רז י-ה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רז י-ה
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אברהם וינרוט

הרב פרופ' אברהם (אבי) וינרוט התפרסם בספרים תורניים שלו, כגון: 'ביטחון והשתדלות' (זכה בפרס ירושלים), 'עיוני תפילה', 'החיים בהלכה', 'עשות משפט', 'גניבה וגזלה', 'לאור קדושת לוי על תורה ומועד' ועוד. גדולי ישראל גמרו את ההלל על המחבר והעניקו הסכמות נלהבות לספריו.

תקציר

עו"ד פרופ' אבי וינרוט ריכז בספר מרתק זה התייחסות לסוגיות מודרניות בהלכה כגון: הטלת חיוב אישי (הרמת מסך) על בעלי מניות בחברה ומנהליה, הפקעה לצרכי ציבור כשפג הצורך הציבורי, פרשנות יוצרת, פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של האדם, לשון הרע – משקלה ומקומה של הכוונה, ביוש (שיימינג), פיקוח נפש במלחמה, אחריות שומר בנכס מבוטח, רגשי נקם במערכת הענישה, שימוש לרעה בזכות, האישה בהליך השיפוטי, השלום כערך על, תורה עם דרך ארץ.

פרק ראשון

פתח דבר 


החכם באדם אמר (קהלת א', ט') כי "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". שלמה המלך היה שופט. והנה הוא ציין, שאין חדש. ואכן נראה כי גם בעולם המשפט אין חדש. המציאות עולה על כל דמיון, אך אינה מחדשת דבר ביחס לטבע האדם, והעקרונות המשפטיים נצחיים הם ומתאימים לכל מצב. אם נעיין בעקרונות היסוד של השיטה נראה כי ניתן לגזור מהם פתרונות מעשיים מדין קיים למציאות המודרנית.  
למעשה זו האומנות של משפט, שהרי לא ניתן לקבוע נורמות משפטיות כתובות לכל מצב ולכל נסיבות. גם אין צורך. מי שיש לו עקרונות יסוד טובים, יכול לגזור מהם פתרונות מעשיים למציאות משתנה. ואכן, ידועים הם דברי הרמב"ן על הפסוק (דברים ו', י"ח) "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" - "וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל, אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא י"ט, ט"ז), לא תקום ולא תטור (שם, י"ח), ולא תעמוד על דם רעך (שם, ט"ז), לא תקלל חרש (שם, י"ד), מפני שיבה תקום (שם, ל"ב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל - שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין". 
בדומה לכך מצינו ב"מגיד משנה" על הרמב"ם, הלכות שכנים פרק י"ד הלכה ה' כי הדין של "בר מצרא" נלמד מעקרון היסוד הכללי של "ועשית הישר והטוב".  כמו כן, כתב הרמח"ל ב"מסילת ישרים" סוף פרק י"ג: "הנה זה כלל נאמן, אך משפט הפרטים על פי כלל זה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעיתו".  
כלומר, דיני התורה אינם בגדר רשימה סגורה וממצה, אלא בגדר דוגמאות הבאות ליישם את הכלל הגדול לפיו מוטל על האדם להיות ישר וטוב בעיני ה'. פרטי הדינים השונים רק מנחים את האדם לקראת משימתו זו, ואין הם אלא אמצעי להשגת מטרה נעלה. על כן, קבעה התורה חיוב כללי של "ועשית הישר והטוב", שתכליתו לעגן את כל הוראות חז"ל החורגים מדיני התורה הספציפיים ואשר נועדו אף הם להביא לכלל המטרה האמורה. 

להלן ניטול שורה של נושאים "מודרניים", שהזמן גרמן, כמו למשל: התייחסות ההלכה לחברה בע"מ, תופעת הביוש ("שיימינג"), אחריות שומר בנכס מבוטח על ידי חברת ביטוח, ואף סוגיות קלאסיות כמו תורה עם דרך ארץ, רגשי נקם במערכת הענישה, פיקוח נפש במלחמה, בצד התייחסות לפסקי דין של בית המשפט העליון מזווית ראיה של עולם ההלכה, שמגלה לפתע זווית חדשה  ועמוקה יותר. נראה להלן כי לכל הנושאים הללו יש מענה הלכתי תקף, רלוונטי וכה מאיר עיניים. 
בהבאת הדברים באופן מקובץ יש אפוא מסר החורג מעיון בכל אחת ואחת מהסוגיות הספציפיות הנדונות בספר, שהרי יש בכך כדי ללמד כי בקנקן הישן יש תוכן שניתן באמצעותו להשיב על החדש. אכן, "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"! 

