היום הזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היום הזה
מכר
מאות
עותקים
היום הזה
מכר
מאות
עותקים

היום הזה

4.5 כוכבים (27 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

למאסימו היו שתי נשמות. אני הכרתי רק את הראשונה, את זו של המלאך השומר, האוהב והאכפתי. האחרת, שזו ממנה כולם פחדו, הייתה של מאפיונר קר וחסר רחמים שהיה מסוגל להרוג כהרף עין. 

לאורה ביל
חיי החדשים בסיציליה נראים כאילו נלקחו מתוך אגדה. חתונה מפוארת, בעל עשיר ומסור, תינוק בדרך, משרתים, בגדי מעצבים ומכוניות יוקרה. כל זה יכול היה להיות מושלם, אם לא העובדה שהייתי גם מוקפת במאפיונרים עשרים וארבע שעות ביממה, ונמצאת תחת איום מתמיד על חיי. כאשר באידיליה הנפלאה שמאסימו ניסה ליצור עבורי נוצר קרע שרק הולך ומתרחב, אני עומדת לגלות מה זה בדיוק אומר, להיות נשואה לגבר המסוכן ביותר באיטליה. 

מאסימו טוריצ'לי
לכאורה הייתי אמור להיות האדם המאושר ביותר באיטליה כולה; התוכנית שלי הצליחה, עמדתי לקבל את כל מה שאי פעם רציתי, האישה שאהבתי עמדה להישבע לי אמונים לנצח, אבל אהבה תמיד באה עם מחיר, האם אשלם את המחיר הגבוה מכול? 


היום הזה מאת סופרת רבי המכר בלנקה ליפינסקה הוא המשכו של הספר 365 ימים, שכבש את רשימות רבי המכר ברחבי העולם מרגע צאתו לאור, ויצא בעברית בהוצאת אדל. הספר עובד לסרט ששודר בנטפליקס ברחבי העולם, כבש בסערה את התואר 'המקום הראשון ברשימת הסרטים הנצפים ביותר' ועשה סנסציה בכל מדינה שבה שודר, ותורגם לשלושים שפות עד כה.

פרק ראשון

פרולוג

היכטה עגנה בנמל פיומיצ'ינו. הכפילה של הבחורה שלי עדיין הייתה על הסיפון. המשימה שלה הייתה פשוטה, היא רק הייתה צריכה להישאר בסביבה. "תביא את לאורה במכונית ותשלח אותה אליי," אמרתי ברגע שדומיניקו ענה לטלפון. הוא היה ברומא.

"תודה לאל." הוא נאנח. "היא כבר עולה לי על העצבים." שמעתי אותו סוגר דלת. "היא שאלה עליך."

"אל תצטרף אליה," אמרתי, מתעלם מדבריו. "ניפגש בוונציה. תנוח קצת."

"אתה אפילו לא מתכוון לשאול מה היא אמרה?"

דומיניקו לא התכוון להניח לנושא. שמעתי את השעשוע בקולו. "אני אמור לשאול?" שאלתי באדישות, אף שעמוק בפנים השתוקקתי לשמוע על מה הם דיברו.

"היא מתגעגעת אליך." בבטני התגבשה פקעת. "זאת דעתי, לפחות," הוא הוסיף.

"תוודא שהיא תצא לדרך." ניתקתי וצפיתי בים. האישה הזאת גרמה לי לחוש חרדה. שוב. התחושה הייתה זרה עבורי מכדי להבין את מקורה. לא הצלחתי להשתלט עליה.

שחררתי את הכפילה של לאורה, אך הוריתי לה להישאר בסביבה מפני שלא ידעתי אם אזדקק לה שוב. אם המידע על מאטוס היה מדויק, פלביו חזר לאי לאחר שיריתי בידיו. עד כה הכול היה שקט, כאילו כל האסון שהתרחש ב'נוסטרו' מעולם לא קרה. פיסות המידע שקיבלתי לא הספיקו לי, לכן שלחתי את אנשיי לאסוף מידע נוסף. הם אימתו את הגרסה של החוקרים הפרטיים.

במהלך ארוחת הצהריים ניהלתי שיחת ועידה עם אנשים מארה"ב. רציתי לוודא שהם יגיעו לפסטיבל הסרטים בוונציה, רציתי לפגוש אותם פנים אל פנים. הייתי צריך לרכוש כלי נשק כדי להמשיך לסחור במזרח התיכון, והעסקה דרשה את נוכחותי.

"דון טוריצ'לי?" ראשו של פביו הגיח מבעד לפתח הדלת. הרמתי יד לפני שניתקתי. "מיס ביל נמצאת על הסיפון."

"אז תודיע לקפטן שאני רוצה לצאת לדרך," אמרתי והתרוממתי על רגליי. פסעתי במעלה המדרגות אל הסיפון העליון והבטתי סביב. היא עמדה שם, האישה שלי, לבושה כמו ילדה מתבגרת. קפצתי את אגרופיי ואת שרירי הלסת. מכנסיה הקצרצרים והחולצה החושפנית לא היו בגדים שהתאימו לבת זוגו של בוס במאפיה הסיציליאנית.

"מה, לעזאזל, את לובשת? את נראית כמו..." השתתקתי כשהבחנתי בבקבוק השמפניה הריק למחצה. היא הסתובבה בבהלה, התנגשה בי וקפצה לאחור על הספה. שיכורה שוב, חשבתי.

"אני אלבש מה שבא לי, אם לא אכפת לך," היא פלטה ונופפה בזרועותיה. המחווה המגושמת גרמה לי לחייך. "עזבת אותי בלי לומר מילה, ואתה ממשיך להתייחס אליי כמו אל בובה שבה אתה יכול לשחק בכל פעם שמתחשק לך." היא כיוונה אליי אצבע כשניסתה להתרומם שוב. "אז היום לבובה שלך מתחשק לשחק לבד." היא רכנה קדימה, חלצה את נעליה ומעדה.

"לאורה!" אמרתי ופרצתי בצחוק שלא הצלחתי להחניק. "לעזאזל, לאורה!" הצחוק שלי הפך לשאגה כשראיתי כמה קרובה היא הייתה אל קצה הסיפון. שעטתי לעברה. "תעצרי!"

או שלא שמעה אותי, או שבחרה שלא לשמוע. לפתע היא החליקה, הבקבוק נפל מידה כשהיא התנגשה במעקה ונפלה לים.

"אוי, פאק, לא!" התחלתי לרוץ. חלצתי את נעליי במהירות וקפצתי בעקבותיה לתוך המים. למזלנו, 'טיטאן' שטה במהירות נמוכה ביותר ולאורה נפלה בצידה הימני ולא בחלקה האחורי, באזור המנועים. כעבור רגע החזקתי אותה בזרועותיי.

פביו ראה את כל ההתרחשות ומייד עצר את היכטה. הוא זרק אליי חבל ומשך את שנינו בחזרה אל היכטה. לאורה לא נשמה. אחוז טירוף, התחלתי לבצע בה החייאה. הלחיצות והנשימות אל תוך פיה לא עזרו כלל. "תנשמי, לעזאזל איתך!"

התחלתי לאבד אותה. המשכתי ללחוץ חזק יותר על החזה שלה ולנשוף אוויר לתוך ריאותיה. "תנשמי!" צעקתי באנגלית, מתוך מחשבה לא הגיונית שאולי היא תעשה כדבריי אם אומר זאת בשפה שהיא מבינה. לפתע היא שאפה אוויר בשקיקה והקיאה.

ליטפתי את לחייה והתבוננתי בעיניה העצומות למחצה בזמן שהיא ניסתה להתמקד בפניי. הרמתי אותה ופסעתי לעבר התא שלנו.

"שאקרא לרופא?" פביו שאל.

"כן, תשלח מסוק."

מתחת לסיפון הנחתי אותה על המיטה וסקרתי אותה בעיניי, נואש לוודא שהיא בסדר.

"מה קרה?" היא לחשה.

כמעט התעלפתי מהקלה. ראשי כאב וליבי הלם בפראות. כרעתי ליד המיטה וניסיתי להירגע. "נפלת מהספינה למים. תודה לאל שלא הפלגנו במהירות גבוהה כשזה קרה, אבל זה לא משנה את העובדה שכמעט טבעת. פאק, לאורה, אני רוצה להרוג אותך, אך בה בעת אני אסיר תודה על כך שאת בחיים." שמטתי את ראשי וקפצתי את שרירי הלסת. כאב הראש העוצמתי מנע ממני לחשוב בהיגיון.

אצבעותיה העדינות נגעו בלחיי והרימו את פניי, נאלץ להתבונן בעיניה. "הצלת אותי?"

"יש לך מזל שהייתי קרוב אלייך. אני לא רוצה אפילו לחשוב על מה היה עלול לקרות לך. למה את כזאת עקשנית ולא צייתנית?" הפחד שהרגשתי כשאמרתי את המילים האלה היה חדש לגמרי עבורי. מעולם לא הרגשתי כך כלפי מישהי.

"אני חייבת להתקלח," היא אמרה.

כמעט פרצתי בצחוק. היא כמעט איבדה את חייה והדבר היחיד שעליו חשבה היה המלח שהותירו המים על עורה. הייתי המום, אך חשתי תשוש ולא התחשק לי לריב. הדבר היחיד שהיה חשוב לי זו העובדה שהיא הייתה לידי, כדי שאוכל להרעיף עליה נשיקות ולגונן עליה מפני כל העולם. לא יכולתי לדמיין מה היה קורה אם היכטה הייתה שטה במהירות גבוהה.

מייד הצעתי לשטוף אותה והיא לא התנגדה, לכן נכנסתי לחדר האמבטיה כדי לפתוח את ברז המים באמבטיה ואז חזרתי אל החדר כדי לעזור לה לפשוט את הבגדים. הייתי מרוכז ולא חשבתי על מה שאני עתיד לראות; רק בהמשך הבנתי שהיא שוכבת על המיטה מולי, עירומה. למרבה ההפתעה, גיליתי שהיא לא מעוררת בי את הרגשות שציפיתי להם. הדבר היחיד שהיה חשוב הוא שלאורה בחיים.

הרמתי את לאורה בזרועותיי ופסעתי לעבר חדר האמבטיה. המים היו חמים. הושבתי אותה באמבט, התיישבתי מאחוריה והשענתי את גבה על חזי, מצמיד את פניי לשערה.

הייתי כעוס, מבוהל, וגם אסיר תודה. לא היה צורך בדיבורים ובטח שלא הייתי זקוק לעוד מריבה. פשוט התענגתי על נוכחותה. לא מודעת למחשבותיי, היא הצמידה את לחייה אל עורי. ללאורה לא היה מושג שכל מה שקרה בימים האחרונים, קרה בגללה, ובינתיים התחלתי להבין שהכול עמד להשתנות.

ידעתי שמעתה והלאה אתקשה לנהל את עסקיי מכיוון שאויביי גילו את נקודת התורפה שלי, האישה שאחזתי בזרועותיי. לא הייתי מוכן מספיק למה שצפן העתיד, ואולי שום דבר לא יכול היה להכין אותי לזה.

שטפתי את גופה לאט ובדממה. לא חוויתי זקפה, ונראה שהדבר הפתיע אותה. אפילו לא ניסיתי לגעת בה באופן שהיה עשוי להתפרש כארוטי.

אחר כך ניגבתי את גופה במגבת והנחתי נשיקה על מצחה לאחר שהשכבתי אותה במיטה. לאורה נרדמה עוד לפני ששפתיי הספיקו להיפרד מעורה. בדקתי את הדופק שלה, לפתע חששתי שהיא איבדה את ההכרה. למרבה המזל, הוא היה יציב. למשך זמן מה פשוט עמדתי שם והתבוננתי בה.

אחר כך שמעתי את רעש המסוק המתקרב. לרגע הייתי מבולבל, אך נזכרתי שעדיין היינו קרובים יחסית אל קו החוף.

לאחר שקרא את המסמכים הרפואיים שלה, הרופא אמר שחייה של לאורה לא נתונים בסכנה מיידית. הודיתי לו וחזרתי לתא.

הלילה היה חמים ושקט, ושקט היה בדיוק מה שהייתי זקוק לו באותו רגע. הסנפתי שורה והתענגתי על כוס מהאלכוהול האהוב עליי לפני שנכנסתי אל הג'קוזי המהביל. אחרי שהוריתי לאנשי הצוות להישאר מחוץ לטווח ראייה, שחררתי אותם ואז נרגעתי ונהניתי מבדידותי. לא חשבתי על משהו מיוחד. על שום דבר מלבד הרוגע שסביבי, ובתוכי. לפחות למראית עין.

חלפו כמה דקות לפני שראיתי משהו בחושך. לאורה עמדה דוממת בחלוק הלבן שלה והביטה סביבה. זה היה משמח. אם היא התעוררה, כנראה הרגישה יותר טוב. "ישנת טוב?" שאלתי. קולי הבהיל אותה. "אני רואה שאת מרגישה טוב יותר. תרצי להצטרף אליי?"

היא חשבה למשך רגע קצר, עיניה מקובעות עליי. לא נראה שהיא ניסתה להחליט מה לעשות כיוון שללא היסוס נתנה לחלוק להחליק מגופה וליפול על הרצפה.

היא התיישבה מולי כשהיא עירומה. התענגתי על המראה ולגמתי מהכוס שלי. למשך זמן מה לא אמרתי דבר, פשוט התבוננתי בפניה היפות והעייפות במקצת. שערה היה פרוע ושפתיה נפוחות מעט. לפתע היא זזה והפתיעה אותי כשהתיישבה על ברכיי וכרכה סביבי את זרועותיה. איברי הגיב מייד.

כששיניה נשכו את שפתי התחתונה, יצאתי מדעתי. היא התחילה לזוז ולחכך את איברה בגופי. לא היה לי מושג לאן זה יתקדם, אבל לא התחשק לי לשחק במשחקים שלה. לא עכשיו, לא אחרי שכמעט איבדתי אותה. לשונה החליקה לתוך פי, ומתוך דחף תפסתי בישבנה בחוזקה.

"התגעגעתי אליך," היא לחשה.

האמירה הקצרה הזאת טלטלה אותי. כל גופי התקשה. לא היה לי מושג למה אני מגיב כך. התרחקתי והבטתי בפניה. הבעתה הייתה רצינית. לא יכולתי להרשות לה להרגיש את חולשתי. לא הייתי מוכן להיפתח כך בפניה עדיין, לחשוף את העובדה שלא ידעתי מה קורה לי.

"האם זו הדרך שלך להראות לי כמה התגעגעת אליי כי הרגשת לבד, או שאולי זו הדרך שבה בחרת להודות לי על שהצלתי את חייך? כי אם זה מה שזה, אז בחרת בדרך הגרועה ביותר להראות לי את תודתך או את הבדידות שלך. אני לא רוצה בך ככה. לא אשכב איתך עד שתהיי בטוחה שאת רוצה אותי; לא כי היה לך עצוב להיות לבד, ולא כי את מרגישה שאת חייבת לי טובה."

רציתי שהיא תתרחק. רציתי שתחושת אי־הנוחות תתפוגג. היא שיגרה אליי מבט מגנה, אך התחושה בתוכי לא נעלמה, רק התעצמה. מה קורה לי, לעזאזל? חשבתי כשהיא זינקה מתוך הג'קוזי, רצה לאורך הסיפון ובדרך הרימה את החלוק שלה.

מה אתה עושה, דפוק שכמוך? נהמתי על עצמי ונעמדתי. אתה מקבל את מה שרצית מההתחלה, ואתה מרחיק אותה? המשכתי למלמל לעצמי בשפת האם שלי כשהתחקיתי אחר עקבותיה הרטובים של לאורה.

