הלבנטינית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלבנטינית
הוספה למועדפים

הלבנטינית

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ז'קלין (שוחט) כהנוב (1979-1917) היא סופרת ומסאית שהקדימה את זמנה. עולמה התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי היה רחב מִנִי ים, אולם תהילתה נודעה בעיקר בשל מסותיה שביססו תאוריה תרבותית על הלבנט. שמה הולך לפניה כתאורטיקנית פמיניסטית, נסיכת הלבנט ומבשרת התרבות הים תיכונית. לפנינו ביוגרפיה אינטלקטואלית ראשונה על אודותיה העוקבת אחר מפעלה הספרותי וההגותי שהתגבש בתחנות חייה בקהיר, ניו יורק, פריז ותל אביב.

 מחבר הביוגרפיה הוא ההיסטוריון פרופ' דוד אוחנה, חוקר נודע של התרבות הים תיכונית, ומי שכבר ערך את מסותיה, סיפוריה ורשימותיה של כהנוב בשני קבצים: בין שני עולמות (כתר 2015) ובלבנט נולדנו כולנו (כרמל, 2022). בקרוב יופיעו ספריו גרשם שלום והתיאולוגיה הפוליטית (מוסד ביאליק) ומסותיי בארץ ישראל (כרמל).

פרק ראשון

קהיר, 1941-1917: זרעי הלבנטיניות

בהיותה בת עשר צפתה ז'קלין ממרפסת ביתו של הדוד ויקטור, המשקיפה אל לבה של קהיר, בתהלוכת האבל של סעד זגלול, ראש ממשלת מצרים הראשון. ב־23 באוגוסט 1927 גדשו המוני בני אדם את המרפסות הסמוכות ואת השדרה הגדולה, ובהם שופטים, מנהיגים, פוליטיקאים, שייח'ים מאוניברסיטת אל־אזהר, דיפלומטים וכוהני דת מכל הקבוצות הדתיות והלאומיות שחיו יחדיו במצרים. הרב הראשי נחום אפנדי צעד אחר הארון לצד בישופים ופטריארכים מהכנסיות הנוצריות המזרחיות. בלטו ביניהם מדיהם הירוקים של תלמידי בית הספר היווני ומדיהם הכחולים של ילדי בית היתומים. "התרגשתי עד מאוד", כתבה לימים, "כולם היו כאן יחדיו, כל המצרים".[1] ההלוויה גילמה חגיגה עצובה של הלבנטיניות במלוא תפארתה, אך מאחורי הפינה המתינה הלאומנות הפאן־ערבית ונשמעו תופי הטם־טם של האסלאם הרדיקלי, שהיו "עוינים כלפי כל הנוכחים ובני המיעוטים".

קורות משפחתה של ז'קלין שוחט (כהנוב היה שמה לאחר נישואיה השניים) מעידים על ההיסטוריה של רבות מהקהילות היהודיות בלבנט, ועל ערש הלידה שבה הנֵצה השקפתה הלבנטינית. משפחתה מצד אביה חייתה זה מאות בשנים בקהילה היהודית בעיראק, קהילה שעליה הייתה גאוות אביה, שהוציאה מקרבה את "הגולה החשובה ביותר בזכות התלמוד הבבלי ובזכותו של ר' סעדיה גאון".[2] סבה מצד אביה, יעקב שוחט (Shohet), עסק בחילופי סחורות בין מזרח למערב ובמימון השיירות שעברו ביניהם. המודרניות, שעליה סמכה כהנוב את ידה, האיצה רבים מבני הקהילה להגר למצרים ולאנגליה, היות שפיתוח נתיבי תחבורה מודרניים, כמו תעלת סואץ שנחנכה בנובמבר 1869, הביאה לקִצם את דרכי הסחר המסורתיות. שלוש שנים קודם לכן החל תהליך המודרניות גם בחינוך היהודי בעיראק, עם פתיחת בית הספר אליאנס של "כל ישראל חברים" (כי"ח), שהחל בשילוב בנות, חינוך מקצועי ולימוד שפות.[3] החלטת יעקב לשלוח את בנותיו ללמוד בכי"ח עוררה מורת רוח בקרב היהודים השמרנים. כמו סבה של כהנוב, שימשו הסוחרים היהודים, שייבאו מאנגליה אריגי כותנה, סוכנים של כלכלת אנגליה שפשטה ללבנט.

מוצאה של משפחת אמהּ, איבון שמלה (Chemla), הייתה מתוניסיה. בני משפחתה היו גאים במוצאם ממונאסטר, ספרד. סבה ואחיו הגדול היגרו לתוניס בתחילתו של הקולוניאליזם הצרפתי, שם היו חסרי השכלה ועניים, אך שוחחו בארבע שפות – איטלקית, ערבית, צרפתית ועברית בסיסית. מסוחרים זעירים הפכו ליזמים והקימו בית כול־בו, שבו עבדה כל המשפחה שהגיעה בינתיים ממונאסטר. סיבת הגירתם למצרים נעוצה בהתלהבותו של קרוב משפחה, מורה בכי"ח במצרים, שסיפר להם על "ארץ השפע" שעל גדות הנילוס.

כהנוב, ששלטה בצרפתית ובאנגלית, מעידה כי חסרה לשון משותפת בין משפחת אביה למשפחת אמה, וכשהוריה שוחחו ביניהם בערבית, היא לא הבינה את הניב העיראקי של הערבית שבפיהם ובקושי הצליחה לצרף זו לזו כמה מילים בערבית.[4] במקום אחר כתבה: "חסרו לי המילים לבטא בהן את מחשבותיי. אכן, עולת ימים הייתי, ובכל זאת חשתי כי באף אחת מן השפות שאנו יודעים לא נוכל להביע את מחשבתנו שכן אף אחת מהן אינה שלנו. היינו אנשים בלי לשון, ולא יכולנו לדבר אלא באותות ובסימנים".[5] היא שבה מאוחר יותר והדגישה את חולשת השפה לבטא את הווייתה הלבנטינית: "שום לשון ושום ספר בשום לשון לא סיפרו לנו על עצמנו ועל הקורה לנו במילים משלנו. עלינו עצמנו היה למצוא את המילים הללו".[6] אולם בה במידה סייעו השפות שהיו לחם חוקהּ, הצרפתית והאנגלית, לגשר בין הפרובינציה שבו חייתה לבין העולם הרחב שאליו שאפה. יתרונה הגדול של הלבנטיניות היה בכך שסייעה להתגבר באמצעות השפות הקולוניאליסטיות על הבריקדות הלאומיות.

נסיבות חיים אלו עיצבו את ז'קלין כהנוב, שנולדה בקהיר ב־18 במאי, כאשר פרחי הסיגלון ועצי הצאלון היו בשיא פריחתם. הוריה, יוסף ואיבון, הכירו בבית הספר "אליאנס" בקהיר, הפכו לזוג והקימו את ביתם בלב העיר. אביה, יוסף שוחט, שהיה חסר את קווי האופי או הדימוי של איש עסקים, לא היה אדם בריא, וקולות רועשים הפריעו את שלוות רוחו. הוא חש נינוח באווירה משפחתית הרמונית, והרעיף על שתי בנותיו מבקיאותו בפרקי התנ"ך והספרות הערבית, כמו רבים מיהודי עיראק. ז'קלין נהנתה הנאה רבה להקשיב לו. יום אחד, בעת החלמתה ממחלה קשה, התוודתה כי אביה השיבהּ לחיים באמצעות סיפורי מאורעות המקרא וקורות המשפחה, שהדגימו אומץ לב של יחידים לנוכח קשייהם הקיומיים. למרות שלא החצין את אהבתו לבנותיו, הן חשו באופן בלתי אמצעי את חיבתו הגדולה, כמו בנוהגו הקבוע להביא להן פרחים ועוגת קרם מדי שבת בשובו מבית הכנסת. דמותו של אביה נוכחת ב"סולם יעקב" בדיוקנו המיסטי משהו של דוד, הנחשף ברומן כגיבור אהוב ושברירי. ז'קלין לא הסתירה מעולם למי מבין הוריה נטתה אהבתה.

איבון שוחט, אישה קטנת קומה אך דעתנית גדולה, הייתה הדמות הסמכותית במשפחה בשל האינטליגנציה הרגשית והחוש הפרקטי שבהם הצטיינה. אקלים הדעות בביתה היה פתוח לרוחות העולם, והיא קראה לבנותיה מתרגומי ספריהם של תומאס מאן, הנרי וסרמן ושטפן צווייג, ומכתביהם של סארטר, קולט, ז'יד ופרוּסט. צרפת הייתה עבורה מקור השראה, ואת הערצתה העבירה לבנותיה. לא פלא אפוא שבחרה לקרוא להן בשמות צרפתיים אופייניים, ז'קלין וז'וזט, שמות שנתקבלו על ידי האב חובב התנ"ך כקשורים ביעקב וביוסף.

עד מהרה יוסף התבסס כסוחר והמשפחה עברה להתגורר בפרוור בשכונת הגנים "גארדן סיטי", המשתרעת לאורך הנילוס, שם שכן גם מעונו של הנציב הבריטי העליון. התושבים היהודים המבוססים התחברו לצעירים הערבים הבורגנים ולקצינים הבריטים שבמועדון הספורט "ג'זירה". אביה, שקרא את העיתונות הערבית ואת העלונים של "אליאנס", חשש שמא יתנתקו הבנות משורשיהן היהודיים, ולפיכך ביקש למשוך אותן אל המסורת. הוא סבר שבסופו של דבר תביא הקִדמה להרס הקהילה היהודית של מצרים.[7] ואילו אמה גרסה ההפך מכך: היא משכה את ז'קלין ואחותה לעבר התרבות, האמנות והאופנה האירופיות. פרוּסט גילם עבור איבון את עידונה של החברה הבורגנית, ובה בעת את ניוונה, והייתה לו השפעה רבה על המשכילים היהודים.

בטרם למדה הילדה ז'קלין קרוא וכתוב, כבר ידעה לצטט פרקים שלמים מתוך "בעקבות הזמן האבוד", שקראה לה אמהּ. מאוחר יותר החלה הנערה קוראת בשיריו של ויקטור הוגו, הסופר שנחשב בתקופתו גם למשורר המפורסם בעולם, במיוחד בשיריו הטרגיים כמו Oceano Nox ו־La Conscience, המספר את סיפורו של קין הנמלט מעונשו; היא הוקסמה משירו של ארתור רמבו בן ה־16 "הישן בגיא" (Le dormeur du val); קראה בספרו הידוע ביותר של אלפונס דודה "מכתבים מהטחנה" (Lettre de mon Moulin); ונמשכה לאפוסים רחוקים כמו "47 רונין", אותם סמוראים יפנים שירדו ממעמדם לאחר שהמאסטר התאבד והותירם ללא פטרון, וכמו "לילא ומג'נון", סיפור האהבה הערבי מהמאה השביעית, שאותו עיבד המשורר הפרסי, נזאמי פואמה.[8]

ז'קלין והילדים בני גילה חונכו בביתם ולמדו בבתי ספר צרפתיים, אנגליים ואיטלקיים, אם במיסיון ואם בבתי ספר חילוניים. הן היו שלוש חברות ילדות: ז'קלין, דניז מוסרי ודיאן גורלנד (2020-1917), שכנתה בגארדן סיטי, שנהגה לשבת עמה באותו ספסל לימודים הן בבית הספר היסודי והן בתיכון. אביה של כהנוב אסף אותן במכוניתו מדי בוקר בדרכו למשרדו. דיאן זוכרת כי ז'קלין לא נמשכה אחר מתמטיקה, הצטיינה באנגלית ובצרפתית, הייתה תלמידה רגישה בשיעורי הספרות ואהבה את תרגילי ההתעמלות.[9] בתיכון נמשכה אחר שיעורי הפילוסופיה שבהם השתתפו עשרה תלמידים בכיתה. בעת בחינות הבגרות החלה מתעניינת בעולם העיתונות, ורשמה לפניה רשימת נושאים שאותם התכוונה לחקור בעתיד. עם בנות גילה וחוג מכריה נהגה ללכת לבריכה, לבית הקולנוע, למועדונים, לריקודים, לתיאטרון ולקונצרטים. החבורה ארגנה מדי פעם פיקניקים באגם פאיום (Fayoum) השוכן במדבר ממערב לנילוס, דרומית לקהיר.

כשמלאו לז'קלין 16 שנים הצטרפה לכיתתה דניז מוסרי, שאף עברה להתגורר בסמוך אליה בגארדן סיטי. דניז, יורשת של אחד מבעלי ההון הגדולים במצרים, נתגלתה כתלמידה המבריקה ביותר בבית הספר התיכון. חיש מהר מצאו עצמן החברות ז'קלין ודניז בצד השמאלי של המפה הפוליטית. הן התעניינו בפסיכולוגיה, בפילוסופיה ובפוליטיקה, וניהלו ויכוחים על ה"מַיין קאמפף", כיבוש הריין, האנשלוס של אוסטריה, מלחמת האזרחים בספרד, לאון בלום ו"החזית העממית". ב־1934, שנה משמעותית לאינטלקטואלים המצרים לנוכח המאורעות שבארצם, נמנתה דניז עם פעילי השמאל המחויבים ביותר, למרבה ייאושו של אביה. למרות זאת, הציע האב כעבור שלוש שנים לשתי החברות להתלוות אליו במסעו לפלשתינה־א"י, מסע ששבו ממנו מרוגשות ונלהבות.[10]

בבית הספר שבו למדה נעדרו מוסלמים, כך בליציאון הצרפתי וכך בבתי הספר החילוניים. הנערים המוסלמים למדו בבתי ספר אנגליים או ערביים. במקום שהחינוך יחבר בין הקהילות והדתות השונות, הוא הרחיב את התהום בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים. החלוקה האתנית והשבטית הייתה ברורה: במועדונים אסור היה לנערות היהודיות לרקוד עם מוסלמים, יהא מעמדם החברתי אשר יהא. היא פגשה את בני גילה המוסלמים רק בנשפי צדקה של מלונות גדולים.

הדת לא שיחקה תפקיד מרכזי בילדותה ובנעוריה. אמנם ז'קלין לא נחשפה לאסלאם, אך עם נצרות ונוצרים הייתה לה קרבה מסוימת. לעתים, בימי ראשון, נהגה מריה הזקנה, המטפלת האיטלקית ("שפחתנו"), לקחתה לתפילת מיסה בקתדרלת סנט ג'וזף, "שבכיפתה הכחולה ריחפו מלאכים קטנים ושמנמנים בין העננים הצבועים ורוד".[11] אביה האמין שאלוהים שרוי בכל מקום, והתיר לה ללכת לקתדרלה ובלבד שתתעלם מהמים הקדושים ומהצלב שיוגשו לה. אך ז'קלין לא התאפקה וטבלה את אצבעה במים, "מדעתי כי זהו דמו היקר של ישוע, אך את אות הצלב לא התוויתי".[12] היא הייתה מאושרת כאשר ראתה נזיר בגלימה חומה ובסנדלים מחייך אליה ברחוב. "לכאורה טבעי היה הדבר שהצלוב אשר מת וחזר לתחייה יהלך ככה בקרב העניים ויחייך לפעוטות". אביה סבר שלכל עם דת משלו, וכהנוב מוסיפה בטון נאיבי, "ממש כמו שלכל ציפור שיר משלה". יוסף האמין שהדת היהודית היא "ציפייה לביאת המשיח", ואילו היא קיוותה ש"המשיח ימהר לבוא, כדי שכל בני האדם יוכלו ליהנות ממה שנמצא בדתות של זולתם כמו גם שלהם עצמם". היא מכריזה: "דתי שלי הייתה אבא", תוך שהיא מתארת את שובו מבית הכנסת בשבת, ועמו "זר של ענפים ופרח במרכזם המדיפים ניחוח, ואומר: סנתק ח'צ'רא ('תהי שנתך ירוקה')".[13] דתה התבטאה בראש ובראשונה בלשון העברית, וגם בברכה שבירכהּ סבה בעת ביקורה אצלו: "חשתי שברכתו היא דבר מה עתיק ויקר, האוצר שלנו, שסבי־סבנו קיבלו מאלוהים". בזכות ברכה זו, כך הבינה, השתייכה לקהילה היהודית שקורותיה כתובים בספרי התפילה.

