הלב שביקש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלב שביקש
הוספה למועדפים

הלב שביקש

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

"אני חושב שנחפש לנו דירה אחרת."

"מדוע?" שאלה.

"כדאי שנגור יחד, ולא בשני חדרים נפרדים."

היא ידעה שהוא מסתיר ממנה משהו.

"יש בעיה עם אפרים?"

הוא שקל אם להגיד לה את האמת.

יצירתה  של רחל המשוררת היא מאבני הדרך המשמעותיות בשירה הקלאסית ובתרבות העברית. מעט נכתב על חייה האישיים ומסעה הקצר בחיים, מרגע שהחליטה להשתלב בבניין הארץ בראשית המאה שעברה. ספר זה עוקב אחר דרכה של רחל ביישוב הצעיר בארץ ישראל של שנות השלושים, דרך תחנות חייה במושבה רחובות, דגניה, בית ההבראה בצפת העתיקה, רחוב הנביאים בירושלים, תל אביב, גדרה וכמובן כנרת, שם נטמנה עת הגיע מסעה לקיצו הטראגי. מטרת המחבר היא להביא בפני הקורא העברי, צעיר ומבוגר כאחד, את אישיותה של רחל ולהאיר את כשרונה וגדולתה. בתוך הסיפור שיבץ המחבר שירים מקוריים פרי עטו.

ח. שלמה לבית משפחת חייט נולד בירושלים, בן למשפחת עולים מאיזמיר שבתורכיה שעלתה ארצה לאחר קום המדינה עם כל הקהילה היהודית. למד בבית הספר במושבה הגרמנית, וגדל בין בני עולים חדשים מכל תפוצות הגולה וניצולי שואה. זהו ספרו הראשון.

 

פרק ראשון


על הכוננית היו מונחים ספרי קריאה, תנ"ך, מילון, כתבי עת, עיתונים ומכתבים, שמקצתם כתובים בשפות זרות. בחדר הקטן שבו גרה היה הריהוט צנוע; מיטה, שעליה שכבה כעת, לידה כוננית, ובפינה ארון קטן ולידו שולחן עץ וכיסא. על השולחן הונחו מחברות, כלי כתיבה, בקבוק מים וכוס, ועוד בקבוקון קטן. השולחן עמד בצמוד לחלון, שממנו נשקף הנוף אל הים. תמיד כשישבה מולו עלו בראשה זיכרונות נעימים מהעבר. היום היא אישה חלשה, תשושה, חולה ובודדה. בכל פעם שהיא מטפסת במעלה המדרגות את שתי הקומות, אל חדרה הקטן שבעליית הגג, היא מתנשמת בכבדות רבה.

אולי אכתוב משהו, חשבה בליבה. היא קמה בקושי והתיישבה על שפת המיטה. חלפה דקה עד שעמדה על רגליה וצעדה לאט לעבר השולחן. כשהתיישבה על כיסא העץ, נשענה לאחור ונאנחה בכאב. מבעד לחלון ראתה את שמי התכלת, את השמש הזורחת ואת הים הכחול. התמונה נתנה לה הרבה כוח. בעבר נהגה לצייר ציורי נוף; טבע, ים, עצים, בתים ושמים. הציור חסר לה מאוד. היא הושיטה את ידה הצנומה, מזגה כוס מים והוסיפה כמה טיפות מהבקבוקון לתוך הכוס. בקושי רב לגמה מהמים. שוב הסתכלה מבעד לחלון. השמש האירה את החדר. היא פתחה את המחברת והחלה לכתוב:

מזורי מכורתי

עייפה נפשי אלי

היאך זה גורלי

מה פשעי וחטאי

ואין מרפא למחלתי

מזורי מכורתי.

כשסיימה לכתוב קמה מהכיסא וחזרה למיטה. החדר להט, היא התקשתה לנשום. כשהניחה את ראשה על הכרית שבו ועלו הזיכרונות. היא נזכרה בבני משפחתה. בכל שבת היו נוסעים בכרכרה מפוארת, שבה נהג אביה, לנהר הוולגה. הנהר זרם קרוב לביתם, ועל גדתו ערכו פיקניקים. אימה הייתה פורסת מפה פרחונית גדולה, ומתוך הסלים שהביאה הייתה מוציאה עוגות, ממתקים, פירות ושתייה לכל המשפחה.

