הלב שביקש

על הכוננית היו מונחים ספרי קריאה, תנ"ך, מילון, כתבי עת, עיתונים ומכתבים, שמקצתם כתובים בשפות זרות. בחדר הקטן שבו גרה היה הריהוט צנוע; מיטה, שעליה שכבה כעת, לידה כוננית, ובפינה ארון קטן ולידו שולחן עץ וכיסא. על השולחן הונחו מחברות, כלי כתיבה, בקבוק מים וכוס, ועוד בקבוקון קטן. השולחן עמד בצמוד לחלון, שממנו נשקף הנוף אל הים. תמיד כשישבה מולו עלו בראשה זיכרונות נעימים מהעבר. היום היא אישה חלשה, תשושה, חולה ובודדה. בכל פעם שהיא מטפסת במעלה המדרגות את שתי הקומות, אל חדרה הקטן שבעליית הגג, היא מתנשמת בכבדות רבה.

אולי אכתוב משהו, חשבה בליבה. היא קמה בקושי והתיישבה על שפת המיטה. חלפה דקה עד שעמדה על רגליה וצעדה לאט לעבר השולחן. כשהתיישבה על כיסא העץ, נשענה לאחור ונאנחה בכאב. מבעד לחלון ראתה את שמי התכלת, את השמש הזורחת ואת הים הכחול. התמונה נתנה לה הרבה כוח. בעבר נהגה לצייר ציורי נוף; טבע, ים, עצים, בתים ושמים. הציור חסר לה מאוד. היא הושיטה את ידה הצנומה, מזגה כוס מים והוסיפה כמה טיפות מהבקבוקון לתוך הכוס. בקושי רב לגמה מהמים. שוב הסתכלה מבעד לחלון. השמש האירה את החדר. היא פתחה את המחברת והחלה לכתוב:

מזורי מכורתי

עייפה נפשי אלי

היאך זה גורלי

מה פשעי וחטאי

ואין מרפא למחלתי

מזורי מכורתי.

כשסיימה לכתוב קמה מהכיסא וחזרה למיטה. החדר להט, היא התקשתה לנשום. כשהניחה את ראשה על הכרית שבו ועלו הזיכרונות. היא נזכרה בבני משפחתה. בכל שבת היו נוסעים בכרכרה מפוארת, שבה נהג אביה, לנהר הוולגה. הנהר זרם קרוב לביתם, ועל גדתו ערכו פיקניקים. אימה הייתה פורסת מפה פרחונית גדולה, ומתוך הסלים שהביאה הייתה מוציאה עוגות, ממתקים, פירות ושתייה לכל המשפחה.

היא הייתה ילדה יפה; תלתלים זהובים, עיניים תכלת. כולם קראו לה 'רוחל'ה הנסיכה'. ליזה ושושנה, אחיותיה, היו בונות יחד איתה ארמונות בחול. כשהייתה בת חמש החליטו לחגוג לה יום הולדת על שפת הנהר. השנה הייתה 1895. אימה, סופיה, אפתה עוגת יום הולדת מקושטת בסוכריות. כולם בירכו אותה ושרו לכבודה שירים. יעקב, אחיה הגדול, שהיה אז בן חמש עשרה, הניף אותה גבוה באוויר שש פעמים וכולם מחאו כפיים.

אחרי שאכלו את העוגה נשא אותה יעקב על הכתפיים. "מזל טוב לנסיכה שלנו," אמר, ורץ איתה לתוך המים. היא זכרה שתפסה חזק בשערותיו. "אל תפחדי רוחל'ה, אני אשמור עלייך," אמר לה. כל האחים רצו בעקבותיהם והתיזו מים זה על זה. אימה סופיה ואביה איסר ישבו על החול וצחקו בקול רם. המשפחה נהנתה ובילתה יחד.

הזיכרונות העלו חיוך על פניה הקמוטות והשדופות. עיניה היו עצומות וגופה כואב. לנגד עיניה חלפו שנות חייה, היא זכרה הכול.

רחל הקטנה אהבה את משפחתה מאוד. היו לה עוד אחד עשר אחים ואחיות. אביה היה אדם עשיר, בעל עסקים רבים, ותמיד העניק לילדיו כל מה שרצו. אימה הרעיפה על כל הילדים תשומת לב מרובה. היא הייתה משכילה ודאגה ללמד את כולם מוזיקה, ספרות, מקצועות הומניים ושפות זרות. את רחל אהבה במיוחד, היא דמתה לה בכול. כשבגרה נעשתה נערה תמירה, ששיערה זהוב ועיניה התכולות בורקות תמיד.

