לפני הכל, אני לא יודעת איפה זה, כלומר ספרון זה פוגש אתכם, לפני או אחרי אבל, אבל יש מצב שתשאלו את עצמכם למה אנחנו צריכים את זה או למה היא, כלומר אני, היתה צריכה להוציא את זה. ובכן, אין לי תשובות. יש כאן בספרון רגעים משתי השבעות שישבנו על הורי, במרחק של שבע שנים ביניהן. יש כאן רגעים שריגשו אותי, רגעים שהצחיקו אותי, תובנות שקיבלתי תוך כדי, טיפים שאני רוצה לתת ובסוף בסוף יש לי גם כמה משפטי נחמה. אתם יותר ממוזמנים לקפוץ ישר אליהם. אני בעד שבעה. ביהדות יש הרבה מאוד מנהגים חכמים, אחד מהם, אולי החכם ביותר בעיני, הוא השבעה: שבעה זה הזמן שבו מתחילים ללעוס. תנועות פה מונוטוניות, צפופות מתחילות ללעוס בשבילנו את המאכל הזה הקשה והמר לעיכול. רגע לפני שהוא נכנס אלינו לגרון כגוש קשה לבליעה, אנחנו לועסים כמה שיותר. אנחנו מוצאים את עצמנו מארחים אנשים, המון אנשים ועונים על אותן שאלות בדיוק עם אותן תשובות ולועסים ולועסים ולועסים את הידיעה שנפלה עלינו. אני מאמינה שהידיעה הזאת תמיד נופלת בהפתעה גם כשהיא צפויה וברורה, גם כשאנחנו מייחלים לבואה על מנת שתגאל אותנו ואת קרובינו החולים מיסורי הגוף והנפש, והיא ממשיכה ליפול בזמן שאנחנו לועסים את הידיעה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