לכל מעשה יש טעם ויש סיבה. כך למשל, הטעם לכך שאדם אוכל הינו חוש הטעם שלו, ושמא אף חוש הרעב שבו. אבל, לאכילה יש כמובן סיבה עמוקה הרבה יותר, והיא הצורך הקיומי של האדם להזין את גופו כדי לחיות. בדומה לכך נראה כי כל המבואר לעיל הוא הטעם להוצאת הדברים לאור. אבל, הסיבה עמוקה יותר. כדי לעמוד על מהותה, נקדים דיון עיוני קצר. 

בעת קבלת התורה נאמר (שמות י"ט, ח'): "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". הקדמה זו של נעשה לנשמע מעוררת תמיהה קשה, שהרי אי אפשר לקיים מצווה בלא לדעת את תוכנה, פרטיה ודקדוקיה. כך למשל, מי שאינו בקיא בהלכות שבת, כיצד יימנע מחילול שבת? ומי שאינו בקיא בדיני ממונות, כיצד יימנע מלעבור על הלכות אלו? ואכן, משנה היא במסכת אבות (ב' ה') "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד"? כיצד ניתן אפוא להקדים נעשה לנשמע, בבחינת "תן לי לנגן בפסנתר, אף שמעולם לא ניסיתי.."? כתוצאה מקושי זה פירשו הראשונים את הדברים באופן שיהא ברור כי העשיה אינה קודמת לשמיעה. כך למשל הרשב"ם מפרש כי המילה "נעשה" מתייחסת למה שכבר דובר עד כה, ו"נשמע" היא התחייבות לקבל את אשר יצווה ה' מכאן ואילך. גם האבן עזרא מבאר כי "נעשה" מתייחס למצוות עשה ו"נשמע" למצוות לא תעשה, ובפירוש נוסף ביאר כי "נעשה" מתייחס למצוות שקבלתן ברורה מאליה (כמו כיבוד אב) ו"נשמע" מתייחס למצוות שיש צורך בציווי כדי לחדש את החיוב בקיומן. ברם, שחז"ל דווקא ראו באמירה זו התחייבות להקדים שמיעה לעשיה, ואף שיבחו זאת מאוד. כך מצינו במסכת שבת דף פ"ח ע"א: "אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו דכתיב (תהלים ק"ג, כ') "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". בתחילה נאמר "עושי" ורק אח"כ נאמר "לשמוע". 
מה פשרו של רז זה, שבו אדם מהקש להידמות למלאך ולהקדים עשיה לשמיעה? 
 
