצל המורות ואצל המורים. קריאת הספר הנוכחי – בדילוגים והשמטות – תפקח להערכתי את עיני הקוראים לראות את החינוך באופן שלם ועדכני. אנמק: כמי שעורך את השנתון "ספר הספרים המוערים של החינוך", יוצא לי לעבור על הספרים החדשים שמופיעים מדי שנה, ואני יודע שיש בסיס לדבריי.
הקריאה לקריאת הספר היא גם קריאה לפעולה: אין טעם להמשיך את האינרציה החינוכית שבתוכה אנחנו זורמים כבר לא מעט שנים; ואת האמירה הלעגנית האומרת ש"בעולם שבו הכול משתנה כל הזמן, טוב שישנה מערכת חינוך יציבה שאפשר להיאחז בה" – כדאי לשחרר.

פרק ראשון

הקדמה

בספר זה ריכזתי חיבורים שלי, שרובם זכו לפרסום חיצוני (אחרים היו לצרכי הפעילות האישית שלי, שחתמתי על חלקם בשם המקובל על מכריי, "אברמלה") – שנסובים על נושאים בהם עסקתי במהלך השנים – ולתחושתי הייתה בהם ראייה לא ממש מקובלת לזמנם. איני עושה זאת לצורך "אמרתי לכם", אלא כיוון שאני סבור, שמרבית הנושאים עדיין לא טופלו כיאות, והם רלוונטיים ובעלי חשיבות. חרף העובדה שיש לגבי רובם הסכמה רחבה יותר מבעבר, לא נעשו המהלכים הנדרשים ליישום משמעותי עבורם. לכן, איני מהסס להציג בספר זה שוב את עמדותיי, בכדי לנסות ולתת להם דחיפה נוספת.

חיברתי את הספר בכוונה שיעורר מחשבה, אף שמרבית החומרים המובאים בו נכתבו בזמנים שונים (ויש לידם מקור ותאריך).

מרבית הפרקים אינם עשויים מחיבור אחד, אלא ממסמכים אחדים שמציגים את העניין באופנים שונים. במסמכים ובמאמרים המובאים בפרקים השונים יש חזרה מסוימת, או נכון יותר: חפיפה מסוימת – כיוון שהחינוך הוא מערכת שכל מרכיביה קשורים ביניהם קשר הדוק. אבל חזרה אינה בעיה, שכן היא מאפשרת לנו לראות כיצד הנושאים השונים מתחברים – והיא מאפשרת לדלג על דברים מוכרים. להלן הסבר קצר על כל אחד מן הנושאים הנכללים בספר זה:

פרק ראשון – הקמת בית ספר במציאות תחרותית. בשנת 1966 הוחלט במועצה האזורית "מנשה" על הקמת בית ספר תיכון. ב"מנשה" היו באותה תקופה שני תיכונים ממלכתיים בקיבוצים שבמסגרתה: אחד בקיבוץ גן שמואל והשני תיכון "מבואות עירון" של ארבעה קיבוצים, שמצבו היה מצוין והוא נחשב לבית ספר מבוקש. התיכון בגן שמואל היה מבוסס במשך שנים ארוכות על ילדים שמגיעים אליו מעליית הנוער, ונוספים על ילדי הקיבוץ. שינויים בעליית הנוער סגרו בשנות ה-90 במאה הקודמת את האופציה הזאת, והתיכון בגן שמואל הצטמצם מספרית ועלותו לקיבוץ נעשתה בלתי אפשרית. בהסכם בין גן שמואל למועצה האזורית סוכם להעביר את הבעלות על בית הספר למועצה, והתקבל אישור ממשרד החינוך למבנה חדש. עם זאת, העובדה שבית הספר של המועצה, "גוונים" שמו, היה זול בהשוואה למבואות עירון, מרבית ההורים העדיפו את "מבואות" (בקיצור), ועל צוות "גוונים" היה להתאמץ מאד בכדי שיבחרו בו. היום הוא מונה למעלה מאלף תלמידות ותלמידים. בפרק זה אני מביא בעיקר מסמכים בדבר הבסיס הערכי של בית הספר.