כשהייתה משתעלת נהגה אימה לגשת אליה בדאגה ולחבק אותה. רחל סבלה מתפקוד לקוי של הריאות. כבר בבית הספר לא השתתפה בשיעורי ספורט, המאמץ לא היטיב עמה. "את תלכי לבית מרפא בחצי האי קרים," אמר לה אביה, כשהייתה בת שלוש עשרה. "ליזה, אחותך, תלווה אותך." הן שהו שם שבועיים, ורחל הרגישה הקלה. אחרי שחזרו הביתה שמעה את אביה מדבר עם ד"ר לונץ, שהגיע לביתם כדי לבדוק אותה.

"הנערה בדרגת סיכון גבוהה מאוד. מערכת החיסון שלה חלשה. חייבים לשמור עליה מהשחפת המשתוללת. אני מבקש שתביאו אותה אלי למרפאה כל חצי שנה לביקורת."

"תודה לך," אמר אביה. רחל ראתה את אביה מוסר לד"ר לונץ חבילת שטרות. "נעשה כל שביכולתנו לשמור על רוחל'ה."

•

בבית התנהל הכול כרגיל. רחל חזרה לבית הספר. היא שמעה שיעקב, אחיה הגדול, הצטרף לתנועה הציונית. "יעקב, גם אני רוצה להצטרף לתנועה," פנתה אליו פעם. אחיה חיבק אותה ואמר: "מחר תבואי איתי ותהיי חברה בתנועה הציונית למען ארץ ישראל."

כשהייתה לבד בחדרה כתבה שירים ברוסית. היא הייתה בת חמש עשרה בלבד. אימה הייתה גאה בה והראתה את השירים שכתבה לידידיה המשכילים, שנהגו לבוא למפגשים בביתם המפואר. כולם העריכו את כתיבתה היפה והקולחת, ואת הנושאים שעליהם בחרה לכתוב. מרבית השירים עסקו בטבע, בנוף ובחיות. היא שמעה את האורחים משבחים את שיריה. "רוחל'ה כישרונית מאוד," אמרו כולם לאימה. "כל הכבוד". תמיד התרגשה כששמעה את תשבחותיהם.

כשהייתה בת שש עשרה נפטרה אימה משחפת. המשפחה כולה התאבלה וישבה שבעה. הם אהבו את אימם מאוד. איסר נישא פעמיים. אימה של רחל הייתה אשתו השנייה. היא הייתה יפה מאוד, ושמה היה כשם אשתו הראשונה — סופיה. לארבעת ילדיו מאשתו הראשונה הייתה כאם לכל דבר. היא גידלה אותם כמו את שמונת ילדיה. בזמן השבעה פנתה רחל לאביה:

"אבא, ספר לנו על משפחתה של אמא וגם על משפחתך."

איסר הסתכל על ילדיו, שמקצתם כבר היו נשואים ובעצמם הורים לילדים. אלוהים שמר עליי כדי ששבט בלובשטיין ימשיך להתקיים, חשב. ליבו התמלא גאווה. חבל שסופיה לא איתנו, אמר בליבו. כשישב על הכורסה הגישה רחל לאביה כוס תה. אחרי ששתה אמר: "אני אספר לכם על אמא וגם עליי." כל בני המשפחה ישבו סביבו וחיכו למוצא פיו.

"דעו לכם שאמא סופיה גידלה אתכם באהבה רבה. כל שניים עשר הילדים היו שווים בעיניה. היא גידלה אתכם ללא שום הבדל, אף שארבעת ילדיי הראשונים לא היו שלה. אשתי הראשונה נפטרה בטרם עת, גם היא ממחלה. נולדו לנו עוד שמונה ילדים, ברוך השם. אמא גידלה את כולכם באהבה אינסופית וללא אפליה, וכן השקיעה את כל כולה בחינוך שלכם. השפות שלמדתם, ובמיוחד השפה העברית, הן בזכותה. אמא באה ממשפחה אריסטוקרטית ומשכילה, נצר לשושלת רש"י. היא הייתה צדיקה גדולה, אלוהים עשה עמי חסד. הידידים שלה הפכו לידידיי. כולם היו אנשים רמי מעלה, כמו לב טולסטוי והסופר ולדימיר קורולנקו. אבדה ענקית," אמר איסר בעיניים דומעות.