הקושי מתעצם עם העיון בסוגיה האמורה במסכת שבת דף פ"ח ע"א, בה נאמר: 
"דרש ר' סימאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, וקשרו לו שני כתרים: אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. 
וכיון שחטאו ישראל (בעגל) ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר (שמות ל"ג, ו') "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"... 
אמר רבי יוחנן, וכולן זכה משה ונטלן שכן נסמך לכך הכתוב "ומשה יקח את האהל".. 
אמר ריש לקיש, עתיד הקב"ה להחזירם לנו שנאמר (ישעיהו ל"ה, י') "ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם" - שמחה שמעולם על ראשם". 
סוגיה מעוררת שורה של קשיים: מה פשר הכתרת הכתרים ומה פשר הסרתם? מדוע זוכה בהן משה? מה משמעות קבלתם שוב לעתיד לבא בעת שיבואו לציון? האם יש קשר בין שיבת ציון לבין הכתרים הללו? 
תוספות במסכת שבת אף תמה, מדוע הכתרת הכתרים נעשתה ע"י 60 ריבוא מלאכים ואילו הסרתם נעשית ע"י 120 ריבוא מלאכים, הרי מידה טובה רבה ממידת פורענות ולא להיפך? ומתרץ תוספות כי מלאך טוב קשר שני כתרים ואילו למלאך הרע לא היה כח לעשות זאת. מה פשר הדבר כי לא היה לו כח? והאם גדולתה של מידה טובה על מידת פורענות מתבטאת בכוחו של המלאך? 
בנוסף, יש לעיין בדברי המדרש כי כאשר הקב"ה בא ליתן תורה, עבר בין האומות השונות, ואלו שאלו "מה כתיב בה". וכל עם ששמע ציוויים בסיסיים כמו: לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף, השיב כי מסורת אבותיו בידו לעבור על ציווי זה ולכן אין בידו לקבל תורה. ברם, שתשובה זו תמוהה מאוד, איזה מין תירוץ הוא זה של אדם הרוצח חלילה, שגם אבותיו עשו כן? האם אין החיוב המוסרי גובר על "מסורת" זו ומחייב אותו לקבל עליו תורה?  ובכלל, הן זו מטרת התורה, להטיל חיובים שלא נהג בהם העם עד כה, ואשר יעדנו את מידותיהם וישנו את מהלך חייהם. 
המהר"ל בחידושיו לש"ס מבאר את הדברים בדרך המרהיבה הבאה: 
אצל אנשים רבים יש "נשמע" - שזו השקפת העולם שלהם, ויש "נעשה" שאלו חיי המעשה שלהם. לעיתים רבות האידיאולוגיה והמוסר נמצאים בקוטב המזרח ואילו חיי המעשה נמצאים בצד מערב, ולא קרב זה אל זה. הם חיים בסתירה פנימית בין ה"נעשה" לבין "הנשמע", נקרעים בין הרצוי למצוי, ועוברים תהליכים דיאלקטיים של "רצוא ושוב" ולבסוף מתפשרים ואינם שבעי רצון מחייהם וממידת ההגשמה העצמית שלהם. 
בשעת מעשה, פועלים על האדם כוחות ויצרים שאינם בהכרח אלו שמשקפים את דרגתו המוסרית. הרצון האמיתי של האדם מתבטא ברגע שאחרי העשיה. או אז שומע הוא קול המפעם בליבו ואומר לו: "טוב עשית" כשמדובר בדחית סיפוקים, או "למה עשית" כשמדובר בכניעה ליצרים. אשריו ואשרי חלקו של האדם שאין אצלו סתירה בין ה"נעשה" לבין ה"נשמע" שבא אחריו. 
זהו הרז המפעם במלאך שרת, שאין לו רצונות משלו כלל, וממילא שוררת בליבו הרמוניה ושלמות בין "נעשה" לבין "נשמע", ומה שהוא עושה תואם לציווי בוראו. מי שחי חיים של מילוי שליחות מוסרית, כמו מלאך, מסוגל לומר "נעשה ונשמע". אומות העולם השיבו לקב"ה כי אצלם יש סתירה טבעית בין המישור של הרציה לבין העשיה, ואין טעם כי יקבלו עליהם קבלות מוסריות שאינן מותאמות לטבעם, כי הדבר לא יחזיק מעמד לאורך זמן, וסופם שישובו לנהוג לפי נטייתם הטבעית. רק ישראל יכלו להשיב: "נעשה ונשמע" - נטייתנו הטבעית לא מתנגשת למצוות התורה ולא תהיה אצלנו סתירה פנימית מתמדת בין עשיה לרצון. זו דרגה רוחנית המאפשרת קבלת תורה וקשירת כתרים של הגשמה עצמית. 
הכלל הוא כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. לכן, בעת שקיבלו ישראל תורה, יכול היה אותו מלאך לקשור שני כתרים, שהרי הנעשה והנשמע היוו שלמות אחת. אבל, כשחטאו בעגל, לא יכול היה אותו מלאך לעסוק בשני כתרים, שהרי הנעשה והנשמע נפרדו וכל כתר ייצג מהות נפרדת. 
בעת חטא העגל שב לפעם בקרב עם ישראל יצר עצמי, בדומה למצב האדם לאחר החטא הקדמון, ורק אצל משה היו קרני הוד, הנובעים משלמות עצמית בין הנעשה לבין הנשמע, בין הדרגה הרוחנית לבין חיי המעשה. ולעתיד לבא, בארץ ישראל, יתקיים הכתוב "ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם", שכן סגולתה של הארץ להביא לחיים של הגשמה עצמית כשאין כל סתירה בין "נעשה" ל"נשמע" כי גם העשיה הארצית – מצווה רבה היא. 
ומכאן לסיבה של הוצאת ספר זה, אשר עוסק ברז הגדול שגילה ה' לבניו - בשילוב המופלא של נעשה ונשמע, והנקרא "רז-י'ה", ע"ש אמי ז"ל: 
ה"ה דרייזל - דרזיה, בת ר' אריה וינרוט (לבית אפטרגוט) ע"ה. 
ביום י' באדר תשע"א, נלקחה לבית עולמה אמי מורתי ע"ה. על אמי יש לומר בפה מלא כי היא חיה חיים של מלאך שרת, שיש בהם ביטול מוחלט של רצונות עצמיים, ושל הכפפה מלאה של העשיה לצו המוסרי. חיים של מזיגה ושלמות מופלאה בין נעשה לבין נשמע. 
כך למשל, עזבה אמא ע"ה חיים של עושר ומותרות עם אביה בבלגיה, ובחרה לחיות עם בעלה - אבי ר' משה אהרן וינרוט ז"ל, בארץ ישראל. כאן חיה חיים קשים, שכל תכליתם ותמציתם - מסירות נפש לגידול ילדיה. יתירה מכך, אבא ז"ל היה בן יחיד, וניצל עם הוריו הזקנים. אמי הסכימה לחיות כל חיה ביחד עם הורי בעלה תחת קורת גג אחת, בלא פרטיות, במסירות אין קץ - גם לעת זקנה ושיבה שלהם. 
כיבוד האב של אמא ז"ל, כלפי סבי, ר' מרדכי אליעזר וינרוט ז"ל - אבי בעלה, היה מופת ודוגמא, לשם ולתפארת. בכל תיאור לא יהא די. 
אכן, אמא ע"ה חיה חיים של נעשה ונשמע כאחד. של שילוב מלא בין תורה ומעשה, כשהם משמשים כשלמות אחת. נראה כי פרקים העוסקים בשילוב והרמוניה של תורה ודרך ארץ, של הלכה ומציאות החיים, ראויים מכל להיות מוקדשים לעילוי נשמתה הטהורה. זה המעט שבמעט שיכול אני, קטן בניה, לנסות להשיב לה ולנסות להידמות לה. מי יתן ותהא אמא ע"ה מליצת יושר וסנגור גדול לאחיי ולי, ותפרוץ שערים בתפילה, כפי שפעלה עבורנו בחיי חיותה: לחיים, לבריאות! לנחת דקדושה, לשלמות והגשמה, לחיים של נעשה ונשמע!      