ליבי הלם כי עמוק בפנים ידעתי מה יקרה כשאמצא אותה. ראיתי שהיא התגנבה לתוך התא שלי וחייכה. נכנסתי וראיתי אותה בגבה אליי בזמן שחיפשה את מתג האור.

הדלקתי את האור והיא הסתובבה בבהלה. טרקתי את הדלת בחוזקה, כיביתי את האור, ניגשתי אליה והתרתי את חגורת החלוק שלה בתנועה מהירה. החלוק נפל על הרצפה. חיכיתי בסבלנות. הייתי צריך להיות בטוח במה שאני עושה, אף שבפעם הראשונה בחיי, לא היה לי מושג. התחלתי לנשק אותה, והיא נישקה אותי בחזרה בחושניות.

הרמתי אותה בזרועותיי ונשאתי אותה אל המיטה. היא שכבה מולי, אור המנורה החלוש מאיר את גופה המושלם. חיכיתי להזמנה, ואז קיבלתי אותה. היא הרימה את זרועותיה ושילבה אותן מאחורי ראשה, מחייכת אליי כאילו הזמינה אותי להיכנס לתוכה.

"את יודעת שברגע שנתחיל, לא אהיה מסוגל לעצור?" שאלתי בהבעה רצינית, "אם נחצה את הגבולות שוב, אני אזיין אותך, בין שתרצי בזה ובין שלא."

"אז תזיין אותי."

היא התיישבה, עיניה הגדולות ריתקו אותי אל מקומי. "את שלי עכשיו ואשמור אותך לנצח," נהמתי באיטלקית וגהרתי מעליה. עיניה התכהו. התאווה עמדה לקרוע את הגוף הגמיש שלה. ידיה לפתו את ישבני וקירבו אותי אליה. חייכתי. היא השתוקקה לטעום אותי.

"תקשור את הידיים שלי," היא ביקשה, "ותעניש אותי בעונש שבחרתי אז."

הבטתי לתוך עיניה. מילותיה רוקנו את האוויר מריאותיי. האישה שהייתה עתידה להפוך לאם ילדיי התנהגה כמו זונה. לא יכולתי להאמין שהיא רצתה להתמסר לי כך. הייתי מאושר, אך גם מפוחד. השלמות שלה עוררה בי אימה.

"את מבקשת ממני להתייחס אלייך כאל זונה. זה מה שאת רוצה?"

"כן, דון מאסימו."

מילותיה החרישיות והכניעות שלה העירו את השד שבתוכי. כל שרירי גופי התקשו, אבל נותרתי רגוע ובשליטה. כשהיא ביקשה ממני שאהיה מי שאני, כל הרגשות השליליים התפוגגו.

לאט אבל בטוח, חדרתי לתוך פיה וגמרתי כמעט באותה השנייה שבה עיניה מצאו את עיניי. הרגשתי שאיברי נצמד אל דופן גרונה, אך נכנסתי עמוק אף יותר והרגשתי את תחושת הלחץ שכה אהבתי. הייתי שרוי באקסטזה וכשלאורה הצליחה להתמודד עם כל האורך של איברי, התגאיתי בה. ירכיי החלו לנוע בעדינות, רק כדי לבדוק כמה היא תצליח לקחת בפיה. היא הייתה מדהימה. היא לקחה את כולו.

"אם בשלב כלשהו תפסיקי ליהנות, תגידי לי. פשוט תוודאי שאני יודע שאת לא מתגרה בי מעבר ליכולת שלך," אמרתי.

היא לא התנגדה. היא התמסרה אליי בכל הווייתה. "אותו הדבר לגביך," היא השיבה אחרי שהתרחקה לשנייה.

כששפתיה שוב עטפו את הזין שלי, היא הגבירה את הקצב. ידעתי שהיא משחקת איתי ונהנית מכך. היא הייתה מלאת תשוקה בזמן שניסתה להוכיח לי משהו. זיינתי את גרונה והיא רצתה עוד. המחשבה דחקה אותי אל גבול האקסטזה. עשיתי כמיטב יכולתי כדי לבלום אותה, אך ללא הועיל.

האורגזמה שטפה אותי כמו גל. לא רציתי בכך. לא עכשיו, לא מהר כל־כך. התרחקתי בזמן שהתנשפתי בכבדות וניסיתי לבלום את פרץ הפורקן. לאורה חייכה חיוך של ניצחון. החלטתי לשים לזה סוף.

דחפתי אותה אל המיטה וסובבתי אותה על בטנה. לא יכולתי להסתכל. לא בפעם הראשונה. לא רציתי לגמור מהר מדי, וידעתי שזה יקרה אם אראה את ההתלהבות על פניה.

הכנסתי לתוכה שתי אצבעות וחשתי סיפוק כשגיליתי שהיא רטובה לגמרי. לאורה גנחה והתפתלה תחתיי, ושוב התחלתי לצאת מדעתי. אחזתי באיברי וחדרתי באיטיות אל הפתח הצר שלה. היא הייתה חמה, רטובה, וכולה שלי. נצמדתי אליה וקפאתי במקומי, רוצה להתענג על הרגע. יצאתי ונכנסתי שוב, חזק יותר. הבחורה שלי גנחה בקולניות כשסבלנותה אזלה. היא רצתה שאזיין אותה חזק ומהר. ירכיי החלו לנוע במהירות. זיינתי אותה חזק ככל שיכולתי, אך היא לא הסתפקה בכך. היא צעקה וכעבור רגע נשימתה נעתקה. האטתי את הקצב והרמתי את ירכיה כדי לראות את הפרס שלי בכל הדרו. כשגבה התעקל ראיתי את הפתח הכהה ולא הצלחתי להתאפק. ליקקתי את האגודל והתחלתי לצייר מעגלים סביב הפתח האחורי.

"דון..." היא לחשה בבהלה, אך לא נסוגותי.

"תירגעי, בייבי. אנחנו נגיע גם לזה, אבל לא הפעם."

היא לא התנגדה לאצבעי המטיילת עליה, ושמחתי מכך שהיא לא ראתה את החיוך הרחב שעל פניי. הבחורה שלי אהבה סקס אנאלי. היא באמת הייתה מושלמת.

נשמתי עמוק ואחזתי בירכיה בזמן שחדרתי עמוק לתוכה שוב ושוב, מזיין אותה חזק וללא רחמים. רכנתי והתחלתי ללטף את הדגדגן שלה, וכעבור רגע הרגשתי שגופה התכווץ סביבי. היא קברה את פניה בכרית בזמן שצעקה משהו שלא הבנתי, ואני הסתערתי בכל הכוח כשהרגשתי שהיא הגיעה לשיא.

בסופו של דבר, לא יכולתי להתמודד עם העובדה שלא ראיתי את פניה. הייתי מוכרח לראות את הפורקן בעיניה. סובבתי אותה, נצמדתי אליה וכרכתי את זרועותיי סביב גופה כשהמשכתי לזיין אותה, מרגיש את העוויתות הקצביות של גופה.

שפתיה נפשקו, אך לא פלטו צליל. האורגזמה שלה נמשכה זמן רב ואיברה כמעט שבר את הזין שלי. לפתע גופה התרפה והיא נפלה על המזרן. האטתי את הקצב ונעתי בעדינות, אוחז בשורשי כפות ידיה. היא הייתה מותשת. שילבתי את זרועותיה מעל ראשה, יודע שהיא תתנגד למה שתכננתי לעשות.

"תגמור לי על הבטן," היא ביקשה בקול צרוד, "אני רוצה לראות את זה."

"לא." עצמתי את עיניי והדפתי לתוכה עוד כמה פעמים בכוח. התפוצצתי, מרגיש איך גלי הפורקן מציפים אותה.

זה היה התיזמון המושלם בחודש להרות. כאילו כל היקום רצה שהיא תיכנס להיריון. היא נאבקה בי וניסתה להדוף אותי, אך הייתה חלשה מכדי לגבור עליי. לאחר שגמרתי התמוטטתי עליה, חם ומיוזע.

"מאסימו, מה פאקינג עשית?" היא זעקה, "אתה יודע טוב מאוד שאני לא משתמשת בגלולות!"

היא המשיכה לנסות להשתחרר מאחיזתי, ואני לא הצלחתי להסתיר את סיפוקי. "גם ככה אי אפשר לסמוך על הגלולות. יש לך אמצעי מניעה. רואה?" הצבעתי על זרועה. מכשיר המעקב שהוריתי לשתול בזרועה היה דומה בגודלו לשתל למניעת היריון, כמו זה שהיה לאנה, לכן ידעתי שהיא תיפול בפח. "ביום הראשון שלך אצלי, כשעדיין ישנת, הזמנתי רופא כדי שישתיל לך את זה. לא רציתי להסתכן. זה מגן עלייך מפני היריון למשך שלוש שנים, אבל תוכלי להסיר אותו בתום השנה, אם תרצי."

לא יכולתי להפסיק לחייך לנוכח המחשבה שאחרי הלילה הזה ייתכן שבני יתחיל לגדול בתוכה.

"תתרחק ממני!" היא פלטה בכעס.

בחרתי להתעלם מבקשתה. "אני מצטער, בייבי, אבל גם אם הייתי רוצה, אני לא חושב שהייתי מסוגל להתרחק ממך. יהיה קשה לזיין אותך מרחוק." הזזתי את שערה ממצחה. "כשראיתי את הפנים שלך בפעם הראשונה, הייתי המום. לא רציתי לראות אותך; לא רציתי לחזות שוב במה שקרה לי, אבל לאחר זמן מה, כשהדיוקנאות שלך היו כבר תלויים בכל מקום בבית שלי, נעשית חלק ממני, לאורה. את ואני דומים מהרבה מאוד בחינות."

אם הייתי מסוגל לאהוב, זה היה הרגע שבו התאהבתי באישה ששכבה מתחתיי על המיטה. הבטתי בה והרגשתי שמשהו בתוכי השתנה.

"בלילה הראשון שלך אצלי בבית, ישבתי לצד המיטה והבטתי בך עד שהשחר עלה. יכולתי להריח את הריח שלך, לחוש בחום הגוף שלך. היית אמיתית, היית בחיים, ושכבת במיטה שלי. גם לאחר שעלה הבוקר לא הייתי מסוגל להתרחק ממך. פחד לא רציונלי תקף אותי, שאם אצא מהחדר, לא אמצא אותך כשאחזור."

לא היה לי מושג למה סיפרתי לה את כל זה, פשוט רציתי שהיא תדע עליי הכול. בקולי נשמעה נימה של פחד. מצד אחד רציתי שהיא תפחד ממני, אבל מצד שני, רציתי שהיא תדע את האמת.

פרק 1

לאורה

השתתקתי ועצמתי את עיניי כשהבנתי מה אמרתי באותו רגע. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם ביטאתי בטעות את מחשבותיי בקול והצטערתי על כך.

"תגידי את זה שוב," הוא אמר ברוגע והרים את סנטרו.

הרמתי אליו מבט ועיניי התמלאו דמעות. "אני בהיריון, מאסימו. ייוולד לנו תינוק."

מאסימו נעץ בי עיניים פעורות לפני שנפל על הרצפה לפניי. הוא הרים את חולצתי והנחית נשיקה רכה על בטני בזמן שמלמל משהו באיטלקית. כשאחזתי בפניו, הרגשתי שדמעות זולגות במורד לחייו. הגבר החזק, השתלטני והמסוכן כרע לפניי ובכה. גם אני לא הצלחתי להתאפק ודמעות פרצו מעיניי. נשארנו כך למשך זמן רב והרשינו לעצמנו להטמיע את הנסיבות. מאסימו התרומם מהרצפה ונשק על שפתיי בחושניות.

"אקנה לך טנק," הוא אמר, "ואם זה לא יספיק, אחפור במו ידיי בונקר. אני מבטיח לך שאגן על שניכם, גם אם אצטרך לשלם על כך בחיי."

הוא אמר 'שניכם'. פרצתי בבכי שוב.

"היי, מותק, זה בסדר."

ניגבתי את הדמעות בשולי שרוולי. "אלה דמעות של אושר," אמרתי ועשיתי את דרכי אל חדר האמבטיה. "אני כבר חוזרת." כשחזרתי, מאסימו ישב על המיטה שלגופו תחתוני בוקסר בלבד. כשראה אותי, קם וסגר את הפער בינינו כדי להנחית נשיקה על מצחי.

"אלך להתקלח. אל תלכי לשום מקום."

נשכבתי על הצד והתכרבלתי עם הכרית בזמן שניתחתי את המצב. לא ידעתי שמאסימו מסוגל לבכות, בטח שלא מרוב אושר. כעבור כמה דקות דלת חדר האמבטיה נפתחה והוא הופיע בפתח, עירום ורטוב. הוא פסע באיטיות לעבר המיטה, מאפשר לי להתענג על גופו לפני שנשכב לצידי.

"מתי גילית?" הוא שאל.

"ביום שני, לאחר שעשיתי בדיקת דם."

"למה לא סיפרת לי לפני כן?"

"לא רציתי לספר לך לפני הנסיעה שלך. חוץ מזה, הייתי צריכה להשלים עם החדשות בעצמי."

"אולגה יודעת?"

"כן. וגם אחיך." מאסימו הזעיף פנים והסתובב על גבו. "למה לא סיפרת לי שאתה ודומיניקו אחים?" שאלתי.

הוא נשך את שפתו למשך רגע קצר. "רציתי שיהיה לך ידיד, מישהו קרוב אליי שתוכלי לבטוח בו. אם היית יודעת שהוא אחי, היית נוהגת כלפיו אחרת. דומיניקו ידע מההתחלה כמה את חשובה לי ולא רציתי שאף אחד מלבדו ידאג לך בזמנים שלא יכולתי להיות איתך."

זה נשמע הגיוני, חשבתי. לא כעסתי ולא נטרתי טינה. "אז... אנחנו מבטלים את החתונה?" שאלתי, מתבוננת בעיניו.

מאסימו הסתובב על צידו ונצמד אליי. "את צוחקת, נכון? הילד זקוק למשפחה ראויה, ומשפחה מורכבת משלושה אנשים, זוכרת?" הוא התחיל לנשק אותי בעדינות. "מה אמר הרופא? שאלת אותו אם אנחנו יכולים..."

צחקתי והכנסתי את לשוני לפיו. הוא גנח וריסק את שפתיו על שפתיי בנשיקה חושנית.

"טוב, אתייחס לזה כאל תשובה חיובית," הוא אמר בקול צרוד והתרחק ממני. "אבל אהיה עדין, אני מבטיח."

הוא הושיט יד אל שידת הלילה וכיבה את הטלוויזיה. בחדר השתרר חושך מוחלט. הוא הוריד ממני את השמיכה וזרק אותה אל הרצפה לפני שהחליק את היד מתחת לחולצתי ופשט אותה מגופי.

ידיו של מאסימו חקרו את גופי ונגעו בעדינות בפניי לפני שהמשיכו מטה וחפנו את שדיי. ראשו התחקה אחר ידיו, והוא נשך אחת מפטמותיי ומצץ אותה. השתלטה עליי תחושה מוזרה, מעין אקסטזה טהורה, שמעולם לא הרגשתי כשמישהו עשה את זה.

מאסימו לקח את הזמן והתענג על האזורים השונים בגופי. שפתיו עברו מפטמה אחת אל אחרת ומייד חזרו אל פניי כדי לנשק את פי בחושניות. הרגשתי את איברו גדל באיטיות כשנצמד אליי עם כל תנועה של גופו.

כעבור זמן מה התחלתי לאבד את הסבלנות. חרמנית ומשתוקקת לפורקן, לקחתי יוזמה. רציתי אותו באותו הרגע. התרוממתי קלות, אבל מאסימו צפה את תנועתי והצמיד אותי בכתפיי אל המיטה. "בוא אליי," לחשתי והתפתלתי תחתיו.