פרק שני – ארגון מנהלים עצמאי. כידוע, בישראל אין (עדיין!) ארגון עצמאי של מנהלות ומנהלי בתי ספר. לעומת זאת ישנם שני ארגוני מורים: "הסתדרות המורים" שקמה בתחילת המאה ה-20 בארץ ישראל, ו"ארגון המורים העל-יסודיים" שהתפלג מהסתדרות המורים בשנת 1959. השייכות הארגונית של המנהלים היא במסגרת אחד משני ארגוני המורים הנזכרים כאן. בשנת 2005 הוקמה על ידי שרת החינוך לימור לבנת "ועדת דברת", ופעילותה של הוועדה נראתה הזדמנות לעשות שינוי בשייכות הארגונית של המנהלות/ים. קבוצה של מנהלות/ים התארגנה לעניין זה תחת השם אומ"ץ חינוכי (אומ"ץ = ארגון מנהלים עצמאי), ופעלה למעלה משנתיים. היא נכשלה. כוחם של ארגוני המורים לאיים על המנהלים המאוגדים במסגרתם גבר, ואנחנו החלטנו להפסיק. היום יש ניסיון נוסף של דור אחר, בארגון מנהלות/ים בשם "מנהיגים", ונותר רק לאחל להם הצלחה. המסמכים שמובאים בפרק זה מסבירים את הצורך בארגון עצמאי של מנהלות/ים ומה ניסינו לעשות לשם כך.

פרק שלישי – על אי-שוויון נמשך בחינוך. בשנתיים של מגפת הקורונה התבררו בעליל הפערים הרחבים בין אוכלוסיות בישראל. רבים לא יכולים היו לעבור ללמידת זום בשל מחסור בתשתיות ובמיומנויות. תקופת הקורונה הבליטה את מה שאנחנו מכירים מזה שנים רבות, אבל אינו מטופל באופן נרחב וכולל. רק לאחרונה החל להתרחש שינוי, אבל עדיין לא במידה משביעת רצון. הטענה שאני מביא במאמר אחד על אי-השוויון היא, שמקור הפערים טמון בעיקר בשיטה החינוכית, שמאפשרת לפערים החברתיים-כלכליים להוביל אי-שוויון חינוכי. הדברים המסובכים לכאורה הללו יובנו יותר בעקבות קריאת הפרק.

פרק רביעי – ביטול הבגרויות. היום המחשבה על ביטול הבגרויות רווחת למדי, ויש אף מהלכים בכיוון זה – תחת הכותרת מח"ר = מורשת, חברה ורוח – מִצדה של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, להעביר את הבחינות באזרחות, תנ"ך, היסטוריה וספרות לתוך בתי הספר ולהפכן ל"בחינות פנימיות". את המאמרים הראשונים שלי בעניין ביטול הבגרויות, שמובאים בפרק, כתבתי בשנים 2009-2008. זה היה אז אירוע יוצא דופן, ואילו היום יש לו תמיכה רחבה למדי בקרב אנשי המקצוע. עם זאת, כפי שאנחנו רואים – השינוי שחל כעבור למעלה מעשור סוער של שינויים חינוכיים בעולם, לא העלה אצלנו תוצאות גדולות בנושא זה. המאמרים המופיעים בפרק זה מצביעים על חשיבותו המיוחדת של נושא ביטול בחינות הבגרות כתנאי ליצירת שינוי גדול במערכת החינוך כולה.

פרק חמישי – על טוהר הבחינות. המושג "טוהר הבחינות" הוא סוג בוטה של אידיאולוגיה כוזבת. המחשבה לחייב את התלמידים בבחינות בגרות, וגם לחייב אותם שלא יעתיקו זה מזה בשמו של איזה "טוהר" שנקבע עבורם, הוא שימוש מעוות בענייני מוסר, במקום ששם נמצאת לאמיתו של דבר המשמעת, פשוט משמעת. הפרק מבוסס על מאמר אחד.

פרק שישי – השקפתי החינוכית הכוללת. כפי שכתבתי בתחילת ההקדמה, החינוך הוא מערכת שכל מרכיביה קשורים ביניהם קשר הדוק. בפרק הנוכחי אני עוסק בהיבטים שונים של החינוך ומראה את מסגרתם הכוללת המשותפת.