היא הייתה ילדה יפה; תלתלים זהובים, עיניים תכלת. כולם קראו לה 'רוחל'ה הנסיכה'. ליזה ושושנה, אחיותיה, היו בונות יחד איתה ארמונות בחול. כשהייתה בת חמש החליטו לחגוג לה יום הולדת על שפת הנהר. השנה הייתה 1895. אימה, סופיה, אפתה עוגת יום הולדת מקושטת בסוכריות. כולם בירכו אותה ושרו לכבודה שירים. יעקב, אחיה הגדול, שהיה אז בן חמש עשרה, הניף אותה גבוה באוויר שש פעמים וכולם מחאו כפיים.

אחרי שאכלו את העוגה נשא אותה יעקב על הכתפיים. "מזל טוב לנסיכה שלנו," אמר, ורץ איתה לתוך המים. היא זכרה שתפסה חזק בשערותיו. "אל תפחדי רוחל'ה, אני אשמור עלייך," אמר לה. כל האחים רצו בעקבותיהם והתיזו מים זה על זה. אימה סופיה ואביה איסר ישבו על החול וצחקו בקול רם. המשפחה נהנתה ובילתה יחד.

הזיכרונות העלו חיוך על פניה הקמוטות והשדופות. עיניה היו עצומות וגופה כואב. לנגד עיניה חלפו שנות חייה, היא זכרה הכול.

רחל הקטנה אהבה את משפחתה מאוד. היו לה עוד אחד עשר אחים ואחיות. אביה היה אדם עשיר, בעל עסקים רבים, ותמיד העניק לילדיו כל מה שרצו. אימה הרעיפה על כל הילדים תשומת לב מרובה. היא הייתה משכילה ודאגה ללמד את כולם מוזיקה, ספרות, מקצועות הומניים ושפות זרות. את רחל אהבה במיוחד, היא דמתה לה בכול. כשבגרה נעשתה נערה תמירה, ששיערה זהוב ועיניה התכולות בורקות תמיד.

כשהייתה משתעלת נהגה אימה לגשת אליה בדאגה ולחבק אותה. רחל סבלה מתפקוד לקוי של הריאות. כבר בבית הספר לא השתתפה בשיעורי ספורט, המאמץ לא היטיב עמה. "את תלכי לבית מרפא בחצי האי קרים," אמר לה אביה, כשהייתה בת שלוש עשרה. "ליזה, אחותך, תלווה אותך." הן שהו שם שבועיים, ורחל הרגישה הקלה. אחרי שחזרו הביתה שמעה את אביה מדבר עם ד"ר לונץ, שהגיע לביתם כדי לבדוק אותה.

"הנערה בדרגת סיכון גבוהה מאוד. מערכת החיסון שלה חלשה. חייבים לשמור עליה מהשחפת המשתוללת. אני מבקש שתביאו אותה אלי למרפאה כל חצי שנה לביקורת."

"תודה לך," אמר אביה. רחל ראתה את אביה מוסר לד"ר לונץ חבילת שטרות. "נעשה כל שביכולתנו לשמור על רוחל'ה."

בבית התנהל הכול כרגיל. רחל חזרה לבית הספר. היא שמעה שיעקב, אחיה הגדול, הצטרף לתנועה הציונית. "יעקב, גם אני רוצה להצטרף לתנועה," פנתה אליו פעם. אחיה חיבק אותה ואמר: "מחר תבואי איתי ותהיי חברה בתנועה הציונית למען ארץ ישראל."

כשהייתה לבד בחדרה כתבה שירים ברוסית. היא הייתה בת חמש עשרה בלבד. אימה הייתה גאה בה והראתה את השירים שכתבה לידידיה המשכילים, שנהגו לבוא למפגשים בביתם המפואר. כולם העריכו את כתיבתה היפה והקולחת, ואת הנושאים שעליהם בחרה לכתוב. מרבית השירים עסקו בטבע, בנוף ובחיות. היא שמעה את האורחים משבחים את שיריה. "רוחל'ה כישרונית מאוד," אמרו כולם לאימה. "כל הכבוד". תמיד התרגשה כששמעה את תשבחותיהם.

כשהייתה בת שש עשרה נפטרה אימה משחפת. המשפחה כולה התאבלה וישבה שבעה. הם אהבו את אימם מאוד. איסר נישא פעמיים. אימה של רחל הייתה אשתו השנייה. היא הייתה יפה מאוד, ושמה היה כשם אשתו הראשונה — סופיה. לארבעת ילדיו מאשתו הראשונה הייתה כאם לכל דבר. היא גידלה אותם כמו את שמונת ילדיה. בזמן השבעה פנתה רחל לאביה:

"אבא, ספר לנו על משפחתה של אמא וגם על משפחתך."