בילדותה שיחקה בגני איזבקיה בפארק מגודר המיועד לילדים ולמטפלות האנגליות, ונצטוותה על ידן שלא להתנהג כ"אחד הילידים", ואכן היא וחבריה סירבו להידמות לאותם "הילידים הגועליים, המלוכלכים הקטנים".[14] חיילים בריטים פלירטטו בגן עם המטפלות, וז'קלין הקטנה ידעה שאלה הם הקולוניאליסטים שהסטודנטים המצרים מפגינים נגדם. היא גילתה כלפיהם סימפתיה, היות שחשה כי חלק ממנה היה "יליד". מה שהשלטונות הבריטיים החשיבו כהפרות סדר חמורות – הפגנות הסטודנטים – כהנוב ראתה כצעד חשוב לקראת עצמאות מצרים.[15]

בילדותה הביכה אותה העובדה שבין באי ביתה לא היה אף מצרי. כאשר נשאלה לזהותה לא ידעה מה להשיב: "ידעתי שאינני מצרייה בדומה לערבים, אך ידעתי גם כי בושה היא לאדם שלא ידע מהו".[16] לבסוף השיבה שהיא פרסייה, שהלוא "בגדאד היא עיר באותה ארץ שממנה באים כל השטיחים היפים".[17] האנגליות גיחכו על תשובתה זו, ואף אמה נזפה בה והורתה לה כי להבא עליה להשיב שהיא אירופית. אולם ז'קלין סברה כי זהו שקר גדול יותר. רונית מטלון איננה צוחקת על ז'קלין הקטנה המתאווה להיות פרסייה. היא סוברת שכל אמן רוצה להיות פרסי, משמע, לא לדעת מי הוא, לכונן ביצירתו זהות שהיא מפגש בין המציאותי למדומיין. "האקט של הכתיבה האוטוביוגרפית הוא אף פעם לא מעשה פשוט של שיקוף זהות אלא תמיד מעשה של כינון זהות שיש בו ממד חזק של המצאה [...] כל כותב אוטוביוגרפיה רוצה להיות פרסי, או גם פרסי".[18]

הוריה היו אבני יסוד בזהותה, או במילותיה, "העמודים שעליהם תליתי את הגשר הרופף שקשר אותי אל עברי, ואשר בלעדיו לא ייתכן כל עתיד".[19] אביה ואמה היו פרו־בריטים "מתוך חשבון של עסקים וביטחון", ואילו היא ובני גילה היו באופן תאורטי פרו־לאומיים, אם כי למעשה הכירו מעט מוסלמים.[20] הם תהו האם לחנך את ההמונים באמצעות עבודה סוציאלית, או לנסוע לאירופה ולהיעשות אירופים. היא הכריעה נגד האירופים ובעד הלבנטינים, "אנחנו, היוונים, היהודים, הסורים והקופטים, המיעוטים השקדניים, אנשי התרבות לאמיתם, אנחנו נוכל לתפוס את מקומם אם נלמד את סוד כוחם, ועם זאת לא נניח לו שירעילנו. אנחנו ניתן למחר את צביונו ואת צבעו, והוא לא יהיה מוכתם בדם, אם אך נזכור את מצוות 'לא תרצח' אשר הורו אותנו הדתות".[21] היה בהם, בלבנטינים, הודתה, עירוב מוזר של "העמדת פנים וכנות נואשת, צימאון כביר לאמת ולדעת עם שאיפה מעורפלת לנקם, הן נגד שליטתה השחצנית של אירופה הן נגד הרוב המוסלמי הבז למיעוטים שבתוכו".[22]

בילדותה היה נדמה לז'קלין שטבעי "הדבר שיהיו בני אדם מבינים איש את רעהו אף שהם מדברים לשונות שונות, שיהיו מכונים בשמות שונים, דוגמת 'יווני, מוסלמי, יהודי, נוצרי, ערבי, איטלקי, תוניסאי, ארמני', אף שעם זאת גם יהיו דומים זה לזה".[23] היא הייתה מוקפת בילדי המיעוטים הלבנטינים, ילדות יהודיות, יווניות, מוסלמיות וארמניות, המתחנכות לאור ערכי ה־liberté, egalité, fraternité של המהפכה הצרפתית, הגם שלמילים אלה לא הייתה שום זיקה לחייהן. המורות סברו כי הן ודאי ירצו להיעשות צרפתיות. "לאמיתו של דבר לא היינו ולא כלום".[24] שאלת זהותה העיקה עליה, כמו גם על הלבנטינים האחרים שהיו גם פה גם שם, לא פה לא שם: "מה עלינו להיות לכשנגדל אם אין אנו יכולות להיות לא אירופיות ולא ילידות. ואף לא יהודיות, מוסלמיות או נוצריות 'דתיות' כדרך שהיו סבותינו".[25] לא היה בדעתה לשאול את ההורים או המורות שאלות טורדניות כגון אלו, מכיוון שהם עצמם האמינו ש"העולם בו גדלנו הוא אמיתי וטוב". אפשר שגם ההורים והמורות העמידו פנים, מפני שהבינו אל נכון שהם יושבים על לועו של הר געש העומד להתפרץ ולסחוף עמו את חורבות עולמם הלבנטיני, עולם שחשו בו כביתם, אם באמת ובתמים ואם למראית עין.

מוריהם והוריהם ייעלמו מן הסתם, אולם הם, הלבנטינים, אפשר שיחזו בחורבן אירופה, אולי ישובו לארץ היעודה, "כדרך שהיוונים, שגם הם לבנטינים, שגם הם פזורים באומות, חזרו ורכשו להם את מולדתם העתיקה".[26] בצעירותה היה טבעי בעיניה שקיימת הבנה בין תושבי קהיר, "למרות שהם מדברים בשפות שונות ונקראים בשמות ממקורות שונים – מוסלמי, ערבי, נוצרי, יהודי, סורי, יווני, ארמני, איטלקי. שמות הערים בגדאד, תוניס, חלב, ביירות, דמשק, איסטנבול, סלוניקי, קזבלנקה, ירושלים, היו נהירים מפני שבני אדם, בעיקר קרובי משפחה, היו מתהלכים זה עם זה כמו בחדריו של בית אחד גדול".[27]

ואכן, קהיר הייתה מטרופולין, ש"משהו מסעיר לב היה מתרחש בו תמיד".[28] תיאורה של עיר נעוריה ססגוני ומלהיב: ההמונים שמילאו את הרחובות לבשו את בגדיהם החגיגיים עם סיום הרמדאן, ואז "היו רוכלים מוכרים בובות סוכר נהדרות במחלצות נייר ששווין פרוטה ופעמונים קטנים מקשקשים על ראשיהן".[29] בשוב "המרבד הקדוש" ממכה או בפתיחת בית הנבחרים על ידי המלך, נתקיימו תהלוכות ברחובות "הזרועים חול מופז ומקושטים בדגלים ובשלל אורות". בפסחא נהגו היוונים למכור ביצים צבועות בצבעי ארגמן, תפוז וירוק. ובחג שאם אל־נסים, חג השמש, היו כולם יוצאים לפיקניק לחוף הנילוס לחגוג את בוא האביב. לארומה הבינלאומית של קהיר תרמו לימוד האנגלית בבתי הספר הממלכתיים, רשת החינוך המעולה של האנגלים, היוונים והאיטלקים, התרבות הצרפתית בזכות בתי הספר, המסדרים הדתיים ומכללות הישועים, וכן האוניברסיטה האמריקאית. קהיר הקוסמופוליטית אירחה גם את מיטב התיאטראות והתזמורות מרחבי העולם: ה"אולד ויק" מלונדון, ה"קומדי פראנסז" מפריז, אופרה מאיטליה והפילהרמונית מפלשתינה־א"י בניצוח טוסקניני. לשכבות הפשוטות ולקבוצות מעורבות בקהיר היה את תיאטרון "קיש־קיש ביי" שהציג בשפה הערבית. עם זאת, כהנוב אינה נמנעת מלתאר את הקבצנים ברחובות קהיר, "להקות זבובים חגות סמוך לעיניהם. הם חיטטו בפחי האשפה בחפשם אחר מזון". סבה היה מגרשם, ובלילות נהגו הם לישון בפינות הרחוב. "האם חשו רעב, צינה, חום, כאב? כיצד יכלו אנשים טובי לב כנונו וכהורי להביט בהם באדישות?"[30]

קרוביה מצרפת ומאנגליה, שהגיעו לבקר את משפחתה בקהיר, העניקו לה הרגשה כי "יהודים עוברים מארץ לארץ כאילו עברו בחדרים של בית גדול".[31] באותה קהיר, לה ולחברותיה, ל"השכלה לבנות אין שום תכלית מעשית".[32] כיוון שכך, "בחברה המגונה הזאת" היא השתתפה באופן חובבני בקורסים בציור, בפיסול, בפילוסופיה, במחול וביוגה. היא לא סיימה דבר, ובָזָה לאלה המרוצים מעצמם ועושים כסף. אך מאז שזכרה את עצמה ביקשה לעסוק בכתיבה. היא החלה לבחון את האפשרויות לפרסם את הרשימות הראשונות ששרבטה לעצמה: "הן היו נטולות ממשות במידה משונה, לפי שהקפדתי להשמיט כל רמז לסביבה חברתית כלשהי".[33] מבלי להודיע להוריה, נפגשה בחשאי עם העורך הנוצרי־לבנוני של כתב העת הצרפתי "אג'יפט נובל", ומסרה לו קטעים מיומנה לפרסום בגיליון הראשון. היא תיארה בהם את תסכוליה של צעירה במצרים. משראו זאת הוריה, הם כעסו והטיחו בה כי ביזתה אותם. "הרגשתי שכל זיק של דחף יצירתי נחנק בקרבי".[34] כדבריה, ביקשה "לעשות דברים כפי שנשים עושות באירופה", להיות רופאה או "להיות סופרת שתמצא את המילים, את המילים שלנו, לספר על הזמן האבוד שלנו, ולמוצאו שוב באמצעות הקידמה, אך לא רק במסגרתה, אלא מעבר לגבולותיה".[35] האם ביקשה הצעירה השאפתנית להיות מרסל פרוּסט של יהודי מצרים?

כאשר ז'וזט נכנסה יום אחד לחדרה של אחותה בת ה־19, היא מצאה אותה שקועה במחשבות, מתבוננת בצבעונים, פרחים נדירים במצרים, שבשל נדירותם מחירם היה יקר. לתמיהתה, השיבה ז'קלין: "עלי להחליט החלטה גורלית. צבעונים אלה הם רברבנים ופזרנים. האם אני רוצה לחיות כמותם ביופי ובשפע, או עלי להיענות לצו הקורא לי לעבוד למען ייעוד מסוים. כן, אני רוצה להיות סופרת ולעשות דבר מה מועיל בחיי".[36] הייתה זו פעם ראשונה שבה הכריזה על משיכתה הגדולה לכתיבה כמקצוע, ואף סימנה אותה כמטרה. ב־Images, מגזין מצרי בשפה הצרפתית, היא פרסמה סיפור על רגעים מכריעים שכאלה, לו קראה "הצבעונים".

אם בתשוקתה לעסוק בספרות ואם בעיסוקיה החובבניים כמו חינוך או פוליטיקה, ביקשה כהנוב במילותיה שלה לברר את משמעות המושג קִדמה. "מה הייתה 'הקידמה' שהכול דיברו בה?"[37] פירושה לא היה בהכרח להיות טוב ואוהב ונדיב, שהרי האירופים היו לדבריה אנשים קרים, קשים ומאוסים. הקִדמה העמידה זה מול זה שתי תמונות: מכאן, הפלאח בגדת הנילוס המשקה בדליים את שדה הפולים, ומכאן ניבטו חווילות מהודרות, מכוניות חדשות, אוניות קיטור ומטוסים. אלה ביטאו את הקִדמה, "ולא היה אפשר להעמיד פנים שכל זה לא היה ולא נברא". ובעניין אחר: מדוע הפקירו האמהות את ילדיהן לטיפול בידי המטפלות המרירות? "מדוע? בגלל הקידמה. האמהות שלנו רצו שנהיה טובות מהן. הן חפצו בקידמה, והקידמה שינתה את העולם יותר מששיערו".[38] הקִדמה לא התבטאה רק במוצרים חדשים, אלא בעיקר בתחושת אובדן דרך, תחושה לה השיבו האמהות כך: "וכי אינך חפצה בקידמה?" היא אכן ביקשה ללמוד על זכויות האישה ועל אהבה חופשית, אך אלה היו עניינים שהרתיעו את אמהּ, "שניסתה למושכני לאחור, על אף שדחפה אותי לעבר 'הקידמה', בשעה שלא נמשכתי אליה כל כך".[39]

כנגד הזמן הליניארי של הקִדמה הציבה כהנוב זמן מיתי. לשאלתה בדבר משמעות השם "בעקבות הזמן האבוד", השיבה אמהּ: "אין זה הזמן שמאבדים כאשר מתבטלים אלא סוג אחר של זמן, שנשאר בתוך האדם [...]", זמן פנימי, עמוק, כמו זמן ילדותה של האם בתוניס, "הזמן ההוא [ש]איננו עוד, [ש]לעולם לא ישוב".[40] זמן זה, סברה, משול לחפירת בורות בשפת הים. "עכשיו" מדומה לרובד העליון, ואילו "לפנים" הולך ומעמיק עד לזמן שבו מגיעים למים ודופנות הבור מתמוטטות ולא ניתן עוד לחדור ולהעמיק. ובכל זאת, האם אירוע מסוים שייך בו בזמן לזמנים שונים? למשל, האם בעקבות דבריו של אביה, כי הם עצמם היו בעבר עבדים בטרם יצאו לארץ המובטחת, ניתן לומר שהיהודים והמצרים הם עם אחד? שאלה זו נקשרה בזמן המיתי שהתגלה לה כאשר צפתה בפירמידות מחלון ביתה החדש, הסמוך לנילוס, "שדיברו בלשון רזים על הזמן בו החל כל מה שקרוי 'היסטוריה'". היה זה הרבה לפני הציביליזציה האירופית המואנשת במטפלות האנגליות שלימדוה לקרוא את "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", או במורות הצרפתיות שהרגילוה "לשנן דברי הבל על אבותינו הגאלים הקדמונים", אותם פראים העוטים עליהם פרוות של חיות פרא שאת בשרן הנא טרפו, שעה שאבות אבותיה יצרו את מה שקראו "התרבויות העתיקות".[41]

זמן מיתי הוא גם הזמן שבו העבר מקפל בתוכו את העתיד, כפי שאירע כאשר עברה את גשר קצר א־ניל, שם דימתה שהמדבר הרחוק מכיל את העבר, "זה האוצר שאותו עלי לנצור לכשאגדל ואהיה בת חורין, כדי שיוכל להיעשות עתיד, ועתיד חי". הגשר נפתח כדי שהפלוקות יעברו "בדרכן אל המקום המסתורי שבו ראשית הנהר והעולם, או ממנו".[42] היא סברה כי תיפול לתוך פלוקה שתוליכה "אל אותה ראשית, או אל אותה אחרית, מקום שהנהר שוטף לתוך האלוהים". משמעותו של זמן מיתי נחשפת גם כאשר העבר וההווה מתמזגים זה בזה. הסיפור על בת פרעה המשה את משה שב ומופיע במסה אחרת, אך נעדר משם דימויו כמשיח עתידי.[43]

אם זמן מיתי ואם זמן ליניארי, כהנוב ביקשה לעשות דבר־מה מועיל בזמן הווה, "לפעול למען העם המצרי", רצון שבא על סיפוקו בפעילותה הוולונטרית במרפאת מוחמד עלי שברובע המוסלמי.[44] החולים חלו במחלות רבות משחפת ועד גרענת, אך בעיקר בלטו תינוקות שנדבקו בעגבת מאמותיהן הזונות. בפרספקטיבה של זמן היא כתבה דברים נוקבים: "כעבור שנים, כשראיתי בארצות הברית תמונות של הפגרים החיים באושוויץ, זכרתי את השלדים הפעוטים, שעודם נושמים בדוחק, על שולחנותיה של המרפאה".[45] הרופא, קרוב משפחתה, שטיפל בחולות במסירות, הטיח בהן זועם ומיואש: "מדוע אינכן הולכות לארץ־ישראל, למקום שנבנית חברה שיש בה טעם?" בהבינה שפעילותה היא "טיפת מים הנספגת מיד בחולות המדבר", עברה כהנוב עם חברותיה להתנדב ברובע היהודי, שם ייסדו מרפאה בבית הספר ב"חארת אל יהוד". אמנם היא חשה שזו "פגיעה בהמונים", אך שכנעה את עצמה שהערך המוסף בעבודתה בקרב היהודים האביונים גדול יותר מאשר ברובע המוסלמי, שם פעלו עובדות סוציאליות מוסלמיות למען אחיהן. במרפאה היהודית גייסו רופאים יהודים צעירים שטיפלו בחולים, ואת חלקם שלחו לטיפול בויצ"ו המקומי. הן אספו מבתיהן נעליים וגרביים למען הילדים, ואף דאגו למחסורם במזון. לבסוף נסגרה המרפאה מפאת קנאת השייח', מנהיג השכונה, שסמכותו נפגעה בשל פעילות הבחורות שאותן כינה "קומוניסטיות חסרות אלוהים".