א. מטרות החינוך. במשך שנים סברתי, שלחינוך יש מטרה או מטרות מוגדרות שאפשר לשים עליהן את האצבע. עם הזמן והשינויים המואצים התחלתי לראות ריבוי מטרות. אין מנוס מרביזיה בסוגיה המרכזית מדוע ילדים הולכים לבית הספר.

ב. הישגים. השאלה מהם הישגים בתחום החינוך נעשית יותר ויותר מסובכת: האם כל המקצועות שווים בחשיבותם? האם יש תלמידים "טובים" ו"גרועים"? האם הטובים של תקופת בית הספר הם גם הטובים של תקופות החיים הבאות? המושג הפך לחמקמק וספק אם יש מקום לעשות בו שימוש.

ג. ציונים. המדידה, המבחנים התכופים והציונים נערכים בכדי לדעת מהם ה"הישגים". האובססיה לדעת מה מצבו של ההישג-לכאורה באמצעות מדידה, הפכה את החינוך להליך זר ומנוכר: לומדים להצליח בבחינות, לא בכדי להבין טוב יותר את העולם. הזמן מתבזבז, השִעמום גובר והמשמעת פוחתת.

ד. שאילת שאלות. שאלות טובות הן בסיס לחשיבה ביקורתית. ככל שאנחנו מדברים על הצורך בחשיבה ביקורתית כך היא אינה נכנסת למרבית הכיתות. ואכן, מהי חשיבה ביקורתית אם לא שאלות על המציאות – שאלות שמחייבות התייחסות, אף אם לא תמיד תשובה.

ה. המורה החדש. עוד לפני הקורונה היה ברור, ש"המטרה" של הליכה לבית הספר "בשביל ללמוד" (??) – כבר אינה רלוונטית. ראשית לא ברור מה זה "ללמוד" ושנית נעשה ברור שהצרכים של הילדים ובני הנוער אינם לשבת מול מורה בשיעור פרונטלי. דמותו של המורה החדש מציגה את הצרכים החדשים ובעקבותיהם את המורים שיתאימו למשימה.

ו. בית הספר החדש. לסיום הפרק הנוכחי אני מציג את מודל בתי הספר הראוי בעיניי לשנים הבאות. לא מדובר על שנה אחת, אלא על תכנית חומש שבה צריך לבנות משהו שמתאים לצרכים.

פרק שביעי – שפה חדשה לחינוך חדש. במהלך הפרקים הקודמים הצגתי שינויים בתפיסה החינוכי, שהיו מלווים בדרך כלל במילים חדשות. בפרק זה ריכזתי את המילים האמורות, במסגרת מסמך אחד, שמהן יש להפיק – לטעמי – שפה חינוכית חדשה.

פרק שמיני – החינוך המיני בבתי הספר. ההתנהגות המינית של בני ובנות הנוער היא לא פעם פוגענית ואלימה. רובם אינם מקבלים בבית ספרם הכשרה למיניות בריאה, שיש לה היום פנים רבות. הסיבה היא חוסר ההכשרה של המורים והמחנכים לעשות זאת בכיתותיהם, ומיעוט היועצות שאין באפשרותן להקיף את כלל התלמידים באופן סדיר. לאור זאת מתרבה הייעוץ החיצוני, שהימצאותו פוטר עוד יותר את הצוות החינוכי של בית הספר לעסוק בנושא באופן רציף לאורך השנים. הפרק מתבסס על מאמר אחד.

פרק תשיעי – ספר הספרים המוערים של החינוך (שנתון מתעדכן). הדברים המובאים בפרק הם מתוך ההקדמה של כל אחת מן המהדורות, שהראשונה בהן הופיעה ב-2018. הנה ההתחלה: " ספר הספרים המוערים של החינוך נכתב מתוך תחושה וידיעה, שאנשי החינוך קוראים מעט ספרות מקצועית אם בכלל. הבעיה נוצרה במידה רבה בשל העובדה שהספרות הזאת אינה נגישה להם. מנהלים ומורים טרודים ועייפים לאחר יום עבודה, ולא פעם נטולי אנרגיות וקשב, אינם עושים מאמץ רב להגיע אל הספרות המקצועית המתעדכנת כל הזמן, והספרות המקצועית אינה עושה מאמץ רב להגיע אליהם. משרד החינוך מצדו גם הוא אינו עושה מאמצים רבים לפרסם בקרב המורים ספרים שיכולים להרחיב את אופקיהם בתחומי חינוך שונים". אי לכך החלטתי לקחת על עצמי את המשימה.

