אם אלה אנחנו

1

ארתור

יום שני, 9 ביולי 

אני לא באמת מניו יורק, ואני רוצה לחזור הביתה.

יש כל כך הרבה כללים לא כתובים כשגרים כאן, כמו זה שלא אמורים לעצור באמצע המדרכה או לבהות במבט חולמני בבניינים גבוהים או להתעכב כדי לקרוא גרפיטי. בלי מפות ענקיות מתקפלות, בלי פאוצ'ים, בלי קשר עין. בלי לזמזם שירים מ'אוון הנסן היקר' בפומבי. ובטח שלא אמורים לצלם סלפי בפינת רחוב, אפילו אם יש דוכן נקניקיות וטור ארוך של מוניות צהובות ברקע — וזה קצת מצמרר, אבל ככה תמיד דמיינתם את ניו יורק. מותר להתפעל ממנה בשקט, אבל חייבים להיות מאופקים. אם הבנתי נכון, זה כל הקטע של ניו יורק: להיות מאופקים.

אני לא מאופק.

בואו נדבר על הבוקר, למשל. עשיתי טעות והרמתי עיניים לשמיים, רק לרגע, ועכשיו אני לא מצליח להוריד אותן. כשמסתכלים למעלה מהזווית הזאת, זה נראה כאילו העולם נוטה פנימה: בניינים מסחררים בגובהם ושמש שהיא כדור אש בוהק.

היא יפה. את זה אני לא אקח מניו יורק. היא יפה וסוריאליסטית, והיא לא דומה בכלום לג'ורג'יה. אני מטה את הטלפון כדי לצלם תמונה. לא סטורי לאינסטגרם, בלי פילטרים. בלי להשתהות.

בן רגע, הולך רגל נזעם: אלוהים. נו כבר. תזוז. תיירים מזדיינים. שתי שניות על השעון כדי לצלם תמונה, ועכשיו אני המכשול האנושי בהתגלמותו. אני אחראי לכל עיכוב בסאבוויי, לכל רחוב שנסגר, אפילו לתופעה הפיזיקלית של התנגדות האוויר.

תיירים מזדיינים.

אני אפילו לא תייר. אני איכשהו גר כאן, לפחות לקיץ. זה לא שיצאתי לשיטוט מהנה בין אתרי העיר ביום שני בצהריים. אני בעבודה. זאת אומרת, אני עושה שליחות מסטארבקס, אבל זה נחשב.

ואולי אני הולך בדרך הארוכה. אולי אני צריך עוד כמה דקות מנוחה מהמשרד של אימא. בדרך כלל להיות מתלמד זה יותר משעמם מאשר זוועה, אבל היום הזה מחורבן במיוחד. מכירים את הימים האלה שבמדפסת נגמר הנייר, ואין כלום במחסן, אז צריך לגנוב ממכונת הצילום, אבל המגירה לא נפתחת, ואז לוחצים על איזה כפתור לא נכון והמכונה מתחילה לצפצף? ואתם עומדים וחושבים לעצמכם שאתם לא יודעים מי המציא את מכונות הצילום, אבל הוא ככה קרוב לחטוף מכות? מכם? מילדים יהודים בגובה מטר שבעים עם הפרעת קשב וזעם של סופת טורנדו? מכירים את הימים האלה? אז כזה.

וכל מה שאני רוצה זה להוציא קצת קיטור בפני איתן וג'סי, אבל עדיין לא הצלחתי להבין איך לסמס תוך כדי הליכה.

אני יורד מהמדרכה, ליד הכניסה לדואר — וואו. במילטון, ג'ורג'יה, לא בונים סניפי דואר כאלה. יש לו חזית מאבן לבנה עם עמודים ועם פיתוחי פליז, והוא קלאסי עד כאב, אני כמעט מרגיש שהתלבשתי פשוט מדי. ואני עם עניבה.

