מצחיק, מטורף ולגמרי מציאותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מצחיק, מטורף ולגמרי מציאותי
הוספה למועדפים

מצחיק, מטורף ולגמרי מציאותי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סם ש. רקובר

סם ש. רקובר הוא פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו: הכר וזיהוי פרצופים; פילוסופיה של המדע והתודעה. פרסם ספרים ומאמרים מקצועיים רבים. בנוסף, פרסם סיפורים, קבצי סיפורים ורומנים.

תקציר

זהו רומן מתח-בלשי, מרתק ומצחיק על אחד שניצל ברגע האחרון על ידי שני פרמדיקים ובהכרת תודה סיפר להם סיפורים משעשעים מחייו; זהו רומן מטורף על שתי נשים שלא בטוח אם נרצחו או לא, כי לא ברור אם הן חיות או לא, ועל שני פרמדיקים שהינם בעצם מלאכים, נפילים (היו בארץ) שחמדו בנות אנוש; וזהו ספר מציאותי על שני מלאכים שאחד מהם הפך לבן אנוש כדי לחזר בלהט אחרי בת אנוש שבה התאהב מעל לראש.

ועוד דבר אחד חשוב. יכול מישהו לחשוב שעל הכריכה הראשית מן הראוי היה להדפיס קריקטורה מצחיקה ומטורפת של מלאך. אולם בחיפושי אחר קריקטורה כזו, נתקלתי פתאום בציור ראש המלאך המופלא של ליאונרדו ששבה את ליבי ביופיו. והינה הוא לפניכם, היקסמוּ גם אתם.

 סם ש. רקובר הוא פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה. הרומן הנוכחי הוא השלוש עשר במניין.

פרק ראשון

פרק 1: שני מלאכים

אמר אֶרנֶסטו אָראיו כשהוא משלשל את מכנסיו מעל לבור של כלא ארבע: לאישה אחת נמאסו חיי הנישואים לגמרי והיא התפללה לחזור לנעוריה בטרם פגשה את בעלה. ועכשיו נוצרה לה בעיה. כשהמלאך יחזיר אותה לנעוריה, יהיה עליה לבחור בין המצב שבו תבקש את נפשה למות מרוב שעמום העולה מחזרה מדויקת על חייה הקודמים, לבין המצב שבו זיכרונה יימחק כליל כדי שלא תמות מרוב שעמום מחיים חוזרים, מחיקת זיכרון שתהפוך אותה לאישה חדשה וזרה לעצמה.

פשוט התמזל המזל לאדון שחר קורן, וממש כמה שניות לפני שהפך לבר-מינן, נזדמן אצלו מלאך לבן, אחד המלאכים הבטלנים האלה שלא עושים שום דבר חוץ מלעופף אנה ואנה בשמים, אחד שהיו לו כנפיים לבנות, אבל פה ושם עם כמה סימני לשלשת של עורבים הידועים כחסרי כל חינוך וכבוד. הוא דחף הצדה בקלילות מלאך שחור, שכולם קוראים לו מסיבה טובה והגיונית "מלאך המוות," ואמר לו, "חכה כמה דקות. אני רוצה לדבר עם אדון קורן."

"מה כל כך דחוף לך לדבר עם אדון קורן?" תהה שליח השאול (רוב המלאכים סולדים משם מפחיד זה ולכן קוראים לו זֶפֶת, כי הוא באמת שחור, חוץ מלובן העין שגם הוא לא ממש לבן אלא אדמדם). "תסתכל עליו, האיש נמצא בעיצומו של התקף לב וסובל ייסורי תופת. אתה חושב שהוא בכלל מסוגל לשים לב לדיבורים שלך? חוץ מזה, עליך לנקות באופן דחוף את הכנפיים שלך מצואת העורבים. אני לא מבין," אמר זפת בתימהון, "למה אתה מעופף כל כך נמוך, מתחת למסלול התעופה שלהם?"

"למה?" השיב המלאך הלבן (רוב המלאכים קוראים לו סידָני, כי פניו ממש חיוורות כסיד, ולעיניו, ראוי לציין, צבע כחול בהיר, צלול וזך כשל מי מעיין שקרקעיתו נשקפת על כל אבניה הזערוריות), "כי המסלול מעל הנתיב של מעוף העורבים תפוס על ידי רחפנים, עפיפוני תבערה ובלוני גז ממולכדים בחומרי נפץ; מעל מסלול תעופה זה מסתובבים הליקופטרים צבאיים ומטוסי בוכנה, ומעליהם טסים במהירות על-קולית מטוסי סילון. אז אני שואל אותך, זפת, באיזה מסלול עליי לעופף בלי שאפגע? בעצמך תבין, ידידי הטוב השחור, שהנתיבים מעל המסלול של נפנוף כנפי העורבים מאוד מסוכנים. לאמיתו של דבר, אלה מסלולי מוות, המסלולים שאתה אוהב לרחף בהם!"

"אוקיי," אמר זפת, "שיהיה. אבל עדיין איני מבין, מה אתה רוצה להגיד לאדון קורן?"

סידני הסתכל ימינה ושמאלה לוודא שאין איש או מלאך המקשיבים לדבריו ואמר בלחש, "החלטתי לעשות ניסוי קטן, ואדון קורן יהיה בחזקת בדיקה ראשונית, מה שנקרא הפיילוט. זה לא מקובל כאן אצלנו, אני יודע, אבל אני ממש מת מרוב שעמום. זִיפְת לי, זפת. אני כבר לא יכול יותר. חוץ מלנקות את הכנפיים מלשלשת העורבים אין לי שום דבר אחר לעשות. אני אפילו מחלק את ניקוי הכנפיים לחמש פעמים ביום, בכל פעם קצת, שיהיה מעניין."