כל ילדיו קרבו אליו וחיבקו אותו באהבה רבה. רחל ושושנה, אחותה, הגישו תה ועוגיות לכולם. אחרי שאכלו ונרגעו ביקשה רחל: "אבא, ספר לנו על משפחתך."

איסר הביט על בני משפחתו, שישבו סביבו. "אצלי הסיפור קצת יותר קשה." כולם החרישו וציפו לשמוע. הם ידעו שהיה איש צבא, אך לא ידעו יותר מכך.

"גרנו ברובע היהודי בפולטבה שבאוקראינה, ברחוב צ'ילונסקי 134. עד גיל עשר גדלתי כבן יחיד להוריי, יצחק ורוזה. הם אהבו אותי ופינקו אותי ללא גבול."

איסר ראה שכולם סביבו דרוכים ולא מוציאים הגה. "בישיבה שלמדתי חשבו שאני עילוי וציפו ממני לגדולות." איסר עצם את עיניו. כל חייו, מאז ילדותו, חלפו בראשו.

יצחק, קראה אמו. כן רוזה, ענה יצחק לאשתו. אני רוצה שאיסר יתחיל ללמוד לנגן על פסנתר. דיברתי עם המורה למוזיקה בבית הספר, היא מוכנה להגיע אלינו הביתה פעם בשבוע ולתת לאיסר שיעורי מוזיקה. בסדר רוזה, ענה יצחק והביט באהבה באשתו. איסר, שישב על השטיח וקרא ספר, שמע את השיחה בין הוריו. אבא, אמא אמרה שצריך לכוון את הפסנתר. אתמול אמא ניגנה והפסיקה באמצע. נקרא למכוון פסנתרים, אמר האב.

•

הוא היה איש אמיד מאוד, בבית לא חסר כלום. למורה קראו סבטה, והיא הייתה מורה מעולה. היא הייתה ידועה כמורה דקדקנית, היא לא ויתרה על כלום. הילדים שלמדו אצלה נעשו נגנים מעולים. סיפר איסר: "הייתי בן שמונה כשהתחלתי לנגן. אחרי כל שיעור אמא ישבה איתי ועבדנו על המוזיקה. גם אמא לא ויתרה לי. כל מה שאמא עשתה — עשתה תמיד ברצינות רבה. בזכותה למדתי לנגן. בימי החורף היינו מנגנים שעות. בגיל תשע כבר נחשבתי לנגן טוב. אני שמח שגם אתם מנגנים על פסנתר ובכלים נוספים. חשוב שתהייה מוזיקה בבית. מוזיקה היא לנשמה," אמר לילדיו.

בבית היו שני פסנתרים ואקורדיון. כל הילדים ניגנו בכל הכלים.

"נכון שאמא כבר לא איתנו," אמר האב, "אבל אתם תמשיכו לנגן ולשמוח."

"בסדר אבא," אמרה רחל, "מוזיקה לעולם לא מפסיקים."

איסר ליטף את ראשה.

"אני יודע," אמר והביט בה באהבה. היא הזכירה לו את אשתו.

הוא זכר שאל בית ילדותו המהודר היו מגיעים אנשי עסקים רבים, מכל רחבי רוסיה, לנהל עסקים עם אביו. לפעמים ראה ששילמו לאביו ביהלומים ובזהב.

"אמא תמיד אמרה 'כשתגדל תמשיך בעסקים של אבא, גם ברוסיה וגם במדינות אחרות. אתה עוד צעיר, יגיע הזמן.' הייתי בסך הכול בן עשר.

•

בוקר אחד קמתי והתלבשתי, אכלתי ארוחת בוקר, לקחתי את הילקוט עם שקית האוכל שאימי הכינה לי והלכתי לבית הספר. בית הספר היה במרחק רבע שעה של הליכה מהבית. בדרך, כמו בכל יום, עברתי בחורשה קטנה וצעדתי בשביל שחצה אותה. בסוף השביל ראיתי מרכבה סגורה עומדת. כשהגעתי אליה ירדו ממנה שני אנשים. הם לבשו מעילי פרווה ואת ראשיהם כיסו כובעים עם אוזניות פרווה. היו להם זקנים ארוכים. כשעברתי לידם ורציתי להמשיך בדרכי תפסו אותי בזרועותיי והכניסו אותי למרכבה. שניהם צעקו לעגלון שישב למעלה שיתחיל לנסוע.