אומנם לא ראיתי את חיוך הניצחון שלו, אבל הרגשתי אותו. הוא ידע כמה רציתי אותו.

"אני רק מתחיל, מותק."

שפתיו של מאסימו טיילו באיטיות במורד עורי, תחילה על צווארי, אחר כך על שדיי ועל בטני ולבסוף הגיעו למקום שבו היו צריכות להתחיל. הוא נישק וליקק אותי מבעד לבד הדק של תחתוני החוטיני, טועם את הדגדגן הפועם שלי לפני שמשך באיטיות את התחתונים במורד רגליי וזרק אותם הצידה.

פישקתי את רגליי, יודעת מה מצפה לי. ירכיי החלו להתנועע על סדיני המשי בעדינות וביציבות. הרגשתי את נשימתו בין רגליי והוצפתי בגל של תשוקה. מאסימו החליק לתוכי את לשונו העדינה וגנחתי.

"את רטובה כל־כך, לאורה..." הוא אמר בקול מתנשף, "אני לא יודע אם בגלל ההיריון או כי התגעגעת אליי."

"תשתוק, מאסימו," השבתי והצמדתי את ראשו אל איברי הרטוב, "אני רוצה לגמור."

הטון הפיקודי שלי עורר את החיה שבו. הוא חפן את ירכיי בידיו, משך אותי במורד המיטה, הניח כרית מתחת לישבני וכרע על הכיסוי שהוריד מהמיטה קודם לכן. התנשמתי במהירות, יודעת שבקרוב תוכניותיו יתממשו. מאסימו החליק לתוכי שתי אצבעות וצייר באגודלו מעגלים קטנים סביב הדגדגן שלי. ירכיי התכווצו ופלטתי אנחה קולנית. באותו הרגע הוא סובב את כף ידו, ואגודלו פינה את הדרך ללשונו.

"תעזרי לי קצת, מותק."

ידעתי מה הוא מבקש. פישקתי את שפתי איברי ביד אחת כדי להעניק לו גישה טובה לנקודות הרגישות ביותר. כשלשונו החלה לטפוח בקצביות על הדגדגן שלי, ידעתי שלא אחזיק מעמד זמן רב. האצבעות שבתוכי הגבירו את הקצב והלחץ גבר. לא הצלחתי לבלום עוד את האורגזמה, שריחפה מעליי כמו ענן גדול מהרגע שמאסימו נגע בי. גמרתי בצעקה ארוכה וקולנית לפני שהתמוטטתי על הכרית.

"אני רוצה סיבוב נוסף," הוא לחש, שפתיו על הדגדגן שלי, "הזנחתי אותך לאחרונה, מותק."

חשבתי שהוא צחק, אבל טעיתי. אצבעותיו החלו לזוז מהר יותר והאגודל, שקודם לכן שיחק בדגדגן, זז אל הפתח האחורי. ישבני התכווץ באופן לא רצוני. אוי, לא, הוא בכלל לא צחק.

"תירגעי, אהובתי."

עשיתי כדבריו, מוכנה לתחושת האקסטזה. כשאגודלו החליק בעדינות פנימה, כבר הרגשתי את האורגזמה הבאה. מאסימו ידע בדיוק איך לגרום לגופי להגיב כפי שהוא רוצה. אצבעותיו עינגו את שני הפתחים שבגופי, לשונו ושפתיו נצמדו אל הנקודה הרגישה. גל נוסף של אורגזמה הציף אותי, ולאחריו עוד אחד. כשהגעתי למצב שבו האקסטזה החלה להכאיב לי, נעצתי ציפורניים בצווארו, מתקשה לנשום. התמוטטתי על הכרית.

מאסימו סובב אותי, משך אותי במעלה המיטה והרים את רגליי כך שברכיי כמעט נגעו בכתפיי. הוא כרע כשאיברו זקור במלואו.

"אם יכאב לך, תגידי." הוא התנשם וחדר לתוכי לפני שהספקתי להגיב. כשהגיע אל הקצה הוא עצר, כאילו חיכה שאומר משהו.

"תזיין אותי, דון מאסימו," אמרתי וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו. לא נאלצתי לבקש פעמיים. גופו נכנס לפעולה ועבד כמו מכונת ירייה, מזיין אותי מהר וחזק, בדיוק כפי ששנינו אהבנו. כעבור זמן מה מאסימו עצר, כרך סביבי את ידיו וסובב אותי לפני שחדר לתוכי שוב והמשיך לנוע בקצב פראי.

הרגשתי שהוא מתקרב לשיא, אבל הוא עדיין לא החליט איך ומתי הוא רוצה לגמור. הוא יצא מתוכי, וגישש על השידה. המנורה נדלקה ושטפה את החדר באור רך.

הוא פישק את ירכיי בעזרת ברכיו החליק אל איברי הרטוב, מבטו לא עוזב את פניי. הוא רכן מעליי והנמיך את גופו כדי להיצמד אליי, ירכיו במרחק של סנטימטרים מירכיי. ראיתי את עיניו הנוצצות כשאקסטזה עוצמתית הרעידה את גופו. הוא הניע את ירכיו מהר יותר, פוגע בגופי בחוזקה. טיפות זיעה זלגו במורד גבו. האורגזמה שלו נמשכה זמן רב, אך עיניו לא סטו לרגע מעיניי ומעולם לא ראיתי מחזה סקסי כל־כך.

"אני לא רוצה להוציא אותו," אמר בקול צרוד.

צחקתי והעברתי את אצבעותיי בשערו. "אתה מוחץ את הבת שלנו."

מאסימו אחז בי בחוזקה וסובב את שנינו. כעת אני הייתי למעלה. הוא משך בידו את כיסוי המיטה ועטף בו את גופי. "בת?" הוא שאל, מלטף את שערי.

"אני רוצה בת, אבל עם המזל שלי, זה יהיה בן ואף פעם לא אפסיק לחשוש מכך שהוא ילך בעקבותיך."

מאסימו צחק והניח את ראשו בעיקול צווארי. "הוא יעשה מה שירצה. אני מבטיח להגשים את כל החלומות שלו."

"נצטרך לדבר על זה בבוא היום, אבל בוא נניח לזה בינתיים."

מאסימו לא אמר דבר למשך זמן מה, רק חיבק אותי. לבסוף הוא פקד, "לכי לישון."

אני לא יודעת כמה זמן ישנתי. כשפקחתי את העיניים, הדבר הראשון שעשיתי היה לאחוז בטלפון.

לעזאזל! זו הייתה שעת צהריים. מי ישן עד שעה מאוחרת כזו? סובבתי את הראש, אבל המיטה הייתה ריקה. למה זה לא הפתיע אותי?

נשארתי במיטה במשך זמן מה נוסף לפני שנעמדתי והלכתי אל חדר האמבטיה. רציתי להיראות במיטבי, למקרה שמאסימו יחזור, טוב יותר מכפי שנראיתי ביומיים האחרונים, אבל כמובן בלי שיראו עליי שהתאפרתי. רציתי שהוא יחשוב שהתעוררתי יפה.

הדגשתי את העיניים וסירקתי את שערי, שזכה לאחרונה לתספורת חדשה. אחר כך חיטטתי בארון והוצאתי זוג מכנסי ג'ינס קצרים, סוודר בהיר עם מפתח צוואר רחב שחשף אחת מכתפיי וזוג מגפי עור רכים. כל עוד יכולתי להציג את גופי לראווה ומזג האוויר עדיין היה חמים, התכוונתי להתלבש כפי שמתחשק לי.

פגשתי את דומיניקו במסדרון. "היי! ראית את אולגה?"

"היא התעוררה לא מזמן. בדיוק הזמנתי ארוחת בוקר. או צהריים, כפי שזה נראה."

"ומאסימו?"

"הוא עזב מוקדם, אבל הוא צריך לחזור בכל רגע. איך את מרגישה?"

נשענתי על המשקוף וחייכתי חיוך שובב. "פשוט מושלם. נהדר."

דומיניקו הרים את ידו בביטול. "בלה־בלה. גם אחי היה כזה ערני. אני שואל כדי לדעת אם כואב לך משהו. הזמנתי לך תור לקרדיולוג, ולרופא נשים. את צריכה להיות במרפאה לקראת שלוש."

"תודה, דומיניקו," אמרתי והשארתי אותו לעמוד שם כשפניתי אל הגינה. מזג האוויר היה חם והשמש הסתננה מבעד לשכבת העננים. אולגה ישבה ליד השולחן וקראה עיתון. חלפתי על פניה ובדרכי לכורסה, הנחתי נשיקה על מצחה.

"מה קורה, מנוולת?" היא בירכה אותי והציצה בי מבעד למשקפי השמש, "למה הפרצוף הזחוח? הם נותנים לך את אותם הכדורים שנתנו לי? הייתי מעולפת לגמרי, והתעוררתי לא מזמן. את חושבת שלרופא יש עוד מהכדורים האלה?"

"קיבלתי משהו טוב יותר," השבתי בחיוך מרומז.

אולגה הסירה את משקפי השמש, הניחה את העיתון ובהתה במשהו מאחוריי. "טוב, תרימי את הציצים, מאסימו חזר."

הסתובבתי על הכורסה וראיתי את מאסימו מופיע בפתח. הוא עשה את דרכו לעברנו וגופי החל להתחמם. הוא לבש מכנסי בד אפורים וסוודר שחור שמתוכו הציץ צווארון של חולצה לבנה. אחת מידיו נחה בכיס מכנסיו ובידו האחרת הצמיד טלפון אל אוזנו. הוא היה מדהים, אלוהי, וחשוב מכול – שלי.

אולגה צפתה במאסימו כשעצר בשולי הגינה, דיבר בטלפון והביט בים. "אני מוכנה לשים כסף על כך שהוא מזיין כמו אל," היא אמרה בהרהור, מנידה בראשה.

הרמתי את כוס התה אל שפתיי והגנבתי מבט לעבר מאסימו. "את רוצה שאספר לך עד כמה הוא טוב במיטה?"

"אין צורך. הבעת הפנים שלך מספרת לי את כל מה שאני צריכה לדעת. חוץ מזה, בחור שנראה ככה יודע טוב מאוד איך לספק אישה, לא?"

שמחתי על כך שחוש ההומור שלה חזר, ושהיא החליטה שלא להזכיר את מה שקרה אתמול. גם אני רציתי לשכוח מזה. פחדתי שאם אתן לה להסתנן לתודעה שלי, אני עלולה לצאת מדעתי.

מאסימו סיים לדבר בטלפון וניגש אל השולחן, מבטו מאובן. "טוב לראות אותך, אולגה."

"תודה שהזמנת אותי, דון מאסימו. נחמד מאוד מצידך לאפשר לי ללוות את לאורה ביום הגדול שלה." מאסימו עיוות את פניו ואני בעטתי בשוק רגלה של אולגה מתחת לשולחן. "למה את בועטת בי?" היא שאלה בבלבול ניכר, "זה באמת כבוד גדול. אפילו ההורים שלך לא יגיעו, נכון?" היא שאפה אוויר, כפי הנראה כדי להמשיך לדבר, אך לפתע נזכרה בכך שאני צריכה להימנע ממצבים מלחיצים.

"מה שלום הבנות שלי?" מאסימו החליף נושא ורכן מעליי כדי להנחית נשיקה על בטני ואחר כך על שפתיי. המעשה בלבל את אולגה.

"סיפרת לו?!" היא פלטה בפולנית, "חשבתי שהוא חזר רק עכשיו."

"סיפרתי לו. הוא חזר אתמול בלילה."

"טוב. עכשיו אני יודעת למה את כזאת מאושרת. אין כמו זיון טוב, במיוחד אחרי חופן של כדורי הרגעה." היא הנהנה בראשה בצדקנות והמשיכה לדפדף בעיתון.

מאסימו התיישב במקומו בראש השולחן וסובב אליי את ראשו. "מתי אנחנו הולכים לרופא?"

"מה זאת אומרת 'אנחנו'?"

"אני הולך איתך."

"אני לא בטוחה שאני רוצה." עיקמתי פנים לנוכח המחשבה על כך שהוא יתלווה אליי לרופא הנשים. "הרופא הוא גבר. אני מעדיפה שהוא יישאר בחיים בינתיים. יש לך מושג בכלל מה עושים בבדיקה גינקולוגית?"

אולגה ירקה את הקפה.

"אם דומיניקו בחר אותו, הוא הרופא הכי טוב בתחומו. חוץ מזה, אם תעדיפי זאת, אוכל לחכות בחוץ."

"אין סיכוי, מאסימו. יש שם מסך מיוחד," אולגה התערבה והניחה את העיתון, "אתה תיהנה מכל רגע."

"אם את רוצה לקבל עוד בעיטה פשוט תבקשי," סיננתי בפולנית.

"אתן יכולות לדבר באנגלית?" מאסימו נהם, "כשאתן מדברות בפולנית יש לי תחושה שאתן צוחקות עליי."

דומיניקו הופיע משום מקום, בדיוק בזמן כדי להפיג את המתח, והתיישב על הכיסא שנותר פנוי. "אני זקוק לעזרתך, אולגה," הוא אמר, "תוכלי לבוא איתי, בבקשה?"

הרמתי גבה והסתובבתי אל הבחור האיטלקי. "מסתירים ממני סודות?"

"לא," אולגה השיבה, ואחר כך הסתובבה אל דומיניקו ואמרה, "בטח. כשזוג היונים שלנו ילך לרופא. זה לא כאילו יש לי משהו טוב יותר לעשות."

"אחי," עיניו של דומיניקו נדדו אל מאסימו, "אני יכול לברך אותך עכשיו באופן רשמי?"

מבטו של מאסימו התרכך וחיוך קטן האיר את פניו. דומיניקו התרומם וניגש אל אחיו כדי לומר לו משהו באיטלקית. שני הגברים התחבקו וטפחו זה על גבו של זה. זה היה מחזה נפלא שחימם את ליבי. מאסימו התיישב שוב ולגם מהקפה.

"יש לי משהו בשבילך, מותק," הוא אמר, והניח על השולחן קופסה קטנה ושחורה. "אני מקווה שזה יביא לך יותר מזל."

שיגרתי אליו מבט מבולבל, אבל הרמתי את הקופסה ופתחתי אותה, ואז שקעתי במושבי בתדהמה. אולגה הביטה מעל כתפי ושרקה לאות הערכה.

"'בנטלי'. מגניב. יש לך עוד קופסאות קטנות כאלה?"

עיניי זינקו ממפתח המכונית אל מאסימו.

"בהתחלה לא רציתי שתהיה לך מכונית משלך, אבל אני לא יכול להרשות לך לפתח פרנויה. וחוץ מזה, בדקתי את המצב לעומק ואני חושב שיצאת מכלל סכנה."

"סליחה? מה זאת אומרת?"

"בבוקר נפגשתי עם האיש שלי בתחנת המשטרה וראיתי את סרטוני הווידאו מהכביש המהיר. היה רק אדם אחד ברכב שפגע בך. לא הצלחנו לזהות אותו מהסרטון, אבל לקחנו העתקים של התצלומים מהספא. גם שם היה אותו הסיפור, הנהג חבש כובע מצחייה ומעליו ברדס. בכל מקרה, הצלחתי למחוק כמה אנשים מרשימת החשודים. את מבינה, ההתנהגות של הנהג הייתה פרועה מאוד. לאדם שרצה לדרוס אותך לא היה מושג איך לעשות את זה כמו שצריך. אם הוא היה מקצוען, כבר היית מתה, אז או שזה היה צירוף מקרים או שהאירוע לא קשור לעסק המשפחתי."