איסר הסתכל על ילדיו, שמקצתם כבר היו נשואים ובעצמם הורים לילדים. אלוהים שמר עליי כדי ששבט בלובשטיין ימשיך להתקיים, חשב. ליבו התמלא גאווה. חבל שסופיה לא איתנו, אמר בליבו. כשישב על הכורסה הגישה רחל לאביה כוס תה. אחרי ששתה אמר: "אני אספר לכם על אמא וגם עליי." כל בני המשפחה ישבו סביבו וחיכו למוצא פיו.

"דעו לכם שאמא סופיה גידלה אתכם באהבה רבה. כל שניים עשר הילדים היו שווים בעיניה. היא גידלה אתכם ללא שום הבדל, אף שארבעת ילדיי הראשונים לא היו שלה. אשתי הראשונה נפטרה בטרם עת, גם היא ממחלה. נולדו לנו עוד שמונה ילדים, ברוך השם. אמא גידלה את כולכם באהבה אינסופית וללא אפליה, וכן השקיעה את כל כולה בחינוך שלכם. השפות שלמדתם, ובמיוחד השפה העברית, הן בזכותה. אמא באה ממשפחה אריסטוקרטית ומשכילה, נצר לשושלת רש"י. היא הייתה צדיקה גדולה, אלוהים עשה עמי חסד. הידידים שלה הפכו לידידיי. כולם היו אנשים רמי מעלה, כמו לב טולסטוי והסופר ולדימיר קורולנקו. אבדה ענקית," אמר איסר בעיניים דומעות.

כל ילדיו קרבו אליו וחיבקו אותו באהבה רבה. רחל ושושנה, אחותה, הגישו תה ועוגיות לכולם. אחרי שאכלו ונרגעו ביקשה רחל: "אבא, ספר לנו על משפחתך."

איסר הביט על בני משפחתו, שישבו סביבו. "אצלי הסיפור קצת יותר קשה." כולם החרישו וציפו לשמוע. הם ידעו שהיה איש צבא, אך לא ידעו יותר מכך.

"גרנו ברובע היהודי בפולטבה שבאוקראינה, ברחוב צ'ילונסקי 134. עד גיל עשר גדלתי כבן יחיד להוריי, יצחק ורוזה. הם אהבו אותי ופינקו אותי ללא גבול."

איסר ראה שכולם סביבו דרוכים ולא מוציאים הגה. "בישיבה שלמדתי חשבו שאני עילוי וציפו ממני לגדולות." איסר עצם את עיניו. כל חייו, מאז ילדותו, חלפו בראשו.

יצחק, קראה אמו. כן רוזה, ענה יצחק לאשתו. אני רוצה שאיסר יתחיל ללמוד לנגן על פסנתר. דיברתי עם המורה למוזיקה בבית הספר, היא מוכנה להגיע אלינו הביתה פעם בשבוע ולתת לאיסר שיעורי מוזיקה. בסדר רוזה, ענה יצחק והביט באהבה באשתו. איסר, שישב על השטיח וקרא ספר, שמע את השיחה בין הוריו. אבא, אמא אמרה שצריך לכוון את הפסנתר. אתמול אמא ניגנה והפסיקה באמצע. נקרא למכוון פסנתרים, אמר האב.

הוא היה איש אמיד מאוד, בבית לא חסר כלום. למורה קראו סבטה, והיא הייתה מורה מעולה. היא הייתה ידועה כמורה דקדקנית, היא לא ויתרה על כלום. הילדים שלמדו אצלה נעשו נגנים מעולים. סיפר איסר: "הייתי בן שמונה כשהתחלתי לנגן. אחרי כל שיעור אמא ישבה איתי ועבדנו על המוזיקה. גם אמא לא ויתרה לי. כל מה שאמא עשתה — עשתה תמיד ברצינות רבה. בזכותה למדתי לנגן. בימי החורף היינו מנגנים שעות. בגיל תשע כבר נחשבתי לנגן טוב. אני שמח שגם אתם מנגנים על פסנתר ובכלים נוספים. חשוב שתהייה מוזיקה בבית. מוזיקה היא לנשמה," אמר לילדיו.

בבית היו שני פסנתרים ואקורדיון. כל הילדים ניגנו בכל הכלים.