אחרי שלוש שעות עצרה המרכבה. ירדנו ממנה כולנו. הם תפסו אותי משני צדדיי והובילו אותי לתוך בית. בבית היו עוד כשלושים ילדים בגילי ואישה מבוגרת, שערכה את השולחן. היא ביקשה מכל הילדים לשבת סביב השולחן ומזגה תה חם לכולם. היא שמה עוגיות על השולחן. שני האנשים המבוגרים ישבו ליד שולחן אחר, שעמד בצד. האישה הגישה להם תה ועוגיות. מי האנשים האלה? חשבתי. מה הם רוצים? הילדים הסתכלו זה על זה.

אחד המבוגרים קם מהכיסא ופנה אלינו: 'כולכם תגיעו לסיביר ותחיו עם משפחות בכפרים. כשתגדלו תהיו חיילים של הצאר ניקולאי הראשון. אתם תלמדו להיות חיילים מקצועיים. רוסיה צריכה חיילים טובים שיגנו עליה מאויבים מסוכנים. בעוד ארבע שעות תעלו כולכם על רכבת שנוסעת לסיביר. אנו נודיע למשפחות שלכם שגויסתם להגן על רוסיה. אתם תתגוררו אצל משפחות כפריות ואצלן תתחנכו עד גיל שבע עשרה, אז תגויסו לצבא הרוסי כדי להגן על המולדת.'

כשהרכבת החלה לנסוע, שאלתי את הילד שיישב לידי: 'ההורים שלך יודעים?'

'לא,' השיב לי הילד. 'הם חטפו אותי בכוח.'

'אולי כשהרכבת תעצור בתחנה הראשונה נלך לשירותים ונקפוץ מהחלון?'

'אני מסכים,' אמר הילד. 'קוראים לי פאבל.'

'לי קוראים איסר.'

חיכינו שהרכבת תעצור, אבל היא לא עצרה. היא המשיכה לנסוע ימים ולילות רבים. לא ידענו איפה אנחנו. לבסוף הגענו לסיביר. שלג ירד והיה קר מאוד. כל הילדים קיבלו מעילים עם פרווה וכובעי צמר. אותי לקחו אל משפחה נוצרית באחד הכפרים. התגעגעתי להורים מאוד.

גדלתי עם שלושת ילדי המשפחה, התייחסו אליי יפה. ההורים היו קתולים, ואני לא הסכמתי ללכת לכנסייה עם כולם. למדתי בבית הספר בכפר. כשבגרתי עזרתי למשפחה בעבודות המשק. ביצעתי כל עבודה קשה, הייתי נער חזק וחסון.

בגיל שבע עשרה לקחו אותי לפנימייה צבאית. שם לימדו אותנו איך להיות חיילים. נהגו בנו בקשיחות. מהחברים שמעתי כל מיני שמועות על משפחות הילדים החטופים. סיפרו לי שאבא שלי מת מהתקף לב כששמע שנחטפתי. גם אמא שלי מתה — אמרו שהיא התאבדה. כל הידיעות שהגיעו אליי השרו עליי צער רב. לא ידעתי כלום. לילות רבים לא ישנתי."

•

כשפקח איסר את עיניו ראה את ילדיו דומעים. "כדאי שתדעו את האמת," אמר להם.

"נעשיתי לוחם קשוח. נלחמתי במלחמת חצי האי קרים, שליד אוקראינה. זו הייתה מלחמה קשה. המון חברים נהרגו. הצלתי כמה חברים שלי, ונחשבתי לוחם למופת. בסיום המלחמה קיבלתי עיטורים. ביקשו ממני לגשת לקורס קצינים, בתנאי שאמיר את דתי לנצרות. סירבתי וקיבלתי דרגת מש"ק — מפקד שאינו קצין. פיקדתי על חיילים רבים.

בתום שנות השירות, כשהייתי בן שלושים ושלוש, השתחררתי וחזרתי לפולטבה, לבית ההורים. את כל הנכסים והעסקים הלאימה הממשלה. בגלל עברי הצבאי הצלחתי לקבל חלק קטן מהרכוש של משפחתי. פגשתי את אשתי הראשונה, סופיה. נישאנו ונולדו לנו ארבעה ילדים."

איסר פקח את עיניו והסתכל על ארבעת ילדיו מאשתו הראשונה. הוא ראה את כל שניים עשר ילדיו יושבים מחובקים. החינוך של סופיה, אשתו השנייה, הוביל אותם לאהוב זה את זה כאילו היו אחים מאותה אם.