אני מסמס את התמונה של הרחוב שטוף השמש אל איתן וג'סי. יום קשה במשרד!

ג'סי עונָה מייד. אני שונאת אותך ואני רוצה להיות אתה.

זה הולך ככה: ג'סי ואיתן הם החברים הכי טובים שלי משחר ימי ההיסטוריה, ואיתם תמיד הייתי "ארתור האמיתי". "ארתור הבודד והמתוסבך", בניגוד ל"ארתור השמח מהאינסטגרם". אבל משום מה אני צריך שהם יחשבו שהחיים שלי בניו יורק אדירים. אני פשוט צריך את זה. אז כבר שבועות אני שולח להם הודעות של ארתור השמח מהאינסטגרם. אבל אני לא יודע אם הם באמת קונים את זה.

חוץ מזה אני מתגעגעת אליך, כותבת ג'סי, וזורקת פנימה שורה שלמה של אֶמוג'ים מתנשקים. היא כאילו הבּוֹבֶּע שלי רק בגוף של ילדה בת שש־עשרה. היא הייתה מסמסת לי כתם ליפסטיק על המצח אם היה אפשר. הקטע המוזר הוא שהחברות בינינו אף פעם לא הייתה בקטע דביק כזה — לפחות עד הלילה של נשף הסיום. שזה במקרה גם הלילה שבו סיפרתי לג'סי ולאיתן שאני גיי.

גם אני מתגעגע אליכם, אני מודה.

בוא הביתה, ארתור.

בעוד ארבעה שבועות. לא שאני סופר.

איתן מצטרף לבסוף עם האמוג'י הכי עמום בעולם: חיוך עוויתי. כאילו, תעשה לי טובה. חיוך עוויתי? אם ג'סי שאחרי נשף הסיום מסמסת כמו הבּוֹבֶּע שלי, אז איתן שאחרי הנשף מסמס כמו פנטומימאי. האמת היא שרוב הזמן הוא דווקא לא רע בהודעות הקבוצתיות, אבל אחד על אחד? בואו נגיד רק שהטלפון שלי הפסיק להתפוצץ מההודעות ממנו בערך חמש שניות אחרי שיצאתי מהארון. אני לא אשקר: זאת התחושה הכי מבאסת בעולם. יום אחד אני עוד אגיד לו על זה משהו, וזה יהיה בקרוב. אולי אפילו היום. אולי —

אבל אז הדלת של סניף הדואר נפתחת, ומאחוריה מתגלים — אני לא צוחק — זוג גברים תאומים זהים באוברולים תואמים. עם שפמים ארוכים. איתן היה מת על זה. וזה מעצבן אותי. זה קורה לי כל הזמן עם איתן. לפני דקה הייתי מוכן להעיף אותו מהחיים שלי, אותו ואת האמוג'ים העמומים שלו. עכשיו אני רק רוצה לשמוע אותו צוחק. סיבוב פרסה רגשי מלא בתוך שישים שניות.

התאומים חולפים על פניי לאיטם, ואני רואה שלשניהם יש גולגול גבוה בשיער. ברור שיש להם גולגול גבוה. ניו יורק היא כנראה כוכב לכת בפני עצמו, אני נשבע, כי אף אחד אפילו לא ממצמץ.

חוץ מ...

יש בחור אחד שהולך לכיוון הכניסה, עם קופסת קרטון בידיים, והוא ממש עוצר במקום כשהתאומים עוברים מולו. הוא נראה כל כך מבולבל, שאני צוחק בקול רם.

ואז הוא פוגש במבט שלי.

ואז הוא מחייך.

ואימא'לה.