"אין ספק, אנחנו הבחורות הכי בנות מזל בעולם." אולגה גיחכה וגלגלה את עיניה. "אבל מה שאמרת לא מרגיע אותי. יום אחד אצטרך להשאיר אותה כאן איתך, ואני מקווה ששום דבר לא יקרה לה כשלא אהיה כאן אחרת גם עדר הבריונים שלך לא יצליח להגן עליך מפניי."

מאסימו לא הצליח להסתיר את העובדה שדבריה הצחיקו אותו. דומיניקו, מצד שני, נראה מבולבל מאוד כשהתבונן בשומרת הראש האישית שלי. "המזג החם הזה הוא כנראה קטע פולני, מאסימו," הוא אמר.

נשקתי על לחייה של אולגה וליטפתי את שערה בזמן שצחקתי.

השולחן היה מלא בשפע של מטעמים וארבעתנו התחלנו לאכול. בצורה שלא הייתה אופיינית לי, פיתחתי תיאבון בריא ולא חשתי בחילה באותו יום. "טוב, בחורים," אמרתי לאחר שהנחתי את המזלג, "אולי תספרו לנו על מערכת היחסים ביניכם? האם נהניתם להעמיד פני בוס וחייל?"

האחים החליפו מבטים, לא בטוחים מי מהם צריך להתחיל.

"לא בדיוק העמדנו פנים," דומיניקו אמר. "בתור ראש המשפחה, מאסימו הוא באמת הבוס שלי, אבל מובן שקודם כול הוא אחי. המשפחה קודמת לכול, כידוע לך, ובכל זאת הוא הדון, ואני מחויב להפגין כלפיו כבוד שמתעלה על כל רגש ששורר בין בני משפחה." הוא הניח את מרפקיו על השולחן ורכן קדימה. "חוץ מזה, גילינו שאנחנו אחים רק לפני כמה שנים, כשאבינו מת."

"כשירו בי, הייתי זקוק לתרומות דם," מאסימו התערב, "וכשקיבלנו את תוצאות בדיקות הדם, התברר שיש בינינו קרבה משפחתית. אחר כך, אחרי שהתאוששתי, החלטנו לחקור את העניין לעומק וגילינו שאנחנו אחים למחצה. אימו של דומיניקו ואימי אחיות, ויש לנו את אותו האב."

"רגע," אולגה התערבה, "זה אומר שהזקן דפק שתי אחיות?"

הגברים הזעיפו פנים ועטו הבעות זהות. "אם לנסח את זה במילים פשוטות," מאסימו אמר באדישות, "אז כן. זה מה שקרה." השתררה דממה מביכה. "עוד משהו שתרצי לדעת, לאורה?" מאסימו שאל, עיניו עדיין נעוצות באולגה.

"מכיוון שאנחנו נמצאים בקרב בני משפחה," אמרתי, "בוא נבחר שם לתינוקת כדי להפיג קצת את המתח."

"הנריק!" אולגה צעקה, "זה שם יפה! שם של מלך!"

דומיניקו הזעיף פנים כשהוא ומאסימו ניסו לבטא את השם הפולני. "לא, אני לא אוהבת את השם." הנדתי בראשי. "ואני עדיין בטוחה שזאת תהיה בת."

כמה שניות לאחר מכן הוויכוח היה בעיצומו, והתחלתי להתחרט על כך שניסיתי להחליף נושא. אולגה צעקה ומאסימו דחה ברוגע את הטיעונים שלה. נראה שהם לא הזדקקו לעזרתי. כשצפיתי בחילופי הדברים, הבנתי שעד שאולגה לא תשלים עם העובדה שאני מאושרת ובטוחה, המלחמה שלה עם מאסימו לא תסתיים, היא פשוט תמשיך לעקוץ אותו ולבחון את תגובותיו. התרוממתי והנחתי נשיקה נוספת על מצחה. "אני אוהבת אותך."

תשומת ליבה של אולגה הוסטה והיא השתתקה. קמתי ממקומי ונישקתי את מאסימו נשיקה ארוכה וחושנית. "אנחנו אוהבות אותך," אמרתי. "טוב. אני הולכת למרפאה, אני לא רוצה לאחר." הרמתי במהירות את הקופסה השחורה מהשולחן והלכתי.

מאסימו נעמד והתנצל ואז רץ אחריי והשיג אותי, כורך את זרועו סביב כתפיי. "את יודעת בכלל איפה החניתי את המכונית, או שתכננת לצאת למסע חיפושים?"

נעצתי מרפק בבטנו וצחקתי בזמן שהוא הוביל אותי לאזור בגינה שבו מעולם לא ביקרתי. המכונית חנתה מאחורי הבית, באזור מוצל ללא נוף לים, לכן אף פעם לא שקלתי ללכת לשם. כשהגענו למקום, ראיתי מבנה גדול שהיה בנוי על צלע הר. השער התרומם והבנתי שהחניה המקורה, שהייתה יותר בגודל של הנגר, אכן הייתה חצובה בדופן ההר. בפנים חנו עשרות מכוניות. קפאתי מרוב תדהמה. מי צריך כל־כך הרבה מכוניות? "אתה נוהג בכולן?"

"נהגתי בכולן לפחות פעם אחת, כן. הן היו התחביב של אבי. הוא אסף אותן."

עיניי התמקדו בשורה של אופנועים לצד הקיר. התקרבתי אליהם. "וואו, אני אוהבת את האופנוע הזה." העברתי את ידי לאורך עיקוליו של ה'סוזוקי היאבוסה'. "ארבעה צילינדרים, שישה הילוכים וכוח סיבוב מטורף!" צווחתי מרוב תענוג. "המשמעות של 'היאבוסה' ביפנית היא 'בז נודד'. זאת הציפור המהירה ביותר בעולם. הוא מדהים."

מאסימו עמד מאחוריי, מבטו מופתע. "תשכחי מזה," הוא פלט כשסיימתי ומשך אותי לכיוון היציאה. "את לעולם, אבל לעולם, לא תרכבי על אופנוע. אני רציני."

משכתי ממנו את ידי ושיגרתי אליו מבט זועם. "מי אתה שתגיד לי מה לעשות?"

מאסימו הפנה אליי את פניו וחפן את לחיי בידיו. "את בהיריון עם הילד שלי. כשהוא ייוולד, את תהיה האם של התינוק שלי." הוא הדגיש את המילה 'שלי' כשעיניו ננעצו בעיניי. "לא אסתכן בלאבד אותך או את שניכם, אז תסלחי לי, אבל אני בהחלט אגיד לך מה לעשות." הוא הצביע לעבר האופנועים. "אפטר מהם. זה לא עניין של כישורים או היעדר כישורים, מפני שאף פעם אי אפשר להיות זהירים מדי על הכביש. הכול יכול לקרות."

נאלצתי להסכים איתו. זה לא מצא חן בעיניי, אבל הוא צדק. הייתי אחראית לא רק לעצמי עכשיו. הבטתי בעיניו הקרות והכעוסות והנחתי את ידיי על בטני כדי ללטפה בעדינות. נראה שהמחווה הרגיעה אותו. הוא הניח את כף ידו על גבי כף ידי והצמיד את מצחו אל מצחי. לא הייתי צריכה לומר דבר. הבנתי, וידעתי שהוא ידע על מה חשבתי ואיך הרגשתי.

"בבקשה, אל תהיי עקשנית, לאורה. לפחות לא בלי סיבה טובה, ותני לי לדאוג לשניכם. עכשיו בואי איתי."

'בנטלי קונטיננטל' שחורה חנתה ליד אחד השערים. לכלי הרכב הקשוח לא היה דבר במשותף עם ג'יפ ה'פורשה' שבו נהגתי בפעם האחרונה. "אמרת לי שלא אקבל מכונית ספורט."

"שיניתי את דעתי. חוץ מזה, אתקין בה התקן להגבלת מהירות."

עצרתי במקומי ושיגרתי אליו מבט מבולבל. "אתה צוחק, נכון?"

מאסימו חייך. "כמובן. אין התקן כזה עבור 'בנטלי'." הוא הרים גבה, משועשע. "אבל היא בטיחותית מאוד, ומהירה מאוד. בחרתי אותה בשבילך אחרי... כמה התייעצויות. היא פשוטה יותר מה'פורשה', ואלגנטית יותר. הפנים שלה מרווח מאוד, כך שהבטן שתהיה לך, תיכנס ללא בעיה. את אוהבת אותה?"

"אני אוהבת את ה'היאבוסה'," מלמלתי והחמצתי פנים.

מאסימו שיגר אליי מבט מזהיר ופתח את דלת הנהג. נכנסתי למכונית, עדיין מופתעת מכך שהוא הרשה לי לנהוג. תא המכונית היה מעוצב בצבעי דבש ושקד יפהפיים, והיה אלגנטי, פשוט ומעודן. המושבים ואזורים מסוימים בדלתות היו מרופדים בעור עבה, ויתר החלקים היו עשויים עץ.

התנעתי את המכונית והמשכתי לסקור אותה. פנים המכונית לא נראה כמו בכל מכונית אחרת. הוא היה מרווח מאוד, והעיצוב היה מפואר. מאסימו התמקם במושב הנוסע.

"את אוהבת אותה?" הוא שאל.

"אני מניחה שאני יכולה לחיות איתה," השבתי בעוקצנות.

בדרך אל המרפאה, מאסימו סקר באוזניי את היתרונות השונים של המכונית והעניק לי הסברים על כל הלחצנים והכפתורים השונים. תוך עשרים דקות כבר הייתי מומחית בנהיגה ב'בנטלי'.

מאסימו היה רגוע וממושמע במשרדו של רופא הנשים. הוא הקשיב לרופא ושאל שאלות, כולן הגיוניות ונבונות. במהלך הבדיקה הוא יצא מהחדר, מסביר שהוא רוצה שארגיש נינוחה ככל האפשר.

בדיוק כפי שחשבתי, האירוע שקרה אתמול לא השפיע על בריאותי ולא פגע בעוברית. לאחר מכן, במהלך פגישה עם הקרדיולוג, הוא אישר שאני בריאה ושליבי במצב טוב, בהתחשב בנסיבות. הוא נתן לי מרשם לתרופות שאצטרך ליטול בכל פעם שאחוש ברע.

כעבור שעתיים עשינו את דרכנו הביתה. ביקשתי ממאסימו לנהוג. הביקורים אצל הרופאים עייפו אותי מעט ולא רציתי להסתכן שלא לצורך.

"לוקה," מאסימו אמר לפתע, מבטו ממוקד בכביש, "אני רוצה שלבן שלנו יקראו לוקה, על שם סבי. הוא היה סיציליאני טוב וחכם, איש מקסים ואינטליגנטי. היית אוהבת אותו. הוא באמת הקדים את זמנו. זה היה הרעיון שלו, לשלוח אותי לאוניברסיטה במקום לתת לי לשחק ברובים."

הרהרתי בשם והחלטתי שהוא מוצא חן בעיניי. הדבר החשוב ביותר מבחינתי היה שהתינוק יהיה בריא, ושיזכה לחוות ילדות רגילה. "זאת תהיה בת, אתה תראה."

שפתיו של מאסימו נמתחו בחיוך וידו נחתה על ברכי. "אז נקרא לה אלינור קלייר, על שמן של האימהות שלנו."

"יש לי בכלל אפשרות בחירה בנושא?" שאלתי.

"לא. אני אטפל ברישום ברשומות הילודה בזמן שתתאוששי." שיגרתי אליו מבט נסער והכיתי בכתפו. "מה?" הוא צחק. "זאת מסורת! ראש המשפחה מחליט על הכול, ואני נחוש בדעתי."

"כן? אולי אספר לך על המסורת הפולנית? קודם כול, אנחנו מסרסות את הבעל אחרי לידת בנו הבכור כדי שהוא לא יבגוד באשתו."

"מה שאומר שבזמן הקרוב אזכה לשמור לעצמי את איבריי המוצנעים. הרי את אומרת שתהיה לנו בת."

"אתה בלתי נסבל," אמרתי והנדתי בראשי.

נסענו על הכביש המהיר בקצב נינוח. התענגתי על הנוף היפה של הר אתנה, שמעליו ריחף ענן. הטלפון של מאסימו זמזם בניסיון להתחבר לדיבורית של הרכב. מאסימו שיגר לעברי מבט ואמר, "אני צריך לענות לשיחה, זה מריו."

ליועץ היה הרגל להפריע לרגעים האינטימיים שלנו, אבל ידעתי כמה חשוב הוא עבור העסק המשפחתי, לכן לא התנגדתי ונופפתי בידי בביטול.

נהניתי לשמוע את מאסימו מדבר באיטלקית. הוא נשמע סקסי מאוד וזה תמיד הדליק אותי. כעבור כמה דקות של שיחה התחלתי להשתעמם, ואז רעיון התעורר במוחי.

הנחתי יד על ירכו של מאסימו והזזתי אותה באיטיות לעבר המפשעה שלו. ליטפתי אותו מבעד לבד מכנסיו. מאסימו לא הגיב לחיזוריי, לכן החלטתי להתקדם לשלב הבא. פתחתי את רוכסן מכנסיו וגיליתי שהוא לא לבש תחתונים. גרגרתי וליקקתי את שפתיי כשהוצאתי את איברו מתוך הפתח.

מאסימו הביט בחטף כלפי מטה ואז בי, אך לא הפסיק לדבר. אדישותו המתעתעת הייתה מאתגרת. פתחתי את חגורת הבטיחות והזזתי את האבזם אל השקע שמאחוריי עד שהוא נכנס למקומו. לא רציתי שצפצופי האזעקה ברכב יסיחו את דעתו של הגבר שלי מהשיחה.

מאסימו החליף נתיבים והאט. ידו השמאלית התהדקה על ההגה בעוד הימנית נכרכה סביב גב מושב הנוסע. הוא פינה עבורי מקום. רכנתי כדי להכניס את איברו לפי ומצצתי. מאסימו שאף בחדות. הרמתי את הראש ולחשתי באוזנו, "אהיה שקטה, אבל אתה לא חייב. בבקשה, אל תפסיק לדבר בגללי."

הנחתי נשיקה על לחיו וחזרתי לשחק באיברו. הוא גדל בפי עם כל שנייה חולפת, ושמתי לב שחיזוריי הקשו עליו להמשיך לדבר בנימה רגילה. הגברתי את הקצב וידי הצטרפה לחגיגה. כעבור רגע קצר ידו של מאסימו נחתה על ראשי ודחפה כלפי מטה.

רציתי שהוא יגמור. זאת הייתה אחת המציצות הטובות ביותר שהענקתי, נקודה. ירכיו של מאסימו רעדו וקצב נשימתו התגבר. לא עניין אותי אם מישהו רואה אותנו, גופי בער ורציתי לספק אותו, ושום דבר אחר לא היה חשוב.

כעבור כמה רגעים מאסימו אמר צ'או וניתק. המכונית סטתה מהכביש בפתאומיות ועצרה בחריקת צמיגים. מאסימו פתח את חגורת הבטיחות ותפס בשערי במלוא הכוח בעודו דוחף את איברו לגרוני, מניע את ירכיו מעלה ומטה ונוהם בקולניות.

"את מתנהגת כמו זונה," הוא לחש, "אבל את הזונה שלי."

דיבורו הגס תמיד שלהב אותי. אהבתי את הצד האפל שלו. במיטה, זה היה נכס יקר ערך. גנחתי כשהידקתי את שפתיי סביב איברו והרשיתי לו לשחק בפי. כשהוא חש את הלחץ ששפתיי יצרו, גניחותיו התגברו.