פרק עשירי – ספרו של פרופ' עמי וולנסקי "תלמידי האתמול תלמידי המחר". אחד הספרים החשובים בתחום החינוך שראה אור בשנתיים האחרונות, מציג בשני כרכיו את ההיסטוריה של החינוך כפי שוולנסקי רואה אותה: בכרך הראשון ההיסטוריה של החינוך בעולם; בכרך השני ההיסטוריה של החינוך בישראל. בפרק העשירי אני מביא סקירה של הכרך הראשון של וולנסקי, בהתאם לפנייה שהייתה אלי מטעם השנתון "החינוך וסביבו" של סמינר הקיבוצים. הספר על שני כרכיו פורש יריעה רחבה בת מאה שנים – מראשית המאה ה-20 עד ראשית המאה ה-21 – המאפשרת לנו הבנה חשובה של הכוחות הפועלים בחינוך וסביבו, כשם כתב העת.

פרק אחד עשר – קיימות וחינוך לקיימות. התחממות כדור הארץ יצרה איום קיומי על המין האנושי כולו – ועל שאר החי והצומח – אבל ההיערכות לכך מצד קובעי המדיניות נעשית בקול ענות חלושה. עכשיו כבר מדברים הרבה על "נקודת העל חזור", כלומר על הרגע שבו כבר אי-אפשר יהיה לעצור את ההתחממות, ואירועי הקיצון (שרפות, בצורות, רעב, מחסור במי שתיה, עליית פני הים ועוד) ישמידו יותר ויותר חי וצומח על פני הכדור שלנו. גם מערכת החינוך הישראלית אינה מוכנה להיכנס ברצינות לנושא זה, שהוא גורלי לילדים של היום ולהוריהם. אין לנו פריבילגיה להימנע מן הנושא הזה ומן המאבק על הכנסתו באופן מסודר לכיתות. כמה מאמרים מסבירים את נקודת מבטי.

מוזמנים להיכנס!

אברהם פרנק

מורה, מחנך, מנהל בית ספר תיכון במשך 16 שנים. בעל תואר דוקטור במינהל ומדיניות החינוך. מעורב בארגוני חינוך שונים וכותב בנושא זה. בן 72, נשוי ואב לשלושה, חבר קיבוץ גן שמואל.

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 250 עמ' מודפסים

נושאים

באלה חידשתי אברהם פרנק

הקדמה

בספר זה ריכזתי חיבורים שלי, שרובם זכו לפרסום חיצוני (אחרים היו לצרכי הפעילות האישית שלי, שחתמתי על חלקם בשם המקובל על מכריי, "אברמלה") – שנסובים על נושאים בהם עסקתי במהלך השנים – ולתחושתי הייתה בהם ראייה לא ממש מקובלת לזמנם. איני עושה זאת לצורך "אמרתי לכם", אלא כיוון שאני סבור, שמרבית הנושאים עדיין לא טופלו כיאות, והם רלוונטיים ובעלי חשיבות. חרף העובדה שיש לגבי רובם הסכמה רחבה יותר מבעבר, לא נעשו המהלכים הנדרשים ליישום משמעותי עבורם. לכן, איני מהסס להציג בספר זה שוב את עמדותיי, בכדי לנסות ולתת להם דחיפה נוספת.

חיברתי את הספר בכוונה שיעורר מחשבה, אף שמרבית החומרים המובאים בו נכתבו בזמנים שונים (ויש לידם מקור ותאריך).