ברצינות. אימא'לה ואבא'לה. הבחור הכי חמוד אֶוֶור. אולי זה השיער או הנמשים או הוורוד בלחיים. ואני אומר את זה בתור מישהו שבחיים לא שם לב ללחיים של מישהו אחר. אבל הלחיים שלו שוות תשומת לב. כל דבר בו שווה תשומת לב. שיער חום בהיר, פרוע בדיוק במידה. ג'ינס צמודים, נעליים משופשפות, חולצה אפורה — שהמילים דְרִים אנד בּין קוֹפִי מציצות ממנה בקושי מעל הקופסה שהוא מחזיק. הוא גבוה ממני — טוב, כמו רוב הבנים.

הוא עדיין מסתכל עליי.

אבל 20 נקודות לגריפינדור, כי אני מצליח לחייך אליו. "אתה חושב שהם מחנים את אופני הטַנְדֶם שלהם בסלון לעיצוב שפמים?"

הצחוק המבוהל שלו נורא חמוד, וזה קצת מסחרר אותי. "בוודאות, בסלון לעיצוב שפמים סלאש גלריה לאמנות סלאש מבשלה ביתית," הוא אומר.

לרגע אחד אנחנו מחייכים אחד אל השני בלי לדבר.

"אממ, אתה נכנס?" הוא שואל לבסוף.

אני מרים את העיניים אל הדלת. "כן."

ואני עושה את זה. אני נכנס אחריו אל סניף הדואר. זאת אפילו לא החלטה. או שאם כן, הגוף שלי כבר החליט. יש בו משהו. כאילו משהו מושך לי את החזה. מין תחושה כזאת שאני חייב להכיר אותו, שזה בלתי נמנע.

טוב, יש לי וידוי קטן, וזה בטח יעשה לכם בעע. בטח יש לכם בחילה גם ככה, אבל ווטאבר. תקשיבו לי.

אני מאמין באהבה ממבט ראשון. הגורל, היקום, כל זה. אבל לא כמו שאתם חושבים. אני לא מתכוון לזה בקטע של הנשמות שלנו התפצלו מנשמה אחת ואתה החצי השני שלי לנצח נצחים. אני פשוט חושב שנועדנו לפגוש אנשים מסוימים. אני חושב שהיקום דוחף אותם בעדינות לתוך המסלול של חיינו.

אפילו בצהריים של סתם איזה יום שני ביולי. אפילו בדואר.

אבל בואו נהיה כנים — זה לא סניף דואר רגיל. הוא מספיק גדול כדי לשמש כאולם נשפים, עם מרצפות מבריקות ושורות של תיבות דואר ואפילו פסלים, כמו מוזיאון. נער הקופסה ניגש אל דלפק קצר ליד הכניסה, מניח את החבילה לצידו ומתחיל למלא טופס למשלוח.

אני שולף מעטפה ל"דואר מהיר" ממעמד המוצרים לידי וגולש לעבר הדלפק שלו. כאילו בלי לחשוב על זה בכלל. זה לא חייב להיות מוזר. אני רק צריך למצוא את המילים המושלמות שימשיכו את השיחה הזאת. למען האמת, אני בדרך כלל ממש טוב בלדבר עם זרים. אני לא יודע אם זה קטע של ג'ורג'יה או סתם קטע של ארתור, אבל אם יש איש זקן במכולת, אני עומד לידו ובודק לו מחירים של מיץ שזיפים מיובשים. אם יש אישה בהיריון במטוס, עד הנחיתה היא כבר תקרא על שמי לילד שעוד לא נולד. אם יש דבר שאני חזק בו, זה זה.

או שזה היה זה, עד היום. אני לא חושב אפילו שאני מסוגל לייצר צלילים. כאילו הגרון שלי קורס לתוך עצמו. אבל אני חייב למצוא את הדרך להוציא החוצה את הבחור הניו יורקי שבתוכי — קול ונונשלנטי. אני משגר אליו חיוך מהוסס. נשימה עמוקה. "חתיכת חבילה גדולה."

ו... חרא.