                                                                    אברהם וינרוט 

אברהם וינרוט

הרב פרופ' אברהם (אבי) וינרוט התפרסם בספרים תורניים שלו, כגון: 'ביטחון והשתדלות' (זכה בפרס ירושלים), 'עיוני תפילה', 'החיים בהלכה', 'עשות משפט', 'גניבה וגזלה', 'לאור קדושת לוי על תורה ומועד' ועוד. גדולי ישראל גמרו את ההלל על המחבר והעניקו הסכמות נלהבות לספריו.

עוד על הספר

רז י-ה אברהם וינרוט

פתח דבר 


החכם באדם אמר (קהלת א', ט') כי "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". שלמה המלך היה שופט. והנה הוא ציין, שאין חדש. ואכן נראה כי גם בעולם המשפט אין חדש. המציאות עולה על כל דמיון, אך אינה מחדשת דבר ביחס לטבע האדם, והעקרונות המשפטיים נצחיים הם ומתאימים לכל מצב. אם נעיין בעקרונות היסוד של השיטה נראה כי ניתן לגזור מהם פתרונות מעשיים מדין קיים למציאות המודרנית.  
למעשה זו האומנות של משפט, שהרי לא ניתן לקבוע נורמות משפטיות כתובות לכל מצב ולכל נסיבות. גם אין צורך. מי שיש לו עקרונות יסוד טובים, יכול לגזור מהם פתרונות מעשיים למציאות משתנה. ואכן, ידועים הם דברי הרמב"ן על הפסוק (דברים ו', י"ח) "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" - "וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל, אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא י"ט, ט"ז), לא תקום ולא תטור (שם, י"ח), ולא תעמוד על דם רעך (שם, ט"ז), לא תקלל חרש (שם, י"ד), מפני שיבה תקום (שם, ל"ב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל - שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין". 
בדומה לכך מצינו ב"מגיד משנה" על הרמב"ם, הלכות שכנים פרק י"ד הלכה ה' כי הדין של "בר מצרא" נלמד מעקרון היסוד הכללי של "ועשית הישר והטוב".  כמו כן, כתב הרמח"ל ב"מסילת ישרים" סוף פרק י"ג: "הנה זה כלל נאמן, אך משפט הפרטים על פי כלל זה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעיתו".  
כלומר, דיני התורה אינם בגדר רשימה סגורה וממצה, אלא בגדר דוגמאות הבאות ליישם את הכלל הגדול לפיו מוטל על האדם להיות ישר וטוב בעיני ה'. פרטי הדינים השונים רק מנחים את האדם לקראת משימתו זו, ואין הם אלא אמצעי להשגת מטרה נעלה. על כן, קבעה התורה חיוב כללי של "ועשית הישר והטוב", שתכליתו לעגן את כל הוראות חז"ל החורגים מדיני התורה הספציפיים ואשר נועדו אף הם להביא לכלל המטרה האמורה. 