מרבית הפרקים אינם עשויים מחיבור אחד, אלא ממסמכים אחדים שמציגים את העניין באופנים שונים. במסמכים ובמאמרים המובאים בפרקים השונים יש חזרה מסוימת, או נכון יותר: חפיפה מסוימת – כיוון שהחינוך הוא מערכת שכל מרכיביה קשורים ביניהם קשר הדוק. אבל חזרה אינה בעיה, שכן היא מאפשרת לנו לראות כיצד הנושאים השונים מתחברים – והיא מאפשרת לדלג על דברים מוכרים. להלן הסבר קצר על כל אחד מן הנושאים הנכללים בספר זה:

פרק ראשון – הקמת בית ספר במציאות תחרותית. בשנת 1966 הוחלט במועצה האזורית "מנשה" על הקמת בית ספר תיכון. ב"מנשה" היו באותה תקופה שני תיכונים ממלכתיים בקיבוצים שבמסגרתה: אחד בקיבוץ גן שמואל והשני תיכון "מבואות עירון" של ארבעה קיבוצים, שמצבו היה מצוין והוא נחשב לבית ספר מבוקש. התיכון בגן שמואל היה מבוסס במשך שנים ארוכות על ילדים שמגיעים אליו מעליית הנוער, ונוספים על ילדי הקיבוץ. שינויים בעליית הנוער סגרו בשנות ה-90 במאה הקודמת את האופציה הזאת, והתיכון בגן שמואל הצטמצם מספרית ועלותו לקיבוץ נעשתה בלתי אפשרית. בהסכם בין גן שמואל למועצה האזורית סוכם להעביר את הבעלות על בית הספר למועצה, והתקבל אישור ממשרד החינוך למבנה חדש. עם זאת, העובדה שבית הספר של המועצה, "גוונים" שמו, היה זול בהשוואה למבואות עירון, מרבית ההורים העדיפו את "מבואות" (בקיצור), ועל צוות "גוונים" היה להתאמץ מאד בכדי שיבחרו בו. היום הוא מונה למעלה מאלף תלמידות ותלמידים. בפרק זה אני מביא בעיקר מסמכים בדבר הבסיס הערכי של בית הספר.

פרק שני – ארגון מנהלים עצמאי. כידוע, בישראל אין (עדיין!) ארגון עצמאי של מנהלות ומנהלי בתי ספר. לעומת זאת ישנם שני ארגוני מורים: "הסתדרות המורים" שקמה בתחילת המאה ה-20 בארץ ישראל, ו"ארגון המורים העל-יסודיים" שהתפלג מהסתדרות המורים בשנת 1959. השייכות הארגונית של המנהלים היא במסגרת אחד משני ארגוני המורים הנזכרים כאן. בשנת 2005 הוקמה על ידי שרת החינוך לימור לבנת "ועדת דברת", ופעילותה של הוועדה נראתה הזדמנות לעשות שינוי בשייכות הארגונית של המנהלות/ים. קבוצה של מנהלות/ים התארגנה לעניין זה תחת השם אומ"ץ חינוכי (אומ"ץ = ארגון מנהלים עצמאי), ופעלה למעלה משנתיים. היא נכשלה. כוחם של ארגוני המורים לאיים על המנהלים המאוגדים במסגרתם גבר, ואנחנו החלטנו להפסיק. היום יש ניסיון נוסף של דור אחר, בארגון מנהלות/ים בשם "מנהיגים", ונותר רק לאחל להם הצלחה. המסמכים שמובאים בפרק זה מסבירים את הצורך בארגון עצמאי של מנהלות/ים ומה ניסינו לעשות לשם כך.

פרק שלישי – על אי-שוויון נמשך בחינוך. בשנתיים של מגפת הקורונה התבררו בעליל הפערים הרחבים בין אוכלוסיות בישראל. רבים לא יכולים היו לעבור ללמידת זום בשל מחסור בתשתיות ובמיומנויות. תקופת הקורונה הבליטה את מה שאנחנו מכירים מזה שנים רבות, אבל אינו מטופל באופן נרחב וכולל. רק לאחרונה החל להתרחש שינוי, אבל עדיין לא במידה משביעת רצון. הטענה שאני מביא במאמר אחד על אי-השוויון היא, שמקור הפערים טמון בעיקר בשיטה החינוכית, שמאפשרת לפערים החברתיים-כלכליים להוביל אי-שוויון חינוכי. הדברים המסובכים לכאורה הללו יובנו יותר בעקבות קריאת הפרק.