המילים מתגלגלות החוצה. "לא התכוונתי לחבילה. פשוט. הקופסה שלך. היא גדולה." אני פותח מרחק בין כפות הידיים שלי כדי להדגים. כי זאת כנראה הדרך להוכיח שלא רמזתי לכלום: לפרוש את הידיים שלי בתנוחה של מדידת זין.

נער הקופסה מקמט את המצח.

"סליחה. אני לא... אני נשבע שבדרך כלל אני לא מעיר הערות על גודל הקופסאות של גברים אחרים."

הוא פוגש את המבט שלי ומחייך, ממש קצת. "יופי של עניבה," הוא אומר.

אני מרכין אליה את המבט ומסמיק. ברור שלא יכולתי לבוא היום עם עניבה נורמלית. לא. אני עונב את זאת מהאוסף של אבא. כחולה כהה, עם הדפס של מאות נקניקיות קטנטנות.

"לפחות זה לא אוברול?" אני אומר.

"יש בזה משהו." הוא מחייך שוב — אז אני שם לב לשפתיים שלו כמובן. והן בדיוק בצורה של השפתיים של אמה ווטסון. השפתיים של אמה ווטסון. ככה פה, על הפרצוף שלו.

"אז אתה לא מכאן," אומר נער הקופסה.

אני מרים אליו את המבט, מבוהל. "איך ידעת?"

"תשמע, אתה ממשיך לדבר איתי." ואז הוא מסמיק. "זה לא יצא טוב. פשוט התכוונתי שבדרך כלל רק תיירים פותחים בשיחה."

"אה."

"אבל לא אכפת לי," הוא אומר.

"אני לא תייר."

"אתה לא?"

"טוב, טכנית אני לא מפה, אבל אני גר כאן עכשיו. רק לקיץ. אני ממילטון, ג'ורג'יה."

"מילטון, ג'ורג'יה." הוא מחייך.

אני מרגיש מין תזזית לא מוסברת כזאת. כאילו, הגפיים שלי מוזרות ורפויות, והראש שלי מלא בכותנה. אני בטח נראה כמו נורת ניאון אדומה עכשיו. אני אפילו לא רוצה לדעת. אני רק צריך להמשיך לדבר. "כן, נכון? מילטון. זה נשמע כמו איזה דוד יהודי רחוק."

"לא ניסיתי..."

"האמת שדווקא יש לי דוד גדול יהודי בשם מילטון. בדירה שלו אנחנו גרים."

"מי זה אנחנו?"

"אתה מתכוון עם מי אני גר בדירה של הדוד שלי מילטון?"

הוא מהנהן, ואני פשוט מסתכל עליו. עם מי נראה לו שאני גר? עם החבר שלי? עם החבר ההורס שלי בן העשרים ושמונה שיש לו חורים ענקיים באוזניים ואולי פירסינג בלשון וקעקוע של השם שלי על צד שמאל של החזה? או על שני הצדדים של החזה?

"עם ההורים שלי," אני ממהר לענות. "אימא שלי עורכת דין, ולמשרד שלה יש שלוחה כאן, אז היא באה הנה בסוף אפריל בשביל איזה תיק שהיא עובדת עליו, ואני הייתי מת לבוא אז, אבל אימא שלי עשתה לי כאילו, חמוד שניסית, ארתור, אבל נשאר לך עוד חודש בבית ספר. אבל בסוף זה יצא לטובה, כי נראה לי שחשבתי שניו יורק תהיה משהו אחד, והיא בעצם משהו אחר, ועכשיו אני קצת תקוע כאן, ואני מתגעגע לחברים שלי, ואני מתגעגע לאוטו שלי, ואני מתגעגע לבית הוופל."

"בסדר הזה?"

"טוב, בעיקר לאוטו." אני מחייך. "השארנו אותו בבית של הבובע שלי בניו הייבן. היא גרה ממש ליד ייל, ואני מקווה, ממש מקווה ששם אני אלמד. מחזיק אצבעות." אני כאילו לא מסוגל להפסיק לדבר. "אני מתאר לעצמי שאתה לא צריך את סיפור החיים שלי."

