צער גידול דלועים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צער גידול דלועים
הוספה למועדפים

צער גידול דלועים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ערן בר-גיל

ערן בר־גיל, יליד 1969, בוגר החוגים לפסיכולוגיה ולספרות משווה באוניברסיטת בר אילן. פרסם שישה רומנים, ארבעה ספרי שירה ושני קובצי סיפורים. על ספרו פרסה וכינור (חרגול, 2001) זכה בפרס ברנשטיין. ספרו גשר (כתר, 2007) זיכה אותו בפרס אקו"ם לעידוד היצירה. ספרו ברזל (כתר, 2008) עוּבד בשיתוף עם ניר ברגמן לסרט מצליח ("להציל את נטע"). בשנת 2014 זכה בפרס ראש הממשלה. שלושה מספריו זיכו אותו בפרסי אקו"ם ליצירות המוגשות בעילום שם: קסם וכזב (ידיעות אחרונות 2011), קובץ השירים צער גידול דלועים (ידיעות אחרונות 2014), על הדבש ועל המוות (2017).

תקציר

"צער גידול דלועים" הוא ספר שירה מפתיע. כמו הירק שבכותרת, אין תוכו כברו. הקובץ נפתח בשירים חומריים, ישירים ואפילו פרקטיים בנושאי גינון, ולכאורה עניינו הוא הרהור על זריעה, נביטה, צמיחה, יבול והתמודדות עם תופעות הטבע המאיימות על כל אלה. לאט-לאט, תחילה במרומז בין השורות ולאחר מכן באופן חשוף ומפורש, מתגלה לבו האמיתי של הספר, שהוא השְׁכוֹל,... כל שיר וכמעט כל שורה מקפלים בתוכם כפל משמעות, מבין הסלק והלפת והתות עולה כאב האובדן התהומי, והעיסוק החקלאי מתברר כדרך ייחודית, כלל לא מובנת מאליה, לבטא את מה שאינו ניתן כמעט לביטוי בלי לחטוא לרגש האותנטי מצד אחד, ולהישג הפואטי מצד שני.

(מנימוקי חבר שופטי פרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם לשנת 2013, שכלל את ציפי גון גרוס, חיים באר וטל ניצן.)

ספריו של בר-גיל שזכו בפרסים:

הספר "פרסה וכינור" זכה ב-05' בפרס ברנשטיין.

הספר "גשר" זכה ב-07' בפרס אקו"ם לעידוד היצירה.

הספר "קסם וכזב" זכה ב-2011 בפרס אקו"ם ליצירת פרוזה המוגשת בעילום שם.

ערן בר-גיל, בן 43, יליד חולון, כותב פרוזה ושירה, יוצר הטרילוגיה הספרותית-מוזיקלית "אחד חלקי אחד" וטייס F-16במילואים. "צער גידול דלועים"  הוא ספרו העשירי.

פרק ראשון

1
 
קָנִיתִי אֲדָמָה
זָרַעְתִּי בָּהּ זֶרַע
יָצָא נִצָּן
בִּלְתִּי מְזֹהֶה
 
הִשְׁקֵיתִי בְּמַיִם
הִתְעַבָּה גִּבְעוֹל
שָׁלַח זְרוֹעוֹת
הִתְפַּתֵּחַ עָלֶה
בַּשְׂרָנִי וְעָבֶה
 
פְּלוּמָתִי לְמַרְאֶה
קוֹצָנִי לְמַגָּע
מַבְטִיחַ כְּיֶלֶד
 
הַכֹּל הָיָה בְּרֵאשִׁיתִי, נוֹגֵהַּ,
נִדְמֶה הָיָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַשִּׂיחַ הַמִּתְמַלֵּא
יִפְרֹץ קִשּׁוּא, פִּתְאֹמִי כְּזִקוּק
עָבַר זְמַן שֶׁנִּמְדַּד בְּמֻשָּׂגִים שֶׁל
קִילוֹגְרָמִים
הִזְרַמְתִּי שְׁנוֹת אוֹר שֶׁל
מַיִם.
 
הַצֶּמַח הִתְפַּשֵּׁט
כְּמוֹ שֶׁצֶּמַח מִתְפַּשֵּׁט -
עָלִים גְּדוֹלִים בְּצוּרַת
לֵב, קְנוֹקָנוֹת נוֹאָשׁוֹת לַאֲחִיזָה.
 
מִתּוֹךְ הַמְּהוּמָה פָּרַח פֶּרַח
צָהֹב וְנָבַל וְרַבִּים אֲחֵרִים
פָּרְחוּ אַחֲרָיו וְנָבְלוּ כֻּלָּם
וְלֹא הוֹלִידוּ פְּרִי.
 
הַצֶּמַח כִּסָּה שְׁטָחִים לֹא מְבֻטָּלִים.
זָחַלְתִּי בְּתוֹכוֹ, מִתְחַקֶּה אַחַר
פְּרִיחָתוֹ הַמּוּזָרָה, וְלֹא מִן הַנִּמְנָע
שֶׁהִתְחַכַּכְתִּי בּוֹ אַגַּב כָּךְ
וְהֶאֱבַקְתִּי אֶת פְּרָחָיו
כִּי בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם
פִּתְאֹם הָיְתָה שָׁם
דְּלַעַת
מַבְהִילָה כְּחוּצָן.
 