גל של זרע הציף את פי. בלעתי כל טיפה של הנוזל הלבן. כשסיים, ליקקתי את איברו לפני שהכנסתי אותו למכנסיו ורכסתי את הרוכסן. נשענתי לאחור במושב הנוסע וניגבתי את פי בשרוול חולצתי. "אנחנו נוסעים או מה?" שאלתי בהבעה אדישה.

מאסימו המשיך לשבת בדממה במושבו למשך זמן מה, עיניו עצומות וראשו שעון לאחור. אחר כך הוא הסתובב אליי ונעץ בי מבט חושני. "זה היה עונש או פרס?" הוא שאל.

"גחמה של הרגע. השתעממתי, אז החלטתי למצוץ לך."

הוא חייך כשעיקל גבות והניד בראשו בתדהמה, ולאחר מכן יצא אל הכביש ולחץ על דוושת הדלק. "את האישה המושלמת," הוא אמר כשהאיץ על הכביש המהיר, "לפעמים את מטריפה אותי, אבל אני לא יכול לדמיין את עצמי עם אף אחת אחרת."

"אני שמחה בשבילך, מפני שאנחנו עומדים להעביר יחד חצי מאה, לפחות."

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

היום הזה בלנקה ליפינסקה

פרולוג

היכטה עגנה בנמל פיומיצ'ינו. הכפילה של הבחורה שלי עדיין הייתה על הסיפון. המשימה שלה הייתה פשוטה, היא רק הייתה צריכה להישאר בסביבה. "תביא את לאורה במכונית ותשלח אותה אליי," אמרתי ברגע שדומיניקו ענה לטלפון. הוא היה ברומא.

"תודה לאל." הוא נאנח. "היא כבר עולה לי על העצבים." שמעתי אותו סוגר דלת. "היא שאלה עליך."

"אל תצטרף אליה," אמרתי, מתעלם מדבריו. "ניפגש בוונציה. תנוח קצת."

"אתה אפילו לא מתכוון לשאול מה היא אמרה?"

דומיניקו לא התכוון להניח לנושא. שמעתי את השעשוע בקולו. "אני אמור לשאול?" שאלתי באדישות, אף שעמוק בפנים השתוקקתי לשמוע על מה הם דיברו.

"היא מתגעגעת אליך." בבטני התגבשה פקעת. "זאת דעתי, לפחות," הוא הוסיף.

"תוודא שהיא תצא לדרך." ניתקתי וצפיתי בים. האישה הזאת גרמה לי לחוש חרדה. שוב. התחושה הייתה זרה עבורי מכדי להבין את מקורה. לא הצלחתי להשתלט עליה.

שחררתי את הכפילה של לאורה, אך הוריתי לה להישאר בסביבה מפני שלא ידעתי אם אזדקק לה שוב. אם המידע על מאטוס היה מדויק, פלביו חזר לאי לאחר שיריתי בידיו. עד כה הכול היה שקט, כאילו כל האסון שהתרחש ב'נוסטרו' מעולם לא קרה. פיסות המידע שקיבלתי לא הספיקו לי, לכן שלחתי את אנשיי לאסוף מידע נוסף. הם אימתו את הגרסה של החוקרים הפרטיים.

במהלך ארוחת הצהריים ניהלתי שיחת ועידה עם אנשים מארה"ב. רציתי לוודא שהם יגיעו לפסטיבל הסרטים בוונציה, רציתי לפגוש אותם פנים אל פנים. הייתי צריך לרכוש כלי נשק כדי להמשיך לסחור במזרח התיכון, והעסקה דרשה את נוכחותי.

"דון טוריצ'לי?" ראשו של פביו הגיח מבעד לפתח הדלת. הרמתי יד לפני שניתקתי. "מיס ביל נמצאת על הסיפון."

"אז תודיע לקפטן שאני רוצה לצאת לדרך," אמרתי והתרוממתי על רגליי. פסעתי במעלה המדרגות אל הסיפון העליון והבטתי סביב. היא עמדה שם, האישה שלי, לבושה כמו ילדה מתבגרת. קפצתי את אגרופיי ואת שרירי הלסת. מכנסיה הקצרצרים והחולצה החושפנית לא היו בגדים שהתאימו לבת זוגו של בוס במאפיה הסיציליאנית.

"מה, לעזאזל, את לובשת? את נראית כמו..." השתתקתי כשהבחנתי בבקבוק השמפניה הריק למחצה. היא הסתובבה בבהלה, התנגשה בי וקפצה לאחור על הספה. שיכורה שוב, חשבתי.

"אני אלבש מה שבא לי, אם לא אכפת לך," היא פלטה ונופפה בזרועותיה. המחווה המגושמת גרמה לי לחייך. "עזבת אותי בלי לומר מילה, ואתה ממשיך להתייחס אליי כמו אל בובה שבה אתה יכול לשחק בכל פעם שמתחשק לך." היא כיוונה אליי אצבע כשניסתה להתרומם שוב. "אז היום לבובה שלך מתחשק לשחק לבד." היא רכנה קדימה, חלצה את נעליה ומעדה.

"לאורה!" אמרתי ופרצתי בצחוק שלא הצלחתי להחניק. "לעזאזל, לאורה!" הצחוק שלי הפך לשאגה כשראיתי כמה קרובה היא הייתה אל קצה הסיפון. שעטתי לעברה. "תעצרי!"

או שלא שמעה אותי, או שבחרה שלא לשמוע. לפתע היא החליקה, הבקבוק נפל מידה כשהיא התנגשה במעקה ונפלה לים.

"אוי, פאק, לא!" התחלתי לרוץ. חלצתי את נעליי במהירות וקפצתי בעקבותיה לתוך המים. למזלנו, 'טיטאן' שטה במהירות נמוכה ביותר ולאורה נפלה בצידה הימני ולא בחלקה האחורי, באזור המנועים. כעבור רגע החזקתי אותה בזרועותיי.

פביו ראה את כל ההתרחשות ומייד עצר את היכטה. הוא זרק אליי חבל ומשך את שנינו בחזרה אל היכטה. לאורה לא נשמה. אחוז טירוף, התחלתי לבצע בה החייאה. הלחיצות והנשימות אל תוך פיה לא עזרו כלל. "תנשמי, לעזאזל איתך!"

התחלתי לאבד אותה. המשכתי ללחוץ חזק יותר על החזה שלה ולנשוף אוויר לתוך ריאותיה. "תנשמי!" צעקתי באנגלית, מתוך מחשבה לא הגיונית שאולי היא תעשה כדבריי אם אומר זאת בשפה שהיא מבינה. לפתע היא שאפה אוויר בשקיקה והקיאה.

ליטפתי את לחייה והתבוננתי בעיניה העצומות למחצה בזמן שהיא ניסתה להתמקד בפניי. הרמתי אותה ופסעתי לעבר התא שלנו.

"שאקרא לרופא?" פביו שאל.

"כן, תשלח מסוק."

מתחת לסיפון הנחתי אותה על המיטה וסקרתי אותה בעיניי, נואש לוודא שהיא בסדר.

"מה קרה?" היא לחשה.

כמעט התעלפתי מהקלה. ראשי כאב וליבי הלם בפראות. כרעתי ליד המיטה וניסיתי להירגע. "נפלת מהספינה למים. תודה לאל שלא הפלגנו במהירות גבוהה כשזה קרה, אבל זה לא משנה את העובדה שכמעט טבעת. פאק, לאורה, אני רוצה להרוג אותך, אך בה בעת אני אסיר תודה על כך שאת בחיים." שמטתי את ראשי וקפצתי את שרירי הלסת. כאב הראש העוצמתי מנע ממני לחשוב בהיגיון.

אצבעותיה העדינות נגעו בלחיי והרימו את פניי, נאלץ להתבונן בעיניה. "הצלת אותי?"

"יש לך מזל שהייתי קרוב אלייך. אני לא רוצה אפילו לחשוב על מה היה עלול לקרות לך. למה את כזאת עקשנית ולא צייתנית?" הפחד שהרגשתי כשאמרתי את המילים האלה היה חדש לגמרי עבורי. מעולם לא הרגשתי כך כלפי מישהי.

"אני חייבת להתקלח," היא אמרה.

כמעט פרצתי בצחוק. היא כמעט איבדה את חייה והדבר היחיד שעליו חשבה היה המלח שהותירו המים על עורה. הייתי המום, אך חשתי תשוש ולא התחשק לי לריב. הדבר היחיד שהיה חשוב לי זו העובדה שהיא הייתה לידי, כדי שאוכל להרעיף עליה נשיקות ולגונן עליה מפני כל העולם. לא יכולתי לדמיין מה היה קורה אם היכטה הייתה שטה במהירות גבוהה.

מייד הצעתי לשטוף אותה והיא לא התנגדה, לכן נכנסתי לחדר האמבטיה כדי לפתוח את ברז המים באמבטיה ואז חזרתי אל החדר כדי לעזור לה לפשוט את הבגדים. הייתי מרוכז ולא חשבתי על מה שאני עתיד לראות; רק בהמשך הבנתי שהיא שוכבת על המיטה מולי, עירומה. למרבה ההפתעה, גיליתי שהיא לא מעוררת בי את הרגשות שציפיתי להם. הדבר היחיד שהיה חשוב הוא שלאורה בחיים.

הרמתי את לאורה בזרועותיי ופסעתי לעבר חדר האמבטיה. המים היו חמים. הושבתי אותה באמבט, התיישבתי מאחוריה והשענתי את גבה על חזי, מצמיד את פניי לשערה.

הייתי כעוס, מבוהל, וגם אסיר תודה. לא היה צורך בדיבורים ובטח שלא הייתי זקוק לעוד מריבה. פשוט התענגתי על נוכחותה. לא מודעת למחשבותיי, היא הצמידה את לחייה אל עורי. ללאורה לא היה מושג שכל מה שקרה בימים האחרונים, קרה בגללה, ובינתיים התחלתי להבין שהכול עמד להשתנות.

ידעתי שמעתה והלאה אתקשה לנהל את עסקיי מכיוון שאויביי גילו את נקודת התורפה שלי, האישה שאחזתי בזרועותיי. לא הייתי מוכן מספיק למה שצפן העתיד, ואולי שום דבר לא יכול היה להכין אותי לזה.

שטפתי את גופה לאט ובדממה. לא חוויתי זקפה, ונראה שהדבר הפתיע אותה. אפילו לא ניסיתי לגעת בה באופן שהיה עשוי להתפרש כארוטי.

אחר כך ניגבתי את גופה במגבת והנחתי נשיקה על מצחה לאחר שהשכבתי אותה במיטה. לאורה נרדמה עוד לפני ששפתיי הספיקו להיפרד מעורה. בדקתי את הדופק שלה, לפתע חששתי שהיא איבדה את ההכרה. למרבה המזל, הוא היה יציב. למשך זמן מה פשוט עמדתי שם והתבוננתי בה.

אחר כך שמעתי את רעש המסוק המתקרב. לרגע הייתי מבולבל, אך נזכרתי שעדיין היינו קרובים יחסית אל קו החוף.

לאחר שקרא את המסמכים הרפואיים שלה, הרופא אמר שחייה של לאורה לא נתונים בסכנה מיידית. הודיתי לו וחזרתי לתא.

הלילה היה חמים ושקט, ושקט היה בדיוק מה שהייתי זקוק לו באותו רגע. הסנפתי שורה והתענגתי על כוס מהאלכוהול האהוב עליי לפני שנכנסתי אל הג'קוזי המהביל. אחרי שהוריתי לאנשי הצוות להישאר מחוץ לטווח ראייה, שחררתי אותם ואז נרגעתי ונהניתי מבדידותי. לא חשבתי על משהו מיוחד. על שום דבר מלבד הרוגע שסביבי, ובתוכי. לפחות למראית עין.

חלפו כמה דקות לפני שראיתי משהו בחושך. לאורה עמדה דוממת בחלוק הלבן שלה והביטה סביבה. זה היה משמח. אם היא התעוררה, כנראה הרגישה יותר טוב. "ישנת טוב?" שאלתי. קולי הבהיל אותה. "אני רואה שאת מרגישה טוב יותר. תרצי להצטרף אליי?"

היא חשבה למשך רגע קצר, עיניה מקובעות עליי. לא נראה שהיא ניסתה להחליט מה לעשות כיוון שללא היסוס נתנה לחלוק להחליק מגופה וליפול על הרצפה.

היא התיישבה מולי כשהיא עירומה. התענגתי על המראה ולגמתי מהכוס שלי. למשך זמן מה לא אמרתי דבר, פשוט התבוננתי בפניה היפות והעייפות במקצת. שערה היה פרוע ושפתיה נפוחות מעט. לפתע היא זזה והפתיעה אותי כשהתיישבה על ברכיי וכרכה סביבי את זרועותיה. איברי הגיב מייד.

כששיניה נשכו את שפתי התחתונה, יצאתי מדעתי. היא התחילה לזוז ולחכך את איברה בגופי. לא היה לי מושג לאן זה יתקדם, אבל לא התחשק לי לשחק במשחקים שלה. לא עכשיו, לא אחרי שכמעט איבדתי אותה. לשונה החליקה לתוך פי, ומתוך דחף תפסתי בישבנה בחוזקה.

"התגעגעתי אליך," היא לחשה.

האמירה הקצרה הזאת טלטלה אותי. כל גופי התקשה. לא היה לי מושג למה אני מגיב כך. התרחקתי והבטתי בפניה. הבעתה הייתה רצינית. לא יכולתי להרשות לה להרגיש את חולשתי. לא הייתי מוכן להיפתח כך בפניה עדיין, לחשוף את העובדה שלא ידעתי מה קורה לי.

"האם זו הדרך שלך להראות לי כמה התגעגעת אליי כי הרגשת לבד, או שאולי זו הדרך שבה בחרת להודות לי על שהצלתי את חייך? כי אם זה מה שזה, אז בחרת בדרך הגרועה ביותר להראות לי את תודתך או את הבדידות שלך. אני לא רוצה בך ככה. לא אשכב איתך עד שתהיי בטוחה שאת רוצה אותי; לא כי היה לך עצוב להיות לבד, ולא כי את מרגישה שאת חייבת לי טובה."

רציתי שהיא תתרחק. רציתי שתחושת אי־הנוחות תתפוגג. היא שיגרה אליי מבט מגנה, אך התחושה בתוכי לא נעלמה, רק התעצמה. מה קורה לי, לעזאזל? חשבתי כשהיא זינקה מתוך הג'קוזי, רצה לאורך הסיפון ובדרך הרימה את החלוק שלה.

מה אתה עושה, דפוק שכמוך? נהמתי על עצמי ונעמדתי. אתה מקבל את מה שרצית מההתחלה, ואתה מרחיק אותה? המשכתי למלמל לעצמי בשפת האם שלי כשהתחקיתי אחר עקבותיה הרטובים של לאורה.

ליבי הלם כי עמוק בפנים ידעתי מה יקרה כשאמצא אותה. ראיתי שהיא התגנבה לתוך התא שלי וחייכה. נכנסתי וראיתי אותה בגבה אליי בזמן שחיפשה את מתג האור.

הדלקתי את האור והיא הסתובבה בבהלה. טרקתי את הדלת בחוזקה, כיביתי את האור, ניגשתי אליה והתרתי את חגורת החלוק שלה בתנועה מהירה. החלוק נפל על הרצפה. חיכיתי בסבלנות. הייתי צריך להיות בטוח במה שאני עושה, אף שבפעם הראשונה בחיי, לא היה לי מושג. התחלתי לנשק אותה, והיא נישקה אותי בחזרה בחושניות.

הרמתי אותה בזרועותיי ונשאתי אותה אל המיטה. היא שכבה מולי, אור המנורה החלוש מאיר את גופה המושלם. חיכיתי להזמנה, ואז קיבלתי אותה. היא הרימה את זרועותיה ושילבה אותן מאחורי ראשה, מחייכת אליי כאילו הזמינה אותי להיכנס לתוכה.