רק המיעוטים הלבנטינים היו קרובים לתרבות המערבית. במבט רטרוספקטיבי ביקורתי, כהנוב תמהה כיצד השחיתו המורים את זמנם של התלמידים בלימודו של דרווין. "דומה היה שאנו מתקדמים אחורנית מאהבת הזולת של ישוע הנוצרי לשטויות הברבריות האלו של דרווין".[46] לצד הצטיינותם של האירופים בפילוסופיה, "צימאון הדם הפראי נשמר בעינו". דרווין וניטשה הוליכו לדידה לצלב הקרס, "ולא היהודים לבדם הם שייצלבו עליו אלא אירופה הנוצרית עצמה. דמדומי האלים..." הלבנטינים שיירשו את האירופים ינטשו בעתיד את הרעל האינטלקטואלי הזה, שהרי הם אנשי התרבות באמת. "אנחנו ניתן למחר את צביונו ואת צבעו, והוא לא יהיה מוכתם בדם, אם אך נזכור את מצוות 'לא תרצח' אשר הורו אותנו הדתות".[47]

ועם זאת, נכון יהיה ללמוד את מה שהאירופים כבר יודעים. ואכן, הלבנטינים התווכחו על סוציאליזם וקומוניזם, על ממשלת לאון בלום ומלחמת האזרחים בצרפת, על המטריאליזם והפמיניזם. "לא יכולנו להגות אלא בלשונה של אירופה תחת קרום זה של דיאלקטיקה (מילה שאהבנו לגלגל בה) אירופית".[48] הלבנטיניות היא חסרת כל ערך ומובן ללא יבשת הנאורות והקולוניאליזם: "אירופה, אף שרחוקה הייתה, הייתה חלק מאתנו".[49] אמנם היא אהדה את השאיפות הלאומיות של המצרים, אך "מהיותנו לבנטינים, התרים בחוש אחר פשרות פוריות", דומה היה בעיניה כי סיום השליטה הקולוניאלית לא ישנה דבר אלא אם כן ילמדו מאירופה, ואז יוכלו להיות אנשים חופשיים.[50] ואילו המוסלמים במצרים למדו רק את גילוייה החיצוניים והשטחיים של אירופה. העשירים התגדרו במכוניות מפוארות, והפקידים הבריחו זבובים בחדרי הממשלה. הלבנטינים רצו לפרוץ את "המסגרת המיעוטית" שבה נולדו ואת "ההמונים הערביים" כדי להגיע "לאיזה דבר אוניברסלי".[51]

הערך המוסף של הלבנטיניות במילותיה של כהנוב מכוון לכך "שאדם, עם כל פחיתות ערכו, חשוב יותר מעיקרון, עם כל קדושתו".[52] והיא שואלת: מה יהיה על ערכי הפטריוטיות, הגבורה, הכבוד, אומץ הלב? "יש הבדל בין גיבור מקדש השם לבין חייל, ואף על פי כן כלום לא בדין אומרים עלינו שאנו הננו הלבנטינים הערמומיים, מוגי הלב?"[53] חיים שלמים ניתנו לה להגות בכך: "אולי גזירה הייתה עלינו ללמוד לחשוב מחדש – היוונים בבהירות הגיונם, היהודים בקנאותם, הפיניקים בערמומיותם – למסור מה שלמדנו, ולהחכים יותר".[54] המיעוט הלבנטיני היהודי בלט בהשכלתו, ולכן "שום מדינה ערבית שביקשה להיות מודרנית, לא יכלה להסתדר בלעדיהם, בלעדי הגורם הלבנטיני המשכיל, בעל החינוך המערבי".[55]

ז'קלין היהודייה נהגה לשחק עם חברותיה, חדרִיה המוסלמית ומארי הנוצרית, ב'קלאס' על שפת הנילוס, ולעתים תכננו מהפכה ודימו כיצד שבה ההיסטוריה וחדרה לחייהן באופן בלתי אמצעי. הכוהן הרשע, שהכביד את לב פרעה נגד משה, דמה לפתע לראש המשטרה הבריטי, אך פרעה שילחו לארצו בשעה שקלט את מזימותיו. בחושיה הרגישים ידעה לא לשתף את חדריה בסיפור עשר המכות. "אולי לא טוב ליהודים שהמצרים יידעו על עשר המכות שהביא עליהם אלוהים כדי להציל את עם הבחירה, אפילו הם עכשיו מוסלמים".[56] חברתה המוסלמית למשחק הצטערה על שאין האלוהים "קצת אישה". לעתים קרובות ראתה אותה בעיני רוחה כבת בריתה הדוממת, שם במצרים. ב־1977, בעת ביקורו ההיסטורי של אנואר סאדאת בישראל, הרחיקה כהנוב עדות לאותו ליל סדר ראשון, שבו מצרים ועברים היו קשורים במחשבתה כ"אנשים השייכים יחד לממד אחר של זמן".[57]

העבר הקדום חדר להווה, והמיתוס ערבב זמנים ומקומות. בת פרעה מצאה את משה בַּמקום שהן משחקות בו עתה, "ואולי כבר נולד זה העתיד להיות משיח", שיבולל בין הדתות, בין הגזעים ובין המעמדות.[58] למשמע תשובתה של מארי כי "המשיח ישוע כבר בא", כהנוב לא הייתה יכולה לשאת את המחשבה שהמשיח נכשל, ושלא תינתן הזדמנות שנייה לתיקון העולם (גם ישעיהו ליבוביץ ועמוס עוז חזרו על ההנחה כי בנצרות המשיח כבר הופיע, ואילו ביהדות הוא עתיד להופיע).[59]

דיבוריה התמימים משהו של כהנוב על המשיח ועל המשיחיות הם עדות עצמית, כמו אצל אחרים, למצב תודעה של מצוקה או של ציפיות גדולות (ולעתים קרובות אין סתירה ביניהם). השכלתה המסורתית הייתה דלה וניזונה בעדותה בעיקר ממושגים שליקטה מספרים, מ"ההגדה" בלשון האנגלית שהעניק לה אביה, ומהמעשיות שסיפר לה. בואם של "הרבה שהם כמעט משיחים" היה סוג כזה של מעשייה. בעוד היהודים ממתינים בסבלנות לבואו של המשיח, שחה לעצמה, הנוצרים מבקשים לחיות בנוחות וטוענים שהיהודים הם שהרגוהו. המיתוס המשיחי חדר לחייה, כיוון ש"אם עתיד המשיח לבוא הרי חייב הוא לסלוח אפילו לחיילים הבריטיים ולמורות".[60] בחברתה מארי, שהייתה סורית, לבנטינית כמותה, הטיחה שהיא מקבלת בנמיכות רוח את קיומם של עניים בעולמנו, שהרי הם עתידים להיוושע רק בעולם הבא. מארי השיבה שמאחורי דיבוריה של חברתה היהודייה מסתתר היבריס, ורק הכנסייה היא היודעת להבחין בין טוב לרע. היא הושפעה מקריאת ביוגרפיות של קדושים וגנרלים, כמו תרזה הקדושה, המרשל פוש, המרשל פטן וז'וזף ז'ופר. עד מהרה נותקו הקשרים ביניהן, למרות שמארי הייתה שוחרת טוב, שאך ביקשה למנוע מחברתה היהודית להיצלות באש הגיהינום כעונש על צליבת המשיח.

כהנוב, המהרהרת ממרחק הזמן בז'קלין הנערה, מנסחת את הפרדוקס המשיחי – המכשלה או המלכוד – המצוי בהתגשמות הציפיות המשיחיות: "המשיח העתיד לבוא שוב ייכשל, כמו שנכשל ישוע, כמו שנכשל משה, ודבר לא ישתנה, ואם אין שום דבר יכול להשתנות, הרי אין טעם אפילו להיות יהודי ולחכות לביאת המשיח".[61] מתוך ההגדה למדה שהיהודים הם עם הבחירה, לו הובטחה ארץ הבחירה. אולם בני העם הנבחר בגדו בייעודם והעדיפו עגל זהב, המדומה אצלה לתיבת הזהב של תות ענח' אמון החנוט במוזיאון המצרי, ולכן אינם ראויים לארץ המובטחת. העונש היה גלות, "לכשנחזור שוב לארץ היעודה, או אז יבוא המשיח, ושלום יושם בין כל העמים".[62]

"הייתה לנו גישה דתית לבעיות היום־יומיות שלנו, שהועברה לעולמנו החילוני". כהנוב הכירה רק את חג הפסח, עת משפחתה חגגה בזלילה את זיכרון המאורעות שלא אמרו דבר לצעירים.[63] אך הרהוריה שטים שוב ושוב במרחבי הזמן, שבים לעבר הפולש להווה: "גדולה הייתה גאוותי שעמי הוא עם הבחירה. סוף סוף, לא לכל אחד קרע אלוהים את הים לעבור בו בחרבה. למשל, לא חשבתי שיעשה נס כזה לבריטים כאשר ייצאו הם ממצרים".[64] מאז סדר הפסח הראשון שבו השתתפה, חששה שמא ישובו המאורעות המסופרים בהגדה. אביה ביאר לה את אירועי העבר בסדר הפסח, "העלולים לשוב ולקרות לנו ולהם, בזמננו־אנו".[65] היא דמיינה את מימי הנילוס צפים, הופכים דם ועושים שמות בארץ: "כלום כך נעזוב אנחנו את מצרים?" שעה שרבים זוכרים את יציאת מצרים בחג הפסח, היא נשאה באופן אישי זיכרון קולקטיבי זה בכל ימות השנה. פסח מצרים ופסח דורות.

אולם מבטה לא פנה רק לעבר עמה: "וכי למה זה היו פלאחים חפים מפשע צריכים לשלם מחיר איום כל כך למען יהיו העברים בני חורין?"[66] היא חששה גם מפני האפשרות שאם ישראל תותקף על ידי המצרים ותגיע לסף הייאוש, בלית ברירה תטיל במצרים דבר־מה הדומה לעשר המכות. למשל, תפוצץ את הסכרים ותגרום להצפת חלקים נרחבים במצרים. במצרים המירה את משה ביוסף: "הגיבור שלי היה יוסף מפני שהיה נבון, טוב וחכם, לא חמום מוח, מחמיר, ולו גם מסור, כמשה. גאה הייתי ביוסף, שהציל את מצרים מרעב".[67]

הרהורים אלה לא התנסחו כמובן באופן שיטתי כתאולוגיה פוליטית, אולם סימניה של שיטה זו ניכרו בהם. לעיסוקה הרב בנעוריה בעניין המשיחי היו השלכות על כל הסוגיות האידאולוגיות והפוליטיות של שעתה, כמו קומוניזם, לאומיות וציונות.

כהנוב התרועעה עם חברי קבוצות אנטי־פשיסטיות ועם חברים בליגות לפעולה דמוקרטית, "צעירים מדאיגים, לוקחי לב, שאינם באים בחשבון לנישואים".[68] שיחותיהם הפוליטיות נסבו על מגמות פוליטיות אופנתיות, כגון סטליניזם וטרוצקיזם. מרביתם היו אינטלקטואלים לבנטינים, ונמנו עליהם אנרי וראול קוריאל, אלבר קיסרי, ג'ורג' חנין ולוטאללה סולימאן. הקומוניסט הידוע ביותר היה אנרי קוריאל (1978-1914), פעיל שמאל יהודי־מצרי, שעמד בראש "התנועה הדמוקרטית לשחרור לאומי". בעיני כהנוב, הוא היה בחור "גבוה, רזה ובעל מראה סגפני, בנו של בנקאי יהודי שהתחנך אצל ישועים".[69] הוא נעצר פעמים רבות במצרים, ואולץ על ידי המלך פארוק להגר ממנה ב־1950. בצרפת היה פעיל ב"חזית הלאומית לשחרור אלג'יריה", ולבסוף נרצח בפריז ב־1978.

אף רוחות הלאומיות נשבו באקלים הדעות המצרי החל משנות ה־20 של המאה שעברה. מותו של ראש הממשלה זגלול פחה (1927-1859), מנהיג מפלגת הוופד וראש הממשלה שעמד בראש המאבק הלאומי נגד הקולוניאליזם הבריטי, סימן, לדעתה של כהנוב, סופה של תקופה. "המנהיג הלאומי האהוב, שהבריטים הגלו אותו פעמיים, סימל את הלאומיות המצרית הליברלית".[70] כהנוב צפתה בהלווייתו, ולימים הבינה כי מותו היה נקודת מפנה לא רק בתולדות הלאומיות המצרית, אלא אף בקרב היהודים: "ככל שהתעצם תהליך ההתמערבות שלנו, כך לא עמדנו על בידודנו הגובר והולך במצרים".[71]

הלאומיות הליברלית המצרית הפכה עד מהרה ללאומנות פאן־איסלאמית ופאן ערבית, שגילתה יחס של עוינות כלפי בני המיעוטים במצרים. תהליכי המודרניזציה, התיעוש והקפיטליזם לא הקלו על הפלאחים והפועלים המצרים. לקנאות הפונדמנטלית שצמחה בערוגות "האחים המוסלמים" נמשכו הן ההמונים המתוסכלים והן בני מעמד הביניים הנמוך. לאנטישמיות החדשה חברו נוצרים, סורים ולבנונים, שהוסיפו למדורת השנאה של הזרים גם את שנאת היהודים. הקהילות היהודיות נלכדו בצבת שבין הלאומנות הגואה לבין הציונות והקמת מדינת ישראל. התעמולה הלאומנית והאסלאמית, שנעשתה בעיקר באמצעות העיתונות, כיוונה את האש כלפי היהודים, בטענה שהם בעלי בריתם של הקולוניאליסטים הליברלים ומכשיר בידי האימפריאליזם הבינלאומי. "מַיין קאמפף" תורגם לערבית והופץ ברבים. כיוון שהנוצרים הערבים ביקשו לתפוס את מקומם של המיעוטים הלבנטינים, הם סברו שקידום הפן־ערביות ישרת את האינטרס שלהם. לפיכך, סילוק היהודים מתחום המסחר היה בראש מעייניהם, למרות שהייתה הערכה כללית כי שום מדינה ערבית מודרנית לא תוכל להתעלם מ"הגורם הלבנטיני המשכיל, בעל החינוך המערבי".[72] האיום כי הפונדמנטליסטים המוסלמים ישלטו נטע פחד בקרב היהודים, שהבינו אל נכון כי הם הראשונים המיועדים לגירוש, ואחריהם יבואו הנוצרים.

בני דורהּ היהודים של כהנוב חשו במצרים כאנשים חסרי שורשים, ותרו אחר אמונה או אידאולוגיה שתעניק משמעות לחייהם. בני הדור הראשון שהיגרו למצרים רכשו מקצוע, עסקו במסחר והתבססו כלכלית; בני הדור השני הפנימו את ערכי המערב; ואילו בני הדור השלישי, דורהּ שלה, חוו את עליית התנועות הטוטליטריות באירופה. הם נמשכו, כמובן, לצדדיה הליברליים והדמוקרטיים. היא מאירה פן מעניין נוסף בנוגע ליחסם של יהודי מצרים לשאלה הלאומית היהודית: אי־אפשר היה להתעלם מהרושם העצום שעוררו החלוצים במפעלם ההתיישבותי בארץ־ישראל. מרבית היהודים המצרים ממוצא אשכנזי סברו שהציונות היא הפתרון היחיד לקיום היהודי המודרני, אולם יהודים ספרדים רבים חששו מגילויי אהדה כלפי המפעל הציוני, שעלולים היו לעורר את תגובתם הנזעמת של הערבים. מי שלא חשש היה הסב, שנראה שהכריע לטובת הכרזת בלפור, שהייתה תלויה על הקיר בדירתו לצד עשרת הדיברות (או אפשר שלא הייתה סתירה ביניהן). "ביום שבו ליווינו את סבי יעקב לתחנת הרכבת (הוא ביקש לבלות את שארית ימיו בירושלים) פגשנו קבוצה של חלוצים צעירים שהיו בדרכם לקיבוצים. הם שרו את 'התקווה' בקולי קולות".[73]

כהנוב וחבריה לא היו, על פי עדותה, ציונים כיוון שהאוניברסליות הייתה משאת נפשם, "אבל מתווכחים היינו על הציונות בהתלהבות כמעט כמו על המרקסיזם".[74] הם סברו כי בטרם יכריעו בשאלה הציונית עליהם לספוג תחילה השכלה אירופית חילונית, "וכי אין לקפוץ בלי שום הכנה מן ה'תארה' ('השכונה') לקיבוץ". כאשר ביקרה בפלשתינה־א"י ב־1937, היא נמשכה לחיי הקיבוץ. שם אין צורך בכסף והיא לא תזדקק לעזרת הוריה כיוון שכבר מלאו לה 21 שנה. כך יתאפשר לה להימלט מהחיים המחניקים של מצרים.[75]

כבר בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20 נטשו רבים מבני דורה את מצרים. "כל מה שרכשנו במצרים תרמנו לחברות ולמדינות אחרות. אולי שפר מזלנו שידענו להסתגל לנסיבות החדשות ולמצוא את מקומנו בישראל, באירופה או בארצות הברית בזכות ההכרעות של הורינו והורי הורינו".[76] כהנוב מנדבת רמז לאשר עתיד להתחולל: כאשר ביקרה עם הוריה אצל ידידים, הקיפו מפגינים צעירים את המרכבה שבה נסעו, הושיטו לעברה את הדגל הירוק שבמרכזו הסהר העולה, ודרשו לקרוא יחד עמה: "מצְרַים למצְרִים". היא שמחה לעשות זאת. בהזדמנות אחרת נקלעה בגפה לסמטה, שם סגרו עליה סטודנטים לאומיים נלהבים. בנס חילצה עצמה. לשתי תקריות אלה נוספה תקרית אחרת, שבה דודה מצא עצמו לבד בשדרה צדדית לאחר שאירע פיצוץ. הוא נחשד בידי קבצנים משוטטים כסוכן ציוני על פי מראהו המערבי, הואשם שהטמין את מטען הנפץ, והוכה עד זוב דם. למזלו, נקלע למקום ידיד ממועדון הסיף, שהציג עצמו כשוטר ושחררוֹ בתחנת המשטרה.[77]

מצבם של יהודי מצרים, שהיה כרוך בטבורו של הסכסוך בין מצרים לישראל, הלך והידרדר עם השנים. ב־1948 נעצרו במצרים קומוניסטים וציונים. "הקצינים החופשיים" שעלו לשלטון לאחר המפלה לישראל הורו ליהודים, הן קומוניסטים והן ציונים, לעזוב את מצרים. לאחר 1956 חל גירוש מוחלט של היהודים באמתלה שהם או חסרי נתינות או אזרחים עוינים, אנגלים או צרפתים. המעטים שנותרו הוטרדו או נאסרו לאחר התבוסה השלישית ב־1967. תיאורה של כהנוב עגום וכואב, ואת ההאנשה לקִצהּ של יהדות מצרים מגלם רבהּ הראשי, נחום אפנדי, שהתעקש להישאר במצרים כל עוד נותר בה ולו יהודי אחד. הוא היה, לדבריה, "עד חסר אונים לגסיסת קהילתו".[78]

במהלך חייה פגשה כהנוב במקומות ובצמתי זמן שונים מכרים לבנטינים – יוונים, מוסלמים, סורים, קופטים ויהודים – שנפוצו לארבע כנפות תבל. המשותף לכולם הוא שבעבר היו "עקורים ומנושלים מבחינה תרבותית, ונבצר מאתנו להגדיר את מצוקתנו".[79] אך לבסוף פנו איש איש למחנהו הפוליטי ובחרו בדרכם המיוחדת, מי ללאומנות הערבית או לציונות, מי למרקסיזם או לטרוצקיזם, כוהנים ומורדים, כולם נוסטלגיים ופצועים, נדהמים להיווכח עד כמה קרובים היו האחד לרעהו בצומתי חייהם המכריעים. "נשמתנו קרועה ושסועה כל כך עד שיראנו פן לא תירפא לעולם".[80] משעה שנטשה את מצרים נוכחה לדעת, כי "ההיסטוריה היא התגשמותן של הזיות ילדותנו, הזיות שלעתים הפכו סיוטי לילה".[81]

"סולם יעקב"

ב־1951 ראה אור בלונדון ספרה האוטוביוגרפי־למחצה של כהנוב Jacob's Ladder ("סולם יעקב"). הספר התפרסם בהוצאת Harvill, שהייתה בבעלותן של מניה הררי ומרג'ורי וילרס, הוצאה שהציבה לה כדגל פרסום ספרים משטחים מגוונים, מתרבויות שונות ומארצות רבות. סיפור חייה של הררי דומה מהרבה בחינות לזה של כהנוב: אחר נישואיה עברה להתגורר בקהיר, שעל אופייה הקוסמופוליטי והרב־תרבותי כתבה מאוחר יותר, משם הגיחה לביקור בפלשתינה־א"י בשנות ה־30, פעלה בקרב חוגים ציוניים, ולבסוף קבעה את ביתה בלונדון. "בסוף שנות ה־40", כותב דוד גדג', "כשהגיע כתב היד של הרומן 'סולם יעקב' להוצאה בלונדון, קראה מניה הררי סיפור שהזדהתה עמו כאישה, כיהודייה וכאזרחית בריטית שחיה בקהיר". הררי זיהתה ברומן יסודות רבים מהעולם שאותו הכירה היטב, העולם של דור הלבנטינים: יחס כפול לקולוניאליזם הבריטי שהביא למצרים קִדמה אך גם עורר שאיפות לעצמאות לאומית; יחסים מורכבים בין התרבות המצרית, הדת המוסלמית, המסורת היהודית, מיעוטים מהים התיכון ושלטון בריטי, פערים מעמדיים וסוגיות של זהות.