בָּכִיתִי שָׁם
בְּתוֹךְ הַסְּבַךְ שֶׁהִיא יָצְרָה
לִפְנֵי שֶׁסָּגַרְתִּי עָלֶיהָ אֶת
הַמַּזְמֵרָה
וְשָׁחַטְתִּי אוֹתָהּ, עַל הָאֲדָמָה
בָּהּ נוֹצְרָה, בְּשָׁלשׁ מַכּוֹת
טוּרִיָּה -
שָׁלַחְתִּי יָד אֶל הַטְּחָב הַסִּיבִי
שֶׁל קְרָבֶיהָ
וְשָׁלַפְתִּי חֹפֶן זְרָעִים מְשַׁגֵּעַ.

ערן בר-גיל

ערן בר־גיל, יליד 1969, בוגר החוגים לפסיכולוגיה ולספרות משווה באוניברסיטת בר אילן. פרסם שישה רומנים, ארבעה ספרי שירה ושני קובצי סיפורים. על ספרו פרסה וכינור (חרגול, 2001) זכה בפרס ברנשטיין. ספרו גשר (כתר, 2007) זיכה אותו בפרס אקו"ם לעידוד היצירה. ספרו ברזל (כתר, 2008) עוּבד בשיתוף עם ניר ברגמן לסרט מצליח ("להציל את נטע"). בשנת 2014 זכה בפרס ראש הממשלה. שלושה מספריו זיכו אותו בפרסי אקו"ם ליצירות המוגשות בעילום שם: קסם וכזב (ידיעות אחרונות 2011), קובץ השירים צער גידול דלועים (ידיעות אחרונות 2014), על הדבש ועל המוות (2017).

צער גידול דלועים ערן בר-גיל
1
 
קָנִיתִי אֲדָמָה
זָרַעְתִּי בָּהּ זֶרַע
יָצָא נִצָּן
בִּלְתִּי מְזֹהֶה
 
הִשְׁקֵיתִי בְּמַיִם
הִתְעַבָּה גִּבְעוֹל
שָׁלַח זְרוֹעוֹת
הִתְפַּתֵּחַ עָלֶה
בַּשְׂרָנִי וְעָבֶה
 
פְּלוּמָתִי לְמַרְאֶה
קוֹצָנִי לְמַגָּע
מַבְטִיחַ כְּיֶלֶד
 
הַכֹּל הָיָה בְּרֵאשִׁיתִי, נוֹגֵהַּ,
נִדְמֶה הָיָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַשִּׂיחַ הַמִּתְמַלֵּא
יִפְרֹץ קִשּׁוּא, פִּתְאֹמִי כְּזִקוּק
עָבַר זְמַן שֶׁנִּמְדַּד בְּמֻשָּׂגִים שֶׁל
קִילוֹגְרָמִים
הִזְרַמְתִּי שְׁנוֹת אוֹר שֶׁל
מַיִם.
 
הַצֶּמַח הִתְפַּשֵּׁט
כְּמוֹ שֶׁצֶּמַח מִתְפַּשֵּׁט -
עָלִים גְּדוֹלִים בְּצוּרַת
לֵב, קְנוֹקָנוֹת נוֹאָשׁוֹת לַאֲחִיזָה.
 
מִתּוֹךְ הַמְּהוּמָה פָּרַח פֶּרַח
צָהֹב וְנָבַל וְרַבִּים אֲחֵרִים
פָּרְחוּ אַחֲרָיו וְנָבְלוּ כֻּלָּם
וְלֹא הוֹלִידוּ פְּרִי.
 
הַצֶּמַח כִּסָּה שְׁטָחִים לֹא מְבֻטָּלִים.
זָחַלְתִּי בְּתוֹכוֹ, מִתְחַקֶּה אַחַר
פְּרִיחָתוֹ הַמּוּזָרָה, וְלֹא מִן הַנִּמְנָע
שֶׁהִתְחַכַּכְתִּי בּוֹ אַגַּב כָּךְ
וְהֶאֱבַקְתִּי אֶת פְּרָחָיו
כִּי בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם
פִּתְאֹם הָיְתָה שָׁם
דְּלַעַת
מַבְהִילָה כְּחוּצָן.
 
בָּכִיתִי שָׁם
בְּתוֹךְ הַסְּבַךְ שֶׁהִיא יָצְרָה
לִפְנֵי שֶׁסָּגַרְתִּי עָלֶיהָ אֶת
הַמַּזְמֵרָה
וְשָׁחַטְתִּי אוֹתָהּ, עַל הָאֲדָמָה
בָּהּ נוֹצְרָה, בְּשָׁלשׁ מַכּוֹת
טוּרִיָּה -
שָׁלַחְתִּי יָד אֶל הַטְּחָב הַסִּיבִי
שֶׁל קְרָבֶיהָ
וְשָׁלַפְתִּי חֹפֶן זְרָעִים מְשַׁגֵּעַ.