"אמא חסרה לי מאוד," אמר וניגב את הדמעות.

"אני התחלתי לעשות עסקים ונעשינו עשירים מאוד, אבל אחרי שנולדו ארבעת ילדינו נפטרה אשתי הראשונה ממחלה. היא הייתה צעירה מאוד. הילדים היו קטנים והצער היה רב. חיפשתי אמא לילדים הקטנים שלי, שנשארו יתומים מאם. פגשתי את סופיה מנדל שטאום. אלוהים שלח לי אישה שנייה באותו שם. שמחתי גם בגלל שאהבתי אותה וגם בגלל השם הזהה. תדעו לכם שאמא רצתה ללמוד אגרונומיה אבל ויתרה בגלל הגזענות. עם הזמן נולדו עוד שמונה ילדים. כשאני רואה את כולכם אני מודה לאלוהים. אני הייתי בן יחיד ואמרתי לעצמי שתהיה לי משפחה גדולה. ברוך השם, הצלחתי בזכות אמא."

לפתע פרץ בבכי וכיסה את פניו בשתי ידיו. רחל חיבקה את אביה.

אחרי שנרגע אמר: "אמא נולדה בשנת 1853 ונפטרה היום, בשנת 1906. אני מאמין שימצאו תרופה נגד השחפת — מחלה ארורה — כך אני מקווה."

"אבא," פנתה רחל לאביה. "ספר לנו על סבא, אבא של אמא."

"סבא, משה מנדל שטאום, היה רב הקהילה היהודית של קייב. הוא פסק הלכות והכיר את התנ"ך בעל פה. כל הקהילה הכירה וכיבדה את סבא. סבתא הייתה אישה טובה, וליוותה אותו. קהילות יהודיות מכל רחבי רוסיה התכתבו אתו ושמעו את פסקי ההלכה שפסק. הוא היה איש נעלה ויקר."

•

בתום האבל המשיכה המשפחה בחייה. איסר הצליח בעסקיו והתעשר. הוא תמך בכל ילדיו. ליזה, אחותה הגדולה של רחל, נישאה ועברה לגור בקייב שבאוקראינה. רחל, שהייתה בת שבע עשרה, פנתה לאביה. "אבא, שושנה ואני מעוניינות לעבור לקייב, אנו נגור אצל ליזה. אני רוצה ללמוד ציור ושושנה תמשיך ללמוד מוזיקה, אומרים שבית הספר לציור בקייב הוא מהטובים באוקראינה."

אביה הסתכל עליה. "אם זה מה שאתן רוצות, אעזור לכן." הוא קם וחיבק אותה באהבה. "אשלח לכן כסף. אני בטוח שתהיי ציירת מעולה. ציוריך יהיו נפלאים כמו השירים המצוינים והמיוחדים שאת כותבת."

"תודה אבא," אמרה רחל וחיבקה אותו. שושנה נכנסה לחדר וראתה את רחל ואביה מחובקים. "אבא מסכים," אמרה רחל לשושנה אחותה. השתיים נישקו את לחיי אביהן.

ליזה קיבלה אותן באהבה רבה. המורים שיבחו את הקליטה המהירה של רחל ואת ציוריה היפים. חלפו שנתיים. עוד מעט ימלאו לי תשע עשרה, חשבה רחל לעצמה. ערב אחד, בזמן שציירה בחדרה, אמרה רחל לשושנה אחותה: "בואי ניסע לאיטליה ללמוד אומנות ופיסול. דיברתי עם אבא, הוא בעד. אנו צעירות והחיים לפנינו."

"בשמחה," אמרה שושנה וחיוך על פניה.

"בדרך, לפני שנגיע לאיטליה, כדאי שנבקר בארץ ישראל," אמרה רחל לאחותה.

אחרי כחודש נפרדו מאחותן ליזה ועלו על אונייה שהפליגה לנמל יפו בארץ ישראל. על איטליה ויתרו. המושבה רחובות קסמה להן במיוחד. הן שכרו בית ממשפחת ברוידא הידועה. רחל ושושנה טיילו באזור ולמדו עברית מהצברים. אחותן הצעירה בת שבע התכתבה איתן.

"אני מאוד מתגעגעת," כתבה.

"כדאי לך לבוא ולהצטרף אלינו, הארץ יפה," השיבה לה רחל.

המשך הפרק בספר המלא