ספרה של כהנוב מתאר את הקהילה היהודית בקהיר ובאלכסנדריה בשני העשורים הראשונים של המאה ה־20, קהילה שבאה במגע עם המיעוטים האתניים והתרבותיים שחיו במצרים קדם־לאומית וסובלנית.[82] הוריה של הנערה ראשל גאון הם האם אליס, המוקסמת מתרבות המערב, והאב דוד הנמשך דווקא לתרבות המצרית ולמסורת היהודית. אליס מחליטה להעניק חינוך אירופי לילדיה ראשל ודניאל, ולשם כך היא מעסיקה את מיס אובריין, אומנת אירית. חינוכה של הבת מותנה אט־אט להפוך ליחס מתנכר לסביבתה הטבעית, עד שהיא חדלה בעידודה של האם לדבר ערבית ולשוחח עם עובדי הבית. מעתה חייה מתנהלים בשפה האנגלית בלבד, זרה בעולמה. אולם זה איננו מספק את האם, והיא ממהרת למצוא אומנת אנגלית חדשה, מיס נאטינג, המקפידה ביתר שאת על החינוך האירופי של ראשל, קלה כבחמורה. הנורמות הכפויות של החינוך הנוקשה באות לידי ביטוי באיסור להיחשף מכול וכול לתרבות המקומית, ובפיקוח מוחלט שנועד למנוע כל מגע עם המצרים.

אין עדות לכך שכהנוב קראה בספרו של ז'אן ז'אק רוסו, "אמיל או על החינוך", אולם הדמיון בין שני רומני החניכה גלוי לעין. אמיל, החניך בספרו של רוסו, נתון לפיקוח בלעדי של מחנכו ז'אן ז'אק (שמו הפרטי של רוסו). אמיל אינו פרא הנשלח למדבר או לג'ונגל, אלא ילד ונער שנועד לחיות בעיר ובציביליזציה. הוא אינו נולד אל תוך המצב הטבעי, אלא אל תוך המצב החברתי. רוסו מתמקד בחניך ממוצע כדגם אנתרופולוגי ראוי. "שלוט בילד מרגע צאתו לאוויר העולם והחזק בו עד היותו לאיש. אחרת לעולם לא תצליח".[83] המעשה החינוכי הטוטלי מעצב את כל פרטי הפרטים של החניך בכל שלבי חינוכו, מהינקות ועד ההתבגרות. החינוך אינו נתון ביד המקרה, הכוונה הטובה, שרירות הלב או הצעד הספונטני, אלא הוא פרי תכנון, הוראות וציוויים. המחנך הוא הסמכות הבלעדית הקובעת את צורכי הילד, והסמכות נובעת ממרות ללא עוררין. יעילות ההתניה החינוכית של "נעשה ונשמע" תלויה בהתחפשותה לחירות ובביצועה שלב אחר שלב בדרכי נועם. אידאל חינוכי זה אינו נובע אפוא מדיאלוג חינוכי, מהתנסות חופשית או מלימוד מתוך בחירה, אלא הוא תוצר השקפת עולמו של המחנך (או של האם, במקרה של אליס).

החינוך האינדוקטרינרי של האם והאומנת ב"סולם יעקב", שמטרתו התמערבות מוחלטת של ראשל, איננו משיג את מטרתו. ראשל לא תהיה אירופית מובהקת אלא תבחר בזהות לבנטינית, שבה מופיעים הצדדים האוריינטליים של אישיותה וסביבתה: היא תגלה יחס אוהד למשפחת אביה העיראקית, בניגוד לדעתה של האומנת; תנקוט עמדה ביקורתית כלפי הקולוניאליסטים המערביים; ותסרב להיות משועשעת משירים גזעניים בתקליט שהעניקה לה האומנת. סירוב זה הופך, במילותיו של איל שגיא ביזאוי, ל"פעולה חתרנית, שהסובייקט הקולוניאלי מאמץ בה את ערכי הקבוצה השלטת ואת שיטות השליטה שלה על מנת לדחוק את רגליה של אותה קבוצה ממש".[84] ראשל ומיס נאטינג עומדות משני צדי המאבק הקולוניאלי. ראשל מעודדת מפגינים מצרים אנטי־קולוניאליסטים בקריאתה "מצרַים למצרִים!", וביזאוי מעיר כי "שחרורה של ראשל מעולהּ של האומנת מסמל בעיניה את שחרור מצרים מעול הבריטים". רומן החניכה נחשף כאלגוריה אנטי־קולוניאליסטית וכמשל לעיצוב השקפה לבנטינית רב־תרבותית, כפי ש"אמיל" לרוסו נטל חינוך אינדוקטרינרי והפכוֹ משל על התשוקה הפרומתאית של הנאורות, שביקשה לעצב "אדם חדש".

קציעה עלון נשענת על דבריו של ולטר בנימין במסתו "משימתו של המתרגם": "תרגומים שאינם בבחינת תיווך ודיווח גרידא באים לעולם בשעה שיצירה פלונית, במהלך הישרדותה מגיעה לעידן התהילה שלה".[85] בעקבותיו היא סבורה כי היצירה "סולם יעקב" תורגמה לעברית "ברגע שלה, בפעימה הנכונה".[86] עלון מוסיפה ומדגישה במסתה, "לשונה האסתטית של בעלת הבית", את התזמון הנכון בגילוי מחדש של כהנוב בישראל: "דומה כי בנקודת זמן זו ממש הצופן המטא־היסטורי משתנה, מתרחב, מתפצל ומבקש להבנות את עצמו מחדש".[87] הרומן "סולם יעקב" מוריד לדידה את המושג "רב־תרבותיות" מהפיגומים האקדמיים למציאות ההיסטורית, בחושפו את חיי היהודים בארצות שמעבר לים ולמדבר כחיים רב־תרבותיים. שאלתה של עלון מסתירה תובנה יפה, שוודאי רבים לא מסכימים איתה: "האם הערבים החיים עימנו יוכלו לחיות אי־פעם בישראל כפי שחיו היהודים במצרים?" בהקשר של המרחב הקדום, הסולם המקראי נתפס כסמל דתי המגשר בין שמים לארץ, ואילו כהנוב עצמה עשויה לשמש היום סולם, מעלה מדרגות, גשר בין שני עולמות.

מכיוון אחר מציעה יעל שנקר לראות במקרה הפרטי של ראשל אלגוריה לדור או לקולקטיב או להשקפה.[88] בעקבות דלז וגואטרי, מבקשת שנקר לקרוא את "סולם יעקב" כ"ספרות זוטרה" – ספרות מינורית החותרת תחת הקאנון ומציעה חלופה משלה.[89] המסמן הפרטי פורץ את הגבולות הלאומיים ומכונן אלטרנטיבה בדמותה של הלבנטיניות מבוללת הגבולות. הרומן של כהנוב, שנכתב מחוץ לישראל, אינו פונה אל קבוצת ההתייחסות הלאומית־ציונית, אלא אל קבוצת ההתייחסות הקולוניאלית. יש לרומן גם איכות אלגורית, שהרי הוא מגלם את הסיפור של מצרים המורדת בקולוניאליזם האנגלי ושואפת לחירות לאומית. באופן זה מתקיים מתח בין רומן החניכה הפרטי לבין האלגוריה הפוליטית. חלוקתה השרירותית של ראשל בין בעלי "הגוון החום" לבין האנשים "הוורודים והחיוורים", מוסיפה צבע לפרשנותו של פרנץ פאנון.[90]

פאנון, במאמרו הקלאסי "ניסיונו הקיומי של השחור", חושף את מנגנון הדיכוי והכפייה העומד מאחורי המבט הלבן על השחור. הסטראוטיפ מאחורי הצבע מבטא דעה מוקדמת ונחרצת על אישיותו של השחור הכפוף לאדם הלבן. האם יש לקרוא את "סולם יעקב", רומן המתגעגע אל עולמה של הסבתא, שואלת שנקר, כקריאה בטקסט נוסטלגי? האם סדר הפסח האחרון הופך לעבר שנחתם, לכזה שלא ניתן לשוב אליו? ומסקנתה – כהנוב אינה מסתפקת בגעגוע לעברה במצרים או באירופה, והיא שואפת לעבור את קו האופק שאיננו רק זמן אלא גם מרחב.[91]

אך התנאי לעבור את קו האופק היה נישואים. אמהּ חששה שאם בתה תהיה רופאה או סופרת יאבדו סיכוייה להינשא, ובמקום להסתכן בחיים אומללים, האיצה בה ללמוד בישול ומשק בית. הבת המשיכה לחלום על הגירה לפלשתינה־א"י על מנת לטפל שם ביהודים ובערבים עניים, אך "אמא נבהלה משאיפותיי. 'הקריירה האחת והיחידה של האישה היא נישואים ולידה', אמרה".[92] עם השנים הבינה כהנוב את המוטיבציה שהניעה את אמהּ, ששותפות לה אמהות רבות, והיא התפיסה שאילוף הבנות משמע גם הגנה עליהן. הנערה למדה לדעת כי מחיר הדבקות בשאיפותיה היה להיוותר חשופה לבדה, נלעגת ו"מתכחשת לנשיותה". כולן נשברות, אמרה לעצמה, חוץ מן החזקות ביותר. "אני לא נמניתי עם אלה; אני נכנעתי. אבל לא יכולתי לסלוח לאמי על שנכנעתי". באותם ימים בקהיר איש לא היה מוכן לשלם את דמי הבחינות הגבוהים "בשביל סתם בנות". לפיכך הסתפקה בקורס לעזרה ראשונה ובהתנדבות במרפאה. "את לא תצאי מהבית לא נשואה", הטיחה בה אמהּ. ואכן, ז'קלין הצעירה נאלצה להינשא "נישואי נוחות" בגיל 22 לרופא איזי מרגוליס כתנאי לנסיעתה לארצות הברית.

ב־1940 נפתח בפניה השער לעולם הגדול.

[1] כהנוב, "בין שני עולמות", בין שני עולמות, 36-35.
[2] כהנוב, "עדות במעבר", ממזרח שמש, 61.
[3] בת יאור, יהודי מצרים, רמת־גן 1974.
[4] כהנוב, "בין שני עולמות", בין שני עולמות, 35.
[5] כהנוב, "ילדות במצרים", ממזרח שמש, 16.
[6] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקדמה", בין שני עולמות, 60.
[7] כהנוב, בין שני עולמות, 35.
[8] Josette Damade, "Remembering Jacqueline", הרצאתה של ז'וזט דאמאד, אחותה של ז'קלין, בערב הפתיחה של "הפורום לתרבויות הים התיכון" במכון ון ליר בירושלים, 17.3.1996.
[9] אוחנה, "ריאיון עם דיאן גורלנד", פריז, מאי 2017.
[10] ז'וזט דאמאד, "לזכור את ז'קלין".
[11] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקדמה", בין שני עולמות, 50.
[12] כהנוב, "ילדות במצרים", 11.
[13] שם.
[14] כהנוב, "בין שני עולמות", 35.
[15] ז'וזט דאמאד, "לזכור את ז'קלין".
[16] כהנוב, "ילדות במצרים", 12.
[17] שם.
[18] רונית מטלון ונעמה צאל: שיחה, 115.
[19] שם.
[20] שם, 17.
[21] כהנוב, "אירופה מרחוק", ממזרח שמש, 26.
[22] כהנוב, "ילדות במצרים", 18.
[23] שם, 11.
[24] שם, 16.
[25] שם.
[26] שם, 18.
[27] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקִדמה", 49.
[28] שם, 50.
[29] שם.
[30] כהנוב, "בין שני עולמות", 34.
[31] שם, 33.
[32] כהנוב, "אירופה מרחוק", ממזרח שמש, 27.
[33] שם, 31.
[34] כהנוב, "בין שני עולמות", 43.
[35] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקדמה", 60.
[36] ז'וזט דאמאד, "לזכור את ז'קלין".
[37] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקדמה", 58.
[38] שם, 57.
[39] שם, 60.
[40] שם, 53.
[41] כהנוב, "ילדות במצרים", 13.
[42] שם.
[43] כהנוב, "פסח במצרים", ממזרח שמש, 20.
[44] כהנוב, "בין שני עולמות", 43.
[45] כהנוב, "אירופה מרחוק", 30.
[46] שם, 26-25.
[47] שם, 26.
[48] כהנוב, "ילדות במצרים", 17.
[49] כהנוב, "אירופה מרחוק", 29.
[50] שם.
[51] כהנוב, "ילדות במצרים", 17.
[52] כהנוב, "אירופה מרחוק", 28.
[53] שם, 26.
[54] שם.
[55] כהנוב, "בין שני עולמות", 39.
[56] כהנוב, "פסח במצרים", 22.
[57] כהנוב, "ולקינוח, סאדאת", ממזרח שמש, 287.
[58] כהנוב, "ילדות במצרים", 13.
[59] אוחנה, משיחיות וממלכתיות – בן־גוריון והאינטלקטואלים: בין חזון מדיני לתיאולוגיה פוליטית, קריית שדה בוקר 2003.
[60] כהנוב, "ילדות במצרים", 15.
[61] שם; וראו בהרחבה על הכמיהה המשיחית של יהודי הגולה: אריה מורגנשטיין, "יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1840-1240", תכלת 12 (אביב 2002): 100-51.
[62] שם.
[63] כהנוב, "אירופה מרחוק", 26.
[64] כהנוב, "פסח במצרים", 20.
[65] כהנוב, "ולקינוח, סאדאת", 286.
[66] שם. וראו גם מאמרה "אחי ישמעאל", את, 1978.
[67] שם, 287.
[68] כהנוב, "אירופה מרחוק", 31.
[69] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקדמה", 47.
[70] כהנוב, "בין שני עולמות", 35.
[71] שם.
[72] שם, 39.
[73] כהנוב, "בין שני עולמות", 40.
[74] כהנוב, "אירופה מרחוק", 30.
[75] שם, 31.
[76] כהנוב, "בין שני עולמות", 48.
[77] שם, 47.
[78] שם, 48.
[79] כהנוב, "ילדות במצרים", 17.
[80] שם, 19.
[81] שם.
[82] Joyce Zonana, "She Would Bather Be A Gaon Than A Gaul", Sepharadic Horizons 6, 3 (2016): 1-22.
[83] ז'אן־ז'אק רוסו, אמיל או על החינוך, תרגמה ארזה טיר־אפלרויט, ירושלים 2009, כג.
[84] איל שגיא ביזאוי, "הקדמה", בתוך: כהנוב, סולם יעקב, 45.
[85] ולטר בנימין, "משימתו של המתרגם", תרגמה נילי מירסקי, בתוך: ז'אק דרידה, נפתולי בבל, תל־אביב 2002.
[86] קציעה עלון, "סולם ז'קלין", העוקץ, 14.10.2014.
[87] קציעה עלון, "לשונה האסתטית של בעלת הבית", הלבנט כמשל, עורכת הקטלוג גניה דולב, אוצרת שרה טוראל, תל־אביב 2019.
[88] יעל שנקר, "על הגיליון", גבול (יולי 2016); ראו את אחרית הדבר שכתבה לסולם יעקב, 481-457.
[89] Deleuze, G., Guattari, F., & Maclean, M., "Kafka: Toward a Minor Literature: The Components of Expression", New Literary History 16 (3), 1985.
[90] פרנץ פאנון, "ניסיונו הקיומי של השחור", קולוניאליות והמצב הפוסט קולוניאלי, יהודה שנהב (עורך), תל־אביב 2006, 46-25.
[91] שם, 480.
[92] כהנוב, "לאמא באהבה", בין שני עולמות, 196.