"את יודעת שברגע שנתחיל, לא אהיה מסוגל לעצור?" שאלתי בהבעה רצינית, "אם נחצה את הגבולות שוב, אני אזיין אותך, בין שתרצי בזה ובין שלא."

"אז תזיין אותי."

היא התיישבה, עיניה הגדולות ריתקו אותי אל מקומי. "את שלי עכשיו ואשמור אותך לנצח," נהמתי באיטלקית וגהרתי מעליה. עיניה התכהו. התאווה עמדה לקרוע את הגוף הגמיש שלה. ידיה לפתו את ישבני וקירבו אותי אליה. חייכתי. היא השתוקקה לטעום אותי.

"תקשור את הידיים שלי," היא ביקשה, "ותעניש אותי בעונש שבחרתי אז."

הבטתי לתוך עיניה. מילותיה רוקנו את האוויר מריאותיי. האישה שהייתה עתידה להפוך לאם ילדיי התנהגה כמו זונה. לא יכולתי להאמין שהיא רצתה להתמסר לי כך. הייתי מאושר, אך גם מפוחד. השלמות שלה עוררה בי אימה.

"את מבקשת ממני להתייחס אלייך כאל זונה. זה מה שאת רוצה?"

"כן, דון מאסימו."

מילותיה החרישיות והכניעות שלה העירו את השד שבתוכי. כל שרירי גופי התקשו, אבל נותרתי רגוע ובשליטה. כשהיא ביקשה ממני שאהיה מי שאני, כל הרגשות השליליים התפוגגו.

לאט אבל בטוח, חדרתי לתוך פיה וגמרתי כמעט באותה השנייה שבה עיניה מצאו את עיניי. הרגשתי שאיברי נצמד אל דופן גרונה, אך נכנסתי עמוק אף יותר והרגשתי את תחושת הלחץ שכה אהבתי. הייתי שרוי באקסטזה וכשלאורה הצליחה להתמודד עם כל האורך של איברי, התגאיתי בה. ירכיי החלו לנוע בעדינות, רק כדי לבדוק כמה היא תצליח לקחת בפיה. היא הייתה מדהימה. היא לקחה את כולו.

"אם בשלב כלשהו תפסיקי ליהנות, תגידי לי. פשוט תוודאי שאני יודע שאת לא מתגרה בי מעבר ליכולת שלך," אמרתי.

היא לא התנגדה. היא התמסרה אליי בכל הווייתה. "אותו הדבר לגביך," היא השיבה אחרי שהתרחקה לשנייה.

כששפתיה שוב עטפו את הזין שלי, היא הגבירה את הקצב. ידעתי שהיא משחקת איתי ונהנית מכך. היא הייתה מלאת תשוקה בזמן שניסתה להוכיח לי משהו. זיינתי את גרונה והיא רצתה עוד. המחשבה דחקה אותי אל גבול האקסטזה. עשיתי כמיטב יכולתי כדי לבלום אותה, אך ללא הועיל.

האורגזמה שטפה אותי כמו גל. לא רציתי בכך. לא עכשיו, לא מהר כל־כך. התרחקתי בזמן שהתנשפתי בכבדות וניסיתי לבלום את פרץ הפורקן. לאורה חייכה חיוך של ניצחון. החלטתי לשים לזה סוף.

דחפתי אותה אל המיטה וסובבתי אותה על בטנה. לא יכולתי להסתכל. לא בפעם הראשונה. לא רציתי לגמור מהר מדי, וידעתי שזה יקרה אם אראה את ההתלהבות על פניה.

הכנסתי לתוכה שתי אצבעות וחשתי סיפוק כשגיליתי שהיא רטובה לגמרי. לאורה גנחה והתפתלה תחתיי, ושוב התחלתי לצאת מדעתי. אחזתי באיברי וחדרתי באיטיות אל הפתח הצר שלה. היא הייתה חמה, רטובה, וכולה שלי. נצמדתי אליה וקפאתי במקומי, רוצה להתענג על הרגע. יצאתי ונכנסתי שוב, חזק יותר. הבחורה שלי גנחה בקולניות כשסבלנותה אזלה. היא רצתה שאזיין אותה חזק ומהר. ירכיי החלו לנוע במהירות. זיינתי אותה חזק ככל שיכולתי, אך היא לא הסתפקה בכך. היא צעקה וכעבור רגע נשימתה נעתקה. האטתי את הקצב והרמתי את ירכיה כדי לראות את הפרס שלי בכל הדרו. כשגבה התעקל ראיתי את הפתח הכהה ולא הצלחתי להתאפק. ליקקתי את האגודל והתחלתי לצייר מעגלים סביב הפתח האחורי.

"דון..." היא לחשה בבהלה, אך לא נסוגותי.

"תירגעי, בייבי. אנחנו נגיע גם לזה, אבל לא הפעם."

היא לא התנגדה לאצבעי המטיילת עליה, ושמחתי מכך שהיא לא ראתה את החיוך הרחב שעל פניי. הבחורה שלי אהבה סקס אנאלי. היא באמת הייתה מושלמת.

נשמתי עמוק ואחזתי בירכיה בזמן שחדרתי עמוק לתוכה שוב ושוב, מזיין אותה חזק וללא רחמים. רכנתי והתחלתי ללטף את הדגדגן שלה, וכעבור רגע הרגשתי שגופה התכווץ סביבי. היא קברה את פניה בכרית בזמן שצעקה משהו שלא הבנתי, ואני הסתערתי בכל הכוח כשהרגשתי שהיא הגיעה לשיא.

בסופו של דבר, לא יכולתי להתמודד עם העובדה שלא ראיתי את פניה. הייתי מוכרח לראות את הפורקן בעיניה. סובבתי אותה, נצמדתי אליה וכרכתי את זרועותיי סביב גופה כשהמשכתי לזיין אותה, מרגיש את העוויתות הקצביות של גופה.

שפתיה נפשקו, אך לא פלטו צליל. האורגזמה שלה נמשכה זמן רב ואיברה כמעט שבר את הזין שלי. לפתע גופה התרפה והיא נפלה על המזרן. האטתי את הקצב ונעתי בעדינות, אוחז בשורשי כפות ידיה. היא הייתה מותשת. שילבתי את זרועותיה מעל ראשה, יודע שהיא תתנגד למה שתכננתי לעשות.

"תגמור לי על הבטן," היא ביקשה בקול צרוד, "אני רוצה לראות את זה."

"לא." עצמתי את עיניי והדפתי לתוכה עוד כמה פעמים בכוח. התפוצצתי, מרגיש איך גלי הפורקן מציפים אותה.

זה היה התיזמון המושלם בחודש להרות. כאילו כל היקום רצה שהיא תיכנס להיריון. היא נאבקה בי וניסתה להדוף אותי, אך הייתה חלשה מכדי לגבור עליי. לאחר שגמרתי התמוטטתי עליה, חם ומיוזע.

"מאסימו, מה פאקינג עשית?" היא זעקה, "אתה יודע טוב מאוד שאני לא משתמשת בגלולות!"

היא המשיכה לנסות להשתחרר מאחיזתי, ואני לא הצלחתי להסתיר את סיפוקי. "גם ככה אי אפשר לסמוך על הגלולות. יש לך אמצעי מניעה. רואה?" הצבעתי על זרועה. מכשיר המעקב שהוריתי לשתול בזרועה היה דומה בגודלו לשתל למניעת היריון, כמו זה שהיה לאנה, לכן ידעתי שהיא תיפול בפח. "ביום הראשון שלך אצלי, כשעדיין ישנת, הזמנתי רופא כדי שישתיל לך את זה. לא רציתי להסתכן. זה מגן עלייך מפני היריון למשך שלוש שנים, אבל תוכלי להסיר אותו בתום השנה, אם תרצי."

לא יכולתי להפסיק לחייך לנוכח המחשבה שאחרי הלילה הזה ייתכן שבני יתחיל לגדול בתוכה.

"תתרחק ממני!" היא פלטה בכעס.

בחרתי להתעלם מבקשתה. "אני מצטער, בייבי, אבל גם אם הייתי רוצה, אני לא חושב שהייתי מסוגל להתרחק ממך. יהיה קשה לזיין אותך מרחוק." הזזתי את שערה ממצחה. "כשראיתי את הפנים שלך בפעם הראשונה, הייתי המום. לא רציתי לראות אותך; לא רציתי לחזות שוב במה שקרה לי, אבל לאחר זמן מה, כשהדיוקנאות שלך היו כבר תלויים בכל מקום בבית שלי, נעשית חלק ממני, לאורה. את ואני דומים מהרבה מאוד בחינות."

אם הייתי מסוגל לאהוב, זה היה הרגע שבו התאהבתי באישה ששכבה מתחתיי על המיטה. הבטתי בה והרגשתי שמשהו בתוכי השתנה.

"בלילה הראשון שלך אצלי בבית, ישבתי לצד המיטה והבטתי בך עד שהשחר עלה. יכולתי להריח את הריח שלך, לחוש בחום הגוף שלך. היית אמיתית, היית בחיים, ושכבת במיטה שלי. גם לאחר שעלה הבוקר לא הייתי מסוגל להתרחק ממך. פחד לא רציונלי תקף אותי, שאם אצא מהחדר, לא אמצא אותך כשאחזור."

לא היה לי מושג למה סיפרתי לה את כל זה, פשוט רציתי שהיא תדע עליי הכול. בקולי נשמעה נימה של פחד. מצד אחד רציתי שהיא תפחד ממני, אבל מצד שני, רציתי שהיא תדע את האמת.

פרק 1

לאורה

השתתקתי ועצמתי את עיניי כשהבנתי מה אמרתי באותו רגע. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם ביטאתי בטעות את מחשבותיי בקול והצטערתי על כך.

"תגידי את זה שוב," הוא אמר ברוגע והרים את סנטרו.

הרמתי אליו מבט ועיניי התמלאו דמעות. "אני בהיריון, מאסימו. ייוולד לנו תינוק."

מאסימו נעץ בי עיניים פעורות לפני שנפל על הרצפה לפניי. הוא הרים את חולצתי והנחית נשיקה רכה על בטני בזמן שמלמל משהו באיטלקית. כשאחזתי בפניו, הרגשתי שדמעות זולגות במורד לחייו. הגבר החזק, השתלטני והמסוכן כרע לפניי ובכה. גם אני לא הצלחתי להתאפק ודמעות פרצו מעיניי. נשארנו כך למשך זמן רב והרשינו לעצמנו להטמיע את הנסיבות. מאסימו התרומם מהרצפה ונשק על שפתיי בחושניות.

"אקנה לך טנק," הוא אמר, "ואם זה לא יספיק, אחפור במו ידיי בונקר. אני מבטיח לך שאגן על שניכם, גם אם אצטרך לשלם על כך בחיי."

הוא אמר 'שניכם'. פרצתי בבכי שוב.

"היי, מותק, זה בסדר."

ניגבתי את הדמעות בשולי שרוולי. "אלה דמעות של אושר," אמרתי ועשיתי את דרכי אל חדר האמבטיה. "אני כבר חוזרת." כשחזרתי, מאסימו ישב על המיטה שלגופו תחתוני בוקסר בלבד. כשראה אותי, קם וסגר את הפער בינינו כדי להנחית נשיקה על מצחי.

"אלך להתקלח. אל תלכי לשום מקום."

נשכבתי על הצד והתכרבלתי עם הכרית בזמן שניתחתי את המצב. לא ידעתי שמאסימו מסוגל לבכות, בטח שלא מרוב אושר. כעבור כמה דקות דלת חדר האמבטיה נפתחה והוא הופיע בפתח, עירום ורטוב. הוא פסע באיטיות לעבר המיטה, מאפשר לי להתענג על גופו לפני שנשכב לצידי.

"מתי גילית?" הוא שאל.

"ביום שני, לאחר שעשיתי בדיקת דם."

"למה לא סיפרת לי לפני כן?"

"לא רציתי לספר לך לפני הנסיעה שלך. חוץ מזה, הייתי צריכה להשלים עם החדשות בעצמי."

"אולגה יודעת?"

"כן. וגם אחיך." מאסימו הזעיף פנים והסתובב על גבו. "למה לא סיפרת לי שאתה ודומיניקו אחים?" שאלתי.

הוא נשך את שפתו למשך רגע קצר. "רציתי שיהיה לך ידיד, מישהו קרוב אליי שתוכלי לבטוח בו. אם היית יודעת שהוא אחי, היית נוהגת כלפיו אחרת. דומיניקו ידע מההתחלה כמה את חשובה לי ולא רציתי שאף אחד מלבדו ידאג לך בזמנים שלא יכולתי להיות איתך."

זה נשמע הגיוני, חשבתי. לא כעסתי ולא נטרתי טינה. "אז... אנחנו מבטלים את החתונה?" שאלתי, מתבוננת בעיניו.

מאסימו הסתובב על צידו ונצמד אליי. "את צוחקת, נכון? הילד זקוק למשפחה ראויה, ומשפחה מורכבת משלושה אנשים, זוכרת?" הוא התחיל לנשק אותי בעדינות. "מה אמר הרופא? שאלת אותו אם אנחנו יכולים..."

צחקתי והכנסתי את לשוני לפיו. הוא גנח וריסק את שפתיו על שפתיי בנשיקה חושנית.

"טוב, אתייחס לזה כאל תשובה חיובית," הוא אמר בקול צרוד והתרחק ממני. "אבל אהיה עדין, אני מבטיח."

הוא הושיט יד אל שידת הלילה וכיבה את הטלוויזיה. בחדר השתרר חושך מוחלט. הוא הוריד ממני את השמיכה וזרק אותה אל הרצפה לפני שהחליק את היד מתחת לחולצתי ופשט אותה מגופי.

ידיו של מאסימו חקרו את גופי ונגעו בעדינות בפניי לפני שהמשיכו מטה וחפנו את שדיי. ראשו התחקה אחר ידיו, והוא נשך אחת מפטמותיי ומצץ אותה. השתלטה עליי תחושה מוזרה, מעין אקסטזה טהורה, שמעולם לא הרגשתי כשמישהו עשה את זה.

מאסימו לקח את הזמן והתענג על האזורים השונים בגופי. שפתיו עברו מפטמה אחת אל אחרת ומייד חזרו אל פניי כדי לנשק את פי בחושניות. הרגשתי את איברו גדל באיטיות כשנצמד אליי עם כל תנועה של גופו.

כעבור זמן מה התחלתי לאבד את הסבלנות. חרמנית ומשתוקקת לפורקן, לקחתי יוזמה. רציתי אותו באותו הרגע. התרוממתי קלות, אבל מאסימו צפה את תנועתי והצמיד אותי בכתפיי אל המיטה. "בוא אליי," לחשתי והתפתלתי תחתיו.

אומנם לא ראיתי את חיוך הניצחון שלו, אבל הרגשתי אותו. הוא ידע כמה רציתי אותו.

"אני רק מתחיל, מותק."

שפתיו של מאסימו טיילו באיטיות במורד עורי, תחילה על צווארי, אחר כך על שדיי ועל בטני ולבסוף הגיעו למקום שבו היו צריכות להתחיל. הוא נישק וליקק אותי מבעד לבד הדק של תחתוני החוטיני, טועם את הדגדגן הפועם שלי לפני שמשך באיטיות את התחתונים במורד רגליי וזרק אותם הצידה.

פישקתי את רגליי, יודעת מה מצפה לי. ירכיי החלו להתנועע על סדיני המשי בעדינות וביציבות. הרגשתי את נשימתו בין רגליי והוצפתי בגל של תשוקה. מאסימו החליק לתוכי את לשונו העדינה וגנחתי.