"לא מפריע לי." נער הקופסה עוצר לרגע ומאזן את הקופסה על המותן שלו. "רוצה להיכנס לתור?"

אני מהנהן ונעמד מאחוריו. הוא מסתובב הצידה כדי לעמוד עם הפנים אליי, אבל הקופסה חוצצת בינינו. הוא עוד לא הדביק את טופס המשלוח. הוא מונח על החבילה. אני מנסה להציץ בכתובת, אבל כתב היד שלו גרוע, ואני לא יכול לקרוא במהופך.

הוא קולט אותי מסתכל. "אתה באמת חטטן או משהו כזה?" הוא מתבונן בי מבעד לעיניים מצומצמות.

"אה." אני בולע רוק. "סוג של. כן."

זה גורם לו לחייך. "זה לא כזה מעניין. אלה שאריות מפּרֵידה."

"שאריות?"

"ספרים, מתנות, שרביט של הארי פוטר. כל הדברים שאני לא רוצה להסתכל עליהם יותר."

"אתה לא רוצה להסתכל על שרביט של הארי פוטר?"

"אני לא רוצה להסתכל על שום דבר שהאקס שלי נתן לי."

אקס.

מה שאומר שנער הקופסה יוצא עם בנים.

וטוב. וואו. זה לא קורה לי. זה פשוט לא קורה. אבל אולי היקום עובד אחרת בניו יורק.

נער הקופסה יוצא עם בנים.

אני בן.

"זה ממש מגניב," אני אומר. בנונשלנטיות מושלמת. אבל אז הוא מסתכל עליי מוזר, והיד שלי מזנקת אל הפה. "לא מגניב. אלוהים. לא. פרידות זה לא מגניב. אני פשוט — משתתף בצערך."

"הוא לא מת."

"אה, נכון. כן. נראה לי שאני..." אני מוציא אוויר, והיד נחה לרגע על הסרט הנשלף מעמוד סימון התורים.

נער הקופסה מחייך חיוך קפוץ. "הבנתי. אז אתה מאלה שמתחילים להתנהג מוזר ליד גייז."

"מה?" אני מזדעק. "לא. בכלל לא."

"כן." הוא מגלגל עיניים ומעיף מבט מעבר לכתף שלי.

"אני לא," אני ממהר לענות. "תקשיב. אני גיי."

וכל העולם נעצר. הלשון שלי עבה וכבדה.

נראה לי שאני לא אומר את המילים האלה בקול רם לעיתים קרובות. אני גיי. ההורים שלי יודעים, איתן וג'סי יודעים, וסיפרתי בצורה די אקראית לעורכי הדין שעבדו בקיץ במשרד של אימא שלי. אבל אני לא מהאנשים שמסתובבים ומכריזים על זה בדואר.

רק שאני קצת כן, מתברר.

"אה. אמיתי?" שואל נער הקופסה.

"אמיתי." זה יוצא ממני בלי נשימה. זה מוזר — עכשיו אני רוצה להוכיח את זה. אני רוצה מין תעודת גיי שאפשר לשלוף כמו תג של שוטר. או שאני יכול להמחיש את זה בדרכים אחרות. אלוהים. הייתי ממחיש בשמחה.

נער הקופסה מחייך ומרפה את הכתפיים. "קול."

ואימא'לה. זה באמת קורה. אני בקושי מצליח להמשיך לנשום. כאילו היקום פשוט ברא את הרגע הזה בכוונה מיוחדת.

קול מרעים מאחורי הדלפק. "אתם בתור או לא?" אני מרים את המבט ורואה אישה עם עגיל בשפה שמסתכלת עלינו בעין עקומה. הנה פקידת דואר שלא דופקת חשבון. "הלו, נמש. קדימה."