עוד על הספר

הלבנטינית דוד אוחנה

קהיר, 1941-1917: זרעי הלבנטיניות

בהיותה בת עשר צפתה ז'קלין ממרפסת ביתו של הדוד ויקטור, המשקיפה אל לבה של קהיר, בתהלוכת האבל של סעד זגלול, ראש ממשלת מצרים הראשון. ב־23 באוגוסט 1927 גדשו המוני בני אדם את המרפסות הסמוכות ואת השדרה הגדולה, ובהם שופטים, מנהיגים, פוליטיקאים, שייח'ים מאוניברסיטת אל־אזהר, דיפלומטים וכוהני דת מכל הקבוצות הדתיות והלאומיות שחיו יחדיו במצרים. הרב הראשי נחום אפנדי צעד אחר הארון לצד בישופים ופטריארכים מהכנסיות הנוצריות המזרחיות. בלטו ביניהם מדיהם הירוקים של תלמידי בית הספר היווני ומדיהם הכחולים של ילדי בית היתומים. "התרגשתי עד מאוד", כתבה לימים, "כולם היו כאן יחדיו, כל המצרים".[1] ההלוויה גילמה חגיגה עצובה של הלבנטיניות במלוא תפארתה, אך מאחורי הפינה המתינה הלאומנות הפאן־ערבית ונשמעו תופי הטם־טם של האסלאם הרדיקלי, שהיו "עוינים כלפי כל הנוכחים ובני המיעוטים".

קורות משפחתה של ז'קלין שוחט (כהנוב היה שמה לאחר נישואיה השניים) מעידים על ההיסטוריה של רבות מהקהילות היהודיות בלבנט, ועל ערש הלידה שבה הנֵצה השקפתה הלבנטינית. משפחתה מצד אביה חייתה זה מאות בשנים בקהילה היהודית בעיראק, קהילה שעליה הייתה גאוות אביה, שהוציאה מקרבה את "הגולה החשובה ביותר בזכות התלמוד הבבלי ובזכותו של ר' סעדיה גאון".[2] סבה מצד אביה, יעקב שוחט (Shohet), עסק בחילופי סחורות בין מזרח למערב ובמימון השיירות שעברו ביניהם. המודרניות, שעליה סמכה כהנוב את ידה, האיצה רבים מבני הקהילה להגר למצרים ולאנגליה, היות שפיתוח נתיבי תחבורה מודרניים, כמו תעלת סואץ שנחנכה בנובמבר 1869, הביאה לקִצם את דרכי הסחר המסורתיות. שלוש שנים קודם לכן החל תהליך המודרניות גם בחינוך היהודי בעיראק, עם פתיחת בית הספר אליאנס של "כל ישראל חברים" (כי"ח), שהחל בשילוב בנות, חינוך מקצועי ולימוד שפות.[3] החלטת יעקב לשלוח את בנותיו ללמוד בכי"ח עוררה מורת רוח בקרב היהודים השמרנים. כמו סבה של כהנוב, שימשו הסוחרים היהודים, שייבאו מאנגליה אריגי כותנה, סוכנים של כלכלת אנגליה שפשטה ללבנט.

מוצאה של משפחת אמהּ, איבון שמלה (Chemla), הייתה מתוניסיה. בני משפחתה היו גאים במוצאם ממונאסטר, ספרד. סבה ואחיו הגדול היגרו לתוניס בתחילתו של הקולוניאליזם הצרפתי, שם היו חסרי השכלה ועניים, אך שוחחו בארבע שפות – איטלקית, ערבית, צרפתית ועברית בסיסית. מסוחרים זעירים הפכו ליזמים והקימו בית כול־בו, שבו עבדה כל המשפחה שהגיעה בינתיים ממונאסטר. סיבת הגירתם למצרים נעוצה בהתלהבותו של קרוב משפחה, מורה בכי"ח במצרים, שסיפר להם על "ארץ השפע" שעל גדות הנילוס.

כהנוב, ששלטה בצרפתית ובאנגלית, מעידה כי חסרה לשון משותפת בין משפחת אביה למשפחת אמה, וכשהוריה שוחחו ביניהם בערבית, היא לא הבינה את הניב העיראקי של הערבית שבפיהם ובקושי הצליחה לצרף זו לזו כמה מילים בערבית.[4] במקום אחר כתבה: "חסרו לי המילים לבטא בהן את מחשבותיי. אכן, עולת ימים הייתי, ובכל זאת חשתי כי באף אחת מן השפות שאנו יודעים לא נוכל להביע את מחשבתנו שכן אף אחת מהן אינה שלנו. היינו אנשים בלי לשון, ולא יכולנו לדבר אלא באותות ובסימנים".[5] היא שבה מאוחר יותר והדגישה את חולשת השפה לבטא את הווייתה הלבנטינית: "שום לשון ושום ספר בשום לשון לא סיפרו לנו על עצמנו ועל הקורה לנו במילים משלנו. עלינו עצמנו היה למצוא את המילים הללו".[6] אולם בה במידה סייעו השפות שהיו לחם חוקהּ, הצרפתית והאנגלית, לגשר בין הפרובינציה שבו חייתה לבין העולם הרחב שאליו שאפה. יתרונה הגדול של הלבנטיניות היה בכך שסייעה להתגבר באמצעות השפות הקולוניאליסטיות על הבריקדות הלאומיות.

נסיבות חיים אלו עיצבו את ז'קלין כהנוב, שנולדה בקהיר ב־18 במאי, כאשר פרחי הסיגלון ועצי הצאלון היו בשיא פריחתם. הוריה, יוסף ואיבון, הכירו בבית הספר "אליאנס" בקהיר, הפכו לזוג והקימו את ביתם בלב העיר. אביה, יוסף שוחט, שהיה חסר את קווי האופי או הדימוי של איש עסקים, לא היה אדם בריא, וקולות רועשים הפריעו את שלוות רוחו. הוא חש נינוח באווירה משפחתית הרמונית, והרעיף על שתי בנותיו מבקיאותו בפרקי התנ"ך והספרות הערבית, כמו רבים מיהודי עיראק. ז'קלין נהנתה הנאה רבה להקשיב לו. יום אחד, בעת החלמתה ממחלה קשה, התוודתה כי אביה השיבהּ לחיים באמצעות סיפורי מאורעות המקרא וקורות המשפחה, שהדגימו אומץ לב של יחידים לנוכח קשייהם הקיומיים. למרות שלא החצין את אהבתו לבנותיו, הן חשו באופן בלתי אמצעי את חיבתו הגדולה, כמו בנוהגו הקבוע להביא להן פרחים ועוגת קרם מדי שבת בשובו מבית הכנסת. דמותו של אביה נוכחת ב"סולם יעקב" בדיוקנו המיסטי משהו של דוד, הנחשף ברומן כגיבור אהוב ושברירי. ז'קלין לא הסתירה מעולם למי מבין הוריה נטתה אהבתה.

איבון שוחט, אישה קטנת קומה אך דעתנית גדולה, הייתה הדמות הסמכותית במשפחה בשל האינטליגנציה הרגשית והחוש הפרקטי שבהם הצטיינה. אקלים הדעות בביתה היה פתוח לרוחות העולם, והיא קראה לבנותיה מתרגומי ספריהם של תומאס מאן, הנרי וסרמן ושטפן צווייג, ומכתביהם של סארטר, קולט, ז'יד ופרוּסט. צרפת הייתה עבורה מקור השראה, ואת הערצתה העבירה לבנותיה. לא פלא אפוא שבחרה לקרוא להן בשמות צרפתיים אופייניים, ז'קלין וז'וזט, שמות שנתקבלו על ידי האב חובב התנ"ך כקשורים ביעקב וביוסף.

עד מהרה יוסף התבסס כסוחר והמשפחה עברה להתגורר בפרוור בשכונת הגנים "גארדן סיטי", המשתרעת לאורך הנילוס, שם שכן גם מעונו של הנציב הבריטי העליון. התושבים היהודים המבוססים התחברו לצעירים הערבים הבורגנים ולקצינים הבריטים שבמועדון הספורט "ג'זירה". אביה, שקרא את העיתונות הערבית ואת העלונים של "אליאנס", חשש שמא יתנתקו הבנות משורשיהן היהודיים, ולפיכך ביקש למשוך אותן אל המסורת. הוא סבר שבסופו של דבר תביא הקִדמה להרס הקהילה היהודית של מצרים.[7] ואילו אמה גרסה ההפך מכך: היא משכה את ז'קלין ואחותה לעבר התרבות, האמנות והאופנה האירופיות. פרוּסט גילם עבור איבון את עידונה של החברה הבורגנית, ובה בעת את ניוונה, והייתה לו השפעה רבה על המשכילים היהודים.

בטרם למדה הילדה ז'קלין קרוא וכתוב, כבר ידעה לצטט פרקים שלמים מתוך "בעקבות הזמן האבוד", שקראה לה אמהּ. מאוחר יותר החלה הנערה קוראת בשיריו של ויקטור הוגו, הסופר שנחשב בתקופתו גם למשורר המפורסם בעולם, במיוחד בשיריו הטרגיים כמו Oceano Nox ו־La Conscience, המספר את סיפורו של קין הנמלט מעונשו; היא הוקסמה משירו של ארתור רמבו בן ה־16 "הישן בגיא" (Le dormeur du val); קראה בספרו הידוע ביותר של אלפונס דודה "מכתבים מהטחנה" (Lettre de mon Moulin); ונמשכה לאפוסים רחוקים כמו "47 רונין", אותם סמוראים יפנים שירדו ממעמדם לאחר שהמאסטר התאבד והותירם ללא פטרון, וכמו "לילא ומג'נון", סיפור האהבה הערבי מהמאה השביעית, שאותו עיבד המשורר הפרסי, נזאמי פואמה.[8]

ז'קלין והילדים בני גילה חונכו בביתם ולמדו בבתי ספר צרפתיים, אנגליים ואיטלקיים, אם במיסיון ואם בבתי ספר חילוניים. הן היו שלוש חברות ילדות: ז'קלין, דניז מוסרי ודיאן גורלנד (2020-1917), שכנתה בגארדן סיטי, שנהגה לשבת עמה באותו ספסל לימודים הן בבית הספר היסודי והן בתיכון. אביה של כהנוב אסף אותן במכוניתו מדי בוקר בדרכו למשרדו. דיאן זוכרת כי ז'קלין לא נמשכה אחר מתמטיקה, הצטיינה באנגלית ובצרפתית, הייתה תלמידה רגישה בשיעורי הספרות ואהבה את תרגילי ההתעמלות.[9] בתיכון נמשכה אחר שיעורי הפילוסופיה שבהם השתתפו עשרה תלמידים בכיתה. בעת בחינות הבגרות החלה מתעניינת בעולם העיתונות, ורשמה לפניה רשימת נושאים שאותם התכוונה לחקור בעתיד. עם בנות גילה וחוג מכריה נהגה ללכת לבריכה, לבית הקולנוע, למועדונים, לריקודים, לתיאטרון ולקונצרטים. החבורה ארגנה מדי פעם פיקניקים באגם פאיום (Fayoum) השוכן במדבר ממערב לנילוס, דרומית לקהיר.

כשמלאו לז'קלין 16 שנים הצטרפה לכיתתה דניז מוסרי, שאף עברה להתגורר בסמוך אליה בגארדן סיטי. דניז, יורשת של אחד מבעלי ההון הגדולים במצרים, נתגלתה כתלמידה המבריקה ביותר בבית הספר התיכון. חיש מהר מצאו עצמן החברות ז'קלין ודניז בצד השמאלי של המפה הפוליטית. הן התעניינו בפסיכולוגיה, בפילוסופיה ובפוליטיקה, וניהלו ויכוחים על ה"מַיין קאמפף", כיבוש הריין, האנשלוס של אוסטריה, מלחמת האזרחים בספרד, לאון בלום ו"החזית העממית". ב־1934, שנה משמעותית לאינטלקטואלים המצרים לנוכח המאורעות שבארצם, נמנתה דניז עם פעילי השמאל המחויבים ביותר, למרבה ייאושו של אביה. למרות זאת, הציע האב כעבור שלוש שנים לשתי החברות להתלוות אליו במסעו לפלשתינה־א"י, מסע ששבו ממנו מרוגשות ונלהבות.[10]

בבית הספר שבו למדה נעדרו מוסלמים, כך בליציאון הצרפתי וכך בבתי הספר החילוניים. הנערים המוסלמים למדו בבתי ספר אנגליים או ערביים. במקום שהחינוך יחבר בין הקהילות והדתות השונות, הוא הרחיב את התהום בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים. החלוקה האתנית והשבטית הייתה ברורה: במועדונים אסור היה לנערות היהודיות לרקוד עם מוסלמים, יהא מעמדם החברתי אשר יהא. היא פגשה את בני גילה המוסלמים רק בנשפי צדקה של מלונות גדולים.

הדת לא שיחקה תפקיד מרכזי בילדותה ובנעוריה. אמנם ז'קלין לא נחשפה לאסלאם, אך עם נצרות ונוצרים הייתה לה קרבה מסוימת. לעתים, בימי ראשון, נהגה מריה הזקנה, המטפלת האיטלקית ("שפחתנו"), לקחתה לתפילת מיסה בקתדרלת סנט ג'וזף, "שבכיפתה הכחולה ריחפו מלאכים קטנים ושמנמנים בין העננים הצבועים ורוד".[11] אביה האמין שאלוהים שרוי בכל מקום, והתיר לה ללכת לקתדרלה ובלבד שתתעלם מהמים הקדושים ומהצלב שיוגשו לה. אך ז'קלין לא התאפקה וטבלה את אצבעה במים, "מדעתי כי זהו דמו היקר של ישוע, אך את אות הצלב לא התוויתי".[12] היא הייתה מאושרת כאשר ראתה נזיר בגלימה חומה ובסנדלים מחייך אליה ברחוב. "לכאורה טבעי היה הדבר שהצלוב אשר מת וחזר לתחייה יהלך ככה בקרב העניים ויחייך לפעוטות". אביה סבר שלכל עם דת משלו, וכהנוב מוסיפה בטון נאיבי, "ממש כמו שלכל ציפור שיר משלה". יוסף האמין שהדת היהודית היא "ציפייה לביאת המשיח", ואילו היא קיוותה ש"המשיח ימהר לבוא, כדי שכל בני האדם יוכלו ליהנות ממה שנמצא בדתות של זולתם כמו גם שלהם עצמם". היא מכריזה: "דתי שלי הייתה אבא", תוך שהיא מתארת את שובו מבית הכנסת בשבת, ועמו "זר של ענפים ופרח במרכזם המדיפים ניחוח, ואומר: סנתק ח'צ'רא ('תהי שנתך ירוקה')".[13] דתה התבטאה בראש ובראשונה בלשון העברית, וגם בברכה שבירכהּ סבה בעת ביקורה אצלו: "חשתי שברכתו היא דבר מה עתיק ויקר, האוצר שלנו, שסבי־סבנו קיבלו מאלוהים". בזכות ברכה זו, כך הבינה, השתייכה לקהילה היהודית שקורותיה כתובים בספרי התפילה.