"את רטובה כל־כך, לאורה..." הוא אמר בקול מתנשף, "אני לא יודע אם בגלל ההיריון או כי התגעגעת אליי."

"תשתוק, מאסימו," השבתי והצמדתי את ראשו אל איברי הרטוב, "אני רוצה לגמור."

הטון הפיקודי שלי עורר את החיה שבו. הוא חפן את ירכיי בידיו, משך אותי במורד המיטה, הניח כרית מתחת לישבני וכרע על הכיסוי שהוריד מהמיטה קודם לכן. התנשמתי במהירות, יודעת שבקרוב תוכניותיו יתממשו. מאסימו החליק לתוכי שתי אצבעות וצייר באגודלו מעגלים קטנים סביב הדגדגן שלי. ירכיי התכווצו ופלטתי אנחה קולנית. באותו הרגע הוא סובב את כף ידו, ואגודלו פינה את הדרך ללשונו.

"תעזרי לי קצת, מותק."

ידעתי מה הוא מבקש. פישקתי את שפתי איברי ביד אחת כדי להעניק לו גישה טובה לנקודות הרגישות ביותר. כשלשונו החלה לטפוח בקצביות על הדגדגן שלי, ידעתי שלא אחזיק מעמד זמן רב. האצבעות שבתוכי הגבירו את הקצב והלחץ גבר. לא הצלחתי לבלום עוד את האורגזמה, שריחפה מעליי כמו ענן גדול מהרגע שמאסימו נגע בי. גמרתי בצעקה ארוכה וקולנית לפני שהתמוטטתי על הכרית.

"אני רוצה סיבוב נוסף," הוא לחש, שפתיו על הדגדגן שלי, "הזנחתי אותך לאחרונה, מותק."

חשבתי שהוא צחק, אבל טעיתי. אצבעותיו החלו לזוז מהר יותר והאגודל, שקודם לכן שיחק בדגדגן, זז אל הפתח האחורי. ישבני התכווץ באופן לא רצוני. אוי, לא, הוא בכלל לא צחק.

"תירגעי, אהובתי."

עשיתי כדבריו, מוכנה לתחושת האקסטזה. כשאגודלו החליק בעדינות פנימה, כבר הרגשתי את האורגזמה הבאה. מאסימו ידע בדיוק איך לגרום לגופי להגיב כפי שהוא רוצה. אצבעותיו עינגו את שני הפתחים שבגופי, לשונו ושפתיו נצמדו אל הנקודה הרגישה. גל נוסף של אורגזמה הציף אותי, ולאחריו עוד אחד. כשהגעתי למצב שבו האקסטזה החלה להכאיב לי, נעצתי ציפורניים בצווארו, מתקשה לנשום. התמוטטתי על הכרית.

מאסימו סובב אותי, משך אותי במעלה המיטה והרים את רגליי כך שברכיי כמעט נגעו בכתפיי. הוא כרע כשאיברו זקור במלואו.

"אם יכאב לך, תגידי." הוא התנשם וחדר לתוכי לפני שהספקתי להגיב. כשהגיע אל הקצה הוא עצר, כאילו חיכה שאומר משהו.

"תזיין אותי, דון מאסימו," אמרתי וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו. לא נאלצתי לבקש פעמיים. גופו נכנס לפעולה ועבד כמו מכונת ירייה, מזיין אותי מהר וחזק, בדיוק כפי ששנינו אהבנו. כעבור זמן מה מאסימו עצר, כרך סביבי את ידיו וסובב אותי לפני שחדר לתוכי שוב והמשיך לנוע בקצב פראי.

הרגשתי שהוא מתקרב לשיא, אבל הוא עדיין לא החליט איך ומתי הוא רוצה לגמור. הוא יצא מתוכי, וגישש על השידה. המנורה נדלקה ושטפה את החדר באור רך.

הוא פישק את ירכיי בעזרת ברכיו החליק אל איברי הרטוב, מבטו לא עוזב את פניי. הוא רכן מעליי והנמיך את גופו כדי להיצמד אליי, ירכיו במרחק של סנטימטרים מירכיי. ראיתי את עיניו הנוצצות כשאקסטזה עוצמתית הרעידה את גופו. הוא הניע את ירכיו מהר יותר, פוגע בגופי בחוזקה. טיפות זיעה זלגו במורד גבו. האורגזמה שלו נמשכה זמן רב, אך עיניו לא סטו לרגע מעיניי ומעולם לא ראיתי מחזה סקסי כל־כך.

"אני לא רוצה להוציא אותו," אמר בקול צרוד.

צחקתי והעברתי את אצבעותיי בשערו. "אתה מוחץ את הבת שלנו."

מאסימו אחז בי בחוזקה וסובב את שנינו. כעת אני הייתי למעלה. הוא משך בידו את כיסוי המיטה ועטף בו את גופי. "בת?" הוא שאל, מלטף את שערי.

"אני רוצה בת, אבל עם המזל שלי, זה יהיה בן ואף פעם לא אפסיק לחשוש מכך שהוא ילך בעקבותיך."

מאסימו צחק והניח את ראשו בעיקול צווארי. "הוא יעשה מה שירצה. אני מבטיח להגשים את כל החלומות שלו."

"נצטרך לדבר על זה בבוא היום, אבל בוא נניח לזה בינתיים."

מאסימו לא אמר דבר למשך זמן מה, רק חיבק אותי. לבסוף הוא פקד, "לכי לישון."

אני לא יודעת כמה זמן ישנתי. כשפקחתי את העיניים, הדבר הראשון שעשיתי היה לאחוז בטלפון.

לעזאזל! זו הייתה שעת צהריים. מי ישן עד שעה מאוחרת כזו? סובבתי את הראש, אבל המיטה הייתה ריקה. למה זה לא הפתיע אותי?

נשארתי במיטה במשך זמן מה נוסף לפני שנעמדתי והלכתי אל חדר האמבטיה. רציתי להיראות במיטבי, למקרה שמאסימו יחזור, טוב יותר מכפי שנראיתי ביומיים האחרונים, אבל כמובן בלי שיראו עליי שהתאפרתי. רציתי שהוא יחשוב שהתעוררתי יפה.

הדגשתי את העיניים וסירקתי את שערי, שזכה לאחרונה לתספורת חדשה. אחר כך חיטטתי בארון והוצאתי זוג מכנסי ג'ינס קצרים, סוודר בהיר עם מפתח צוואר רחב שחשף אחת מכתפיי וזוג מגפי עור רכים. כל עוד יכולתי להציג את גופי לראווה ומזג האוויר עדיין היה חמים, התכוונתי להתלבש כפי שמתחשק לי.

פגשתי את דומיניקו במסדרון. "היי! ראית את אולגה?"

"היא התעוררה לא מזמן. בדיוק הזמנתי ארוחת בוקר. או צהריים, כפי שזה נראה."

"ומאסימו?"

"הוא עזב מוקדם, אבל הוא צריך לחזור בכל רגע. איך את מרגישה?"

נשענתי על המשקוף וחייכתי חיוך שובב. "פשוט מושלם. נהדר."

דומיניקו הרים את ידו בביטול. "בלה־בלה. גם אחי היה כזה ערני. אני שואל כדי לדעת אם כואב לך משהו. הזמנתי לך תור לקרדיולוג, ולרופא נשים. את צריכה להיות במרפאה לקראת שלוש."

"תודה, דומיניקו," אמרתי והשארתי אותו לעמוד שם כשפניתי אל הגינה. מזג האוויר היה חם והשמש הסתננה מבעד לשכבת העננים. אולגה ישבה ליד השולחן וקראה עיתון. חלפתי על פניה ובדרכי לכורסה, הנחתי נשיקה על מצחה.

"מה קורה, מנוולת?" היא בירכה אותי והציצה בי מבעד למשקפי השמש, "למה הפרצוף הזחוח? הם נותנים לך את אותם הכדורים שנתנו לי? הייתי מעולפת לגמרי, והתעוררתי לא מזמן. את חושבת שלרופא יש עוד מהכדורים האלה?"

"קיבלתי משהו טוב יותר," השבתי בחיוך מרומז.

אולגה הסירה את משקפי השמש, הניחה את העיתון ובהתה במשהו מאחוריי. "טוב, תרימי את הציצים, מאסימו חזר."

הסתובבתי על הכורסה וראיתי את מאסימו מופיע בפתח. הוא עשה את דרכו לעברנו וגופי החל להתחמם. הוא לבש מכנסי בד אפורים וסוודר שחור שמתוכו הציץ צווארון של חולצה לבנה. אחת מידיו נחה בכיס מכנסיו ובידו האחרת הצמיד טלפון אל אוזנו. הוא היה מדהים, אלוהי, וחשוב מכול – שלי.

אולגה צפתה במאסימו כשעצר בשולי הגינה, דיבר בטלפון והביט בים. "אני מוכנה לשים כסף על כך שהוא מזיין כמו אל," היא אמרה בהרהור, מנידה בראשה.

הרמתי את כוס התה אל שפתיי והגנבתי מבט לעבר מאסימו. "את רוצה שאספר לך עד כמה הוא טוב במיטה?"

"אין צורך. הבעת הפנים שלך מספרת לי את כל מה שאני צריכה לדעת. חוץ מזה, בחור שנראה ככה יודע טוב מאוד איך לספק אישה, לא?"

שמחתי על כך שחוש ההומור שלה חזר, ושהיא החליטה שלא להזכיר את מה שקרה אתמול. גם אני רציתי לשכוח מזה. פחדתי שאם אתן לה להסתנן לתודעה שלי, אני עלולה לצאת מדעתי.

מאסימו סיים לדבר בטלפון וניגש אל השולחן, מבטו מאובן. "טוב לראות אותך, אולגה."

"תודה שהזמנת אותי, דון מאסימו. נחמד מאוד מצידך לאפשר לי ללוות את לאורה ביום הגדול שלה." מאסימו עיוות את פניו ואני בעטתי בשוק רגלה של אולגה מתחת לשולחן. "למה את בועטת בי?" היא שאלה בבלבול ניכר, "זה באמת כבוד גדול. אפילו ההורים שלך לא יגיעו, נכון?" היא שאפה אוויר, כפי הנראה כדי להמשיך לדבר, אך לפתע נזכרה בכך שאני צריכה להימנע ממצבים מלחיצים.

"מה שלום הבנות שלי?" מאסימו החליף נושא ורכן מעליי כדי להנחית נשיקה על בטני ואחר כך על שפתיי. המעשה בלבל את אולגה.

"סיפרת לו?!" היא פלטה בפולנית, "חשבתי שהוא חזר רק עכשיו."

"סיפרתי לו. הוא חזר אתמול בלילה."

"טוב. עכשיו אני יודעת למה את כזאת מאושרת. אין כמו זיון טוב, במיוחד אחרי חופן של כדורי הרגעה." היא הנהנה בראשה בצדקנות והמשיכה לדפדף בעיתון.

מאסימו התיישב במקומו בראש השולחן וסובב אליי את ראשו. "מתי אנחנו הולכים לרופא?"

"מה זאת אומרת 'אנחנו'?"

"אני הולך איתך."

"אני לא בטוחה שאני רוצה." עיקמתי פנים לנוכח המחשבה על כך שהוא יתלווה אליי לרופא הנשים. "הרופא הוא גבר. אני מעדיפה שהוא יישאר בחיים בינתיים. יש לך מושג בכלל מה עושים בבדיקה גינקולוגית?"

אולגה ירקה את הקפה.

"אם דומיניקו בחר אותו, הוא הרופא הכי טוב בתחומו. חוץ מזה, אם תעדיפי זאת, אוכל לחכות בחוץ."

"אין סיכוי, מאסימו. יש שם מסך מיוחד," אולגה התערבה והניחה את העיתון, "אתה תיהנה מכל רגע."

"אם את רוצה לקבל עוד בעיטה פשוט תבקשי," סיננתי בפולנית.

"אתן יכולות לדבר באנגלית?" מאסימו נהם, "כשאתן מדברות בפולנית יש לי תחושה שאתן צוחקות עליי."

דומיניקו הופיע משום מקום, בדיוק בזמן כדי להפיג את המתח, והתיישב על הכיסא שנותר פנוי. "אני זקוק לעזרתך, אולגה," הוא אמר, "תוכלי לבוא איתי, בבקשה?"

הרמתי גבה והסתובבתי אל הבחור האיטלקי. "מסתירים ממני סודות?"

"לא," אולגה השיבה, ואחר כך הסתובבה אל דומיניקו ואמרה, "בטח. כשזוג היונים שלנו ילך לרופא. זה לא כאילו יש לי משהו טוב יותר לעשות."

"אחי," עיניו של דומיניקו נדדו אל מאסימו, "אני יכול לברך אותך עכשיו באופן רשמי?"

מבטו של מאסימו התרכך וחיוך קטן האיר את פניו. דומיניקו התרומם וניגש אל אחיו כדי לומר לו משהו באיטלקית. שני הגברים התחבקו וטפחו זה על גבו של זה. זה היה מחזה נפלא שחימם את ליבי. מאסימו התיישב שוב ולגם מהקפה.

"יש לי משהו בשבילך, מותק," הוא אמר, והניח על השולחן קופסה קטנה ושחורה. "אני מקווה שזה יביא לך יותר מזל."

שיגרתי אליו מבט מבולבל, אבל הרמתי את הקופסה ופתחתי אותה, ואז שקעתי במושבי בתדהמה. אולגה הביטה מעל כתפי ושרקה לאות הערכה.

"'בנטלי'. מגניב. יש לך עוד קופסאות קטנות כאלה?"

עיניי זינקו ממפתח המכונית אל מאסימו.

"בהתחלה לא רציתי שתהיה לך מכונית משלך, אבל אני לא יכול להרשות לך לפתח פרנויה. וחוץ מזה, בדקתי את המצב לעומק ואני חושב שיצאת מכלל סכנה."

"סליחה? מה זאת אומרת?"

"בבוקר נפגשתי עם האיש שלי בתחנת המשטרה וראיתי את סרטוני הווידאו מהכביש המהיר. היה רק אדם אחד ברכב שפגע בך. לא הצלחנו לזהות אותו מהסרטון, אבל לקחנו העתקים של התצלומים מהספא. גם שם היה אותו הסיפור, הנהג חבש כובע מצחייה ומעליו ברדס. בכל מקרה, הצלחתי למחוק כמה אנשים מרשימת החשודים. את מבינה, ההתנהגות של הנהג הייתה פרועה מאוד. לאדם שרצה לדרוס אותך לא היה מושג איך לעשות את זה כמו שצריך. אם הוא היה מקצוען, כבר היית מתה, אז או שזה היה צירוף מקרים או שהאירוע לא קשור לעסק המשפחתי."

"אין ספק, אנחנו הבחורות הכי בנות מזל בעולם." אולגה גיחכה וגלגלה את עיניה. "אבל מה שאמרת לא מרגיע אותי. יום אחד אצטרך להשאיר אותה כאן איתך, ואני מקווה ששום דבר לא יקרה לה כשלא אהיה כאן אחרת גם עדר הבריונים שלך לא יצליח להגן עליך מפניי."

מאסימו לא הצליח להסתיר את העובדה שדבריה הצחיקו אותו. דומיניקו, מצד שני, נראה מבולבל מאוד כשהתבונן בשומרת הראש האישית שלי. "המזג החם הזה הוא כנראה קטע פולני, מאסימו," הוא אמר.

נשקתי על לחייה של אולגה וליטפתי את שערה בזמן שצחקתי.

השולחן היה מלא בשפע של מטעמים וארבעתנו התחלנו לאכול. בצורה שלא הייתה אופיינית לי, פיתחתי תיאבון בריא ולא חשתי בחילה באותו יום. "טוב, בחורים," אמרתי לאחר שהנחתי את המזלג, "אולי תספרו לנו על מערכת היחסים ביניכם? האם נהניתם להעמיד פני בוס וחייל?"