"אהה," אמר זפת, "אז זו הסיבה שאתה מעופף מתחת למסלול העורבים, מניעת שעמום. אתה מתמרן לך בין ההפצצות של העורבים וככה אתה מתבדר. אני גם מתחיל לחשוב שאתה לא תמיד מקפיד להתחמק מכל פצצות הלשלשת, רק כדי שלא תחטוף פצצת שעמום, שיהיה לך מעניין לנקות את הכנפיים."

סידני התעלם מההערה. "תגיד לי, זפת," אמר, "לא משעמם לך? כל הזמן להוציא נשמות מכל מיני אנשים מתפגרים. זו נראית לי עבודה דפוקה לגמרי. לא נמאס לך ממנה? חוץ מזה שאני לא מבין איך אתה מספיק להוציא נשמות מכל כך הרבה פגרים המפוזרים על פני כדור הארץ. זו עבודה ממש בלתי אפשרית. נניח שאתה מוציא נשמה למישהו בניו יורק וטְרָאח, מישהו מת לך בקפריסין, אז איך אתה מספיק להגיע בזמן? הרי אינך יכול לעופף במהירות גבוהה ממהירות האור, נכון? זוהי המהירות המרבית שהבוס התיר, רק הוא בעצם יכול לנוע מדרום הגלקסיה לצפונה בו זמנית. כי הוא הבוס. ואם באסיה יש צונאמי וביפן נהרגים מאה איש, ויש גם טייפון בהוואי, שם נהרגים נניח עוד מאה, אז איך אתה קופץ מכאן לשם וגם מספיק לקטלג את כל הנשמות, שלא יהיה בלבול ביניהן? הרי הבוס לא מרשה דבר כזה. אז איך אתה עושה את זה? איך אתה מספיק בלי לטעות?"

"יש לי המון שגרירי מוות, סגנֵי זפת, בכל העולם," ענה זפת אינפורמטיבית. "בלעדיהם באמת אי-אפשר היה לטפל בפיצוץ המעריכי, האקספוננציאלי, של מתפגרים. אנחנו מדברים פה על כמויות אדירות של פגרים. אתה לא מתאר לך, סידני, כמה אנשים מתים בעולם – לא להאמין. בכל שנה אני מבקש תוספת תקציב ושגרירי מוות חדשים כי אני ממש לא עומד בלחץ..."

"ומה עם בעלי חיים?" שיסע סידני את זפת, "אתה מטפל גם בהם?"

"מה פתאום? זו מחלקה אחרת לגמרי," ענה זפת. "אני אמנם מפקח עליה, כי מתברר שגם להם יש נשמות, למרות מה שחושבים עליהם בני האדם, כי לא נעים להם להודות שהם אוכלים יצורים בעלי נשמה, ככה הם הכניסו להם לראש, מין טבעונות צדקנית מתחסדת כזו, פסאודו-דתית – לא זוללים בעלי נשמות! אז מה נשאר? צמחים, אבל כנראה גם להם יש נשמות... עובדה, יש בני אדם הסבורים כך. לך תבין אותם. אוקיי. על מה דיברנו? כן, נשמות של בעלי חיים. זו מחלקה מיוחדת המטפלת במיליוני מיליונים של נשמות בעלי חיים. אתה לא מתאר לך כמה. מאז שבני האדם שולטים בארץ, בעלי החיים מתפגרים כמו זבובים. אבל עם בעלי החיים העבודה קלה יחסית, כי לא צריך לקטלג את הנשמות שלהם כמו את הנשמות של בני האדם, למשל, זו הנשמה של ראובן וזו הנשמה של שמעון וזו הנשמה של חגית. עם נמלים, לדוגמה, זורקים את כל הנשמות שלהן לקונטיינר ענקי של נמלים, וזהו. אבל גם ככה זה המון עבודה."

"וואו," אמר סידני, מפהק. "שמע, זה לא נמאס לך, כל הטיפול הזה, נו, בפגרים האלה שמתרבים משנה לשנה?"

"האמת שנמאס לי מזה לגמרי," הודה זפת. "זו עבודה דפוקה, אבל זה מה שהבוס אמר לי לעשות. אוקיי, מספיק להתלונן. בוא נחזור לאדון קורן. אתה יודע מה, אני מוכן לדחות לכמה דקות את הפטירה של אדון קורן. לא, סידני, אין מה לחשוש כי הבוס בין כה וכה לא ישים לב, הוא עסוק עכשיו בבריאת איזושהי גלקסיה חדשה בקצה האינסופי המזרחי של היקום. אז בינתיים אין מה לחשוש. אוקיי, אני מוכן לדחות את המוות, בתנאי שתגיד לי מה אתה רוצה להגיד לאדון קורן. אם זה יהיה מעניין, אולי אשקול אפילו להעלים עין ואתן לאדון קורן לחיות עוד קצת זמן. הכול תלוי בך, סידני."

"האמת," אמר סידני, "שלא כל כך ברור לי מה רציתי להגיד לאדון קורן. פשוט רציתי לברוח מהשעמום ואין לי איזשהו רעיון מיוחד. הרעיון שלי מאוד-מאוד מעורפל. איזשהו ניצן רעיוני, נכון יותר איזושהי תשוקה, תכסיס מגושם לצאת מהשעמום הקשה הזה שמרחף כאן בחלל מעל מסלולי התעופה של חריוני העורבים ותחתיהם..."