בילדותה שיחקה בגני איזבקיה בפארק מגודר המיועד לילדים ולמטפלות האנגליות, ונצטוותה על ידן שלא להתנהג כ"אחד הילידים", ואכן היא וחבריה סירבו להידמות לאותם "הילידים הגועליים, המלוכלכים הקטנים".[14] חיילים בריטים פלירטטו בגן עם המטפלות, וז'קלין הקטנה ידעה שאלה הם הקולוניאליסטים שהסטודנטים המצרים מפגינים נגדם. היא גילתה כלפיהם סימפתיה, היות שחשה כי חלק ממנה היה "יליד". מה שהשלטונות הבריטיים החשיבו כהפרות סדר חמורות – הפגנות הסטודנטים – כהנוב ראתה כצעד חשוב לקראת עצמאות מצרים.[15]

בילדותה הביכה אותה העובדה שבין באי ביתה לא היה אף מצרי. כאשר נשאלה לזהותה לא ידעה מה להשיב: "ידעתי שאינני מצרייה בדומה לערבים, אך ידעתי גם כי בושה היא לאדם שלא ידע מהו".[16] לבסוף השיבה שהיא פרסייה, שהלוא "בגדאד היא עיר באותה ארץ שממנה באים כל השטיחים היפים".[17] האנגליות גיחכו על תשובתה זו, ואף אמה נזפה בה והורתה לה כי להבא עליה להשיב שהיא אירופית. אולם ז'קלין סברה כי זהו שקר גדול יותר. רונית מטלון איננה צוחקת על ז'קלין הקטנה המתאווה להיות פרסייה. היא סוברת שכל אמן רוצה להיות פרסי, משמע, לא לדעת מי הוא, לכונן ביצירתו זהות שהיא מפגש בין המציאותי למדומיין. "האקט של הכתיבה האוטוביוגרפית הוא אף פעם לא מעשה פשוט של שיקוף זהות אלא תמיד מעשה של כינון זהות שיש בו ממד חזק של המצאה [...] כל כותב אוטוביוגרפיה רוצה להיות פרסי, או גם פרסי".[18]

הוריה היו אבני יסוד בזהותה, או במילותיה, "העמודים שעליהם תליתי את הגשר הרופף שקשר אותי אל עברי, ואשר בלעדיו לא ייתכן כל עתיד".[19] אביה ואמה היו פרו־בריטים "מתוך חשבון של עסקים וביטחון", ואילו היא ובני גילה היו באופן תאורטי פרו־לאומיים, אם כי למעשה הכירו מעט מוסלמים.[20] הם תהו האם לחנך את ההמונים באמצעות עבודה סוציאלית, או לנסוע לאירופה ולהיעשות אירופים. היא הכריעה נגד האירופים ובעד הלבנטינים, "אנחנו, היוונים, היהודים, הסורים והקופטים, המיעוטים השקדניים, אנשי התרבות לאמיתם, אנחנו נוכל לתפוס את מקומם אם נלמד את סוד כוחם, ועם זאת לא נניח לו שירעילנו. אנחנו ניתן למחר את צביונו ואת צבעו, והוא לא יהיה מוכתם בדם, אם אך נזכור את מצוות 'לא תרצח' אשר הורו אותנו הדתות".[21] היה בהם, בלבנטינים, הודתה, עירוב מוזר של "העמדת פנים וכנות נואשת, צימאון כביר לאמת ולדעת עם שאיפה מעורפלת לנקם, הן נגד שליטתה השחצנית של אירופה הן נגד הרוב המוסלמי הבז למיעוטים שבתוכו".[22]

בילדותה היה נדמה לז'קלין שטבעי "הדבר שיהיו בני אדם מבינים איש את רעהו אף שהם מדברים לשונות שונות, שיהיו מכונים בשמות שונים, דוגמת 'יווני, מוסלמי, יהודי, נוצרי, ערבי, איטלקי, תוניסאי, ארמני', אף שעם זאת גם יהיו דומים זה לזה".[23] היא הייתה מוקפת בילדי המיעוטים הלבנטינים, ילדות יהודיות, יווניות, מוסלמיות וארמניות, המתחנכות לאור ערכי ה־liberté, egalité, fraternité של המהפכה הצרפתית, הגם שלמילים אלה לא הייתה שום זיקה לחייהן. המורות סברו כי הן ודאי ירצו להיעשות צרפתיות. "לאמיתו של דבר לא היינו ולא כלום".[24] שאלת זהותה העיקה עליה, כמו גם על הלבנטינים האחרים שהיו גם פה גם שם, לא פה לא שם: "מה עלינו להיות לכשנגדל אם אין אנו יכולות להיות לא אירופיות ולא ילידות. ואף לא יהודיות, מוסלמיות או נוצריות 'דתיות' כדרך שהיו סבותינו".[25] לא היה בדעתה לשאול את ההורים או המורות שאלות טורדניות כגון אלו, מכיוון שהם עצמם האמינו ש"העולם בו גדלנו הוא אמיתי וטוב". אפשר שגם ההורים והמורות העמידו פנים, מפני שהבינו אל נכון שהם יושבים על לועו של הר געש העומד להתפרץ ולסחוף עמו את חורבות עולמם הלבנטיני, עולם שחשו בו כביתם, אם באמת ובתמים ואם למראית עין.

מוריהם והוריהם ייעלמו מן הסתם, אולם הם, הלבנטינים, אפשר שיחזו בחורבן אירופה, אולי ישובו לארץ היעודה, "כדרך שהיוונים, שגם הם לבנטינים, שגם הם פזורים באומות, חזרו ורכשו להם את מולדתם העתיקה".[26] בצעירותה היה טבעי בעיניה שקיימת הבנה בין תושבי קהיר, "למרות שהם מדברים בשפות שונות ונקראים בשמות ממקורות שונים – מוסלמי, ערבי, נוצרי, יהודי, סורי, יווני, ארמני, איטלקי. שמות הערים בגדאד, תוניס, חלב, ביירות, דמשק, איסטנבול, סלוניקי, קזבלנקה, ירושלים, היו נהירים מפני שבני אדם, בעיקר קרובי משפחה, היו מתהלכים זה עם זה כמו בחדריו של בית אחד גדול".[27]

ואכן, קהיר הייתה מטרופולין, ש"משהו מסעיר לב היה מתרחש בו תמיד".[28] תיאורה של עיר נעוריה ססגוני ומלהיב: ההמונים שמילאו את הרחובות לבשו את בגדיהם החגיגיים עם סיום הרמדאן, ואז "היו רוכלים מוכרים בובות סוכר נהדרות במחלצות נייר ששווין פרוטה ופעמונים קטנים מקשקשים על ראשיהן".[29] בשוב "המרבד הקדוש" ממכה או בפתיחת בית הנבחרים על ידי המלך, נתקיימו תהלוכות ברחובות "הזרועים חול מופז ומקושטים בדגלים ובשלל אורות". בפסחא נהגו היוונים למכור ביצים צבועות בצבעי ארגמן, תפוז וירוק. ובחג שאם אל־נסים, חג השמש, היו כולם יוצאים לפיקניק לחוף הנילוס לחגוג את בוא האביב. לארומה הבינלאומית של קהיר תרמו לימוד האנגלית בבתי הספר הממלכתיים, רשת החינוך המעולה של האנגלים, היוונים והאיטלקים, התרבות הצרפתית בזכות בתי הספר, המסדרים הדתיים ומכללות הישועים, וכן האוניברסיטה האמריקאית. קהיר הקוסמופוליטית אירחה גם את מיטב התיאטראות והתזמורות מרחבי העולם: ה"אולד ויק" מלונדון, ה"קומדי פראנסז" מפריז, אופרה מאיטליה והפילהרמונית מפלשתינה־א"י בניצוח טוסקניני. לשכבות הפשוטות ולקבוצות מעורבות בקהיר היה את תיאטרון "קיש־קיש ביי" שהציג בשפה הערבית. עם זאת, כהנוב אינה נמנעת מלתאר את הקבצנים ברחובות קהיר, "להקות זבובים חגות סמוך לעיניהם. הם חיטטו בפחי האשפה בחפשם אחר מזון". סבה היה מגרשם, ובלילות נהגו הם לישון בפינות הרחוב. "האם חשו רעב, צינה, חום, כאב? כיצד יכלו אנשים טובי לב כנונו וכהורי להביט בהם באדישות?"[30]

קרוביה מצרפת ומאנגליה, שהגיעו לבקר את משפחתה בקהיר, העניקו לה הרגשה כי "יהודים עוברים מארץ לארץ כאילו עברו בחדרים של בית גדול".[31] באותה קהיר, לה ולחברותיה, ל"השכלה לבנות אין שום תכלית מעשית".[32] כיוון שכך, "בחברה המגונה הזאת" היא השתתפה באופן חובבני בקורסים בציור, בפיסול, בפילוסופיה, במחול וביוגה. היא לא סיימה דבר, ובָזָה לאלה המרוצים מעצמם ועושים כסף. אך מאז שזכרה את עצמה ביקשה לעסוק בכתיבה. היא החלה לבחון את האפשרויות לפרסם את הרשימות הראשונות ששרבטה לעצמה: "הן היו נטולות ממשות במידה משונה, לפי שהקפדתי להשמיט כל רמז לסביבה חברתית כלשהי".[33] מבלי להודיע להוריה, נפגשה בחשאי עם העורך הנוצרי־לבנוני של כתב העת הצרפתי "אג'יפט נובל", ומסרה לו קטעים מיומנה לפרסום בגיליון הראשון. היא תיארה בהם את תסכוליה של צעירה במצרים. משראו זאת הוריה, הם כעסו והטיחו בה כי ביזתה אותם. "הרגשתי שכל זיק של דחף יצירתי נחנק בקרבי".[34] כדבריה, ביקשה "לעשות דברים כפי שנשים עושות באירופה", להיות רופאה או "להיות סופרת שתמצא את המילים, את המילים שלנו, לספר על הזמן האבוד שלנו, ולמוצאו שוב באמצעות הקידמה, אך לא רק במסגרתה, אלא מעבר לגבולותיה".[35] האם ביקשה הצעירה השאפתנית להיות מרסל פרוּסט של יהודי מצרים?

כאשר ז'וזט נכנסה יום אחד לחדרה של אחותה בת ה־19, היא מצאה אותה שקועה במחשבות, מתבוננת בצבעונים, פרחים נדירים במצרים, שבשל נדירותם מחירם היה יקר. לתמיהתה, השיבה ז'קלין: "עלי להחליט החלטה גורלית. צבעונים אלה הם רברבנים ופזרנים. האם אני רוצה לחיות כמותם ביופי ובשפע, או עלי להיענות לצו הקורא לי לעבוד למען ייעוד מסוים. כן, אני רוצה להיות סופרת ולעשות דבר מה מועיל בחיי".[36] הייתה זו פעם ראשונה שבה הכריזה על משיכתה הגדולה לכתיבה כמקצוע, ואף סימנה אותה כמטרה. ב־Images, מגזין מצרי בשפה הצרפתית, היא פרסמה סיפור על רגעים מכריעים שכאלה, לו קראה "הצבעונים".

אם בתשוקתה לעסוק בספרות ואם בעיסוקיה החובבניים כמו חינוך או פוליטיקה, ביקשה כהנוב במילותיה שלה לברר את משמעות המושג קִדמה. "מה הייתה 'הקידמה' שהכול דיברו בה?"[37] פירושה לא היה בהכרח להיות טוב ואוהב ונדיב, שהרי האירופים היו לדבריה אנשים קרים, קשים ומאוסים. הקִדמה העמידה זה מול זה שתי תמונות: מכאן, הפלאח בגדת הנילוס המשקה בדליים את שדה הפולים, ומכאן ניבטו חווילות מהודרות, מכוניות חדשות, אוניות קיטור ומטוסים. אלה ביטאו את הקִדמה, "ולא היה אפשר להעמיד פנים שכל זה לא היה ולא נברא". ובעניין אחר: מדוע הפקירו האמהות את ילדיהן לטיפול בידי המטפלות המרירות? "מדוע? בגלל הקידמה. האמהות שלנו רצו שנהיה טובות מהן. הן חפצו בקידמה, והקידמה שינתה את העולם יותר מששיערו".[38] הקִדמה לא התבטאה רק במוצרים חדשים, אלא בעיקר בתחושת אובדן דרך, תחושה לה השיבו האמהות כך: "וכי אינך חפצה בקידמה?" היא אכן ביקשה ללמוד על זכויות האישה ועל אהבה חופשית, אך אלה היו עניינים שהרתיעו את אמהּ, "שניסתה למושכני לאחור, על אף שדחפה אותי לעבר 'הקידמה', בשעה שלא נמשכתי אליה כל כך".[39]

כנגד הזמן הליניארי של הקִדמה הציבה כהנוב זמן מיתי. לשאלתה בדבר משמעות השם "בעקבות הזמן האבוד", השיבה אמהּ: "אין זה הזמן שמאבדים כאשר מתבטלים אלא סוג אחר של זמן, שנשאר בתוך האדם [...]", זמן פנימי, עמוק, כמו זמן ילדותה של האם בתוניס, "הזמן ההוא [ש]איננו עוד, [ש]לעולם לא ישוב".[40] זמן זה, סברה, משול לחפירת בורות בשפת הים. "עכשיו" מדומה לרובד העליון, ואילו "לפנים" הולך ומעמיק עד לזמן שבו מגיעים למים ודופנות הבור מתמוטטות ולא ניתן עוד לחדור ולהעמיק. ובכל זאת, האם אירוע מסוים שייך בו בזמן לזמנים שונים? למשל, האם בעקבות דבריו של אביה, כי הם עצמם היו בעבר עבדים בטרם יצאו לארץ המובטחת, ניתן לומר שהיהודים והמצרים הם עם אחד? שאלה זו נקשרה בזמן המיתי שהתגלה לה כאשר צפתה בפירמידות מחלון ביתה החדש, הסמוך לנילוס, "שדיברו בלשון רזים על הזמן בו החל כל מה שקרוי 'היסטוריה'". היה זה הרבה לפני הציביליזציה האירופית המואנשת במטפלות האנגליות שלימדוה לקרוא את "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", או במורות הצרפתיות שהרגילוה "לשנן דברי הבל על אבותינו הגאלים הקדמונים", אותם פראים העוטים עליהם פרוות של חיות פרא שאת בשרן הנא טרפו, שעה שאבות אבותיה יצרו את מה שקראו "התרבויות העתיקות".[41]

זמן מיתי הוא גם הזמן שבו העבר מקפל בתוכו את העתיד, כפי שאירע כאשר עברה את גשר קצר א־ניל, שם דימתה שהמדבר הרחוק מכיל את העבר, "זה האוצר שאותו עלי לנצור לכשאגדל ואהיה בת חורין, כדי שיוכל להיעשות עתיד, ועתיד חי". הגשר נפתח כדי שהפלוקות יעברו "בדרכן אל המקום המסתורי שבו ראשית הנהר והעולם, או ממנו".[42] היא סברה כי תיפול לתוך פלוקה שתוליכה "אל אותה ראשית, או אל אותה אחרית, מקום שהנהר שוטף לתוך האלוהים". משמעותו של זמן מיתי נחשפת גם כאשר העבר וההווה מתמזגים זה בזה. הסיפור על בת פרעה המשה את משה שב ומופיע במסה אחרת, אך נעדר משם דימויו כמשיח עתידי.[43]

אם זמן מיתי ואם זמן ליניארי, כהנוב ביקשה לעשות דבר־מה מועיל בזמן הווה, "לפעול למען העם המצרי", רצון שבא על סיפוקו בפעילותה הוולונטרית במרפאת מוחמד עלי שברובע המוסלמי.[44] החולים חלו במחלות רבות משחפת ועד גרענת, אך בעיקר בלטו תינוקות שנדבקו בעגבת מאמותיהן הזונות. בפרספקטיבה של זמן היא כתבה דברים נוקבים: "כעבור שנים, כשראיתי בארצות הברית תמונות של הפגרים החיים באושוויץ, זכרתי את השלדים הפעוטים, שעודם נושמים בדוחק, על שולחנותיה של המרפאה".[45] הרופא, קרוב משפחתה, שטיפל בחולות במסירות, הטיח בהן זועם ומיואש: "מדוע אינכן הולכות לארץ־ישראל, למקום שנבנית חברה שיש בה טעם?" בהבינה שפעילותה היא "טיפת מים הנספגת מיד בחולות המדבר", עברה כהנוב עם חברותיה להתנדב ברובע היהודי, שם ייסדו מרפאה בבית הספר ב"חארת אל יהוד". אמנם היא חשה שזו "פגיעה בהמונים", אך שכנעה את עצמה שהערך המוסף בעבודתה בקרב היהודים האביונים גדול יותר מאשר ברובע המוסלמי, שם פעלו עובדות סוציאליות מוסלמיות למען אחיהן. במרפאה היהודית גייסו רופאים יהודים צעירים שטיפלו בחולים, ואת חלקם שלחו לטיפול בויצ"ו המקומי. הן אספו מבתיהן נעליים וגרביים למען הילדים, ואף דאגו למחסורם במזון. לבסוף נסגרה המרפאה מפאת קנאת השייח', מנהיג השכונה, שסמכותו נפגעה בשל פעילות הבחורות שאותן כינה "קומוניסטיות חסרות אלוהים".