פרק רביעי – ביטול הבגרויות. היום המחשבה על ביטול הבגרויות רווחת למדי, ויש אף מהלכים בכיוון זה – תחת הכותרת מח"ר = מורשת, חברה ורוח – מִצדה של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון, להעביר את הבחינות באזרחות, תנ"ך, היסטוריה וספרות לתוך בתי הספר ולהפכן ל"בחינות פנימיות". את המאמרים הראשונים שלי בעניין ביטול הבגרויות, שמובאים בפרק, כתבתי בשנים 2009-2008. זה היה אז אירוע יוצא דופן, ואילו היום יש לו תמיכה רחבה למדי בקרב אנשי המקצוע. עם זאת, כפי שאנחנו רואים – השינוי שחל כעבור למעלה מעשור סוער של שינויים חינוכיים בעולם, לא העלה אצלנו תוצאות גדולות בנושא זה. המאמרים המופיעים בפרק זה מצביעים על חשיבותו המיוחדת של נושא ביטול בחינות הבגרות כתנאי ליצירת שינוי גדול במערכת החינוך כולה.

פרק חמישי – על טוהר הבחינות. המושג "טוהר הבחינות" הוא סוג בוטה של אידיאולוגיה כוזבת. המחשבה לחייב את התלמידים בבחינות בגרות, וגם לחייב אותם שלא יעתיקו זה מזה בשמו של איזה "טוהר" שנקבע עבורם, הוא שימוש מעוות בענייני מוסר, במקום ששם נמצאת לאמיתו של דבר המשמעת, פשוט משמעת. הפרק מבוסס על מאמר אחד.

פרק שישי – השקפתי החינוכית הכוללת. כפי שכתבתי בתחילת ההקדמה, החינוך הוא מערכת שכל מרכיביה קשורים ביניהם קשר הדוק. בפרק הנוכחי אני עוסק בהיבטים שונים של החינוך ומראה את מסגרתם הכוללת המשותפת.

א. מטרות החינוך. במשך שנים סברתי, שלחינוך יש מטרה או מטרות מוגדרות שאפשר לשים עליהן את האצבע. עם הזמן והשינויים המואצים התחלתי לראות ריבוי מטרות. אין מנוס מרביזיה בסוגיה המרכזית מדוע ילדים הולכים לבית הספר.

ב. הישגים. השאלה מהם הישגים בתחום החינוך נעשית יותר ויותר מסובכת: האם כל המקצועות שווים בחשיבותם? האם יש תלמידים "טובים" ו"גרועים"? האם הטובים של תקופת בית הספר הם גם הטובים של תקופות החיים הבאות? המושג הפך לחמקמק וספק אם יש מקום לעשות בו שימוש.

ג. ציונים. המדידה, המבחנים התכופים והציונים נערכים בכדי לדעת מהם ה"הישגים". האובססיה לדעת מה מצבו של ההישג-לכאורה באמצעות מדידה, הפכה את החינוך להליך זר ומנוכר: לומדים להצליח בבחינות, לא בכדי להבין טוב יותר את העולם. הזמן מתבזבז, השִעמום גובר והמשמעת פוחתת.

ד. שאילת שאלות. שאלות טובות הן בסיס לחשיבה ביקורתית. ככל שאנחנו מדברים על הצורך בחשיבה ביקורתית כך היא אינה נכנסת למרבית הכיתות. ואכן, מהי חשיבה ביקורתית אם לא שאלות על המציאות – שאלות שמחייבות התייחסות, אף אם לא תמיד תשובה.

ה. המורה החדש. עוד לפני הקורונה היה ברור, ש"המטרה" של הליכה לבית הספר "בשביל ללמוד" (??) – כבר אינה רלוונטית. ראשית לא ברור מה זה "ללמוד" ושנית נעשה ברור שהצרכים של הילדים ובני הנוער אינם לשבת מול מורה בשיעור פרונטלי. דמותו של המורה החדש מציגה את הצרכים החדשים ובעקבותיהם את המורים שיתאימו למשימה.

ו. בית הספר החדש. לסיום הפרק הנוכחי אני מציג את מודל בתי הספר הראוי בעיניי לשנים הבאות. לא מדובר על שנה אחת, אלא על תכנית חומש שבה צריך לבנות משהו שמתאים לצרכים.