"אהה," נאנח זפת באכזבה, "אז בעצם אין לך שום רעיון, בטח לא רעיון מגובש. אתה סתם מחפש איזשהו ריגוש כדי לזעזע מעט את השעמום המלאכי שבו כולנו תקועים. לא עושים שום דבר. האמת שגם אני מתבטל. הבטלה המשמימה אוכלת אותי. מאז שסידרתי לעצמי גדודים רבים של סגני זפת, שגרירי מוות, אני יושב בחוסר מעש. לא עושה כלום. האמת, אני חושש שהזדקנתי ואין לי כוח לטפל בשום נשמה היוצאת מפגר אנושי. שיילכו לעזאזל. זהו, עברתי את הגיל לזה."

"אתה נראה טוב, זפת. לא הייתי נותן לך יותר מכמה אלפי שנים," אמר סידני.

"תודה, באמת תודה. אבל הגיל שלי, אהה, הוא הרבה-הרבה יותר מכמה מיליוני שנים," אמר זפת בעצב. "מה אני עושה?" המשיך. "אני סתם בוהה בלהקות העורבים שמחרבנים על כנפי מלאכים לבנים ועל מכוניות בצבע לבן, כמו המכונית הזו של אדון קורן. אני לא יודע אם העורבים מחרבנים על המלאכים הלבנים משום שהם דומים למכוניות לבנות או להפך. יכול להיות שהעורבים פשוט לא סובלים את אדון קורן ולכן הם מלשלשים על המכונית שלו כל יום. עובדה שהמכונית הלבנה החונה לצד מכוניתו של אדון קורן אינה מלושלשת. זו עובדה אמפירית! וכשאדון קורן ראה בבוקר שהעורבים שוב כיסו את מכוניתו בהר של צואה, הוא קיבל על המקום התקף לב. לא התקף מסיבי, כי הוא הצליח לגרור את עצמו בחזרה הביתה, ותודה לך, סידני, שעזרת לו קצת והשכבת אותו על הספה בחדר האורחים שבדירתו והוא ניצל." הוא השתתק ושקע בהיסוסים, להוציא לו את הנשמה או לא להוציא את הנשמה.

"אוקיי," התרצה זפת לבסוף. "אז בוא וספר לי על הניצן הרעיוני הזה שלך ונראה מה אפשר לעשות איתו. האמת שנמאס לי מזמן, כבר לפני יובלות, להיות הקברן האלוהי. טוב, כמה עוד אפשר לסבול את מבול הנשמות האינסופי של המתפגרים האלה ואת קטלוגן? אז מה אתה מציע, סידני?"

"מה דעתך," אמר המלאך הלבן שכנפיו זרועות כתמי צואת עורבים, "מה דעתך שניתן לו לאדון קורן אפשרות לחיות עוד פעם את חייו מחדש, מההתחלה? אחח, זה רעיון גדול, נכון? רגע, מה דעתך שקורן המבוגר יוכל ללוות את חיי קורן הצעיר החי מחדש את ימיו כילד, כנער, כמתבגר, כמבוגר וכמזדקן, לצפות בחייו הוא ולאכול לעצמו את הלב בגלל השטויות הנוראות שקורן הצעיר יעשה בחייו? ואיך קורן המבוגר יידע שמה שקורן הצעיר עומד לעשות הוא שטות גמורה? התשובה ברורה: הרי קורן המבוגר יודע בדיוק מה שעומד לקרות, משום שהוא כבר חי את החיים האלה. טוב, אין לי שם מיוחד עבור קורן החי מחדש את חייו, שם שבעזרתו נבחין בין שני הקורנים האלה. בינתיים יש לנו הבחנה מספיקה בין קורן הצעיר החי את חייו מחדש לבין קורן המבוגר. זהו, זה הרעיון הגדול שלי. קורן המבוגר יתבונן בחייו של קורן הצעיר החי את חייו מחדש, יאכל לעצמו את הלב בגלל השטויות הנוראות שהוא יודע שקורן הצעיר יעשה, ואנחנו נשתעשע מזה."

"ואתה סבור שזה ישעשע אותנו?" תהה זפת. "איפה פה בדיוק נמצא השעשוע? תסביר לי," דרש המלאך השחור.

"אנחנו נוכל להתבונן בקורן המבוגר וליהנות מייסורי הלב שלו כשהוא יראה איזה שטויות קורן הצעיר עומד לעשות בחייו. זה יהיה כיף לא נורמלי," אמר סידני, ובפניו החיוורות עלה לפתע צבע כאילו השתזף בשמש.

"יש בזה משהו," אמר זפת לאחר מחשבה עמוקה, והחיוך הקל שעלה על שפתיו החוויר מעט את פרצוף החשיכה שלו. "תגיד, סידני, ניתן לו או שלא ניתן לו, לקורן המבוגר, אפשרות לדבר עם קורן הצעיר? אני חושב שזו שאלה חשובה. מדוע? כי אם לא תהיה לו שום השפעה, אז לבסוף הוא יהיה אדיש לחלוטין למה שקורה לקורן הצעיר... כי אם אתה לא מסוגל להשפיע אז זהו, כבר לא אכפת לך משום דבר, ואז גם אנחנו לא נוכל להשתעשע מעוגמת הנפש של קורן המבוגר."

"יש פה שאלה עוד יותר קשה," אמר סידני, "יותר קשה אפילו מרעיון האינטראקציה שלך. תגיד לי, זפת, מה אנחנו הולכים לעשות? ניתן לו לקורן הצעיר לחיות את חייו מחדש, עוד פעם מההתחלה, קרוב לשישים שנה, עד שהוא יגיע שוב לגילו הנוכחי של אדון קורן? איזה סיבוך נורא זה, זפת! הרי נצטרך להחזיר לחיים את הוריו שיטפלו בו, את הגננת השמנה שלו, חלק ממוריו, וגם נצטרך להחזיר לאחור בזמן את המורים שלו לאנגלית, לתנ"ך ולמתמטיקה, שנמצאים עכשיו בבית אבות והם סנילים וחולים באלצהיימר, וכשהם מריירים זה לא למראה אוכל טוב או בחורה סקסית... שמע, זה סיפור קשה והמון-המון עבודה. במחשבה שנייה, לא נראה לי שזה רעיון טוב. מה אתה אומר, זפת?"