רק המיעוטים הלבנטינים היו קרובים לתרבות המערבית. במבט רטרוספקטיבי ביקורתי, כהנוב תמהה כיצד השחיתו המורים את זמנם של התלמידים בלימודו של דרווין. "דומה היה שאנו מתקדמים אחורנית מאהבת הזולת של ישוע הנוצרי לשטויות הברבריות האלו של דרווין".[46] לצד הצטיינותם של האירופים בפילוסופיה, "צימאון הדם הפראי נשמר בעינו". דרווין וניטשה הוליכו לדידה לצלב הקרס, "ולא היהודים לבדם הם שייצלבו עליו אלא אירופה הנוצרית עצמה. דמדומי האלים..." הלבנטינים שיירשו את האירופים ינטשו בעתיד את הרעל האינטלקטואלי הזה, שהרי הם אנשי התרבות באמת. "אנחנו ניתן למחר את צביונו ואת צבעו, והוא לא יהיה מוכתם בדם, אם אך נזכור את מצוות 'לא תרצח' אשר הורו אותנו הדתות".[47]

ועם זאת, נכון יהיה ללמוד את מה שהאירופים כבר יודעים. ואכן, הלבנטינים התווכחו על סוציאליזם וקומוניזם, על ממשלת לאון בלום ומלחמת האזרחים בצרפת, על המטריאליזם והפמיניזם. "לא יכולנו להגות אלא בלשונה של אירופה תחת קרום זה של דיאלקטיקה (מילה שאהבנו לגלגל בה) אירופית".[48] הלבנטיניות היא חסרת כל ערך ומובן ללא יבשת הנאורות והקולוניאליזם: "אירופה, אף שרחוקה הייתה, הייתה חלק מאתנו".[49] אמנם היא אהדה את השאיפות הלאומיות של המצרים, אך "מהיותנו לבנטינים, התרים בחוש אחר פשרות פוריות", דומה היה בעיניה כי סיום השליטה הקולוניאלית לא ישנה דבר אלא אם כן ילמדו מאירופה, ואז יוכלו להיות אנשים חופשיים.[50] ואילו המוסלמים במצרים למדו רק את גילוייה החיצוניים והשטחיים של אירופה. העשירים התגדרו במכוניות מפוארות, והפקידים הבריחו זבובים בחדרי הממשלה. הלבנטינים רצו לפרוץ את "המסגרת המיעוטית" שבה נולדו ואת "ההמונים הערביים" כדי להגיע "לאיזה דבר אוניברסלי".[51]

הערך המוסף של הלבנטיניות במילותיה של כהנוב מכוון לכך "שאדם, עם כל פחיתות ערכו, חשוב יותר מעיקרון, עם כל קדושתו".[52] והיא שואלת: מה יהיה על ערכי הפטריוטיות, הגבורה, הכבוד, אומץ הלב? "יש הבדל בין גיבור מקדש השם לבין חייל, ואף על פי כן כלום לא בדין אומרים עלינו שאנו הננו הלבנטינים הערמומיים, מוגי הלב?"[53] חיים שלמים ניתנו לה להגות בכך: "אולי גזירה הייתה עלינו ללמוד לחשוב מחדש – היוונים בבהירות הגיונם, היהודים בקנאותם, הפיניקים בערמומיותם – למסור מה שלמדנו, ולהחכים יותר".[54] המיעוט הלבנטיני היהודי בלט בהשכלתו, ולכן "שום מדינה ערבית שביקשה להיות מודרנית, לא יכלה להסתדר בלעדיהם, בלעדי הגורם הלבנטיני המשכיל, בעל החינוך המערבי".[55]

ז'קלין היהודייה נהגה לשחק עם חברותיה, חדרִיה המוסלמית ומארי הנוצרית, ב'קלאס' על שפת הנילוס, ולעתים תכננו מהפכה ודימו כיצד שבה ההיסטוריה וחדרה לחייהן באופן בלתי אמצעי. הכוהן הרשע, שהכביד את לב פרעה נגד משה, דמה לפתע לראש המשטרה הבריטי, אך פרעה שילחו לארצו בשעה שקלט את מזימותיו. בחושיה הרגישים ידעה לא לשתף את חדריה בסיפור עשר המכות. "אולי לא טוב ליהודים שהמצרים יידעו על עשר המכות שהביא עליהם אלוהים כדי להציל את עם הבחירה, אפילו הם עכשיו מוסלמים".[56] חברתה המוסלמית למשחק הצטערה על שאין האלוהים "קצת אישה". לעתים קרובות ראתה אותה בעיני רוחה כבת בריתה הדוממת, שם במצרים. ב־1977, בעת ביקורו ההיסטורי של אנואר סאדאת בישראל, הרחיקה כהנוב עדות לאותו ליל סדר ראשון, שבו מצרים ועברים היו קשורים במחשבתה כ"אנשים השייכים יחד לממד אחר של זמן".[57]

העבר הקדום חדר להווה, והמיתוס ערבב זמנים ומקומות. בת פרעה מצאה את משה בַּמקום שהן משחקות בו עתה, "ואולי כבר נולד זה העתיד להיות משיח", שיבולל בין הדתות, בין הגזעים ובין המעמדות.[58] למשמע תשובתה של מארי כי "המשיח ישוע כבר בא", כהנוב לא הייתה יכולה לשאת את המחשבה שהמשיח נכשל, ושלא תינתן הזדמנות שנייה לתיקון העולם (גם ישעיהו ליבוביץ ועמוס עוז חזרו על ההנחה כי בנצרות המשיח כבר הופיע, ואילו ביהדות הוא עתיד להופיע).[59]

דיבוריה התמימים משהו של כהנוב על המשיח ועל המשיחיות הם עדות עצמית, כמו אצל אחרים, למצב תודעה של מצוקה או של ציפיות גדולות (ולעתים קרובות אין סתירה ביניהם). השכלתה המסורתית הייתה דלה וניזונה בעדותה בעיקר ממושגים שליקטה מספרים, מ"ההגדה" בלשון האנגלית שהעניק לה אביה, ומהמעשיות שסיפר לה. בואם של "הרבה שהם כמעט משיחים" היה סוג כזה של מעשייה. בעוד היהודים ממתינים בסבלנות לבואו של המשיח, שחה לעצמה, הנוצרים מבקשים לחיות בנוחות וטוענים שהיהודים הם שהרגוהו. המיתוס המשיחי חדר לחייה, כיוון ש"אם עתיד המשיח לבוא הרי חייב הוא לסלוח אפילו לחיילים הבריטיים ולמורות".[60] בחברתה מארי, שהייתה סורית, לבנטינית כמותה, הטיחה שהיא מקבלת בנמיכות רוח את קיומם של עניים בעולמנו, שהרי הם עתידים להיוושע רק בעולם הבא. מארי השיבה שמאחורי דיבוריה של חברתה היהודייה מסתתר היבריס, ורק הכנסייה היא היודעת להבחין בין טוב לרע. היא הושפעה מקריאת ביוגרפיות של קדושים וגנרלים, כמו תרזה הקדושה, המרשל פוש, המרשל פטן וז'וזף ז'ופר. עד מהרה נותקו הקשרים ביניהן, למרות שמארי הייתה שוחרת טוב, שאך ביקשה למנוע מחברתה היהודית להיצלות באש הגיהינום כעונש על צליבת המשיח.

כהנוב, המהרהרת ממרחק הזמן בז'קלין הנערה, מנסחת את הפרדוקס המשיחי – המכשלה או המלכוד – המצוי בהתגשמות הציפיות המשיחיות: "המשיח העתיד לבוא שוב ייכשל, כמו שנכשל ישוע, כמו שנכשל משה, ודבר לא ישתנה, ואם אין שום דבר יכול להשתנות, הרי אין טעם אפילו להיות יהודי ולחכות לביאת המשיח".[61] מתוך ההגדה למדה שהיהודים הם עם הבחירה, לו הובטחה ארץ הבחירה. אולם בני העם הנבחר בגדו בייעודם והעדיפו עגל זהב, המדומה אצלה לתיבת הזהב של תות ענח' אמון החנוט במוזיאון המצרי, ולכן אינם ראויים לארץ המובטחת. העונש היה גלות, "לכשנחזור שוב לארץ היעודה, או אז יבוא המשיח, ושלום יושם בין כל העמים".[62]

"הייתה לנו גישה דתית לבעיות היום־יומיות שלנו, שהועברה לעולמנו החילוני". כהנוב הכירה רק את חג הפסח, עת משפחתה חגגה בזלילה את זיכרון המאורעות שלא אמרו דבר לצעירים.[63] אך הרהוריה שטים שוב ושוב במרחבי הזמן, שבים לעבר הפולש להווה: "גדולה הייתה גאוותי שעמי הוא עם הבחירה. סוף סוף, לא לכל אחד קרע אלוהים את הים לעבור בו בחרבה. למשל, לא חשבתי שיעשה נס כזה לבריטים כאשר ייצאו הם ממצרים".[64] מאז סדר הפסח הראשון שבו השתתפה, חששה שמא ישובו המאורעות המסופרים בהגדה. אביה ביאר לה את אירועי העבר בסדר הפסח, "העלולים לשוב ולקרות לנו ולהם, בזמננו־אנו".[65] היא דמיינה את מימי הנילוס צפים, הופכים דם ועושים שמות בארץ: "כלום כך נעזוב אנחנו את מצרים?" שעה שרבים זוכרים את יציאת מצרים בחג הפסח, היא נשאה באופן אישי זיכרון קולקטיבי זה בכל ימות השנה. פסח מצרים ופסח דורות.

אולם מבטה לא פנה רק לעבר עמה: "וכי למה זה היו פלאחים חפים מפשע צריכים לשלם מחיר איום כל כך למען יהיו העברים בני חורין?"[66] היא חששה גם מפני האפשרות שאם ישראל תותקף על ידי המצרים ותגיע לסף הייאוש, בלית ברירה תטיל במצרים דבר־מה הדומה לעשר המכות. למשל, תפוצץ את הסכרים ותגרום להצפת חלקים נרחבים במצרים. במצרים המירה את משה ביוסף: "הגיבור שלי היה יוסף מפני שהיה נבון, טוב וחכם, לא חמום מוח, מחמיר, ולו גם מסור, כמשה. גאה הייתי ביוסף, שהציל את מצרים מרעב".[67]

הרהורים אלה לא התנסחו כמובן באופן שיטתי כתאולוגיה פוליטית, אולם סימניה של שיטה זו ניכרו בהם. לעיסוקה הרב בנעוריה בעניין המשיחי היו השלכות על כל הסוגיות האידאולוגיות והפוליטיות של שעתה, כמו קומוניזם, לאומיות וציונות.

כהנוב התרועעה עם חברי קבוצות אנטי־פשיסטיות ועם חברים בליגות לפעולה דמוקרטית, "צעירים מדאיגים, לוקחי לב, שאינם באים בחשבון לנישואים".[68] שיחותיהם הפוליטיות נסבו על מגמות פוליטיות אופנתיות, כגון סטליניזם וטרוצקיזם. מרביתם היו אינטלקטואלים לבנטינים, ונמנו עליהם אנרי וראול קוריאל, אלבר קיסרי, ג'ורג' חנין ולוטאללה סולימאן. הקומוניסט הידוע ביותר היה אנרי קוריאל (1978-1914), פעיל שמאל יהודי־מצרי, שעמד בראש "התנועה הדמוקרטית לשחרור לאומי". בעיני כהנוב, הוא היה בחור "גבוה, רזה ובעל מראה סגפני, בנו של בנקאי יהודי שהתחנך אצל ישועים".[69] הוא נעצר פעמים רבות במצרים, ואולץ על ידי המלך פארוק להגר ממנה ב־1950. בצרפת היה פעיל ב"חזית הלאומית לשחרור אלג'יריה", ולבסוף נרצח בפריז ב־1978.

אף רוחות הלאומיות נשבו באקלים הדעות המצרי החל משנות ה־20 של המאה שעברה. מותו של ראש הממשלה זגלול פחה (1927-1859), מנהיג מפלגת הוופד וראש הממשלה שעמד בראש המאבק הלאומי נגד הקולוניאליזם הבריטי, סימן, לדעתה של כהנוב, סופה של תקופה. "המנהיג הלאומי האהוב, שהבריטים הגלו אותו פעמיים, סימל את הלאומיות המצרית הליברלית".[70] כהנוב צפתה בהלווייתו, ולימים הבינה כי מותו היה נקודת מפנה לא רק בתולדות הלאומיות המצרית, אלא אף בקרב היהודים: "ככל שהתעצם תהליך ההתמערבות שלנו, כך לא עמדנו על בידודנו הגובר והולך במצרים".[71]

הלאומיות הליברלית המצרית הפכה עד מהרה ללאומנות פאן־איסלאמית ופאן ערבית, שגילתה יחס של עוינות כלפי בני המיעוטים במצרים. תהליכי המודרניזציה, התיעוש והקפיטליזם לא הקלו על הפלאחים והפועלים המצרים. לקנאות הפונדמנטלית שצמחה בערוגות "האחים המוסלמים" נמשכו הן ההמונים המתוסכלים והן בני מעמד הביניים הנמוך. לאנטישמיות החדשה חברו נוצרים, סורים ולבנונים, שהוסיפו למדורת השנאה של הזרים גם את שנאת היהודים. הקהילות היהודיות נלכדו בצבת שבין הלאומנות הגואה לבין הציונות והקמת מדינת ישראל. התעמולה הלאומנית והאסלאמית, שנעשתה בעיקר באמצעות העיתונות, כיוונה את האש כלפי היהודים, בטענה שהם בעלי בריתם של הקולוניאליסטים הליברלים ומכשיר בידי האימפריאליזם הבינלאומי. "מַיין קאמפף" תורגם לערבית והופץ ברבים. כיוון שהנוצרים הערבים ביקשו לתפוס את מקומם של המיעוטים הלבנטינים, הם סברו שקידום הפן־ערביות ישרת את האינטרס שלהם. לפיכך, סילוק היהודים מתחום המסחר היה בראש מעייניהם, למרות שהייתה הערכה כללית כי שום מדינה ערבית מודרנית לא תוכל להתעלם מ"הגורם הלבנטיני המשכיל, בעל החינוך המערבי".[72] האיום כי הפונדמנטליסטים המוסלמים ישלטו נטע פחד בקרב היהודים, שהבינו אל נכון כי הם הראשונים המיועדים לגירוש, ואחריהם יבואו הנוצרים.

בני דורהּ היהודים של כהנוב חשו במצרים כאנשים חסרי שורשים, ותרו אחר אמונה או אידאולוגיה שתעניק משמעות לחייהם. בני הדור הראשון שהיגרו למצרים רכשו מקצוע, עסקו במסחר והתבססו כלכלית; בני הדור השני הפנימו את ערכי המערב; ואילו בני הדור השלישי, דורהּ שלה, חוו את עליית התנועות הטוטליטריות באירופה. הם נמשכו, כמובן, לצדדיה הליברליים והדמוקרטיים. היא מאירה פן מעניין נוסף בנוגע ליחסם של יהודי מצרים לשאלה הלאומית היהודית: אי־אפשר היה להתעלם מהרושם העצום שעוררו החלוצים במפעלם ההתיישבותי בארץ־ישראל. מרבית היהודים המצרים ממוצא אשכנזי סברו שהציונות היא הפתרון היחיד לקיום היהודי המודרני, אולם יהודים ספרדים רבים חששו מגילויי אהדה כלפי המפעל הציוני, שעלולים היו לעורר את תגובתם הנזעמת של הערבים. מי שלא חשש היה הסב, שנראה שהכריע לטובת הכרזת בלפור, שהייתה תלויה על הקיר בדירתו לצד עשרת הדיברות (או אפשר שלא הייתה סתירה ביניהן). "ביום שבו ליווינו את סבי יעקב לתחנת הרכבת (הוא ביקש לבלות את שארית ימיו בירושלים) פגשנו קבוצה של חלוצים צעירים שהיו בדרכם לקיבוצים. הם שרו את 'התקווה' בקולי קולות".[73]

כהנוב וחבריה לא היו, על פי עדותה, ציונים כיוון שהאוניברסליות הייתה משאת נפשם, "אבל מתווכחים היינו על הציונות בהתלהבות כמעט כמו על המרקסיזם".[74] הם סברו כי בטרם יכריעו בשאלה הציונית עליהם לספוג תחילה השכלה אירופית חילונית, "וכי אין לקפוץ בלי שום הכנה מן ה'תארה' ('השכונה') לקיבוץ". כאשר ביקרה בפלשתינה־א"י ב־1937, היא נמשכה לחיי הקיבוץ. שם אין צורך בכסף והיא לא תזדקק לעזרת הוריה כיוון שכבר מלאו לה 21 שנה. כך יתאפשר לה להימלט מהחיים המחניקים של מצרים.[75]

כבר בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20 נטשו רבים מבני דורה את מצרים. "כל מה שרכשנו במצרים תרמנו לחברות ולמדינות אחרות. אולי שפר מזלנו שידענו להסתגל לנסיבות החדשות ולמצוא את מקומנו בישראל, באירופה או בארצות הברית בזכות ההכרעות של הורינו והורי הורינו".[76] כהנוב מנדבת רמז לאשר עתיד להתחולל: כאשר ביקרה עם הוריה אצל ידידים, הקיפו מפגינים צעירים את המרכבה שבה נסעו, הושיטו לעברה את הדגל הירוק שבמרכזו הסהר העולה, ודרשו לקרוא יחד עמה: "מצְרַים למצְרִים". היא שמחה לעשות זאת. בהזדמנות אחרת נקלעה בגפה לסמטה, שם סגרו עליה סטודנטים לאומיים נלהבים. בנס חילצה עצמה. לשתי תקריות אלה נוספה תקרית אחרת, שבה דודה מצא עצמו לבד בשדרה צדדית לאחר שאירע פיצוץ. הוא נחשד בידי קבצנים משוטטים כסוכן ציוני על פי מראהו המערבי, הואשם שהטמין את מטען הנפץ, והוכה עד זוב דם. למזלו, נקלע למקום ידיד ממועדון הסיף, שהציג עצמו כשוטר ושחררוֹ בתחנת המשטרה.[77]

מצבם של יהודי מצרים, שהיה כרוך בטבורו של הסכסוך בין מצרים לישראל, הלך והידרדר עם השנים. ב־1948 נעצרו במצרים קומוניסטים וציונים. "הקצינים החופשיים" שעלו לשלטון לאחר המפלה לישראל הורו ליהודים, הן קומוניסטים והן ציונים, לעזוב את מצרים. לאחר 1956 חל גירוש מוחלט של היהודים באמתלה שהם או חסרי נתינות או אזרחים עוינים, אנגלים או צרפתים. המעטים שנותרו הוטרדו או נאסרו לאחר התבוסה השלישית ב־1967. תיאורה של כהנוב עגום וכואב, ואת ההאנשה לקִצהּ של יהדות מצרים מגלם רבהּ הראשי, נחום אפנדי, שהתעקש להישאר במצרים כל עוד נותר בה ולו יהודי אחד. הוא היה, לדבריה, "עד חסר אונים לגסיסת קהילתו".[78]

במהלך חייה פגשה כהנוב במקומות ובצמתי זמן שונים מכרים לבנטינים – יוונים, מוסלמים, סורים, קופטים ויהודים – שנפוצו לארבע כנפות תבל. המשותף לכולם הוא שבעבר היו "עקורים ומנושלים מבחינה תרבותית, ונבצר מאתנו להגדיר את מצוקתנו".[79] אך לבסוף פנו איש איש למחנהו הפוליטי ובחרו בדרכם המיוחדת, מי ללאומנות הערבית או לציונות, מי למרקסיזם או לטרוצקיזם, כוהנים ומורדים, כולם נוסטלגיים ופצועים, נדהמים להיווכח עד כמה קרובים היו האחד לרעהו בצומתי חייהם המכריעים. "נשמתנו קרועה ושסועה כל כך עד שיראנו פן לא תירפא לעולם".[80] משעה שנטשה את מצרים נוכחה לדעת, כי "ההיסטוריה היא התגשמותן של הזיות ילדותנו, הזיות שלעתים הפכו סיוטי לילה".[81]

"סולם יעקב"

ב־1951 ראה אור בלונדון ספרה האוטוביוגרפי־למחצה של כהנוב Jacob's Ladder ("סולם יעקב"). הספר התפרסם בהוצאת Harvill, שהייתה בבעלותן של מניה הררי ומרג'ורי וילרס, הוצאה שהציבה לה כדגל פרסום ספרים משטחים מגוונים, מתרבויות שונות ומארצות רבות. סיפור חייה של הררי דומה מהרבה בחינות לזה של כהנוב: אחר נישואיה עברה להתגורר בקהיר, שעל אופייה הקוסמופוליטי והרב־תרבותי כתבה מאוחר יותר, משם הגיחה לביקור בפלשתינה־א"י בשנות ה־30, פעלה בקרב חוגים ציוניים, ולבסוף קבעה את ביתה בלונדון. "בסוף שנות ה־40", כותב דוד גדג', "כשהגיע כתב היד של הרומן 'סולם יעקב' להוצאה בלונדון, קראה מניה הררי סיפור שהזדהתה עמו כאישה, כיהודייה וכאזרחית בריטית שחיה בקהיר". הררי זיהתה ברומן יסודות רבים מהעולם שאותו הכירה היטב, העולם של דור הלבנטינים: יחס כפול לקולוניאליזם הבריטי שהביא למצרים קִדמה אך גם עורר שאיפות לעצמאות לאומית; יחסים מורכבים בין התרבות המצרית, הדת המוסלמית, המסורת היהודית, מיעוטים מהים התיכון ושלטון בריטי, פערים מעמדיים וסוגיות של זהות.