להלן ניטול שורה של נושאים "מודרניים", שהזמן גרמן, כמו למשל: התייחסות ההלכה לחברה בע"מ, תופעת הביוש ("שיימינג"), אחריות שומר בנכס מבוטח על ידי חברת ביטוח, ואף סוגיות קלאסיות כמו תורה עם דרך ארץ, רגשי נקם במערכת הענישה, פיקוח נפש במלחמה, בצד התייחסות לפסקי דין של בית המשפט העליון מזווית ראיה של עולם ההלכה, שמגלה לפתע זווית חדשה  ועמוקה יותר. נראה להלן כי לכל הנושאים הללו יש מענה הלכתי תקף, רלוונטי וכה מאיר עיניים. 
בהבאת הדברים באופן מקובץ יש אפוא מסר החורג מעיון בכל אחת ואחת מהסוגיות הספציפיות הנדונות בספר, שהרי יש בכך כדי ללמד כי בקנקן הישן יש תוכן שניתן באמצעותו להשיב על החדש. אכן, "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"! 

לכל מעשה יש טעם ויש סיבה. כך למשל, הטעם לכך שאדם אוכל הינו חוש הטעם שלו, ושמא אף חוש הרעב שבו. אבל, לאכילה יש כמובן סיבה עמוקה הרבה יותר, והיא הצורך הקיומי של האדם להזין את גופו כדי לחיות. בדומה לכך נראה כי כל המבואר לעיל הוא הטעם להוצאת הדברים לאור. אבל, הסיבה עמוקה יותר. כדי לעמוד על מהותה, נקדים דיון עיוני קצר. 

בעת קבלת התורה נאמר (שמות י"ט, ח'): "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". הקדמה זו של נעשה לנשמע מעוררת תמיהה קשה, שהרי אי אפשר לקיים מצווה בלא לדעת את תוכנה, פרטיה ודקדוקיה. כך למשל, מי שאינו בקיא בהלכות שבת, כיצד יימנע מחילול שבת? ומי שאינו בקיא בדיני ממונות, כיצד יימנע מלעבור על הלכות אלו? ואכן, משנה היא במסכת אבות (ב' ה') "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד"? כיצד ניתן אפוא להקדים נעשה לנשמע, בבחינת "תן לי לנגן בפסנתר, אף שמעולם לא ניסיתי.."? כתוצאה מקושי זה פירשו הראשונים את הדברים באופן שיהא ברור כי העשיה אינה קודמת לשמיעה. כך למשל הרשב"ם מפרש כי המילה "נעשה" מתייחסת למה שכבר דובר עד כה, ו"נשמע" היא התחייבות לקבל את אשר יצווה ה' מכאן ואילך. גם האבן עזרא מבאר כי "נעשה" מתייחס למצוות עשה ו"נשמע" למצוות לא תעשה, ובפירוש נוסף ביאר כי "נעשה" מתייחס למצוות שקבלתן ברורה מאליה (כמו כיבוד אב) ו"נשמע" מתייחס למצוות שיש צורך בציווי כדי לחדש את החיוב בקיומן. ברם, שחז"ל דווקא ראו באמירה זו התחייבות להקדים שמיעה לעשיה, ואף שיבחו זאת מאוד. כך מצינו במסכת שבת דף פ"ח ע"א: "אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו דכתיב (תהלים ק"ג, כ') "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו". בתחילה נאמר "עושי" ורק אח"כ נאמר "לשמוע". 
מה פשרו של רז זה, שבו אדם מהקש להידמות למלאך ולהקדים עשיה לשמיעה? 
 