נער הקופסה משגר אליי מבט הססני ואז ניגש לדלפק. כבר עכשיו משתרך מאחוריי תור. ובסדר — אני לא מצותת לנער הקופסה. לא בדיוק. נכון יותר לומר שהאוזניים שלי נמשכות אל הקול שלו. הידיים שלו שלובות, הכתפיים דרוכות.

"עשרים ושש וחצי למשלוח מהיר," אומרת עגיל־בשפה.

"עשרים ושש וחצי? כאילו, עשרים ושישה דולר?"

"לא. כאילו, עשרים ושישה וחצי."

נער הקופסה מנענע בראשו. "זה הרבה."

"זה מה שיש לנו. אתה רוצה או לא?"

לרגע אחד נער הקופסה פשוט עומד שם. ואז הוא לוקח בחזרה את הקופסה ומצמיד אותה לחזה. "סליחה."

"הבא בתור," אומרת עגיל־בשפה. היא מסמנת לי לגשת, אבל אני מסתובב ויוצא מהתור.

נער הקופסה ממצמץ. "איך זה שלשלוח חבילה עולה עשרים ושש וחצי?"

"אין לי מושג. זה דפוק."

"כנראה היקום אומר לי שאני צריך להשאיר אותה אצלי."

היקום.

אימא'לה.

הוא מאמין. הוא מאמין ביקום. ואני לא רוצה למהר להסיק מסקנות או משהו, אבל זה שנער הקופסה מאמין ביקום זה לגמרי סימן מהיקום.

"טוב..." הדופק שלי מאיץ. "ואם היקום בעצם אומר לך לזרוק את הדברים שלו לפח?"

"זה לא עובד ככה."

"אה, באמת?"

"תחשוב על זה. להיפטר מהקופסה זאת התוכנית הראשונה, נכון? היקום לא יסכל את התוכנית הראשונה כדי שאני אלך על גרסה אחרת של תוכנית א'. זאת ללא ספק דרכו של היקום לזמן את תוכנית ב'."

"ותוכנית ב' היא..."

"לקבל את זה שהיקום הוא מניאק—"

"היקום הוא לא מניאק!"

"הוא כן. תסמוך עליי."

"איך אתה יכול לדעת את זה בכלל?"

"אני יודע שליקום יש איזו תוכנית ממש דפוקה בשביל הקופסה הזאת."

"אבל זה העניין!" אני נועץ בו מבט. "אתה לא באמת יודע. איך לך מושג לאן היקום הולך עם זה. אולי כל הסיבה שאתה כאן היא כי היקום רצה שתפגוש אותי, כדי שאני אוכל להגיד לך לזרוק את הקופסה לפח."

הוא מחייך. "אתה חושב שהיקום רצה שניפגש?"

"מה? לא! זאת אומרת, אני לא יודע. זה העניין. אין לנו דרך לדעת."

"טוב, כנראה נצטרך לראות איך זה יתפתח." הוא מציץ לרגע בטופס המשלוח ואז קורע אותו לשניים, מקמט אותו לכדור וזורק אותו לפח. או שלפחות הוא מכוון לפח, אבל זה נוחת על הרצפה. "בכל אופן," הוא אומר. "אממ, אתה..."

"תסלחו לי." קול של גבר מהדהד דרך אינטרקום. "אפשר לקבל את תשומת ליבכם?"

אני מלכסן מבט אל נער הקופסה. "זה...?"

צפצוף צווחני ופתאומי ממלא את האוויר, ואחריו נעימת פסנתר שהולכת ומתחזקת.

ואז נכנסת חתיכת תזמורת מצעדים.

תזמורת מצעדים.