ספרה של כהנוב מתאר את הקהילה היהודית בקהיר ובאלכסנדריה בשני העשורים הראשונים של המאה ה־20, קהילה שבאה במגע עם המיעוטים האתניים והתרבותיים שחיו במצרים קדם־לאומית וסובלנית.[82] הוריה של הנערה ראשל גאון הם האם אליס, המוקסמת מתרבות המערב, והאב דוד הנמשך דווקא לתרבות המצרית ולמסורת היהודית. אליס מחליטה להעניק חינוך אירופי לילדיה ראשל ודניאל, ולשם כך היא מעסיקה את מיס אובריין, אומנת אירית. חינוכה של הבת מותנה אט־אט להפוך ליחס מתנכר לסביבתה הטבעית, עד שהיא חדלה בעידודה של האם לדבר ערבית ולשוחח עם עובדי הבית. מעתה חייה מתנהלים בשפה האנגלית בלבד, זרה בעולמה. אולם זה איננו מספק את האם, והיא ממהרת למצוא אומנת אנגלית חדשה, מיס נאטינג, המקפידה ביתר שאת על החינוך האירופי של ראשל, קלה כבחמורה. הנורמות הכפויות של החינוך הנוקשה באות לידי ביטוי באיסור להיחשף מכול וכול לתרבות המקומית, ובפיקוח מוחלט שנועד למנוע כל מגע עם המצרים.

אין עדות לכך שכהנוב קראה בספרו של ז'אן ז'אק רוסו, "אמיל או על החינוך", אולם הדמיון בין שני רומני החניכה גלוי לעין. אמיל, החניך בספרו של רוסו, נתון לפיקוח בלעדי של מחנכו ז'אן ז'אק (שמו הפרטי של רוסו). אמיל אינו פרא הנשלח למדבר או לג'ונגל, אלא ילד ונער שנועד לחיות בעיר ובציביליזציה. הוא אינו נולד אל תוך המצב הטבעי, אלא אל תוך המצב החברתי. רוסו מתמקד בחניך ממוצע כדגם אנתרופולוגי ראוי. "שלוט בילד מרגע צאתו לאוויר העולם והחזק בו עד היותו לאיש. אחרת לעולם לא תצליח".[83] המעשה החינוכי הטוטלי מעצב את כל פרטי הפרטים של החניך בכל שלבי חינוכו, מהינקות ועד ההתבגרות. החינוך אינו נתון ביד המקרה, הכוונה הטובה, שרירות הלב או הצעד הספונטני, אלא הוא פרי תכנון, הוראות וציוויים. המחנך הוא הסמכות הבלעדית הקובעת את צורכי הילד, והסמכות נובעת ממרות ללא עוררין. יעילות ההתניה החינוכית של "נעשה ונשמע" תלויה בהתחפשותה לחירות ובביצועה שלב אחר שלב בדרכי נועם. אידאל חינוכי זה אינו נובע אפוא מדיאלוג חינוכי, מהתנסות חופשית או מלימוד מתוך בחירה, אלא הוא תוצר השקפת עולמו של המחנך (או של האם, במקרה של אליס).

החינוך האינדוקטרינרי של האם והאומנת ב"סולם יעקב", שמטרתו התמערבות מוחלטת של ראשל, איננו משיג את מטרתו. ראשל לא תהיה אירופית מובהקת אלא תבחר בזהות לבנטינית, שבה מופיעים הצדדים האוריינטליים של אישיותה וסביבתה: היא תגלה יחס אוהד למשפחת אביה העיראקית, בניגוד לדעתה של האומנת; תנקוט עמדה ביקורתית כלפי הקולוניאליסטים המערביים; ותסרב להיות משועשעת משירים גזעניים בתקליט שהעניקה לה האומנת. סירוב זה הופך, במילותיו של איל שגיא ביזאוי, ל"פעולה חתרנית, שהסובייקט הקולוניאלי מאמץ בה את ערכי הקבוצה השלטת ואת שיטות השליטה שלה על מנת לדחוק את רגליה של אותה קבוצה ממש".[84] ראשל ומיס נאטינג עומדות משני צדי המאבק הקולוניאלי. ראשל מעודדת מפגינים מצרים אנטי־קולוניאליסטים בקריאתה "מצרַים למצרִים!", וביזאוי מעיר כי "שחרורה של ראשל מעולהּ של האומנת מסמל בעיניה את שחרור מצרים מעול הבריטים". רומן החניכה נחשף כאלגוריה אנטי־קולוניאליסטית וכמשל לעיצוב השקפה לבנטינית רב־תרבותית, כפי ש"אמיל" לרוסו נטל חינוך אינדוקטרינרי והפכוֹ משל על התשוקה הפרומתאית של הנאורות, שביקשה לעצב "אדם חדש".

קציעה עלון נשענת על דבריו של ולטר בנימין במסתו "משימתו של המתרגם": "תרגומים שאינם בבחינת תיווך ודיווח גרידא באים לעולם בשעה שיצירה פלונית, במהלך הישרדותה מגיעה לעידן התהילה שלה".[85] בעקבותיו היא סבורה כי היצירה "סולם יעקב" תורגמה לעברית "ברגע שלה, בפעימה הנכונה".[86] עלון מוסיפה ומדגישה במסתה, "לשונה האסתטית של בעלת הבית", את התזמון הנכון בגילוי מחדש של כהנוב בישראל: "דומה כי בנקודת זמן זו ממש הצופן המטא־היסטורי משתנה, מתרחב, מתפצל ומבקש להבנות את עצמו מחדש".[87] הרומן "סולם יעקב" מוריד לדידה את המושג "רב־תרבותיות" מהפיגומים האקדמיים למציאות ההיסטורית, בחושפו את חיי היהודים בארצות שמעבר לים ולמדבר כחיים רב־תרבותיים. שאלתה של עלון מסתירה תובנה יפה, שוודאי רבים לא מסכימים איתה: "האם הערבים החיים עימנו יוכלו לחיות אי־פעם בישראל כפי שחיו היהודים במצרים?" בהקשר של המרחב הקדום, הסולם המקראי נתפס כסמל דתי המגשר בין שמים לארץ, ואילו כהנוב עצמה עשויה לשמש היום סולם, מעלה מדרגות, גשר בין שני עולמות.

מכיוון אחר מציעה יעל שנקר לראות במקרה הפרטי של ראשל אלגוריה לדור או לקולקטיב או להשקפה.[88] בעקבות דלז וגואטרי, מבקשת שנקר לקרוא את "סולם יעקב" כ"ספרות זוטרה" – ספרות מינורית החותרת תחת הקאנון ומציעה חלופה משלה.[89] המסמן הפרטי פורץ את הגבולות הלאומיים ומכונן אלטרנטיבה בדמותה של הלבנטיניות מבוללת הגבולות. הרומן של כהנוב, שנכתב מחוץ לישראל, אינו פונה אל קבוצת ההתייחסות הלאומית־ציונית, אלא אל קבוצת ההתייחסות הקולוניאלית. יש לרומן גם איכות אלגורית, שהרי הוא מגלם את הסיפור של מצרים המורדת בקולוניאליזם האנגלי ושואפת לחירות לאומית. באופן זה מתקיים מתח בין רומן החניכה הפרטי לבין האלגוריה הפוליטית. חלוקתה השרירותית של ראשל בין בעלי "הגוון החום" לבין האנשים "הוורודים והחיוורים", מוסיפה צבע לפרשנותו של פרנץ פאנון.[90]

פאנון, במאמרו הקלאסי "ניסיונו הקיומי של השחור", חושף את מנגנון הדיכוי והכפייה העומד מאחורי המבט הלבן על השחור. הסטראוטיפ מאחורי הצבע מבטא דעה מוקדמת ונחרצת על אישיותו של השחור הכפוף לאדם הלבן. האם יש לקרוא את "סולם יעקב", רומן המתגעגע אל עולמה של הסבתא, שואלת שנקר, כקריאה בטקסט נוסטלגי? האם סדר הפסח האחרון הופך לעבר שנחתם, לכזה שלא ניתן לשוב אליו? ומסקנתה – כהנוב אינה מסתפקת בגעגוע לעברה במצרים או באירופה, והיא שואפת לעבור את קו האופק שאיננו רק זמן אלא גם מרחב.[91]

אך התנאי לעבור את קו האופק היה נישואים. אמהּ חששה שאם בתה תהיה רופאה או סופרת יאבדו סיכוייה להינשא, ובמקום להסתכן בחיים אומללים, האיצה בה ללמוד בישול ומשק בית. הבת המשיכה לחלום על הגירה לפלשתינה־א"י על מנת לטפל שם ביהודים ובערבים עניים, אך "אמא נבהלה משאיפותיי. 'הקריירה האחת והיחידה של האישה היא נישואים ולידה', אמרה".[92] עם השנים הבינה כהנוב את המוטיבציה שהניעה את אמהּ, ששותפות לה אמהות רבות, והיא התפיסה שאילוף הבנות משמע גם הגנה עליהן. הנערה למדה לדעת כי מחיר הדבקות בשאיפותיה היה להיוותר חשופה לבדה, נלעגת ו"מתכחשת לנשיותה". כולן נשברות, אמרה לעצמה, חוץ מן החזקות ביותר. "אני לא נמניתי עם אלה; אני נכנעתי. אבל לא יכולתי לסלוח לאמי על שנכנעתי". באותם ימים בקהיר איש לא היה מוכן לשלם את דמי הבחינות הגבוהים "בשביל סתם בנות". לפיכך הסתפקה בקורס לעזרה ראשונה ובהתנדבות במרפאה. "את לא תצאי מהבית לא נשואה", הטיחה בה אמהּ. ואכן, ז'קלין הצעירה נאלצה להינשא "נישואי נוחות" בגיל 22 לרופא איזי מרגוליס כתנאי לנסיעתה לארצות הברית.

ב־1940 נפתח בפניה השער לעולם הגדול.

[1] כהנוב, "בין שני עולמות", בין שני עולמות, 36-35.
[2] כהנוב, "עדות במעבר", ממזרח שמש, 61.
[3] בת יאור, יהודי מצרים, רמת־גן 1974.
[4] כהנוב, "בין שני עולמות", בין שני עולמות, 35.
[5] כהנוב, "ילדות במצרים", ממזרח שמש, 16.
[6] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקדמה", בין שני עולמות, 60.
[7] כהנוב, בין שני עולמות, 35.
[8] Josette Damade, "Remembering Jacqueline", הרצאתה של ז'וזט דאמאד, אחותה של ז'קלין, בערב הפתיחה של "הפורום לתרבויות הים התיכון" במכון ון ליר בירושלים, 17.3.1996.
[9] אוחנה, "ריאיון עם דיאן גורלנד", פריז, מאי 2017.
[10] ז'וזט דאמאד, "לזכור את ז'קלין".
[11] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקדמה", בין שני עולמות, 50.
[12] כהנוב, "ילדות במצרים", 11.
[13] שם.
[14] כהנוב, "בין שני עולמות", 35.
[15] ז'וזט דאמאד, "לזכור את ז'קלין".
[16] כהנוב, "ילדות במצרים", 12.
[17] שם.
[18] רונית מטלון ונעמה צאל: שיחה, 115.
[19] שם.
[20] שם, 17.
[21] כהנוב, "אירופה מרחוק", ממזרח שמש, 26.
[22] כהנוב, "ילדות במצרים", 18.
[23] שם, 11.
[24] שם, 16.
[25] שם.
[26] שם, 18.
[27] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקִדמה", 49.
[28] שם, 50.
[29] שם.
[30] כהנוב, "בין שני עולמות", 34.
[31] שם, 33.
[32] כהנוב, "אירופה מרחוק", ממזרח שמש, 27.
[33] שם, 31.
[34] כהנוב, "בין שני עולמות", 43.
[35] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקדמה", 60.
[36] ז'וזט דאמאד, "לזכור את ז'קלין".
[37] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקדמה", 58.
[38] שם, 57.
[39] שם, 60.
[40] שם, 53.
[41] כהנוב, "ילדות במצרים", 13.
[42] שם.
[43] כהנוב, "פסח במצרים", ממזרח שמש, 20.
[44] כהנוב, "בין שני עולמות", 43.
[45] כהנוב, "אירופה מרחוק", 30.
[46] שם, 26-25.
[47] שם, 26.
[48] כהנוב, "ילדות במצרים", 17.
[49] כהנוב, "אירופה מרחוק", 29.
[50] שם.
[51] כהנוב, "ילדות במצרים", 17.
[52] כהנוב, "אירופה מרחוק", 28.
[53] שם, 26.
[54] שם.
[55] כהנוב, "בין שני עולמות", 39.
[56] כהנוב, "פסח במצרים", 22.
[57] כהנוב, "ולקינוח, סאדאת", ממזרח שמש, 287.
[58] כהנוב, "ילדות במצרים", 13.
[59] אוחנה, משיחיות וממלכתיות – בן־גוריון והאינטלקטואלים: בין חזון מדיני לתיאולוגיה פוליטית, קריית שדה בוקר 2003.
[60] כהנוב, "ילדות במצרים", 15.
[61] שם; וראו בהרחבה על הכמיהה המשיחית של יהודי הגולה: אריה מורגנשטיין, "יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1840-1240", תכלת 12 (אביב 2002): 100-51.
[62] שם.
[63] כהנוב, "אירופה מרחוק", 26.
[64] כהנוב, "פסח במצרים", 20.
[65] כהנוב, "ולקינוח, סאדאת", 286.
[66] שם. וראו גם מאמרה "אחי ישמעאל", את, 1978.
[67] שם, 287.
[68] כהנוב, "אירופה מרחוק", 31.
[69] כהנוב, "הצעיף הכחול של הקדמה", 47.
[70] כהנוב, "בין שני עולמות", 35.
[71] שם.
[72] שם, 39.
[73] כהנוב, "בין שני עולמות", 40.
[74] כהנוב, "אירופה מרחוק", 30.
[75] שם, 31.
[76] כהנוב, "בין שני עולמות", 48.
[77] שם, 47.
[78] שם, 48.
[79] כהנוב, "ילדות במצרים", 17.
[80] שם, 19.
[81] שם.
[82] Joyce Zonana, "She Would Bather Be A Gaon Than A Gaul", Sepharadic Horizons 6, 3 (2016): 1-22.
[83] ז'אן־ז'אק רוסו, אמיל או על החינוך, תרגמה ארזה טיר־אפלרויט, ירושלים 2009, כג.
[84] איל שגיא ביזאוי, "הקדמה", בתוך: כהנוב, סולם יעקב, 45.
[85] ולטר בנימין, "משימתו של המתרגם", תרגמה נילי מירסקי, בתוך: ז'אק דרידה, נפתולי בבל, תל־אביב 2002.
[86] קציעה עלון, "סולם ז'קלין", העוקץ, 14.10.2014.
[87] קציעה עלון, "לשונה האסתטית של בעלת הבית", הלבנט כמשל, עורכת הקטלוג גניה דולב, אוצרת שרה טוראל, תל־אביב 2019.
[88] יעל שנקר, "על הגיליון", גבול (יולי 2016); ראו את אחרית הדבר שכתבה לסולם יעקב, 481-457.
[89] Deleuze, G., Guattari, F., & Maclean, M., "Kafka: Toward a Minor Literature: The Components of Expression", New Literary History 16 (3), 1985.
[90] פרנץ פאנון, "ניסיונו הקיומי של השחור", קולוניאליות והמצב הפוסט קולוניאלי, יהודה שנהב (עורך), תל־אביב 2006, 46-25.
[91] שם, 480.
[92] כהנוב, "לאמא באהבה", בין שני עולמות, 196.