"לא, באמת שאתה צודק. אם חושבים על זה, הרי הרעיון דפוק לגמרי," אמר זפת. "אתה אפילו לא מתאר לך לאיזה סיבוך אנחנו נכנסים עם הרעיון הזה. נצטרך להחיות מחדש לא רק את הוריו של אדון קורן ואת הגננת השמנה, אלא את כל החברים והחברות שלו, ואת כל החברים והחברות של הוריו ושל הורי החברים שלו... בקיצור, נצטרך להחיות מחדש את כל העולם של אז, בעצם נצטרך להזיז את העולם העכשווי אחורנית בחמישים ושש שנה, דבר שהבוס לא ירשה בשום אופן, כי זה מנוגד לחלוטין לחוקי הפיזיקה, חוקים שאותם קבע הבוס בכבודו ובעצמו. אז מה אתה מציע במקום זה?"

"שאלה קשה, שאלה קשה," אמר סידני וניקה סוף-סוף את הכנף השמאלית מחריוני העורבים, מלכלך את הרצפה. הם התיישבו ליד שולחן המטבח בדירתו הקטנה של אדון קורן, השעינו את לחי ימין על כף יד ימין וחשבו. זו לא הייתה בדיוק הפוזה של האיש החושב נוסח רודן, המשעין את סנטרו על גב כף ידו הימנית, אבל התוצאה הייתה זהה – בשני המקרים המחשבות התאבנו.

"טוב," אמר זפת, "ככה זה לא ילך. אולי תכין קפה. אני רואה שיש לו במקרר עוגת תפוחים. אז בוא נשתה ונאכל, ואולי יעלה לנו בראש איזשהו רעיון טוב, אחרת לא תהיה לי ברירה ואיאלץ לשלוח אל אדון קורן את אחד הסגנים שלי, שיקטלג את הנשמה שלו. אני אישית לא עומד לריב איתך ולכן לא אקטלג בעצמי את הנשמה של אדון קורן."

"לא צריך למהר, זפת, למה למהר? חכה, תן עוד קצת זמן לחשוב," אמר סידני וגמר לשתות את הקפה. "לומר את האמת, האספרסו הזה של בני האדם טעים בהרבה מהנקטר, משקה האלים והמלאכים. טוב, אז הנה עלה לי רעיון בראש. תשמע.

"אם איננו יכולים לתת לאדון קורן לחיות את חייו מההתחלה, בגלל כל הסיבות והתסבוכות שדיברנו עליהן, אוקיי, אז מה שנותר לנו לעשות הוא לבקש – אם לנקוט מילה מנומסת למה שאנחנו באמת רוצים – ממר קורן שיספר לנו את זיכרונות חייו. שייזכר בהם באופן חופשי. מה שעולה לו בראש מחייו, שיספר. אם זה יהיה מעניין ומשעשע – הוא ימשיך לחיות. אם לא, אז אתה, זפת, תפעיל עליו את הפרוצדורה לרישום נשמות. בקיצור, הוא יחיה כל עוד יהיה לו משהו טוב לספר. מבחינה זו, איננו סוטים ממה שקבע הבוס, בני אדם חיים כל עוד שחייהם מעניינים. הם מזדקנים ונהיים חולים ומשום שהחיים שלהם מפסיקים להיות סיפור שיש בו עניין – הם נהיים משעממים. מה אתה אומר, זפת, נראה לך?"

"ואנחנו נוכל להשפיע על הזיכרונות שלו או שלא?"

"תלוי... באמת, מה אני יודע? אם נוכל לשפר אותם ולעשות אותם מעניינים ומצחיקים יותר, אז למה לא?"

"ואז מה הוא יזכור באמת? את מה שקרה לו במציאות או את הסיפור כפי שאנחנו הכתבנו לו?"

"שאלה קשה, שאלה קשה," נאנח סידני וניקה גם את הכנף הימנית, מלכלך את הרצפה. "אני מניח שבסופו של דבר הוא יזכור את הסיפור המשופץ."

"ומי ינקה את כל חריוני העורבים מהרצפה?" שאל זפת והוסיף מיד, "הדירה הזו מתחילה להיראות כמו מחראה של עורבים."

"מה הבעיה?" השיב סידני. "אם אדון קורן יחיה, אז הוא ינקה. אם לא, אז שינקו היורשים שלו."

"זה נחמד מה שאמרת," אמר זפת וגיחך. "אז זה מה שהיורשים שלו יירשו, מה? מלוא הסל חריוני עורבים. הם כבר ינקו. רגע, יש לו בכלל יורשים?"

"לא יודע," אמר סידני. "אולי נלמד על כך מהסיפורים שלו. בוא ניגש אליו ונחיה אותו, שיתחיל כבר לשעשע אותנו, שיציל אותנו מהשעמום. זהו, אכלנו עוגה, שתינו קפה, ועכשיו בוא נשמע ממנו סיפורי זיכרונות מעניינים ומשעשעים."

הם התיישבו בסלון הדירה. הושיבו את אדון שחר קורן על כורסת הטלוויזיה, פקחו את עיניו ונתנו לו לשתות חצי כוס נקטר, שמיד ניקה את עורקי לבו מכולסטרול – עובדה המסבירה מדוע האלים והמלאכים חיים כל כך הרבה זמן, ושחר שאל, "מי אתם?"

"אנחנו," אמר זפת בחיוך רחב, "פרמדיקים והצלנו אותך מהתקף לב. אל תדאג, זה היה התקף לב קל ביותר, עכשיו אתה בסדר גמור."