פרק שביעי – שפה חדשה לחינוך חדש. במהלך הפרקים הקודמים הצגתי שינויים בתפיסה החינוכי, שהיו מלווים בדרך כלל במילים חדשות. בפרק זה ריכזתי את המילים האמורות, במסגרת מסמך אחד, שמהן יש להפיק – לטעמי – שפה חינוכית חדשה.

פרק שמיני – החינוך המיני בבתי הספר. ההתנהגות המינית של בני ובנות הנוער היא לא פעם פוגענית ואלימה. רובם אינם מקבלים בבית ספרם הכשרה למיניות בריאה, שיש לה היום פנים רבות. הסיבה היא חוסר ההכשרה של המורים והמחנכים לעשות זאת בכיתותיהם, ומיעוט היועצות שאין באפשרותן להקיף את כלל התלמידים באופן סדיר. לאור זאת מתרבה הייעוץ החיצוני, שהימצאותו פוטר עוד יותר את הצוות החינוכי של בית הספר לעסוק בנושא באופן רציף לאורך השנים. הפרק מתבסס על מאמר אחד.

פרק תשיעי – ספר הספרים המוערים של החינוך (שנתון מתעדכן). הדברים המובאים בפרק הם מתוך ההקדמה של כל אחת מן המהדורות, שהראשונה בהן הופיעה ב-2018. הנה ההתחלה: " ספר הספרים המוערים של החינוך נכתב מתוך תחושה וידיעה, שאנשי החינוך קוראים מעט ספרות מקצועית אם בכלל. הבעיה נוצרה במידה רבה בשל העובדה שהספרות הזאת אינה נגישה להם. מנהלים ומורים טרודים ועייפים לאחר יום עבודה, ולא פעם נטולי אנרגיות וקשב, אינם עושים מאמץ רב להגיע אל הספרות המקצועית המתעדכנת כל הזמן, והספרות המקצועית אינה עושה מאמץ רב להגיע אליהם. משרד החינוך מצדו גם הוא אינו עושה מאמצים רבים לפרסם בקרב המורים ספרים שיכולים להרחיב את אופקיהם בתחומי חינוך שונים". אי לכך החלטתי לקחת על עצמי את המשימה.

פרק עשירי – ספרו של פרופ' עמי וולנסקי "תלמידי האתמול תלמידי המחר". אחד הספרים החשובים בתחום החינוך שראה אור בשנתיים האחרונות, מציג בשני כרכיו את ההיסטוריה של החינוך כפי שוולנסקי רואה אותה: בכרך הראשון ההיסטוריה של החינוך בעולם; בכרך השני ההיסטוריה של החינוך בישראל. בפרק העשירי אני מביא סקירה של הכרך הראשון של וולנסקי, בהתאם לפנייה שהייתה אלי מטעם השנתון "החינוך וסביבו" של סמינר הקיבוצים. הספר על שני כרכיו פורש יריעה רחבה בת מאה שנים – מראשית המאה ה-20 עד ראשית המאה ה-21 – המאפשרת לנו הבנה חשובה של הכוחות הפועלים בחינוך וסביבו, כשם כתב העת.

פרק אחד עשר – קיימות וחינוך לקיימות. התחממות כדור הארץ יצרה איום קיומי על המין האנושי כולו – ועל שאר החי והצומח – אבל ההיערכות לכך מצד קובעי המדיניות נעשית בקול ענות חלושה. עכשיו כבר מדברים הרבה על "נקודת העל חזור", כלומר על הרגע שבו כבר אי-אפשר יהיה לעצור את ההתחממות, ואירועי הקיצון (שרפות, בצורות, רעב, מחסור במי שתיה, עליית פני הים ועוד) ישמידו יותר ויותר חי וצומח על פני הכדור שלנו. גם מערכת החינוך הישראלית אינה מוכנה להיכנס ברצינות לנושא זה, שהוא גורלי לילדים של היום ולהוריהם. אין לנו פריבילגיה להימנע מן הנושא הזה ומן המאבק על הכנסתו באופן מסודר לכיתות. כמה מאמרים מסבירים את נקודת מבטי.

מוזמנים להיכנס!