הקושי מתעצם עם העיון בסוגיה האמורה במסכת שבת דף פ"ח ע"א, בה נאמר: 
"דרש ר' סימאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, וקשרו לו שני כתרים: אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. 
וכיון שחטאו ישראל (בעגל) ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר (שמות ל"ג, ו') "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"... 
אמר רבי יוחנן, וכולן זכה משה ונטלן שכן נסמך לכך הכתוב "ומשה יקח את האהל".. 
אמר ריש לקיש, עתיד הקב"ה להחזירם לנו שנאמר (ישעיהו ל"ה, י') "ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם" - שמחה שמעולם על ראשם". 
סוגיה מעוררת שורה של קשיים: מה פשר הכתרת הכתרים ומה פשר הסרתם? מדוע זוכה בהן משה? מה משמעות קבלתם שוב לעתיד לבא בעת שיבואו לציון? האם יש קשר בין שיבת ציון לבין הכתרים הללו? 
תוספות במסכת שבת אף תמה, מדוע הכתרת הכתרים נעשתה ע"י 60 ריבוא מלאכים ואילו הסרתם נעשית ע"י 120 ריבוא מלאכים, הרי מידה טובה רבה ממידת פורענות ולא להיפך? ומתרץ תוספות כי מלאך טוב קשר שני כתרים ואילו למלאך הרע לא היה כח לעשות זאת. מה פשר הדבר כי לא היה לו כח? והאם גדולתה של מידה טובה על מידת פורענות מתבטאת בכוחו של המלאך? 
בנוסף, יש לעיין בדברי המדרש כי כאשר הקב"ה בא ליתן תורה, עבר בין האומות השונות, ואלו שאלו "מה כתיב בה". וכל עם ששמע ציוויים בסיסיים כמו: לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף, השיב כי מסורת אבותיו בידו לעבור על ציווי זה ולכן אין בידו לקבל תורה. ברם, שתשובה זו תמוהה מאוד, איזה מין תירוץ הוא זה של אדם הרוצח חלילה, שגם אבותיו עשו כן? האם אין החיוב המוסרי גובר על "מסורת" זו ומחייב אותו לקבל עליו תורה?  ובכלל, הן זו מטרת התורה, להטיל חיובים שלא נהג בהם העם עד כה, ואשר יעדנו את מידותיהם וישנו את מהלך חייהם. 
המהר"ל בחידושיו לש"ס מבאר את הדברים בדרך המרהיבה הבאה: 
אצל אנשים רבים יש "נשמע" - שזו השקפת העולם שלהם, ויש "נעשה" שאלו חיי המעשה שלהם. לעיתים רבות האידיאולוגיה והמוסר נמצאים בקוטב המזרח ואילו חיי המעשה נמצאים בצד מערב, ולא קרב זה אל זה. הם חיים בסתירה פנימית בין ה"נעשה" לבין "הנשמע", נקרעים בין הרצוי למצוי, ועוברים תהליכים דיאלקטיים של "רצוא ושוב" ולבסוף מתפשרים ואינם שבעי רצון מחייהם וממידת ההגשמה העצמית שלהם. 
בשעת מעשה, פועלים על האדם כוחות ויצרים שאינם בהכרח אלו שמשקפים את דרגתו המוסרית. הרצון האמיתי של האדם מתבטא ברגע שאחרי העשיה. או אז שומע הוא קול המפעם בליבו ואומר לו: "טוב עשית" כשמדובר בדחית סיפוקים, או "למה עשית" כשמדובר בכניעה ליצרים. אשריו ואשרי חלקו של האדם שאין אצלו סתירה בין ה"נעשה" לבין ה"נשמע" שבא אחריו. 