"תודה מקרב לב," אמר שחר ושאל, "מה אני יכול לעשות למענכם? איך אוכל להודות לכם?"

"לא משהו מיוחד," אמר סידני והעביר את כף ידו הימנית על פניו של מר קורן בתנועה מלאכית מהפנטת.

"אני יודע," מיהר שחר לומר בעיניים בורקות, "אני יודע איך להודות לכם על שהצלתם את חיי. אני אספר לכם את סיפור חיי."

"בדיוק," אמר זפת בחיוך, "בדיוק. זה מה שאנחנו מתים לשמוע. כולנו אוזן."

סם ש. רקובר

סם ש. רקובר הוא פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו: הכר וזיהוי פרצופים; פילוסופיה של המדע והתודעה. פרסם ספרים ומאמרים מקצועיים רבים. בנוסף, פרסם סיפורים, קבצי סיפורים ורומנים.

עוד על הספר

מצחיק, מטורף ולגמרי מציאותי סם ש. רקובר

פרק 1: שני מלאכים

אמר אֶרנֶסטו אָראיו כשהוא משלשל את מכנסיו מעל לבור של כלא ארבע: לאישה אחת נמאסו חיי הנישואים לגמרי והיא התפללה לחזור לנעוריה בטרם פגשה את בעלה. ועכשיו נוצרה לה בעיה. כשהמלאך יחזיר אותה לנעוריה, יהיה עליה לבחור בין המצב שבו תבקש את נפשה למות מרוב שעמום העולה מחזרה מדויקת על חייה הקודמים, לבין המצב שבו זיכרונה יימחק כליל כדי שלא תמות מרוב שעמום מחיים חוזרים, מחיקת זיכרון שתהפוך אותה לאישה חדשה וזרה לעצמה.

פשוט התמזל המזל לאדון שחר קורן, וממש כמה שניות לפני שהפך לבר-מינן, נזדמן אצלו מלאך לבן, אחד המלאכים הבטלנים האלה שלא עושים שום דבר חוץ מלעופף אנה ואנה בשמים, אחד שהיו לו כנפיים לבנות, אבל פה ושם עם כמה סימני לשלשת של עורבים הידועים כחסרי כל חינוך וכבוד. הוא דחף הצדה בקלילות מלאך שחור, שכולם קוראים לו מסיבה טובה והגיונית "מלאך המוות," ואמר לו, "חכה כמה דקות. אני רוצה לדבר עם אדון קורן."

"מה כל כך דחוף לך לדבר עם אדון קורן?" תהה שליח השאול (רוב המלאכים סולדים משם מפחיד זה ולכן קוראים לו זֶפֶת, כי הוא באמת שחור, חוץ מלובן העין שגם הוא לא ממש לבן אלא אדמדם). "תסתכל עליו, האיש נמצא בעיצומו של התקף לב וסובל ייסורי תופת. אתה חושב שהוא בכלל מסוגל לשים לב לדיבורים שלך? חוץ מזה, עליך לנקות באופן דחוף את הכנפיים שלך מצואת העורבים. אני לא מבין," אמר זפת בתימהון, "למה אתה מעופף כל כך נמוך, מתחת למסלול התעופה שלהם?"

"למה?" השיב המלאך הלבן (רוב המלאכים קוראים לו סידָני, כי פניו ממש חיוורות כסיד, ולעיניו, ראוי לציין, צבע כחול בהיר, צלול וזך כשל מי מעיין שקרקעיתו נשקפת על כל אבניה הזערוריות), "כי המסלול מעל הנתיב של מעוף העורבים תפוס על ידי רחפנים, עפיפוני תבערה ובלוני גז ממולכדים בחומרי נפץ; מעל מסלול תעופה זה מסתובבים הליקופטרים צבאיים ומטוסי בוכנה, ומעליהם טסים במהירות על-קולית מטוסי סילון. אז אני שואל אותך, זפת, באיזה מסלול עליי לעופף בלי שאפגע? בעצמך תבין, ידידי הטוב השחור, שהנתיבים מעל המסלול של נפנוף כנפי העורבים מאוד מסוכנים. לאמיתו של דבר, אלה מסלולי מוות, המסלולים שאתה אוהב לרחף בהם!"

"אוקיי," אמר זפת, "שיהיה. אבל עדיין איני מבין, מה אתה רוצה להגיד לאדון קורן?"

סידני הסתכל ימינה ושמאלה לוודא שאין איש או מלאך המקשיבים לדבריו ואמר בלחש, "החלטתי לעשות ניסוי קטן, ואדון קורן יהיה בחזקת בדיקה ראשונית, מה שנקרא הפיילוט. זה לא מקובל כאן אצלנו, אני יודע, אבל אני ממש מת מרוב שעמום. זִיפְת לי, זפת. אני כבר לא יכול יותר. חוץ מלנקות את הכנפיים מלשלשת העורבים אין לי שום דבר אחר לעשות. אני אפילו מחלק את ניקוי הכנפיים לחמש פעמים ביום, בכל פעם קצת, שיהיה מעניין."

"אהה," אמר זפת, "אז זו הסיבה שאתה מעופף מתחת למסלול העורבים, מניעת שעמום. אתה מתמרן לך בין ההפצצות של העורבים וככה אתה מתבדר. אני גם מתחיל לחשוב שאתה לא תמיד מקפיד להתחמק מכל פצצות הלשלשת, רק כדי שלא תחטוף פצצת שעמום, שיהיה לך מעניין לנקות את הכנפיים."