האחים החליפו מבטים, לא בטוחים מי מהם צריך להתחיל.

"לא בדיוק העמדנו פנים," דומיניקו אמר. "בתור ראש המשפחה, מאסימו הוא באמת הבוס שלי, אבל מובן שקודם כול הוא אחי. המשפחה קודמת לכול, כידוע לך, ובכל זאת הוא הדון, ואני מחויב להפגין כלפיו כבוד שמתעלה על כל רגש ששורר בין בני משפחה." הוא הניח את מרפקיו על השולחן ורכן קדימה. "חוץ מזה, גילינו שאנחנו אחים רק לפני כמה שנים, כשאבינו מת."

"כשירו בי, הייתי זקוק לתרומות דם," מאסימו התערב, "וכשקיבלנו את תוצאות בדיקות הדם, התברר שיש בינינו קרבה משפחתית. אחר כך, אחרי שהתאוששתי, החלטנו לחקור את העניין לעומק וגילינו שאנחנו אחים למחצה. אימו של דומיניקו ואימי אחיות, ויש לנו את אותו האב."

"רגע," אולגה התערבה, "זה אומר שהזקן דפק שתי אחיות?"

הגברים הזעיפו פנים ועטו הבעות זהות. "אם לנסח את זה במילים פשוטות," מאסימו אמר באדישות, "אז כן. זה מה שקרה." השתררה דממה מביכה. "עוד משהו שתרצי לדעת, לאורה?" מאסימו שאל, עיניו עדיין נעוצות באולגה.

"מכיוון שאנחנו נמצאים בקרב בני משפחה," אמרתי, "בוא נבחר שם לתינוקת כדי להפיג קצת את המתח."

"הנריק!" אולגה צעקה, "זה שם יפה! שם של מלך!"

דומיניקו הזעיף פנים כשהוא ומאסימו ניסו לבטא את השם הפולני. "לא, אני לא אוהבת את השם." הנדתי בראשי. "ואני עדיין בטוחה שזאת תהיה בת."

כמה שניות לאחר מכן הוויכוח היה בעיצומו, והתחלתי להתחרט על כך שניסיתי להחליף נושא. אולגה צעקה ומאסימו דחה ברוגע את הטיעונים שלה. נראה שהם לא הזדקקו לעזרתי. כשצפיתי בחילופי הדברים, הבנתי שעד שאולגה לא תשלים עם העובדה שאני מאושרת ובטוחה, המלחמה שלה עם מאסימו לא תסתיים, היא פשוט תמשיך לעקוץ אותו ולבחון את תגובותיו. התרוממתי והנחתי נשיקה נוספת על מצחה. "אני אוהבת אותך."

תשומת ליבה של אולגה הוסטה והיא השתתקה. קמתי ממקומי ונישקתי את מאסימו נשיקה ארוכה וחושנית. "אנחנו אוהבות אותך," אמרתי. "טוב. אני הולכת למרפאה, אני לא רוצה לאחר." הרמתי במהירות את הקופסה השחורה מהשולחן והלכתי.

מאסימו נעמד והתנצל ואז רץ אחריי והשיג אותי, כורך את זרועו סביב כתפיי. "את יודעת בכלל איפה החניתי את המכונית, או שתכננת לצאת למסע חיפושים?"

נעצתי מרפק בבטנו וצחקתי בזמן שהוא הוביל אותי לאזור בגינה שבו מעולם לא ביקרתי. המכונית חנתה מאחורי הבית, באזור מוצל ללא נוף לים, לכן אף פעם לא שקלתי ללכת לשם. כשהגענו למקום, ראיתי מבנה גדול שהיה בנוי על צלע הר. השער התרומם והבנתי שהחניה המקורה, שהייתה יותר בגודל של הנגר, אכן הייתה חצובה בדופן ההר. בפנים חנו עשרות מכוניות. קפאתי מרוב תדהמה. מי צריך כל־כך הרבה מכוניות? "אתה נוהג בכולן?"

"נהגתי בכולן לפחות פעם אחת, כן. הן היו התחביב של אבי. הוא אסף אותן."

עיניי התמקדו בשורה של אופנועים לצד הקיר. התקרבתי אליהם. "וואו, אני אוהבת את האופנוע הזה." העברתי את ידי לאורך עיקוליו של ה'סוזוקי היאבוסה'. "ארבעה צילינדרים, שישה הילוכים וכוח סיבוב מטורף!" צווחתי מרוב תענוג. "המשמעות של 'היאבוסה' ביפנית היא 'בז נודד'. זאת הציפור המהירה ביותר בעולם. הוא מדהים."

מאסימו עמד מאחוריי, מבטו מופתע. "תשכחי מזה," הוא פלט כשסיימתי ומשך אותי לכיוון היציאה. "את לעולם, אבל לעולם, לא תרכבי על אופנוע. אני רציני."

משכתי ממנו את ידי ושיגרתי אליו מבט זועם. "מי אתה שתגיד לי מה לעשות?"

מאסימו הפנה אליי את פניו וחפן את לחיי בידיו. "את בהיריון עם הילד שלי. כשהוא ייוולד, את תהיה האם של התינוק שלי." הוא הדגיש את המילה 'שלי' כשעיניו ננעצו בעיניי. "לא אסתכן בלאבד אותך או את שניכם, אז תסלחי לי, אבל אני בהחלט אגיד לך מה לעשות." הוא הצביע לעבר האופנועים. "אפטר מהם. זה לא עניין של כישורים או היעדר כישורים, מפני שאף פעם אי אפשר להיות זהירים מדי על הכביש. הכול יכול לקרות."

נאלצתי להסכים איתו. זה לא מצא חן בעיניי, אבל הוא צדק. הייתי אחראית לא רק לעצמי עכשיו. הבטתי בעיניו הקרות והכעוסות והנחתי את ידיי על בטני כדי ללטפה בעדינות. נראה שהמחווה הרגיעה אותו. הוא הניח את כף ידו על גבי כף ידי והצמיד את מצחו אל מצחי. לא הייתי צריכה לומר דבר. הבנתי, וידעתי שהוא ידע על מה חשבתי ואיך הרגשתי.

"בבקשה, אל תהיי עקשנית, לאורה. לפחות לא בלי סיבה טובה, ותני לי לדאוג לשניכם. עכשיו בואי איתי."

'בנטלי קונטיננטל' שחורה חנתה ליד אחד השערים. לכלי הרכב הקשוח לא היה דבר במשותף עם ג'יפ ה'פורשה' שבו נהגתי בפעם האחרונה. "אמרת לי שלא אקבל מכונית ספורט."

"שיניתי את דעתי. חוץ מזה, אתקין בה התקן להגבלת מהירות."

עצרתי במקומי ושיגרתי אליו מבט מבולבל. "אתה צוחק, נכון?"

מאסימו חייך. "כמובן. אין התקן כזה עבור 'בנטלי'." הוא הרים גבה, משועשע. "אבל היא בטיחותית מאוד, ומהירה מאוד. בחרתי אותה בשבילך אחרי... כמה התייעצויות. היא פשוטה יותר מה'פורשה', ואלגנטית יותר. הפנים שלה מרווח מאוד, כך שהבטן שתהיה לך, תיכנס ללא בעיה. את אוהבת אותה?"

"אני אוהבת את ה'היאבוסה'," מלמלתי והחמצתי פנים.

מאסימו שיגר אליי מבט מזהיר ופתח את דלת הנהג. נכנסתי למכונית, עדיין מופתעת מכך שהוא הרשה לי לנהוג. תא המכונית היה מעוצב בצבעי דבש ושקד יפהפיים, והיה אלגנטי, פשוט ומעודן. המושבים ואזורים מסוימים בדלתות היו מרופדים בעור עבה, ויתר החלקים היו עשויים עץ.

התנעתי את המכונית והמשכתי לסקור אותה. פנים המכונית לא נראה כמו בכל מכונית אחרת. הוא היה מרווח מאוד, והעיצוב היה מפואר. מאסימו התמקם במושב הנוסע.

"את אוהבת אותה?" הוא שאל.

"אני מניחה שאני יכולה לחיות איתה," השבתי בעוקצנות.

בדרך אל המרפאה, מאסימו סקר באוזניי את היתרונות השונים של המכונית והעניק לי הסברים על כל הלחצנים והכפתורים השונים. תוך עשרים דקות כבר הייתי מומחית בנהיגה ב'בנטלי'.

מאסימו היה רגוע וממושמע במשרדו של רופא הנשים. הוא הקשיב לרופא ושאל שאלות, כולן הגיוניות ונבונות. במהלך הבדיקה הוא יצא מהחדר, מסביר שהוא רוצה שארגיש נינוחה ככל האפשר.

בדיוק כפי שחשבתי, האירוע שקרה אתמול לא השפיע על בריאותי ולא פגע בעוברית. לאחר מכן, במהלך פגישה עם הקרדיולוג, הוא אישר שאני בריאה ושליבי במצב טוב, בהתחשב בנסיבות. הוא נתן לי מרשם לתרופות שאצטרך ליטול בכל פעם שאחוש ברע.

כעבור שעתיים עשינו את דרכנו הביתה. ביקשתי ממאסימו לנהוג. הביקורים אצל הרופאים עייפו אותי מעט ולא רציתי להסתכן שלא לצורך.

"לוקה," מאסימו אמר לפתע, מבטו ממוקד בכביש, "אני רוצה שלבן שלנו יקראו לוקה, על שם סבי. הוא היה סיציליאני טוב וחכם, איש מקסים ואינטליגנטי. היית אוהבת אותו. הוא באמת הקדים את זמנו. זה היה הרעיון שלו, לשלוח אותי לאוניברסיטה במקום לתת לי לשחק ברובים."

הרהרתי בשם והחלטתי שהוא מוצא חן בעיניי. הדבר החשוב ביותר מבחינתי היה שהתינוק יהיה בריא, ושיזכה לחוות ילדות רגילה. "זאת תהיה בת, אתה תראה."

שפתיו של מאסימו נמתחו בחיוך וידו נחתה על ברכי. "אז נקרא לה אלינור קלייר, על שמן של האימהות שלנו."

"יש לי בכלל אפשרות בחירה בנושא?" שאלתי.

"לא. אני אטפל ברישום ברשומות הילודה בזמן שתתאוששי." שיגרתי אליו מבט נסער והכיתי בכתפו. "מה?" הוא צחק. "זאת מסורת! ראש המשפחה מחליט על הכול, ואני נחוש בדעתי."

"כן? אולי אספר לך על המסורת הפולנית? קודם כול, אנחנו מסרסות את הבעל אחרי לידת בנו הבכור כדי שהוא לא יבגוד באשתו."

"מה שאומר שבזמן הקרוב אזכה לשמור לעצמי את איבריי המוצנעים. הרי את אומרת שתהיה לנו בת."

"אתה בלתי נסבל," אמרתי והנדתי בראשי.

נסענו על הכביש המהיר בקצב נינוח. התענגתי על הנוף היפה של הר אתנה, שמעליו ריחף ענן. הטלפון של מאסימו זמזם בניסיון להתחבר לדיבורית של הרכב. מאסימו שיגר לעברי מבט ואמר, "אני צריך לענות לשיחה, זה מריו."

ליועץ היה הרגל להפריע לרגעים האינטימיים שלנו, אבל ידעתי כמה חשוב הוא עבור העסק המשפחתי, לכן לא התנגדתי ונופפתי בידי בביטול.

נהניתי לשמוע את מאסימו מדבר באיטלקית. הוא נשמע סקסי מאוד וזה תמיד הדליק אותי. כעבור כמה דקות של שיחה התחלתי להשתעמם, ואז רעיון התעורר במוחי.

הנחתי יד על ירכו של מאסימו והזזתי אותה באיטיות לעבר המפשעה שלו. ליטפתי אותו מבעד לבד מכנסיו. מאסימו לא הגיב לחיזוריי, לכן החלטתי להתקדם לשלב הבא. פתחתי את רוכסן מכנסיו וגיליתי שהוא לא לבש תחתונים. גרגרתי וליקקתי את שפתיי כשהוצאתי את איברו מתוך הפתח.

מאסימו הביט בחטף כלפי מטה ואז בי, אך לא הפסיק לדבר. אדישותו המתעתעת הייתה מאתגרת. פתחתי את חגורת הבטיחות והזזתי את האבזם אל השקע שמאחוריי עד שהוא נכנס למקומו. לא רציתי שצפצופי האזעקה ברכב יסיחו את דעתו של הגבר שלי מהשיחה.

מאסימו החליף נתיבים והאט. ידו השמאלית התהדקה על ההגה בעוד הימנית נכרכה סביב גב מושב הנוסע. הוא פינה עבורי מקום. רכנתי כדי להכניס את איברו לפי ומצצתי. מאסימו שאף בחדות. הרמתי את הראש ולחשתי באוזנו, "אהיה שקטה, אבל אתה לא חייב. בבקשה, אל תפסיק לדבר בגללי."

הנחתי נשיקה על לחיו וחזרתי לשחק באיברו. הוא גדל בפי עם כל שנייה חולפת, ושמתי לב שחיזוריי הקשו עליו להמשיך לדבר בנימה רגילה. הגברתי את הקצב וידי הצטרפה לחגיגה. כעבור רגע קצר ידו של מאסימו נחתה על ראשי ודחפה כלפי מטה.

רציתי שהוא יגמור. זאת הייתה אחת המציצות הטובות ביותר שהענקתי, נקודה. ירכיו של מאסימו רעדו וקצב נשימתו התגבר. לא עניין אותי אם מישהו רואה אותנו, גופי בער ורציתי לספק אותו, ושום דבר אחר לא היה חשוב.

כעבור כמה רגעים מאסימו אמר צ'או וניתק. המכונית סטתה מהכביש בפתאומיות ועצרה בחריקת צמיגים. מאסימו פתח את חגורת הבטיחות ותפס בשערי במלוא הכוח בעודו דוחף את איברו לגרוני, מניע את ירכיו מעלה ומטה ונוהם בקולניות.

"את מתנהגת כמו זונה," הוא לחש, "אבל את הזונה שלי."

דיבורו הגס תמיד שלהב אותי. אהבתי את הצד האפל שלו. במיטה, זה היה נכס יקר ערך. גנחתי כשהידקתי את שפתיי סביב איברו והרשיתי לו לשחק בפי. כשהוא חש את הלחץ ששפתיי יצרו, גניחותיו התגברו.

גל של זרע הציף את פי. בלעתי כל טיפה של הנוזל הלבן. כשסיים, ליקקתי את איברו לפני שהכנסתי אותו למכנסיו ורכסתי את הרוכסן. נשענתי לאחור במושב הנוסע וניגבתי את פי בשרוול חולצתי. "אנחנו נוסעים או מה?" שאלתי בהבעה אדישה.

מאסימו המשיך לשבת בדממה במושבו למשך זמן מה, עיניו עצומות וראשו שעון לאחור. אחר כך הוא הסתובב אליי ונעץ בי מבט חושני. "זה היה עונש או פרס?" הוא שאל.

"גחמה של הרגע. השתעממתי, אז החלטתי למצוץ לך."

הוא חייך כשעיקל גבות והניד בראשו בתדהמה, ולאחר מכן יצא אל הכביש ולחץ על דוושת הדלק. "את האישה המושלמת," הוא אמר כשהאיץ על הכביש המהיר, "לפעמים את מטריפה אותי, אבל אני לא יכול לדמיין את עצמי עם אף אחת אחרת."

"אני שמחה בשבילך, מפני שאנחנו עומדים להעביר יחד חצי מאה, לפחות."