"נכון שאמא כבר לא איתנו," אמר האב, "אבל אתם תמשיכו לנגן ולשמוח."

"בסדר אבא," אמרה רחל, "מוזיקה לעולם לא מפסיקים."

איסר ליטף את ראשה.

"אני יודע," אמר והביט בה באהבה. היא הזכירה לו את אשתו.

הוא זכר שאל בית ילדותו המהודר היו מגיעים אנשי עסקים רבים, מכל רחבי רוסיה, לנהל עסקים עם אביו. לפעמים ראה ששילמו לאביו ביהלומים ובזהב.

"אמא תמיד אמרה 'כשתגדל תמשיך בעסקים של אבא, גם ברוסיה וגם במדינות אחרות. אתה עוד צעיר, יגיע הזמן.' הייתי בסך הכול בן עשר.

*המשך העלילה בספר המלא*

עוד על הספר

הלב שביקש שלמה חי


על הכוננית היו מונחים ספרי קריאה, תנ"ך, מילון, כתבי עת, עיתונים ומכתבים, שמקצתם כתובים בשפות זרות. בחדר הקטן שבו גרה היה הריהוט צנוע; מיטה, שעליה שכבה כעת, לידה כוננית, ובפינה ארון קטן ולידו שולחן עץ וכיסא. על השולחן הונחו מחברות, כלי כתיבה, בקבוק מים וכוס, ועוד בקבוקון קטן. השולחן עמד בצמוד לחלון, שממנו נשקף הנוף אל הים. תמיד כשישבה מולו עלו בראשה זיכרונות נעימים מהעבר. היום היא אישה חלשה, תשושה, חולה ובודדה. בכל פעם שהיא מטפסת במעלה המדרגות את שתי הקומות, אל חדרה הקטן שבעליית הגג, היא מתנשמת בכבדות רבה.

אולי אכתוב משהו, חשבה בליבה. היא קמה בקושי והתיישבה על שפת המיטה. חלפה דקה עד שעמדה על רגליה וצעדה לאט לעבר השולחן. כשהתיישבה על כיסא העץ, נשענה לאחור ונאנחה בכאב. מבעד לחלון ראתה את שמי התכלת, את השמש הזורחת ואת הים הכחול. התמונה נתנה לה הרבה כוח. בעבר נהגה לצייר ציורי נוף; טבע, ים, עצים, בתים ושמים. הציור חסר לה מאוד. היא הושיטה את ידה הצנומה, מזגה כוס מים והוסיפה כמה טיפות מהבקבוקון לתוך הכוס. בקושי רב לגמה מהמים. שוב הסתכלה מבעד לחלון. השמש האירה את החדר. היא פתחה את המחברת והחלה לכתוב:

מזורי מכורתי

עייפה נפשי אלי

היאך זה גורלי

מה פשעי וחטאי

ואין מרפא למחלתי

מזורי מכורתי.

כשסיימה לכתוב קמה מהכיסא וחזרה למיטה. החדר להט, היא התקשתה לנשום. כשהניחה את ראשה על הכרית שבו ועלו הזיכרונות. היא נזכרה בבני משפחתה. בכל שבת היו נוסעים בכרכרה מפוארת, שבה נהג אביה, לנהר הוולגה. הנהר זרם קרוב לביתם, ועל גדתו ערכו פיקניקים. אימה הייתה פורסת מפה פרחונית גדולה, ומתוך הסלים שהביאה הייתה מוציאה עוגות, ממתקים, פירות ושתייה לכל המשפחה.

היא הייתה ילדה יפה; תלתלים זהובים, עיניים תכלת. כולם קראו לה 'רוחל'ה הנסיכה'. ליזה ושושנה, אחיותיה, היו בונות יחד איתה ארמונות בחול. כשהייתה בת חמש החליטו לחגוג לה יום הולדת על שפת הנהר. השנה הייתה 1895. אימה, סופיה, אפתה עוגת יום הולדת מקושטת בסוכריות. כולם בירכו אותה ושרו לכבודה שירים. יעקב, אחיה הגדול, שהיה אז בן חמש עשרה, הניף אותה גבוה באוויר שש פעמים וכולם מחאו כפיים.

אחרי שאכלו את העוגה נשא אותה יעקב על הכתפיים. "מזל טוב לנסיכה שלנו," אמר, ורץ איתה לתוך המים. היא זכרה שתפסה חזק בשערותיו. "אל תפחדי רוחל'ה, אני אשמור עלייך," אמר לה. כל האחים רצו בעקבותיהם והתיזו מים זה על זה. אימה סופיה ואביה איסר ישבו על החול וצחקו בקול רם. המשפחה נהנתה ובילתה יחד.