סידני התעלם מההערה. "תגיד לי, זפת," אמר, "לא משעמם לך? כל הזמן להוציא נשמות מכל מיני אנשים מתפגרים. זו נראית לי עבודה דפוקה לגמרי. לא נמאס לך ממנה? חוץ מזה שאני לא מבין איך אתה מספיק להוציא נשמות מכל כך הרבה פגרים המפוזרים על פני כדור הארץ. זו עבודה ממש בלתי אפשרית. נניח שאתה מוציא נשמה למישהו בניו יורק וטְרָאח, מישהו מת לך בקפריסין, אז איך אתה מספיק להגיע בזמן? הרי אינך יכול לעופף במהירות גבוהה ממהירות האור, נכון? זוהי המהירות המרבית שהבוס התיר, רק הוא בעצם יכול לנוע מדרום הגלקסיה לצפונה בו זמנית. כי הוא הבוס. ואם באסיה יש צונאמי וביפן נהרגים מאה איש, ויש גם טייפון בהוואי, שם נהרגים נניח עוד מאה, אז איך אתה קופץ מכאן לשם וגם מספיק לקטלג את כל הנשמות, שלא יהיה בלבול ביניהן? הרי הבוס לא מרשה דבר כזה. אז איך אתה עושה את זה? איך אתה מספיק בלי לטעות?"

"יש לי המון שגרירי מוות, סגנֵי זפת, בכל העולם," ענה זפת אינפורמטיבית. "בלעדיהם באמת אי-אפשר היה לטפל בפיצוץ המעריכי, האקספוננציאלי, של מתפגרים. אנחנו מדברים פה על כמויות אדירות של פגרים. אתה לא מתאר לך, סידני, כמה אנשים מתים בעולם – לא להאמין. בכל שנה אני מבקש תוספת תקציב ושגרירי מוות חדשים כי אני ממש לא עומד בלחץ..."

"ומה עם בעלי חיים?" שיסע סידני את זפת, "אתה מטפל גם בהם?"

"מה פתאום? זו מחלקה אחרת לגמרי," ענה זפת. "אני אמנם מפקח עליה, כי מתברר שגם להם יש נשמות, למרות מה שחושבים עליהם בני האדם, כי לא נעים להם להודות שהם אוכלים יצורים בעלי נשמה, ככה הם הכניסו להם לראש, מין טבעונות צדקנית מתחסדת כזו, פסאודו-דתית – לא זוללים בעלי נשמות! אז מה נשאר? צמחים, אבל כנראה גם להם יש נשמות... עובדה, יש בני אדם הסבורים כך. לך תבין אותם. אוקיי. על מה דיברנו? כן, נשמות של בעלי חיים. זו מחלקה מיוחדת המטפלת במיליוני מיליונים של נשמות בעלי חיים. אתה לא מתאר לך כמה. מאז שבני האדם שולטים בארץ, בעלי החיים מתפגרים כמו זבובים. אבל עם בעלי החיים העבודה קלה יחסית, כי לא צריך לקטלג את הנשמות שלהם כמו את הנשמות של בני האדם, למשל, זו הנשמה של ראובן וזו הנשמה של שמעון וזו הנשמה של חגית. עם נמלים, לדוגמה, זורקים את כל הנשמות שלהן לקונטיינר ענקי של נמלים, וזהו. אבל גם ככה זה המון עבודה."

"וואו," אמר סידני, מפהק. "שמע, זה לא נמאס לך, כל הטיפול הזה, נו, בפגרים האלה שמתרבים משנה לשנה?"

"האמת שנמאס לי מזה לגמרי," הודה זפת. "זו עבודה דפוקה, אבל זה מה שהבוס אמר לי לעשות. אוקיי, מספיק להתלונן. בוא נחזור לאדון קורן. אתה יודע מה, אני מוכן לדחות לכמה דקות את הפטירה של אדון קורן. לא, סידני, אין מה לחשוש כי הבוס בין כה וכה לא ישים לב, הוא עסוק עכשיו בבריאת איזושהי גלקסיה חדשה בקצה האינסופי המזרחי של היקום. אז בינתיים אין מה לחשוש. אוקיי, אני מוכן לדחות את המוות, בתנאי שתגיד לי מה אתה רוצה להגיד לאדון קורן. אם זה יהיה מעניין, אולי אשקול אפילו להעלים עין ואתן לאדון קורן לחיות עוד קצת זמן. הכול תלוי בך, סידני."

"האמת," אמר סידני, "שלא כל כך ברור לי מה רציתי להגיד לאדון קורן. פשוט רציתי לברוח מהשעמום ואין לי איזשהו רעיון מיוחד. הרעיון שלי מאוד-מאוד מעורפל. איזשהו ניצן רעיוני, נכון יותר איזושהי תשוקה, תכסיס מגושם לצאת מהשעמום הקשה הזה שמרחף כאן בחלל מעל מסלולי התעופה של חריוני העורבים ותחתיהם..."

"אהה," נאנח זפת באכזבה, "אז בעצם אין לך שום רעיון, בטח לא רעיון מגובש. אתה סתם מחפש איזשהו ריגוש כדי לזעזע מעט את השעמום המלאכי שבו כולנו תקועים. לא עושים שום דבר. האמת שגם אני מתבטל. הבטלה המשמימה אוכלת אותי. מאז שסידרתי לעצמי גדודים רבים של סגני זפת, שגרירי מוות, אני יושב בחוסר מעש. לא עושה כלום. האמת, אני חושש שהזדקנתי ואין לי כוח לטפל בשום נשמה היוצאת מפגר אנושי. שיילכו לעזאזל. זהו, עברתי את הגיל לזה."

"אתה נראה טוב, זפת. לא הייתי נותן לך יותר מכמה אלפי שנים," אמר סידני.