אנשים מציפים את סניף הדואר, עם תופים ענקיים וחלילים וטוּבּוֹת בידיים, בביצוע קולני עם קצת זיופים של השיר ההוא של ברונו מארס, 'להתחתן איתך'. ועכשיו עשרות אנשים — אנשים זקנים, אנשים שחשבתי שעמדו בתור כדי לקנות בולים — פוצחים בקטע ריקוד מתוזמר, עם בעיטות לגובה ונענועי מותניים וסיבובי ידיים. פחות או יותר כל מי שלא רוקד מצלם את זה, אבל אני, מרוב הלם, אפילו לא שולח יד אל הטלפון. זאת אומרת, אני לא רוצה לתת פרשנות מוגזמת למצב, אבל וואו: אני פוגש בחור חמוד, וחמש שניות אחר כך אני מוצא את עצמי באמצע הצעת נישואין בפלאש מובּ? המסר הזה מהיקום יכול להיות יותר ברור?

הקהל מתפזר, ובחור מקועקע מתגלגל פנימה על סקטבורד ועוצר בגלישה מול דלפק השירות. הוא מחזיק קופסת תכשיטים, אבל במקום לרדת על הברך הוא נועץ מרפקים בדלפק ומסתכל בפנים קורנות על עגיל־בשפה. "קֶלסי. בייבי. תתחתני איתי?"

המסקרה השחורה של קלסי נוזלת כל הדרך למטה עד לעגיל בשפה. "כן!" היא תופסת לו את הפרצוף לנשיקה ספוגת דמעות, והקהל פורץ בתשואות.

זה מכה בי חזק בחזה. זאת התחושה הניו יורקית הזאת, זאת שמדברים עליה במחזות זמר — מין אושר כזה בלב פתוח, בשיא העוצמה, בטכניקולור. ביליתי כאן את כל הקיץ בהתבכיינות ובגעגועים לג'ורג'יה, אבל עכשיו נדמה כאילו מישהו הדליק בתוכי מתג של אור.

מעניין אם גם נער הקופסה מרגיש את זה. אני מסתובב אליו, כבר מחייך, וכף היד שלי צמודה אל הלב —

אבל הוא איננו.

כף היד נשמטת. הבחור פשוט נעלם. הקופסה שלו נעלמה. אני מציץ סביבי, סורק כל פרצוף ברחבי סניף הדואר. אולי הפלאש מוב דחק אותו הצידה. אולי הוא היה חלק מהפלאש מוב. אולי הייתה לו איזו פגישה דחופה — כל כך דחופה שהוא לא היה יכול לעצור כדי לקחת את המספר שלי. הוא לא היה יכול אפילו להגיד שלום.

אני לא מאמין שהוא לא אמר שלום.

חשבתי — אני לא יודע, זה טיפשי, אבל חשבתי שהיה לנו סוג של רגע. זאת אומרת, היקום ממש אסף אותנו בידיים והגיש אותנו אחד לשני. זה מה שקרה עכשיו, נכון? אני אפילו לא יודע איך עוד אפשר לפרש את זה.

רק שהוא נעלם לגמרי. הוא סינדרלה בחצות. כאילו מעולם לא היה קיים אפילו. ועכשיו אני בחיים לא אדע את השם שלו, או איך השם שלי נשמע כשהוא אומר אותו. אני בחיים לא אזכה להוכיח לו שהיקום הוא לא מניאק.

איננו. כאילו בלעה אותו האדמה. וההיעלמות מכה בי כל כך חזק, שאני כמעט מתקפל במקום.

עד שהמבט שלי נופל על פח האשפה.

טוב. אני לא אומר שאני מתכוון לחפור בזבל. ברור שלא. אני מתוסבך, אבל לא עד כדי כך.

אבל אולי נער הקופסה צודק. אולי היקום מזַמן את תוכנית ב'.

השאלה שלי היא כזאת: אם חתיכת אשפה לא מגיעה בכלל לפח האשפה, האם אפשר לקרוא לה אשפה? כי בואו רק נדמיין — וזה לגמרי היפותטי — בואו נניח שיש טופס משלוח מקומט על הרצפה. הוא נחשב לאשפה?

ואם זה סנדל זכוכית?