הזיכרונות העלו חיוך על פניה הקמוטות והשדופות. עיניה היו עצומות וגופה כואב. לנגד עיניה חלפו שנות חייה, היא זכרה הכול.

רחל הקטנה אהבה את משפחתה מאוד. היו לה עוד אחד עשר אחים ואחיות. אביה היה אדם עשיר, בעל עסקים רבים, ותמיד העניק לילדיו כל מה שרצו. אימה הרעיפה על כל הילדים תשומת לב מרובה. היא הייתה משכילה ודאגה ללמד את כולם מוזיקה, ספרות, מקצועות הומניים ושפות זרות. את רחל אהבה במיוחד, היא דמתה לה בכול. כשבגרה נעשתה נערה תמירה, ששיערה זהוב ועיניה התכולות בורקות תמיד.

כשהייתה משתעלת נהגה אימה לגשת אליה בדאגה ולחבק אותה. רחל סבלה מתפקוד לקוי של הריאות. כבר בבית הספר לא השתתפה בשיעורי ספורט, המאמץ לא היטיב עמה. "את תלכי לבית מרפא בחצי האי קרים," אמר לה אביה, כשהייתה בת שלוש עשרה. "ליזה, אחותך, תלווה אותך." הן שהו שם שבועיים, ורחל הרגישה הקלה. אחרי שחזרו הביתה שמעה את אביה מדבר עם ד"ר לונץ, שהגיע לביתם כדי לבדוק אותה.

"הנערה בדרגת סיכון גבוהה מאוד. מערכת החיסון שלה חלשה. חייבים לשמור עליה מהשחפת המשתוללת. אני מבקש שתביאו אותה אלי למרפאה כל חצי שנה לביקורת."

"תודה לך," אמר אביה. רחל ראתה את אביה מוסר לד"ר לונץ חבילת שטרות. "נעשה כל שביכולתנו לשמור על רוחל'ה."

בבית התנהל הכול כרגיל. רחל חזרה לבית הספר. היא שמעה שיעקב, אחיה הגדול, הצטרף לתנועה הציונית. "יעקב, גם אני רוצה להצטרף לתנועה," פנתה אליו פעם. אחיה חיבק אותה ואמר: "מחר תבואי איתי ותהיי חברה בתנועה הציונית למען ארץ ישראל."

כשהייתה לבד בחדרה כתבה שירים ברוסית. היא הייתה בת חמש עשרה בלבד. אימה הייתה גאה בה והראתה את השירים שכתבה לידידיה המשכילים, שנהגו לבוא למפגשים בביתם המפואר. כולם העריכו את כתיבתה היפה והקולחת, ואת הנושאים שעליהם בחרה לכתוב. מרבית השירים עסקו בטבע, בנוף ובחיות. היא שמעה את האורחים משבחים את שיריה. "רוחל'ה כישרונית מאוד," אמרו כולם לאימה. "כל הכבוד". תמיד התרגשה כששמעה את תשבחותיהם.

כשהייתה בת שש עשרה נפטרה אימה משחפת. המשפחה כולה התאבלה וישבה שבעה. הם אהבו את אימם מאוד. איסר נישא פעמיים. אימה של רחל הייתה אשתו השנייה. היא הייתה יפה מאוד, ושמה היה כשם אשתו הראשונה — סופיה. לארבעת ילדיו מאשתו הראשונה הייתה כאם לכל דבר. היא גידלה אותם כמו את שמונת ילדיה. בזמן השבעה פנתה רחל לאביה:

"אבא, ספר לנו על משפחתה של אמא וגם על משפחתך."

איסר הסתכל על ילדיו, שמקצתם כבר היו נשואים ובעצמם הורים לילדים. אלוהים שמר עליי כדי ששבט בלובשטיין ימשיך להתקיים, חשב. ליבו התמלא גאווה. חבל שסופיה לא איתנו, אמר בליבו. כשישב על הכורסה הגישה רחל לאביה כוס תה. אחרי ששתה אמר: "אני אספר לכם על אמא וגם עליי." כל בני המשפחה ישבו סביבו וחיכו למוצא פיו.