"תודה, באמת תודה. אבל הגיל שלי, אהה, הוא הרבה-הרבה יותר מכמה מיליוני שנים," אמר זפת בעצב. "מה אני עושה?" המשיך. "אני סתם בוהה בלהקות העורבים שמחרבנים על כנפי מלאכים לבנים ועל מכוניות בצבע לבן, כמו המכונית הזו של אדון קורן. אני לא יודע אם העורבים מחרבנים על המלאכים הלבנים משום שהם דומים למכוניות לבנות או להפך. יכול להיות שהעורבים פשוט לא סובלים את אדון קורן ולכן הם מלשלשים על המכונית שלו כל יום. עובדה שהמכונית הלבנה החונה לצד מכוניתו של אדון קורן אינה מלושלשת. זו עובדה אמפירית! וכשאדון קורן ראה בבוקר שהעורבים שוב כיסו את מכוניתו בהר של צואה, הוא קיבל על המקום התקף לב. לא התקף מסיבי, כי הוא הצליח לגרור את עצמו בחזרה הביתה, ותודה לך, סידני, שעזרת לו קצת והשכבת אותו על הספה בחדר האורחים שבדירתו והוא ניצל." הוא השתתק ושקע בהיסוסים, להוציא לו את הנשמה או לא להוציא את הנשמה.

"אוקיי," התרצה זפת לבסוף. "אז בוא וספר לי על הניצן הרעיוני הזה שלך ונראה מה אפשר לעשות איתו. האמת שנמאס לי מזמן, כבר לפני יובלות, להיות הקברן האלוהי. טוב, כמה עוד אפשר לסבול את מבול הנשמות האינסופי של המתפגרים האלה ואת קטלוגן? אז מה אתה מציע, סידני?"

"מה דעתך," אמר המלאך הלבן שכנפיו זרועות כתמי צואת עורבים, "מה דעתך שניתן לו לאדון קורן אפשרות לחיות עוד פעם את חייו מחדש, מההתחלה? אחח, זה רעיון גדול, נכון? רגע, מה דעתך שקורן המבוגר יוכל ללוות את חיי קורן הצעיר החי מחדש את ימיו כילד, כנער, כמתבגר, כמבוגר וכמזדקן, לצפות בחייו הוא ולאכול לעצמו את הלב בגלל השטויות הנוראות שקורן הצעיר יעשה בחייו? ואיך קורן המבוגר יידע שמה שקורן הצעיר עומד לעשות הוא שטות גמורה? התשובה ברורה: הרי קורן המבוגר יודע בדיוק מה שעומד לקרות, משום שהוא כבר חי את החיים האלה. טוב, אין לי שם מיוחד עבור קורן החי מחדש את חייו, שם שבעזרתו נבחין בין שני הקורנים האלה. בינתיים יש לנו הבחנה מספיקה בין קורן הצעיר החי את חייו מחדש לבין קורן המבוגר. זהו, זה הרעיון הגדול שלי. קורן המבוגר יתבונן בחייו של קורן הצעיר החי את חייו מחדש, יאכל לעצמו את הלב בגלל השטויות הנוראות שהוא יודע שקורן הצעיר יעשה, ואנחנו נשתעשע מזה."

"ואתה סבור שזה ישעשע אותנו?" תהה זפת. "איפה פה בדיוק נמצא השעשוע? תסביר לי," דרש המלאך השחור.

"אנחנו נוכל להתבונן בקורן המבוגר וליהנות מייסורי הלב שלו כשהוא יראה איזה שטויות קורן הצעיר עומד לעשות בחייו. זה יהיה כיף לא נורמלי," אמר סידני, ובפניו החיוורות עלה לפתע צבע כאילו השתזף בשמש.

"יש בזה משהו," אמר זפת לאחר מחשבה עמוקה, והחיוך הקל שעלה על שפתיו החוויר מעט את פרצוף החשיכה שלו. "תגיד, סידני, ניתן לו או שלא ניתן לו, לקורן המבוגר, אפשרות לדבר עם קורן הצעיר? אני חושב שזו שאלה חשובה. מדוע? כי אם לא תהיה לו שום השפעה, אז לבסוף הוא יהיה אדיש לחלוטין למה שקורה לקורן הצעיר... כי אם אתה לא מסוגל להשפיע אז זהו, כבר לא אכפת לך משום דבר, ואז גם אנחנו לא נוכל להשתעשע מעוגמת הנפש של קורן המבוגר."

"יש פה שאלה עוד יותר קשה," אמר סידני, "יותר קשה אפילו מרעיון האינטראקציה שלך. תגיד לי, זפת, מה אנחנו הולכים לעשות? ניתן לו לקורן הצעיר לחיות את חייו מחדש, עוד פעם מההתחלה, קרוב לשישים שנה, עד שהוא יגיע שוב לגילו הנוכחי של אדון קורן? איזה סיבוך נורא זה, זפת! הרי נצטרך להחזיר לחיים את הוריו שיטפלו בו, את הגננת השמנה שלו, חלק ממוריו, וגם נצטרך להחזיר לאחור בזמן את המורים שלו לאנגלית, לתנ"ך ולמתמטיקה, שנמצאים עכשיו בבית אבות והם סנילים וחולים באלצהיימר, וכשהם מריירים זה לא למראה אוכל טוב או בחורה סקסית... שמע, זה סיפור קשה והמון-המון עבודה. במחשבה שנייה, לא נראה לי שזה רעיון טוב. מה אתה אומר, זפת?"