זהו הרז המפעם במלאך שרת, שאין לו רצונות משלו כלל, וממילא שוררת בליבו הרמוניה ושלמות בין "נעשה" לבין "נשמע", ומה שהוא עושה תואם לציווי בוראו. מי שחי חיים של מילוי שליחות מוסרית, כמו מלאך, מסוגל לומר "נעשה ונשמע". אומות העולם השיבו לקב"ה כי אצלם יש סתירה טבעית בין המישור של הרציה לבין העשיה, ואין טעם כי יקבלו עליהם קבלות מוסריות שאינן מותאמות לטבעם, כי הדבר לא יחזיק מעמד לאורך זמן, וסופם שישובו לנהוג לפי נטייתם הטבעית. רק ישראל יכלו להשיב: "נעשה ונשמע" - נטייתנו הטבעית לא מתנגשת למצוות התורה ולא תהיה אצלנו סתירה פנימית מתמדת בין עשיה לרצון. זו דרגה רוחנית המאפשרת קבלת תורה וקשירת כתרים של הגשמה עצמית. 
הכלל הוא כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. לכן, בעת שקיבלו ישראל תורה, יכול היה אותו מלאך לקשור שני כתרים, שהרי הנעשה והנשמע היוו שלמות אחת. אבל, כשחטאו בעגל, לא יכול היה אותו מלאך לעסוק בשני כתרים, שהרי הנעשה והנשמע נפרדו וכל כתר ייצג מהות נפרדת. 
בעת חטא העגל שב לפעם בקרב עם ישראל יצר עצמי, בדומה למצב האדם לאחר החטא הקדמון, ורק אצל משה היו קרני הוד, הנובעים משלמות עצמית בין הנעשה לבין הנשמע, בין הדרגה הרוחנית לבין חיי המעשה. ולעתיד לבא, בארץ ישראל, יתקיים הכתוב "ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם", שכן סגולתה של הארץ להביא לחיים של הגשמה עצמית כשאין כל סתירה בין "נעשה" ל"נשמע" כי גם העשיה הארצית – מצווה רבה היא. 
ומכאן לסיבה של הוצאת ספר זה, אשר עוסק ברז הגדול שגילה ה' לבניו - בשילוב המופלא של נעשה ונשמע, והנקרא "רז-י'ה", ע"ש אמי ז"ל: 
ה"ה דרייזל - דרזיה, בת ר' אריה וינרוט (לבית אפטרגוט) ע"ה. 
ביום י' באדר תשע"א, נלקחה לבית עולמה אמי מורתי ע"ה. על אמי יש לומר בפה מלא כי היא חיה חיים של מלאך שרת, שיש בהם ביטול מוחלט של רצונות עצמיים, ושל הכפפה מלאה של העשיה לצו המוסרי. חיים של מזיגה ושלמות מופלאה בין נעשה לבין נשמע. 
כך למשל, עזבה אמא ע"ה חיים של עושר ומותרות עם אביה בבלגיה, ובחרה לחיות עם בעלה - אבי ר' משה אהרן וינרוט ז"ל, בארץ ישראל. כאן חיה חיים קשים, שכל תכליתם ותמציתם - מסירות נפש לגידול ילדיה. יתירה מכך, אבא ז"ל היה בן יחיד, וניצל עם הוריו הזקנים. אמי הסכימה לחיות כל חיה ביחד עם הורי בעלה תחת קורת גג אחת, בלא פרטיות, במסירות אין קץ - גם לעת זקנה ושיבה שלהם. 
כיבוד האב של אמא ז"ל, כלפי סבי, ר' מרדכי אליעזר וינרוט ז"ל - אבי בעלה, היה מופת ודוגמא, לשם ולתפארת. בכל תיאור לא יהא די. 
אכן, אמא ע"ה חיה חיים של נעשה ונשמע כאחד. של שילוב מלא בין תורה ומעשה, כשהם משמשים כשלמות אחת. נראה כי פרקים העוסקים בשילוב והרמוניה של תורה ודרך ארץ, של הלכה ומציאות החיים, ראויים מכל להיות מוקדשים לעילוי נשמתה הטהורה. זה המעט שבמעט שיכול אני, קטן בניה, לנסות להשיב לה ולנסות להידמות לה. מי יתן ותהא אמא ע"ה מליצת יושר וסנגור גדול לאחיי ולי, ותפרוץ שערים בתפילה, כפי שפעלה עבורנו בחיי חיותה: לחיים, לבריאות! לנחת דקדושה, לשלמות והגשמה, לחיים של נעשה ונשמע!      

                                                                    אברהם וינרוט