"דעו לכם שאמא סופיה גידלה אתכם באהבה רבה. כל שניים עשר הילדים היו שווים בעיניה. היא גידלה אתכם ללא שום הבדל, אף שארבעת ילדיי הראשונים לא היו שלה. אשתי הראשונה נפטרה בטרם עת, גם היא ממחלה. נולדו לנו עוד שמונה ילדים, ברוך השם. אמא גידלה את כולכם באהבה אינסופית וללא אפליה, וכן השקיעה את כל כולה בחינוך שלכם. השפות שלמדתם, ובמיוחד השפה העברית, הן בזכותה. אמא באה ממשפחה אריסטוקרטית ומשכילה, נצר לשושלת רש"י. היא הייתה צדיקה גדולה, אלוהים עשה עמי חסד. הידידים שלה הפכו לידידיי. כולם היו אנשים רמי מעלה, כמו לב טולסטוי והסופר ולדימיר קורולנקו. אבדה ענקית," אמר איסר בעיניים דומעות.

כל ילדיו קרבו אליו וחיבקו אותו באהבה רבה. רחל ושושנה, אחותה, הגישו תה ועוגיות לכולם. אחרי שאכלו ונרגעו ביקשה רחל: "אבא, ספר לנו על משפחתך."

איסר הביט על בני משפחתו, שישבו סביבו. "אצלי הסיפור קצת יותר קשה." כולם החרישו וציפו לשמוע. הם ידעו שהיה איש צבא, אך לא ידעו יותר מכך.

"גרנו ברובע היהודי בפולטבה שבאוקראינה, ברחוב צ'ילונסקי 134. עד גיל עשר גדלתי כבן יחיד להוריי, יצחק ורוזה. הם אהבו אותי ופינקו אותי ללא גבול."

איסר ראה שכולם סביבו דרוכים ולא מוציאים הגה. "בישיבה שלמדתי חשבו שאני עילוי וציפו ממני לגדולות." איסר עצם את עיניו. כל חייו, מאז ילדותו, חלפו בראשו.

יצחק, קראה אמו. כן רוזה, ענה יצחק לאשתו. אני רוצה שאיסר יתחיל ללמוד לנגן על פסנתר. דיברתי עם המורה למוזיקה בבית הספר, היא מוכנה להגיע אלינו הביתה פעם בשבוע ולתת לאיסר שיעורי מוזיקה. בסדר רוזה, ענה יצחק והביט באהבה באשתו. איסר, שישב על השטיח וקרא ספר, שמע את השיחה בין הוריו. אבא, אמא אמרה שצריך לכוון את הפסנתר. אתמול אמא ניגנה והפסיקה באמצע. נקרא למכוון פסנתרים, אמר האב.

הוא היה איש אמיד מאוד, בבית לא חסר כלום. למורה קראו סבטה, והיא הייתה מורה מעולה. היא הייתה ידועה כמורה דקדקנית, היא לא ויתרה על כלום. הילדים שלמדו אצלה נעשו נגנים מעולים. סיפר איסר: "הייתי בן שמונה כשהתחלתי לנגן. אחרי כל שיעור אמא ישבה איתי ועבדנו על המוזיקה. גם אמא לא ויתרה לי. כל מה שאמא עשתה — עשתה תמיד ברצינות רבה. בזכותה למדתי לנגן. בימי החורף היינו מנגנים שעות. בגיל תשע כבר נחשבתי לנגן טוב. אני שמח שגם אתם מנגנים על פסנתר ובכלים נוספים. חשוב שתהייה מוזיקה בבית. מוזיקה היא לנשמה," אמר לילדיו.

בבית היו שני פסנתרים ואקורדיון. כל הילדים ניגנו בכל הכלים.

"נכון שאמא כבר לא איתנו," אמר האב, "אבל אתם תמשיכו לנגן ולשמוח."

"בסדר אבא," אמרה רחל, "מוזיקה לעולם לא מפסיקים."

איסר ליטף את ראשה.

"אני יודע," אמר והביט בה באהבה. היא הזכירה לו את אשתו.

הוא זכר שאל בית ילדותו המהודר היו מגיעים אנשי עסקים רבים, מכל רחבי רוסיה, לנהל עסקים עם אביו. לפעמים ראה ששילמו לאביו ביהלומים ובזהב.

"אמא תמיד אמרה 'כשתגדל תמשיך בעסקים של אבא, גם ברוסיה וגם במדינות אחרות. אתה עוד צעיר, יגיע הזמן.' הייתי בסך הכול בן עשר.

*המשך העלילה בספר המלא*