"לא, באמת שאתה צודק. אם חושבים על זה, הרי הרעיון דפוק לגמרי," אמר זפת. "אתה אפילו לא מתאר לך לאיזה סיבוך אנחנו נכנסים עם הרעיון הזה. נצטרך להחיות מחדש לא רק את הוריו של אדון קורן ואת הגננת השמנה, אלא את כל החברים והחברות שלו, ואת כל החברים והחברות של הוריו ושל הורי החברים שלו... בקיצור, נצטרך להחיות מחדש את כל העולם של אז, בעצם נצטרך להזיז את העולם העכשווי אחורנית בחמישים ושש שנה, דבר שהבוס לא ירשה בשום אופן, כי זה מנוגד לחלוטין לחוקי הפיזיקה, חוקים שאותם קבע הבוס בכבודו ובעצמו. אז מה אתה מציע במקום זה?"

"שאלה קשה, שאלה קשה," אמר סידני וניקה סוף-סוף את הכנף השמאלית מחריוני העורבים, מלכלך את הרצפה. הם התיישבו ליד שולחן המטבח בדירתו הקטנה של אדון קורן, השעינו את לחי ימין על כף יד ימין וחשבו. זו לא הייתה בדיוק הפוזה של האיש החושב נוסח רודן, המשעין את סנטרו על גב כף ידו הימנית, אבל התוצאה הייתה זהה – בשני המקרים המחשבות התאבנו.

"טוב," אמר זפת, "ככה זה לא ילך. אולי תכין קפה. אני רואה שיש לו במקרר עוגת תפוחים. אז בוא נשתה ונאכל, ואולי יעלה לנו בראש איזשהו רעיון טוב, אחרת לא תהיה לי ברירה ואיאלץ לשלוח אל אדון קורן את אחד הסגנים שלי, שיקטלג את הנשמה שלו. אני אישית לא עומד לריב איתך ולכן לא אקטלג בעצמי את הנשמה של אדון קורן."

"לא צריך למהר, זפת, למה למהר? חכה, תן עוד קצת זמן לחשוב," אמר סידני וגמר לשתות את הקפה. "לומר את האמת, האספרסו הזה של בני האדם טעים בהרבה מהנקטר, משקה האלים והמלאכים. טוב, אז הנה עלה לי רעיון בראש. תשמע.

"אם איננו יכולים לתת לאדון קורן לחיות את חייו מההתחלה, בגלל כל הסיבות והתסבוכות שדיברנו עליהן, אוקיי, אז מה שנותר לנו לעשות הוא לבקש – אם לנקוט מילה מנומסת למה שאנחנו באמת רוצים – ממר קורן שיספר לנו את זיכרונות חייו. שייזכר בהם באופן חופשי. מה שעולה לו בראש מחייו, שיספר. אם זה יהיה מעניין ומשעשע – הוא ימשיך לחיות. אם לא, אז אתה, זפת, תפעיל עליו את הפרוצדורה לרישום נשמות. בקיצור, הוא יחיה כל עוד יהיה לו משהו טוב לספר. מבחינה זו, איננו סוטים ממה שקבע הבוס, בני אדם חיים כל עוד שחייהם מעניינים. הם מזדקנים ונהיים חולים ומשום שהחיים שלהם מפסיקים להיות סיפור שיש בו עניין – הם נהיים משעממים. מה אתה אומר, זפת, נראה לך?"

"ואנחנו נוכל להשפיע על הזיכרונות שלו או שלא?"

"תלוי... באמת, מה אני יודע? אם נוכל לשפר אותם ולעשות אותם מעניינים ומצחיקים יותר, אז למה לא?"

"ואז מה הוא יזכור באמת? את מה שקרה לו במציאות או את הסיפור כפי שאנחנו הכתבנו לו?"

"שאלה קשה, שאלה קשה," נאנח סידני וניקה גם את הכנף הימנית, מלכלך את הרצפה. "אני מניח שבסופו של דבר הוא יזכור את הסיפור המשופץ."

"ומי ינקה את כל חריוני העורבים מהרצפה?" שאל זפת והוסיף מיד, "הדירה הזו מתחילה להיראות כמו מחראה של עורבים."

"מה הבעיה?" השיב סידני. "אם אדון קורן יחיה, אז הוא ינקה. אם לא, אז שינקו היורשים שלו."

"זה נחמד מה שאמרת," אמר זפת וגיחך. "אז זה מה שהיורשים שלו יירשו, מה? מלוא הסל חריוני עורבים. הם כבר ינקו. רגע, יש לו בכלל יורשים?"

"לא יודע," אמר סידני. "אולי נלמד על כך מהסיפורים שלו. בוא ניגש אליו ונחיה אותו, שיתחיל כבר לשעשע אותנו, שיציל אותנו מהשעמום. זהו, אכלנו עוגה, שתינו קפה, ועכשיו בוא נשמע ממנו סיפורי זיכרונות מעניינים ומשעשעים."

הם התיישבו בסלון הדירה. הושיבו את אדון שחר קורן על כורסת הטלוויזיה, פקחו את עיניו ונתנו לו לשתות חצי כוס נקטר, שמיד ניקה את עורקי לבו מכולסטרול – עובדה המסבירה מדוע האלים והמלאכים חיים כל כך הרבה זמן, ושחר שאל, "מי אתם?"

"אנחנו," אמר זפת בחיוך רחב, "פרמדיקים והצלנו אותך מהתקף לב. אל תדאג, זה היה התקף לב קל ביותר, עכשיו אתה בסדר גמור."

"תודה מקרב לב," אמר שחר ושאל, "מה אני יכול לעשות למענכם? איך אוכל להודות לכם?"

"לא משהו מיוחד," אמר סידני והעביר את כף ידו הימנית על פניו של מר קורן בתנועה מלאכית מהפנטת.

"אני יודע," מיהר שחר לומר בעיניים בורקות, "אני יודע איך להודות לכם על שהצלתם את חיי. אני אספר לכם את סיפור חיי."

"בדיוק," אמר זפת בחיוך, "בדיוק. זה מה שאנחנו מתים לשמוע. כולנו אוזן."